חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות בנות. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות בנות. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 11 ביולי 2015

הכל מעורב, טוב, חוץ מאשר בנושא מגדר

כמה דברים הצטרפו להם לפוסט הזה שלוקח לו זמן להיכתב, זה התחיל עם ההיערכות ליום ההולדת של הבכור ושיחה שהתרחשה אחרי פירסום רשימת המוזמנים. בעוד שכל שנה (למעט שנה שעברה בגלל צוק איתן), כל ימי ההולדת שלו הם אצל סבא וסבתא בבריכה עם כל החברים ומשפחותיהם, סוג של משתה פסטיבלי מלא באוכל ומשחקים. השנה הוא רצה מסיבה רק עם החברים הקרובים ובלי המשפחות שלהם. אני מוצאת את זה לגמרי לגיטימי, אלא שבעוד שמרבית חבריו מהסביבה, למסיבת בריכה הם צריכים לנסוע רחוק יחסית ואם לא כל המשפחה באה הרי שאנחנו לגמרי הורסים למשפחות שלמות את השבת בשל נסיעות מיותרות, לכן נפלה ההחלטה לערוך את המסיבה בבית. בחינה של המוזמנים מראה שיש איזון די מושלם בין בנים לבנות ואגב זה היה כך מאז ומעולם.

זו לא פעם ראשונה שאני חושבת על זה שבעוד שבחברה מאוד מקובל שאיפשהו בתקופת הגן ועד כיתה ו' פחות או יותר, בנים ובנות לא אוהבים זה את זה באופן גנרי (לא בהכרח פרטני) וזה מסתכם עקרונית ב"איכס בן/בת", הילדים שלי מעולם אבל מעולם לא עברו שלב של "איכס" כזה. תמיד היו להם חברים בנים ובנות והם אף פעם לא יצרו הבחנה חברית או חברתית על בסיס מגדרי. סילחו לי על ההכללה, כי ברור לי שהיא אינה גורפת, אולם מרבית ילדי המסגרת הרגילה אני מכירה עברו את השלב הזה ואילו מרבית הילדים במסגרות האלטרנטיביות (שאני מכירה), אם זה חינוך ביתי, אנתרופוסופיה או דמוקרטי, לא הפגינו את להט המידור המגדרי.   

למה אני אומרת את זה? כי זה מצטרף לדיון ששמעתי על הסללת בנים ובנות השבוע ברדיו, על דיוני המגדר והביטוי שהם מקבלים בחברה, כי זה חובר להסללת ילדים, מה שמוביל אותי למחשבות על אינדוקטרינציה, [אגב אצלי זה מחובר גם לצילומי הילדים עם הכתובות בעד עונש מוות למחבלים על עמוד הפייסבוק של ח"כ שרון גל (לא מצרפת לינק - חפשו את הפורנוגרפיה הזו בעצמכם), אבל אני אחסוך לכם]. איך הכל מתחבר? הכל מתחבר לחינוך.

משהו מהותית שגוי בחינוך הילדים, אני לא הראשונה שאומרת את זה, וזה גם די מקובל לומר את זה בכל דור. רק היום הזכרתי את הזעזוע של אפלטון מהמחשבה שקרוא וכתוב יהיה נגיש לציבור כולו. אבל נדמה לי שהחינוך, כפי שהוא לידי ביטוי בפועל ולא כמו שאנחנו מציירים אותו לעצמנו מחשבתית, הוא פרדוקסלי במידת מה כיון שהחינוך הפך ממקור של ידע רחב למקור ידע מצומצם ובמידה רבה הפך מאתגר למכשול למחשבה חופשית וליצירתיות. זה לא קרה היום, זה תהליך שקורה כבר הרבה שנים בהמון מקומות בעולם. בתי הספר הפכו לבתי חרושת המייצרים דגם די אחיד של חשיבה וצרכנות. בתחילה צומצם מרחב הידע, אח"כ צומצמו האומנויות, אח"כ צומצמו המדעים ההומאניים.מקום הסוציאליזציה הפך דומיננטי יותר, ובתי הספר הפכו גם למחוללי הערכים, מה שאומר שבתי הספר כממלאי מדיניות הפכו למקור לעיבוד תכנים ואינדוקטרינציה. 

תגידו שכך זה צריך להיות וששאר האלמנטים צריכים להיות באחריות ההורים? אני לא מסכימה לזה, מה גם שהילדים אינם יכולים לנתק ממש בין המציאות בבית והמציאות בבית הספר והם סופגים את ערכיהם מכל ההתנסויות גם יחד. אם נתייחס לעניין המגדרי, הרי שגם בבתים בהם יש התייחסות שוויונית לשני המינים בתוך הבית, רבים הילדים שיגלו את ההבחנה המגדרית בתקופת סוף הגן ובית הספר היסודי בכל זאת. הלחץ בתוך חברת הילדים לבידול המגדרי הוא גדול משום מה בתקופת הגן, אני תמיד שמעתי שזה נורא טבעי ואף פעם לא פיקפקתי בזה. אלא שאז שמתי לב שזה לא כך אצל הילדים שלי ואז התחלתי לבחון את העניין ושמתי לב שזה לא נמצא אצל ילדים בחינוך ביתי. המשכתי לבחון את העניין ושמתי לב שגם אצל ילדים במסגרות אלטרנטיביות אחרות זה לא ממש ככה ועם זאת מרבית הילדים במסגרות רגילות מפגינים בידול שכזה. מה אם כך טבעי יותר לילדים - הבידול המגדרי הזה? או אולי העדר הבידול?בעיניי התשובה מובנת מאליה - במקום אחד אין הסללה לבידול ולכן היא לא מתקיימת. 

האם זה בגלל איזושהי פרקטיקה לא מודעת של חלוקת בנים בנות בקבוצה גדולה כי זו החלוקה הכי קלה לחצות לשתי קבוצות באופן שווה? האם נוצרת דינמיקה של יש דברים של "בנים" ויש דברים של "בנות"? כן ברור, רואים את זה בכל מקום, זו הסללה חברתית, צרכנית, בית ספרית, משפחתית גורפת. כמה פעמים שמעתם אדם מבוגר שואל ילד "למה אתה צריך לשחק בבובה?" לא, כי עדיף שהוא ישחק בחייל. בנים לובשים כחול וירוק ועל הבגדים שלהם יהיו גיבורי על, כדורגל בפרט או ספורט בכלל, בנות יהיו ורודות וסגולות מלאות בפיות ונצנצים ואמרות רומנטיות ובואו לא נדבר על הבדלי הגזרות של בגדי ילדים, אפילו פעוטות. יש ספרים שמובחנים לבנים ויש ספרים שמובחנים לבנות. חינוך ביתי איפשר לי לחשוף את הבנים שלי לא רק לספרי פנטזיה אלא גם לספרים אחרים שעקרונית מוגדרים כספרי בנות [נשים קטנות, האסופית, נעלי בלט (ונעלי החלקה ונעלי קולנוע), היידי ועוד]. אותו המסר עובר גם בחוגים של אחרי הצהריים, בנים  לא ממש נשלחים ללמוד מחול, בחברה מצ'ואיסטית כמו שלנו ההתייחסות לזה היא מאוד בוטה ובולטת. אנחנו שולחים מסרים מאוד כפולים לדור הזה של מצד אחד דיבורים על שוויון ומצד שני בידול ברור של בנים/בנות. בתוך מציאות הדה פקטו והדה יורה - ילדים יעדיפו את המציאות שהם רואים ולא את המציאות הפילוסופית. 

זה הרבה יותר עמוק מזה בתחום של בתי הספר כי כל השיטה לא נכונה, היא לגמרי לא מתאימה לעידן האינטרנט והמידע הרחב והזמין ושלל אפשרויות הלמידה, היא לגמרי לא מתאימה לרעיונות של אינדיבידואליזם - הרי אם היתה כזו היתה מאפשרת למכלול של כשרונות לבוא לידי ביטוי והיא עוד יותר לא כזאת כי היא בוחנת במדדים של הישגים ורובם מוטים, והיא מייצרת תכנים, נבנית ובוחנת על סמך הישגים ממוצעים של ילד ממעמד הביניים. מערכת החינוך מתאימה את עצמה לגמרי למבנה החשיבה שמתאים יותר לבנים מאשר לבנות ולכן התוצאות בהתאם. העובדה שמחד אנחנו מנסים לחנך את ילדנו למימוש עצמי ולאמונה שהם יכולים לעשות מתנגשת מול מציאות שלגמרי מסלילה אותם ליצר הבדלים מגדריים ויותר מזה היא הלכה למעשה עומדת בפני כל מה שהם יכולים להיות לו רק ניתן היה להם חופש. זה מחזיר אותי למחשבה שבעיני היא מכוננת - החזרת הלימודים ההומניסטיים לקדמת הבמה החינוכית, בעיניי זה הפתרון הנכון היחיד למרבית חוליי המערכת. 

כן, אני יודעת תגידו שזה חלק מהביקורת שלי על המערכת, בוודאי שזה כך, אבל זו אמורה להיות הביקורת של כולנו. דברים אינם יכולים להשתנות בלי דרישה ברורה לשינוי. אנחנו מקבלים כמובנים מעליהם יותר מדי רעות חולות שבסופו של דבר אינן מועילות לנו ובכל זאת אנחנו מוותרים להם.המאבק לשוויון מגדרי לא יוכל להפסיק להיות מאבק אם לא נשנה דפוסים של חינוך מההתחלה גם בתוך המערכת, אם לא נפסיק דפוסים של צרכנות שהם מיותרים (כמו הספרים לבנות "איך להיות מהממת" ולבנים "איך להיות מיליונר" או משהו בסגנון). הרעיון של שוויון ואינדיבידואליזם הוא משהו שילד צריך לגדול אליו כבר מההתחלה כחלק מההוויה. גם פה אגב חלק מהבעיה הספציפית בישראל זה עירוב הדת. אולי צדק ברטרנד ראסל אולי האנושות אכן עומדת לפני תור זהב, אולם על מנת להגיע אליו עליה הילחם בדרקון שבשער, והדרקון הוא הדת. אבל עכשיו תגידו שאני מערבבת. ובכן, יקיריי, אסיים בזה שתמיד הכל מעורב. טוב, חוץ מאשר בנושא המגדרי במערכת החינוך. סיימתי. לעכשיו.


יום שלישי, 24 בדצמבר 2013

מפחיד לגדל כאן בנות? בטח, אבל לא פחות מפחיד לגדל כאן בנים... מפחיד לגדל ילדים באוירה הנוכחית ולקוות שיגדלו להיות שותפים נפלאים ומכבדים לא רק בחיים אלא גם במיטה

אם אגיד שאין לי מילים זה לא ממש יעבור, כי כולנו יודעים שיש לי, אבל הן פשוט לא מסתדרות לי כי אני נורא סוערת. זאת אומרת לא תראו שאני סוערת, אני נראית די רגיל, יש שיגידו אפילו סופר רגועה, אבל בפנים אני רוגשת כי כל כך הרבה דברים מתחברים לי וגם לא מתחברים וכל הסיטואציה הזו מאוד לא נעימה לי. כן, אני מדברת על האונס של הילדה בת ה- 12, אבל גם על כל הילדים שהמקרה שלהם לא עולה לכותרות, אלה שמתלוננים ואלה שלא מתלוננים, ועל פרשת איל גולן ועל כל שאר הפרשות האחרונות המשלבות סקס וגילאים בלתי אפשריים בקונטקסט הזה. נכון שאם אנחנו מחפשים את הקרבן האולטימטיבי הרי שהבנות שנפגעו בכל הפרשות המצמררות האלה הן הקרבן. רבים דיברו וידברו על זה. אבל לא כדי להקל בפגיעה האמיתית בבנות הללו, לא כדי לצמצם את אחריותם של התוקפים, צריך לראות כאן גם התמונה הגדולה יותר  - אנחנו מגדלים ילדים עם הרבה מאוד בעיות. מפחיד לגדל כאן בנות? בטח, אבל לא פחות מפחיד לגדל כאן בנים. כי מפחיד גם לגדל בנים שלא מכבדים מרחב של בנות ומפחיד לגדל בנים ובנות בעידן של מתירנות מינית מוחלטת ולקוות שהם יגדלו עם המסרים הנכונים וידעו להיות שותפים נפלאים ומכבדים לא רק לחיים אלא גם במיטה. כל פעם עולה משהו אחד לכותרות - אונס, חרם חברתי, התאבדות, וכך מוסט זרקור השיח הציבורי לנושא אחר בכל פעם. אולם הנושאים הללו קשורים זה בזה ורק הניסיון למצוא את המקור או המקורות לתחלואים הללו יביא לפתרון אמיתי. 

אני קטונתי מלמצוא פתרונות. זה כבר כמה זמן מה שאני סוחבת איתי את הנושא הזה בכל מיני הקשרים. למשל, מתחת לדירה שלנו יש קבוצת ילדים שנוהגת לשחק כדורגל, יש שם בעיקר ילדים בני 9-10, אבל גם כמה בני 7-8. כבר שנתיים שאנחנו גרים כאן ושנתיים מלווים אותנו חילופי הדברים (זו בטח לא שיחה) מהגינה שיש לציין שעברה די הרבה הידרדרויות. הם לא באמת מדברים אחד עם השני, יש להם יכולת מופלאה לתקשר זה עם זה באמצעות הכדורגל והקללות. הקללות הללו הן מהות השיחה ביניהם, הם לא רבים, הם משחקים כל הזמן ופשוט מקללים אחד את השני בלי הפסקה ובין הקללות משבצים עוד מילים, אבל לא הרבה. לפני שנתיים (הם בטח היו בכיתה ב') אלה היו קללות "קלות" (אתם יודעים ברוח קבלת השונה - הומו, זונה, חרא, טמבל וכאלה) וניתן היה להבחין בעוד מילים במהלך המשחק אפילו סוג של קרעי שיחות היו זה כבר משפטים שלא נעים לי בכלל להזכיר כמו הפנינה של השבוע: "בוא תתקרב שאני יבעט (ברור שבמקור) לך בביצים וכשתתקפל על הברכיים תוכל למ%$ץ לי" התשובה לא איחרה לבוא: "לך, לך יא זונה בהיריון" ושניהם ציחקקו וטפחו זה לזה על הגב , המשחק נמשך.  באמת שיש עוד הרבה יותר, אבל עזבו. הם בני מקסימום 10. אתמול אחד מהם חיכה לחברים שלו למטה ופזמון התנגן לו משהו כמו "שורף לז#$ן אש, כי האש היא דבר שורף". כן באמת. הילדים האלה, אם תפגשו בהם, הם בדיוק מסוג הילדים שאנחנו כל כך אוהבים לקרוא להם "בני טובים נורמטיביים", הם בטוחים דרך אגב שאף אחד לא שומע אותם ובאמת לא ראיתי אף אחד מעיר להם, אף פעם ואני חייבת לומר שאני מוצאת את עצם השמיעה של הדברים שלהם פוגענית וגם אני לא אומרת. זה לא המקום שלי.

מה שאני כן יודעת זה שהגבולות נעשו מאוד נזילים ובעוד שאני בטח לא פוריטנית, אני כן מרגישה שאנחנו בשלב שזה מתחיל להתפוצץ לנו בפרצוף. מבחינתי - קרעי המילים שעולים מהגינה (קרע זה זכר), תמלילי שיחות הטלפון בין הבנות בפרשת גולן (אמנם לא קראתי הרבה, אבל עזבו אתכם רגע מהפרשה עצמה, הן מדברות ביניהן, בנות 14 להזכירכם, על סמים וסקס חופשי כחלק אינטגרלי מהחיים שלהן), הילד שהתאבד כתוצאה מלחץ חברתי כנראה, מקרי האונס, הגלישה לאתרי פורנו, החרמות, המסרים המידיים שעוברים בין כל ילדי השכבה שכבר מזמן אינם סתם עוד אמצעי תקשורת חברתי מגניב שנועד לשמור על קשר, חבורות הנערים שמאבדות הכרה בגני המשחקים בסופי השבוע ובחופשים - כל אלה קשורים קשר הדוק, הם לא מקרים מבודדים, אם כבר הם המון סימפטומים של מחלה שאף אחד לא אמיץ דיו לנקוב בשמה או ששמה עדיין לא ניתן לה ואנחנו בעצם בעיצומו של גילוי חולי חברתי חדש.

קטונתי, אבל אולי זה עניין של גבולות? הילדים האלה לא ממש מבינים את המושג מרחב אישי, מרחב ציבורי ומרחב וירטואלי - כל המרחבים חוברים להם יחד, זו בעית גבולות די מובהקת. הם גם לא ממש למדו כבוד מהו ולא משנה אם זה הנושא שעליו בוחר משרד החינוך להתמקד (חייבת לומר שלאור התוצאות שאני רואה בינתיים הערך של "קבלת השונה" השנה עוד לא ממש מוטמע, אבל עוד חזון למועד). אנחנו מדברים אליהם בשפה דואלית ולרבים מהם לא ברורים גם גבולות ההתנהגות והם מאוד מבולבלים וכנראה שדי בצדק. סתם חשבתם פעם באיזה גיל חשפתם את ילדיכם לראשונה ל"שקר לבן" שלכם? אתם יכולתם למדר את זה - שנים של תרגול, הילד נכנס לדיסוננס אבל היו סמוכים ובטוחים שמעכשיו שקר זה אופציה. בבית הספר ההתנהגות שלהם לרוב נבלעת, הם גם בכל זאת יודעים מתי לא רואים אותם, הם יכולים להתנהג בצורה מסויימת בכיתה ואחרת לגמרי בהפסקה או מחוץ לשעות בית הספר. הפיקוח עליהם מחד הוא הדוק - שיעורי בית, שעת שינה, אוכל וכו' אבל הוא מעט רופף דווקא בתחומים החשובים יותר אך האמורפיים כמו ערכים. ויש לזה מחיר כי אני לא באמת חושבת שאנחנו מוכנים לתלישות הזו שתחזור אלינו חזרה ברגע שהם יגדלו יותר.

ואולי זה עניין של חשיפה? הם חשופים מגיל צעיר מדי לדברים שיש שיפטרו בלא מזיקים אולי אבל בטח לא מתאימים לגילם, תסבירו לי למה ילד בן שמונה צריך לראות הישרדות? הרי הסיבה האמיתית שהם רואים את זה היא כי הם לא הלכו לישון והמבוגרים לא רוצים לפספס, בכל זאת צריך לפרסם סטטוס בפייסבוק אחרי התוכנית וזה דורש בחינה מעמיקה של כל רגע מרגעי התוכנית, שלא לדבר על הפרסומות (גם סופר מתאים לגיל הילדים). אבל גם בלי לראות את את התוכנית הזו אף פעם, אני מוכנה להישבע בנהר הסטיקס שיש שם אינספור רמיזות ולא רמיזות שבטוח לא מתאימות לילדים ושולחת להם מסרים מאוד שגויים. וזה בלי לדבר על זבל אחר שהם חשופים לו, אני פשוט לא ממש מכירה את לוח המשדרים ולא בא לי לערוך על זה שום מחקר. הם חשופים לזה בגלל שהמבוגרים לא שמים פה גבולות (שוב, גבולות) - לא לעצמם כנותני דוגמא ולא לילדים שבטח לא צריכים לראות טלוויזיה בשעה הזו, דווקא ספר, משחק, או רק שיחה משפחתית על כלום נשמע לי כמו רעיון הרבה יותר טוב. הם גם מקבלים סמארטפונים וטאבלטים וזה יכול להיות נפלא, רק שהחשיפה להמון תכנים לא ראויים היא ברורה ולא רק בענייני סקס גם סתם אם יוצא להם לקרוא טוקבקיסטים עצבניים בכתבה שעניינה אותם והם יכולים להכריע גורלות בשניות של מסרים מיידיים ויראליים. הם לגמרי חשופים עוד הרבה לפני שהתפתחו אצלם הקולטנים הנכונים והבעיה האדירה היא שנוצר כאן עיוות, כי בינינו ילד בן 10 שחושב שהוא יודע מהי מציצה כבר קיבל דימוי לא נכון וזה כבר ילך איתו כל החיים.  

נראה לי שצריך כאן טיפול מערכתי שדורש שיתוף פעולה של רבים ולכן אני מניחה שהוא גם לא יקרה ורק נוכל לקוות שזה איזשהו תהליך אבולוציוני בלתי ניתן למניעה שיביא למשהו בהכרח אחר, לא שופטת. אבל זה בדיוק מסוג הנושאים שגורמים לרצות שוב להודות על מזלי הטוב שמאפשר לי לשמור את הילדים קצת יותר קרוב ולהיות המבוגר האחראי ששם לב לתכנים שמועברים הלאה. נכון, הצנזורה לא הרמטית וגם אלינו נכנסים דברים שלא מתאימים לי, זה כנראה בכל זאת פער דורי שמלווה אותנו מתחילת האנושות ואין אלא לקבלו ולהכילו. אבל אני יודעת שהילדים שלי, באחריות שלי, מקבלים סט של ערכים שמכשיר אותם להיות בני אדם טובים ומכבדים בעיני זו תעודה חשובה מכל תעודת בגרות אחרת.