בשבוע שעבר, כשפתאום נזכרתי לבדוק דואר, מצאתי הזמנה לרשום את קטינא לכיתה א'. זה מצחיק כי הוא קטינא וכיתה א' זה כבר גדול והוא הרי, נו הוא קטינא. זה לא הגיוני שקטינא יעלה לכיתה א' למרות שאני יודעת בן כמה הוא בדיוק. אז ברור שאני לא רושמת את קטינא לבית הספר והוא, כמו אחיו, יישאר בחינוך ביתי, זה עדיין לא משנה את העובדה שקטינא עולה לכיתה א'. ולא משנה איך נהפוך את זה, זו נקודת ציון. נקודות ציון מעמתות אותנו עם קו הזמן של החיים, שאיכשהו בגלל שאנחנו עליו אנחנו לא מצליחים להבין אותו לאשורו עד שאנחנו מגיעים לנקודת ציון שהן לרוב מותנות חברתית או אישית. את מה שמתקדם איתנו, אנחנו פחות רואים, אולי קצת נעצרים בימי הולדת, אבל הם מתקדמים יחד איתנו כך שהמהות הזו היא חמקמקה לעיתים. נקודות ציון עומדות על קו הזמן ואתה יכול לבחון אותן במנותק.
זה שקטינא עולה לכיתה א' הביא אותי שוב לחשוב על תינוקות, כי לא משנה איך מסתכלים על זה כבר הרבה זמן אין למעשה תינוק בבית, אבל האישור הרשמי הזה של ילד שעולה לכיתה א', איך בכלל כבר הגעתי לפה? את ההחלטה שקטינא אחרון כבר עשיתי, בעצם עשינו. אולי זו הידיעה שזו הישורת אחרונה, אם לא עכשיו, כבר לא יהיה בבית הזה עוד תינוק וזה לא משנה שרציונלית אני לא רוצה עוד תינוק. בניתוח קר ברור לי שזה לחלוטין לא מה שאני/אנחנו צריכים עכשיו, אבל השקלול הזה אף פעם לא לוקח בחשבון את התחושה הנפלאה של להיות בהיריון (כן, אני מאלה. לא, לא היו לי בחילות. כן, אני מתנצלת. בעצם דווקא לא), של לידה (כן הלידות שלי לא היו קלות. כן טבעיות. כן אלה בכל זאת היו 3 חוויות מדהימות של התחברות אל העצמי. לא בקטע ניו אייג'י אלא בקטע של עוצמה אישית), את הריח של תינוק, את העור הקטיפתי, את ההנקה, להחזיק תינוק. כל אלה לא נכללים בחשבון ולא משנה כמה הם תמיד יפרטו על המיתר הלא נכון. תכל'ס הם גם ממש לא סיבות טובות לעשות עוד ילד, מקסים ככל שיהיה.
אני לא מהנשים ש"מתכווצות להן השחלות" (בכלל מאיפה המושג הדבילי הזה?), אני לא רואה תינוקות אחרים ורוצה, זה הקטע הזה עם התינוקות שלך. יש אינספור סיבות טובות ונכונות ללא להביא ילד עכשיו. ילד אומר להחליט מראש כנראה על ניתוח קיסרי לדוגמא (לא ניכנס לסיבות) ומי רוצה ניתוח קיסרי? ילד זה גם המון שיקולים כלכליים שמצטרפים להם והרצון לתת לילדים שכבר יש כמה שיותר ולא פחות. ילד זה גם הויתור על החרות הזו שיש בילדים שמתבגרים שהיא כבר כמעט בהישג יד שוב עכשיו ותינוק חדש, מופלא ככל שיהיה, זה מדרון חלקלק מאוד. ואחרי כל זה ברור שיש עדיין "ועדיין" בכל פעם כשחושבים על תינוק. מצחיק כי כבר חשבתי שאני שלמה עם זה. אבל כנראה שלהיות שלם זה תמיד עם איזה סדק. הסדק שמודבק. המקום הרגיש שנפתח ובוחן אותך מחדש, זו היכולת שלך לסגור אותו מחדש ולחייך שמעידה על הכוח שבתוכך לפקפק ולהשלים.
ההצפות האלה של עימות מול הבחירות שלך בנקודות זמן ספציפיות יכולות להיות לא פשוטות. בעיקר כאשר באמת חשבת שהשלמת את התהליך. זו חייבת להיות ההכרה הרשמית הזו שקטינא ממש אבל ממש לא תינוק ולא פעוט שגורמת לכל זה לצוף שוב מחדש. זה להיות אמא לשלושה ילדים בגילאי בית ספר (שזה אגב, 3 תוכניות לימודים שאני צריכה לכתוב לשנה הבאב ולהגיש למשרד החינוך - מה אני כותבת בבלוג בכלל? אני צריכה להתחיל לעבוד על זה). זה להבין שזהו, אני כבר כנראה לא ילדה, טוב, אם יומולדת 40 לא עשה לי אתה זה, אולי ההכרה הזו כן? מי יודע?! דרך אפשרית לנצח את זה זה להגיד שתמיד יגיע הרגע שהילד האחרון באמת כבר גדול אז כדי לגמור את התהייה בנוקאאוט כבר בסיבוב האחרון בהחלט, לפי בחירה כמובן. אני בחרתי - 3.
אז, הנה איווררתי את זה שוב, הדבקתי עוד קצת בצדדים שנסדקו. אני קרן הבר בדעה צלולה מכריזה שאין לי ברירה אלא להכיר בזה שאני אמא לשלושה ילדים גדולים ויש לקוות שאני גם באמת אפנים את זה. נראה לי שבזאת דנתי את קטינא להיות לנצח קטינא... רק חכו לפוסט כשהוא יתחיל אוניברסיטה. אבוי
