נוט אינפרונט אוף זה צ'ילדרן - געגועי לליאורה מ"קרובים-קרובים" בעידן נציגות פיקוד העורף במשרד החינוך

ביום שני ב- 10:00 בבוקר, נערך תרגיל פיקוד העורף ומשרד החינוך. חייבת לומר שברגעים כאלה, הבחירה בחינוך ביתי עושה לי עוד יותר טוב על הלב, בעיקר כאשר בעת הצפירה אנחנו עושים את דרכנו לעוד מפגש מוצלח של "שומרי הגן" ביער. אני חושבת שכבר דיברתי על זה, אבל אני באמת ובתמים חושבת שהצורה שבה אנחנו חושפים את הילדים שלנו למציאות שלנו מעידה רבות על בעיית התפיסה שלנו. אין שום סיבה ללמד ילדי גן על חגי ישראל במתכונת הנלמדת היום (ואתמול ושלשום - די התקדמנו) - להפחיד אותם למוות וליצור הפרדה ברורה שלנו כ"עם נבחר" המובדל מכל הגויים. אתם יודעים על כל מה שנראה לנו כל כך טריוויאלי - על כמה שפרעה היה מרושע, או זוועות המן (מזל שאנחנו פוסחים - לפחות בחינוך הממלכתי - על הנקמה היהודית ה"מבודחת" שלא אחרה לבוא), את הפסיקה לחיים או למוות של אלוהים ביום כיפור, את מלחמות ישראל ביום הזיכרון ואת זוועות השואה ורדיפת היהודים ביום השואה, וכן גם את רצח רבין ורצח רחבעם זאבי. הדברים האלה נתפסים אחרת לגמרי אצל ילדים והפחדים שהם מעוררים לרוב הם לגמרי לא קטנים. בכלל לא ברור לי הצורך הזה לחנך את ילדינו דרך הספקטרום של תסביך הרדיפה שאנחנו לוקים בו. בשנה האחת והיחידה שהבכור היה בגן היה לי ויכוח על זה עם הגננת שחשבה שזה פשוט הכי הגיוני שהילדים יחשפו להכל ומה שיצא זה שהבכור בילה ימים רבים בבית וקיבל חופשה מרוכזת עוד לפני פסח ועד אחרי יום העצמאות.

לא אכחד ואומר שאין לי בעיה לגדל ילדים בבועה, לא חייבים להשמיד להם את תמימותה המבורכת של הילדות כי הם הולכים לגן והם צריכים לדעת איפה הם חיים. עוד נכונו להם שנים רבות ללמוד, לדעת, להבין ולהפנים בדרכם ואין שום סיבה בעולם לפרק אותם מילדותם בעודם ילדים.

אין שום סיבה שילד בגן יתחיל להבין את ממדי השואה, גם אנחנו כמבוגרים לא מסוגלים להבין ולא משנה כמה נעמיק את ידיעותינו בנושא. אין שום סיבה שהוא יבין שבני אדם נרצחים על ידי בני אדם, יהיו לו עוד שנים רבות להבין עד כמה בני אדם יכולים להיות מסוכנים. זו לא הכנה לחיים, זו דרך להנציח פחדים ולחצים, זו אינדוקטרינציה מיותרת לילדי הגן הרכים ואתם יודעים מה? גם לילדי בית הספר היסודי. החשיפה לשלל הטראגדיות הללו צריכה להיות מבוקרת ולהתאים לגילם וצריכה להתחיל בגיל יותר מבוגר מ- 3, 4, 5, ואפילו -6 (שלא נאמר יותר). אפשר לספר את כל סיפורי החגים כמו כל סיפור ילדים ואני לא מתכוונת לסגנון אגדות עם גרמניות על זאבים שבולעים ילדות וסבתות. הם לא מוכרחים לעמוד בצפירות ואל תקראו לה זילות, זו ילדות ואלה שנות הפריוולגיה שלהם לפני שנעמיס עליהם את עול העולם אליו הכנסנו אותם בלי לשאול אותם בכלל.

אני נשברת כשאני רואה את ילדי כיתה א' מקשיבים לטקס יום הזיכרון או יום השואה, או יום הזיכרון לרבין. יושבים להם בשמש קופחת ושומעים מילות זוועה מטלטלות על מוות. אני גם נשברת כשאני שומעת שללא שום סיבה נראית לעין, ביום שני הזה, בעת התרגול של פיקוד העורף ילדי הגנים תרגלו מה לעשות במקרה של מלחמה. דמיינו לעצמכם ילד בן ארבע שהגננת מספרת לו בבוקר שעוד מעט תישמע אזעקה ויהיה רעש נורא והם יצטרכו ללכת בטור למקלט ושכולם צריכים לעשות את זה למקרה של מלחמה כי יכולים ליפול טילים מסוריה על הראש שלהם? מה עובר לו בראש (ובלי בדיחות טילים)? כמה מפחיד זה יכול להיות, בעיקר אם לא דיברו איתו בבית מעולם על מלחמה וביננו בדרך כלל אין באמת סיבה. ומה הוא יקח איתו מכל זה? לא היה הרבה יותר פשוט אם היו עוזבים אותם לנפשם ורק מספרים "שעוד מעט יהיה רעש חזק של צופר, אבל אין מה לפחד הכל בסדר"? יש הרבה דרכים ללמד אותם התנהגות בעת חירום, אין שום צורך להעמיס עליהם פחדים ממלחמה אפשרית. אני עושה את זה כך עם ילדיי שלי והחשיפה שלהם היא איטית ובריאה וזו לא פרווילגיה ששייכת לי זו פריוולגיה ששיכת לילדים שלנו שהם רק ילדים וכתפיהם צרות ואפילו אלוהים מרחם עליהם בעוד אנחנו חומסים את ילדותם. 

אין דרך ליפות את זה את העידן "כשתגדל לא יהיו עוד מלחמות ולא תצטרך ללכת לצבא" החליפה סיסמת פיקוד העורף "כשאני נכנסת לכיתה, אני יודעת שאני מכינה את האזרחים של מחר למלחמה הבאה". מה לעזאזל? רבים ציטטו את "את, אני והמלחמה הבאה" ללוין, צפוי מן הסתם לאור השימוש הזהה בצירוף המילים, מסתבר שכבר גם לילדים שלנו מגיעה ילדות בצל המלחמה הבאה, נוסח "היינו ילדים וזה היה מזמן, אני וסימון והמלחמה הבאה". אז תרשו לי לומר שאם "המלחמה הבאה" היא כבר עובדה, תנו לילדים שלנו לגדול בלעדיה כל עוד היא לא כאן, לפחות עד סוף כיתה ב', כולה שמונה שנים של תמימות בלי חשש מהמלחמה הבאה שמסתבר שהיא כבר כל כך נוכחת שהיא כבר ממש כאן, במרחק נגיעה. ואם להיות קצת יותר בוטה הסיסמא של פיקוד העורף הייתה יכולה להיות בה במידה "כשאני נכנסת לכיתה, אני מכינה את חיילי 'מגש הכסף' של המחר".

אבל יותר מזה, בעידן בו חברי כנסת ושרים משתלחים בכל העולם (האיחוד האירופי, ארה"ב, קרי, דן שפירו, מרטין שולץ, אנגלה מרקל - רשימה חלקית של ידידי ישראל בעולם) דומה שהטנגו עליו דיבר נתניהו בדאבוס הוא טנגו מוות ולא טנגו של משא ומתן, הוא טנגו עם המלחמה הבאה עד לסוף העולם. ואם כך הדבר ונפל הפור ומנהיגנו הולכים לעבר המלחמה הבאה בעיניים פקוחות לרווחה אז ניתן להבין מדוע שר החינוך החליט על שלושת ה"טאבו" בכיתה - צבא, שואה ואמונה. כי אם חלילה ניתן לילדים שלנו תקווה כיצד הם יהיו מוכנים למלחמה הבאה? אולי זה הזמן להתחיל לשנן איתם מפות מסוג אחר כמו זו לדוגמא רק כדי שיהיו מוכנים בכל מקום שלא יהיו, בכל זאת תמיד יש לצפות לבלתי צפוי ובענייני "המלחמה הבאה" הלא מן הידועים שיפה שעה אחת קודם.

האזעקה שנשמעה חדה וברורה ביום שני בעשר בבוקר היא אזעקה לכולנו - בירושלים יושבים אלה שיודעים שתתחיל המלחמה הבאה, הם חיים לאורה ומתחממים לזיוה והם לא ישאלו אותנו כי ממתי בשר תותחים מדבר? תקשיבו לבנט, ליעלון, ללוין, לליברמן, לנתניהו אין מה להקשיב כי הוא לא מדבר אלינו, תקשיבו לאזעקה שמכינה אתכם למלחמה הבאה ותחליטו אתם אם אתם מסכימים.

אני לא יודעת אם אביב גפן אמר את זה יותר טוב, אבל בעידן בו הכל נעשה "אינפרונט אוף דה צ'ילדרן" צריך להחליט לא רק למה נכין אותם אלא מה אפשר למנוע (רמז - "המלחמה הבאה"), בעיקר בשבילם:

"תאמרו שאני דכאוני ומוזר אך יום אחד גם אתם תבינו 
זה היה לנו ביד האם אתם זוכרים? זה היה לנו ביד 
אז תרדו איתי למדרכה כי כבר התחילו את הספירה לאחור 
לקראת המלחמה הבאה"

וידוי אישי על פופלאריות זולה (ניסיון נוסף לראות איזו כותרת מושכת)

כשפתחתי את הבלוג הזה ופצחתי במסע להשחתת מילים פומבית לא הבחנתי בשום התוויה רפואית. לתומי חשבתי שזה רעיון טוב לחזור לכתוב, למצוא לעצמי רגעי זמן, לתרגל שוב שרירים שמזמן לא פעלו. אח התמימות! כמה לא ידעתי שהבקשה התמימה לכתיבה תהפוך עד מהרה להתמכרות. לצערי, לא אוכל להתלונן על ההתמכרות הזו לכתיבה היומית גם מן הטעם הפשוט שזה היה צפוי, התמכרות מעין זו היא גם מסוג התכונות שדווקא ראויות להערכה. אותי תקפה התמכרות נוספת, מהסוג המפוקפק, הנחות, כזו שלא נעים להודות בה בפרהסיה גם אם הקהל אוהד. לכן ללא שהיות עלי להתוודות - אני מכורה לבחינה קונסיסטנטית של מספר הקוראים בבלוג. בטרם אלגלג על עצמי עוד אומר לזכותי שאני די בטוחה שאני לא היחידה ולכן אני מאמינה שהיה כדאי בטרם אתה מתחיל במסע הזה שאת סופו אין לדעת, שכל האתרים נותני השירותים לבלוגרים השונים יציינו, ובהבלטה, שעד שהבלוג שלך נוסק, וזה לא קורה מהר ובטח לא להרבה, אתה כנראה דן את עצמך לשיעבוד לפופולאריות זולה הנמדדת במספר האנשים שנכנסו, גם אם בטעות, לקרוא את מה שהיה לך לכתוב לעולם, ובסך הכל ביננו לא נמדדים פה מספרים מעבר לעשרות בודדות, אם בכלל. השאלה הנשאלת היא האם באמת יש עוד אנשים שהתמכרו לכך כמוני או שמא אני היחידה ועכשיו אין לי ברירה ללכת חפויית ראש כי אני יוצאת בהכרזות כאלה בומבסטיות בלי שום דבר מאחוריהן. אבל אני מהמרת שאני לא היחידה, אז נלך על הכיוון הזה בכל זאת.

יקולל השיעבוד הנוראי לבחינת מספר הקוראים בכל רגע נתון. כאילו שבאיזשהו אופן מדובר בנתונים מכריעי חיים, אני יכולה לבדוק כמה אנשים נכנסו לפוסט ואם שניה אחרי הבכור ידרוש במספר הקוראים אני אבדוק שוב רק כדי לא לתת לו נתונים לא מעודכנים, למרות שכמובן שאפילו הסתברותית הסיכוי לשינוי היה מזערי. בלי להעליב את קהל הקוראים הנאמנים, ובליבי אך אהבה כנה אליכם, בל נכחיש את העובדה שבלוג זה נחבא אל הכלים ובוודאי אינו בעל תפוצה רחבה, נו טוב, תפוצה. נו טוב, תהודה כלשהי. הלו? אני מניחה שעכשיו כבר נשארתי לגמרי לבד, אבל עדיין כניסתכם תיספר... היום, אם כי לגבי מחר אני כבר לא מהמרת. 

אז ככה אני, ד"ר מילים יפות ומיסטר פופולאריות זולה, נעה על הרצף הטראגי הזה ללא יכולת מילוט. יכולתי להפוך את הפוסט הזה לפוסט מעמיק ולנסות לדון איתכם, בהרחבה כמובן (אלא מה? אני אוהבת להרחיב במילים בערך כמו שהממשלה שלנו אוהבת להרחיב התנחלויות וכן התחרות קשה), בנושא "הכתיבה שלי - לאן", אבל אולי כרגע התשובה מעט מפחידה ולא רק אתכם. אני מזכירה לעצמי חולצה של ילדה שפעם רקדה איתי עם דמות מצחיקה על ספסל ועליה הכיתוב waiting to be discovered. כי כמה מילים עוד אשחית בטרם יגיע הרגע בו גם אתחיל להתפרנס אולי מחיבתי הארורה למילים? מספר האפשרויות הבלתי נתפסות של בחירות שעולות מהשאלה הרת הגורל לאן אני רוצה להתקדם הוא מעט מאיים, אם אמשיך עוד אני עלולה להיתפס כאקזיסטנציאליסטית חלילה ולא היינו רוצים שזה יקרה. בינתיים אני מנסה לקדם את הבלוג - שמתי לב שאם אני כותבת כותרת שנדמית מעט אינטמית היא זוכה ליותר פופולאריות, אבל אינסטינקט כלשהו טוען שכנראה זה לא הכיוון. אז היום היתה כותרת שמכוונת קצת יותר נמוך ופוסט כמעט בלי מילה על פוליטיקה (שזה יפה, אבל באמת לשאלה אם לכתוב עלי או לכתוב על משהו אחר התשובה היא די ברורה, מה לא?!). בואו נראה מה זה ייתן. בכל מקרה, אני דנה את עצמי להמשיך ולכתוב וגם קצת לקוות ולשקוע בכל מיני הזיות מתוקות על מספרים מטורפים של אלפי אנשים שצמאים לשמוע אותי. יש מצב שפתיחת הבלוג היא בכלל איזו סוס טרויאני שבודק השפעות של כתיבת בלוג על שיגעון גדלות, כנראה שכאן קצת נכשלתי. אני אפסיק עכשיו. יש מצב שהייתי צריכה לעשות זאת קודם, נכון? סליחה. אוי, נו, אל תתנו לי להמשיך עכשיו, הסיום היה די דרמטי, לא? נו, טוב זה כבר באמת מספיק

חג הפסטיגל? לא אצלנו

חנוכה, כמו בעצם כל החגים אם להודות על האמת והשבתות ובכלל, הוא מאוד ביתי במחוזותינו הפרטיים. נכון, כפי שניתן היה להסיק מהמשפט הקודם, ניתן לטעון נגדנו שאנחנו משפחה מאוד ביתית באופן עקרוני - תמיד אוהבים להישאר בבית, מעדיפים תמיד לארח, משתדלים לצמצם יציאות מהבית כשאנחנו במתכונת מלאה. תמיד היינו כאלה, גם כזוג היה די קשה להוציא אותנו מהבית, אם כי אז עוד נרשמו הצלחות בנושא אבל מאז שהתמשפחנו (הפכנו למשפחה) המצב התחדד עוד יותר. כאלה אנחנו וטוב לנו להיות בבית, מעדיפים להתנתק מכל מה שיש בחוץ ולשקוע בחום ובשמחה שיש בתוך הבית פנימה. ולא, לא אנצל את האבל על אריק איינשטיין כדי לדון בתה ולימון וספרים ישנים. 

הבחירה בחינוך ביתי היא לא בגלל שאנחנו אוהבים להיות בבית אלא מהמון סיבות אחרות, אבל אין ספק שגם היא מתכווננת למחשבה הבסיסית שלנו שהבית הוא המרכז. אם הילדים שלנו היו במערכת החינוך, ייתכן שהייתי מרגישה צורך לצאת בשבתות אל הטבע או לצאת בכלל, אבל השבוע שלנו הוא כל כך עמוס ואנחנו יוצאים כמעט כל הזמן כך שהשבתות הן תמיד יותר ביתיות וכמוהן חגים ושאר חופשות מבית הספר. בחנוכה, חג הפסטיגל, אנחנו גם מעדיפים להיות בבית. ההמולה והדוחק הורסים לנו את מצב הרוח באופן עקרוני. אני באופן אישי, שונאת פסטיגלים הם נראים לי רדודים ויותר מזה הם נדמים בעיני כשיא נוסף של תרבות הצרכנות והקונפורמיזם. אבל יותר מזה, כשאני שומעת על ההתלהבות של ילדים מכוכבי טלויזיה שונים (שמשום מה רובם נותנים קולם בשיר) ורואה את ההיסטריה והבכי שנלווים לזה (מעדיפה להיות בבית זה נכון, אבל לא מנותקת לגמרי מהעולם), אני חוששת מהמסר שאנחנו כהורים מעבירים לילדים שלנו. אני יודעת שזה יישמע צורם, כי הפסיטגל הוא בלתי מזיק במחשבתם של הורים רבים, אבל בעיני יש קשר הדוק בין פסיטיגלים להערצה עיוורת ולפרשיות מחרידות כמו זו האחרונה של אייל גולן. אבל אל דאגה אני לא אשאיר את המשפט הזה ללא הסבר - בעיני, הפסטיגל מעלה על נס את הכוכבנות, ההערצה והחיקוי וכמובן את הצרכנות, הוא ממסחר את הקהל לא פחות מהכאילו אומנות שעלתה על הבמה. וכאשר ילד בכיתה ב' בוכה כשהוא רואה את הכוכב האהוב עליו שר על הבמה והוא אינו יכול להכיל את ההתרגשות, הוא יגדל ועימו תגדל גם ההערצה לכוכב וגם השפעתו כמודל חיקוי. בעיני, המרחק בין זה לבין הקריאות אחר כך של "הוא זכאי" הוא קצר מאוד. 

אני יודעת שאשמע מיושנת וממוחזרת (שזה דווקא טרנד עדכני) כשאומר שפסטיבל החנוכה לילדים בצעירותי היה שונה לחלוטין מהפסטיגלים של היום, אבל זה נכון. גם אז הפסטיבל היה ממוקד מיסחור והיה מקור משיכה אדיר לילדים ובור כספי ללא תחתית להורים וכולנו רצינו את התקליט, ואם אפשר את החולצה או את כל המוצרים הממוסחרים שהיו אז, אבל עדיין הפסטיבל היה תמים יותר. ובכל זאת הלחץ החברתי היה גדול, כל מי שיכול היה להרשות לעצמו וגם מי שלא היה עושה הכל כדי להשיג כרטיס לילדים שלו, כי לבד מההנאה מהפסטיבל עצמו היה את כל נושא המקובלות בחברה שהיה חיוני לא פחות. ובכל זאת הפסטיבלים האלה (ורגע נפנה לפינת העברית שלנו ונגמור כבר עם הפארסה שבהגייה: ה- פ' במקרה של פסטיבל היא פ' רפה וזה ש"בגד כפת" בראש מילה לא תופס על מילים בלועזית) היום הם גלגול אכזרי של הפסטיבלים של אז. וזה מתחיל בכוכבים שהיו שם - היו שם אומנים אמיתיים, זמרים מבוססים שעלייתם לא היתה אינסטנט עקב תוכניות כמו כוכב נולד. הדגש היה המוסיקה לא השואו. הריקודים היו תמימים והילדים היו שותפים ליצירה לא להתיילדות וכוכבנות. 

הורים רבים שאני מכירה שולחים או לוקחים את הילדים לפסטיגל, אולי ההתרפקות על העבר גורמת להם לראות בשואו הזה איזושהי תמימות לא מזיקה, אולי הרצון שהילדים לא יהיו מנותקים מהחברה הסובבת אותם, אין לי מושג. אבל בעיני הפסיטיגלים האלה מסמלים את כל מה שרדוד בחברה שלנו ואין שום סיבה לחשוף את הילדים שלי לזה. אני יודעת שהתמזל מזלי וזה שאנחנו בחינוך ביתי מאפשר לי יותר מהורים אחרים שילדיהם נמצאים במערכת לא להתכופף לצוי אופנה ותכתיבים חברתיים מגוחכים ולחשוף את ילדיי לתכנים איכותיים יותר ולחשיבה ביקורתית. אבל אני די בטוחה שבנושא הפסטיגלים הקו היה נמתח באופן ברור. מבחינתי זו עוד סיבה לחינוך ביתי - הידיעה שילדיי גדלים באוירה שמאפשרת להם חשיבה ביקורתית והפעלת שיקול דעת ובמידה רבה גם צרכנות מבוקרת יותר ועמידות למסחריות יתר. ערכים אלה, אם אכן יוטמעו בילדיי, הם סיבה טובה להשאיר אותם בבית והם חשובים לא פחות מכל הידע הפורמלי שהם צוברים, כיון שאלה יהיו הכלים הטובים ביותר שיהיו להם כמתבגרים וכבוגרים בעולם הממוסחר הזה שבחוץ.

ולחשוב שבכלל רציתי לכתוב על מסיבת החנוכה של קבוצת החינוך הביתי שלנו שהיא בדיוק מסוג המסיבות המגניבות שמחממות את הלב ובהחלט מהוות תרוץ מצוין ליציאה מהבית... אבל יותר מכל רציתי להשוויץ בהצגה הקצרה שחיבר הבכור למסיבה הערב - אבל אולי השויץ הזה פשוט דורש פוסט נוסף...