להשחיל איזו עז. זה השם של הפוסט

התחלתי עבודה חדשה היום.

התחלתי עבודה חדשה אבל זה לא שהפסקתי לעבוד, לפני כ-9 שנים חדלתי מלהתפרנס אבל זה לא שאין לי עבודה. יש לי כל כך הרבה עבודה שהיא באמת לא נגמרת, אין רגע אחד בלי העבודה שלי ואני מאוד מרוצה אגב, אל תקראו את השורות האחרונות בקול של מתלוננת. אז אולי בעצם רק הוספתי עבודה היום. הפעם עבודה שמפרנסת.

היום הזה כולו בסימן מאוד מוזר.
מעט שעות שינה היו לו ללילה האחרון, אם אפשר לקרוא לו לילה.
בבוקר קמתי עם הבנזוג ובלילה עכשיו אני יושבת לבד
יום של עבודה במקביל כשארבעה ערוצי קשב שונים פתוחים כל הזמן (עבודה, ילדים, בנזוג, בית, פורים, לימודים, חוגים, כתיבה, קריאה, עריכה, בישולים, כביסות ואין סוף דברים על הדרך). 
יום שאמור היה להתיש אך בסך הכל השאיר אותי בהרגשה שכל האופרציה הזו ממש יכולה לעבוד.

זה לא שאין צרימות, למשל לכם בערך בשעה ארבע ועשרים, אצלכם אולי הכל היה סטנדרטי (ואני באמת מקווה בשבילכם שהיה למעלה מזה), אבל אני בדיוק נכנסתי למסמך שהייתי צריכה לסיים ובבית התרגשה סערה על חומוס שהגיע עם (לא עלינו) גרגירים (!) ולכי תעדכני מסמך אקסל כשהילד שלך שכל כך רצה חומוס קיבל חומוס בתוספת גרגרים ואת בכלל תוך רבע שעה צריכה שוב לאסוף ילדה מהקונסרבטוריון. 

אבל בדיוק כמו שלמדתי לתקתק את הכל אפילו טוב יותר כשהבנזוג לא נמצא בארץ, ככה תיפקדתי היום. אפשר היה לחשוב שרק הייתי צריכה להשחיל לסדר היום שלי עוד איזו עז כדי להרגיש כמה הרבה עוד אפשר להספיק. ימים כאלה גורמים לי לחשוש שיותר מהכל אני פשוט יעילה וזה בהחלט לא מה שאני רוצה להיות בעיקר. לפעמים עוברת בי המחשבה שזה סוג של התמכרות (שלום, אני קרן ואני מכורה ליעילות), שאני מאתגרת את עצמי רק כדי לראות עד כמה עוד אפשר ואיך אפשר לעשות את זה יותר טוב. וזה מפליא כי דווקא ברגעים כאלה אני הרבה פחות לחוצה ותכל'ס המשפט הזה צריך להדאיג אותי במקום לחייך. 

יעילות ואתגרים. שתי מילות המפתח בהגדרה הקיומית שלי. לא יכולה לדמיין את עצמי בלעדיהן ולא מבינה איך זה מתחבר עם הקרן שאני עכשיו שהיא סבלנית (אני חושבת), זה הרבה יותר מסתדר עם הקרן שהייתי פעם, לפני שהפכתי הורה. ואני לא באמת יכולה לנהל דיון אם זה טוב או לא, אני יכולה לפרט את הפלוסים והמינוסים, אבל אני לא באמת יכולה להימלט מהשריטה הזאת. היא ממש שם, אני רק יכולה להיות קשובה ולנסות להבין לפני שאני עוברת את הגבול שלי. כי היכן עובר הגבול זה הדבר שהכי חשוב לדעת, העצירה לפני שמגיעים לקצה היא בסופו של דבר מה שמוביל אותנו רחוק יותר. 

אז היה מן יום של אתגר רודף אתגר - הבנזוג טס? לילדים יש אינסוף פעילויות? צריך לעשות זמני לימוד? צריך לבשל? צריך להכין משלוחי מנות? אז יאללה בואו נוסיף גם כמה שעות עבודה בשכר ונראה אם אפשר גם לשטוף את בית (אפשר), אז לנקות את הכלוב של התוכית (אפשר), אז להכין שלושה סוגי ארוחת ערב (אפשר), אז לכתוב אחרי חצות קצת בבלוג... טוב זה כבר צריך, זה עוזר לסדר מחשבות. 

קצת חששתי לקראת היום הזה, אבל פרק הזמן הקצר הזה שבין להחליט להוסיף עבודה בשכר ועד התחלת העבודה היה כל כך מהיר שלא ממש הותיר לי זמן לחשוב. השבת הזו שהיתה כל כך עמוסה (ומצויינת) שלא היה לי זמן לפתח באמת פחדים לנוכח גודל הצעד הזה שעשיתי. גם לא היה לי ממש זמן באמצע היום הזה לעצור ולחשוב. ואז נגמר היום, והבנזוג יצא לטיסה והילדים (סופסוף) הלכו לישון והתיישבתי לחשוב.

לא ידעתי איך יהיה היום הזה, ידעתי שזו נקודת ציון חשובה, אבל הוא היה כל כך מלא וגדוש שלא היה לי זמן לעצור ולחשוב. זה לא שחשבתי שאני לא מסוגלת, החשש היה מתוצר של החיבור של כל זה ביחד. אבל עברתי את היום הזה, ודי טוב אפילו, והדברים לקחו לי יותר זמן בעבודה בשכר, אבל כבר התחלתי לחשוב על איך אני מייעלת אותם. יש לי עוד מה ללמוד, ועוד יהיו ימים קשים יותר של ניסיון לג'נגל בין דברים שמעט מתנגשים, אבל היום הראשון הזה, שהוא כל כך חשוב עבר ממש טוב ויש לי ממה להיות מרוצה ויש עוד דברים שבהם אשתפר. ועכשיו הכי הייתי רוצה להציע לבנזוג ללכת לישון, אבל הוא עובר בערך מעליי כרגע ואין לי אלא להניח שאם הוא היה כאן הוא כבר היה סוחב אותי למקום שראוי שאהיה בו - המיטה. 

אז אין ברירה אלא לעשות את הדבר הבוגר וללכת לישון. סליחה שהצפתי אתכם, זה היה יום די מציף הייתי אומרת ותכל'ס אני לא רואה איך מחר יהיה אחרת

מבצע הארי פוטר - התשובה האימהית לצוק איתן

על שני דברים סמכתי הבוקר, אחד רציתי שיקרה והשני שלא. כשהלכתי לישון אחרי ארבע, ניסיתי לשכנע את עצמי שהשעון הפנימי שלי יעיר אותי בשמונה ושאין סיבה שוב לקום מהמיטה ולשים שעון. מרוב שיכנועים לקח לי עוד איזה שעה עד שנרדמתי, אבל מילא - חוץ מזה הייתי סגורה על זה שאם לא אני אז בטח החמאס, וזה דווקא לא ממש רציתי שיקרה. כך או אחרת שניהם לא קרו. אבל קמתי לפני תשע אז בעצם זה כמעט הסתדר. שני קולות נרגשים העירו אותי הבוקר - הבכור והמרכזית שגילו חלק ממה שסייימתי בלילה ולמרות השיטוטים לא מצאו את מה שהחבאתי, כלומר זה מקסים שהם מעורבים בכל דבר במסיבה אבל צריך איזו הפתעה או שתיים. 

הבכור בן 11 מחר וכיאה וכיאות לילד שבגיל 5 כבר החליט שהוא קורא לבד הארי פוטר הוא גם חוגג הארי פוטר. בסתר ליבו, אני מניחה שקינן בו שמץ תקווה שבכל זאת יקבל איזה דואר ינשופים אמיתי, לא כזה שאמא עושה, כזה שיביא ינשוף, על קלף אמיתי ואם אפשר - בכל זאת בעברית. במקום זה הוא יקבל מסיבת יומולדת של הארי פוטר שהוא ואחיו, עם מעט עזרה, הגו תיכננו וסייעו בביצוע. יום שלם של לימודי קסמים בסניף הישראלי של הוגוורטס איש שם בפריפריה של מרכז ישראל ולא ניתן נ"צ כי האויב מאזין. 

אני אוהבת ימי הולדת, אני אוהבת את ההכנות לימי הולדת, אני אוהבת להפעיל את ימי ההולדת של הילדים שלי, טוב גילוי נאות למעט רגע אחד - הרגע של העוגות בו פתאום הילדים מרגישים כמו גדוד של חיילים עצבניים וכולם צועקים ובא לי כמו קרמר רגע לצעוק Serenity Now. אבל זה עובר והם יחסית שקטים כשהם אוכלים מתוק. הידיעה שאנחנו עושים את הכל בעצמנו היא כל כך מרגשת. הידיעה שהילד/ה שלך, שתמיד יודע/ת שהוא/היא האחד/ת ובכל זאת שבועות של הכנות והכל בשבילו/ה, זה מרגש ונפלא ומשמח כמו ששום דבר אחר לא יכול להיות. אין כמו לחגוג את עצם היותם של האנשים שאת אוהבת בחייך. טוב למעט ימי ההולדת של הבנזוג ששונא ימי הולדת ומדכא בי כבר שנים את הרצון לחגוג ביומולדת שלו שהוא דווקא יום שאני אוהבת במיוחד מכל הסיבות הברורות. 

לנוכח המבצע הצבאי שמתחולל כרגע, המבצע הפרטי שלי הופך לסדנא תרפיוטית להחריד, שעות של עבודת יצירה משותפת עם הילדים, הפלגה על כנפי הדימיון ודחיקת מגבלות האדם וככה בכמה ימי עבודה מאומצת נהפוך לרגע מציאות עגומה לשיא של כמה רגעי אושר בתוך בועתי הקטנה. רק תחזיקו אצבעות שבהוגוורטס לא יהיו היום אזעקות כי בהעדר האפשרות להתעתק בהוגוורטס (אנשים אם אתם לא יודעים על מה אני מדברת, תנו לי להמליץ על 7 ספרים ואם אפשר באנגלית), ריצה לממ"ד גם נאסרה בתכלית האיסור.  

אז מה יהיה לנו היום? יש שולחן ערוך בכל טוב (שמכיל הצעות מגוונות וצמחוניות, ללא פגיעה בשום בעל חי גם לאוכלי הגלוטן וגם לנמנעיו, ולכל סוג אלרגיה או המנעות שהיא. ויש. תמיד יש). יש התכנסות, אחריה אוכלים, משם ממשיכים לטקס מיון עם מצנפת והקלטה מראש של שיר המיון וגם לכל ילד הקלטה של המיון האישי שלו (כולם הפעם יגיעו לגריפינדור כמובן). אחר כך כולם יכינו גלימות מאל-בד אדומות כמובן ויוכלו לצייר שבלונות של הסמל של הוגוורטס. ולפני שיתחילו השיעורים יקבל כל ילד שקיק בד אדום, לשם הוא יכניס את כל האוצרות:

שיעור תולדות הקסם - בינגו וכל תלמיד שיסיים אותו יקבל שרביט.
שיעור לחשים - חבילה עוברת שבתוכה טבעות של הבתים השונים, טבעת  לכל ילד כמובן.
שיעור טיפול ביצורי קסם - ציירנו חד קרן ויש קרן מוכספת לכל ילד אותה הוא יצטרך להדביק בעיניים עצומות וציירנו דרקון ויש לכל ילד ביצה, אותה הוא יצטרך להדביק בקן הדרקון. בסוף המשחק, כל ילד יקבל שלט לדלת מתוצר עצמית עליו הכתובת "אין כניסה למוגלגים", כי בכל זאת, אתם יודעים, יצורי קסם...
שיעור שיקויים - לילדים יש משימה לחפש 5 רכיבים נדירים ביותר, זה משחק חפש את המטמון עם כתבי חידה לא פשוטים בכלל (שייערך מפאת המצב, אחר ורק בתוך הבניין), כל רכיב יתווסף לאוצרות.
אחר כך תהיה מנוחה - בהוגסמיד, אלא מה? שם יתכבדו התלמידים בבירצפת (גלידת וניל עם בירה שחורה) ואז יקבלו על חשבון דמבלדור גם סוכריות בארטי בוטס (להשיג באמזון).
שיעור חיזוי עתידות - כל ילד יכין לעצמו "מפה אסטרולוגית" לפי שבלונה על שקף עם מדבקות כוכבים ואחר כך נעבור לחיזוי עתידות עם כדורי בדולח.
שיעור שינוי צורה  - נלמד לחש לשינוי צורה וכל ילד יהפוך מיץ לקרטיב
שיעור להתגוננות מפני כוחות האופל - בו כל ילד ילחם בתורו נגד פיניאטה של וולדרמורט וכשהיא תתפוצץ יפלו ממתקים.

אחר כך עוגות - יש גבינה ויש עוגת הארי פוטר וזהו. חסל סדר יומולדת.

תסלחו לי עכשיו יש עוד שעה מסיבה ולמפעילה יש עוד טיפונת עבודה... אז כך או אחרת אחלו לנו הצלחה ותקוו שבשנה הבאה גם אתם תהיו מוזמנים. בינתיים גם אני עוברת למוד מבצע צבאי כירורגי, בלי נפגעים, עם הרבה צחוקים ובשאיפה אפילו בלי אזעקה אחת. בבועה החיים בכל זאת קצת יותר שפויים.

30 דקות נטו בשלושים יום - זה האתגר, אחר כך זה יבוא לבד.

אתמול בשעה שבנהזוג והבכור חגגו להם בחומוסיה ביפו (לא שצריך תירוץ בשביל חומוס, אבל זה כבר הפך מנהג שבצהרי נסיעת בנהזוג לארה"ב אוכלים חומוס - לא כדי להנעים את האוירה במטוס אלא כדי לקחת כמויות היסטריות של חומוס לחבר שיושב בנכר, מה שמביא אותנו לעוד מסורת - המסורת של בנהזוג להאריך כל נסיעה לארה"ב כדי לבלות קצת זמן עם אחד מחבריו הקרובים [לא מתלוננת, מפרגנת]), אז בדיוק בשעה הזו, מצאנו את עצמנו, הקטנטן ואני, יושבים במסדרון בקונסרבטוריון ומחכים למרכזית שתסיים את שיעור הכינור. כרגיל, מולנו ישבו אם וילדתה. האם בתוך הסמראטפון והילדה בוהה בקיר, ככה זה תמיד. אנחנו, גם כרגיל, ביצענו פרישה - דפים לגזירה, משחק מחשבה וספרים. הקטנטן גזר ואמר את שם הצורה בעברית ובאנגלית וניהל איתי שיחה ערה, אחר כך ביקש לעשות מספר אתגרים במשחק המחשבה וקינח בספרים. בזמן הזה הוסיפו האם וביתה במעשיהן - האם בתקתוק בלתי נפסק על הטלפון והבת בבהיה בקיר לבן. אין ספק זמן איכות. זה ככה תמיד וזה שובר לי את הלב. אל תבינו לא נכון, אני לא מצפה מההורים להיות צוות הווי ובידור ולסחוב את כל הציוד לפרישת תאג"ד בשטח, ברור לי שאני יוצאת הדופן וזה אף פעם לא הפריע לי. אבל נזדמנה לכם חצי שעה לבד עם הילד שלכם - מה לא תנצלו אותה לקצת צחוקים? לשיחה? לרדת לגינה בקומה התחתונה ולשחק? למגע? משהו? אז זהו מסתבר שלא. מה שכואב לי בכל הסיפור זו הילדה - בהתחלה היא עוד מדי פעם דיברה אל אמא שלה וזו ענתה לה בנהמה מתומצתת, לאט לאט פסקו השאלות (ובעקבותיהן גם הנהמות) ומאז, בכל פעם הילדה יושבת שם בלי לזוז, בלי לדבר, בלי לגעת באמא שלה, פשוט בלי. יושבת ובוהה במבט סתום בקיר, בהתחלה עוד ניסיתי לתפוס את מבטה ולהציע לה להצטרף, התייאשתי. איזה נתק מטורף ואיזה פיספוס. ועזבו את זה שכל פעם יוצאת המורה לכינור אל האם ואומרת מה על הילדה לעשות עד הפעם הבאה ובכל פעם שהמורה נכנסת חזרה, האם מסתכלת על הילדה הגדולה ואומרת לה: "את זוכרת את זה? כי אני לא עושה איתך כלום". 

טוב זה בוודאי מקרה מעט קיצוני של חוסר אכפתיות. וגם למדתי לאורך השנים לא לשפוט בני אדם אחרים לפי הסטנדרטים שלי, אבל זו לא הפעם הראשונה שיוצא לי לקלוט את ההבדל. במשחקיות, אם חלילה יצא לי ללכת עם ילדיי תמיד הייתי בפנים, איתם, משחקת ומשתוללת. אני זוכרת פעם שאמא אחת אמרה לסבתא לידה - "את רואה למה צריך לצאת לעבודה ולהשאיר אותם גם בצהרון? כי אז מגיעים אחרי הצהריים ויש כוח לשחק איתם..." לא טרחתי לתקן, בשביל מה?! אבל זה נכון, גם בגן המשחקים, בעוד ההורים יושבים על ספסלים ומקשקשים ביניהם, אותי אפשר למצוא לרוב עם הילדים על המתקנים, אלא אם כן הם משדרים לי שהנוכחות שלי אינה רצויה ואז אני נחה לי על ספסל. ברור לי שגם אני מקרה קיצוני, אבל תהרגו אותי אם אני מבינה איך מזדמן לך זמן איכות עם הילד שלך ואתה מעדיף את הסמארטפון. אחר כך לא מבינים למה כשהם מקבלים את הסמארטפון שלהם, הם שקועים בו לגמרי. כי גם אנחנו כאלה. ככה מתחיל הנתק. זה הסבר פשוט וכדרכם של הסברים פשוטים, הם גם לרוב מאוד נכונים.

זה פשוט נראה לי מאוד מוזר בנוף החברתי שלנו, במקום בו הרצון להיות הורים עדיין שולט ואף נחשב כמו סוג של הגשמה כמעט הכרחית, שאחרי כל המאמץ המושקע בלהיות הורה, ברגע שסימנו וי על המטרה, אנחנו פונים לחפש מטרות אחרות. אל דאגה, זו אינה מנטרה שמטרתה להביא עוד הורים לבחור להיות עם ילדיהם מבוקר עד ערב, זו רק תהיה איך יכול להיות שאנחנו כל כך מתאמצים להביא אותם ועובדים כל כך קשה כדי לקיים אותם ובסוף שוכחים שהדבר שהם הכי צריכים זה בעצם אותנו. יש לי תחושה שאם נדע גם לשים את המושג כיף יומי עם הילדים באג'נדה הצפופה שלנו, נוכל די מהר להבחין בשינוי לטובה בדינמיקה בבית. אני נמצאת כל היום עם הילדים, אבל לאורך כל היום אני מנסה לגזול פה כמה דקות לאחד על אחד, זמן של אמא אחת וילד אחד והמון תשומת לב, אני גם מנסה ליצור תמיד גם זמן של כולנו ביחד. אם יש משהו בבחירה שלנו שמשמח אותי יותר מכל זה כמה כל אחד במשפחה שלנו יודע שהוא נאהב וחשוב. 

אז בקיצור (ואם תרצו ארחיב) מה אני מציעה? אני מציעה אתגר, למרות שלרוב אני נמנעת מעצות - קחו לכם עכשיו 30 יום ובכל תמצאו חצי שעה שהיא נטו אתם והילדים בלי שום דבר אחר. זה אולי נראה לא ישים, אבל אין באמת דבר כזה - הכל שאלה של החלטה ותרגול, מרגע שזה הופך לשגרה זה פשוט כבר שם. לדעתי גם אם אתם משפחה מאוחדת שכזו, חצי שעה כל יום תעשה הבדל ענק. לא הזמן של להכין שיעורים, לא הזמן של לעשות סידורים, אלא זמן של ביחד וכיף ושיתוף ועניין. בעיני עדיף שילכו לישון מאוחר יותר, אם אתם עובדים בשעות מטורפות, אבל שתהיה להם את החצי שעה של מבט מרוכז של הורה בלי סמארטפון, בלי לשפוט, בלי לחקור, זמן שמוגדר כזמן הנאה. ספר, משחקי צלליות בחושך, הכנת ארוחת ערב משותפת, רגע קצר של משחק קופסא, סיפור על מה שקרה לנו היום, כל מה שתרצו. אם אני מנחשת נכון, ואם לא תשברו ולא תוותרו אף יום, אין לי ספק שהשינוי כבר יורגש הרבה לפני תום 30 היום ולדעתי הוא יעשה לכולם רק טוב. 

*ואם החלטתם שכן, מה אכפת לכם לכתוב לי (בפרטי) אם אתם מרגישים את השינוי?

אני שונאת גזענות

לא דובים ולא יער זה מה שיש לי להגיד, או לחלופין אנחנו אכן חיים בחלום של מישהו וכשהתלוננתי הוא הקשיב ושינה את החלום בהתאם. כך או אחרת אין חום גבוה (יש נמוך), אין תלונות על אוזניים (יש אזניים), כן יש ילד חלש ומסכן, אבל שום דבר שטורניר משחקים ב- wii עם האחים שלו לא פותר. מה שעוד אין זה דברים למסיבה. מחלתו המסתורית של הקטן השאירה אותנו בבית, אז אם באין יציאה לטבע יש חבירה לעורף ובפעולה קבוצתית מוחצת ניקינו את כל חדרי השינה והאמבטיות והסתערנו באופן מדורג על כל הר כביסה שיצא מהמייבש. לאור המאמץ פתחנו מסעדה ששואבת את מקורותיה מהעדה הדרוזית והכנו חומוס ביתי, כל מיני ירקות (טריים, מוקפצים וכדומה) ופיתות תוצרת בית שנאפו על כמעט סאג' בדמות ווק הפוך. ו - voila - בלי לצאת מהבית גם הפעלנו, גם אכלנו בלי מאמץ וגם התעייפנו. ועוד מעט נתחיל ביצירה לקראת יום ההולדת וחוץ מלהכות על חטא שלא ניצלתי הזדמנות ויצאתי לריצה בזמן המסך, אפשר, בינתיים כי עוד לא נגמר היום ואני כבר לא טירונית, לחייך לרגל ניצול די מקסימלי של יום שנראה אבוד מתחילתו. 

אז זה היה העדכון ולענייננו - כבר כמה שבועות שאני רוצה להתקין לי בבלוג חלון בעמוד הראשון, מעין תת-בלוג אם תרצו, שלא מוכרחים לקרוא אותו אבל הוא שם. חלון פתוח ומתעדכן ובו כל מעשה שנתפש בעיני כגזענות. זה לא שאני מחפשת להחליף את אתרי החדשות, אבל לאחרונה (וזו הגדרה די רחבה, כי אין מדובר בשבועות ואף לא במספר חודשים) מתרבות הידיעות שעניינן גזענות, שנאת זרים וחוסר סובלנות בסיסי. כמעט בכל יום שחולף יש התעמרות ממלכתית כללית או אישית פרטנית בשונה והשונה יכול להיות פלסטיני, או פליט או סתם אחד שנחשב על רקע משהו כשונה. החלון הזה, שעוד עלֹה יעלה, נועד להזכיר ולהטריד אותי ואת כל מי שיכנס אל חלקת האלוהים (רק ביטוי, לא סממן לאפשרות בלתי אפשרית שהתחלתי להאמין) הקטנה שלי שהגזענות ממש כאן ואי אפשר לנפנף אותה כאילו היתה שום דבר. אני נתקלת בקשיים טכניים, אבל לא כאלה שבן הזוג המופלא שלי לא יכול לפתור, אבל בינתיים אף אחד לא מחכה לי ולפתרון בעיותיי הטכניות. הנה, לפני יומיים נשרף בית של פלסטינים כתג מחיר על רצח החייל עדן אטיאס, 5 נפשות נלכדו בבית הבוער ונפגעו משאיפת עשן. אז חיל נרצח רק בגלל שהוא חיל יהודי ובית של משפחה פלסטינית הוצת רק בגלל שהם פלסטינים ואנחנו מצקצקים וממשיכים במקרה הטוב. אבל על מקרה ההצתה לא קראתם בשום מקום מלבד "הארץ" כי זה כבר לא ממש נושא וזה לא ממש מעניין, הם רק פלסטינים וזה לא כאילו מישהו מת. אבל אי אפשר להמשיך כי מעגל שנאה הוא מעגל שנאה והוא מזין את עצמו והוא ממשיך מכוח האנרציה והוא לא מפסיק עד שלא שמים לו סוף וגם לזה צריך אנרגיה. והגזענות הזו מחלחלת כי היא לא יודעת עצור, היא היתה ביננו והיא תהיה ביננו וכל סוכני הסוציאליזציה ימשיכו להזין אותה היא רק תרחיב את היריעה ותחלחל לכל מקום. כי זה טיבה, כל עוד מסכינים לקיומה היא פשוט מתרחבת.

אני זוכרת שכשהייתי צעירה והסבירו לי שבניגוד אלינו, בבתי הספר בעזה מלמדים כמה נורא הוא האויב הציוני ובגלל זה לעולם לא יוכל להיות כאן הסכם כי ילדים לומדים לשנוא אותנו כבר מבטן אימם. סירבתי להאמין אז שזה בלתי ניתן לתיקון, אמרתי, אבל קראו לי נאיבית. היום, אני מסתכלת סביב ורואה איך גם בלי שזה מה שילמדו מפורשות בבתי הספר, גם אנחנו מגדלים דור שכבר פשוט שונא ערבים רק כי הם ערבים, נכון, זה עדיין לא כולם אבל פעם זה היה פחות נפוץ, או שאולי רק הרבה פחות לגיטימי - אני כבר לא יודעת. הם גם שונאים זרים בכלל, ומרוב כור היתוך יש עדיין חלוקה למזרחים ואשכנזים, גם אחרי 65 שנה. אני לא יודעת מה יהיה, אבל בקרוב יהיה כאן חלון נוסף, שתוכלו להביט בו ותוכלו גם לא. אבל לי הוא יזכיר את מה שחשוב וזה שאני אומרת לא לגזענות. 

קצת על אהבה עצמית - לא כזאת של יאיר

אכלנו גולאש בצהריים, פשוט כי אכלנו בבית, נסיבות שונות הובילו לביטול הארוחה המשפחתית המורחבת. היה כיף לשבת ביחד ולדבר, אולי פחות כשהזכרנו לבכור שהוא אמור גם לטעום דברים חדשים. אני נאלצת להודות שאני עוד לא נוחלת הצלחה מלאה בתחום האוכל אבל הבכור טעם אורז והכריז שהוא "דווקא בסדר" והקטן הכריז ש"גולאש זה טעים, אני אוהב את זה!" אבל כידוע כל מסע מתחיל בצעד אחד, אז הידד לצעדים הראשונים, קטנים ככל שיהיו.  

היום חשבתי על נושא של שינויים וכמה הם קשים לנו בדרך כלל (ע"ע הרגלים). שינוי יכול לגמרי להצליח רק אם אכן ניתן לו את כל ההזדמנות שבעולם, הסיבה לשינוי משתנה אך אני מניחה שאנחנו מסתגלים ביתר קלות כאשר אין לנו ברירה או כאשר אנחנו מחוייבים באמת ובתמים לשינוי כי הוא מגיע מתוך רצון. כל דבר אחר מותיר אותנו בדרך כלל עם המון שקרים לבנים כדי להסביר את הסטייה מהדרך. תוך סיכון שאני נשמעת כמו ז'ק כהן בפרסומת לחומוס "שינוי עושים באהבה או שלא עושים בכלל". הרי לאורך היום המון מחשבות חולפות לנו בראש על דברים שאנחנו רוצים לשנות ולרוב אנחנו לא מבצעים אותם בכלל או מחליטים על מועד מעורפל או לחלופין כל פעם דוחים את תאריך ההתחלה. מאות בקבוקי תה הקר שאני שותה יעידו שכל פעם שלגמתי מהם חשבתי לעצמי שעדיף היה שאשתה מים והרבה פחות פעמים הם הוחזרו למקרר אחר כבוד כדי לפנות את מקומם למים. אני יודעת שאלה קלוריות מיותרות, שזה סתם סוכר, שאני כבר לא ילדה ובכל זאת, זה לוקח לי זמן לעשות את השינוי. וכן, ברור לי שזה שאני קונה אותם זו עיקר הבעיה ושאם לא היה לא הייתי שותה - יודעת, יודעת, יודעת (בקורס על הפת"ח למדתי שכשעראפת היה אומר משהו 3 פעמים זה היה מעיד על רצינות כוונתו - שתדעו). וזו סתם דוגמא פשוטה ושולית בתכלית. 

הדחיינות הזו, חוסר העקביות שלנו עם שינויים שדורשים מאיתנו יותר, הביאו אותי לחשוב כמו ז'ק כהן, רק לא על חומוס. זה לא שאני היחידה שעליתי על זה, רבות כבר דובר על כוחה של האהבה - היא אפילו מצילה את העולם מידי וולדרמורט (אני מהאסכולה שאומרת את השם המפורש, תמיד דרך אגב). אבל דווקא לא אהבה שאנחנו מעניקים לאחר, לאהבה שאנחנו מעניקים לעצמנו. אנחנו די קשים עם עצמנו למען האמת ולכן גם אנחנו משקרים לעצמנו בעיקביות, או משויצים, או מפגינים עודף ביטחון עצמי, או מתפרקים. אנחנו לא אוהבים את עצמנו מספיק, לא בקטע של אהבה נרקיסיסטית נוסח נניח יאיר לפיד (דוגמא צפויה אך הכרחית), אלא אהבה חומלת. כזו שעוטפת דווקא ברגעים הקשים ומזכירה לנו שלמרות הקושי יש לנו את עצמנו ומותר, באמת מותר לאהוב, לא לרחם רק לחמול. בדיוק במקום של הקושי, של התפרצות, של שויץ, של שקר עצמי, של כעס - לעצור ולנשום ולזכור שלא את המסכה אתה אוהב אלא את מי שאתה. אני דווקא חושבת שסוג כזה של אהבה יכול להזכיר לנו כמה אנחנו בעצם זקוקים למילה טובה, לנשימה, להירגעות. 

יש בי תחושה שאם היינו אוהבים את עצמנו באמת ומקבלים את הפגמים ומרגישים טוב עם עצמנו, לא היינו זקוקים לכל העזרים האחרים, שעושים אותנו מעט בלתי נסבלים. אני לא חושבת שאז היינו כולנו מסתובבים עם מראות ביד כמו גנדרני הדרדס או מוצאים מקום טוב לשזוף עיננו בבבואתנו, אלא פשוט היינו מחד סולחים לעצמנו ומאידך מאפשרים לעצמנו לגדול ולדרוש יותר. לא יודעת מה איתכם, אבל בפעם הבאה שאמכור לעצמי לוקש קטן או ארגיש שהנה אני מתפוצצת, נראה לי שאנסה רגע לנשום ולהזכיר לעצמי שגם לי מותר לעצור לפעמים כדי להגיד לעצמי מילה טובה ולהירגע. למצוא דרך מקשרת לעצמי במקומות שאני לא אוהבת, כי אם יש אור באהבה תפקידו להאיר את החלקים הפחות מוצלחים, להעניק להם אהבה ולצמצם את מקומם בחיינו.