כשהייתי קטנה ניגנתי בפסנתר, אני באמת לא זוכרת אם נדחפתי לזה באלגנטיות או בחרתי בזה במודע, אבל ניגנתי. כיאה וכיאות קיבלתי אחר כבוד גם פסנתר מאומה שלי (סבתא בגרמנית) כי הרי איך תוכל הקטנה להיות עילוי בנגינה אם לא יהיה לה פסנתר משלה? היכולת להפיק צלילים כבשה אותי וההתלהבות הייתה בשיאה. ההתחלה היתה קלה ביותר ולגמרי אינטואיטיבית. פעמיים בשבוע היה מגיע ליאוניד, המורה הגוץ והנמרץ, מקשיב, מתקן, עובר ליצירה הבאה ומפליג בשבחים על הכישרון החד פעמי שניחנתי בו. עברו חודשים טובים וההתלהבות פגה, כל הסיפור הזה כבר התחיל לשעמם, היו כל כך הרבה דברים נהדרים לעשות ובלאו הכי ניגנתי טוב. לא מצאתי שום סיבה ראויה לשבת ולהתאמן שעות ביום, בטח אם כבר בפעם הראשונה ניגנתי כמעט ללא שגיאות. מצאתי לי מוצא - ניגנתי פעמיים בשבוע. בשיעור. בלבד. למרבה הפליאה ההתקדמות שלי כבר היתה הרבה פחות מהירה. למרבה הפליאה אמא שלי לא נשארה אדישה. התחילו ויכוחים מבוקר עד ערב "את לא מנגנת מספיק", "אם את לא רוצה לא צריך, אבל אני לא אוציא על זה כסף", אתם יודעים - היא אמרה את כל מה שהורים אומרים ואני אולי שתקתי, סביר שלא.
פעמים רבות הוחלט על עוד זמן ניסיון, ללא הועיל. באמת שלא ניגנתי כמעט ולאמא שלי זה נמאס. היא החליטה שהשינוי מתחיל במורה. ליאוניד הנמרץ פינה את מקומו לאוולינה הקפדנית והנרגנת. חדוות הנגינה רק דעכה לי עם כל רגע במחיצתה והיא באמת השתדלה להתחבב עלי. אבל אוולינה לא הייתה טיפוס מלבב והיא הצליחה להשניא עלי את הישיבה מול הפסנתר ובינתיים כבר נכנסתי עמוק לבלט ובין חמישה ימים בשבוע של אימוני בלט, למי היה כוח עוד באמת לנגן? בסופו של דבר אמא שלי החליטה שדי, אני נאלצתי לבחור והרומן שלי עם שיעורי הנגינה נגמר. אנחת הרווחה היתה גדולה אבל הצער, שנים אחרי, על כל שנות האין- נגינה המפוספסות היה גדול יותר וקיבל את ההכרה המוצדקת רק שנים אחר כך. אבל הפסנתר כבר עבר אל אחיניותיי כי בשום דירה שגרתי בה לא היה לו מקום. עד שעברנו לדירה הגדולה שלנו. הפסנתר חזר.
אבל חזר פסנתר קצת עייף ושחוק. הפסנתר שלי הוא לא סתם עוד פסנתר, חלילה. לידיי הענוגות הגיע פסנתר בעל קלידי שנהב מקוריים שנבנה לפני 1900 עם מנגנון שהפסיקו לייצר לפני מלחמת העולם הראשונה. אבל אנחנו לא ידענו מה זה אומר לשמור על פסנתר כזה ולכן היום הוא יפה וחבוט עד כאב. הבאנו את המומחה לענייני פסנתרים שפסק שצריך להחליף את כל המנגנון וזה יעלה בערך כמו פסנתר חדש פלוס דירת חדר באילת. אז יש לנו עכשיו פסנתר מזייף בחלקו, אבל יפה ועתיק ועד לא מזמן בעיקר תופס מקום.
27 שנים אני כבר לא מנגנת. עשר שנים פלוס כבר אמא. שנתיים פסנתר בבית. כלום? מקסימום ביטלס על גיטרה ב- wii? מה עם כל האופרות והקונצרטים וההופעות? מה עם המוסיקה בבית ובאוטו (הכל, הכל - רוק כבד, מחזות זמר, אלטרנטיבי, ג'אז, היפ-הופ, אפילו אסיד-ג'אז)? ה- mp לכל ילד? סדנאות? youtube? ומה עם כל כלי הנגינה הקטנים והקסילופון שנקנה בחנות מוסיקה רצינית. לעזאזל מה עם כל ה- baby Mozart? מה? כמה אפשר לחכות? ואז בגיל 5 הבכור רצה גיטרה. הו, האושר, כל כך צעיר וכבר רוצה לנגן. קיבל, ברור שקיבל. מילה לא אמרתי חוץ ממזל טוב (טוב זה שקר, דיברתי הרבה, אבל שום מילה על נגינה). לא ניגן. רק רצה גיטרה, לא הצהיר שהוא רוצה לנגן. שתקתי. בחרו חוג של טרום- כלי, ראיתי את הרקיע השביעי מלמטה. נהנו. לא ביקשו כלי. איך לא ביקשו כלי זה לא ברור. החוג הוא "טרום-כלי", לא מתבקש שהחוג הבא הוא כלי? לא. כבר חששתי שלא תהיה לי ברירה זה יהיה או לשתוק לנצח או לגרור אותם בועטים וצועקים לקונסרבטוריון ולא לצאת משם עד שעולה עשן לבן יען כי כי נבחרו כלים? שתקתי. באמת לא היה קל. בטח לא עם חברות כמו שלי שכל ילד מנגן על כלי מרכזי ועוד איזה כלי, סתם בשביל הכיף. ואני עם המנטרה שלי "לא דוחפת, לא דוחפת... זה צריך לבוא מהם.. סיבות נכונות... ירצו, יקבלו (וכו')". סבבה, רק שירצו... מה ביקשתי?
או, אז מסתבר שהסבלנות משתלמת. (מילא סבלנות, אבל שתקתי. אני לא אמרתי כלום. רק על זה מגיע לי פרס). לפני חודשיים וחצי הילדים שלי התחילו לנגן (לא על הפסנתר). באה המרכזית ואמרה בנחישות שהיא החליטה לנגן בכינור. וואלה, חשבתי לעצמי זה כל כך מתאים. קבענו פגישה בקונסרבטוריון. באותו רגע הכריז הבכור שהוא רוצה לנגן על הגיטרה. נכנסנו לפגישה, הכינור היה התאמה מושלמת. עם הבכור, המנהלת התעכבה. היא מיד אפשרה לו להתחיל עם גיטרה, אבל ביקשה ממנו רגע לבוא איתה למורה לכלי נשיפה. אחרי שהילד נשף פעם אחת בטרומבון זה היה בלתי נמנע, החיבור היה מיידי וטוטאלי. יצאתי מהקונסרבטוריון עם שני ילדים נרגשים ומאושרים שרק מחכים כבר לשיעור הראשון ועוד ילד קטינא רבע עוף שמכריז שבשנה הבאה הוא מתחיל חצוצרה (עזבו, אמרנו שמתחילים בטרום כלי, לא?).
אני מניחה שכתיבתי המעט מוקצנת במכוון, עלולה לעורר דימוי של אמא הישגית. טוב, אולי זה נכון, אני רוצה שילדיי יהיו הישגיים, לא תחרותיים, אבל שיקבעו לעצם מטרות וינסו לדבוק בהן גם כשקשה, שיחתרו להיות מאושרים ולהתמיד במשימה. הבחירה בחינוך ביתי היא מפחידה גם ברמה הזו של הישגיות, כי תחרותיות אין ממש, כלומר אפשר לחפש אותה אבל היא לא מופגנת או מפורשת ולרוב היא לא קיימת, אבל ההישגיות היא חמקמקה וצריכה להיבנות. מוסיקה בהרבה מובנים מספקת גם את הצד הזה, לבד מכל שאר הדברים. הישגית או לא הישגית, אני לא שואפת לילדי פלא, רק רוצה שיתנסו ויגלו. להבין ולו קצת במוסיקה זה משהו לכל החיים, זה כישרון שהוא תמיד נפלא ברמה האישית. מוסיקה היא עוד כלי, עוד שפה, עוד עולם, עוד מימד. קלישאה, נכון? אז תנו לי להתפייט - מוסיקה היא עוד דרך חשיבה, היא עוד מקור אדיר לידע, היא עונג צרוף, היא אופן ביטוי, היא הקשבה. היא גם לקיחת אחריות והבנה של משמעת עצמית גם בלי להיות ישה חפץ (כינור) או קרטיס פולר (טרומבון) הבא.
החודש הראשון היה מושלם, הילדים התאמנו ונהנו מכל רגע. גם היום הם מאוד נהנים, כל אחד מהם התחבר לכלי שלו וזה מצחיק עד כמה מהר הוא הפך לחלק מאיך שהם מגדירים את עצמם. בעצם זה נפלא. אבל רואים שהם עוד צריכים להתאמן על הכנסת זמני נגינה לסדר היום שלהם וזה לא ממש טבעי. אני מניחה שצריך פה מעבר הדרגתי מתזכורות שלי ומציאת סלוטים של זמן לאימונים לאחריות מלאה שלהם ושהתהליך הזה לוקח זמן. ברור לי שהתהליך הזה צריך להיות נעים ונטול לחצים, באותה בהירות נהיר לי שבכל זאת נכנסים לחצים. נגינה היא מחוייבות גדולה שגוזלת זמן ומחייבת אחריות לאימונים. איך עושים את זה זו שאלה טובה. אני מניחה שצריך למצוא איזשהו שביל של זהב בין ילד מקטר כי בא לו לעשות דברים אחרים ובין הורה שבכל זאת מתעקש. מוסיקה, כמו עוד הרבה דברים אחרים, הוא לא נושא שצריך לריב עליו. להתעקש עם הילד על זמני נגינה, או זמני שיעורים או כל דבר אחר, זה לקחת את האחריות שלו על הכתפיים שלך. אבל זה בסך הכל מכניס מתחים מיותרים במקום שאין סיבה ללחץ. אך זה תהליך שהוא מחוייב המציאות ולכן כל עוד הוא נעשה נכון, אני מניחה שזה חלק מתהליך הגילוי של המושג הערטילאי אך הכל כך מוחשי הזה שנקרא אחריות.
אני עצמי נורא מצטערת שלא המשכתי עם הפסנתר, היום אני לומדת איתם מחדש, הם על הכלי שלהם ואני על שלי. אני רואה את החדווה בנגינה שלהם ואת האהבה ומנסה כמו לוליינית על חבל דק ללכת בין הטיפות ולהנחות אותם נכון בקצב שלהם בדרך שלהם שהיא לא הדרך שלי וזה עוד דבר שצריך תמיד לזכור אני מניחה.
