אופו מה? איך אמרתם שקוראים לזה?

תוצאתם של 100 ימי החסד של הקואליציה היתה פחות או יותר צפויה, אולי למעט העובדה שלא היתה מלחמה הקיץ. יש לשער שאחת מהסיבות בגללן לא היה מלחמה, כי "סיבות" ניתן למצוא תמיד, היא לא רק מצבו הנפיץ של המזרח התיכון, אלא גם העובדה שכל הספינים של נתניהו עבדו. מלחמה היא תרגיל מחשבתי, בעל מחיר יקר, ליצירת קונצנזוס מזוייף ולכן ידוע שיש להשתמש בה רק במקרים ששום ספין לא ממש עובד והזמן מתקתק. אבל לא רק 100 ימי החסד של הקואליציה עברו, אלא גם של האופוזיציה, בהנחה שאתם זוכרים שיש דבר כזה.

ולא, המילה אינה מורכבות מ-או (היינו אפס באנגלית) ופוזיציה (היינו תנוחה בלעז) אם כי כרגע ראש האופוזיציה אכן מדגים לו שזו פרשנות אפשרית למושג הערטילאי הזה. אני מוכנה להודות שהרצוג הבין שצריך להתכונן לבחירות הבאות אלא שהדרך בה הוא בוחר להתכונן היא מוזרה, אלא אם כן הוא מתכנן על הצטרפות לקואליציה הבאה של נתניהו. הרצוג לא יכול להיות נתניהו, וטוב שכך, אבל הוא מאמץ את מודל נתניהו משל זה היה סולם ההצלחה שלו. אלא שדפוסי הפעולה של נתניהו לא ראויים להילמד ויותר מזה, הם לא מתאימים לאופיו של הרצוג, גם אם "אופי" בהקשר הזה נשמע לכם כמו הגזמה. 

מזל שהיועצים שלו, שמשעתקים את מודל נתניהו באין מפריע ולא בהצלחה מרובה, לא מכרו לו את הקונספט לשלוח את זוגתו להקסים את בני ציפר, כדי להתחרות על מודל האישה האירוטית, בניסיון לגזול את התואר מגברת נתניהו. הרצוג לא יכול להיות נתניהו כי אם כך הוא מנסה למצב את עצמו ועל המישור הזה יהיו הבחירות, ינצח המקור ולא התחליף ולא משנה כמה המחנה העצום והרב יעודד את נציגו. את קלף "הנוהרים לקלפי" הרצוג לא יכול לשלוף ביום הבחירות הבא, אם הוא יחזיק מעמד עד אז. הרצוג הפך את עצמו בפחות מ- 100 ימים ללא רלוונטי, לא לאופוזיציה ובטח שלא בבחירות הבאות. מה ששיחק לו בבחירות הקודמות היה מזל של מתחילים בניסיון להיבחר בפעם הראשונה, ונשחק עוד לפני שהוכרזו הבחירות הבאות. 

כן יש להרצוג איכויות, היתה תקופה קצרה שאפילו קיוויתי שאולי יש לו את זה, אבל באה המציאות והוכיחה לי אחרת. בעידן שלנו איכויות זה לא מספיק, השאלה היא איך הן מגיעות לציבור שלך, באנגלית זה הרגע של ה- deliver. הרצוג צריך להמציא את דרכו ולא לשעתק את נתניהו, אתה לא יכול לטעון מחד שנתניהו עושה מסע הפחדה/טרור בציבור הישראלי (למרות שזה נכון), ובאותה נשימה להכריז שנתניהו מסוכן לישראל, יש דברים שלא ניתן להשיב להם באותו המטבע. מה הרצוג היה צריך לעשות? להציג אלטרנטיבה, לקדם את הנושאים שנתניהו לא מקדם, להיות חברתי ולהשמיע קול. בעיקר קול אחר.

כל כך הרבה נושאים עלו מתוך סדר היום הציבורי שהרצוג יכול היה לעורר, אבל הרצוג? הרצוג כנראה חושב. אלא שגם במשחקי שחמט יש מגבלה של זמן, אחרת הניצחון הוא טכני. הנה קחו את נושא משחקי הכדורגל בשבת שעולה עכשיו בציבור - האם הרצוג מבין שיש כאן סולם אמיתי לקידום אג'נדה של הפרדת דת ומדינה? יש לקוות שכן, האם הוא יעשה משהו? לא. הנה מקרה בו הפלורליזם בישראל הולך ומצטמצם וראש האופוזיציה מקסימום יכתוב מאמר דעה להארץ ויצליח גם "להשחיל" איזו ביקורת על גדעון לוי כי אין דבר יותר רלוונטי בציבוריות הישראלית מזה. 

מי זוכר מה היתה עמדתו של הרצוג בנושא מתווה הגז? מה הוא אמר בעוד ראשי בית המשפט העליון הותקפו על ידי שרת המשפטים? אם הוא אמר משהו וזה לא חקוק בזיכרון הציבורי אין לזה משמעות. הרצוג לא נספר. הוא כל כך לא נספר שחולדאי מרים את הראש. אבל דווקא חולדאי הוא צודק - מפלגת העבודה צריכה להתעורר, כל זמן שנמדד כרגע במנהיגותו של הרצוג הוא צעד אל האין. חולדאי לא המועמד המתאים, אבל הוא מעיד על הצורך האמיתי של מפלגת העבודה להשתמש בכל זמן שיש לה עד הבחירות הבאות כדי ליצר אלטרנטיבה. מה שאופוזיצית הצללים הנוכחית עושה היא להיות שטיח אדום לניצחון הבא של נתניהו בבחירות.

בית מקדש/בית משפט - סמנטיקה של חורבן בין עידנים

מה שקורה עכשיו בבית אל הוא לא נקודתי, הוא חלק ממשהו שהולך ומתגבר. מי שזיהה אותו מצוין הוא בנט, הוא זיהה מזמן. צריבת הבחירות האחרונות לא עירפלה את מחשבתו, אלא דווקא דומה שהבהירה לו מצוין איך צריכה להיראות האסטרטגיה שלו והוא לגמרי מוכן מזומן. בנט לא מתכוון לשכב על המוקשים כדי שנתניהו יוכל לדלג מעליו בחינניות. בנט לא יכול להיות באופוזיציה זה כישלון מבחינה ציבורית ובטח מבחינת הציבור האלקטורלי שלו, שאמנם בתקופת המשא ומתן הקואליציוני מאוד כעס על נתניהו, אבל ככל הציבורים גם לו יש טווח קשב מוגבל. ובנט? בנט צריך להישאר ממוקד, בתוך הקואליציה הוא צובר ניסיון, כוח ובעיקר ממנף אידיאולוגיה.

האג'נדה של בנט ברורה ופרושה לפני כל, יש לו ציבור ברור ואינטרסים ברורים והוא לא מהסס להשתמש בהם. הוא בתוך הקואליציה, הוא יושב על ברזי תקציב, הוא אחראי על חינוך הילדים שלכם, הוא יוצר אופוזיציה לוחמת בתוך הקואליציה ובינתיים הוא גם למד איך לשבור פחות את הכלים. הבוקר בראיון לגל"צ הוא נשאל על התבטאות שלו ממאי 2015 אז אמר כי הוא מכיר את ראש הממשלה שנים ומבין שאיתו זה רק כח, היום הוא ענה כי הוא מכבד את ראש הממשלה. שזה אומר אני מכבד את זה שראש הממשלה מבין רק כוח ואני מבטיח להמשיך לפעול בהתאם. בקואליציה הקודמת בנט היה כנער המתבגר שיוצא נגד המבוגרים ונתניהו התגלה כבעל סבלנות, את המשחק הזה בנט כבר לא משחק. הוא עבר לעצבן בתחכום. להביע כבוד לראש הממשלה ולהתנהג בדיוק באופן שהסביר במאי - להפגין כח.

שימו לב לכנף חליפת הפראק

הפינוי בבית אל הוא עילה מגוחכת למהומות, שני שלדי מבנים, לא פינוי ולא התנתקות ולא עקירה, אלא סתם שני שלדי בנינים שאסור היה עליהם להיבנות ונבנו ללא אישור על אדמת פלסטיני. ופתאום שני שלדי המבנים הללו הפכו לרוח הפועמת בעם העברי היושב בשטחים הכבושים והופה - דרקון הקסם -  יעלון הפך קיצוני ומתסיס - הוא לא אחד משלנו. נתניהו לא יושיט לו יד, כשמישהו עולה עבורו על מוקש, אני בספק אם הוא אפילו מישיר מבט. ה"עליהום" על יעלון הוא רק מכה קטנה בכנף (כמה חבל שחליפות הפראק כבר לא באופנה - ראו אילוסטרציה) - לנער ולהתקדם.

זה מגיע אחרי פסטיבל זיכרון להתנתקות ששם בכיס הקטן את ימי בין המיצרים. כמה אבל לאומי וטראומה מעורבב עם הפאתוס של תשעה באב ואיך זה היום שבו תמיד קורה לנו משהו רע (אגב, מרפי נוצרי, כמובן אנטישמי - אין צורך לציין את המובן מאליו). תשעה באב ופתאום כולם מדברים על רטוריקה ואהבת חינם (חוץ מלשמאלנים שנפלו על הראש - לפי יאיר לפיד ט.ל.ח). אבל השורה התחתונה היא שבישראל 2015 רעות חולות מלמדות שאנחנו אולי מבכים בפאתוס את חורבן הבית וגלות ישראל אבל את הלקח אנחנו לא מפנימים. מדינה יהודית שמתאפיינת בפלגנות, מערבת דת ומדינה כולל מנגנון דתי מסואב, מצב כלכלי בעייתי, קידוש הנושאים הלא נכונים והתגבשות אתוס בטחוני.

מדינה יהודית? ובכן אגריפס היה נציב אמנם ועדיין למעט מיסים שהלכו לרומא, היה כאן ניהול יהודי של המדינה. והשסעים במדינה הזו היו לא פחות חמורים מאלה של היום - על רקע כלכלי, על רקע דתי, על רקע אידיאולוגי. נשמע מוכר? כן, אני מפשטת ועם זאת, ההשוואה כמעט מתבקשת. אפילו בעיות של הון-שלטון כבר היו אז עניין מקובל. שלא לדבר על פלגים שונים בעם כולל כאלה משיחיים במיוחד, מבחינת דת ומדינה ובכן- יש בית מקדש ויש כהן ויש קבוצה של אנשים דתיים שנהנים ממעמד גבוה וחיי נהנתנות ותחתם כורע העם, המיסים הגבוהים יוצרים בעיות כלכליות שמחריפות את הבעיות המדיניות. הדברים מבעבעים עד שמתחיל המרד. מתוך אמונה בצדקת המעשה נכנסת המדינה לתקופה של חורבן. 

דתיים יגידו שעבודה זרה היא שגרמה לחורבן, מכיון שאני לא מאמינה בענישה אלוהית קצת קשה לי לקבל את זה כידוע. אך האם אנחנו לא במידה רבה חוטאים לדת היהודית בהגדרתה עם הסגידה היום לרבנים, למזוזות, לכתבי קודש ולהבטחות אלוהיות כאלה ואחרות. כל אלה בעיני לא משקפות את ההוויה היהודית שבמהותה מתיימרת להיות דת מוסרית. אבל יותר מזה, בשם הבטחה אלוהית אנחנו מקדשים היום, כמו אז, אדמה על פני חיים. לשאלה מה יותר חשוב אתרי מורשת יהודית והתיישבות ענפה בכל השטחים הכבושים, אני כבר בחרתי - שום אדמה לא שווה קורבן של חיים. פאתוס או לא פאתוס זו אינה משוואה מבחינתי, זה אי שוויון מוחלט וברור שמעמיד את חיי האדם כערך מוחלט. 

לעומת זאת ממש ברגע זה נמשכות ההתפרעויות בבית אל בשל החלטת בית המשפט להרוס את המבנים. 200 איש וחלקם מיידים אבנים לעבר שוטרים. אגב אני מניחה שמח"ט בנימין לא יעצור את רכבו כדי לירות במיידי האבנים, וטוב שכך אבל סלחו לי - גלשתי. מה יקרה אם אבן אחת תהרוג בטעות שוטר - סתם שאלה היפוטית. האם שני שלדי מבנים של קבלן שווים חיי אדם? מה אם נער מהמפגינים יחטוף חלילה כוויות חמורות מהבערת הצמיגים? זה שווה את זה? זה פדיון האדמה? 

אבל הלהבות החמות דווקא עולות מהכנסת ומאיימות יותר מהכל, בעיקר משום שהן נותנות רוח גבית חמה מאוד למתקוממים פיזית ולמתקוממים בלב. חבר הכנסת מוטי יוגב (האחים היהודיים) כבר הסביר שצריך לעלות על בית המשפט העליון עם D9, מפה הקפיצה ל- C4 היא מתבקשת ככל הנראה (סליחה - זו אני שנסחפתי, לא הוא). שרת המשפטים איילת שקד כבר מצאה את הסלוגן שלה נוסח "אם תהרוס אותם, הם ייבנו מחדש". וזה בלי האליגוריה של רדיקליים חופשיים שהצמיד לבית המשפט העליון שר התיירות יריב לוין. אני יודעת שאני קצת לא פופלארית פה, לא שזה חדש, אבל הרשו לי רגע לטעת מחשבה בלתי הגיונית בעליל. בואו נתחיל בעובדה שמיטוט הלגיטימציה הציבורית של בג"צ ועקיפתו בסופו של דבר הם פגיעה אמיתית בדמוקרטיה ובאחד מנדבכי היסוד שלה. 

הבנתי ושמעתי שבית המשפט הוא מעוזם של הגברים הפריבילגיים האשכנזים והשמאלנים, אני לא מתכוונת כרגע להיכנס להרכבו, לזה יש וועדה למינוי שופטים וזה נושא לפוסט אחר. בית המשפט העליון בישראל עומד בין הפטיש לסדן וזה לא מקום קל להיות בו. מחד הוא לקח לעצמו ביקורת שיפוטית לגופו של חוק ומאידך הוא פעמים רבות מחזיר לכנסת את תפוחי האדמה הלוהטים שמתגלגלים לפתחו. ברור שהבחינה אם נושא הוא שפיט או לא במידה מסוימת מושפעת במקצת מהפרשנות האישית של כל שופט וכך גם החלטותיו של בית המשפט. עם זאת השיקול שגובר על השופט הוא חוק ומוסר. למה זו בעיה? כי חוק ומוסר אינם מתיישבים עם המציאות בשטח של כיבוש. מרבית הנושאים שקשורים לנושא השטחים אם בעניינים יהודיים ואם בעניינים פלסטיניים מוחזרים על ידי בית המשפט לרשויות האחרות על מנת שיובהרו חוקית, אולם במקרים בהם החוק ברור, או שיש עילה לביקורת שיפוטית, אין לבית המשפט אלא לשפוט וככזה הוא קודם כל מחוייב לחוק. זה אף פעם לא ימצא חן בעיני מי שטוען שאין כיבוש וזה תמיד יעמיד את בית המשפט, יהא הרכבו אשר יהא כשמאלני בעיני הציבור. זהו מילכוד לא פשוט, והתוצאות המוכיחות אבדן של אמון הציבור בבית המשפט העליון בתקופה בו בית המשפט דווקא עושה עבודה די טובה ומאוזנת הן בעיקר פרי של אידיאולוגיה ותעמולה.

אם הייתי אומרת לכם שבנט יכנה את יעלון "קיצוני ומתסיס", הייתם טוענים שזה מופרך. אתם תגידו שמה שאמרתי מופרך ותנסו לטעון שבית המשפט העליון שמאלני, אני אמשיך לטעון שהוא דווקא מייצג איזון. העניין הוא שאובדן הלגיטימציה של בית המשפט העליון מצטרף לעוד הרבה סממנים מדאיגים לגבי התפוררות המוסד הדמוקרטי הזה שאנחנו קוראים לו ישראל. זוהי שאלה הרבה יותר מהותית מאשר שטחים כבושים או לא שטחים כבושים, אם כי בעיני לכיבוש יש כמובן חלק גדול בסיפור הזה, נקודת המוצא שבגינה כולנו התכנסנו פה היא היות המדינה מדינה דמוקרטית. 

קריאות הכוח שעולות כרגע ממחנה הימין ובעיקר מהמחנה הלאומי-דתי איבדו כיוון לחלוטין, זה כבר לא עניין של מה נעשה עם השטחים והאם יש כיבוש או האם בכלל יש דבר כזה עם פלסטיני. ההתנהלות הביריונית בכנסת, החוקים השערורייתיים המהווים פגיעה בזכויות אדם שהם מקדמים או מתכננים לקדם, ההליכה חוצץ נגד הלגיטימיות הבסיסית של בית המשפט העליון, סימון ה"בוגדים", הזרמת הכספים להתנחלויות - כל אלה הם מעבר לאידיאולוגיית שמאל/ימין, זו התנהגות שסוחפת אותנו לעבר הלאומני ומרחיקה אותנו מהדמוקרטי ואני לא בטוחה שאנחנו צריכים להיות על הסחרור הזה. כל הקריאות הרטוריות האלה של הימין קל להיסחף אליהן אולם אם אכן אין כאן כיבוש ואין כאן פלסטינים וכל מה שקורה כרגע זה כאן בישראל, אז רבותיי, הנה לנו כרוניקה ידועה מראש של אובדן הדמוקרטיה. אני מניחה שעדיין רוב הציבור בישראל עוד לא מוכן לפרידה.
, 
ברוכים הבאים לעידן הכאוטי של קדנציית נתניהו הרביעית, מובטח פה דם ויזע ותמרות עשן. קטעים פה, תישארו משהו ישרף - בית מקדש, בית משפט - אותה מהפכה. 

זהו יאיר, ויש לו אג'נדה

בשקט ובצורה עקבית נרקם לו קמפיין מתחת לרדאר של כולנו - הקמפיין של יאיר לפיד לראשות הממשלה. האיש זיהה נכון שעכשיו הוא האופוזיציה ושזו דווקא מהווה הזדמנות לא רעה בכלל למצב את עצמך, בהינתן שאלו הקלפים שניתנו לך. אל תטעו לרגע, לא הפכתי לתומכת, להפך, מיום ליום ברור לי יותר ויותר כי יש רק מפלגה אחת שאני יכולה בלב שלם להצביע לה. באי הרלוונטיות של מרצ כבר נאלצתי להכיר, קיוויתי שאוכל למצוא נחמה, לא כאפשרות בחירה אלא כמפלגה חיונית, במפלגת העבודה. החזקתי אצבעות שהרצוג יפגין מנהיגות, הנחתי שאיש חכם כמוהו יבין כי הפוטנציאל שלו להפוך מחדש את מפלגת העבודה למועמדת רצינית להנהגת המדינה זה רק אם ינהל את האופוזיציה וידע להעמיד את עצמו כחלופה, אך הוא נותר הד רפה לנתניהו, ולא אין כאן רמיזה למנעד הווקאלי שלו, שהוא כידוע מצומצם.

 

השבוע אורי משגב פירסם טור נשכני ממוקד יאיר לפיד ובו ניתן היה להבחין באיזו נימה קנטרנית על היותו של לפיד תואם נתניהו ואיש ימין. אם משגב הבין את זה רק עכשיו, יש לי אי אלו השגות לגבי יכולת התפיסה המרחבית שלו. יאיר לפיד הוא לא נתניהו, אבל כן יש דימיון רב בין יאיר לפיד ובין נתניהו של ימיו הטובים יותר, קצת לפני שניתן לו הכינוי קוסם, שעדיין הוא מחזיק בו שלא בצדק. בעיני רבים יאיר לפיד נראה טוב, הוא כבר לא ילד, יש רבים שחושבים שהוא יודע להתנסח ויש לו הרבה יתרונות שהוא יכול לנצל, בטח בעידן של מראית עין, בו הספר נשפט בעיקר על פי הכריכה, כי כמו ההסכם עם איראן למי יש כוח לקרוא? למרפרף מהצד, העדר המיקוד של לפיד רק יכול לפעול לטובתו. העובדה שיש עדיין אנשים שלא מבינים שהוא איש ימין-מרכז, ורק נהנה שלא בצדק מתדמית של מרכז-שמאל היא מתמיהה. קצת כמו נתניהו, לפיד יודע לספר סיפור ולעגן אותו מספיק במציאות כדי שהוא יתפוס וזה כישרון לא רע, בטח בקרב ציבור שצמא לסיפור להאמין בו.

לפיד מתגלה כפוליטיקאי בכלל לא רע - הוא הבין שהזמן והאסטרטגיה פועלים לטובתו והוא נחוש לנצל כל יתרון - נתניהו בכל זאת סובל מסדקים במנהיגות שלו, ברור לו שהרצוג אינו תחרות ובעצם כל מה שנשאר לו עכשיו זה פשוט לקבוע יעד ולהתקדם לעברו באין מפריע. אם יצוצו מנהיגים חדשים במפלגת העבודה, יש לו יתרון עצום עליהם כי לפיד התחיל את המרוץ שלו כבר עכשיו, הרבה לפניהם. אם לפיד נאמן למילתו ולא ילך עם נתניהו הוא גם יזכה באמינות וגם האסטרטגיה של למצב עצמו כראש האופוזיציה בפועל ומתמודד רציני לראשות הממשלה רק יעשו לו טוב ואם לא בבחירות הבאות באלה שאחריהן. אם במקרה הוא יצטרף לקואליציה:

א. בניגוד להרצוג והמחנ"צ, המפלגה שלו תגבה אותו כי ככה היא מתנהלת. 

ב. נתניהו במו ידיו יכשיר את הלגיטימציה שלו, אחרי שהאשים אותו בפוטש.

המיצוב העצמי כמנהיג שלפיד עושה בימים אלה לא יכול לגרום לו נזק להפך, הוא מתבלט באופוזיציה וזה קל במצב שבו האופוזיציה בעיקר זורמת.

עד לכתיבת הפוסט הזה הייתי בטוחה שלפיד מנסה למצוא את הדרך לקואליציה. עבודת חיפוש מהירה הוכיחה שכנראה פניו של לפיד הן לא לקואליציה. לפיד לחלוטין מתכוונן לבחירות הבאות. והוא עושה את זה מהמקום הייחודי לו, מקום שבהחלט יכול לתפוס את הציבור הישראלי. אל תבינו לא נכון, אני לגמרי לא בעד לפיד, אבל לפיד או נתניהו? דה זלבע דרעק, ואחד כבר ניסינו, כבר קצת יותר מדי פעמים. אני לא קוראת לנסות את לפיד, אני רק אומרת שמי שמצפה שמפלגת העבודה עוד תצליח בגדול כרגע נתלה בניסים בעיניי. מעולם לא נראתה ראשות הקואליציה רחוקה ממפלגת העבודה כמו שהיא היום. לא שדברים לא יכולים להתהפך, אך לפי המצב היום, מפלגת העבודה כנראה תישאר באותו מצב אלא אם כן תתרחש התפרקות או התגבשות גושית כזאת או אחרת, שלי לא נראה שתקרה. לכן לפיד כרגע הוא היחיד שממצב את עצמו כאחד שמשיב לנתניהו.

מהו המקום של לפיד שמזכה אותו ביתרון? הוא איש ימין והוא צריך לחזק את התדמית הבטחונית שלו. הוא זיהה שלנתניהו יש כרגע שתי חולשות עיקריות שניתן לתקוף - א. ההסכם עם איראן. ב. בעיה של תדמית בינלאומית ובעיקר מול הממשל האמריקאי שלא יכול היה לנסח באופן ברור יותר שהוא עומד לצד ישראל כי ישראל ולא כי נתניהו. מה לפיד עושה? מחזק את תדמיתו ומדברר את ישראל בעיקר אצל כתבים זרים ומשמיע את קולו במסגרת האישים הישראלים שמדברים ומבקר את נתניהו, ובעיקר מצביע על מה הוא לא עושה. אני לא יודעת אם לפיד באמת מאמין שההסכם רע לישראל, אני לא בטוחה שהוא קרא אותו, אבל גם המטרה של לפיד היא ראשות הממשלה וזה אומר - ראש בראש מול נתניהו.

לפיד מתחיל בחצייתו את הרוביקון בדעת הקהל הישראלי כשהוא לא תוקף רק את ההסכם, הוא תוקף את נתניהו - הוא תוקף את נתניהו במישור ההסברתי - כמי שמעל בתפקידו ולא שלא נתן שום חלופה, שלא התעקש על סעיפים וגם שלא תקף את איראן כשעוד ניתן היה. למעשה לפיד מאגף את נתניהו מימין בנונשאלנט תוך קריצה לאמריקאים ולאירופה, אבל למעשה הוא נועד לאזרחי ישראל. לפיד רוצה להיות זה שיחזיר את קרנה של ישראל בזירה הבינלאומית. עוד לא שמעתי איך הוא מתכנן לעשות את זה, אבל כמו נתניהו לפיד הוא איש של רטוריקה והוא יודע שאסור לו להיות לגמרי ברור כדי שתמיד יוכל לשנות. 

לפיד מצביע על כל מה שנתניהו עושה רע, ולשמחתו נתניהו לגמרי נותן לו את הכלים. לפיד ממצב את עצמו נכון, הוא תוקף את נתניהו אבל מהצד שנתניהו פחות ציפה לו. אישית כבוחרת נתניהו או לפיד לא עושים לי טוב, אני מניחה שהעמימות של לפיד והפרקטיות שבו טובים יותר מהאידיאולוגיה המרוטה של נתניהו ומדיניות ההפחדה הציבורית שהיא כבר בגדר  טרור ציבורי. אם נתניהו חכם, הוא יזהה את זה ויתחיל לרכך את הקו השלילי שהוא יצר נגד העולם ולחלופין גם נגד ישראל. כך או אחרת הקמפיין השקט של לפיד צפוי לעשות רק  טוב בפוליטיקה הישראלית גם אם לפיד לא יצא מנצח. 

אני לא חושבת שלפיד הוא פוליטיקאי שאי פעם אוכל להעריך, אבל אני כן יודעת שבניגוד לאחרים הוא כרגע קורא את המפה הכי נכון ועושה את העבודה שלו טוב. מכיון שזו רק יריית הפתיחה של הקמפיין, אני מניחה שנראה התעצמות של במגמה הלפידית. אני לא מוצאת את זה סממן טוב במיוחד לאזרח הישראלי ואני לא רואה כמה טוב לפיד יכול להיות, אבל הוא יותר פרקטי מנתניהו והוא לא ממש נאמן לאידיאולוגיה ברורה. בעידן של פוליטיקה דינאמית כל כך, היכולת הכמעט שוות ערך להסוואה של זיקית של לפיד להתמזג ועדין לבלוט, יכולה להקנות לו יתרון ציבורי בטח אם הוא מתכנן לטווח ארוך. אני מניחה שלפיד לנצח יהיה פוליטיקאי של כמעט, אבל ההבנה הטקטית הזו מורה על יריב הרבה יותר מעניין ממה שאני לפחות חשבתי. אולי זה אינסטינקטים של מתאגרף, כזה שיודע לזהות את הדם. כך או אחרת זה כל כך הולך לפעול לטובתו.  

בובת הפיתום והצל האיראני

בשולי ההסכם עם איראן, זה המקום בו מיצב אותנו נתניהו וזה המקום שהסכמנו לקבל כי כך אמר הראש הממשלה. עם יד על הלב, לא שזה אומר משהו אבל נניח, כמה אנשים באמת מבינים, עזבו קראו את ההסכם עצמו, את ההסכם עם איראן? כמה יוצאים נגד ההסכם רק על בסיס התעמולה של נתניהו? ההתאמה הכמעט מלאה בין כמות הצעקנים נגד ההסכם מחד וחוסר הידע של הצעקנים מאידך היא מבהילה במקצת והיא כוללת פוליטיקאים רבים. ביננו היא כנראה גם תופעה שתלך ותגדל, אנחנו מושפעים מתעמולה ולכן אנחנו גם נחרצים באופן יוצא מן הכלל ולא ממש מפקפקים, ככה בדיוק מתנהגים אנשים שהם בטוחים שהם צודקים, בין אם זה תואם את המציאות ובן אם לאו.

הדבר היחיד שעשה נתניהו במאבק חייו נגד ההסכם האיראני הוא לייצר הפחדה. מצחיק בהתחשב בעובדה שיש הסכם ועכשיו עם החרדה הזו נתניהו צריך להתמודד. אלא שזו לא בעיה כי נתניהו אוהב אותנו חרדתיים, זה סוד הקסם שהוא מהלך על המדינה הזו כבר הרבה יותר מדי קדנציות. נתניהו לא נאבק באמת על המציאות שלנו, נתניהו נאבק על נרטיב - ולא על זה הכללי אלא על הפרטי, זאת אומרת כמו שהוא רואה את זה  - מה הוא ישאיר אחריו כמנהיג העם היהודי בעולם לפחות בעיני עצמו ובעיני המקהלה היוונית, הסובלת מתסמונת שטוקהולם, שמאחוריו. יחסית לסוף העולם או לרעידת האדמה שנתניהו חזה, עושה רושם שהעולם בסדר גם יומיים לאחר חתימת ההסכם. אלא שסמכו על נתניהו ימשיך בנבואותיו השחורות גם אם זה הדבר האחרון שיעשה ושום עובדה לא תבלבל אותו. 

אני מניחה שאני עדיין מצפה, רומנטיקנית חסרת תקנה שכמותי, שמנהיג תהיה לו איזושהי אסטרטגיה. אמרתי מנהיג ולכן עקרונית ניתן לטעון שנתניהו לא באמת מנהיג, אבל אני אתייחס לתפקיד המנהיגותי שהוא נושא. נתניהו ידע שלצאת נגד ההסכם זה קרב דון קישוטי (תגידו אתם דון קיחוטאי) חסר סיכוי, ואם הוא לא ידע את זה אני חייבת לומר שזה נופל בצד של של טיעונים שיש לטעון נגדו. אסטרטגיה נכונה היתה בקווים כלליים מאוד: א. לתת חלופה ביצועית ונתניהו לא נתן אחת כזאת, הוא רק שלל את התהליך בפועל ואיים בחלופה צבאית. ב. לפעול נגד סעיפים ספיציפיים ולדרוש דרישות נקודתיות. אילו נתניהו היה פועל בדרך כזו, או דומה לה אשר ממנה ניתן היה לגזור דרישות ביצועיות של ישראל מההסכם המתגבש עם איראן, נתניהו יכול היה לרשום לעצמו אי אילו הצלחות, גם ברמה האסטרטגית וגם ברמת התדמית. יש לזכור כי בעוד שבישראל, דעת הקהל מוכנה לקבל את התדמית של נתניהו כמפגין שרירים אמיץ, בעולם הוא בעיקר נתפס כלא ממש רלוונטי. לתפארת הדיסוננס הישראלי.

אבל העובדה שנתניהו לא מרפה מהמנטרה שלו, אלא ממשיך ואוחז בה משל היה לסת של פיטבול שננעלה על אובייקט, יהא זה אשר יהא, אבל נניח שמדובר בהסכם עם איראן, לא מפתיעה במיוחד, אלא אם כן אם כן לא חיית על כדור הארץ בשנים האחרונות. גם העובדה ששרי הליכוד והקואליציה בכלל מתראיינים ומדברים על ההסכם עם איראן משל היה דף נגוע בוירוס קטלני אבל עליו מסרים חיוניים אותם יש לדקלם אינה מפתיעה. היא כן מציירת עולם פוליטי עגום ודל אם אין פוליטיקאי אחד שישב וקרא את ההסכם כולו וללא פרשנות "הסכם ערוך" (אתם יודעים מלשון שולחן ערוך) בקולו מלא הפאתוס במקומות הנכונים, וגם לא, של נתניהו. 

עקרונית יש גם אופוזיציה בארץ, לפחות על הנייר. אבל האופוזיציה הזו מראה ש"אין ימין ושמאל" במדינה הזו, לא בנושא מתווה הגז ולא בנושא איראן וגם לא בנושא הפלסטיני. אם כך לא ברור לי למה אנחנו נדרשים לצאת לבחירות כל שנתיים, זה לחלוטין מיותר ומעבר לזה יש עוד כמה מאיתנו שמתעוררות בהם תקוות שווא עם כל מצג שווא דמוקרטי שכזה וזה כבר עניין של פיקוח נפש. האפוזיציה כל כך שבעה, הסבר טוב לתהייה מדוע היא לא למודת קרבות - היא מפוטמת, אין בה אפילו אחד שמסוגל לקרוא את ההסכם ולהגיב עניינית לנושא. יש מעט אנשי תקשורת שעושים את זה וזהו, טוב נו גם אהוד ברוק אבל אנקדוטלי. העניין הוא לא רק השקט מהאופוזיציה וההתייצבות לימין נתניהו (כן - ימינו של נתניהו תרתי משמע), אלא העובדה ששוב אנחנו מתבשרים על מגעים להרחבת הקואליציה. בימים קריטיים כל כך במדינת ישראל אין קול ביקורתי שאפשר לשמוע. זה צריך להדאיג את כולנו, גם אופוזיציה היא נדבך חשוב לדמוקרטיה. אופוזיציה אכן לא מוכרחה להתנגד כל הזמן, אך היא צריכה להיות דרוכה ולהשמיע ביקורת חיונית בעיקר בנושאים העיקריים על סדר היום. העובדה שנושאי ביטחון מתיקים תדיר את האופוזיציה לא מעידה על הכרב השעה היסטורית, אלא בעיקר על תעמולה וכפיפות כל דבר לנרטיב ביטחוני לא מידתי.

אין שום סיבה להרחיב את הקואליציה, הרצוג ממילא נדמה לבובה היושבת על ברכיו של פיתום, אלא שהבמה היא פוליטית והכסף המטאפורי שעוברי האורח מכניסים לכובע המוצב לרגלי האומן הוא המחיר שאנחנו, אזרחי ישראל, משלמים ואפילו אין לנו זמן לעצור ולהנות מההצגה.אולי באמת עדיף שתורחב הקואליציה. להרצוג ניתנו לפחות שתי הזדמנויות ענק מאז כינון הממשלה להוכיח שיש לו את זה והוא פיספס בגדול. שווה להפסיק את ההצגה, הנערים ממילא משחקים לפנינו אז בואו נראה את זה בשידור חי. הרצוג חושב שהוא ממלכתי ושזה יעזור לו בבחירות הבאות. למפלגת העבודה יש שתי ברירות או להילחם על כבודה ולא לתת לזה לקרות וכמובן להחליף יו"ר או לתת לזה לקרות ולתת לעצמות הדינוזאור העייפות שלה להתפורר סופית.

מדורת השבט הלאומני

הצעת החוק של שרון גל על עונש מוות למחבלים תגיע מחר (שזה כבר היום - ללמדכם שאני מתרשלת בכתיבה) לוועדת השרים לענייני חקיקה. מה קובעת ההצעה? שכל מי שמורשע באשמת רצח בנסיבות טרור דינו מוות. אולם הצעת החוק הספציפית הזאת מרחיבה את גבולות ישראל, ומציעה להחיל את החוק למעשה גם במה שעכשיו אנחנו קוראים לו "הגדה"  כי האגדה אומרת שאין שטחים כבושים, אבל יותר מזה כל מי שעסק ונמצא אשם בפעולת טרור בגינה נהרגו אזרחים, דינו יהיה מוות. יתרה, הצעת החוק אינה מתירה להמתיק את העונש וגם מוותרת על התנאי הקבוע בחוק כי עונש מוות יכול להיגזר רק בהחלטה פה אחד של הרכב השופטים וקובעת כי רוב רגיל בהרשעה מספק. בנוסף, בעוד שהחוק חל היום רק בבתי דין צבאיים, מציע גל להחיל את החוק גם על בתי המשפט המחוזיים.

גילוי נאות ולא מפתיע - אני מתנגדת לעונש מוות קטגורית, אני לא יכולה לומר את זה ברור יותר, אין זה משנה במי מדובר. אני סבורה בראש ובראשונה שאם נטילת חיים היא עבירה מוסרית, זו עבירה מוסרית שחלה על היחיד כמו גם על החברה ולכן, מבחינתי, אין לגיטימיות לעונש מוות תחת שום נסיבות כלל ועיקר. אני מניחה שלא הפתעתי אתכם ובכל זאת. אפשר למנות עוד עשרות סיבות נוספות לנושא עונש המוות - מחקרים שמוכיחים שמי שמבצע רצח, בטח מסיבות אידיאולוגיות, אינו נרתע מעונש מוות; עונש מוות שולל למעשה את הזכות לחיים - איש אינו רשאי ליטול חיים, גם לא של אדם שנטל חיים; עונש מוות אינו מבטא צדק אלא נותן לגיטימציה לנקמה חברתית לא על בסיס מוסרי; אין למדינה מנדט על חייו של אדם; אין בעונש מוות באמת שום פן של מניעה והוא בטח לא ימנע את מעשה הטרור הבא. יש שיכניסו לכאן את הרעש הבינלאומי הצפוי אם ישראל תתחיל ליישם עונש מוות, אלא שכל אלא מבחינתי תוספות מיותרות מהטעם הפשוט שעונש מוות אינו מוסרי בעיני נקודה. אדם יכול לבחור שלא להיות מוסרי, זו בחירה שלו שהשלכותיה יקרינו עליו ועל מעשיו ועשוים לפגוע בחפים מפשע, עם זאת חברה אינה יכולה להרשות לעצמה התנהלות שכזאת בהנחה שמטרתה לחיות חיים מוסריים. אם להרוג אנשים זה לא מוסרי, הרי שלהרוג אנשים שהרגו אנשים זה בהכרח גם לא מוסרי, גם אם נתפס כצודק. 

ההצעה של שרון גל היא דמגוגית, זה עוד ספין תקשורתי בתהליך הסובלימציה שעובר על דעת הקהל בישראל ומכשיר לבבות לשנאה ונועד לאט לאט לשחרר את העכבות הציבוריות ולגלוש על גל הלאומנות שהולך ומתחזק בחברה הישראלית היום. להצעה הזו יש סיכוי די טוב לעבור את ועדת השרים, אז תעבור ההצעה לכנסת, באופן עקרוני, גם בהינתן קולותיה המחוייבים לרעיון של ישראל ביתנו קשה לי להניח שההצעה תעבור, מה גם שהבוקר היועץ המשפטי לממשלה ויינשטיין הודיע שככל הנראה יאסור על חברי הכנסת להצביע על הצעת החוק במליאה עד לברור חוקיותה.

למעשה מ- 1948, עת הוקמה המדינה, קבוע בחוק עונש מוות בהתאם לחוק הבריטי שהיה נהוג בארץ וקבע כי כל עבירת רצח דינה עונש מוות. בשנת 1954 כנסת ישראל תיקנה את החוק והותירה את עונש המוות במקרים מיוחדים:
1. במקרים של העמדה לדין של נאצים ועוזריהם;
2.במקרים של מניעת פשע המוגדר כ"השמדת עם"; 
3. במקרים של בגידה;
4. כחלק מהתקנות לשעת חירום במקרים של עבירות טרור. 

המדיניות הבינלאומית של מדינות המערב ושל ארגונים כמו אמנסטי הוא ביטול עונש המוות. עד היום כבר יותר מ- 70% ממדינות העולם ביטלו את עונש המוות. דווקא ארה"ב היא היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל במדינות המערב (למשל רק ב-2005 ארה"ב חוקקה חוק פדרלי האוסר על הוצאה להורג של קטינים), אם כי מספר המדינות בתוך ארה"ב המבטלות את עונש המוות עולה בהתמדה. יש להיות כנים ולציין שרוב האמנות השוללות עונש מוות, מתירות למעשה עונש מוות במקרים מסויימים, חמורים ביותר וחריגים. מה שכמובן יכול לחזק את טענתו של שרון גל במקרה זה. אולם מה יש לחזק? הרי עונש המוות קבוע בחוק. ובכן למעשה מה שמציע גל זו אצבע קלה על ההדק. קתרזיס ישראלי נקמני מהסוג הזול ביותר, שנועד למעשה ללבות יצרים בתוך החברה ולא דבר מעבר לזה.

לטענת גל בדברי ההסבר שלו המובאים עם ההצעה לחוק, החלת עונש מוות תהווה גורם הרתעתי ותמנע עסקאות הכוללות שחרור מחבלים לפני ריצוי כל גזר הדין. להתנגד לשחרור מחבלים זה עניין לגיטימי לחלוטין, אולם הסיבה לשחרור מחבלים היא מדיניות ממשלה, לא העדר עונש מוות, בטח לא במקרה של ישראל בה קיים עונש מוות. אם הבעיה של גל היא שחרור מחבלים מדוע אין הצעת החוק עוסקת באיסור על עסקאות הכוללות שחרור מחבלים? הסיבה היא פשוטה, הצעת החוק הזו לא תעבור, אבל הדיה ישמעו למרחוק, זה מהלך פופוליסטי ומה שעצוב הוא לא עצם היותה, אלא רחשי הציבור הבאים לידי ביטוי ומוכיחים במידת מה שהסכסוך הישראלי פלסטיני מעקר מאיתנו את המוסר. מה שבמידה רבה היה הכוח שהבדיל את מדינת ישראל מהשכנים באיזור. אין בזאת כדי לטעון למוסריות ישראלית אבסולוטית, אלא יחסית בלבד. אגב לכן ההשוואה לסוריה כל הזמן מקוממת אותי - ממתי אנחנו רוצים שישוו אותנו לסוריה? באירוביזיון, בכדורגל, בכדורסל, בספורט בכלל ובתחומים רבים אחרים אנחנו משתדלים להיות חלק מאירופה, אבל כנראה שזה לא תופס ברמות של מוסר בינלאומי, אלא רק במקומות בהם נדרשת רוח ספורטיבית. 

התעמולה של שרון גל מקוממת אותי בעיקר כי היא מוכיחה מהם רחשי הלב הציבוריים ורמתם די מדכאת. היא מלמדת שלמרות שיש הסכמה ציבורית די רחבה לשתי מדינות, חוסר המעש המדיני מנתב את התסכול הזה לתחושה שאין אפשרות מדינית, מה שבאופן פשטני מביא את הציבור לפנות להתכנסות פנימית וללאומנות יתר המשולהבת על ידי מנהיגי הקואליציה. בסרטון שהפיץ אתמול קורא גל לשרים "להוכיח שהם חלק מהמחנה הלאומי" - עונש מוות למחבלים זו הוכחת נאמנות למדינה? זה להיות חלק מהציבור? האם התמיכה בעונש מוות היא חלק ממדורת השבט? כי אם כן הרי שעושה רושם שהשריפה פורצת את מעגל האבנים התוחם שלה. בפניה של גל לשרים הוא טוען כי "רוב העם תומך בהחלת עונש מוות למחבלים, כי הגיע הזמן להפסיק להכיל את הטרור" - אני לא יודעת על מה מסתמך שרון גל, אבל זו רק רטוריקה המתבססת על משחק מילים זול ובטח שלא על עובדות. הניסיון ליצור תחושה של המון שלם היא פופוליסטית וידועה. 

גל גם פנה אל הציבור בדף הפייסבוק שלו וביקש מתומכיו להעלות תמונות שלהם עם הכיתוב "גם אני תומך בעונש מוות למחבלים", פעולה לחלוטין לגיטימית בעידן הרשתות החברתיות. אלא שדף הפייסבוק של שרון גל התמלא בתמונות, גם בתמונות של קטינים עם הכתובת הזאת. יש משהו מאוד מעציב בקמפיינים הנעשים ברשת ומשתמשים בילדים למטרות פוליטיות. לראות ילדים ונוער בקמפיין הקודם של "לשנוא ערבים זה ערכים" ועכשיו לראות ילדים מנופפים בתמיכה בעונש מוות צריך לייצר בכולנו תחושת מבוכה. כמה קל להאשים את הצד השני בלימודים להסתה ולא לראות את אלה שבצד שלנו. זה מתקשר לכשל הקבוע שלנו לשפוט את עצמנו, להצדיק את מה שנעשה אצלנו בעוד אנחנו מזועזעים ממה עושים הפלסטינים. 

הצורך בהצדקה, באמונה הבלתי מתפשרת להסביר שאין לנו ברירה אלא לשנוא כי הצד השני כל כך נורא, הדמוניזציה הפנימית הזו שכבר חדרה לתוך גבולות החברה ומציירת כבוגדים גם אנשים בעלי דיעות שמאליות, כל אלה מסוכנים לחברה האזרחית בישראל. הם הסיבה שמורים מסוגו של אדם ורטה מוקעים, הם הסיבה לשכתוב ספרי אזרחות, הם הסיבה להפסיק ולבקר את עצמנו מחשש שנמצא לא כל כך מוסריים, הם הסיבה לשנאת עמותות השמאל והאשמתן באנטישמיות, הם הסיבה להתקוממות נגד החקירה של המג"ד נריה ישורון בעקבות הפצצת המרפאה ונאומו טרום ההפצצה. שמעתי היום את אשתו שואלת: "לחקור קצינים יהודיים? איפה נשמע דבר כזה?" - זה מעיד על היפוך יוצרות - ברור שצריך לחקור קצינים ישראלים, צריך לחקור בדיוק בגלל שישראל טוענת למוסריות. אדרבא יש חשיבות מרובה לחקר הקצין במקרה הפרטי הזה ובכל מקרה אחר בו יש חשש לפעולה בלתי מוסרית.הרי אם הכל מוסרי והכל נעשה נכון - יש בכך להוכיח את טענת ישראל ואם לא יש לישראל הזדמנות להוכיח שהיא אכן חותרת להיות מוסרית אפילו יותר. מי שתומך בצה"ל צריך להיות גאה על פתיחת חקירה, אם כי יש מי שיניח מראש שהחקירה "תוכיח" שהכל היה בסדר בסופו של דבר ועדיין החשיבות בפתיחת החקירה היא רבה.

כשאני שומעת אמירות המבטלות צורך בחקירת קצינים או כשאני שומעת אנשים מסבירים ששמאלנים שרוצים לחקור את פעולות צה"ל או מממנים עדויות של חיילים המעידות על פגיעה בזכויות אדם ופעולות בלתי מוסריות של צה"ל, הם בוגדים, אני בעיקר נמלאת דאגה. הסבטקסט של מי שאומר את זה הוא שיש מקרים כאלה אך אסור להם לצאת מתוך סולידריות ישראלית, זה כרגע הקונצנזוס אולי אך זה לא אומר שזה נכון. אני לא איבדתי תקווה שדעות שהיום נתפסות אקסצנטריות כמו שלי, יהיו כאלב שישרדו במבחן הזמן, עקרונית ההיסטוריה מוכיחה את זה לעיתים די קרובות. הטיוח על גבי טיוח של הדעת הציבורית סופו להתפוצץ לפנו בפרצוף.

אנחנו מ פ ח ד י ם זה לגמרי נכון, אנחנו בעיקר מפחדים להבין שברגע שנפסיק לבקר את עצמנו, נפסיק גם באמת לאהוב. אהבה אמיתית רואה את הסדקים ולא ממלאת אותם בבוטוקס.היא אוהבת למרות הסדקים. הציבור הישראלי היום כל כך מפחד מלהסתכל בבבואה שלו, זו הסיבה לגל העכור הזה ששוטף אותנו ומסמן מי שייך לשבט ומי לא. בינתיים, ממש לא מזמן, נתניהו החליט לקבור את הצעת החוק והבטיח שימנה צוות לבחינת הנושא. בכל מקרה זה לא משנה דבר ממה שכתבתי. הגרפיטי על הקיר ממשיך לכתוב את עצמו 

נתניהו הפקות מציגים: תאטרון האבסורד

מצעד החיבוקים הלבביים ממשכן הכנסת מסתיים, תכף תתכנס הממשלה ה- 34 לישיבת הממשלה הראשונה שלה. ואני יכולה להגיד בוודאות שלא הייתי רוצה להיות זבוב על הקיר שם. לא, לא מחשש מתנועות הכפיים הלא מבוקרות של רגב, סליחה של שרת התרבות החדשה. אם כי, לו הייתי זבוב שחור ומעצבן וכבר הייתי מוצאת את עצמי שם, הייתי לוכדת את תשומת ליבה של רגב ומתיישבת על הראש של דני דנון או אולי של אקוניס (למען האמת הם די מבלבלים). מקסימום, אם מכת המוות הזבובי שלי היתה באה מכאפה של מירי רגב על ראשו של דני דנון, הייתי מתה בתחושה זכה של אושר. אושר זבובי, קטנוני, אבל אושר.

אוקסימורון, זה מה שזה. ממשלה אוקסימורונית. מינויים אוקסימורוניים. בשם המשילות נתבשרנו לפני כחצי שנה שיש ללכת לבחירות והנה לנו ממשלה חדשה שעלתה בכספים וערכים וכבר עם השבעתה מכין ראש הממשלה בנאומו גם את נפילתה בטרם עת של זו, או לפחות מנבא את חוסר יכולתה לבצע משהו אם לא תורחב. אוקסימורון.

בשם הקואליציה הצרה, קיבלנו ממשלה כל כך רחבה ובזבזנית שלא נותר אלא לשאול את השאלה המתבקשת היחידה שהיא בכלל לא פרסונלית אלא לחלוטין ערכית - בשם איזו ערכיות ציבורית ניתן להצדיק את המינויים לשר ללא תיק או לשר לענייני קדרת לפרקונים אבודה? איך לעזאזל נבחרי ציבור, שבחירתם בפוליטיקה אמורה להיות על הטיקט של "באנו לשנות" או לפחות לשפר, מוכנים לקחת את התפקידים האלה? שום סמכות ביצועית, שום חשיבות מדינית/פוליטית/חברתית, מינוי שאין בו דבר מלבד הנאה אישית ממנעמי שלטון כי אפילו כבוד אין בו. המטמורפוזה הושלמה, אפילו מראית עין אין. הבחירות לממשלה הזו הן בחירות למיקסום ההנאה של אנשים שלא יעשו כלום ואחר כך יסבירו שזה בגללכם כי לא בחרתם נכון אז בואו ננסה את שוב והפעם - תנו כתף, תהיו בני אדם, תצביעו נתניהו כי אם 4 פעמים (כן, אני כבר כוללת את זו) זה לא עבד, אז אולי בפעם ה- 5? 

זה כבר לא משנה אם הממשלה הזו תרסק את נתניהו סופית מבחינה פוליטית, אגב אני לא בונה על זה, הריסוק הוא לא ברמת הפוליטיקה של שמאל ימין או גושים אידיאולוגיים. זה העדר ערכיות בסיסית של כבוד למשרה, של טובת המדינה לפני טובת ההנאה האישית. במדינה בה זוגות צעירים לא מצליחים להגיע לדירה אלא אם כן יעברו להתנחלות, של משפחות שלא יודעות איך להתגבר על החוב לבנק, חברי הקואליציה לא יכולים להסתפק במשכורתם כחברי כנסת ולפעול למען המטרה לשמה הם בתפקידם, חלילה, הם פה כדי לקבל מינוי ואת המינוי הזה הם יקבלו. פני המינוי הריק כפניו הריקים של המתמנה ופניו האפורים והחלולים של הממנה. ואנחנו שותקים. יושבים מול מסך הטלוויזיה ורואים את הקרקס הפוליטי הצוהל והמחובק של אנשים שלא סובלים אחד את השני, אבל סידרו לעצמם ת'פנסיה.

זה אפילו לא סאטירה מתוחכמת - האנשים הלא מתאימים במקומות הלא מתאימים זה הכי מכנה משותף נמוך, לכן מאז ומעולם הם דרך די בטוחה לעורר צחוק. אבל התופעה של צחוק דווקא במצבים מסכני חיים היא ידועה. ברור שזו שיחת היום,כמעט כל מינוי מרגיש כמו הרמה להנחתה. התבוננות בממשלת נתניהו הרביעית היא כמו מיצג אור-קולי של אוקסימורון כמעט בלתי אפשרי. אפילו לא זה, זה תאטרון של אבסורד. נכתב במציאות נטולת משמעות, סאבטקסט בתוך אדישות. לאף אחד כבר לא אכפת. זה מה שמפחיד. כי כשמפסיק להיות אכפת, לרוב תופעות חברתיות לא רצויות רואות בזה הזמנה. זה מזין את עצמו.

בתוך התאטרון המשתתף הזה הקהל יכול להחליט שעיניו לא מכוסות, הוא רק מעדיף שההוראה תבוא מלמעלה. אבל כשהאזרח מספר אחד שלנו בחלל הוא דנון, הלמעלה נראה לא מבטיח. אם זו תקרת הזכוכית - אז עזבו, כשהחיים נותנים לך תקרת זכוכית עדיף לבנות אקווריום ולנסות לתפוס מקום ליד משאבת החמצן. היו דגים ותודה על השלום*. אה, בעצם גם שלום אין.

*היו שלום ותודה על הדגים (דאגלאס אדאמס)

לחיי הקואליציה, מי יתן ויהיו ימיך כתיקונם

חשבתם שאני אתלונן על הממשלה הזאת, נכון? זאת אומרת זה הגיוני, יש לי את כל הסיבות, הנה רק שלוש:

1. נתניהו ראש ממשלה
2. קואליציה ימנית צרה של 61 חברי כנסת
3. הליכוד, ש"ס, יהדות התורה, הבית היהודי וכולנו - למעט האחרונה כולן סיבות מוצדקות בפני עצמן

ההגדרה היא זחוחים
אם חיפשתם

ואלה רק נתוני היסוד בלי להיכנס לנושאים קצת יותר מורכבים כמו השיבוצים לשרים, הכספים הקואליציוניים או לבעיות פרסונליות שיש לי עם מי מהמעורבים, שלא לומר כולם, טוב נו - כמעט. וזה בכלל בלי לדבר על זה שאני נחשפת לתמונות מהסוג הזה, למותר לציין שזה לא עושה לי טוב.

אבל החלטתי להתמודד עם חרדותיי, כלומר הן מהסוג שצף כשמנסים להטביע אתן במים ולכן לא הותירו לי ברירה. אז שאלתי את עצמי מה כבר יכול להיות? זאת אומרת למעט עניין התמונות שהן באמת קשות מנשוא. ברור שממשלת ימין חרדים היא ממשלה שלא תייצג שום אינטרס שלי בשום מובן. אבל תכל'ס זו קואליציה כל כך צרה שתתקשה לעשות יותר מדי ותפעל בקווים ברורים. את המדיניות מתווה נתניהו, בנושא המדיני דרכו סלולה להמשך הקיפאון המדיני וההסלמה הצבאית, בנושא הכלכלי לא יהיה שיפור וכל פעם שיהיה כאן יותר רע יווצר באורח פלא משברון כדי להכניס אותנו לפרופורציות. יש סיכוי שהממשלה הזו לא ממש תעשה לי את ההבדל, אבל יש לה את הפוטנציאל להיות די הרסנית אם היא תגיע למלוא הפוטנציאל שלה. כשנתניהו הסכים לדרישות של הבית היהודי, שכמובן היה חלק מתרחיש ידוע מראש ולא בלתי צפוי, היה לי המון מה להגיד על שר חינוך משיחי שמאמין בבריאתנות (אם כי הוא לגמרי לא תקדים) ועל שרת משפטים משוללת הבנה דמוקרטית שחרטה על דגלה את עקיפת בג"צ משל היה זה עקרון שראוי לדבוק בו, לא שרדיפת עמותות שמאל זה משהו להתגאות בו. 

תכל'ס השניים האלה על הצמתים החשובים של חינוך ומשפטים זה תסריט אימים, אבל לא שלא היו כאלה קודם, לפניהם - היו. זה לא שזה לא מטריד אותי - דווקא מאוד מטריד אותי שהתהליך הזה של לאומנות מגיע על חשבון הדמוקרטיה. אני רואה תהליך מאוד ברור של צמצום השיח הדמוקרטי במדינה למינימום תפעולי ומה שנכנס לתוך הואקום שיוצר הצמצום הוא יהדות ולאומנות. העניין הוא שצמצום הדמוקרטיה בסופו של דבר מצמצם כל שיח לא רצוי והמדרון הזה הוא אכן בעייתי. כי דמוקרטיה יציבה צריכה לצעוד קדימה ולא ללכת אחורה. אחרי הרחבת היריעה השיפוטית, צמצומה מחדש סופו שיפגע גם באוכלוסיות אחרות. 

גם המאבק בתקשורת - עוד נדבך חשוב באג'נדה של הממשלה הקרובה כי זה מה שבאמת חשוב כרגע לאזרחי ישראל, אויש סליחה, אמרתי אזרחי ישראל? התכוונתי לשרידותו של ראש הממשלה - סליחה, המושגים האלה כל כך מבלבלים. גם הוא מלמד על צמצום השיח הדמוקרטי. לכאורה יש כאן ממשלה שהמהלכים שהיא מתעדת לבצע, אם יצאו לפועל, אמורים לצמצם את כוחם של שני גופים בלתי תלויים שתפקודם הבלתי אמצעי הוא חיוני לדמוקרטיה תקינה - מערכת המשפט והתקשורת. המהלך המשולב הזה הוא מאבק של כוח פוליטי בגופים שמן הראוי שלא יהיו נתונים בדמוקרטיה מתוקנת לאיום על ידי הרשות המחוקקת או המבצעת.  

אבל אחרי כל זה ועוד קצת, שחסכתי לכם, פתאום הבנתי את הנקודה - קראו לזה רגע בוננות, דמיינו את הנורה המטאפורית נדלקת אם תרצו - הקואילציה הזו היה רעה חולה, יש לה פוטנציאל לעשות את המצב פה עוד הרבה פחות טוב, זה בדיוק מה שהאזרחים פה בחרו, אם יש משהו שאני ממש רוצה, בהינתן המצב הקיים כמובן, זה שהקואליציה הזו תעשה חיל ותלך בדרכה ותגיע למלוא הפוטנציאל שלה. אולי רק אם יהיה פה הרבה פחות טוב משהו סופסוף יקרה פה.

רוצים מדינה יותר יהודית מדמוקרטית? רוצים הכרה במדינה יהודית בלבד כי ישראל זה פשוט לא מספיק? רוצים בג"צ שמאבד את שיניו? רוצים תקשורת מגוייסת (אגב, לא צריך יותר ממלחמה)? רוצים להפסיק מימון לעמותות שמאל? רוצים להחזיר לאחור את ההתקדמות בנושא הגיור? רוצים להגיד שאין כיבוש כי "עם אינו כובש בארצו"? רוצים מפעל התנחלויות? רוצים חוק לאום? סעיפי התגברות? החרפת המשבר מול אירופה וארה"ב? הנה קיבלתם. אז כן, אני מחכה לראות את הסיפור הזה מתפתח כי זה בדיוק כריתת הענף באתה יושב עליו.

הבנאדם היחיד שאני באמת מצטערת לגביו הוא כחלון, היכולת שלו לקיים את האג'נדה הכלכלית שלו לא באמת קיימת, לפחות לא במימדים שהוא חושב ועל כל צעד שהוא יעשה יעמוד נתניהו עם סיכה חדה ביד, הכל במטרה להפוך אותו לבלתי רלוונטי בבחירות הבאות. 

אז זהו, יש קואליציה, קואליציה מצויינת, כזו שמשקפת את רצון העם. נותר רק להסתכל לפארסה הזו בעיניים ולקוות שמתישהו מישהו יתפכח. אג'נדה דמוקרטית היא לא אג'נדה של שמאל ימין היא אינטרס של כולנו. המממשלה הנוכחית עסוקה בלפרק את מה שהיא קוראת לו מוקשים, בשפה אקמית קוראים לזה המערכת העדינה של איזונים ובלמים הנמצאת בבסיסה של הדמוקרטיה. ככה זה מרגיש שמתחילים להשתחרר הברגים.

אופוזיציה זו כן ברירת מחדל וטוב שכך

ברירת מחדל (אילוסטרציה)

מכל מה שקרה השבוע אין דבר ששימח אותי יותר מההודעה של הרצוג היום, בשבתרבות בתל אביב, שמקום המחנה הציוני באופוזיציה ושזו לא ברירת מחדל אלא עדיפות. אגב, ברוב טובי, כי גדול, אני אפילו לא אדקדק בשגיאה לנושא ברירת המחדל. טוב, נו, אני כן. מבטיחה שאחזור לנושא, אבל השפה העברית דורשת כאן תיקון טעות. קראו לזה שירות לקהילה. ברירת מחדל היא הפעולה שינקוט מכשיר אם לא ניתנה לו שום חלופה אחרת. ברירת מחדל היא לא משהו שנעשה באין ברירה (כפי שמשתמע מדבריו של הרצוג), להפך - ברירת המחדל היא הפעולה האוטומטית שנועדה להשיג את הפעולה הטובה ביותר בהתאם להגדרות המקוריות. מבחינתי ברירת המחדל האישית (אם נניח שאנחנו מעבירים את המכשיר התאמה) של מפלגת העבודה לא היתה יכולה להיות אחרת מאשר ספסלי האופוזיציה. זה הדבר המבוגר והאחראי ביותר שמפלגת העבודה יכולה לעשות, היא בטח לא יכולה לתת הכשר לשרץ, היינו הקואליציה שנתניהו מקים וקוי היסוד הברורים מאליהם שלה. 

עוד אילוסטרציה (למתקשים)

ברור שאני שמחה על דבריו של הרצוג אבל שתי בעיות מתעוררות מדבריו, וכמובן סמכו עליי שאמצא בעיות: האחת שהדברים האלה נאמרים חודש ויום אחרי הבחירות והם היו צריכים להיאמר לפני. מצד אחד יש לשמוח על הדברים, לפחות אצלי הם הפיגו חששות כבדים. אבל תכל'ס הם נאמרים מאוחר מדי ופוגעים בהרצוג עצמו כי הם נתפסים כמו אסטרטגיה רופסת בגדר "עשה קולות של מעוניין עד הרגע האחרון". כבר השוויתי את ההתנהגות של הרצוג לטקסט של booty call בשתיים בלילה אני עומדת מאחורי זה ולכן העמדה הבוגרת והאחראית הזו מגיעה מאוחר ולא באמת משרתת את התדמית של הרצוג כפי שהיא היתה משרתת לו היה אומר זאת מההתחלה. ולא, ללחוש את זה פעם אחת ולשתוק חודש זה לא בדיוק אותו הדבר בעיקר לא כשהתקשורת מפזרת הנחות משל היו אלה נצנצים הנושרים מחד קרן מנצנץ בעמק פיות נסתר מהעין. הרצוג צריך לשמור על קו מאוד ברור, זה לא רק להיות באופוזיציה זה לייצר נראות ודרך אחרת. ברור שאפשר להציג את זה כשיקול דעת, לומר מראש הוא ראה את עצמו באופוזיציה אך שמר על עמימות כדי לא לפגוע בתהליך, אבל לא באמת חייבים לקבל כל הסבר, זה כנראה המקום להיות בוגרת ולציין שגם לא חייבים לסתור אותו.  

הוראות בטיחות
כן, הייתי חייבת

הבעיה השניה היא הסיפא של דבריו, כי הרצוג לא אמר רק את המשפט הזה, הוא גם אמר "נתניהו היה צריך גם להחליט עם מי הוא מקים ממשלה וברור שהוא מעדיף ממשלת ימין-חרדים". הנה שוב משפט בעייתי, אפשר לקרוא אותו דווקא כעקיצה פוליטית, אולי (אם להיות דרמטיים ולמה לא בעצם?) זו קריאה להתעורר - "שימו לב בוחרי שנת 2015 העלייה למטוס הסתיימה וצר לנו שלרובכם לא נמצא עליה מקום, צפויה לכם טיסה ארוכה עם כיסי אוויר לרוב, הודעות הבטיחות יגיעו לאחר התרגום לאנגלית". אבל לא נראה לי. תכל'ס זו הסיבה שהמחנה הציוני יהיה באופוזיציה, אולי בתוספת ההבנה שתהיה לו בעיה רצינית בתוך המפלגה עם הליכה לקואליציה.

נתניהו לא אוהב את רעיון ממשלת ליכוד-חרדים, זה כבר נגס בישבנו המלכותי בעבר וזה לא מה שהוא רצה, אבל היא משרתת את האינטרסים שלו יותר מכל אפשרות אחרת. אגב, ובהמשך לדיון שהתעורר על השגריר דרמר, גם הוא משרת את האינטסים של נתניהו נאמנה ממש כמו המשרת הנאמן שהוא. ישראל בחרה, השד יודע למה, בנתניהו שוב ומיהו נתניהו אנחנו כבר יודעים. לכן החשיבות של הקריאה לישיבה באופוזיציה של יו"ר האופוזיציה המיועד הרצוג כבר מההתחלה היתה צריכה להיות נחרצת. אסטרטג טוב היה רואה את זה מההתחלה. אפשר לקוות כי השנים באופוזיציה ימצבו את הרצוג טוב יותר. אפשר לקוות שהוא מבין את ברירת המחדל ולכן טוב שיתאים את עצמו כבר מעכשיו למצב "נשכני", הגיע הזמן להקשות על חייו של נתניהו, האיש לא עומד טוב תחת לחץ.  

המחנ"צ והבהלה מכסאות האופוזיציה

המבט המופתע (להלן)

כמה אני מופתעת מהמסמך שהוציא המחנה הציוני בנושא הסכם ההבנות של לוזאן? בואו נגיד שאני לא נראית כמו קת'רין הלמונד בברזיל של טרי גיליאם, אפילו לא קרוב. למען האמת, במצב הנוכחי, הטקסט הזה הוא בדיוק מה שהיה צפוי שהמחנ"צ יוציא, בהנחה שלהוציא מסמך בעניין היה צפוי. אגב, זה לא היה ולכן ההחלטה להוציא את הנושא החוצה (ורק בעברית) היא מעניינת בפני עצמה ואני כמובן גם אתייחס לזה. 

הטקסט הזה, שנכתב ע"י שני בוגרים של בית הספר למשפטים וזה ניכר, כמעט מהודק להפליא, קשה לי להאמין שהוא לא נערך מספר פעמים ולכן הדברים שלא נפלו בעריכה יש להם משמעות.

בואו נתחיל מזה שכבר בפיסקה הראשונה מופיע המשפט "..לצורך מטרה זו, אין קואליציה ואין אופוזיציה בישראל" (לידי כרגע יושב סר המפרי, שמרים את מבטו מהטקסט ואני יכולה לשמוע אותו אומר (קרוסאובר עם מונטי פייתון) "wink, wink, nudge, nudge"). סליחה? אופוזיציה בהקשר של המחנ"צ, בטח בקונטקסט של תעמולת הבחירות שלה, היא לא תנועה שמתנגדת למשטר, אלא מפלגה שאינה כלולה בקואליציה ויתרה אף מהווה אלטרנטיבה. בידול בין קואליציה ואופוזיציה, גם במקרים של הסכמה הוא חיוני מאוד, הוא הוא משמעות האופוזיציה. מעבר לזה מדובר במסמך של ככל הנראה המפלגה הגדולה באופוזיציה, בו היא משמיעה את קולה ולכן דווקא הבידול צריך להיות משמעותי, הרי ממילא יש כאן הסכמה עם נתניהו, אז תהיו אופרטיביים תגידו לזה אנחנו מצפים. אבל המסמך נכתב בשלהי הדיונים הקואליציוניים וככזה הוא נקרא. בקונטקסט הזה זה לגמרי נראה כאילו המחנ"צ מאותת ולא מסתפק בפנסי אורות אלא גם קופץ מעלה מטה. אם נמשיל לווטסאפ, אז הרצוג הרגע שלח לנתניהו הודעת "ער?" במסגרת מה שניתן לקרוא לו coalition-calls (כן, על בסיס booty calls). זה מוביל אותי שוב לעיתוי, אבל רגע כי אנחנו עדיין מדברים על מה שלא הושמט.

נעבור לפסקה השלישית (אם כי גם בפסקה השנייה, אם רוצים לדקדק "חלון הזדמנויות" נקראה אצלי בתרתי משמע, אבל אולי זו רק אני - הקטנונית), שם שוב יש קריצה אישית: "אין בכוונתנו לתת סופרלטיבים" זו הרי התייחסות לנתניהו שלכאורה מפתח את הדרמה במקום לקדם שינויים בהסכם, אבל בלי לנזוף בו אלא למקם את המחנ"צ שוב כשותף אחראי שיכול לסייע בנושא הזה שכמובן אין עליו מחלוקת ואפילו להציע במשתמע את הרצוג כשר חוץ אפשרי. 

ואז בפיסקה האחרונה מופיע "שלטון האופל" - כל שנותר לי לומר הוא שיש כאן אימוץ של ז'רגון נתניהואי ותכל'ס זה די מעציב. אין מצב שהביטוי לא קפץ למי מהעורכים של המסמך הזה ובכל זאת הוא נשאר. גם אם זה לא איתות לנתניהו ואני סתם רוקמת כאן מזימות, עדיין, זו בחירה בעלת גוון ברור - בנושא האיראני המחנ"צ יישר קו. גם אם לא קואליציה, נתניהו יכול לסמוך על "רשת ביטחון"  נו, איך לא?!

בין לבין, מופיע במסמך חלק אופרטיבי שניתן לראות אותו כמשנה אפשרית של שר חוץ פוטנציאלי בנושא איראן (גרעין וגם תמיכה בטרור), מעמדה הבינ"ל של ישראל, הידוק היחסים עם ארה"ב ובמובלע גם הנושא הפלסטיני והיחסים באזור. מה ששוב מרגיש קצת כמו קריאה לנתניהו לקבל את הנושאים האלה כפתיח טוב להסכם קואליציוני - אנחנו לא ממש רחוקים ממך.

זה מוביל אותי למה שכבר בעצם אמרתי - המחנ"צ ממקם את עצמו כשותף קואליציוני, שזה מרחק די גדול, בטח בזמן הקצר של 27 ימים מאז הבחירות, לעבור מ"רק לא ביבי" ל"אנחנו יחד מהפלמ"ח". ברור שאפשר להסביר את זה בהמון דרכים מאוד בוגרות, אני רק אומרת שכדאי לשמור את כל הטקסטים של ההסברים - הם יהיו שימושיים בדו"ח הפקת הלקחים מההפסד בבחירות הבאות.

ניכר שהבהלה מכסאות האופוזיציה גוברת על הרצוג. אין לי אלא להניח שהוא מרגיש שכניסה לקואליציה תהיה ה"טובין" שהוא מביא איתו כדי להוכיח הישג לבוחריו ולמפלגתו. הרצוג בצורה לא שקולה מעדיף את מה שהוא רואה כ"ציפור אחת ביד" - אם הוא יהיה בקואליציה מבחינתו הוא משיג לגיטימציה, דרך לקדם את מפלגת העבודה ולהפוך אותה למקבלת החלטות ודרך מצויינת לשמור על תפקידו, מיותר לציין שאני רואה את זה אחרת לגמרי.

למרות מגבלות הocd
אני סולחת לה שהחץ פונה ימינה

ולחשוב שבכלל רציתי לכתוב על הילארי קלינטון ועל ההכרזה הלא ממש לא צפויה, אבל המאוד משמחת, מאתמול. אני בטח לא אתנבא מה יקרה בנובמבר 2016, אבל אין לי ספק שהיא בדיוק האדם שהייתי רוצה שיוכרז כנשיאה הבאה של ארצות הברית. אבל בטח תגידו שאני משוחדת, אני מעדיפה את הדמוקרטים, אני אישה ולכן זה אך הגיוני, אבל זה בנאלי ולמען האמת גם קצת מקטלג. אתם בטח לא צריכים אותי כדי להעריך את האישה החזקה והפעלתנית הזו שמגיעה למרוץ הזה משופשת ומוכנה כמו ששום מומעמד אחר לא. אם יש מסלול הכשרה שכדאי שכל נשיא יעבור, זה מה שהאישה הזו עברה לאורך חייה הציבוריים כאשתו של וכפוליטיקאית בפני עצמה, ובעצם אלה רק כינויים שהתקשורת הצמידה לה, כי אם מסתכלים על מה שמאפיין את התתמודדות שלה זה שהיא תמיד סימנה לעצמה את הסטנדרטים לעבור את האתגרים שלפניה כהילארי קלינטון בלי שום תוספות. אדם בעל מדיניות ברורה, קר רוח, שקול ובעיקר בעל עצבי ברזל אלה נתוני פתיחה הרבה יותר ממרשימים. כן, אין ספק הילארי קלינטון לגמרי מגיעה מוכנה.  

אני לגמרי מוכנה להילארי

רשת ביטחון אבל מלאה בחורים

הסיבה היחידה שאני רואה צורך להתחיל רגע עם איראן היא לא החיים עצמם, אלא המשמעות שלה על הפוליטיקה בישראל. רוצה לומר, אם ההסכם עם איראן יהפוך לתירוץ שבו ישתמש הרצוג כדי לשבת עם נתניהו באותה ממשלה, אנחנו נכנסים לשנתיים-שלוש שנים של קואליציה סטגנטית שלא תוביל לכלום, לא בנושא האיראני ובטח לא במישור הפנימי ואחריה הרצוג יהיה חתום על נצחונו המחודש של נתניהו בבחירות, שלא לדבר על כל הכשלונות שידבקו בו. אם בכדורגל משחקים 90 דקות, בפוליטיקה צריך לקחת בחשבון הרבה יותר מתוספת זמן פציעות. זה עניין של אסטרטגיה וראייה לטווח ארוך, אבל מפלגת העבודה לא משכילה להרים מנהיגים שמסוגלים לחשוב מעבר לשיקולי העלות/תועלת האישיים של כאן ועכשיו. 

אני יכולה לדמיין את נתניהו והרצוג מדברים על גודל השעה ועל כמה המצב מחייב שיתוף פעולה של שתי המפלגות הגדולות. מילים כמו ישראל ניצבת מול הכרעות קשות, זה זמן לאחד שורות ולפעול לא לפי שיקולים פוליטיים אלא אינטרסים לאומיים מהדרגה הראשונה. זה לא בעיה להסביר את זה, הבעיה היא שיש כאלה שלהם זה נשמע כמו פיתרון מיטבי, אבל זה רק "לכאורה", זה נשמע טוב ב"חצי אוזן". אם זה יקרה הרי ששוב יש כאן קריאה מעוותת של המפה הפוליטית, ראייה קצרת טווח והאדרה מטורפת של החיובי והמעטה בשלילי כמו בכל מקרה קלאסי של דיסוננס קוגניטיבי (כן, אני מבינה שמובלעת כאן ההנחה שיש קוגניציה ולו מינימלית).

בעוד שהרצוג יראה בכניסתו לממשלה "הצלה" של נתניהו - מניעה של כניעה לסחטנות וקבלת לגיטימציה רחבה יותר, ואין ספק שזה נכון ובהרבה יותר ממובן אחד, נתניהו לא יזכור את זה כך, כיון שאלה לא שיקולים שנתניהו עושה, בטח לא עם ה"הם". זו לא בעיה להציג הליכה לקואליציה כהתנהגות בוגרת, מכלול השיקולים הוא גדול: מניעת סחיטה של המפלגות; הצורך בהקמת ממשלה כמה שיותר מהר כדי להשיג יציבות שלטונית; כי להשאיר את המדינה ללא ממשלה בשלב קריטי שיש לייצר מדיניות אחרי שכבר 5 חודשים מתפקדת בישראל ממשלה חסרה זה חוסר אחריות; כי ההסכם המתגבש מול איראן זה משהו שצריך למנוע; כי ישראל ניצבת מול אתגרים כלכליים המצריכים איחוד מימין ומשמאל ובל נשכח את המושג - "רשת ביטחון". אני יכולה לחשוב על עוד, אבל באלה יש הכי הרבה פאתוס. מה הבעיה עם זה? שזה לא ממש נכון. זו רק דרך אחת להציג את הדברים, וזה נשמע טוב אם לא בוחנים את זה בקפידה. הו, רטוריקה אהובה.

יש לי המון בעיות עם התרחיש הזה, כיועצת פוליטית לשעבר מתחשק לי להגיע אל הרצוג ולהטיל עליו את כל כובד משקלי, ואם יש צורך גם לא האינטלקטואלי, כדי למנוע ממנו לענות בחיוב לטלפון מנתניהו ואני לא אבחל באמצעים כולל  סגירה הרמטית של הלשכה (זה רק מטאפורי, אין צורך להזמין משטרה). אבל בואו נניח לדרמה נוסח "מת לחיות 18" שציירתי כאן ביד לא מיומנת. כניסה לקואליציה עם נתניהו ולא משנה באילו תנאים, אומרת בראש ובראשונה שהרצוג מקבל על עצמו את הטרמינולוגיה של נתניהו ויותר מזה מעניק לו לגיטיציה ציבורית, אגב תוך מחיר של אנטגוניזם במחנה השמאל, אבל זה שולי. ללכת עם נתניהו יעשה טוב לנתניהו אבל לא למחנ"צ, תכל'ס זה לחלוטין מנוגד לקמפיין של המחנ"צ, ולהגיד "נשפיע מבפנים" זו איוולת שכולנו יודעים שאין כמותה. השפעה מינימלית מתוך חצרו של נתניהו היא זניחה וגם לא תתפס כהישג של הרצוג. בבחירות הבאות המחנ"צ לא יקטוף את פירות הלגיטימציה שהוא נתן לנתניהו, זה תמיד פועל הפוך. אבל המחנ"צ מחוץ לקואליציה, זה מחנ"צ שנותן לנתניהו להחמיץ בסחטנות שהוא הביא על עצמו. זה שוב קואליציה שההיסטוריה מוכיחה שלא עושה לו טוב. אבל הוטו צריך להיות - נתניהו נבחר? שנתניהו יתמודד. 

כניסה לממשלת נתניהו היא הכרה בנתניהו כראש ממשלה וכקובע מדיניות, לא משנה כמה הרצוג ירגיש חזק הוא יהיה כפוף למדיניות של נתניהו והרבה הוא לא ימתן אותה. המחנ"צ ינסה להעביר רפורמות קלות בתיקים שהוא יקבל (אני מהמרת על חינוך ותמ"ת, איפה שאפשר יהיה לעשות משהו וגם לתרץ בעזרת התיקים האלה את הכניסה לממשלה). חוסר ההתקדמות מול הפלסטינים, המשך הבניה בהתנחלויות (אם כי בקצב איטי יותר), ירידת קרנה של ישראל בזירה הבינלאומית, הפגיעה במעמד הביניים, יוקר המחיה - כל אלה כבר לא יהיו נחלת נתניהו בלבד, הם יהיו כשלונות שלו לא פחות משל מפלגת העבודה. אבל כשיגיעו הבחירות הבאות מי שיעשה מהם ספין זה נתניהו ומפלגת העבודה תספוג אבדות וזה עוד בלי לדבר על המובן מאליו - אינטגריטי בסיסי שצריך למנוע מהרצוג ולבני לשקול בכלל אפשרות של הליכה יחד לממשלת אחדות.

המחיר האלקטורלי בבחירות הבאות צריך להיות ברור ושום הליכה לקואלציה לא תסייע, להפך. אבל יותר מזה - הענקת "רשת ביטחון" לנתניהו בשותפות הזו זו הסכמה שמשולה לתת את החבלים בידי נתניהו ואת החורים בידי הרצוג. עכשיו לך תסביר ששטח הפנים של הכלום גדול יותר. את החבל שני קצותיו מחזיק נתניהו, אסור להרצוג להכניס עצמו מרצון לתוך הרשת הזאת (זה גם בטח מצריך להיתמך בכתפיים של נתניהו - סליחה על האימאג'). כלום יכול להיות מאוד כואב וגם לעלות ביוקר ואפשר גם קלישאה אחרת בכיווון של חור שחור.

פוליטיקה נתניהואית של זיכרון ציבורי לא קיים

רציתי לכתוב היום פוסט אישי, כי יש בי המון דברים שרוצים לצאת. אבל כיפת הברזל שעוברת על הבית היהודי במשא ומתן הקואליציוני היא משעשעת, זעקת הקוזאק הנגזל היא כמעט טקסט קאנוני. טוב, נו, אז בכל זאת אקדיש לזה רגע. יצא לי לשמוע אתמול את ח"כ סלומיאנסקי מסביר "ראציונלית" את הטענות של הבית היהודי. אחד הדברים שהוא אמר היה בסגנון אם הליכוד היה אומר "קיבלנו הרבה מהקולות של הבית היהודי ולכן אנחנו נתייחס למנדטים האלה כאילו היו של הבית היהודי ונתגמל בהתאם". כן, תעצרו רגע ותקראו את זה שוב. פתטי? מגוחך? מנותק מהמציאות? זה הכל אנדרסטייטמנט. הבית היהודי לא מתמודדים עם העובדה שעכשיו הם מפלגה קטנה ויש לאסוף את השברים של כל התקוות. כל המשפטים בנוסח "אבל נתניהו הבטיח שיתקשר אלינו ראשונים" הם כמו של ילדה בת 16 שמתבאסת שזה שהיא יצאה איתו מתחיל לצאת עם אחרות. בחיי זה משעשע יותר מהכל. נתניהו אכן התקשר, נתניהו מבין את המשחק מצוין ומה לעשות הוא צריך את הבית היהודי אבל לא כמו שהם היו רוצים וזה בטח קשר ללא בלעדיות. 

אם הבית היהודי רוצים כל כך מקום בקואליציה הם צריכים להכיר במגבלות המנדטים שלהם, אולי הקמפיין הזה של "לא מתנצלים" לא עבד כל כך טוב כמו שהם היו רוצים. אולי כוחם בבחירות הקודמות לא היה אינדיקציה לכוחם האלקטורלי האמיתי, אלא תוצאה של אובדן אמון במערכת שהוביל לרצון לשינוי. הרצון הזה לשינוי לא זכה להגשמה אמיתית בדמות הבית היהודי והם חזרו לגודלם האופרטיבי. יכול להיות שאני טועה אבל את בנט אני לא שומעת וכנראה שדי בצדק, האגו הנפוח שלו חטף מכה די קשה וספק אם כדאי שיתבטא. גם בעמוד הפייסבוק שלו רואים את עוצמת המכה, בעיקר רואים פחות כוכביות בפוסטים וגם הידלדלות חמורה במספרם - האם זה מעיד על היחלשות רוח הקרב? יתכן שהפעם אלה רסיסי המפלגה שתקועים לו בישבן. כך או אחרת השקט ממנו מבורך ובנט מלקק פצעים עושה לי יותר נעים מאשר בנט מכשכש בזנב.

לעומת הבית היהודי, העובדה שהמחנה הציוני מוכנים לשקול כניסה לקואליציה היא הרבה יותר ממקוממת. נתניהו לא השתנה, האיש שאמר ביו הבחירות ש"הערבים נוהרים בהמוניהם" לקלפי הוא בדיוק מי שהוא - מנהיג גזען מזגזג שמאמין בלב תמים שאנחנו חבורת אדיוטים (זה שאנחנו לא מאכזבים אותו זה סיפור אחר). התשובה ה"מתחכמת" שלו שהוא דיבר אל בוחרי המפלגה והם למרבה הצער גזענים היא אפילו יותר מקוממת. מנהיג שנוטה אחרי "גזענים" כדבריו רק מוכיח שהוא אינו ראוי להיות מנהיג. המילים שלו עכשיו על זה שהוא ראש הממשלה של כולם מעצבנות ומקוממות אותי. ברור שהוא ראש הממשלה שלי כי זו הכרעה דמוקרטית, אך הוא לעולם לא ייצג אותי והוא מצידו עדיין חושב שאין מקום לאנשים כמוני שחושבים אחרת ממנו. הוא רק משחק כל הזמן את התפקיד שהוא מאמין שהוא צריך לשחק. המחנה הציוני צריך לתת לו לשחק ולהיות אופוזיציה לוחמת, התפקיד שלו עכשיו הוא להראות לציבור הישראלי שיש אופציה אחרת. הצעות חוק, מאבק חברתי והשמעת קולם - על זה צריכות להתבסס השנים (המעטות) עד לבחירות הבאות.

אצל נתניהו הכל טקטיקה, אבל צדק ברק אובמה כשאמר שאנחנו עדים להתפרקות הדמוקרטיה הישראלית. דמוקרטיה אינה רק שימוש בכללי המשחק, כללי המשחק האלה יכולים לעבוד רק כשאנחנו מבינים את משמעותם המהותית. אחרת הכללים האלה יכולים להשתנות ומהר מאוד ולא לטובה. הגזענות, וסליחה אני לא מתכוונת לשכוח את הקמפיין הפיראטי של "לשנא ערבים זה ערכים", הופכת להיות חלק מכריע בקבלת החלטות במדינה ולרחש ציבורי מתפתח וזה מסוכן. נשיא המדינה, שאיש לא יכול לשגות ולחשוב שהוא איש שמאל ואין ספק שהוא ונתניהו מאותו בית מדרש, מדגים זאת בכל יום. משמע גם מבחינת נתניהו זה יכול היה להיות בציע, לולא, ובכן, לולא היה נתניהו מי שהוא. 

אבל איש הספינים לא עוצר, והוא יודע שהוא יכול כי הציבור כאן ממשיך לתמוך באדם לא יציב. עכשיו זה כספי הרשות הפלסטינית. מי שעצר את הזרמת הכספים זה נתניהו, זה היה מעשה שרירותי ומחוסר מידתיות שמוכיח מעל כל ספק שנתניהו איננו פרטנר. ועכשיו מועברים הכספים מחדש בתואנה שיש לעשות את המעשה הציבורי האחראי והמתבקש. נו באמת? יש כאן שתי אפשרויות או שנתניהו סובל מתסמונת כלשהיא שרופאיו מחוייבים לעדכן את הציבור בגינה או שהציבור הישראלי הוא חסר תקנה וטיפש. יש להניח שתשובה מספר שתיים היא הנכונה. אין לי מושג איך הציבוריות הישראלית עובדת אבל כמו שזה נראה מכאן הציבור הישראלי מתחרה עם דגי זהב בתחרות הזכרון הקצר. לאופורטוניסט וטקטיקן כמו נתניהו זה עובד מצוין. 

אז מה קרה כאן? ישראל נתנה מנדט לראש ממשלה שיעשה קולות של כאילו מאמץ, לא יוביל לכלום, יטען שהכל לא משיל וילך לבחירות שוב תוך שנתיים. מתישהו בתוך השנתיים האלה גם סביר להניח שאפשר יהיה להטות את דעת הקהל לתמוך בעוד איזה מבצעון (אני קוראת לזה מלחמה) "מתבקש" שיעלה בדם ולא יועיל במאום והארץ תגעש ותשקוט ותבחר שוב בנתניהו כי שוב לא נזכור מי אחראי למחדל הנוראי הזה של חידלון מול הפלסטינים וקשיים כלכליים. מדכא? זה לגמרי אנדרסטייטמנט. ברוכים הבאים לגיהנום הספינים הישראלי, עד שלא נתפכח אין דרך יציאה, או לפחות בדיוק כמו ראש הממשלה שלנו, פעם היא פה ופעם היא שם. אתם מתבקשים לא לעקוב אחרי השינויים רק לתמוך בהם או לפחות לא להרעיש אם אתם מתנגדים.

  

זה לא פוטש, זה בלוף ולבלופר קוראים נתניהו

אם חשבתם שאשמח ואעלוז כי יש בחירות, אתם טועים. אני חושבת שזה עוד סימפטום שמוכיח את חוסר האחריות המדינית שאנחנו סובלים ממנו כבר כמה שנים טובות ובעיקר בכמעט שנתיים האחרונות. ניסיון להרכיב קואליציה חלופית לא היה מביא חלופה רצינית ובת קיימא, לא היה מחזיק מעמד, בעיקר משום שאת המדיניות והאחריות הנלווית אליה מחליפים אינטרסים פוליטיים ולא חזון מדיני אמיתי. עקרונית, גם אפשר היה לתת את הדעת שהכנסת לא היתה רוקדת לפי החליל של נתניהו ולא היתה מסכימה על פיזור הכנסת, אלא יוצרת כנסת לעומתית שמכתיבה את הטון לממשלת מיעוט. יש מצב, גם אם זה לא נראה לכם, שדווקא זה היה סופסוף יוצר מדיניות אחראית יותר, עם כנסת חזקה שעל הדרך גם חושפת את מערומיו של נתניהו והבלוף הגדול. אבל זה לא יקרה, המפלגות כולן נושאות עיניהן לעוד מנדטים, האופטימיות אוחזת בכולן מקטנה עד גדולה. זה יהיה יותר מעצוב לגלות, ב- 18 במרץ ככל הנראה, שהרבה לא השתנה פה. 

עזרו לנתניהו למצוא את דרכו
הביתה

אין שום דבר אמיתי במה שאמר אתמול נתניהו בנאום ההליכה לבחירות שלו, נתניהו הוא איש מכירות שמוכר בלופים ועושה את זה טוב. אפילו תנועות הגוף שלו, ההזעה והמבטים הוכיחו שהוא עצמו כבר לא מכיל את כל השטיקים שהוא מנסה למכור. "במצב הנוכחי, מתוך הממשלה הנוכחית אי אפשר להנהיג את המדינה" - האומנם? אפשר ועוד איך להנהיג את המדינה, רק שנתניהו אבוד, הוא לא מצליח במה שהוא עושה ומיד מסביר ש"הרצפה עקומה". הוא היה רוצה להיזכר בהיסטוריה כמנהיג שהוביל את ישראל להישגים, רק שהוא פונה שוב ושוב ימינה כדי שבנט לא ינשך אותו בלחי ימין של הישבן.

נתניהו במילכוד 22  - הוא רוצה להיות ראש הממשלה אבל הוא לא מצליח להיות ראש ממשלה. הוא חתום על פירוק הממשלה הזו, אבל הוא מכין את עצמו להיות ראש הממשלה הבא. הוא מודה בחוסר יכולתו להנהיג, הוא מודע לזה שהוא מודה בתבוסתו, אך הוא מנסה להציג אותה כאשמתם של אחרים. הבעיה היחידה היא שבתפקיד הזה שלו הוא אחראי לכל הכשלים, הוא רק מקווה שהציבור מספיק מטומטם כדי להאמין לתירוצים שלו. לצערי יש להניח שהוא צודק, למרות שהייתי רוצה להתבדות. 

"האחריות שלי כראש ממשלה היא להנהיג את המדינה ... אבל בממשלה הנוכחית הרבה יותר קשה לעשות את הדברים למען הציבור" - נו די כבר, בן אדם, זה אתה, אתה יצרת את הקואליציה, אתה אחראי על המינויים, אתה חתום על המדיניות - כמה עלוב האיש הזה יכול להיות? וכל נאום ה"אוי,אוי, אוי" - בחיי! "הרבה יותר קשה, קשה לעשות את כל הדברים האחרים? בחרת להיות פוליטיקאי, אתה עומד בראש מפלגה, בראש מדינה וכל מה שיש לך להגיד זה שזה קשה? no shit- מי היה מאמין?

ההתבכיינות של נתניהו צריכה לעלות לו במחיר כבד  כי לנו היא כבר עלתה מספיק והבחירות האלה רק מעלות את המחיר.
נבחרת? כן, עשית? לא.
אתה צריך להסיק את המסקנות - לא לפטר כי אם להתפטר. הגיע הזמן שנאמר את זה - לנתניהו אין את זה. הוא ידע לדבר, היום כבר לא, הוא יודע לבלף, אבל הוא לא יודע להנהיג. כל העולם רואה את זה והגיע הזמן שישראל תכיר בזה. נתניהו צריך לשלם על החשבון האגדי שהוא חתום עליו. הוא מבקש את אמון העם, הוא רק הוכיח שלעם הזה אין סיבה לתת בו אמון, על זה הוא צריך לשלם, אנחנו שילמנו מספיק + בונוס גלידת פיסטוק וריהוט גן וחשבון מים וחשבון הוצאות ומיטה במטוס ועוד ועוד. 

ולסיום - נושא הפוטש. לא היה פוטש. זה קונץ-פונץ. נתניהו יודע את זה, אפילו הוא לא יכול היה להחניק את החיוך כשדיבר על זה. ונתניהו בעצמו כבר ניסה פוטש בעצמו, רק שאז היה מנהיג שידע להנהיג (גם אם לא לטעמי) והפוטש של נתניהו לא צלח. הפעם אפילו לא היה ניסיון לפוטש, נתניהו הוא זה שהלך לדבר עם החרדים, הוא זה שפיטר את לבני ולפיד והוא זה שקורא לבחירות מוקדמות אבל אם לחזור לג'וזף קלר כנראה שאין מנוס מלהגיד "זה שאתה פרנואיד לא אומר שלא באמת רודפים אחריך", לפעמים זה פשוט אתה זה שרודף אחרי עצמך. אין לישראל זמן למנהיגים רופסים. נתניהו זמנך עבר. נקסט