סקירת פייסבוק, יום שישי 12.2.2016

שבוע שלישי לסקירת הפייסבוק יוצא לדרך, אתם כבר מכירים את הנוהל

ציוץ פתיחה: 17:51 זו שעה מצויינת לסקירת פייסבוק, הלא כן? שנאמר אם יש לך שלדים בסטטוס, תן לי לרקוד איתם
יצאתי לקושש

רק מציינת שזו פראפרזה על מרק טווין, אבל כבר ידעתם את זה, הלא כן?

ציוץ ראשון: אחרי שבוע כמו השבוע של נתניהו, הייתם מאמינים שיאמר יותר מ"שבת שלום", מצד שני יש להניח שהיום המעון לא התנהל "על מי מנוחות" כפי שרעייתו אוהבת
למרות שאהבתם של ראש הממשלה ורעייתו משתבחת עם הזמן והרשתות החברתיות, ובעיקר פייסבוק, העניקו לראש הממשלה את ההזדמנות לנצל את העמוד הרשמי כדי לשבח, להלל ולקלס את רעייתו, בסוף השבוע הזה כנראה לא נותר לו אלא לקוות לשבת רגועה וזואת בניגוד לכל התחזיות הפוליטיות, שהרי מבחינה אקלימית יהיה ממש נעים.

ציוץ 2: הרצוג עוד לא עדכן היום, אבל אבדוק לפני סיום.
זה מאתמול:

להרצוג ממש חשוב שתדעו מה הוא חושב על מינוי ראש השב"כ, אז הוא סבבה עם זה ואף מודה ליורם כהן. לו רק כיו"ר אופוזיציה לא היה נדרש לממלכתיות. רגע

פרשנותו המקלה עד מאוד (על פעילות ראש הממשלה זאת אומרת) עוד תילמד מתישהו בבתי הספר למדע המדינה. אחריותה של האופוזיציה להוות אלטרנטיבה לשלטון כנראה פסחה מדף ההנחיות של יועציו אשר רואים ביו"רות אופוזיציה בסגנון מסייע דרך לכבוש את השלטון, אם כי זו מעולם לא הוכחה כמוצלחת.
ציוץ 3: בנט מנסה את הלוק ה"מכיל" ומזכיר שצריך את כולם כדי שנהיה עם שלם, אז או שזה סתם או שזה איום מרומז בטיפולי המרה לכולנו
שנאמר, עוד יבואו ימים
סיסמאות, סיסמאות, סיסמאות - בנט יודע שמעשים מדברים חזק יותר ממילים, אבל זה לא מפריע לו אף פעם

ציוץ 4: יעלון נפגש עם המלך עבדאללה במינכן, שם דנו ביחסים בין ירדן לישראל, המזה"ת והפלסטינים, כנראה דיון אקדמי בלבד
אפרופו עבדאללה מלך ירדן - זה לא היה מול ירדן שראש הממשלה טבע את המונח "חיות טרף"? תוהה אם הסטטוס לא היה רק כדי להרגיע את נתניהו שהוא יצא מזה בשלום וחית הטרף לא תקפה.

ציוץ 5: מתרומתו של עם ישראל לכלי המשכן המפוארים מגיעה רגב לקישור בין רוחני לגשמי, לחיבור לנשגב ומפה כמובן לממשלה שאמורה לממש אידאלים בגינם נבחרה #מה
רק בגדר עוד הוכחה ששרת התרבות היא אדם יצירתי מאוד ובעל מערך אסוציאוטיבי מפותל.

ציוץ 6: לבני נהנית מאוד במינכן ומדברת עם הרבה אנשים לדעתה אם ישראל תתחיל ליזום יהיה הרבה יותר טוב
דברים שרואים משם, גם רואים מכאן, אבל סבבה
הבנאליות של הפוליטיקה

ציוץ 7: כבל בפוסט חינני ליום המשפחה, ממנו למדתי להפתעתי שיש לו ילדה בת ארבע, לעומת זאת לא הפתיע שהוא אבא נוכח
מה אתם מסתכלים עליי ככה? פירגנתי
ציוץ 8: אם תהיתם מה אקוניס, שר המדע, הטכנולוגיה והחלל, עושה, ואני מניחה שלא, אז בכל טיסה לחו"ל נפגש עם צעירים ואומר להם לעשות את הדבר הנכון ולעלות

ציוץ 9: חברי יש עתיד היו בחבל אשכול, אפשר לעשות ביקורת אחת לכל הסטטוסים, בעצם זה גם תקף על הח"כים
האחדות היש עתידית אין שניה לה, למעט אולי בצפון קוריאה. כל חברי הכנסת של יש עתיד מעלים סטטוס דומה, כנראה הורדה הוראה מלמעלה ומי רוצה עוד ערב עם יין ודיאט ספרייט?

ציוץ 10: רועי פולקמן מכירים? לא? רמז? כולנו. בכל מקרה מסתבר שאנשים שואלים אותו שאלות ולכן הוא יענה על חלקן פעם בכמה זמן בוידאו. עדיין לא מעניין, הא?
סליחה אם פגעתי

ציוץ 11: יפעת שאשא ביטון לא מוכרת מספיק ולכן צריך לרשום את שמה וזה גוזל תווים, היא שפטה בתחרות שירה מרהיבה לילדים והקפידה לבדוק את היתרי ההעסקה שלהם
כל ציוץ (משול לסטטוס) בטוויטר הוא בן 140 תווים. אין בליבי לתת יותר תשומת לב לסטטוס המיותר הזה.

ציוץ 12: השרה גמליאל השתתפה בתוכנית פרשת השבוע בערוץ 20 וכנראה לא אמרה שם משהו מעניין כי זה לא היה שווה תמצות בסטטוס
אבל מה שהיה חשוב זה שיצאה מזה תמונה עם גיא זו-ארץ, כנראה שזו השורה התחתונה

ציוץ 13: אלי בן דהן מסביר על פרשת תרומה וחשיבות הצדקה שבאה מהמילה צדק, כנראה שתמונה עדכנית שלו מפעולה התנדבותית לא היתה כי הוא העלה תמונה מ"ויקימדיה"
אבל מגיע סחטיין על השימוש בויקמדיה ומתן הקרדיט

ציוץ 14: ענת ברקו ממשיכה בשלה, מה שהיא למדה השבוע זה שכנראה היא עלתה על נקודת תורפה, מעניין כי זה מרגיש ככה גם לנו
אגב תורפה בפ' דגושה כמו שיש בעברית

ציוץ 15: בר לב היה בוושינגטון לקדם את תוכנית ההיפרדות שלו, סטטוס שכולם יכולים לקבל בשוויון נפש לבד מחיליק בר -המרוץ הלא רלוונטי לראשות הועידה המדינית
המרוץ על ראשות הועידה המדינית מעולם לא היה חם יותר, וזה עצוב שלאף אחד, לבד מחיליק בר ובר לב, זה לא ממש חשוב.

ציוץ 16: מוטי יוגב מספר על פעילות הצוות שלו השבוע ומקנח בפרשת תרומה שמדגישה התנדבות ואחדות, על זה יש 2 דברים שאציין:
א. שכר ח"כ ב. D9


ציוץ 17: אדלשטיין גם מציין את פרשת תרומה ומאחל לכולנו שייכות שמאחדת את העם, תחושת שותפות וסולידאריות, כן כמו בימים הטובים ההם של בית המקדש

ציוץ 18: לפיד מסכם את הפיקניק בעוטף: השבוע היה יום המשפחה ותושבי העוטף הם משפחה
ברור, כאלה שמבקרים "פעם ב", רק ביום, שיחות על כלום, הרבה אוכל וחוזרים
ציוץ סיכום: ארוחת ערב היא זמן טוב לסיים, למרות שתאבון כבר אין
בכל מקרה הצעת ההגשה כרגיל עם וויסקי, כי צרת רבים היא כבר ממש לא נחמה, אבל וויסקי כן

רק מזכירה, אם בכלל צריך, שאני צינית, אבל הפוליטיקאים עוד הרבה יותר. ככל הנראה לא תקחו את זה בחשבון בביקור הבא שלכם בקלפי

הסיפור הוא לא תוכנית מדינית, לידיעת סיעת העבודה

היום תדון סיעת העבודה בשלוש הצעות מדיניות: של חיליק בר, שהיו"ר הרצוג הביע בה תמיכה, של עמיר פרץ ושל עומר בר לב. מול ה"אין תוכנית אבל נעביר את הזמן" של נתניהו, יש מחד חשיבות לתוכנית מדינית שמציעה חלופה על ידי מפלגת המרכז(ונניח שגם)שמאל הגדולה. מאידך, לאור ההתנהלות של מפלגת העבודה, בעצם גם אין בכלל חשיבות. השאלה היא אם למרות היותה באופוזיציה, תחתור המפלגה לקדם את היוזמה שלה כדי להוכיח שיש אפשרות נוספת לבד מאשר "לנצח נאכל חרב". וזו שאלה חשובה. ובעצם גם לא.

לא, בעיקר מכיון שהציבור בישראל מוכיח שאינו נזקק להוכחות כדי להאמין. לו היה כזה מזמן היה נתניהו נחשף במערומיו (הסכם איראן הוא דוגמא מצויינת, בה נתניהו נחשף במערומיו, אך מעולם לא נתבע לשלם מחיר על זה), אבל הציבור בישראל הוא בעיקר ציבור מאמין, גם כאשר הדובר אינו ידוע באמירות אמת. השאלה היא האם הציבור הישראלי מוכן להאמין ש:
א. נתניהו מוביל אותנו למדינה דו לאומית וזה בהחלט לא אינטרס ישראלי (בטח שלא לאומי, סליחה הייתי חייבת) ובטח שלא ציוני
ב. הסכסוך הוא טריטוריאלי ולאומי ואינו עניין של טרור איסלמי רדיקלי כפי שרוצים נתניהו ובנט למצב אותו
ג. יש חלופה מדינית המאפשרת הסכם של שתי מדינות לשני עמים

זהו קרב על התודעה הישראלית והיא עדיין לא קטטונית באופן מוחלט. יש אפשרות לעשות את זה, רק שצריך לשם כך מפלגה אקטיבית בעלת קול ברור שמהווה אופוזיציה לוחמת אמיתית ויש לה חזון ברור. את כל אלה לא יצליחו להשיג היום בישיבת הסיעה. ועוד לא התחלנו לדבר על הנהגה, לא מנהיג, אלא הנהגה כזו שיחד יוצרת שלם הגדול מסך חלקיה. אבל אני נגררת למחוזות הפנטזיה. מה שמחזיר אותי לשלוש ההצעות שעומדות על הפרק.

נתחיל מזה ששלוש התוכניות מאופיינות בעיקר ברצון להיפרד מהפלסטינים זו הסיבה וזה המסובב, ההצעות של בר ובר-לב גם מרמזות, לפחות בעיני, על חוסר אמון בפלסטינים וראייה חד-צדדית בעיקרה. הרעיון הוא היפרדות וסליחה שאני אומרת את זה, שתיהן מרגישות יותר כמו התנערות מאשר היפרדות מושכלת הרואה לא רק את האינטרס הישראלי הצר, אלא גם את האינטרס האזורי.

התוכנית של חיליק בר, והיא בטח לא קשורה לעובדה שבר מתעתד לקחת את, כלומר להיבחר ל, תפקיד יו"ר הועדה המדינית של המפלגת העבודה, היא תוכנית בעייתית. היו אחרים שכתבו על התוכנית טוב ממני, אבל היא בטח לא קול שמאל מובהק, היא מנסה לייצר פיתרון שיקרוץ לאנשי מרכז ימין מאשר למחזיקי דעה אחרת. 

התוכנית של עמיר פרץ הכי מתקרבת לקול בעל חזון ותוכנית המגיע ממפלגת שמאל-מרכז, ואפילו כוללת לוח זמנים ישים, אולם המתווה המוצע נוגע באותן נקודות המייצרות את הכשלים בכל משא ומתן ואינו מציע פתרון קונקרטי. למשל, נושא קביעת קווי הגבול, ברור שזה חלק ממשא ומתן אך למעשה זו אחת מנקודות המחלוקת הקבועות, זאת אומרת בתקופה בה התנהל משא ומתן. 

כאשר הימין מחוסר תוכניות וזו מדיניותה של ישראל, והבציעות של תוכנית מדינית של המחנ"צ היא בעיקר השתעשעות פילוסופית, השאלה האמיתית היא מה בעצם צריך לעשות עכשיו? הנכונות של הציבור הישראלי לעלות על מדים היא גבוהה הרבה יותר מהנכונות שלו להיאבק למען עתידינו ועתיד ילדינו, לכן ממנו ככל הנראה לא תבוא הקריאה לשינוי. הקרב למעשה הוא קרב על התודעה. תוכנית מדינית היא כלי עזר חשוב אך לא יהיה בה ממש אם היא לא תגובה בפעילות בעיקר הסברתית ויצירת גוף הנהגה דינמי. יוזם ומגיב.

הקרב הוא קרב על התודעה ודווקא למפלגת העבודה יש קלף מנצח - בעוד נתניהו מוביל אותנו למדינה דו לאומית בה פלסטינים יהיו חלק ממדינת ישראל, מרבית הישראלים כל כך שונאים את הפלסטינים שזו סיבה מספיקה מבחינתם להיפרד מהשטחים. לא צריך לשם כך טקטיקת הפחדה גזענית, מספיק לדבר במספרים. למפלגת העבודה יש כלים, אין להם חשיבות כשאין מי שיפעיל אותם. אבל עזבו שטויות, למה לדבר על הבחירות הבאות? עדיף לדון בתוכניות מדיניות ואחר כך להיות אופוזיציה "ממלכתית" לנוחות "האין תוכנית" של נתניהו. מנהיגות היא אחריות. אין ממש כאלה בנוף הציבורי הישראלי. 

עוד טעות של נתניהו - מי סופר?

הנה סוגיה שכבר מאתמול בערב כולם עוסקים בה - המינוי של רן ברץ לראש מערך ההסברה. עוד הזדמנות לראות את אותן בעיות משתקפות שוב ושוב. 

האם ברץ מינוי ראוי? ברץ הוא מינוי ראוי לנתניהו כי העמדות שלו נוחות לנתניהו. זה הקריטריון וזו אמת המידה, זה גם לא יוצא דופן וכל ראש ממשלה עושה את זה. אם יש לכם תלונות אל תצביעו נתניהו. ראש הממשלה נתניהו נבחר לקדם אג'נדה מסויימת והנה היא באה לידי ביטוי ברור בעוד מינוי. דווקא בנושא הזה הוא מפעיל שיקול דעת, לפחות ברמה האידיאולוגית והפרקטית - ברץ מתאים לו כמו כפפה ליד - הוא מסונכרן עם העמדות שלו ונתניהו חושב שיהיה לו נוח לעבוד איתו. את מי רציתם שהוא יקח? דובר לשעבר של שלום עכשיו? לא ברור על מה התמיהה בכל פעם. התמיהה הזו רק יכולה ללמד שדבריו הברורים של נתניהו לא נשמעים. דני דנון? רן ברץ? אותה מהפכה. מינוי ראוי. זה אולי לא משקף את האינטרסים של מדינת ישראל כמו שאתם רואים אותם, אבל זה בהחלט משקף את האינטרסים של נתניהו. אבל זה מינוי ראוי כי הוא משקף את ראש הממשלה הנבחר. השגות צריכות להיות על הממנה ולא על המינויים.

בעיית שיקול הדעת היא לא לעצם האדם, אלא לעצם התהליך. ברץ אולי האדם המתאים לנתניהו, אלא שבאמתחתו מספר אמירות שניתן להסביר בתירוצים רבים כמו אדם פרטי, הומור שחור ועוד ועדיין הן מביכות ובעייתיות, קופת שרצים קטנה אם תרצו. מה שאומר שבמסגרת הליך בדיקה הנושאים האלה היו צריכים לעלות ואם אחרי בחינה ושקילה ברץ היה עדיין האדם הנכון בעיני ראש הממשלה, הרי שנתניהו יכול היה לנטרל את זה ולפחות להתפס מוכן. מספיק שהיה מוציא הודעה על המינוי ובה חלק קצר המתייחס עניינית להתבטאויותיו הקודמות של ברץ, זה עדיין היה מקים רעש אבל פחות. למה נתניהו לא עשה את זה? זו שאלה טובה כי המסקנות על ראש הממשלה לא צריכות לאחר לבוא.  

הדבר האחרון, טוב אולי אני מגזימה, שראש הממשלה יכול להיות מואשם בו זה חוסר מקצועיות ולכן כל הפרשה הזו מתמיה יותר. הרי, איך ייתכן שלא נעשה תחקיר קצרצר ובסיסי עוד בשלב שקילת המועמדות? זה הרי סינון ראשוני למשרה כזו. תחקיר מינימלי נועד למנוע את המבוכה רבתי שנתניהו הכניס עצמו אליה. ייתכן שנתניהו רואה את הדברים "בפרופורציה" ומבין את ה"הומור" ועם זאת כל מתמחה טירון ביומו הראשון היה אומר לראש הממשלה - אדם שהעלה פוסט שטוען שנשיא ארה"ב הוא אנטישמי מודרני בגרסא מערבית ליברלית, הוא לא האדם הנכון לתפקיד. אולי מה ששיכנע את נתניהו סופית שברץ הוא האדם הנכון לתפקיד זה בכלל הפוסט על האיש השולי - נשיא המדינה, רובי ריבלין? כך או אחרת שוב נתניהו שולף, שוב הוא מזלזל בתהליך ושוב יש להניח שהוא לא ישלם שום מחיר. זו סיבה טובה לשקול את כל נושא המינויים ולהסדיר אותו. לקבוע מה מינוי פוליטי ומהם הקריטריונים וההליך התקני למינוי בשני המקרים.

אגב, אם משהו היה צריך להכניס את נתניהו לפרופורציות זה שחיים כץ נזף בו באופן פומבי על המינוי. אני אחזור על זה - חיים כץ. מה שחסר זה שרגב או אורן חזן יצטרפו ובכלל נתניהו יגיע לשפל חדש. זו לא התנהגות אופיינית לנתניהו, ועם זאת זו התנהגות שמאפיינת אותו למעשה כבר כמה זמן, הרי זה אינו המינוי הראשון שנראה לא נשקל כראוי. ראש הממשלה עשה בקדנציה האחרונה כמה שגיאות קולוסליות - זה התחיל עם קואליציה צרה מאוד ובעיות במשא ומתן הקואליציוני, המשיך דרך המערכה נגד הנשיא אובמה כי אירן זה החיים עצמם, מינויים מפוקפקים, מתווה גז, וסיוע לחברים טייקונים (אדלסון, תשובה, עידן עופר, אלוביץ' - רשימה חלקית), ולא נגמר במופתי. נתניהו מאבד את זה, אבל עדיין מרגיש בשיא כוחו והדיסוננס הזה נותן את אותותיו. הוא מזלזל והזלזול הזה גורם לו לטעויות. בינתיים המחיר שלהן נמוך, אבל זה עלול להצטבר. ואגב, מילה לראש האופוזיציה - כשראש הממשלה עושה טעויות אתה מצביע עליהן, לא מתחנן שיחזור בו.  

הנה עוד דבר שצץ - עוד טעות של נתניהו שהרצוג מצליח לצאת ממנה רע. האיש הזה הוא לגמרי הליהוק הלא נכון לתפקיד ופרשת ברץ מוכיחה את זה שוב. רואה ראש האופוזיציה שראש הממשלה עושה שוב טעות והוא מיד מוציא הודעה: "נתניהו חזור בך מהמינוי - זו טעות!" כן, הוא צודק זה מינוי שגוי ככל הנראה, הוא כראש אופוזיציה יכול להגיד הרבה דברים על המינוי וגם לתקוף את ראש הממשלה בנושא, אבל בטח לא להציע לו הצעות תדמית. וזה מבלי להגיד מילה על המילים הפומפוזיות שהוא מוציא תחת ידו כמו "קודש הקודשים של ישראל - לשכת ראש הממשלה" וגם "נשיא מדינתנו האהוב" - הרצוג שוב מודד פאתוס ושוב נשאר עם בן דודו הפתטי. 

פרשת ברץ היא לא באמת משהו כזה גדול היא רק עוד מחזה פוליטי אבסורדי שמציג את כל הדמויות בצורה כל כך מלעיגה ששום מחזאי ושום בימאי לא היו מצליחים לחקות. אין הנאה מתאטרון האבסורד הזה, כל התפקידים ידועים מראש, אפילו זה של קהל. ברץ קרוב לוודאי ישלם את המחיר. הוא כבר התנצל, נתניהו התנער ועכשיו נתניהו יצנן אותו קצת ואז יחליט מה לעשות. והשורה התחתונה? ישראל 2015 סלחנית מאוד לנתניהו. את המסקנה המתבקשת כל אחד יעשה לעצמו, אבל בינתיים עם הנצח לא מתרגש.

אל תוציאו את נתניהו מהבוץ

שש וחצי שנים נתניהו ראש ממשלה, את הקדנציה הנוכחית שלו פתח בישיבת הממשלה הראשונה בדברים הבאים (נוסח מקוצר): "מהרגע הזה אנחנו חייבים לשים את המחלוקות מחוץ לחדר הזה ולהתרכז בעשיית טוב למען אזרחי ישראל - כל אזרחי ישראל...אנחנו נפעל בנחישות, באחריות ובתקיפות מול הניסיונות לאתגר את גבולותינו ואת ביטחוננו גם מקרוב וגם מרחוק...אנחנו נמשיך במאמץ לקדם הסדר מדיני תוך עמידה על האינטרסים החיוניים לביטחונם של אזרחי ישראל...נפעל לשיפור רווחת החיים, בדגש על הורדת יוקר המחייה ויוקר מחירי הדיור בפרט, נפעל להמשך צמצום הפערים בחברה הישראלי, ...אנחנו מחויבים לפעול לטובת כלל אזרחי ישראל ואנחנו נעשה את כל מה שאפשר כדי להצדיק את האמון שהעם נתן בנו. עכשיו פשוט הגיע הזמן להפשיל שרוולים ולעשות את העבודה". מותר לי לסכם וומר שעד כה זה לא ממש מצליח לו?

המחלוקות? אחרי ההפגנה ביום שני בערב של ה"מיימינים מראש הממשלה", יש לי תחושה שהמחלוקות די out there.

להתרכז בעשיית טוב למען כל אזרחי ישראל? טוב ברור שזו רק סיסמא מחוייבת מעמד ועדיין - בואו נגיד שבניכוי אוכלוסיות מסויימות לטובת התרגיל המחשבתי הזה, עדיין למרבית אזרחי ישראל לא ממש טוב, אלא אם כן אתם שמחים לנוכח הגשת תוכניות הבניה של מעון ראש הממשלה לאישור הוועדה המחוזית לבניה בירושלים, אגב השמחה שלכם, על הנייר, תעלה כ-650 מיליון, בפועל יש להניח הסכום השערורייתי הזה יגדל, שנאמר - מהפכה במחירי הדיור.

פעולה נחושה נגד אתגרים ביטחוניים? מוצג א' לנושא זה יהיו השבועיים האחרונים (ואציין כי יכולתי להגדיל את טווח הזמן). התביעה סיימה.

הסדר מדיני? מי שלא מפסיק לדבר על ההסתה של אבו מאזן ולא עושה דבר מלבד לשלם מדי פעם מס שפתיים בנושא מחוייבותה של ישראל לשתי מדינות לשני עמים, כאשר שריו מדברים בגלוי על המשך הבניה בהתנחלויות ועל ה"אין כיבוש", לא באמת מקדם הסדר מדיני, לפחות בואו לא נשקר.

אני אפסיק כאן ולו בשל הניסיון הנואל להיות אופטימית ולהגיד שהקדנציה עוד לא נסתיימה, אבל יש לי תחושה שהממשלה הזו לא ממש תצדיק את האמון שניתן לה, אבל זה בסדר גם ככה הסטנדרטים של הציבור הישראלי נמוכים להחריד. 

למעשה אין הרבה נושאים חיוביים שהממשלה הנוכחית יכולה לזקוף לזכותה, אבל זה לא שהיו לי ציפיות. המצב הפוליטי אילץ את נתניהו להרכיב ממשלה צרה וכבר מן ההתחלה הוא שאף להרחיב אותה, לפחות להרחיב מספיק בשביל ליברמן. אתמול נתניהו דיבר שוב על ממשלה רחבה וזו בהחלט נשמעה הפעם כמו קריאת מצוקה. אני לא יודעת אם ליברמן יהיה קשוב לצרותיו של ראש הממשלה, מי שנכווה ברותחין נזהר בפושרין. אבל כל מי שיצטרף לממשלה הזו בניסיון לגאול אותה סופו שישא במחיר הכישלון של מדיניות נתניהו. 

אין איום חיצוני ממשי על קיומה של מדינת ישראל, כן יש פגיעה בביטחון האישי של תושבי המדינה, ולמרות שזה לא מעט, זה גם לא יותר. אין שום סיבה להתאחד סביב נתניהו בשל גל הפיגועים האחרון, זו הקלחת שנתניהו הבעיר במו ידיו. אם זהו רצון הציבור בישראל, אין שום סיבה שמפלגה כזו או אחרת תגיע להושיע על תקן Here I come to save the day. זה לא מה שייצור מהפך פוליטי בבחירות הבאות, ניתן ליצר אותו אבל לא בחבירה לנתניהו. אני לא ראיתי את הליכוד חוכך בדעתו ב- 1996 לחבור לממשלתו של פרס עת היו פיגועים בישראל, אדרבא, הימין יצא לרחובות בהפגנות סוערות ואגב לא נאמרו אז משפטים כמו "זה לא הזמן להפגנות, זה זמן להתאחד". 

במשך שנים מסביר הימין כי ניסיון השמאל ליצר שלום הוא בלתי אפשרי ולא מייצר ביטחון, שש וחצי שנים נתניהו ראש ממשלה והציבור ממשיך להצביע לו, ולא ראיתי כיצד יש הסדר מדיני. להפך, אני רואה בעיניים כלות את הפגיעה בדמוקרטיה, את השנאה ואת האלימות שמגיעות לשיאים חדשים מדי יום. יואיל נא ראש הממשלה להביט למציאות בעיניים ולומר לציבור אם יש ביכולתו לעמוד בהבטחותיו או אם לאו. אם כדברי זוגתו, שפורסמו היום שישראל היום, האיש עוסק מבוקר עד ערב בשלומה של ישראל ושל העם היהודי כולו וזו התוצאה, הגיע הזמן להסיק מסקנות. 

כך או אחרת, אין כאן משבר מדיני או איום קיומי, יש כאן תוצאה ברורה של מדיניות, השמאל לא צריך לתת לראש הממשלה שום רשת ביטחון, השמאל לא צריך לחזק את ידו של אף אחד, ובטח שלא צריך להיות ממלכתי. השמאל צריך לייצר דרך, השמאל צריך לצאת להפגנות כמו זו שערכה היום חד"ש, השמאל צריך לפנות לאבו מאזן ובעיקר השמאל צריך להפסיק להיות הצל של נתניהו. אם הרצוג יוסיף להיות כמו נתניהו אבל עם טוויסט, נמשיך לקבל את נתניהו וכמו שזה נראה ולמרות הרצון הכן לעמוד במשימה, נניהו לא טוב ליהודים, ולא טוב לערבים ולמעשה לא ממש טוב לישראל. אבל מהבוץ הזה נתניהו צריך לצאת לבד.

רוצים לשנות? תתחילו לשלם - בזיעה

לא פעם קל יותר להרוס הכל כדי לבנות מחדש. לא פעם אנחנו לא הורסים הכל בשל עלויות שקועות או סיבות אחרות, חלקן רלוונטיות יותר וחלקן פחות. בהסתכלות על המערכת הפוליטית הישראלית, אגב כמו על עוד מערכות אחרות, פעמים רבות מתעורר הרצון לשבור את הכל ולהתחיל מההתחלה. זה יכול היה להיות הרבה יותר פשוט, אלא שזה לא באמת בציע. מערכות הבחירות התדירות שבאות עלינו, ולא לטובה, זה כבר יותר מדי שנים, מעידות שיש לנו כאן מערכת בעייתית, היא עוד יותר בעייתית כאשר היא מנוצלת על ידי אנשים שמשתמשים בביטויים חסרי בסיס כמו "העדר משילות" ו"פוטש" שלא היו ולא נבראו, אבל זה עניין אחר. 

ישראל היא מדינה בעלת משטר פרלמנטרי המבוסס על ריבוי מפלגות. האם זה טוב? זה דיון ארוך, אבל זה מה שיש. שנות שלטונה הארוכות של מפלגת העבודה על גילגוליה וההגמוניה שנוצרה הן חלק מסוד כוחה של המפלגה בעבר ואחת מהסיבות לחולשתה היום. המילכוד של מפלגת העבודה, אותו כולם רואים, שלמעשה מי שצריך להצביע לה שונא אותה שנאת מוות, הוא קשה לשבירה. אגב, גם הליכוד מתחיל לסבול מזה לאט-לאט. במובן הזה, עדיף היה במידה רבה להרוס את מפלגת העבודה כליל ולבנות מחדש מפלגה שיכולה לא רק לבוא עם מצע חברתי-כלכלי-מדיני כולל, אלא עם אסטרטגיה מסודרת הכוללת גם סדר יום ציבורי חדש. זה לא יקרה.

העניין הוא שלא משנה מה ינסו להקים הרצוג ולבני, ובואו נודה על האמת לנסות להקים מערכת בתגובה להקמת מפלגה שרק דובר עליה במאמר יחידי בעיתון (המפלגה הרפובליקנית של נתניהו) זה מעט מגוחך ובעיקר מעיד על העדר אסטרטגיה גם באופוזיציה, אבל זה לא שהיינו צריכים הוכחה לזה שהאופוזיציה מפוזרת וחסרה יד מכוונת בכל פעולותיה. העובדה היא ברורה, לבני והרצוג מתנהגים כאילו אין מפלגה מאחוריהם, אלא סתם טורניר לקישוש קולות יחידנים. זו לא יכול לעבוד. זה מוכיח אבל שגם הרצוג וגם לבני רואים במחנ"צ פגר פוליטי שהם נושאים על גבם. 

ראש מפלגה שלא משכיל בשום דרך לגייס את המפלגה שמאחוריו הוא לא בעל סיכויים רבים לניצחון, גם אם הוא מאמין שמאחוריו מחנה עצום ורב. תיאורטית הרצוג צודק לדעות שהוא מחזיק בהן יש פוטנציאל, מעשית זה אפילו לא חשוב. מרוב שהרצוג מנסה להעמיד את עצמו כאופציה בתוך הקמפיין הבלתי נגמר שלו "רק לא נתניהו" הוא כבר צל חיוור, אם יגיע לדרגת שקוף, הוא יוכל להצטרף לש"ס. 

אלא שמי שבאמת רוצה להשפיע יכול, יואילו נא חברי האופוזיציה מטעם המחנ"צ לפתוח את העיניים. לא רוצים להחליף "מנהיג" (בהעדר מילה אחרת) כל שנתיים? אין בעיה, גם אין באמת מישהו שיכול להחליף וקונספציית הגנרלים היא כמו קש לטובע. אבל גם בהעדר מנהיג, ניתן לייצר תוכן, יש שיגידו שאפילו קל יותר. אז תתחילו לייצר תוכן, בשביל זה לא צריך ראש מפלגה, צריך ראש. תתחילו להעלות נושאים לסדר היום, הרכב הכנסת היום הוא לא רע לאופוזיציה עם מילה או שתיים. תתחילו לסייר בארץ. בעידן בו ראש ממשלה עובד על תדמית והפחדה, תעברו ישוב, ישוב בארץ ודברו עם אנשים. 

מרגישים שהמדינה חומקת מהידיים שלכם? זה הזמן לפנות לאזרחי ישראל, לפני שיהיה מאוחר ולשאול איזו דמוקרטיה הם רוצים? איזה עתיד הם מבקשים לעצמם בישראל? להתחיל לחשוף את כל השקרים שמוכרים לנו כאן ומה זה בעצם אומר. מה התפקיד שלכם? להציע סדר יום חדש ולעבוד קשה בשביל זה. זה או זה או ללכת אחרי המנהיג ובמקרה הזה מן השורה יציל רק המוות. גם מוות פוליטי הוא מוות.

בעידן חלול של מנהיגים חלולים שמנהיגים בואקום, יש הרבה מקום לעשייה והציבור צמא לזה, אפילו בלי להבין שזו הבעיה. נתניהו מוכר חבילה תקשורתית שאין בה כלום מלבד השהיה - מול הרצוג יש לו מונופול, מול לפיד יש לו קצת פייט, מול בנט - ובכן בנט עוד יכול לחכות. אבל מול חברי כנסת אקטיביים שעוברים מעיר לעיר, קורעים את המסכה, מדברים אל האנשים? מול זה אין לו נשק. הרצוג לא ייצר סדר יום גם אם סדר היום ינחת עליו משמיים, אבל פעילות מהשטח לשטח היא בלתי אמצעית, היא נכונה והיא קשה. אם יש הצדקה למפלגת העבודה היום זה לא דרך העומד בראשה אלא דרך אלא היושבים בכנסת בשמה. לראות את המדינה הזו בשלב הזה ולא לעשות כלום או להאשים "מנהיגים" שלא מנהיגים, אין בזה תועלת.

אם זה  לא יקרה, אם האופוזיציה לא תעשה כלום חוץ מלהתקזז ולעמוד לימין ראש הממשלה, אז אין אלא לקבל בברכה את עידן ההסתנכרנות עם מנהיגי הכלום, אין בזה עתיד אבל יש בזה המון שקט. נתניהו יוכל לסלול את דרכו לעוד כמה שנים, נרשום לעצמנו קיפאון, הצטמצמות של הדמוקרטיה ובעיקר נשב בשקט ונחכה לפיצוץ. 

אופו מה? איך אמרתם שקוראים לזה?

תוצאתם של 100 ימי החסד של הקואליציה היתה פחות או יותר צפויה, אולי למעט העובדה שלא היתה מלחמה הקיץ. יש לשער שאחת מהסיבות בגללן לא היה מלחמה, כי "סיבות" ניתן למצוא תמיד, היא לא רק מצבו הנפיץ של המזרח התיכון, אלא גם העובדה שכל הספינים של נתניהו עבדו. מלחמה היא תרגיל מחשבתי, בעל מחיר יקר, ליצירת קונצנזוס מזוייף ולכן ידוע שיש להשתמש בה רק במקרים ששום ספין לא ממש עובד והזמן מתקתק. אבל לא רק 100 ימי החסד של הקואליציה עברו, אלא גם של האופוזיציה, בהנחה שאתם זוכרים שיש דבר כזה.

ולא, המילה אינה מורכבות מ-או (היינו אפס באנגלית) ופוזיציה (היינו תנוחה בלעז) אם כי כרגע ראש האופוזיציה אכן מדגים לו שזו פרשנות אפשרית למושג הערטילאי הזה. אני מוכנה להודות שהרצוג הבין שצריך להתכונן לבחירות הבאות אלא שהדרך בה הוא בוחר להתכונן היא מוזרה, אלא אם כן הוא מתכנן על הצטרפות לקואליציה הבאה של נתניהו. הרצוג לא יכול להיות נתניהו, וטוב שכך, אבל הוא מאמץ את מודל נתניהו משל זה היה סולם ההצלחה שלו. אלא שדפוסי הפעולה של נתניהו לא ראויים להילמד ויותר מזה, הם לא מתאימים לאופיו של הרצוג, גם אם "אופי" בהקשר הזה נשמע לכם כמו הגזמה. 

מזל שהיועצים שלו, שמשעתקים את מודל נתניהו באין מפריע ולא בהצלחה מרובה, לא מכרו לו את הקונספט לשלוח את זוגתו להקסים את בני ציפר, כדי להתחרות על מודל האישה האירוטית, בניסיון לגזול את התואר מגברת נתניהו. הרצוג לא יכול להיות נתניהו כי אם כך הוא מנסה למצב את עצמו ועל המישור הזה יהיו הבחירות, ינצח המקור ולא התחליף ולא משנה כמה המחנה העצום והרב יעודד את נציגו. את קלף "הנוהרים לקלפי" הרצוג לא יכול לשלוף ביום הבחירות הבא, אם הוא יחזיק מעמד עד אז. הרצוג הפך את עצמו בפחות מ- 100 ימים ללא רלוונטי, לא לאופוזיציה ובטח שלא בבחירות הבאות. מה ששיחק לו בבחירות הקודמות היה מזל של מתחילים בניסיון להיבחר בפעם הראשונה, ונשחק עוד לפני שהוכרזו הבחירות הבאות. 

כן יש להרצוג איכויות, היתה תקופה קצרה שאפילו קיוויתי שאולי יש לו את זה, אבל באה המציאות והוכיחה לי אחרת. בעידן שלנו איכויות זה לא מספיק, השאלה היא איך הן מגיעות לציבור שלך, באנגלית זה הרגע של ה- deliver. הרצוג צריך להמציא את דרכו ולא לשעתק את נתניהו, אתה לא יכול לטעון מחד שנתניהו עושה מסע הפחדה/טרור בציבור הישראלי (למרות שזה נכון), ובאותה נשימה להכריז שנתניהו מסוכן לישראל, יש דברים שלא ניתן להשיב להם באותו המטבע. מה הרצוג היה צריך לעשות? להציג אלטרנטיבה, לקדם את הנושאים שנתניהו לא מקדם, להיות חברתי ולהשמיע קול. בעיקר קול אחר.

כל כך הרבה נושאים עלו מתוך סדר היום הציבורי שהרצוג יכול היה לעורר, אבל הרצוג? הרצוג כנראה חושב. אלא שגם במשחקי שחמט יש מגבלה של זמן, אחרת הניצחון הוא טכני. הנה קחו את נושא משחקי הכדורגל בשבת שעולה עכשיו בציבור - האם הרצוג מבין שיש כאן סולם אמיתי לקידום אג'נדה של הפרדת דת ומדינה? יש לקוות שכן, האם הוא יעשה משהו? לא. הנה מקרה בו הפלורליזם בישראל הולך ומצטמצם וראש האופוזיציה מקסימום יכתוב מאמר דעה להארץ ויצליח גם "להשחיל" איזו ביקורת על גדעון לוי כי אין דבר יותר רלוונטי בציבוריות הישראלית מזה. 

מי זוכר מה היתה עמדתו של הרצוג בנושא מתווה הגז? מה הוא אמר בעוד ראשי בית המשפט העליון הותקפו על ידי שרת המשפטים? אם הוא אמר משהו וזה לא חקוק בזיכרון הציבורי אין לזה משמעות. הרצוג לא נספר. הוא כל כך לא נספר שחולדאי מרים את הראש. אבל דווקא חולדאי הוא צודק - מפלגת העבודה צריכה להתעורר, כל זמן שנמדד כרגע במנהיגותו של הרצוג הוא צעד אל האין. חולדאי לא המועמד המתאים, אבל הוא מעיד על הצורך האמיתי של מפלגת העבודה להשתמש בכל זמן שיש לה עד הבחירות הבאות כדי ליצר אלטרנטיבה. מה שאופוזיצית הצללים הנוכחית עושה היא להיות שטיח אדום לניצחון הבא של נתניהו בבחירות.

קבלו את נתניהו סעיף קטן

כנראה שיצחק הרצוג הבין שיש לו קמפיין על הראש, באופן עקרוני הייתי רוצה לטעון שזה מצויין ולברך, כי התעוררות, גם אם לא מוקדמת, בהחלט חשובה על מנת למקסם את יכולתה של מפלגת העבודה לקראת הבחירות. אין זה אומר שביכולתה להציב אופציה ממשית מול נתניהו אם אכן יהיו בחירות ב- 2016, מה גם שבישראל הבחירות עשויות להיות מוכרעות ממש ביום הבחירות ובעיקר במצבים בהם מוזהר הציבור בישראל כי "הערבים (כן אלה, המובחנים במדינת "כל אזרחיה, בהנחה שיהודים שווים הרבה יותר") נוהרים בהמוניהם לקלפיות". אבל כך או אחרת, הרצוג החליט ככל הנראה שהוא צריך להתחיל בקמפיין, אלא שהוא קצת מפספס את הנקודה ובמקום למצוא את הנישה שלו שתייצג נאמנה את ציבור בוחריו ותוכל באמת להשיג לו את הניצחון בבחירות הבאות, הוא בחר באסטרטגיה שפועלת נגדו ואני גם מיד אסביר, אני קוראת לזה "אסטרטגיית נתניהו סעיף קטן".

ראשית, הרצוג למד להגיד כלום בהמון מילים ותוך כדי לנסות ולעבוד על טון שהוא, כך אני מניחה, בטוח שמשדר נחישות, אך למעשה זו טון תוקפני שמאמץ את דפוס ההפחדה של נתניהו עם טוויסט. הרצוג שמנסה להפוך לאופציה, קצת שכח הוא לא אמור רק למצב את עצמו כאופציה, אלא שהוא קודם כל אופוזיציה. אם הוא היה מבין את זה דרכו להיות אופציה (חלופה) אמיתית היתה סלולה, לא דרכו לראשות הממשלה אלא למדיניות חדשה לישראל אחרי שנים של שלטון כושל. אלא שהרצוג משום מה החליט שמה שטוב לנתניהו טוב גם לו, והוא לא רק מאמץ את הדפוסים, בדרכו שלו, אלא גם את הטרמינולוגיה.

במצב היום, בו נתניהו מצליח למצב את השמאל כמחנה מיותר בתוך הציבור הישראלי ואת חלקו אף כגיס חמישי פשוטו כמשמעו, הרצוג היה צריך להילחם על זכות ההגדרה של השמאל ועל דמוקרטיה במלוא מהותה הפלורליסטית. במקום זה, הרצוג, אני מניחה על דעת האסטרטגים שלו שפועלים לא מתוך אידיאולוגיה אלא על בסיס הישגים, החליט לבדל את עצמו מהשמאל - הוא נציג המחנה הציוני, ציוני ככל הציונים של נתניהו ומחנהו עצום ורב. לפחות כך זה מצטייר מטור הדעה האומלל שלו בהארץ בסוף השבוע.

זה טקטס שמבהיר את הכל - משאפ גרנדיוזי של כל קלישאה אפשרית בהתאם לטרמינולוגיה המילולית של נתניהו, אבל תוך נשיאת דגלו של יצחק רבין ולצערי לשווא. בצעד פופוליסטי, מיותר וחסר כל קלאסה הוא פותח את טור הדעה שלו בירידה על גדעון לוי - הרצוג מנסה להסביר ככל הנראה שלהבחנה של הימין שיש שמאל שהוא הזוי, שותף גם הרצוג. סביר להניח שהרצוג רוצה להראות איזושהי התפתחות של השמאל שתקרוץ לאקסיומה הפוליטית בישראל לגבי המרכז החופשי שמחליף בין מפלגות מרכז או דמויות מרכז. ככה זה לא יצליח. הרצוג נשמע כמו גור אריות קטן שמנסה לחקות את שאגת האריה.

אין לי אלא להצטער שקראתי את טורו של הרצוג, שמיזער את עצמו בעיני עוד יותר, אבל משקראתי להלן התובנות שלי: 

א. הרצוג מאמץ את הטרמינולוגיה של נתניהו

ב. טקסט מגיב ולא יוזם, הרצוג לא מציג משהו חדש - הוא הרכיב רשימת מכולות והלביש עליה מילים כדי להפוך אותה למניפסט וזה לא עובד ולא מפליא שזה לא עובד.

ג. אסטרטגיית "האין" - נתניהו הביא אסטרטגיה זו לכלל שלמות ובינתיים זה עובד לו. את השיח הזה של נתניהו של "אין לקבל את ההסכם עם איראן" ו"אין פרטנר" ואין, ואין, ואין, הרצוג יכול היה לשנות. כאן היה מתחיל הבידול שיכול היה לתת לו את הסיכוי בבחירות הבאות. להרצוג נתנה אפשרות לפקוח את עיניי הציבור ולהגיד מה יש ומה צריך לעשות. במקום זה הוא אימץ את האסטרטגיה הזו וכל הזמן מסביר מה אין בנתניהו ובמדיניותו ומסתפק במילים אצלי זה לא היה ככה, אבל בדיוק כמו נתניהו הוא נכשל בלהציע חלופה או להסביר איך בדיוק הוא היה עושה את זה.

ובהרחבה?

התנערות מהשמאל "הרדיקלי" - לשאלה מיהו ציוני שהיתה צריכה להיות רלוונטית כלל, הרצוג עונה "כולם חוץ מגדעון לוי ומרעיו". מיצוב גדעון לוי (כמשל) כהזוי שיש לבדל באופן ברור מהמחנה - יש שמאל שחוזר על מנטרה למרות שאינו מבין שהזמנים התחלפו. הרצוג לא מייצג את אנשי השמאל, אבל לתקוף אותם ולהוציא אותם מהמחנה זה כב סיפור אחר לגמרי. ברמה הדמוקרטית אסור היה לתת לזה יד וברמת מחנה השמאל זה לגמרי מיותר. הרצוג עושה פה טעות נוראית כדמוקרט ומצטרף למקהלה של נתניהו שיש שמאל שהוא לא לגיטימי, אם הרצוג חושב שזה מה שיתן לו את הכוח בבחירות הבאות הוא טועה טעות מרה. ולא בגלל שהוא שם שכמותי במקום שאין סיכוי שיצביעו לו, ממילא הרצוג לא ממש אופציה מבחינתי בין אם השיקול אסטרטגי או לא, אלא בגלל שבדמוקרטיה יש חשיבות לקול הזה. האחוז שלו באוכלוסיה אולי קטן אבל החשיבות שלו לחברה פלורליסטית וסובלנית הוא רב. הרצוג איכשהו מפספס את זה. בניגוד לנתניהו שיכול לשאוב קולות בוחרים ממפלגות ימניות יותר ממנו, הרצוג לא יכול - אז הוא פונה למרכז אבל מפנה עורף ברור לחלקים מהמחנה שלו - זה לא יביא קולות.

יצחק רבין - מסתבר שיצחק רבין הוא נכס שיש לנכס והרצוג יהיה האדם הזה, אלא שאם להשתמש בז'רגון של הרצוג מצחיק שעוד יש אנשים שחושבים שרצח רבין גורם פה לאנשים לשנות. משהו. הרצוג לא מבין ש"רבין" לא יכול להיות הקלף המנצח שלו, זו לא איראן או השואה של נתניהו, להבדיל אלף אלפי הבדלות. את מה שרבין מסמל, דורות הישראלים (או שמא "ציונים) החדשים לא רואים כמו שהוא רואה והשימוש ברבין בעידן הטירוף החדש נראה לו כמו רמז למתוחכמים סימן למה שקרה ויכול להתרחש שוב, אלא שהציבור בישראל לא כזה ומי שרבין ממילא הוא זיכרון כאוב אצלו לא צריך את הרצוג בשביל זה. ולסמן את גדעון לוי כציוני עושה לגדעון לוי קצת את מה שעשו לרבין בזעיר אנפין וחבל שהרצוג לא שם לב לזה.

טרור - התשובה הניצחת של הרצוג לנושא הטרור שקצת הרים ראש - "אני קיצוני יותר מנתניהו במלחמה בטרור" - איך? רק להרצוג הפתרונים, בכל מקרה הוא את שלו אמר - נגד הטרור הוא קיצוני. מענין, כי כולנו דווקא חובבי טרור, אז מזל שהרצוג. 

איומים - הרצוג עוד צריך להתאמן קצת בקטע הזה, כי נתניהו בכל זאת כבר יש לו ותק באסטרטגיה הזו. אם נתניהו איים שהרצוג יביא את דאעש לגדרות, הרצוג מציע שנתניהו מביא את החמאס, אלא שראשית זה ידוע ושנית זה לא ממש מאיים, זה כבר כאן, אבל מול איומים אלה מציב הרצוג גם אופטימיות - הרצוג מזהה באיומים כרגע על המזרח התיכון דרך לייצר פיתרון כולל, הוא לא מסביר למה כי ככאלה הם החולמים, אינם זקוקים לתוכנית פעולה.

שכנוע עצמי - הרצוג כנראה רואה שהמציאות האלטרנטיבית ומלאת הספינים שנתניהו בונה עובדת לטובת נתניהו וכנראה החליט שזה תרגיל מחשבתי שגם הוא יכול לו, פעמיים בפיסקה אחת הוא טען שיש מחנה עצום שעומד מאחוריו. המחנה העצום הזה הוא אכן חלק גדול בציבור הישראלי, אבל המחנה העצום הזה הותיר את הרצוג כראש האופוזיציה אז עצום ככל שיהיה הוא עדיין לא רוב. אבל נניח לזה - הרצוג מכנה את עצמו כמנהיגות נועזת ואם זה הכי נועז שלו, אני לא רואה את הקמפיין הזה תופס.  

אבל הדבר החשוב ביותר שעולה מהטקסט הזה הוא שהרצוג קיבל על עצמו את הטרמינולוגיה של נתניהו לגבי מיהו ציוני. הרצוג סימן את גדעון לוי כלא ציוני ובכך הפך לעוד שופר של נתניהו. הרצוג כנראה אינו מבין את ההבדל בין ממלא מקום ראש הממשלה המחוייב לדף מסרים ובין ראש אופוזיציה שמציע חלופה וישראל אחרת. אני לא מתכוונת להילחם על זכותו של גדעון לוי להיקרא ציוני, פעמים רבות דבריו של לוי אינם קלים גם לי, אולם הטענה של גדעון לוי, הטענה הבסיסית שהכיבוש משחית, שהנוער הישראלי שמתגייס לצבא נמצא בסיטואציה בלתי אפשרית שפוגעת בו ובערכי המוסר ושאי אפשר להמשיך עם הכיבוש היא עובדה שאין להתכחש לה. גדעון לוי הוא ישראלי והדעה שלו ככל דעה צריכה להיות מקובלת, כשראש האופוזיציה מסמן אותו כלא לגיטימי ומדיר אותו ממחנה ה"ציונים", הרי שראש האופוזיציה לא ממש מבין את מהות הדמוקרטיה, ממש כמו ראש הממשלה עצמו.

אם כל מה שהרצוג מציג זה צל חיוור של נתניהו, אני חושבת שכל בר דעת יעדיף את המקור. בגימטריה "ביבי" ו"בוז'י" הם מספרים עוקבים - 24 ו- 25 בהתאמה, ביבי נמצא לפני נתניהו, יש לי תחושה שזו אלגוריה מתאימה. קבלו את הרצוג, או כמו שאני קוראת לו "נתניהו סעיף קטן". 

זהו יאיר, ויש לו אג'נדה

בשקט ובצורה עקבית נרקם לו קמפיין מתחת לרדאר של כולנו - הקמפיין של יאיר לפיד לראשות הממשלה. האיש זיהה נכון שעכשיו הוא האופוזיציה ושזו דווקא מהווה הזדמנות לא רעה בכלל למצב את עצמך, בהינתן שאלו הקלפים שניתנו לך. אל תטעו לרגע, לא הפכתי לתומכת, להפך, מיום ליום ברור לי יותר ויותר כי יש רק מפלגה אחת שאני יכולה בלב שלם להצביע לה. באי הרלוונטיות של מרצ כבר נאלצתי להכיר, קיוויתי שאוכל למצוא נחמה, לא כאפשרות בחירה אלא כמפלגה חיונית, במפלגת העבודה. החזקתי אצבעות שהרצוג יפגין מנהיגות, הנחתי שאיש חכם כמוהו יבין כי הפוטנציאל שלו להפוך מחדש את מפלגת העבודה למועמדת רצינית להנהגת המדינה זה רק אם ינהל את האופוזיציה וידע להעמיד את עצמו כחלופה, אך הוא נותר הד רפה לנתניהו, ולא אין כאן רמיזה למנעד הווקאלי שלו, שהוא כידוע מצומצם.

 

השבוע אורי משגב פירסם טור נשכני ממוקד יאיר לפיד ובו ניתן היה להבחין באיזו נימה קנטרנית על היותו של לפיד תואם נתניהו ואיש ימין. אם משגב הבין את זה רק עכשיו, יש לי אי אלו השגות לגבי יכולת התפיסה המרחבית שלו. יאיר לפיד הוא לא נתניהו, אבל כן יש דימיון רב בין יאיר לפיד ובין נתניהו של ימיו הטובים יותר, קצת לפני שניתן לו הכינוי קוסם, שעדיין הוא מחזיק בו שלא בצדק. בעיני רבים יאיר לפיד נראה טוב, הוא כבר לא ילד, יש רבים שחושבים שהוא יודע להתנסח ויש לו הרבה יתרונות שהוא יכול לנצל, בטח בעידן של מראית עין, בו הספר נשפט בעיקר על פי הכריכה, כי כמו ההסכם עם איראן למי יש כוח לקרוא? למרפרף מהצד, העדר המיקוד של לפיד רק יכול לפעול לטובתו. העובדה שיש עדיין אנשים שלא מבינים שהוא איש ימין-מרכז, ורק נהנה שלא בצדק מתדמית של מרכז-שמאל היא מתמיהה. קצת כמו נתניהו, לפיד יודע לספר סיפור ולעגן אותו מספיק במציאות כדי שהוא יתפוס וזה כישרון לא רע, בטח בקרב ציבור שצמא לסיפור להאמין בו.

לפיד מתגלה כפוליטיקאי בכלל לא רע - הוא הבין שהזמן והאסטרטגיה פועלים לטובתו והוא נחוש לנצל כל יתרון - נתניהו בכל זאת סובל מסדקים במנהיגות שלו, ברור לו שהרצוג אינו תחרות ובעצם כל מה שנשאר לו עכשיו זה פשוט לקבוע יעד ולהתקדם לעברו באין מפריע. אם יצוצו מנהיגים חדשים במפלגת העבודה, יש לו יתרון עצום עליהם כי לפיד התחיל את המרוץ שלו כבר עכשיו, הרבה לפניהם. אם לפיד נאמן למילתו ולא ילך עם נתניהו הוא גם יזכה באמינות וגם האסטרטגיה של למצב עצמו כראש האופוזיציה בפועל ומתמודד רציני לראשות הממשלה רק יעשו לו טוב ואם לא בבחירות הבאות באלה שאחריהן. אם במקרה הוא יצטרף לקואליציה:

א. בניגוד להרצוג והמחנ"צ, המפלגה שלו תגבה אותו כי ככה היא מתנהלת. 

ב. נתניהו במו ידיו יכשיר את הלגיטימציה שלו, אחרי שהאשים אותו בפוטש.

המיצוב העצמי כמנהיג שלפיד עושה בימים אלה לא יכול לגרום לו נזק להפך, הוא מתבלט באופוזיציה וזה קל במצב שבו האופוזיציה בעיקר זורמת.

עד לכתיבת הפוסט הזה הייתי בטוחה שלפיד מנסה למצוא את הדרך לקואליציה. עבודת חיפוש מהירה הוכיחה שכנראה פניו של לפיד הן לא לקואליציה. לפיד לחלוטין מתכוונן לבחירות הבאות. והוא עושה את זה מהמקום הייחודי לו, מקום שבהחלט יכול לתפוס את הציבור הישראלי. אל תבינו לא נכון, אני לגמרי לא בעד לפיד, אבל לפיד או נתניהו? דה זלבע דרעק, ואחד כבר ניסינו, כבר קצת יותר מדי פעמים. אני לא קוראת לנסות את לפיד, אני רק אומרת שמי שמצפה שמפלגת העבודה עוד תצליח בגדול כרגע נתלה בניסים בעיניי. מעולם לא נראתה ראשות הקואליציה רחוקה ממפלגת העבודה כמו שהיא היום. לא שדברים לא יכולים להתהפך, אך לפי המצב היום, מפלגת העבודה כנראה תישאר באותו מצב אלא אם כן תתרחש התפרקות או התגבשות גושית כזאת או אחרת, שלי לא נראה שתקרה. לכן לפיד כרגע הוא היחיד שממצב את עצמו כאחד שמשיב לנתניהו.

מהו המקום של לפיד שמזכה אותו ביתרון? הוא איש ימין והוא צריך לחזק את התדמית הבטחונית שלו. הוא זיהה שלנתניהו יש כרגע שתי חולשות עיקריות שניתן לתקוף - א. ההסכם עם איראן. ב. בעיה של תדמית בינלאומית ובעיקר מול הממשל האמריקאי שלא יכול היה לנסח באופן ברור יותר שהוא עומד לצד ישראל כי ישראל ולא כי נתניהו. מה לפיד עושה? מחזק את תדמיתו ומדברר את ישראל בעיקר אצל כתבים זרים ומשמיע את קולו במסגרת האישים הישראלים שמדברים ומבקר את נתניהו, ובעיקר מצביע על מה הוא לא עושה. אני לא יודעת אם לפיד באמת מאמין שההסכם רע לישראל, אני לא בטוחה שהוא קרא אותו, אבל גם המטרה של לפיד היא ראשות הממשלה וזה אומר - ראש בראש מול נתניהו.

לפיד מתחיל בחצייתו את הרוביקון בדעת הקהל הישראלי כשהוא לא תוקף רק את ההסכם, הוא תוקף את נתניהו - הוא תוקף את נתניהו במישור ההסברתי - כמי שמעל בתפקידו ולא שלא נתן שום חלופה, שלא התעקש על סעיפים וגם שלא תקף את איראן כשעוד ניתן היה. למעשה לפיד מאגף את נתניהו מימין בנונשאלנט תוך קריצה לאמריקאים ולאירופה, אבל למעשה הוא נועד לאזרחי ישראל. לפיד רוצה להיות זה שיחזיר את קרנה של ישראל בזירה הבינלאומית. עוד לא שמעתי איך הוא מתכנן לעשות את זה, אבל כמו נתניהו לפיד הוא איש של רטוריקה והוא יודע שאסור לו להיות לגמרי ברור כדי שתמיד יוכל לשנות. 

לפיד מצביע על כל מה שנתניהו עושה רע, ולשמחתו נתניהו לגמרי נותן לו את הכלים. לפיד ממצב את עצמו נכון, הוא תוקף את נתניהו אבל מהצד שנתניהו פחות ציפה לו. אישית כבוחרת נתניהו או לפיד לא עושים לי טוב, אני מניחה שהעמימות של לפיד והפרקטיות שבו טובים יותר מהאידיאולוגיה המרוטה של נתניהו ומדיניות ההפחדה הציבורית שהיא כבר בגדר  טרור ציבורי. אם נתניהו חכם, הוא יזהה את זה ויתחיל לרכך את הקו השלילי שהוא יצר נגד העולם ולחלופין גם נגד ישראל. כך או אחרת הקמפיין השקט של לפיד צפוי לעשות רק  טוב בפוליטיקה הישראלית גם אם לפיד לא יצא מנצח. 

אני לא חושבת שלפיד הוא פוליטיקאי שאי פעם אוכל להעריך, אבל אני כן יודעת שבניגוד לאחרים הוא כרגע קורא את המפה הכי נכון ועושה את העבודה שלו טוב. מכיון שזו רק יריית הפתיחה של הקמפיין, אני מניחה שנראה התעצמות של במגמה הלפידית. אני לא מוצאת את זה סממן טוב במיוחד לאזרח הישראלי ואני לא רואה כמה טוב לפיד יכול להיות, אבל הוא יותר פרקטי מנתניהו והוא לא ממש נאמן לאידיאולוגיה ברורה. בעידן של פוליטיקה דינאמית כל כך, היכולת הכמעט שוות ערך להסוואה של זיקית של לפיד להתמזג ועדין לבלוט, יכולה להקנות לו יתרון ציבורי בטח אם הוא מתכנן לטווח ארוך. אני מניחה שלפיד לנצח יהיה פוליטיקאי של כמעט, אבל ההבנה הטקטית הזו מורה על יריב הרבה יותר מעניין ממה שאני לפחות חשבתי. אולי זה אינסטינקטים של מתאגרף, כזה שיודע לזהות את הדם. כך או אחרת זה כל כך הולך לפעול לטובתו.  

בובת הפיתום והצל האיראני

בשולי ההסכם עם איראן, זה המקום בו מיצב אותנו נתניהו וזה המקום שהסכמנו לקבל כי כך אמר הראש הממשלה. עם יד על הלב, לא שזה אומר משהו אבל נניח, כמה אנשים באמת מבינים, עזבו קראו את ההסכם עצמו, את ההסכם עם איראן? כמה יוצאים נגד ההסכם רק על בסיס התעמולה של נתניהו? ההתאמה הכמעט מלאה בין כמות הצעקנים נגד ההסכם מחד וחוסר הידע של הצעקנים מאידך היא מבהילה במקצת והיא כוללת פוליטיקאים רבים. ביננו היא כנראה גם תופעה שתלך ותגדל, אנחנו מושפעים מתעמולה ולכן אנחנו גם נחרצים באופן יוצא מן הכלל ולא ממש מפקפקים, ככה בדיוק מתנהגים אנשים שהם בטוחים שהם צודקים, בין אם זה תואם את המציאות ובן אם לאו.

הדבר היחיד שעשה נתניהו במאבק חייו נגד ההסכם האיראני הוא לייצר הפחדה. מצחיק בהתחשב בעובדה שיש הסכם ועכשיו עם החרדה הזו נתניהו צריך להתמודד. אלא שזו לא בעיה כי נתניהו אוהב אותנו חרדתיים, זה סוד הקסם שהוא מהלך על המדינה הזו כבר הרבה יותר מדי קדנציות. נתניהו לא נאבק באמת על המציאות שלנו, נתניהו נאבק על נרטיב - ולא על זה הכללי אלא על הפרטי, זאת אומרת כמו שהוא רואה את זה  - מה הוא ישאיר אחריו כמנהיג העם היהודי בעולם לפחות בעיני עצמו ובעיני המקהלה היוונית, הסובלת מתסמונת שטוקהולם, שמאחוריו. יחסית לסוף העולם או לרעידת האדמה שנתניהו חזה, עושה רושם שהעולם בסדר גם יומיים לאחר חתימת ההסכם. אלא שסמכו על נתניהו ימשיך בנבואותיו השחורות גם אם זה הדבר האחרון שיעשה ושום עובדה לא תבלבל אותו. 

אני מניחה שאני עדיין מצפה, רומנטיקנית חסרת תקנה שכמותי, שמנהיג תהיה לו איזושהי אסטרטגיה. אמרתי מנהיג ולכן עקרונית ניתן לטעון שנתניהו לא באמת מנהיג, אבל אני אתייחס לתפקיד המנהיגותי שהוא נושא. נתניהו ידע שלצאת נגד ההסכם זה קרב דון קישוטי (תגידו אתם דון קיחוטאי) חסר סיכוי, ואם הוא לא ידע את זה אני חייבת לומר שזה נופל בצד של של טיעונים שיש לטעון נגדו. אסטרטגיה נכונה היתה בקווים כלליים מאוד: א. לתת חלופה ביצועית ונתניהו לא נתן אחת כזאת, הוא רק שלל את התהליך בפועל ואיים בחלופה צבאית. ב. לפעול נגד סעיפים ספיציפיים ולדרוש דרישות נקודתיות. אילו נתניהו היה פועל בדרך כזו, או דומה לה אשר ממנה ניתן היה לגזור דרישות ביצועיות של ישראל מההסכם המתגבש עם איראן, נתניהו יכול היה לרשום לעצמו אי אילו הצלחות, גם ברמה האסטרטגית וגם ברמת התדמית. יש לזכור כי בעוד שבישראל, דעת הקהל מוכנה לקבל את התדמית של נתניהו כמפגין שרירים אמיץ, בעולם הוא בעיקר נתפס כלא ממש רלוונטי. לתפארת הדיסוננס הישראלי.

אבל העובדה שנתניהו לא מרפה מהמנטרה שלו, אלא ממשיך ואוחז בה משל היה לסת של פיטבול שננעלה על אובייקט, יהא זה אשר יהא, אבל נניח שמדובר בהסכם עם איראן, לא מפתיעה במיוחד, אלא אם כן אם כן לא חיית על כדור הארץ בשנים האחרונות. גם העובדה ששרי הליכוד והקואליציה בכלל מתראיינים ומדברים על ההסכם עם איראן משל היה דף נגוע בוירוס קטלני אבל עליו מסרים חיוניים אותם יש לדקלם אינה מפתיעה. היא כן מציירת עולם פוליטי עגום ודל אם אין פוליטיקאי אחד שישב וקרא את ההסכם כולו וללא פרשנות "הסכם ערוך" (אתם יודעים מלשון שולחן ערוך) בקולו מלא הפאתוס במקומות הנכונים, וגם לא, של נתניהו. 

עקרונית יש גם אופוזיציה בארץ, לפחות על הנייר. אבל האופוזיציה הזו מראה ש"אין ימין ושמאל" במדינה הזו, לא בנושא מתווה הגז ולא בנושא איראן וגם לא בנושא הפלסטיני. אם כך לא ברור לי למה אנחנו נדרשים לצאת לבחירות כל שנתיים, זה לחלוטין מיותר ומעבר לזה יש עוד כמה מאיתנו שמתעוררות בהם תקוות שווא עם כל מצג שווא דמוקרטי שכזה וזה כבר עניין של פיקוח נפש. האפוזיציה כל כך שבעה, הסבר טוב לתהייה מדוע היא לא למודת קרבות - היא מפוטמת, אין בה אפילו אחד שמסוגל לקרוא את ההסכם ולהגיב עניינית לנושא. יש מעט אנשי תקשורת שעושים את זה וזהו, טוב נו גם אהוד ברוק אבל אנקדוטלי. העניין הוא לא רק השקט מהאופוזיציה וההתייצבות לימין נתניהו (כן - ימינו של נתניהו תרתי משמע), אלא העובדה ששוב אנחנו מתבשרים על מגעים להרחבת הקואליציה. בימים קריטיים כל כך במדינת ישראל אין קול ביקורתי שאפשר לשמוע. זה צריך להדאיג את כולנו, גם אופוזיציה היא נדבך חשוב לדמוקרטיה. אופוזיציה אכן לא מוכרחה להתנגד כל הזמן, אך היא צריכה להיות דרוכה ולהשמיע ביקורת חיונית בעיקר בנושאים העיקריים על סדר היום. העובדה שנושאי ביטחון מתיקים תדיר את האופוזיציה לא מעידה על הכרב השעה היסטורית, אלא בעיקר על תעמולה וכפיפות כל דבר לנרטיב ביטחוני לא מידתי.

אין שום סיבה להרחיב את הקואליציה, הרצוג ממילא נדמה לבובה היושבת על ברכיו של פיתום, אלא שהבמה היא פוליטית והכסף המטאפורי שעוברי האורח מכניסים לכובע המוצב לרגלי האומן הוא המחיר שאנחנו, אזרחי ישראל, משלמים ואפילו אין לנו זמן לעצור ולהנות מההצגה.אולי באמת עדיף שתורחב הקואליציה. להרצוג ניתנו לפחות שתי הזדמנויות ענק מאז כינון הממשלה להוכיח שיש לו את זה והוא פיספס בגדול. שווה להפסיק את ההצגה, הנערים ממילא משחקים לפנינו אז בואו נראה את זה בשידור חי. הרצוג חושב שהוא ממלכתי ושזה יעזור לו בבחירות הבאות. למפלגת העבודה יש שתי ברירות או להילחם על כבודה ולא לתת לזה לקרות וכמובן להחליף יו"ר או לתת לזה לקרות ולתת לעצמות הדינוזאור העייפות שלה להתפורר סופית.

עזבו את הילד הנבוך - זה תור ההוא עם השפם

אל תטעו, זו לא האובייקטיביות שגרמה לכתוב את הפוסט הבא, הבלוג שלי ממש לא מחויב לאובייקטיביות בשום צורה וזה עקרוני בהחלט. ובכל זאת אחרי כל כך הרבה מילים על הממשלה הנוכחית, יש מצב להפנות רגע מבט לאופוזיציה. אני לא ממש עושה את זה כי אלה שיושבים שם די שקטים. יש מצב שזה הקיו שהם מקבלים תחת מנהיגותו הדי שקטה של הרצוג. ואנא אל תטרחו לציין לי נקודות בהן הוא היה "תקיף", הגיוני להניח שאם אני, שמחפשת הוכחות לקיומה של האפוזיציה, לא ממש זוכרת משהו ראוי לתשומת לב אז יש להניח ברמה גבוהה של ביטחון שגם רוב הציבור לא זוכר. הנחה מושכלת שמקובל עלי שלא תהיה מקובלת עליכם אם במקרה היא לא.

פני האופוזיציה כפני ראשה? אני לא יודעת, אבל אין ממש אופוזיציה מתפקדת ואפילו את דחיית ההצבעה על מתווה הגז אי אפשר ממש לזקוף לזכותה, למרות שהייתי רוצה. נכון שזו אופוזיציה לא אידיאלית עם הדב הליברמני שתקוע שם באמצע בין המחנ"צ לנושאי הלפיד והרשימה המשותפת, אוי - לא נעים - קצת שכחתי את מרצ. אין ספק שהוא בלתי צפוי יכול ללכת לשם או לכאן והסיבות שלו להצביע עם האופוזיציה או נגד האופוזיציה הן לא לחלוטין צפויות. ועם זאת גם ללא ליברמן, היתה צריכה להיות כאן אופוזיציה נשכנית ובעיקר מונהגת. פעולות הגרילה הפרטניות בשטח הן לא תוצאה של אופוזיציה מאורגנת - להפך.

חבל, כי זו קואליציה שקוראת למלחמה, כמעט כל פעולה של הממשלה כרגע צריכה להניע לפעולה, זו ממשלה שמייצרת דלק נהדר, אבל הרצוג עומד בצד עם מטף, הוא גם מדבר תוך כדי אבל קולו נבלע ברעש. כל אסטרטג פוליטי היה מזהה את ההזדמנות להגברת ניראות אופוזציונית שמסמנת את האופוזיציה כחלופה מועדפת. לכן, אין לי אלא להניח שהיועצים מדברים, אבל מה זה עוזר אם אין להם עם מי לעבוד?

אם היו לי תקוות שהרצוג יתגלה כמנהיג שצומח ונבנה, הן פסו מן העולם ואפילו מאובנים לא נשארו מהן. הרצוג מבולבל, אולי אפילו נבוך - לא בטוח אם להיות מגן ולהתנהג בממלכתיות או להיות מנהיג אופוזיציה מהסוג שמסתער. דומה שחוסר ההחלטיות כמוהו כהחלטה להיות ממלכתי ולמטה מזה אם הדבר אפשרי בכלל. אלא שהרצוג שוכח שהוא לא ראש ממשלה. כשיהיה ראש ממשלה, הוא יכול להיות סמוך ובטוח שיהיה ממלכתי, את זה יש לו כנראה באופן טבעי. אבל בדרך הזו ראש ממשלה הוא בטח לא יהיה ואז להיות ממלכתי זה סתם קצת מביך, אלא אם כן הוא יחזור כנשיא.

זה הזמן בו אם המחנה הציוני רוצה להציג עצמו כחלופה אמיתית בבחירות הבאות הוא צריך לעשות חושבים ואין לו פריבלגיה של זמן. כל יום שחולף הוא בזבוז של עוד יום לקמפיין הבחירות הבא. כי למפלגת העבודה, נו אתם יודעים - המחנ"צ, יש את החובה להפוך כל יום למכריע, אלא אם כן הם מבטיחים לנתניהו קדנציה חמישית ומיותרת אף יותר מקודמותיה. הממשלה הזו, קרוב לוודאי לא תחזיק מעמד ארבע שנים ועל בסיס זה על המחנ"צ לייצר סדר פעולה ברור ומגיב (פרו-אקטיבי). אופוזיציה המגיבה בנרפות שכזו, בה ראש מפלגה אופוזציונית אחרת נתפס חזק יותר מראש האופוזיציה לא תשיג את מטרתה - לא בהפלת השלטון ולא בהחלפתו. ניתן לומר שבמצב העניינים עכשיו, אם תיפול הקואליציה זה יהיה בגלל גול עצמי ממש כמו נבחרת הנשים של אנגליה בחצי הגמר מול יפן במונדיאל הנשים. 

אין למפלגת העבודה או למחנ"צ זמן להרים שורה חדשה של מנהיגים, אם כי יש לה שורה שניה מכובדת ביותר של חברי כנסת פעילים, העובדה שהם לא ממצבים את עצמם כרגע כמנהיגים אפשריים רק מעידה לטובתם, הם לא בשלים באמת להיות המנהיגים שיחזקו מחדש את המפלגה. מה שמשאיר אותנו עם החשודים המידיים. כבר טענתי שאני לא אובייקטיבית ולכן אני יכולה לערוך את הפוסט כרצוני, אז אנא מכם זו הפרשנות שאני מציעה וככזו אני מביאה אותה - אובייקטיביות תקראו בעיתון, אולי גם שם לא, אבל זה כבר עניין של אינטרסים. את השילוש דיסקין, אשכנזי, גנץ אני משאירה מחוץ לפוסט כי רבות הספקולציות על העובדות. 

בואו נתחיל עם מי שבאמת אין צורך לתת לו יותר מרגע חולף - המועמד בעיני עצמו - רון חולדאי. יכולתי לפסול את עצמי מהבעת עמדה ממש כמו כחלון מהדיון במתווה הגז, אבל זה קל מדי. חולדאי הוא לא אופציה אמיתית אלא אם כן מפלגת העבודה נחושה בדעתה שסופה יהיה כתוב כחמשיר בידי מפקד טייסת לשעבר חובב ניקיון ושליטה. במידה רבה חולדאי הוא המקבילה לדונאלד טראמפ, רק שאין לו חיה על הראש והוא קוריוז שימצה את עצמו מהר יותר ממנו, ממש כפי שמקומו בפוסט תוחם זה עתה.

הבא בתור, נניח, הוא כבל, הבעיה של כבל שהוא באמת בסדר לרוב, אני חושבת. אבל זה לא באמת הופך אותו למנהיג הבא של מפלגת העבודה. לא שאני משווה אותו לישראל קיסר, אם כי נראה לי שהרגע עשיתי את זה, אבל כבל לא נועד באמת להיות מנהיג מפלגת העבודה, אין לו את מה שצריך בשביל זה. הוא יכול לעשות הרבה תפקידים טוב, אבל אף אחד לא יבחר בכבל לראשות הממשלה. אני מקווה שאני לא מעליבה אף אחד אם גם על כבל אפסח, אבל בלי להעליב.

זה משאיר אותנו עם יחימוביץ' - מטבע הדברים הייתם רוצים שאפרגן לה את המנהיגות רק שבואו נהיה כנים, יחימוביץ' מעוררת התנגדות. מפלגת העבודה כבר נתנה לה צ'אנס התוצאות השאירו את יחימוביץ' בהובלה אך לא כמועמדת להנהגת המפלגה. חשיבותה במפלגה היא ענקית ותרומתה אדירה ועדיין זה לא יקרה בקרוב, כדי ששלי יחימוביץ' תהיה מנהיג מפלגת העבודה שוב, שלי צריכה סוג של makeover אלא שאז היא לא תהיה שלי יחימוביץ' ואתם רואים את הכשל הלוגי המתבקש. אם שלי יחימוביץ' תנהיג את מפלגת העבודה אי פעם זה יקח עוד זמן ויצריך הרבה תהפוכות.

אז נשארנו עם עוד אחד וזה אומר שאולי אסור לי למהר ולפסול אותו כי בחישוב מהיר זה משאיר אותנו בלי אופציות. מפלגת העבודה כבר ניסתה אותו וזה לא ממש היה רע, כלומר בבחירות ב- 2006 הוא לא ניצח, אבל הוא שמר על כוחה של המפלגה ובאותם הימים זה היה סוג של הישג. הוא כן היה שר ביטחון ואפילו די טוב והקרדיט שהוא קיבל על כיפת ברזל הוא לגמרי מבוסס. הוא שינה סדר עדיפויות ופינה מקום לתפיסה נכונה של העורף ובכך נתן מענה יעיל ברמה הביטחונית וגם מענה פסיכולוגי וזה לא פחות חשוב. 

כפוליטיקאי הוא משופשף, הוא אפילו זקן חברי הכנסת וזה בהחלט משהו להתגאות בו בכנסת בה אחוז חברי הכנסת שזו להם הפעם הראשונה הוא יחסית גבוה. הוא ברור לגמרי, גם בתפיסה הכלכלית שלו, לזכותו עומדת העלאת שכר המינימום בעקבות המשא ומתן הקואליציוני שהיה מצוין, אפילו בלי להשוות לפארסה נניח של הבחירות האחרונות, אלא בכל קנה מידה. גם המשנה המדינית שלו ברורה, בעיני היא כמובן נכונה יותר מזו, שאם נניח שיש כרגע, יש כרגע. אבל הוא גם לא נתפס בציבור כמי שיוותר בעינייני ביטחון. שלא לדבר על השינוי שזה יביא ברמה הבינלאומית. 

גם ברמה האסטרטגית עמיר הוא בעצם בחירה די טובה. לאורך השנים הפוליטיקאי היחיד ממפלגת העבודה שהעביר בפועל קולות בפריפריה לטובת מפלגת העבודה וזה בהחלט חיוני כרגע למפלגה. ואפילו הוכיח שיש בכוחו, להעביר אנשי ימין-מרכז למפלגת העבודה כאשר הוא עומד בראשה. הוא אמנם הפסיד ב- 2006 אבל עמד בכבוד במבחן היכולת. וזה עוד מבלי לדבר על זה שהוא מזרחי, וגם אין צורך - עמיר לא מדבר בשפה של קיפוח או בשפה מרירה - עמיר מדבר ברמה הישראלית של כולם. אם אמשיך לדבר עליו עוד תחשבו שיש לי אינטרס. אני לא רואה רק את מעלותיו של עמיר, בהחלט יש לו חסרונות, ולא רק השפם. רק שאין למפלגת העבודה זמן כרגע לבזבז על מציאת מועמד, צריך לעבוד עם מה שיש ובתנאים האלה עמיר הוא מה שיש והוא לגמרי לא פשרה, אלא נציג אמיתי של אלטרנטיבה, בהנחה שגם הוא יבין את זה. 

הניתוח הזה הוא טוב ויפה, אבל מה שמפלגת העבודה צריכה עכשיו כדי להיות באמת רלוונטית זה שמי שיש לו את זה שיקום ויעשה מעשה. הרצוג רופס? אין בעיה שיקום מי שחושב שהוא יכול להחליף אותו ויתחיל לעשות מעשה - לדבר, ללחום, להכניס קצת פלפל ובעיקר - למצב את מפלגת העבודה כחלופה אמיתית. עכשיו בואו נראה את זה קורה. מסתבר שאני מדברת אל זה עם השפם עכשיו. דברים שלא הייתי מאמינה על עצמי גם בעוד מאה שנה, תראו מה זה?!

אופוזיציה זו כן ברירת מחדל וטוב שכך

ברירת מחדל (אילוסטרציה)

מכל מה שקרה השבוע אין דבר ששימח אותי יותר מההודעה של הרצוג היום, בשבתרבות בתל אביב, שמקום המחנה הציוני באופוזיציה ושזו לא ברירת מחדל אלא עדיפות. אגב, ברוב טובי, כי גדול, אני אפילו לא אדקדק בשגיאה לנושא ברירת המחדל. טוב, נו, אני כן. מבטיחה שאחזור לנושא, אבל השפה העברית דורשת כאן תיקון טעות. קראו לזה שירות לקהילה. ברירת מחדל היא הפעולה שינקוט מכשיר אם לא ניתנה לו שום חלופה אחרת. ברירת מחדל היא לא משהו שנעשה באין ברירה (כפי שמשתמע מדבריו של הרצוג), להפך - ברירת המחדל היא הפעולה האוטומטית שנועדה להשיג את הפעולה הטובה ביותר בהתאם להגדרות המקוריות. מבחינתי ברירת המחדל האישית (אם נניח שאנחנו מעבירים את המכשיר התאמה) של מפלגת העבודה לא היתה יכולה להיות אחרת מאשר ספסלי האופוזיציה. זה הדבר המבוגר והאחראי ביותר שמפלגת העבודה יכולה לעשות, היא בטח לא יכולה לתת הכשר לשרץ, היינו הקואליציה שנתניהו מקים וקוי היסוד הברורים מאליהם שלה. 

עוד אילוסטרציה (למתקשים)

ברור שאני שמחה על דבריו של הרצוג אבל שתי בעיות מתעוררות מדבריו, וכמובן סמכו עליי שאמצא בעיות: האחת שהדברים האלה נאמרים חודש ויום אחרי הבחירות והם היו צריכים להיאמר לפני. מצד אחד יש לשמוח על הדברים, לפחות אצלי הם הפיגו חששות כבדים. אבל תכל'ס הם נאמרים מאוחר מדי ופוגעים בהרצוג עצמו כי הם נתפסים כמו אסטרטגיה רופסת בגדר "עשה קולות של מעוניין עד הרגע האחרון". כבר השוויתי את ההתנהגות של הרצוג לטקסט של booty call בשתיים בלילה אני עומדת מאחורי זה ולכן העמדה הבוגרת והאחראית הזו מגיעה מאוחר ולא באמת משרתת את התדמית של הרצוג כפי שהיא היתה משרתת לו היה אומר זאת מההתחלה. ולא, ללחוש את זה פעם אחת ולשתוק חודש זה לא בדיוק אותו הדבר בעיקר לא כשהתקשורת מפזרת הנחות משל היו אלה נצנצים הנושרים מחד קרן מנצנץ בעמק פיות נסתר מהעין. הרצוג צריך לשמור על קו מאוד ברור, זה לא רק להיות באופוזיציה זה לייצר נראות ודרך אחרת. ברור שאפשר להציג את זה כשיקול דעת, לומר מראש הוא ראה את עצמו באופוזיציה אך שמר על עמימות כדי לא לפגוע בתהליך, אבל לא באמת חייבים לקבל כל הסבר, זה כנראה המקום להיות בוגרת ולציין שגם לא חייבים לסתור אותו.  

הוראות בטיחות
כן, הייתי חייבת

הבעיה השניה היא הסיפא של דבריו, כי הרצוג לא אמר רק את המשפט הזה, הוא גם אמר "נתניהו היה צריך גם להחליט עם מי הוא מקים ממשלה וברור שהוא מעדיף ממשלת ימין-חרדים". הנה שוב משפט בעייתי, אפשר לקרוא אותו דווקא כעקיצה פוליטית, אולי (אם להיות דרמטיים ולמה לא בעצם?) זו קריאה להתעורר - "שימו לב בוחרי שנת 2015 העלייה למטוס הסתיימה וצר לנו שלרובכם לא נמצא עליה מקום, צפויה לכם טיסה ארוכה עם כיסי אוויר לרוב, הודעות הבטיחות יגיעו לאחר התרגום לאנגלית". אבל לא נראה לי. תכל'ס זו הסיבה שהמחנה הציוני יהיה באופוזיציה, אולי בתוספת ההבנה שתהיה לו בעיה רצינית בתוך המפלגה עם הליכה לקואליציה.

נתניהו לא אוהב את רעיון ממשלת ליכוד-חרדים, זה כבר נגס בישבנו המלכותי בעבר וזה לא מה שהוא רצה, אבל היא משרתת את האינטרסים שלו יותר מכל אפשרות אחרת. אגב, ובהמשך לדיון שהתעורר על השגריר דרמר, גם הוא משרת את האינטסים של נתניהו נאמנה ממש כמו המשרת הנאמן שהוא. ישראל בחרה, השד יודע למה, בנתניהו שוב ומיהו נתניהו אנחנו כבר יודעים. לכן החשיבות של הקריאה לישיבה באופוזיציה של יו"ר האופוזיציה המיועד הרצוג כבר מההתחלה היתה צריכה להיות נחרצת. אסטרטג טוב היה רואה את זה מההתחלה. אפשר לקוות כי השנים באופוזיציה ימצבו את הרצוג טוב יותר. אפשר לקוות שהוא מבין את ברירת המחדל ולכן טוב שיתאים את עצמו כבר מעכשיו למצב "נשכני", הגיע הזמן להקשות על חייו של נתניהו, האיש לא עומד טוב תחת לחץ.  

המחנ"צ והבהלה מכסאות האופוזיציה

המבט המופתע (להלן)

כמה אני מופתעת מהמסמך שהוציא המחנה הציוני בנושא הסכם ההבנות של לוזאן? בואו נגיד שאני לא נראית כמו קת'רין הלמונד בברזיל של טרי גיליאם, אפילו לא קרוב. למען האמת, במצב הנוכחי, הטקסט הזה הוא בדיוק מה שהיה צפוי שהמחנ"צ יוציא, בהנחה שלהוציא מסמך בעניין היה צפוי. אגב, זה לא היה ולכן ההחלטה להוציא את הנושא החוצה (ורק בעברית) היא מעניינת בפני עצמה ואני כמובן גם אתייחס לזה. 

הטקסט הזה, שנכתב ע"י שני בוגרים של בית הספר למשפטים וזה ניכר, כמעט מהודק להפליא, קשה לי להאמין שהוא לא נערך מספר פעמים ולכן הדברים שלא נפלו בעריכה יש להם משמעות.

בואו נתחיל מזה שכבר בפיסקה הראשונה מופיע המשפט "..לצורך מטרה זו, אין קואליציה ואין אופוזיציה בישראל" (לידי כרגע יושב סר המפרי, שמרים את מבטו מהטקסט ואני יכולה לשמוע אותו אומר (קרוסאובר עם מונטי פייתון) "wink, wink, nudge, nudge"). סליחה? אופוזיציה בהקשר של המחנ"צ, בטח בקונטקסט של תעמולת הבחירות שלה, היא לא תנועה שמתנגדת למשטר, אלא מפלגה שאינה כלולה בקואליציה ויתרה אף מהווה אלטרנטיבה. בידול בין קואליציה ואופוזיציה, גם במקרים של הסכמה הוא חיוני מאוד, הוא הוא משמעות האופוזיציה. מעבר לזה מדובר במסמך של ככל הנראה המפלגה הגדולה באופוזיציה, בו היא משמיעה את קולה ולכן דווקא הבידול צריך להיות משמעותי, הרי ממילא יש כאן הסכמה עם נתניהו, אז תהיו אופרטיביים תגידו לזה אנחנו מצפים. אבל המסמך נכתב בשלהי הדיונים הקואליציוניים וככזה הוא נקרא. בקונטקסט הזה זה לגמרי נראה כאילו המחנ"צ מאותת ולא מסתפק בפנסי אורות אלא גם קופץ מעלה מטה. אם נמשיל לווטסאפ, אז הרצוג הרגע שלח לנתניהו הודעת "ער?" במסגרת מה שניתן לקרוא לו coalition-calls (כן, על בסיס booty calls). זה מוביל אותי שוב לעיתוי, אבל רגע כי אנחנו עדיין מדברים על מה שלא הושמט.

נעבור לפסקה השלישית (אם כי גם בפסקה השנייה, אם רוצים לדקדק "חלון הזדמנויות" נקראה אצלי בתרתי משמע, אבל אולי זו רק אני - הקטנונית), שם שוב יש קריצה אישית: "אין בכוונתנו לתת סופרלטיבים" זו הרי התייחסות לנתניהו שלכאורה מפתח את הדרמה במקום לקדם שינויים בהסכם, אבל בלי לנזוף בו אלא למקם את המחנ"צ שוב כשותף אחראי שיכול לסייע בנושא הזה שכמובן אין עליו מחלוקת ואפילו להציע במשתמע את הרצוג כשר חוץ אפשרי. 

ואז בפיסקה האחרונה מופיע "שלטון האופל" - כל שנותר לי לומר הוא שיש כאן אימוץ של ז'רגון נתניהואי ותכל'ס זה די מעציב. אין מצב שהביטוי לא קפץ למי מהעורכים של המסמך הזה ובכל זאת הוא נשאר. גם אם זה לא איתות לנתניהו ואני סתם רוקמת כאן מזימות, עדיין, זו בחירה בעלת גוון ברור - בנושא האיראני המחנ"צ יישר קו. גם אם לא קואליציה, נתניהו יכול לסמוך על "רשת ביטחון"  נו, איך לא?!

בין לבין, מופיע במסמך חלק אופרטיבי שניתן לראות אותו כמשנה אפשרית של שר חוץ פוטנציאלי בנושא איראן (גרעין וגם תמיכה בטרור), מעמדה הבינ"ל של ישראל, הידוק היחסים עם ארה"ב ובמובלע גם הנושא הפלסטיני והיחסים באזור. מה ששוב מרגיש קצת כמו קריאה לנתניהו לקבל את הנושאים האלה כפתיח טוב להסכם קואליציוני - אנחנו לא ממש רחוקים ממך.

זה מוביל אותי למה שכבר בעצם אמרתי - המחנ"צ ממקם את עצמו כשותף קואליציוני, שזה מרחק די גדול, בטח בזמן הקצר של 27 ימים מאז הבחירות, לעבור מ"רק לא ביבי" ל"אנחנו יחד מהפלמ"ח". ברור שאפשר להסביר את זה בהמון דרכים מאוד בוגרות, אני רק אומרת שכדאי לשמור את כל הטקסטים של ההסברים - הם יהיו שימושיים בדו"ח הפקת הלקחים מההפסד בבחירות הבאות.

ניכר שהבהלה מכסאות האופוזיציה גוברת על הרצוג. אין לי אלא להניח שהוא מרגיש שכניסה לקואליציה תהיה ה"טובין" שהוא מביא איתו כדי להוכיח הישג לבוחריו ולמפלגתו. הרצוג בצורה לא שקולה מעדיף את מה שהוא רואה כ"ציפור אחת ביד" - אם הוא יהיה בקואליציה מבחינתו הוא משיג לגיטימציה, דרך לקדם את מפלגת העבודה ולהפוך אותה למקבלת החלטות ודרך מצויינת לשמור על תפקידו, מיותר לציין שאני רואה את זה אחרת לגמרי.

למרות מגבלות הocd
אני סולחת לה שהחץ פונה ימינה

ולחשוב שבכלל רציתי לכתוב על הילארי קלינטון ועל ההכרזה הלא ממש לא צפויה, אבל המאוד משמחת, מאתמול. אני בטח לא אתנבא מה יקרה בנובמבר 2016, אבל אין לי ספק שהיא בדיוק האדם שהייתי רוצה שיוכרז כנשיאה הבאה של ארצות הברית. אבל בטח תגידו שאני משוחדת, אני מעדיפה את הדמוקרטים, אני אישה ולכן זה אך הגיוני, אבל זה בנאלי ולמען האמת גם קצת מקטלג. אתם בטח לא צריכים אותי כדי להעריך את האישה החזקה והפעלתנית הזו שמגיעה למרוץ הזה משופשת ומוכנה כמו ששום מומעמד אחר לא. אם יש מסלול הכשרה שכדאי שכל נשיא יעבור, זה מה שהאישה הזו עברה לאורך חייה הציבוריים כאשתו של וכפוליטיקאית בפני עצמה, ובעצם אלה רק כינויים שהתקשורת הצמידה לה, כי אם מסתכלים על מה שמאפיין את התתמודדות שלה זה שהיא תמיד סימנה לעצמה את הסטנדרטים לעבור את האתגרים שלפניה כהילארי קלינטון בלי שום תוספות. אדם בעל מדיניות ברורה, קר רוח, שקול ובעיקר בעל עצבי ברזל אלה נתוני פתיחה הרבה יותר ממרשימים. כן, אין ספק הילארי קלינטון לגמרי מגיעה מוכנה.  

אני לגמרי מוכנה להילארי