12

לפני 12 שנים ממש עכשיו חזרתי ממסיבת פרידה לחברים, שבוע 42, היריון ראשון, כל הלילה רקדתי עם חברה בעוד הבנזוג מדבר עם חברים. חזרתי כל כך מבוצקת שאפילו לכפכפי הבירקנשטוק הרכים והנוחים שלי לא יכולתי כבר להיכנס. זה היה הלילה האחרון שלי לפני שהפכתי לאמא. צירים היו כל השבועיים האחרונים של ההיריון, אולי אפילו יותר, אבל בשש בבוקר התעוררתי עם הציר הזה שבישר לי שהילד סופסוף הבין. אם הוא לא היה יוצא, יום למחרת היו מוציאים אותו, אבל יום למחרת היה ה-14 ביולי ולא רק שאנחנו לא צרפתים, אני גם ידועה בחיבתי למספרים ראשוניים ולא רק שאני ידועה בחיבתי למספרים ראשוניים אני ידועה גם כמורדת ואפילו יותר כחובבת אתגרים וחוץ מזה חונכתי על ברכי התרבות היקית - אם נותנים לי דד ליין אני עומדת בו - אז איך שלא יצא? אבל עד שהוא יצא... כלומר ברצינות 13 שעות של צירים עד ללידה? 

אם חששתם שאכתוב את סיפור הלידה שלו עכשיו, אז תנו לי להרגיע - אין סיכוי. היתה לידה טבעית וזה היה ארוך (וכן, היו אנקדוטות משעשעות, בעיקר כשהבנתי שזו באמת הולכת להיות לידה טבעית ולגמרי אבל לגמרי לא הייתי מוכנה לכל הסיפור הזה, וגם כל הקטע המעצבן הזה עם "אני רואה את הראש" עד שתפסתי את המיילדת לשיחה צפופה ואמרתי לה שתפסיק עם זה, או כשתפסתי בטעות לבנזוג את בית השחי והדגמתי לו שלא בכוונה אפילציה מהי), אבל כל זה לגמרי לא היה חשוב כשסופסוף יצא הילד הזה שכבר הרגשתי שאני לגמרי מכירה ובעצם לא באמת היכרתי. כל הגוף שלי רעד מהמאמץ, רעד בלתי נשלט שהיה מנוגד לחלוטין לשלווה המופלאה של להחזיק אותו. והעובדה שבערך שניה אחרי הוא כבר ינק, רק נתנה לי הרגשה כאילו ככה זה היה מאז ומעולם.

ידעתי איך נקרא לו בערך ברגע שידעתי שאני בהיריון, דיברתי אליו ודמיינתי אותו כל הזמן ואז פתאום הוא היה והוא היה הרבה יותר מוצלח ממה שדמיינתי. 12 שנים עברו מאז וכרגע הוא ואחיו ואבא שלהם ישנים בחדר השינה כי כולם עושים קמפינג אצלנו. 12 שנים שלו/שלי/שלנו. ואני כבר לא צריכה להתכופף כדי להסתכל לו בעיניים, ואני לא צריכה לשאול כדי לדעת שאפשר לסמוך עליו, ואני אפילו לא תוהה איזה אדם הוא יהיה, כי מה שחשוב באמת הוא שהוא כבר אדם טוב והבוגר הזה שהוא עתיד להיות כבר כאן ואני מלאת השתאות. 

רואה את כל מי שהוא ומתמלאת גאווה. כל כך הרבה מילים עוברות לי בראש עכשיו והן כל כך ארכאיות ומפוצצות, כאילו מנסות באיזושהי דרך להסביר את מכלול הרגשות ומנעד האהבה הזה ולהעלות אותם על הכתב. וכל מילה נראית פתאום כל כך לא שייכת, כאילו הייתי צריכה להמציא מחדש מילים ושפה כדי להעביר את הכל ובעצם, אני רק רוצה שמכלול הרגשות הזה ישאר שלי.

12 שנים. אני מניחה שכמו עוד הרבה הורים, הדבר שהייתי הכי רוצה זה לקחת את כל מה שאני יודעת היום על הורות ולהתחיל מחדש איתו. אבל אני מניחה שמי שהוא זה תולדה לא רק של אופיו ולא רק של הדברים הטובים שעשיתי אלא גם של הטעויות. אני ממש לא מושלמת והלוואי שיכולתי לקחת חלק מהדברים שעשיתי ולעשות אותם שוב, טוב הרבה יותר. אבל אני מניחה שגדלתי כאם הרבה מאוד בזכותו ובזכות הטעויות שלי, ומכיון שמכונת זמן עוד לא בניתי - זה פשוט מה שיש.

המון דברים אני רואה באדם הצעיר הזה, חלקם אני לא בטוחה שהוא מזהה בעצמו. אני מסתכלת עליו ויודעת שכבר עכשיו הוא לגמרי אדם. טוב. חוש המוסר הגבוה, האחריות החברתית, החמלה, הנדיבות, האמונה באדם, הכל כבר שם. אני רואה את הקשיים וההתמודדויות ורואה את החוסן והכאבים. רואה את הגבר שבתוכו יחד עם הרגישות שהוא מעולם לא התבקש להצניע. רואה את יפי התואר הזה מבפנים מבחוץ.

כשבחרתי בחינוך ביתי הסבירו לי שאני לא יודעת לשחרר, זו דרכם של אנשים לראות דברים בתבניות, בעיקר כדי ליישב אנומליות. אלא שהבחירה שלי להישאר איתו, ואחר כך גם עם אחותו ואחיו, היא בעיקר כדי לשחרר אותו להיות הוא עצמו, מתוך החלטה להניח את הגבולות הכי רחוק שאי אפשר ולתת לו לצמוח מתוך מרחב וללא קיצוץ כנפיים. זה לא כדי שהוא יהיה שלי, הוא לא שלי במובן של קניין, זה בעיקר כדי שהוא יהיה של עצמו. הסבירו לי שאני שמה את החיים שלי על הפסק וכשהם יצאו מהבית יהיה לי ריק. מאיפה להתחיל? לא יהיה לי ריק, כי השנים האלה של חינוך ביתי הביאו אותי למקום שאני נמצאת בו היום בעיקר משום שההתפתחות שלי כאמא היא עוד שלב בהתפתחות שלי כאדם. הזכות להיות עם שלושתם אינה מובנית מאליה ואני מודה עליה מדי יום. 

לפני 12 שנים בערך עכשיו, כשהלכתי לישון הייתי אדם אחר לגמרי. אני עוד מעט אלך לישון, על המזרונים שליד מיטתי אני אנשק ילדים וילד אחד שהוא כבר בן 12 והוא ממש גדול והוא לעולם לא יבין כמה אני מודה לו על זה שהוא ואחיו דוחפים אותי כל יום להיות טובה יותר, על כל רגע שאני מביטה בהם ומתמלאת גאווה על מי שהם בדיוק כפי שהם. זה אולי מאוד אגואיסטי לעשות ילד, אבל אחרי שהוא כבר כאן אין מקום לאגואיזם. וכשאתה כבר מתחיל להבין את כל המהות ההורית הזאת, אתה בעצם מבין שהתפקיד שלך הוא פשוט להיות שם ולא לפספס.

לפני 12 שנים נולדו המון דברים ברגע אחד ואני מודה על כולם. 

תובנות קפה מהסוג האישי

לפעמים רגע בחיים, שלא היית מוכן אליו, תופס אותך פתאום מלא בתובנות והרהורים ואתה מוצא את עצמך אומר דברים שלא חשבת עליהם, אבל איכשהו הם יוצאים מהפה שלך לגמרי מגובשים. זה רגע מפתיע, אך אם נתעכב על אלמנט הפליאה בהכרח לא תהיה התמקדות בעיקר, תכל'ס די להפך. לכן, הבה לא נתמה על התמיהה. בשבת, אחרי בוקר שנפתח נכון וכלל אימון ריצה מצוין, קניות בסופר, קצת עבודה, הכנת צהריים והרבה מאוד קפה, יצאתי לקפה, שזה אומר שלא הייתי מוכנה מנטלית לשיחה שבאה בעקבות היציאה לקפה. מה שכן זה מעיד, ולא בפעם הראשונה, על חשיבותו של הקפה.

עזבו את הסיטואציה או את מי שהיתה איתי, כי זה פחות רלוונטי. אבל היתה לנו מן שיחה כזו של ליד החיים, לרגע אני לא שוכחת את האיום האיראני, come on, תנו לי קצת קרדיט. זה לא סוד, פשוט כי כבר סיפרתי לכם, שכל לילה, במיטה, אני עוברת על היום שעבר, מנסה לחקור איפה הוא היה טוב, איפה כשלתי ואיזה לקחים להפיק. כזו אני. אני מאמינה בספק, כמו גם בזה שאני יכולה להשתפר מדי יום. אני חושבת שזו אחת הסיבות שלא איבדתי את עצמי, למרות שהספקולנטים שביננו כבר ידעו להגיד לי באפוקלפטיות נחרצת שאם אשקע בחינוך ביתי, אאבד את עצמי לנצח ואז אמצא את עצמי כשהילדים מחוץ לבית מחוסרת עניין בחיים. זה לא ממש עזר כשהסברתי שאני דווקא לומדת על עצמי המון ואפילו מגדילה את ידיעותיי בתחומים רבים. אנשים לא אוהבים אנשים שהולכים נגד מה שמקובל. 

כך או אחרת, השנים האחרונות, שהן כולן שנים של חינוך ביתי, עשו לי רק טוב. היה את השלב ההמום משהו שעוד הייתי כל כולי בתוך ילדים קטנים וחיתולים והנקות ובלאגאנים, אבל גם בתוכן למדתי את מה שנכון לי ולאט לאט התעצבתי כאמא, ולמרות שזה אמור להיות טבעי, וזה אכן כך, עדיין יש צורך לשכלל את הכישורים בתוך התפקיד האוטומטי אך הלא-פשוט הזה. אח"כ התחיל להתפנות זמן ולאט-לאט לקחתי אותו לעצמי. החזרה לריצה היתה הרבה מעבר לפיזית, החזרה לכתיבה היתה הרבה מעבר למקצועית והחזרה לעצמי ולהתייחסות אלי, כולל להנות מהמקום הזה שהגעתי אליו בגיל 40 היא נטו שלי והיא לגמרי מבורכת.

מסתבר שכל נקודות הציון האלה, הגיעו בזמן ובמקום שלהן וכנראה שהגיעו נכון. חשבון נפש הוא משהו שלרוב אנחנו עושים אחרי או תוך כדי אירוע שמחייב אותנו לצאת מהאוטומט. מכיון שלרוב איננו נדרשים לכך, השגרה, הקבלה שלה ובמידה רבה העדר השיפוטיות, או שמא נכון יותר לומר הדחקת השיפוטיות, מקילה עלינו בלהעביר את היומיום בלי לחשוב על המשמעות של זה. השאלה שתמיד מטרידה אותי היא האם בכך אנחנו לא חוטאים פילוסופית למטרה לשמה אנחנו כאן או שאולי זו הדרך היחידה להעביר את החיים. ברור שלא תהיה לי תשובה לזה, יש לי רק את מה שנכון לי - אני בוחנת ובוחרת. תמיד. בצורה אגואיסטית למדיי אני רוצה להגיע כל יום למיטה בחיוך. 

יש משהו מאוד דטרמיניסטי במחשבה שכל יום יכול להיות האחרון, הפחד הזה מהמוות שאורב לך מעצם היותך חי יכול להציף, אבל לא לחשוב עליו לא הוכח כערובה שהוא לא יגיע ויש להניח במידה גבוהה של ודאות שאין אחד שלא פגש, פוגש או יפגוש אותו. הפתאומיות של המוות היא טאוטולוגיה של וודאות לא וודאית, זאת אומרת היא בוא תבוא אך תהיה מפתיעה בדרכה. בעיני זו סיבה מעולה לחפש את המקום שעושה לך טוב שהוא לחלוטין אגואיסטי, מה שיפה בכל הסיפור הזה הוא שכשטוב לך, מידה מסויימת של טוב גם ממשיכה הלאה עם מי שאתה נוגע בהם. בתוך האוטומט של החיים, אני מקפידה לעשות את הבחירות שנכונות לי, כמובן שהן לוקחות בחשבון גם אנשים אחרים, אך הרעיון הוא למקסם את הטוב. 

האינסופיות של הבחירות, היכולת לדמיין, להציב מטרות ולייצר אתגרים אישיים מאפשרת יצירה של דרך שהיא לגמרי פרטית ומספקת. הכניעה ליומיום, לקונבנציות, להתאקלמות בתוך העדר, לא באמת יכולה להביא לסיפוק הדחפים הקמאיים שנמצאים בתוכנו, להפך זו דרך נהדרת לעשות להם סובלימציה ולהכפיף אותם לכללים של אחרים. זה לא שאני מורדת בקונבנציה, אני כן מצד אחד אבל מצד שני אני מקבלת על עצמי את עול הכללים החברתיים, אלא שאני עושה את זה בדרכי. יש דברים שאקח ויש דברים שלא, ההליכה עם העדר לא יכולה להיות הבחירה שלי, היא לא נועדה למי שרוצה לפקפק. אני מעדיפה לעשות את בחירותיי שלי שפעמים יתכנסו אל העדר ולרוב לא. 

הניסיון להיות שלם עם עצמך יכול להעשות מתוך השוואה לקונבנציות מוכרות ויכול להעשות מתוך הקשבה עצמית וכמובן אינסוף האפשרויות שבאמצע. אבל כך או אחרת, אין אפשרות באמת להיות שלם עם עצמך כל עוד אתה תלוי באחר. לכן, בעיניי לפחות, היכולת להיות שמחה או מרוצה או שלמה תלויה אך ורק בעצמי. זה לא אומר שמעשים של אחרים אין בהם משום הפגיעה או ההעצמה, זה רק אומר שההתגברות עליהם היא אישית והיא נבנית מתוך הכוח שאנחנו מייחסים לעצמנו. ככל שנייחס לעצמנו יותר יכולות או כוחות כך נוכל למצוא אותם הלכה למעשה. זה נכון לחיים בחברה וזה נכון גם לזוגיות. 

בנזוגה של בת שיחי הלך השנה לעולמו בצורה פתאומית להחריד. זו לא תהיה קלישאה להגיד שאבדן שכזה מטלטל את העולם שלך. במידה רבה התקופה הראשונה מייצרת צורך ביצירת מציאות אלטרנטיבית, כזו שאת בודה מליבך כדי להמשיך מציאות שכבר לא תתרחש. עולם דימיון מייצר בריחה שידוע שהיא מדומיינת ועם זאת הכרחית. הניעות האנושית בין אוטומט להתמודדות עם המציאות היא הוכחה לכמה הנפש האנושית בכל זאת חזקה דיה לכל סוגי ההתמודדות. מה שמוביל אותי לסדקים הקטנים האלה שאכן יוצרים את השלם, לפעמים הוא ישאר חרוץ לנצח, אפילו שבור וזה לא יעיב לשניה על שלמותו. אני לא יכולה לדבר על זוגיות ברמה של שני חצאים, אין לי את הפריבילגיה של להיות תלותית במישהו. אני יכולה להתנחם, להתחזק, להתמלא בעזרת הסובבים אותי, אני יכולה לקבל מהם המון (לו, רק הייתי יודעת לבקש, אבל זו כבר בעיה אחרת) אני חיה בזיקה אליהם, אבל האני שלי אינו תלוי בהם. 

אולי זה נראה לאנשים מקור של ניתוק, אני לא חווה את זה ככה. אנשים שחושבים שאני עושה את החינוך הביתי כי אני מקריבה את עצמי לטובת הילדים, לא מסוגלים להבין את הרווח האישי שצומח לי מזה, מעבר לתועלת שלהם. עולם שלם של מושגים והוויה נפתח בפני עם ההחלטה הזו והיא לא הותירה אותי מרוקנת, להפך יש בה סיפוק יומיומי. זה תקף בחיים כמו גם בכל מערכות היחסים שלי - אני אוהבת כמו שאני אוהבת בלי לבחון מה אני מקבלת בתמורה, אני שם לא כשטוב לי או רע לי - אני שם כל הזמן רק בלי לנסות לשנות את מי שנמצא בצד השני. 

אם יש משהו שלמדתי לעשות בשנים האלה של חינוך ביתי זה להגיע להבנה ברורה עם עצמי, אני מקבלת את עצמי כמו שאני, אבל גם מקבלת אחרים כמו שהם. אין פה משום טענה לניתוק חברתי, להפך, אני נמצאת במקום שאני רוצה ומסוגלת הרבה יותר להכיל אנשים, לעזור ולתמוך, כמו גם לנתק את עצמי מהסיטואציה. התנהגויות של אחרים כבר מזמן אינן קשורות אלי (אלא אם כן הן של הילדים שלי וגם אז בערבון מוגבל), לומדת לקחת דברים בפרופורציה. שאלות מתקרבנות כמו: מה עשו לי? או איך אפשר היה לשנות? אלה כולן תהיות שאין להן יותר מדי מקום כי אין בהן משום סיוע להווה או לעתיד. צריך ללבן אותן אישית ולהמשיך הלאה. האם זה פועל תמיד? בהכרח זה לא. האם גם אני לא מצליחה תמיד לנתק את עצמי מהסיטואציה? כן, זה אפילו קרה לי ממש בליל הסדר. אבל אם יש דבר אחד שהבנתי, גם אם מתחוללת סערה, היא שאין שום סיבה לעמוס בעיות של אחרים על עצמי. 

אני לא חושבת שיש דרך אחת לחיות את החיים, מלבד לנסות להיות מוסרי, לא לפגוע, ולא לקדש דבר יותר מאשר את החיים, מתוך אמונה אמיתית שהבחירה היא אישית והיא בכל מקום. כוח וביטחון הם לא תולדה עצמית, הם לגמרי תולדה של מערך יחסים עם החברה, אבל מערכת היחסים הזו טובה הרבה יותר כשהיא אינה תלותית. בעולם שמורכב הרבה מחוסר וודאות, התפקיד שלי הוא לצמצם את חוסר הוודאות שלי כדי למקסם את הבחירות, ככל שהמשוואה שלי תהיה בלתי תלויה, כך הסיכוי שלי להגיע להחלטה טובה יותר הוא טוב יותר. אני מוצאת את זה בחירה מצויינת בכל יום.  

  

יום שגרתי שכזה - הכל הולך קצת הפוך, אבל סבבה, צוחקים

זה התחיל אתמול בבוקר (שבת, כן?) כשבנהזוג קם וגילה שבעצם הוא צריך לטוס כבר בשני בערב ובכלל אמור להיות בארה"ב עשרה ימים (יום החזרה אף פעם לא נחשב, אבל הפעם הוא חוזר בבוקר). זה כבר הופך את כל השבת כי פתאום זו שבת אחרונה לפני טיסה והופ! הנה הלכו לי 3 השעות השבועיות של רגע שקט לבד, שכבר נלקחו ממני בשבוע שעבר מטעמי אירוח קדחתני ויגזלו ממני גם בשבוע הבא מטעמי טיסה. לא רוצה להישמע אגואיסטית אבל אלה בדיוק הרגעים היחידים שלי לבד ועם כל אהבת הנפש לבנזוגי וילדיי, 3 שעות נטולות דאגה (חוץ מחרדות קלות כמו "הם כבר היו אמורים להיות שם, למה הם לא מודיעים?!" וזוטות שכאלה) הן שעות הכרחיות לשמירה על שלווה. כמו זו שאיפשרה לי היום לקחת בסבבה ואפילו לצחוק על כל מרק העדשים (הטעים באופן אקסרא-אורדינרי) שנשפך על רצפת המטבח והכריח אותי להזיז את המקרר חצי שעה בערך לפני שיעור אינטרוולים...

יש מצב שעכשיו סתרתי את הצורך בזמן לבד, נכון? כי אם לקחתי את זה בסבבה בשבוע השלישי ללא זמן לבד אז כנראה שאני בסדר. בטח אם לוקחים בחשבון את השוקו שהמרכזית שפכה על עצמה ועל כל פינת האוכל בבוקר ועוד אחרי שהיא התחפשה, 20 דקות לפני שמתחיל שיעור שחמט, שגם לקחתי בסבבה. כמה סבבה לי. סבבה. אבל דעו לכם שזו הנחה שגויה כי ייתכן שכל הסבבה הזה רק מעיד על רמת נפיצות רצינית ולכן כמו במקרים רבים של ספק, הרי שאין ספק שאני צריכה רגע שקט ואין ספק שזה לא יקרה ב- 11 הימים הקרובים תוסיפו לזה 17 ימים קודמים וקיבלתם 28 ימים של 24/7 אינטנסיביים להחריד ללא יכולת מילוט. עכשיו תחליטו בעצמכם אם זה שווה את זה. טוב, אז זה לא ככה, אבל הייתי שמחה אם כן. 

בכל מקרה כל היום הזה היה יום של הפוך, אולי זה עניין של פורים, לפחות עברנו אותו בחיוך. בבוקר התארגנו מהר עם תחפושות כדי להספיק לשיעור שחמט שבסוף אף אחד כמעט לא זכר להגיע אליו, אחר כך עשיתי את טעות ידועה מראש אך בלתי נמנעת והצלחתי להיכנס ולצאת ממנה בראש מורם. למרכזית היה שיעור שחמט, לבכור, לקטינא ולי היתה שעה וחצי לבזבז עם סידורים מוגדרים בקניון ההומה, הדחוס, המרעיש והמיותר להחריד. זוועת עולם. אני שונאת קניונים, אני סובלת הרבה יותר כאשר הם מלאים לכן אני חייבת תוכנית פעולה ברורה. יצאנו בלי הרבה נזקים, לפחות פחות מהצפוי. חזרנו הביתה. אימון טרומבון וריצה מטורפת להספיק לשיעור. חניה ריקה. כניסה סגורה, כניסה שניה סגורה. כנראה שאין שיעור. קטן עלינו, אבל ליתר ביטחון אנחנו בודקים גם עם המורה לקפואירה. אין שיעור. את נושא ההיפ הופ אנחנו כבר לא טורחים לברר. טוב, לא נציל את היום עם איזו פעילות מהנה של אחר הצהריים בחוץ, נמשיך יום עצל בבית. מגיע חבר.

חוצמזה לכבוד פורים התחלנו משחק גמדים וענקים, אך עוד לפני שהוא התחיל כבר סגרנו על הסדר, לא שזה מנע מהילדים לערוך הגרלה, שנאמר "לפרוטוקול". אז כל יום כל אחד מחברי המשפחה הגרעינית מכין מתנה לאחר. הרבה יצירתיות ואהבה. שפע. שעה לפני שיעור אינטרוולים נפרדנו מהחבר, בכור ומרכזית פרשו לאימוני נגינה ואני פרשתי למשחקים עם קטינא והכנת ארוחת ערב. עוף במרינדה - יש. סלט - יש, פסטה - מתבשלת, מלפפון חתוך - יש. ילדים סיימו אימון ומסדרים שולחן - יש. מחשבה מטופשת שכדאי להכניס את מרק העדשים למקרר והנה יש לנו מרק עדשים על הריצפה ומתחת למקרר. מנקים. רבע שעה לשיעור אינטרוולים. ילדים רעבים, בנזוג עדיין בדרכים. הלך שיעור האינטרוולים? לא. אופטימיות. גם נקי. אפילו מתחת למקרר. אה - צריך מקלחות. חזה עוף נזרק למחבת - קטינא חפוף ונקי. צד שני לבשר - בכור חפוף ונקי. המרכזית מתעכבת. חמש דקות לשיעור. אני עדיין אופטימית. הפסטה עוד לא מוכנה. העוף ממש עוד שניה. לא נורא נתחיל חימום ליד הכיריים ונגיע בחמש דקות איחור. אה הא כן. או שלא. והאוזן כואבת כבר מאתמול. שמן זית חמים לא ממש עוזר, אבל זה מעמעם את הקולות של הילדים. כדאי שאטפל בזה מחר, יש לי 22 שעות להבריא ולצאת לריצה (בכל זאת צריך לפצות על שיעור האינטרוולים) והבנזוג יוצא לטיסה. יום נוסף בשגרה. מחר תחרות שחמט משולבת בתחפושות והבנזוג בערב טס. אני חוזרת על עצמי? אולי בכל זאת אני צריכה עוד קצת זמן.