מפסיקים להתנצל? בואו נתחיל במפסיקים לשתוק

הקמפיין של הבית היהודי "מפסיקים להתנצל", לא היה מהמוצלחים שלה, מעבר לעובדה שהוא נישא על גלים אנטי דמוקרטיים שנועדו להשחיר ציבור שלם, הוא גם התברר כבעייתי כיון שמאז הבחירות בנט מוצא את עצמו מתנצל/מצטער/מבהיר לא פעם. מעבר לאירוניה שאינה זקוקה לעידוד, בנט צריך להצטער על הקמפיין שלו בעיקר משום שהוא עודד אלמנטים קיצוניים במחנה שלו והעיר שדים שלא בטוח שיוכל להחזיר חזרה לתוך המנורה (7 קנים, כן?) ממנה הם יצאו.

תגיד שאלה שוליים אבל הם מקצינים את השיח הציבורי ומשתלטים עליו. ניתן להתייחס לסמוטריץ'/מוטי יוגב/נוער הגבעות/רב כלשהו, שרואים בבית המשפט מטרד/בהתנחלויות סלע קיומנו/בלגיטימיות של מעשי תועבה בשם הארץ המובטחת/בפלסטינים גליץ' קטן במטריקס שעוד יבוא על תיקונו, עשבים שוטים. זו דרך נהדרת לטאטא את הבעיה מתחת לשטיח. אלא שדעות כאלה נשמעות כי יש להן לגיטימציה מגבוה. הן מקבלות את הגושפנקא הרשמית שלהן כאשר ראש הממשלה רואה בשמאל מחנה שיש להביס ובערבים בעיה דמוגרפית, כאשר בנט טוען שעם הנצח לא מפחד והוא אינו כובש בארצו, כאשר איילת שקד מאיימת על בג"צ, כאשר יעלון מתרץ את העיכוב בפענוח הרצח בדומא בסוגיית חשיפת מקורות, כאשר חוטובלי טוענת להסתה במערכת החינוך הפלסטינית בשל בובות שאהידים שהוחרמו שאין בינן ובין מערכת החינוך הפלסטיני מאום. אני יכולה להמשיך.

כל פרשה שממנה המדיפה ריח רע, מתקבלת בצקצוק וחולפת מתוך שכנוע עצמי שזה נקודתי. הכי קל כשניתן להצדיק את זה "בטחונית". אותי לימדו שהרבה "משהואים" קטנים יוצרים משהו גדול אחד וזה אפילו ממש מתאים לחנוכה - כל חושך קטן כזה הוא "חושך מצרים" בסוף. ישראל עומדת בפני בעיה והיא גדולה הרבה יותר מאיראן או הפלסטינים או דאעש וכמובן שהיא מתחת לאף אך זוכה להתעלמות. הידרדרות הדמוקרטיה והפגיעה בזכויות האדם הן הבעיה, והיא שניה רק לאי ההתייחסות, המסייעת להדרדרות המתמשכת.

במידה רבה מה שהמתנחלים נדהמים לגלות היום זה מה שהשמאל אומר מזמן - מעצר מנהלי הוא לא חוקי, מניעת עורך דין היא לא חוקית, שיטות החקירה הן לא חוקיות. כן, יש בעיה רצינית בעניין זכויות האדם בישראל וזה לגמרי לא חדש. הדרך של סמוטריץ' להתמודד עם זה היא להגיד זה לא טרור ולכן השיטות מוגזמות. זוההדרך שלו להגיד "מה יש לכם עם חקירות שב"כ? מה הם פלסטינים?" אלא שזו הנקודה המידתיות הישראלית שמראש מפלה בין יהודים ללא יהודים מביאה אותו לומר את זה, זה לא מוסר. מחשכי חדרי החקירות הם אפלים בין אם מדובר ביהודים ובין אם מדובר בפלסטינים. האמצעים הננקטים שם פסולים ולא ראויים במדינה ואם זה נעשה בשל סוגיות ביטחון הרי שיש לפתור את הגורמים לבעיית הביטחון הזו.  

השארת המצב ללא פתרון מאפשרת אוירה ציבורית בה שנאת ערבים היא ערכים, קריאת "בוגד" לשמאלני היא אבחנה פוליטית בת תוקף, וטרור יהודי הוא לא טרור. זה לא סמוטריץ' שעבר את הגבול, אלה נתניהו ובנט, עם כל ה"יהודי זה הכי, אחי". אלא שזה לא עובד ככה, מוסריות ישראל אינה נובעת מהיות היהודים "עם נבחר" או כי היא מדינה יהודית סמי-דמוקרטית בתוך מזרח תיכון כאוטי ומוסלמי, צה"ל אינו הצבא הכי מוסרי כי באופן יחסי יש ניסיון לא לפגוע באוכלוסיה, האוכלוסיה הפלסטינית משוללת זכויות כבר כמעט 50 שנה. מוסריות אינה נמדדת כך ואבוי לנו שהטענה "זה מאלוהים" מספקת כדי להסביר את העיוורון בראיית העוולות שאנו עושים לאחרים וההנחות שאנו עושים לעצמנו.

הפגיעה בדמוקרטיה ניכרת בפרשות רבות, מדיניות/כלכליות/משפטיות/בטחוניות. ניתן לראות את הבעיה גם כאשר מסתכלים במיקרו על פרשות ובטח כאשר מסתכלים במקרו, אלא שאת הפאזל הזה אף אחד לא רוצה לצרף לתמונה כוללת זה מפחיד מדי. הסטת המבט לא תעלים את המצב, היא פועלת לרעתו. התשובה לא יכולה להיות בהתייחסות שונה ל"אלימות" יהודית וטרור פלסטיני כמו שבעצם מציע סמוטריץ', הבחנה שכזו רק תוכיח שוב את גמישות ההגדרה הישראלית לדמוקרטיה, אך הדמוקרטיה איננה נערת גומי בקרקס.

בעידן בו ראש ממשלה מצפה מהתקשורת לא לשאול שאלות, אתם יכולים להבין מה רמת הציפיות שלו מהציבור. בינתיים הציבור עונה על כל הציפיות ומעבר. אומרים שאבדן חוש אחד יוצר פיצוי של חושים אחרים, אבל כנראה שזה לא עובד כשהקריסה מערכתית. לא רואים, לא אומרים, לא שומעים. לא מתפקדים.

מה שבאמת חסר כאן זה ציבור שידרוש דמוקרטיה, מימין, ממרכז ומשמאל. אני בטוחה שעוד יש רוב בישראל להכרה הזו, אבל כרגיל הבעיה היא בדממה שהרוב הזה מייצר. שתיקה ועוד שתיקה. אדמונד בורק כתב: "כל מה שעריצות זקוקה לו כדי לעגן את אחיזתה היא שאנשים בעלי מצפון ישמרו על שתיקה". 

הדמוקרטיה בכינון ישיר של התקשורת

התקשורת פוגעת בדמוקרטיה. אפשר לקרוא פעמיים, אני גם מוכנה להגיד את זה שוב. התקשורת חד וחלק פוגעת בדמוקרטיה. ואני אסביר - התקשורת שאמורה מסורתית להיות נדבך חשוב בדמוקרטיה ואף זכתה לכינוי כלב השמירה של דמוקרטיה, הפכה הלכה למעשה לכלי שפוגע פגיעות מהותיות בדמוקרטיה הישראלית החבוטה ממילא.

דוגמא מצויינת היא דו"ח מבקר המדינה שיצא אחר הצהריים (רביעי) על הפיימריז במפלגות, מה עושה התקשורת? האם היא מתייחסת לנושא בכללותו? לקלות העונש? למסר? ברור שלא, התקשורת מפנה זרקור לאורן חזן. הנה דוגמא חריפה לבגידתה של התקשורת בתפקידה. חזן אינו הסיפור, אבל האייטם החם הופך למהות. הדיון בחזן הוא תעודת עניות של תקשורת שמסקרת איש קטן ומסייעת ביודעין להפיכתו לאייקון. אלה לא ערכים, זו פרובוקציה. העדר כללי אתיקה בספירה הציבורית בא לידי ביטוי בדו"ח מבקר המדינה, העדר כללי אתיקה בתקשורת בא לידי ביטוי בסיקור הנושא.

עוד נקודה? אורן חזן ככל הנראה העלים 25,000 שקלים, יושת עליו קנס מזערי של 5,000 שקלים. מכה קלה בכנף אבל היא נושא היום. במתווה הגז לוקחים מהציבור מיליארדים והתקשורת לא מצליחה לעניין את הציבור. חוסר היכולת של התקשורת לעניין את הציבור בנושא למרות שרובה יוצאת מפורשות נגד מתווה הגז ואף מביאה עובדות לגיבוי לטענותיה היא דוגמא לכשלון התקשורת - היא לא מצליחה לעורר שיח, "מגש הכסף" שיצר עניין גם לא יצא מהמיינסטרים וגם הגיע מאוחר. למה התקשורת נכשלת? לא בגלל הדיווח אלא בגלל שהיא איבדה את אמון הציבור, לפי המכון הישראלי לדמוקרטיה מידת האמון בתקשורת ירדה למטה מ- 30% בשנה האחרונה. זה לא קרה סתם וזה צריך להעיר את התקשורת מכהות החושים שאחזה בה בנוגע לתפקידה בדמוקרטיה. אם התקשורת היא סיפורי אורן חזן ומרעיו היא רק עוד ערוץ של תרבות דיון רדודה ולא מקור מידע.

כאשר התקשורת ממעיטה להתייחס לנושאים המהותיים ובעיקר מציפה את הנושאים ה"סקסיים" שמושכים קהל ומביאים רייטינג, היא לא רק מרדדת את השיח היא מעבירה את תפקידה ממקום של ספק מידע ויצרן ביקורת למקום של מידע בידורי שלא דורש חשיבה מעמיקה. התקשורת בישראל נעה על הגבול של סנאף, שנועד לענות לצורך של הציבור בהתרגשות. תחום בו, ממש כמו פורנו, הדרישה לאקשן הולכת וגדלה והתקשורת בישראל ששה לספק אותה ללא הבחנה ולראייה ההבדל בין הצנזורה העצמית שהטילה על עצמה התקשורת הצרפתית מול הסרטונים המתומללים בישראל המתעדים אירוע דקירה עד לוידוא ההריגה של המחבל. התבטלות התקשורת בפני הרייטינג, הכניעה לטוקבקיזם היא בגידה בתפקידה.

לתקשורת היכולת החיונית להעניק נקודת מבט רחבה, התקשורת היום היא נקודתית מרצון. עברה מ- zoom out ל- zoom in והתוצאה היא איבוד פרופורציות בסיקור. התקשורת היא לחיצת היד לפרוטוקול של נתניהו ועבאס ולא הקפאון המדיני, אורן חזן ולא שחיתות שלטונית. תקשורת שמצרה את  גבולות הדיון בוגדת בתפקידה. רידוד והצרת גבולות השיח הם פגיעה בדמוקרטיה. התקשורת שלא מייצרת שיקוף מציאות, מייצרת עיוות מציאות.

התקשורת שאמורה להיות מוגנת על ידי חופש הביטוי, שאמורה להגן על הדמוקרטיה מעדיפה להפוך את חופש הביטוי לחופש מאתיקה, מהעקרונות שהיו אמורים להיות נר לרגליה. התקשורת מעדיפה פס לדים מנצנץ בשם פרובוקציית הרייטינג, הדמוקרטיה מוזמנת למצוא מקום נוח לרגלי מזבח הזהב החדש.

20 שנה. הטרדה. מטרד

אני אשה, הסקאלה של הטרדות מיניות לא פסחה מעליי. הטרדה במרחב ציבורי, הטרדה של מכר במידה כזו או אחרת של קרבה שבודק גבולות, הטרדה במקום העבודה, הטרדה טלפונית והטרדה ברשת. ייתכן שלא מניתי את כל הסוגים.

את כלל ההטרדות נפנפתי מעליי בצורה כזו או אחרת, ומנעד הדרכים להתמודד גדול לא פחות ממנעד סוגי ההטרדות. לרוב לא שיתפתי כי הן לא היו מהסוג שמצאתי לנכון לדווח עליהן, מסוג הדברים שמעבירים הלאה. החשיפה, התלונה, הזרקור לא נראו לי כמו משהו שאני רוצה להתעסק איתו. את לומדת לספוג ולהמשיך הלאה. להאמין בעצמך, אבל זו לא העצמת העצמי זה מזעור ה"תקרית". הפעם היחידה שהתלוננתי היתה בשל מטריד טלפוני, אלא שההטרדה הלא מבוקרת של קצינת המשטרה שחקרה אותי היתה משפילה לא פחות מעצם ההטרדה עצמה.

אבל. תמיד יש אבל. היה מקרה אחד. לפני 20 שנה. זה ארך אולי 2 דקות. אולי פחות. זה חי ובועט כבר 20 שנה. מן הטעם הפשוט שהטרדה לא נגמרת באקט שהיה או לא היה. זה יומיום של כתם בפינת המראה שלא משנה כמה תמרקי אותו - הוא שם. הטרדה לא נשארת בעבר. שותקת או לא שותקת, היא שם. נטל שתיקה שלא ייפתר. והעניין הוא שאת יודעת שזה גם לא ייגמר גם אם תוציאי הכל. גם לא עוד המון מילים מעכשיו.

לא, זה לא מכתיב דבר בחיי, זה פשוט שם. 

הייתי בת 21. הוא היה בן 30+. לא היה ביננו מעולם משהו רומנטי או מרומז. לילה אחד ישנתי על מזרון רחוק ממנו אך באותו חדר. הוא נצמד אלי מאחור ברגע שחשב שנרדמתי. אני לא יודעת מה עבר לו בראש, אני יודעת שאת המחשבות שהתרוצצו לי בשניה הזאת אני לא יכולה לתאר. בשבריר של שניה היה לי ברור שאני מוכרחה לקטוע את זה ושלעולם לא אומר על זה כלום. קטעתי. שתקתי. עכשיו אני מדברת. וגם לא ממש. 

אני לא יודעת אם הוא יקרא את המילים האלה. אני לא יודעת אם הוא זוכר את הלילה ההוא. אני יודעת שאת הגועל האינהרנטי שאני חשה כלפיו הוא לא מזהה בכל פגישה. הוא גם לא מעריך את השתיקה שהשאירה אותו נשוי. אבל השתיקה לא נועדה לגונן עליו. השתיקה נועדה לצמצם את מעגל הנפגעים של פעולה שבכלל לא הייתי אחראית עליה. השתיקה היא אחריות שלי שלקחתי כשהוא שכח את את האחריות שלו.

את התחושה המחוללת כשאבר המין שלו נגע בי שום דבר לא ישטוף. הבגידה המחורבנת באמון שלי והשתיקה הדוחה במשך השנים. לא מבט מתנצל. לא בושה. לא סליחה. אני תוהה אם זה עובר לו בראש בכל פעם שהוא צם בכיפור. תוהה אם בכל פעם שבתו יוצאת לבלות הוא חושש מגברים בדיוק כמוהו, חארות שהיו בעמדה של אמון ורמסו אותו באבחת זקפה אחת.

20 שנה. 

20 שנה של הטרדה. הטרדה זה לא אקט חד פעמי, זו חוויה מתמשכת שגוזרת אחריות על הקורבן בין אם היא שותקת ובין אם היא מדברת. בחברה שנוטה לבודד מקרים או לשפוט חומרה של מקרה על פי תפקוד הקורבן יש כאן הטייה מטרידה. הטרדה היא מטרד יומיומי עוד הרבה אחרי שהחברה בוחרת שוב ושוב להתעלם ממנו. בעיית התפקוד היא לא שלנו, אנחנו לומדות לתפקד מצוין.  

הטרור כבר ניצח

שבת. בוקר. מתעוררת. בזמן שישנתי פיגועים בפריז. בזמן שישנתי גם כמה מאות מתו מוות לא טבעי בסוריה, בתימן, באפריקה (רשימה מצומצמת). הרשת החברתית גועשת מפריז כי דין פריז לא כדין ביירות. העולם המודרני הוא עולם של אינטרסים והוא מבחין בין דם לדם.

הרשת מלאה בתמונות של מגדל אייפל מוחשך מול תמונות של מונומנטים אחרים בעולם מוארים בשלושת הצבעים. כמה אירוני שהעולם מחפש את הסימליות. מגדל אייפל לא הוחשך אתמול בגלל הפיגוע, הוא כבה אוטומטית בלילה. הפיגוע בפריז מחריד גם בלי לחפש את הסימליות או את הזוית האישית. זה גם לא הזמן לחזור לשגרת ה"בואו נשאל את אירופה אם ישראל זו באמת הבעיה של העולם?"

אני לא יודעת למה כן השעה עכשיו. אבל אין ספק שהדבר האחרון העולם צריך עכשיו זה עוד שנאה. ועם זאת היא באינפלציה. את מעלה סטטוס על פיגועים בביירות ופיגועים בפריז וישר יהיה מי שישאל ומה הפיגוע אתמול ליד עתניאל? כי אם דיברתי על פיגועים המוניים (בביירות 43 חפים מפשע ובפריז 127 בני אדם), אני חייבת להזכיר גם את הרצח הנורא אתמול ליד עתניאל כי אחרת אני לא יהודיה מספיק ולא ציונית מספיק ולא ישראלית מספיק. ותתנצלי מיד כי לא מגנים פיגועים של אחרים אם לא מופיע אזכור של הפיגוע בנו קודם. ואז מה אם כבר כתבת על הרצח אתמול של אב ובנו ואת הזוועה שעברה משפחת ליטמן? להזכיר פעם אחת זה פשוט לא ישראלי מספיק. עזבי שעשית צבא ואת משלמת מיסים - כמה פעמים הזכרת את הרצח ואיך? והאם זה היה מספיק מזעזע? רצח הוא רצח והוא תמיד מזעזע, די לדרישות המכסה. 

הסבירו לי היום שדם יהודי שווה יותר ולכן כישראלית מצופה ממני קודם כל לכתוב על הפיגועים שאנחנו חווים, אין לי  מושג איזה הגיון מעוות יכול להגיע למסקנה שאם אני כותבת על פיגועים של אחרים זה פוגע בישראל. הפסקתי להבין. בישראל היום מי שמגדיר עצמו קודם כל כאדם הוא לא בסדר, משהו אצלו לחלוטין לא תקין. בהיגיון הקלוקל השולט היום זה לא ייתכן שכל דם חפים מפשע הוא נורא באותה המידה. דם של יהודי הוא הכי, אחי. 

אחרי הרצח בדרום הר חברון אתמול, הבטיח ראש הממשלה שישראל תגיע לרוצחים כי ישראל תמשיך להילחם בטרור בכל מקום, אני לגמרי מסכימה עם הצורך לא להיכנע לטרור. מהצד השני אני חושבת שלא מספיק לראות רק איך אתה נלחם בו אלא במידה רבה רצוי להבין מה גורם לו או מה יכול לצמצם אותו. זאת אומרת שגם בהנחה שהימין הכי צודק והפלסטינים לא ירגעו עד שלא תהיה מדינת ישראל, מה צריך לעשות? הרי אנחנו יכולים להמשיך ככה אלא שאז אנחנו גם לא מצליחים להגן על אזרחי המדינה וגם בהפרה תמידית של זכויות אדם של עם אחר (לא שזה באמת פרמטר בישראל 2015) - ברור שזה לא יוכל להמשך כך הרבה זמן. ישראל מתכוונת להוריד את גיל האחריות הפלילית ל- 12, וזה לא נראה אבסורדי. מתי זה ייחשב אבסורד? כשנוריד אותו ל- 6? אבל זה בטח לא זמן לדבר על זה עכשיו, עוכרת שכמוני.

צבא קטן וחזק? מה עם מדינה קטנה וחזקה? זה לא הגיוני, נכון? ישראלי טוב זה ישראלי שמאמין שהכל שלנו והערבים שונאים אותנו ולא ירגעו בחיים ושערכים דמוקרטיים הם אירופאיים ולא מתאימים למציאות במזרח התיכון. הנה, תראו את האירופאים האלה - מתעסקים בסימון מוצרים מהתנחלויות בעוד טרור מוסלמי מתקתק להם מתחת לאף. ואם המחיר הוא שכולנו נצטרף למשפחת השכול, ובכן, מחיר זה מחיר - יותר חשובה הארץ מאשר החיים בה. להתכנס בגבולות המדינה? להגן עליה? להבטיח לילדים שלנו עתיד? למה? איזו סיבה יש שנרצה לגדל ילדים שהם לא חלק מסטטיסטיקה של מוות? אלא שבמשוואה הזאת ברור לי במה אני בוחרת. יותר מדי חיים אובדים על אדמה מקודשת במקום לקדש חיים, יותר מדי כסף נשפך רק על הוצאות ביטחון ולכן לא מאפשר כאן חינוך או שירותי בריאות שראוי היה שיהיו כאן. המצב כרגע אינו פיתרון ולא משנה כמה נכופף את החוק ונאמין בעצמנו - בסופו של דבר זה רק יתפוצץ יותר. זה ברור מימין ומשמאל. 

ישראל מתייצבת היום לצד מדינות אירופה? זה יפה, רק שבהתבוננות מעמיקה ישראל, לצערי, בעיקר מעניקה הוכחה למדינה שנכנעת לטרור ובכלל לא יודעת. הכניעה לטרור מתקיימת כל יום. כל יום בו ישראלים מוכנים לוותר על הגדרה רחבה של דמוקרטיה, מוסר ושיקול דעת בשל שיקול ביטחוני הוא כניעה לטרור. המחיר של הטרור נמדד בכל יום כאשר יותר ויותר אנשים מאמינים בכוח כתשובה, בכיפוף החוק כאלטרנטיבה ובהעדר שיקול דעת כדרך פעולה הגיונית. העובדה שיש היום ישראלים ששונאים ישראלים אחרים שנאת מוות ומוכנים לפגוע בהם פיזית רק בגלל שהם חושבים אחרת היא כניעה לטרור. אלה המוכנים לשנוא יותר כי יש גל טרור הם הנכנעים לטרור. ולא סתם אלא בדרך הכי מעציבה שאפשר להיכנע - בדרך הלא מודעת שמובילה אותם לשנוא בהתאמה ולהיות מוכנים לשלם ביותר דם. 

הטרור כבר ניצח אם יש אנשים בישראל, כולל שרים, שכורכים את המאבק בפלסטינים ובטרור במאבק נגד אנשים בעלי עמדות שמאל. חוסנה של ישראל הוא ביכולתה לעמוד בביקורת מבית בצורה עניינית, ותסלחו לי אם אומר שלקרוא לשכמותי ולי גיס חמישי לא נחשב טיעון הגיוני. לחשוב שיש עתיד מדיני ושמותר להחזיר שטחים ושלגיטימי לא לקנות ביצים של גבעות עולם לא עושה אותי לא ישראלית או לא ציונית. להגיד שמדיניות ישראל מעמידה את חיילי צה"ל במצב בלתי אפשרי זו לא בגידה. לדרוש בדיקה של פעולות הצבא זו לא בגידה. להאמין שישראל צריכה להיות מוסרית וחכמה זו לגמרי דעה לגיטימית שאינה זקוקה להגנה בכל מקום מלבד במדינות שככל הנראה אינן לחלוטין דמוקרטיות. הטרור ניצח, אם זה בסדר בישראל להגיד שחבל שהיטלר לא סיים עם המשפחה שלי. יהודים. בישראל. עם הנצח לא מפחד? עם הנצח לא מצליח להביט במראה. 

הציניות שהרגה את הציונות

כרזה (אילוסטרציה)

שים את האקדח על השולחן ובוא נדבר על זה. מכירים? אז ככה. רק שאני לא יודעת איפה להתחיל. מלחמות ומערכות בחירות מוציאות את כל הפוליטיקה והרעלים מהאנשים, זו תקופה לא קלה לכל מי שאינו מוצא את עצמו במרכז הפוליטי. יש משהו שמוציא את הכל בהקצנה החוצה. אני מניחה שזה טבעי. בכל מערכת בחירות או מלחמה ניתן לראות את התחדדות הדעות ופופולאריזיה של דעות מקובלות או אדם מקובל, סוג של אולטרה-נאמנות אם תרצו. במדע המדינה התופעה הזאת בתקופות מלחמה מכונה "התכנסות סביב הדגל" (gathering around the flag), אני מוצאת שזה קורה בעוד מקרים בהם האדם מרגיש צורך להגן על הדרך שלו.

אני לא היחידה שמאמינה בפלורליזם ובחשיבות של השמעת דעות מנוגדות. אדרבא, כהגליאנית מזדמנת, אני מאמינה בתיזה ואנטי-תזה. אם לא היה מי שמתנגד לדעות שלי הייתי מוצאת את זה מוזר להחריד והעובדה שיש אנשים שחושבים אחרת וגם מתווכחים איתי עוזרת לי לחשוב, לפקפק ולבחון מחדש את דעותיי. זה לא אומר שהדעות שלי לא מוצקות, זה רק אומר שאני בוחנת אותן כל פעם מחדש. בעיניי זה חשוב. אבל לא זו הנקודה. כמו בתקופת צוק איתן, גם לפני מערכת הבחירות הזו, אני שמה לב לצמצום נוראי של השיח ולניכוס חד משמעי של ערכים. אבל אולי זה דווקא טוב, כי הדיון הזה שם מחדש את הנושא החם על השולחן (אקדח, כבר אמרנו?).

אם רגע מסתכלים מהצד אפשר לחשוב שנפלנו על הראש, אבל איכשהו אנחנו לא רואים את זה. הבחירות הקרובות צריכות להיות על המצב בישראל היום - כן גם על המצב המדיני והבטחוני, אבל הרבה יותר מזה על כלכלה, חברה, חינוך. מה קורה בפועל? בפועל נראה שהקמפיין, בעיקר זה של נתניהו (בהנחה שלליכוד כנראה אין קמפיין) ושל הבית היהודי הוא מי הוא ציוני. כל הרשתות החברתיות גועשות בריב בלתי נגמר על ציונות ותכל'ס אנשים, זה כבר ציני, אבל בטח שלא ציוני. באמת הדבר הכי חשוב עכשיו זה "מה זאת ציונות" ושל מי היא? כי הציונות תעניק בית למחוסרי הדיור? הציונות תפסיק לספר טייקונים? הציונות תעלה אוכל על שולחנם של מי שאין להם? כנראה שלא, הנה חסכתי לכם

אז מעבר לעובדה שלדעתי אנחנו שוב מחטיאים את המטרה, הדיון על "מיהו ציוני" נכנס לסחרור מטורף ומסוכן. נתניהו, בנט ומפלגותיהם הופכים כל מי שמאמין בפתרון מדיני ללא ציוני. יש בזה הרבה אירוניה, בעיקר לאור העובדה שהציונות המדינית כזרם מרכזי בציונות פעלה להסדר מדיני שכלל אגב את הערבים שישבו בארץ. הדיון על ניכוס הציונות הוא הזוי, אבל הוא גם מסוכן. דמוקרטיה נשענת על פלורליזם, צמצום הפלורליזם מביא איתו חוליים רבים לחברה, אבל הוא בעיקר מביא לשיסוע. הוא יוצר "הם" ו"אנחנו" בתוך החברה עצמה. הרבה נקודות אירוניה ניתן למצוא כשמי שמדבר על אחים, הוא גם זה שמביא איתו הכי הרבה שנאה לאחר, מי שמפלג את העם הוא איש מאמין ששוכח שאמרו חז"לינו "כל ישראל ערבים זה לזה". אך בעוד פרצופו האמיתי של בנט נחשף, הציבור כבר נכנס לסחרור. האש הוצתה, על מי שאינו מצביע ליכוד/הבית היהודי/ישראל ביתנו מוטלת חובת ההוכחה שהוא ציוני.

אני לא מתכוונת להוכיח את ציוניותי, בעצם העובדה שאני בוחרת לחיות כאן, לגדל כאן את ילדיי, לדבר בעברית, להחזיק בתעודת זהות, למלא את חובותיי האזרחיות, לשמור על החוקים - אני כבר עשיתי את הבחירה שלי. אני ישראלית ולא משנה איך תהפכו את הגדרת הציוניות, הבחירות שלי הופכות אותי לציונית מבחירה ולציונית מתוקף. למלחמה האחרונה בעזה התנגדתי בתוקף באמצעים החוקיים שהיו בידי, אך מעצם העובדה שאני ישראלית אני חתומה לצערי על המלחמה הזו ואני מקבלת את הדין. אני לא רואה אותי קוראת למי שהכניס אותנו למלחמה הזו בוגד, אלה לא המושגים שאני משתמשת בהם, אני גם לא קוראת לדה-לגיטימציה שלהם למרות שאני מתעבת אותם בכל ליבי, מה שאני יכולה לעשות זה להשמיע את דעתי, לנסות להחליף את השלטון בקלפי, לצאת להפגנות, לקוות שמשהו פה ישתנה אחרי הבחירות ולקבל את הדין עם היוודע התוצאות.

אבל אנחנו הולכים ומאבדים את זה ויש אל מי להפנות אצבע מאשימה, ראש ממשלה שלא מתבייש לקרוא ליריביו האופוזיציוניים "אנטי-ציונים", מוביל רוח של דה-לגיטימציה. כאשר ראש ממשלה לא מבין עד כמה גדולה חשיבותה של האופוזיציה לשלטון תקין ורואה בהם מטרד שיש לעקוף ע"י חוקי משילות, הוא ראש ממשלה שפוגע הלכה למעשה בדמוקרטיה. היום זה פוגע בשמאלנים, שהם כידוע אנטי-ציונים, מה שהופך אותם לאויבים מבפנים (עכשיו תעשו לבד את החשבון כמה זה רחוק מפשוט לקרוא להם בוגדים), מחר זו יכולה להיות הקבוצה הבאה שלא תיישר קו. 

הציונות היא הגדרה חשובה מספיק כנראה כדי לסמן חלקים באומה שלך כבוגדים בשעה שיש כל כך הרבה דברים חשובים הרבה יותר על הפרק. כל כך הרבה דברים מונחים כרגע על המאזניים ובמקום שישראל תהיה חזקה מתוקף היותה דמוקרטית היא נחלשת על רקע שיסוי וגם שיסוע פנימיים. אולי זו אני שלא מבינה עניין, אבל מול שנאה וצמצום קו המחשבה אני מעדיפה סובלנות ופלורליזם, מול מלחמה אני בוחרת שלום, מול אדמה וחיים, אני בוחרת חיים על אדמה. אני לא תמימה ואני גם לא מסדרת שורה של דובוני אכפת לי שיאירו עלינו "קרן-אור" ופתאום נתחיל לעמוד בתור בפינות ליטוף כדי ללטף חד קרן. ייתכן שלא הפתרון שאני מאמינה בו ייבחר כמועדף על אזרחי המדינה הזו, אך אני מעדיפה לחיות בדעת מיעוט במדינה נאורה שמכבדת את מגוון הדיעות ולא במדינה בה יש קו שמסמן מי הוא האזרח הנכון שמחזיק בדעות שנוחות לשלטון. זו לא דמוקרטיה. בעיני אין ציונות ללא דמוקרטיה. ואגב, הרצל אמר את זה קודם, ולא רק הוא.

אני מאמינה בכל ליבי שהדרך היחידה של ישראל לשרוד בתוך התקופה המטורפת שאנחנו חיים בה היא רק כדמוקרטיה מהותית שמגבילה את שלטון הרוב, שמקדשת את זכויות המיעוטים, שמאפשרת חופש דת כמו גם חופש מדת, שזכויות אדם הם נר לרגליה. בלי דמוקרטיה כזו גם היהדות וגם הציונות לא יוכלו להחזיק אותנו כאן. באופן פרדוקסלי כדי שישראל תוכל להמשיך להיות בית לאומי לעם היהודי, הוא מוכרחה להיות עוד יותר דמוקרטית, אלא אם כן אתם מספרים לי שציונות זה להקים כאן תיאוקרטיה כי אז כל הדיון שלנו עקר ואני כנראה באמת לא ציונית. אני לגמרי בסדר עם זה שאנשים יחשבו שהדגל שלנו מדיר אוכלוסיות, זה באמת נכון, זה לא עושה אותו פחות דגל שלי. זה בסדר גמור לחשוב יותר מפעמיים לפני הגיוס לצבא, ולא רק בישראל, ללכת לצבא זה מפחיד - לכל אחד יש את הבחירות שלו. זה בסדר גמור לחשוב שאנחנו צריכים להתנחל מעבר לקו הירוק למרות שאני מוצאת את זה פסול. זו דמוקרטיה. אסור לתת לרב השיח הזה להצטמצם. 

נראה מוכר? מסתבר שהוא
אנטי ציוני. מי היה מאמין
(מוגש כשרות לרונן שובל)

רוב הציבור בישראל אינו דתי, אני בטוחה שאני לא היחידה שלא רוצה לראות את ישראל מתדרדרת להיות תיאוקרטיה משיחיסטית, זו בהחלט לא הציונות שלי. מאז ומתמיד הציונות לא היתה מקשה אחת ותמיד היו בה גוונים. לא כדי להתווכח אבל דווקא הזרם המרכזי של הציונות, זה שבזכות מאמציו יש לנו מדינה, היה זרם חילוני מובהק, שהאמין בערכים אוניברסליים. השיח שמושמע היום הופך את בנימין זאב הרצל לאנטי ציוני. לא רק אני רואה פה את האירוניה. 

בדמוקרטיה שלי, בין אם זה מוצא חן בעיני או לא, יש מקום גם לאנשים שחושבים שמדינת ישראל צריכה להיות תיאוקרטיה, ולצערי גם יש בה מקום לאנשים שמחזיקים בדעות חשוכות (למשל נגד הקהילה ההומו-לסבית והלהט"בית), רק שבמקום שאליו הם מכוונים אין מקום בשבילי. אם האמונה שלי שבישראל יש מקום לדתיים חרדים ואפילו אנטי-ישראלים, לאנשים שמאמינים בלמחוק את הפלסטינים, לרפורמים, להומואים, לסביות, טראנסג'נדרים, מוסלמים, חד-הוריות, בדואים, חילונים, וכל הגדרה אחרת עושה אותי ללא ציונית, אז אני אשמה. רק שיחד איתי, על ספסל הנאשמים, צריך לשים גם את כל מי שהגו, פעלו והקימו כאן מדינה, אלה שבזכותם אנחנו יושבים פה עכשיו.  

אני יכולה להביא ציטוטים של הרצל, כצנלסון, ז'בוטינסקי ועוד מנהיגים שונים שמזרמים שונים, שאגב כל אחד מהם היה ציוני ללא עוררין ואף אחד מהם לא החזיק באותה "ציונות", מה שכן איחד את כולם הוא הבסיס הבלתי מתפשר בהיות המדינה הזו דמוקרטיה. מי שקורא לאופוזיציה של היום אנטי-ציוני הוא חד וחלק אנטי דמוקרט, כזה שלא מעוניין בקו מחשבה ביקורתי, אלא באחדות דעים. אחדות הדעים הזו, הגדרת המחנה מחדש, צריכה להטריד את כולנו ולהיות תמרור אזהרה ברור וחד משמעי. שני אנשים מחזיקים היום במשרות הרמות ביותר במדינה והם באים מאותו בית מדרש, נשיא המדינה ראובן ריבלין וראש הממשלה בנימין נתניהו. שניהם מחזיקים בדעות פוליטיות דומות אך בעוד האחד מאמין בדמוקרטיה, השני משחק בדמוקרטיה. 

בעיני הדיון היום על הציונות זה הדבר ההזוי ביותר שקרה כאן עד עכשיו וקרו כאן אי אילו. זה שיח שמקדמים בנט ונתניהו, שני האנשים שהדבר הכי חשוב להם זה הפופולאריות שלהם, זה הזמן שלנו כאזרחים למקד אותם במה שהם צריכים להתמקד בו - לא עוד שיח "מיהו ציוני" אלא שיח מהותי כלכלי חברתי וגם מדיני-ביטחוני. בל אם השאלה הבוערת היא מיהו ציוני אז סליחה שהפרעתי לכם. carry on

בגידה היא מילה שאני שונאת במיוחד

ברלין - דווקא ב- 63'
זה היה להיט

בחיי שהתכוונתי לכתוב היום על דברים אחרים, וזה לא שלא שקרו דברים. כי הייתה כאן את מחאת המילקי, שנישאה על גלי מחאת הקוטג' אבל נתקעה בברלין ולא התרוממה. שזה יפה שכולם דיברו עליה - מחיר המילקי הוא באמת קריטי, כי למשל מחיר החיים הוא כל כך זול אצלנו ועל זה לא נשמעת כמעט מחאה, ואם נשמעת מחאה היא מוקעת כי אלה רק בוגדים, שאגב אפשר כמובן לשלוח לברלין. כי מה- 28 באוגוסט, יום חתימת הסכם האש, אפשר לומר שאצלנו יש חזרה לשגרה (הל, נתניהו מדבר על בחירות ב- 2016), ואני יודעת שזה לא פופולארי אבל בעזה החזרה לשגרה היא דווקא מהדברים שפחות. רק שזה לא ממש מזיז לנו כשלא יורים עלינו מה קורה שם, או בעוטף עזה, דרך אגב, כי גם מהם פחות אכפת לנו כחלק מהשגרה. אגב, גם בגדה יש חזרה לשגרה, אם מעצרים נחשבים שגרה. אבל באמת, בואו נדבר קצת על מילקי. בואו נעלה על ראשינו את הדברים החשובים באמת ונקווה שלא ייזל - המילקי כמובן, אם במקרה כוסית הפלסטיק תישבר.

הפנים של המשטרה
"עכשיו תן לי את המבט הנוקב"

בינתיים בשישי התראיין כבודו דנינו ומסביר שהוא בסדר והגוף שהוא עומד בראשו בסדר והבעיה היחידה שעומדת בפני המשטרה זה שיווק לא נכון. מה עכשיו? אני באמת צריכה לשפוך את מררתי על כמה הם חושבים שאנחנו ציבור טיפש שאפשר למכור לו הכל אם רק משווקים נכון? אפילו משטרה שפשטה את היד, כמה אירוני - כשהיא בפועל זרועו הארוכה של החוק, צריך רק לשווק נכון והציבור יתן בה אמון, דברו איתו על לקשור כתרים לא לו. תוסיפו לזה שהבוקר גם התפרסם בידיעות ציטוט של "גורם במחוז מרכז של המשטרה" שהסביר בנוגע לאונס הנערה בת ה- 15 ברחובות ש"מספיק שהיא הייתה צורחת וזה היה מציל אותה - אבל היא נבהלה וקפאה", אין ספק. ואם חלילה היא גם הייתה מוצאת את מותה, אחרי שהייתה צורחת, אותו גורם וודאי היה אומר כי "אילו לא היתה צורחת וודאי היו מניחים לה לנפשה", כי הרי מן הידועים הוא שבאונס יש להאשים את הקורבן, זה לא באמת משנה. אבל הבעיה היא בעיה כמאמר המפכ"ל היא של שיווק. צודק. 

סוף זו תמיד התחלה, לא אני אמרתי

באמת שכבר אין לי כבר כוח לכל זה והנה כבר הקדשתי לזה שתי פיסקאות כשבכלל רציתי לדבר על עוד משהו אחד בעניין הזוגיות, שאיכשהו לא הגעתי אליו בשני הפוסטים האחרים (פאוזה כדי לתמוה איך זה יכול להיות, הרי אני כזאת תמציתית בכתיבה). ובכן, יש המון מילים בטרמינולוגיה של הזוגיות, ביניהן מילים יפות כמו אהבה, תשוקה, אמון, סקס, שותפות, חיבור, רצון משותף ועוד רבות אחרות, אבל יש שתי מילים (כן, רק שתיים) שאני ממש לא אוהבת ונקשרות לזוגיות ושברה - בגידה וגירושים.

אלה מילים נורא קשות שמראש מתוות שיפוטיות ברורה. זה תמיד מעציב אותי כי שתיהן כל כך מוחלטות, דיכוטומיות ושליליות. יש בהן איזושהיא סופניות בתוך קונטקסט שהוא לא כזה שחור/לבן. תכל'ס אם קשר מסתיים בבגידה או גירושין זה לרוב (מדגישה שוב - לרוב, לא תמיד) זה בכל זאת אחרי תקופה משמעותית וברובה חיובית עם אדם שאיתו חלקתם את החיים, פרידה מאדם כזה צריכה להיות בעלת איזשהו עתיד, ואם אפשר לא עוין כי בכל זאת למרות הפרידה לרוב עדיין יהיו נקודות מפגש בחייכם (טוב, בעיקר כאשר יש ילדים, אבל זה תופס גם על חברים משותפים). איזה מקום אופטימי משאירות שתי מילים כאלה? לא רואה את זה.

קונספט -
משהו שאנחנו נוטים להיות שבויים בתוכו

אומרים שמילים מעידות גם על אופי החברה. בגידה, treason באנגלית לדוגמא, מתייחסת רק להפרת האמון של האדם למדינתו או לקבוצת השיוך שלו וחבירה לאויב. חוסר נאמנות בין בני זוג יקרא infidelity או cheating, או adultery או רומן מהצד having an affair. אצלנו המילה היא בגידה, אני שונאת את המילה הזו וממש משתדלת שלא להשתמש בה בשום מקרה שאינו מציין שיתוף פעולה עם האויב. זו הייתה דעתי גם לפני שזה היה מיינסטרים לקרוא לשמאלני בוגד. גם המילה גירושים היא מילה נורא קשה, וממשיכה את הקו הבעלתני משהו של ההתיחסות היהודית לזוגיות, הבעל הוא המגרש. אז כנראה שלמול גירושים המאבק שלי הוא עקר ואין בי שום יכולת דון קישוטית באמת לשנות את זה, גם לא ממש מצאתי מילה שאני יכולה להציע כתחליף. גירושים נתפסים חברתית כסוג של כישלון, אם כי לאט לאט התפיסה הזו נשברת, אבל גירושים אינם בהכרח שבר או כישלון. לרוב זה הרבה פחות דרמטי מזה, זה סיום של סיפור. לרוב, זה דווקא סיום אופטימי בעיני, כי במקרים מסויימים גירושין הם בגדר תיקון טעות. ולתקן טעות הוא משהו מאוד אופטימי, שמקפל בתוכו הבטחה. 

מונוגמיה בעיניי היא בחירה שלא ממש טבעית לאופיו של האדם, אינני מתכוונת לעשות סקירה היסטורית של התפתחות המושג, אבל מונוגמיה היא כלי חברתי שנוצר במידה רבה עם התפתחות של דת ושל מוסר, אך מאז ומתמיד היתה בעייתית. האדם תמיד מונע מתשוקתו ויצר הכיבוש שלו (הכתיבה אמנם בזכר אך ההתייחסות שוויונית לנקבה ולזכר), הנאמנות לבן זוג אחד היא לא גנטית, היא חברתית ותרבותית בלבד. ההחלטה אם יחסי מין עם אחרים היא פגיעה במרקם הזוגיות או לא צריכה לדעתי  להיות החלטה אישית. כך או אחרת, הגדרת האקט הזה כבגידה לא ממש מאפשרת למי מאיתנו להתייחס אליה בסובלנות או סלחנות. בגידה תמיד מחייבת עונש, היא הרי בגידה. אני לא יכולה לשנות את הראיה החברתית הזו אבל כמו בן גוריון בשעתו שהדיר את המילית "את" מהלקסיקון שלו, אני מדירה את "בגידה".


אני לא יודעת מה איתכם, רק על עצמי לספר ידעתי (ובלי להפסיק כידוע), חוסר נאמנות בזוגיות לא נכנס תחת הקטגוריה הטהרנית שלי למילה בגידה. כבר בתחילת מערכת היחסים שלנו אמרתי לבנהזוג שאני לא רואה אותנו נפרדים בגלל דבר כזה. כמעשה גבר הגיוני הוא לא האמין לי וטען שאני אומרת את זה סתם. אבל לא אמרתי את זה סתם, ככל שאני מתבגרת יותר זה ברור לי, המחיר של פרידה ממנו והחיים בלעדיו נראה לי גדול הרבה יותר ולא פורפורציוני ביחס לאקט עצמו. זה לא שבזה אני אומרת יאללה הרשות נתונה לך ותעשה מה שאתה רוצה, אני אומרת אני אוהבת אותך ואני רוצה לבחור להיות איתך בכל יום וכל עוד זה גם מה שאתה רוצה, ששנינו רוצים, אני חושבת שנוכל להסתדר עם הכל. 

זוגיות מבחינתי יש בה המון קבלה וסליחה ולכן אין בה מקום להגדרות נוקשות וכללי התנהגות קדושים, יש בה שני אנשים והזוגיות שלהם היא לא ניטרול החיים, היא העצמת החיים ויש בזה לא רק המון אהבה, יש בזה המון כוח. וטיגנשטיין דיבר הרבה על מילים שמבנות שיח שמבנה התנהגות. בתוך הזוגיות שלנו יש רק שניים שמגדירים אותה, הוא ואני.  

עם הספר? עם בלי ספר (ועם מנהיגים שלא יודעים לצטט)

"אין בעזה לימודים כי לא נשארו שם ילדים" - זה חלק מהרפרטואר הלא ממש מגוון ששרו בהפגנה בשבת אנשי הימין הקיצוני. אתם יכולים לפתור את זה כקיצוניות לשמה, בי זה עדיין מהדהד, זה לא יכול שלא. אי אפשר לעבור לסדר היום אחרי שראית פרצופים זחוחים שרים בלהט ובשמחה על ילדים מתים. אלה לא היו השירים היחידים כמובן והם לקוחים מתוך רפרטואר ידוע ומוכר לעייפה ממגרשי הכדורגל (אם תרצו לקרוא יותר הנה טורו של חיים הר-זהב במקום הכי חם בגיהנום) ואם זאת הם עברו אדפטציה למצב הנוכחי ועדכון בנוסח שיר חדש על 1,000 ההרוגים בעזה. 70% מההרוגים הללו הם אזרחים חפים מפשע, אבל זה כמובן סמנטיקה במדינה בה
"ערבי טוב הוא ערבי מת". 

עטופים בדגל ישראל, אותו הם ניכסו לעצמם, בטוחים בצדקת אמונתם הגזענית, פיהם שוצף שנאה וקללות וליבם? ליבם יהודי כמובן. הם מגדירים את עצמם בראש ובראשונה כיהודים. כידוע, ההגדרה "יהודיה" היא לא בין הראשונות במדרג ההגדרות שלי, עד שאני מגיעה ליהדות, זה מבחינתי שיוך אתני הקושר אותי עם דורות ארוכים של בני משפחה ששמרו לאורך כל השנים על יהדותם. אני לא מאמינה באלוהים ואני גם רואה בדת משהו פרטי מאוד, בטח לא לאומי, משהו שכל אדם זכאי לבחור לעצמו בחייו הפרטיים. מאז ומתמיד הדת ומסחורה ברחבי העולם גרמו לי להסתייג ולו רק בגלל ההפרדה הברורה שדת יוצרת בין בני אדם, ביננו לבינם. הקבוצה הימנית שצרחה את שנאתה ברבים היא ההוכחה האולטימטיבית מבחינתי, אבל אתם תגידו שזה מיעוט.

העניין הוא שזה לא מיעוט, כמה הרבה ישראלים יהודים מביעים שמחה על מותם של ערבים, של פלסטינים, של עזתים? ידיעה על ערבי שמת? צהלולים ותחינות לעוד הרוגים ערבים. ידיעה על פציעה של ערבי כמעט עד מוות? תלונות על למה הוא לא מת. עדיין שוליים? מה עם שר חוץ שקורא לחרם על מגזר שלם? מה עם המסעדות ששינו את שמות המנות שלהן? לא עוד סלט תורכי, אמור מהיום "סלט אמא של ארדואן זונה בת זונה" (אמיתי לגמרי), ממש הגירסא הישראלית ל"טוגני חופש". עוד מעט יאסרו לשימוש מילים כמו "סלט ערבי", "חציל בלאדי", סבבה, וואלה ואפילו הקללה האהובה "סעמק", מחשש שנטמא את שפת אימנו האהובה במילים בעלות מרקם של בוגד. נשמע לכם מופרך? בעיני מופרך שלמדנו לשנוא כל כך שאין בנו אפילו חמלה ואם מישהו מוצא בליבו אותה הוא מוקע כבוגד וראוי לחרם. נעשנו אטומים עד שסבל ומוות של אחרים לא רק שלא מעניין אותנו, הוא אפילו נראה לנו מבורך. גילויים כאלה פוגעים בהגדרה הכי בסיסית וראשונית שלי - אני האדם. אמנם אני לא יהודיה דתית אבל אני כן יודעת שזה מנוגד לחלוטין לתפיסה הדתית היהודית המקורית. כך שכל המתהדרים ביהדותם היו אמורים לחמול, גם אם הם כולם מסכימים למבצע ומוצאים אותו ראוי. מס השפתיים "זה נזק היקפי" או "זה באשמת החמאס" זה בסה"כ ניעור רסיסי האשמה שבכל זאת יושבים לנו על הלב כי אנחנו יודעים בתוך תוכנו שזה לא בסדר, זה לא יכול להיות בסדר. לא יכול להיות שילד מת ושזה יהיה בעיננו חסר ערך. אי אפשר להתהדר בערך החיים כשלחיים יש ערך רק כשהם בצד שלנו. חיים הם לא דבר יחסי.

תמיד שמעתי את תראו אותנו ותראו אותם. אבל אני מוכרחה לומר שלאט לאט מה שצוין כהבדל הולך ומטשטש. מסתכלים עליהם ולא רואים את עצמנו. אלה רקדו על הגגות במלחמת המפרץ עם כל סקאד? אז באו אלה שיושבים ומסתכלים על ההפצצות בעזה וצוהלים עם כל בום. סוג של דרייב-אין סנאף. ורק הכאב שלנו סוחט דמעות ורק הלוויות שלנו הן הכי עצובות כי אצלם הלוויות נעדו להתסיס את הקהל, ורק אצלם המתים הם שאהידים. ואצלם כל הנוער הוא שבאב ואצלנו כולם ילדים טובים ירושלים חוץ מכמה עשבים שוטים. כי אצלם יש נקמת דם, ומה אצלנו? לנו יש ראש ממשלה שמאיים ש"נקמת ילד קטן לא ברא השטן", מתחייב לנקום ושוכח את הרישא - "ארור האומר נקום". אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני משתדלת להפסיק להשוות כדי לא לראות עד כמה לאט-לאט אנחנו נעשים דומים יותר ויותר. כל מה שנראה רע בעיננו בצד השני, מתקבל אחרת כשזה בצד שלנו. וזה קיים בצד שלנו, יותר משנרצה לראות. רק שהעיוורון הפנימי הזה לוקח אותנו למקומות נוראיים. עוד לא הגענו, אבל אנחנו בדרך ושום תוכנת GPS לא מחשבת מסלול מחדש. כי גם תוכנה כזו זקוקה למישהו שיגדיר אותה, לנו אין כזה כרגע.

אבל חזרה לעניין היהודי, ואני חוזרת אליו בגלל שאנשי הימין (הקיצוני כמובן) מתהדרים ביהדותם כמו ארי המתהדר בתורת הגזע, אוי שוב נכשלתי בדיבר "אסור להשוות". אם היהדות נסמכת בראש ובראשונה על ספר התנ"ך, הרי שכבר בספר בראשית, בסיפור בריאת האדם, נאמר "בצלם אלוהים ברא אותם" - זכר ונקבה בצלמו, בלי שיוך לדת, מגדר או לאום. זאת אומרת שבתרגום לשפתנו היום, בריאת האדם בצלם האלוהים ועליונותו על שאר הברואים זה הבסיס לעקרון כבוד האדם, באשר הוא אדם, גם בראיה תנ"כית וללא התייחסות למושג כבוד, אלא למשתמע ממנה וכמובן ללא התייחסות דתית ספציפית אלא לעצם קיומו של האדם. 

עקבו אחרי - כולנו הערכנו את ההודעה של דודו של נפתלי פרנקל ז"ל אחרי רצח מוחמד אבו ח'דיר שאמר שאין מפרידים בין דם לדם. יומיים אחרי זה כבר הבדלנו, ומאז אנחנו רק ממשיכים להבדיל ולבדל באלף אלפי הבדלות. רק שאין להבדיל כי דם חפים מפשע הוא דם חפים מפשע וזה לא משנה אם הם עזתים או לא, וזה גם לא משנה אם החמאס שם אותם שם. עזבו אחריות, עזבו אשמה, רק חמלה, רק צער אנושי. רוצים נקודת מבט יהודית? לא חלילה שלי, אלא של סופרי התנ"ך -  כי ממש בתחילת ספר התנ"ך כבר יש התייחסות בדיוק לזה. בבראשית ט, פסוק ו כתוב: "דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלוהים עשה את האדם" - אין זו התייחסות הזאת לישראל בלבד כי אם לכלל האדם. ואת זה פירשו חז"ל: "לפיכך נברא אדם יחידי בעולם ללמד שכל המאבד נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא" (משנה סנהדרין) - לא נפש אחת מישראל, אלא כל אדם. מעניין כי אצלנו מתייחסים לרוב ליהודי, או כמו שאנחנו אוהבים להסביר "עניי עירך". זאת אומרת שהתורה שאנחנו נסמכים עליה מדברת על אוניברסליזם ואילו הפירוש שאנחנו אוהבים לתת הוא פירוש מצמצם ברוח "העם הנבחר". עזבו את זה כל תיאור השתלשלות האנושות בתנ"ך הוא אוניברסלי - כולנו צאצאיהם של אותו זוג אנשים, כך שאם אתם באמת רוצים אפשר לאמץ את הז'רגון הבנטי ולומר שבתכל'ס כולנו אחים. 

עזבו לרגע את עזה ושימו לב ליחס שלנו אל הגרים הגרים בתוכנו - אל הערבים החיים בישראל, הדרוזים, הבדואים, הפליטים, העובדים הזרים. עשרות פעמים המקרא דורש להתייחס אל הגר בשוויון, יותר מכך הוא מצווה לאהוב אותו. כשעליתי לתורה בתנועה הרפורמית בגיל 12 וחצי (בין בת מצווה לבר מצווה) קראתי את פרשת משפטים-שקלים. אלוהים מוסר בפרשה זו רשימה ארוכה של מצוות בין היתר גם היחס לגר. פעמיים יש שם הסבר ליחס השוויוני לגר - "כי גרים הייתם בארץ מצרים". בספר ויקרא (י"ט, פסוק י"ח) מצוין "כאזרח מכם יהיה לכם הגר אתכם, ואהבת לו כמוך" . היינו יש קריאה ברורה לשוויון במקרא. לא ברור לי איך כשהציווי התנ"כי כל כך ברור - הרעיון של להרבות שלום וכבוד בין בני האדם, דווקא המתהדרים ביהדותם וישראליותם הם הראשונים לבזות את קדושת החיים וכבוד האדם. עאלק "עם הספר" - מה זה עוזר כשיש ספר אם לא זוכרים את מה שכתוב בספר?

בתוך הסולידריות המלחמתית שפושה בנו כרגע, אנחנו לא מצליחים למצוא את הנקודה הזו. דווקא מי שמאמין בהיות ישראל העם הנבחר היה אמור לחרוט את דברי התורה האלה על ליבו, להאמין כי כל אדם בצלם אלוהים נברא וכל אדם הוא עולם מלואו וכל אדם צריך להתיחס אל העולם כאילו לו הוא נברא ודווקא פה אנחנו כושלים. פה כשלה הדת, פה כושלת המדינה ופה כושל מי שמתהדר בשלל הגדרות לפני שהוא מגדיר את עצמו כאדם. העולם העתיק שהיה עסוק פחות מאיתנו במתן הגדרות היה לפעמים ברור הרבה יותר מאיתנו במושג כבוד האדם גם בלי שקרא לו בשמו. אני מוצאת נחמה בזה שבזמן שאתם קוראים לי עוכרת ישראל, אני יכולה להעמיד לצידי לא רק עקרונות אוניברסליים שדומה שחלקכם בזים להם, אלא אפילו עקרונות מתוך מסורת דתית שזנחתי מזמן. 

קוצר ראייה

כבר לא אכפת לי איך תקראו לזה - צוק איתן, מבצע צבאי, מלחמה, כניסה קרקעית, או כל שם אחר שתרצו, ראוי או לא ראוי לא אכפת לי. בעיני המצבהזה הוא בלתי אפשרי. עזבו את דעתי על המבצע, מעולם לא חשבתי שאגדל את ילדיי בתרגולת אזעקה. שריקת הרוח בדלת המרפסת, אם לא נסגרה היטב, מקפיצה אותם מיד.

לפני 3 ימים נסענו לים. יצאנו מהרכב כי החנינו, לא דווח על אזעקה. מעלינו בדיוק הסתיים יירוט. המרכזית, הפיה/נסיכה המנצנצת, מביטה למעלה ואומרת: "אוי כמה שהעננים האלה מתפוגגים יפה". "זה יירוט", מפטיר הבכור בידענות מעציבה. 

שלשום חזרנו ממסיבת יום ההולדת של הבכור, בכניסה לרחוב החלה אזעקה. אני מחשבת זמנים והיתכנויות, שתי אפשרויות: להמשיך לנסוע לחניון התת קרקעי, מרחק דקה נסיעה או לעצור ולהסתופף בין מכוניות חונות. אם יש לנו 90 שניות ההחלטה ברורה - לנסוע. מעלינו רקטות מחפשות משהו ליירט ומתפוצצות מעל. המרכזית: "וואו זה כל כך יפה, כמו כוכבים זזים." הבכור: "זה באמת יפה רק שטילים הורגים אנשים".  

תרגולת אזעקה- שומעים, ממ"ד, משחקים, יוצאים. בתוך כל זה ממשיכים בשגרת החיים. הילדים שלי לא לחוצים, אומרים לי שזה בגלל ההורים. זה נכון, אנחנו הורים רגועים. כל הזמן אנחנו מחנכים אותם שאנחנו כאן כדי לשמור, להגן ולאהוב. אין דרך אחרת לגדל ילדים חוץ מלעטוף אותם בכל האהבה והביטחון האפשריים. אבל ביננו זו תחושת ביטחון מזוייפת כי מהדברים הנוראיים באמת אין לי דרך להגן עליהם, יש לי רק דרך לאחר את הרגע שהם יהיו חשופים אליהם וזה מדכא. 

שנים גידלנו ילדים מתוך רצון שלא ילבשו מדים והם תמיד לובשים. ממשלות בלי אופק מדיני, בלי רצון לשנות, ממשלות של הסתה וחינוך עקבי תחת הדגל של יהודים נרדפים שכל הערבים רוצים להשליך אותם לים. באמת מוזר שנשבינו בקונספט הזה ואנחנו לא רואים כלום מלבדו. אז זהו שבעיני בוגדת שכמותי קיומה של מדינת ישראל בכלל לא עומד בספק, החמאס בעיני הוא בעיה ותו לא, הדרך שלי לפתור את הבעיה היא במשא ומתן למרות שנראה שאיחרנו כל רכבת אפשרית. מה שמפחיד אותי לגבי קיומה של מדינת ישראל הרבה יותר זה המצב הפנימי שלנו עכשיו. מדברים בלי סוף על דמוקרטיה בלי להבין את משמעותה בעוד ההנהגה משתמשת בכלים דמוקרטיים רק בשביל הפרוצדורה. דמוקרטיה מרוקנת מתוכן, ממהות והיא מתחילה לקרוס לתוך עצמה. חינוך ילדים לערכים הלא נכונים מביא אותנו למקום שאנו נמצאים בו והוא לא מקום טוב. רוצים איום קיומי אמיתי? הפלאנגות היהודיות היום והעדר הטיפול בהן הן האיום הקיומי, אבל תשלחו אותי לעזה. עד עכשיו תמיד חזרנו לסוג של נורמליות אחרי כל מבצע צבאי, הפעם אני חושבת שהנורמליות מאיתנו והלאה. אם לעשות פראפראזה על סיסמת משרד החינוך - "האזעקה הזו היא לנו". אלה לא הטילים שיגמרו אותנו, זה העדר הדמוקרטיה בתוכנו.

תמונות זוועה מגיעות כל הזמן מעזה, ילדים פצועים, ילדים מתים, גופות מפוזרות ברחוב. תיעוד סטילס ווידאו של פשעי מלחמה.

תמונות של נופלים על דפי העיתונים והאינטרנט (טלוויזיה אני לא פותחת כבר שבועות). ואני יודעת שיהיו עוד. לא יכולה להכיל את השכול הזה. מוכרים לנו מלחמת ברירה. היא עולה בחיים שלמים ובינתיים גם 2 מיליארד שקל. מה זה יתן? כל עוד לא מיוצרת שום אלטרנטיבה מדינית כל מה שזה ייתן זה עוד מוות.

איך מגדלים ילדים בתוך מוות ושנאה?

אני יכולה להבין את ההסבר למלחמה הזו, למרות שאני לא מסכימה איתו. אני יכולה לכבד אנשים שתומכים ללא סייג בישראל. כשאנשים מסבירים לי שכאשר התותחים רועמים זה לא זמן להעביר ביקורת, אני יכולה להצטער שזה הלוך הרוחות. אבל כשאנשים מסבירים לי שארבעה ילדים שנהרגו בהפגזה של צה"ל זו לא בעיה של צה"ל אלא של החמאס והפלסטינים ולכן הם לא זכאים לחמלה, אני נחרדת. לרוב יש הקבלה בין האנשים האלה ואלה שאומרים שכל ישראל ערבים זה לזה ושלכולנו לב יהודי ענק. איזה מן לב יהודי ענק לא חומל על ילדים? מי יכול לומר לי שארבעה ילדים מתים על החוף זה בסדר, אבל העיקר ששום ילד יהודי לא נהרג? ולא אני לא רוצה שילד יהודי ייהרג בשביל האיזון. אני רוצה להפסיק את המוות, משני הצדדים ואם ישראל צריכה להתנהג בבגרות ולהתקדם, אז כן אני מצפה מישראל לעשות את זה. ביום שהפלסטינים יאהבו את ילדיהם יותר משישנאו אותנו? ואנחנו, מה איתנו? מעולם לא רציתי שישוו אותנו למדינות שסובבות אותנו, הן לא הסטנדרד מבחינתי. האמנתי בכל ליבי שמוסר וצדק ינחו את דרכנו. טעיתי. שנאה מלכדת הרבה יותר, רק ששנאה גם מאכלת, את כולנו.

בלילות פוקדים אותי חלומות זוועה. לא חלמתי כבר שנים. עכשיו אני לא רוצה לחלום. 

"חברים" מסבירים לי שבגלל שלילדים שלי יש ממ"ד וצה"ל תוקף ברצועה אני יכולה לחיות כאן כמו בוגדת. "חברים". החברים האמיתיים שלי, הם גיבורים אמיתיים בעיני. הם אלה שהיו אתמול בהפגנות נגד המלחמה הזו ובעד דו קיום. הם חטפו אתמול מקכת, בקבוקי זכוכית ואבנים, הם מקבלים איומים על חייהם, מקללים אותם, והם ממשיכים. אני אתמול כשלתי, לא הלכתי לשום הפגנה. הילד שלי פחד. גם אני פוחדת. פוחדת לא ללכת, פוחדת כן ללכת ופוחדת מהפסימיות שנפלה עלי ותפסה אחיזה בכל נימי קיומי.

אנשים "מתונים" תוקפים אותי, בניגוד ל"קיצוניים" שמאיימים עלי, הם רק מסבירים לי כמה אני לא לגיטימית. אני נבהלת מכמה האחיזה שלנו בדמוקרטיה היא קלושה. לכל אותם אנשים שמסבירים שצה"ל חזק ומוסרי, אי אפשר להסביר שגם שבהנחה שזה נכון, אם לא נשמור על הדמוקרטיה זה לא שווה כלום. אין בליבי דבר נגד חיילי צה"ל, בין אם אני מסכימה למבצע ובין אם לא, הם קרבנות, בדיוק כמו האזרחים, קורבנות של מדיניות הממשלה, רק שבניגוד לנו, האזרחים המוגנים יחסית, הם עשויים לשלם בחייהם. אני לא אקרא לשום חייל צה"ל בוגד, גם אם פעל בניגוד למה שאני מאמינה בו. אני סבורה שאנשי השמאל שיוצאים נגד חיילי וטייסי צה"ל עושים טעות קשה, גם אם הם בטוחים שהם אומרים זאת בשם המוסר והצדק. מי שצריך למחות נגדו זו הממשלה, כן זו ששותקת עכשיו נוכח גלי ההסתה שעברו כל גבול. בעצם, לא רק שותקת, בעיקר נישאת על גבם.

אנשים שלא באמת מכירים אותי וגם כאלה שחושבים שכן מסבירים לי שבגלל שאני לוקחת את הבכור להפגנות אני מחנכת אותו שיש רק דרך אחת. אתם לא מכירים אותי, אני מחנכת את כל הילדים שלי להוקיר ולכבד כל אדם באשר הוא אדם. לא מאמינה באלוהים, אבל מכבדים את מי שכן. שמאלנית, אבל מכבדת את מי שלא. כל פעם שהוא נחרץ לגבי העמדות שלו אני מלטפת אותו ואומרת לו שיש לו זמן, שהוא לא צריך להחליט בגללי, שהוא יגדל ויחליט לבד מה טוב לו. אבל מסבירים לי שאני מגדלת בוגדים. מי אתם שתטיפו לי בכלל? מתייגים אותי כמו שבא לכם בכלל בלי להקשיב. כן, גבולות הדמוקרטיה. אני מקפידה על הדמוקרטיה, מקבלת את השלטון הקיים, אבל במצב הנוכחי הדמוקרטיה שלנו כל כך קלושה שאי אפשר אפילו למחות. 

המחאה היא בסיס חיוני לדמוקרטיה, דמוקרטיה אמתית יכולה להכיל אותה. אם לא הייתה מחאה היינו צריכים לדאוג. אבל למי אני מספרת את זה? מי שלא רוצה ממילא לא מקשיב. רואה תגובות של אנשים ברחבי הרשת ומבינה שבעצם הרצח הפוליטי הבא כבר כאן, הוא רק מחפש את הקורבן. אחרי זה ישראל לא תשתנה לנצח, בקלישאה הזו היינו ב- 1995. זה ששום דבר לא ישתנה זה מה שהכי מפחיד אותי.

בינתיים עוד 13 חיילים נהרגו היום, 18 חיילים עד עכשיו. המחיר הזה עוד יאמיר. ואני בוגדת כי אמרתי שצריך להימנע מהמחיר הזה. לא הייתה שום הסלמה בעזה, ספין תקשורתי שכולם מאמינים בו והממשלה שלנו מזינה. מאז המבצע האחרון הדרום סופג וסופג ופתאום החליטו שדי? נתניהו לא רצה במשא ומתן. הספין הזה הוא עלינו, אבל המחיר הוא כבד. והמשא על הלב כואב הרבה יותר. 18 חיילים נהרגו ואני בוגדת כי מראש צעקתי לא למבצע הזה, נכון? זו כנראה קריאה אחרונה למדינה שבחרה לחיות על החרב ומאשימה אחרים. מקרה קלאסי של הכחשה. הכחשה שעולה בשכול. אז עכשיו תספרו לי שאי אפשר לעשות שלום עם הפלסטינים וכל המתים המוטלים לרגלינו הם ההוכחה ואני אגיד שאי אפשר לכבוש עם שלם ולא לתת לו תקווה ולחשוב שהם פשוט יהיו בסדר עם זה ואם לא אז פשוט נעשה פה עוד מלחמה. המלחמה עם הפסטינים עולה לנו במלחמה בתוכינו והמחיר עליה הוא כבד עוד הרבה יותר.

אני לא רוצה על הגב שלי את המתים הבאים. לא רוצה לשמוע את יאיר לפיד מספר על יום של לחימה קשה. אפשר היה להפסיק את זה, זה עניין של קוצר ראייה.

רק המתים רואים בסופה של המלחמה. תסלחו שאני מבקשת חיים, באמת סליחה ומחילה.

סיכומון

חזרנו בשתיים לפנות בוקר, חמי באקט הירואי בא לאסוף אותנו ולאסוף את חמותי לביתם. להגיע הביתה אצלנו זה קודם כל להכין קפה. כשהקפה נגמר, טפיפות רגליים זעירות נשמעו וכושל ורדום הגיע הקטן. חיבוק ענק, מחשבות על מתנה ולפתע רבע שעה של בכי עד שהוא נרדם עלי במיטה. הפרידה הזו כנראה קצת נתפסה אצלו כבגידה. דמעות יודעות לשטוף הכל. הגדול התעורר, גם המרכזית, חיוכים ושמחה וחזרה לישון. ואמא אחת שפשוט התמוטטה ולא יכלה אפילו לקום. זה עבר, עשינו את זה, כולנו. עברנו את טבילת הגעגוע הגדולה ושרדנו. בשמונה בכור ומרכזית כבר ניסו להעיר אותי בעדינות. מזל שבלילה אבא שלהם ארגן הכל - בסלון חיכו להם מתנות מגניבות, אבל הם לא פתחו אותן - חיכו לי. לא יכלו לתת לי להרגיש יותר אהובה מזה. מתאוששת לאט, מחוייכת. עשר שנים חיכינו, היה לנו חופש זוגי מרומם, הילדים למדו משהו על עצמם וכוחם הפנימי. הכל טוב. אני צריכה לבנות בלגו אבל הייתי צריכה סיכום קצר. פוסט נוסף עוד יגיע היום.