כמה דברים הצטרפו להם לפוסט הזה שלוקח לו זמן להיכתב, זה התחיל עם ההיערכות ליום ההולדת של הבכור ושיחה שהתרחשה אחרי פירסום רשימת המוזמנים. בעוד שכל שנה (למעט שנה שעברה בגלל צוק איתן), כל ימי ההולדת שלו הם אצל סבא וסבתא בבריכה עם כל החברים ומשפחותיהם, סוג של משתה פסטיבלי מלא באוכל ומשחקים. השנה הוא רצה מסיבה רק עם החברים הקרובים ובלי המשפחות שלהם. אני מוצאת את זה לגמרי לגיטימי, אלא שבעוד שמרבית חבריו מהסביבה, למסיבת בריכה הם צריכים לנסוע רחוק יחסית ואם לא כל המשפחה באה הרי שאנחנו לגמרי הורסים למשפחות שלמות את השבת בשל נסיעות מיותרות, לכן נפלה ההחלטה לערוך את המסיבה בבית. בחינה של המוזמנים מראה שיש איזון די מושלם בין בנים לבנות ואגב זה היה כך מאז ומעולם.
זו לא פעם ראשונה שאני חושבת על זה שבעוד שבחברה מאוד מקובל שאיפשהו בתקופת הגן ועד כיתה ו' פחות או יותר, בנים ובנות לא אוהבים זה את זה באופן גנרי (לא בהכרח פרטני) וזה מסתכם עקרונית ב"איכס בן/בת", הילדים שלי מעולם אבל מעולם לא עברו שלב של "איכס" כזה. תמיד היו להם חברים בנים ובנות והם אף פעם לא יצרו הבחנה חברית או חברתית על בסיס מגדרי. סילחו לי על ההכללה, כי ברור לי שהיא אינה גורפת, אולם מרבית ילדי המסגרת הרגילה אני מכירה עברו את השלב הזה ואילו מרבית הילדים במסגרות האלטרנטיביות (שאני מכירה), אם זה חינוך ביתי, אנתרופוסופיה או דמוקרטי, לא הפגינו את להט המידור המגדרי.
למה אני אומרת את זה? כי זה מצטרף לדיון ששמעתי על הסללת בנים ובנות השבוע ברדיו, על דיוני המגדר והביטוי שהם מקבלים בחברה, כי זה חובר להסללת ילדים, מה שמוביל אותי למחשבות על אינדוקטרינציה, [אגב אצלי זה מחובר גם לצילומי הילדים עם הכתובות בעד עונש מוות למחבלים על עמוד הפייסבוק של ח"כ שרון גל (לא מצרפת לינק - חפשו את הפורנוגרפיה הזו בעצמכם), אבל אני אחסוך לכם]. איך הכל מתחבר? הכל מתחבר לחינוך.
משהו מהותית שגוי בחינוך הילדים, אני לא הראשונה שאומרת את זה, וזה גם די מקובל לומר את זה בכל דור. רק היום הזכרתי את הזעזוע של אפלטון מהמחשבה שקרוא וכתוב יהיה נגיש לציבור כולו. אבל נדמה לי שהחינוך, כפי שהוא לידי ביטוי בפועל ולא כמו שאנחנו מציירים אותו לעצמנו מחשבתית, הוא פרדוקסלי במידת מה כיון שהחינוך הפך ממקור של ידע רחב למקור ידע מצומצם ובמידה רבה הפך מאתגר למכשול למחשבה חופשית וליצירתיות. זה לא קרה היום, זה תהליך שקורה כבר הרבה שנים בהמון מקומות בעולם. בתי הספר הפכו לבתי חרושת המייצרים דגם די אחיד של חשיבה וצרכנות. בתחילה צומצם מרחב הידע, אח"כ צומצמו האומנויות, אח"כ צומצמו המדעים ההומאניים.מקום הסוציאליזציה הפך דומיננטי יותר, ובתי הספר הפכו גם למחוללי הערכים, מה שאומר שבתי הספר כממלאי מדיניות הפכו למקור לעיבוד תכנים ואינדוקטרינציה.
תגידו שכך זה צריך להיות וששאר האלמנטים צריכים להיות באחריות ההורים? אני לא מסכימה לזה, מה גם שהילדים אינם יכולים לנתק ממש בין המציאות בבית והמציאות בבית הספר והם סופגים את ערכיהם מכל ההתנסויות גם יחד. אם נתייחס לעניין המגדרי, הרי שגם בבתים בהם יש התייחסות שוויונית לשני המינים בתוך הבית, רבים הילדים שיגלו את ההבחנה המגדרית בתקופת סוף הגן ובית הספר היסודי בכל זאת. הלחץ בתוך חברת הילדים לבידול המגדרי הוא גדול משום מה בתקופת הגן, אני תמיד שמעתי שזה נורא טבעי ואף פעם לא פיקפקתי בזה. אלא שאז שמתי לב שזה לא כך אצל הילדים שלי ואז התחלתי לבחון את העניין ושמתי לב שזה לא נמצא אצל ילדים בחינוך ביתי. המשכתי לבחון את העניין ושמתי לב שגם אצל ילדים במסגרות אלטרנטיביות אחרות זה לא ממש ככה ועם זאת מרבית הילדים במסגרות רגילות מפגינים בידול שכזה. מה אם כך טבעי יותר לילדים - הבידול המגדרי הזה? או אולי העדר הבידול?בעיניי התשובה מובנת מאליה - במקום אחד אין הסללה לבידול ולכן היא לא מתקיימת.
האם זה בגלל איזושהי פרקטיקה לא מודעת של חלוקת בנים בנות בקבוצה גדולה כי זו החלוקה הכי קלה לחצות לשתי קבוצות באופן שווה? האם נוצרת דינמיקה של יש דברים של "בנים" ויש דברים של "בנות"? כן ברור, רואים את זה בכל מקום, זו הסללה חברתית, צרכנית, בית ספרית, משפחתית גורפת. כמה פעמים שמעתם אדם מבוגר שואל ילד "למה אתה צריך לשחק בבובה?" לא, כי עדיף שהוא ישחק בחייל. בנים לובשים כחול וירוק ועל הבגדים שלהם יהיו גיבורי על, כדורגל בפרט או ספורט בכלל, בנות יהיו ורודות וסגולות מלאות בפיות ונצנצים ואמרות רומנטיות ובואו לא נדבר על הבדלי הגזרות של בגדי ילדים, אפילו פעוטות. יש ספרים שמובחנים לבנים ויש ספרים שמובחנים לבנות. חינוך ביתי איפשר לי לחשוף את הבנים שלי לא רק לספרי פנטזיה אלא גם לספרים אחרים שעקרונית מוגדרים כספרי בנות [נשים קטנות, האסופית, נעלי בלט (ונעלי החלקה ונעלי קולנוע), היידי ועוד]. אותו המסר עובר גם בחוגים של אחרי הצהריים, בנים לא ממש נשלחים ללמוד מחול, בחברה מצ'ואיסטית כמו שלנו ההתייחסות לזה היא מאוד בוטה ובולטת. אנחנו שולחים מסרים מאוד כפולים לדור הזה של מצד אחד דיבורים על שוויון ומצד שני בידול ברור של בנים/בנות. בתוך מציאות הדה פקטו והדה יורה - ילדים יעדיפו את המציאות שהם רואים ולא את המציאות הפילוסופית.
זה הרבה יותר עמוק מזה בתחום של בתי הספר כי כל השיטה לא נכונה, היא לגמרי לא מתאימה לעידן האינטרנט והמידע הרחב והזמין ושלל אפשרויות הלמידה, היא לגמרי לא מתאימה לרעיונות של אינדיבידואליזם - הרי אם היתה כזו היתה מאפשרת למכלול של כשרונות לבוא לידי ביטוי והיא עוד יותר לא כזאת כי היא בוחנת במדדים של הישגים ורובם מוטים, והיא מייצרת תכנים, נבנית ובוחנת על סמך הישגים ממוצעים של ילד ממעמד הביניים. מערכת החינוך מתאימה את עצמה לגמרי למבנה החשיבה שמתאים יותר לבנים מאשר לבנות ולכן התוצאות בהתאם. העובדה שמחד אנחנו מנסים לחנך את ילדנו למימוש עצמי ולאמונה שהם יכולים לעשות מתנגשת מול מציאות שלגמרי מסלילה אותם ליצר הבדלים מגדריים ויותר מזה היא הלכה למעשה עומדת בפני כל מה שהם יכולים להיות לו רק ניתן היה להם חופש. זה מחזיר אותי למחשבה שבעיני היא מכוננת - החזרת הלימודים ההומניסטיים לקדמת הבמה החינוכית, בעיניי זה הפתרון הנכון היחיד למרבית חוליי המערכת.
כן, אני יודעת תגידו שזה חלק מהביקורת שלי על המערכת, בוודאי שזה כך, אבל זו אמורה להיות הביקורת של כולנו. דברים אינם יכולים להשתנות בלי דרישה ברורה לשינוי. אנחנו מקבלים כמובנים מעליהם יותר מדי רעות חולות שבסופו של דבר אינן מועילות לנו ובכל זאת אנחנו מוותרים להם.המאבק לשוויון מגדרי לא יוכל להפסיק להיות מאבק אם לא נשנה דפוסים של חינוך מההתחלה גם בתוך המערכת, אם לא נפסיק דפוסים של צרכנות שהם מיותרים (כמו הספרים לבנות "איך להיות מהממת" ולבנים "איך להיות מיליונר" או משהו בסגנון). הרעיון של שוויון ואינדיבידואליזם הוא משהו שילד צריך לגדול אליו כבר מההתחלה כחלק מההוויה. גם פה אגב חלק מהבעיה הספציפית בישראל זה עירוב הדת. אולי צדק ברטרנד ראסל אולי האנושות אכן עומדת לפני תור זהב, אולם על מנת להגיע אליו עליה הילחם בדרקון שבשער, והדרקון הוא הדת. אבל עכשיו תגידו שאני מערבבת. ובכן, יקיריי, אסיים בזה שתמיד הכל מעורב. טוב, חוץ מאשר בנושא המגדרי במערכת החינוך. סיימתי. לעכשיו.
זו לא פעם ראשונה שאני חושבת על זה שבעוד שבחברה מאוד מקובל שאיפשהו בתקופת הגן ועד כיתה ו' פחות או יותר, בנים ובנות לא אוהבים זה את זה באופן גנרי (לא בהכרח פרטני) וזה מסתכם עקרונית ב"איכס בן/בת", הילדים שלי מעולם אבל מעולם לא עברו שלב של "איכס" כזה. תמיד היו להם חברים בנים ובנות והם אף פעם לא יצרו הבחנה חברית או חברתית על בסיס מגדרי. סילחו לי על ההכללה, כי ברור לי שהיא אינה גורפת, אולם מרבית ילדי המסגרת הרגילה אני מכירה עברו את השלב הזה ואילו מרבית הילדים במסגרות האלטרנטיביות (שאני מכירה), אם זה חינוך ביתי, אנתרופוסופיה או דמוקרטי, לא הפגינו את להט המידור המגדרי.
למה אני אומרת את זה? כי זה מצטרף לדיון ששמעתי על הסללת בנים ובנות השבוע ברדיו, על דיוני המגדר והביטוי שהם מקבלים בחברה, כי זה חובר להסללת ילדים, מה שמוביל אותי למחשבות על אינדוקטרינציה, [אגב אצלי זה מחובר גם לצילומי הילדים עם הכתובות בעד עונש מוות למחבלים על עמוד הפייסבוק של ח"כ שרון גל (לא מצרפת לינק - חפשו את הפורנוגרפיה הזו בעצמכם), אבל אני אחסוך לכם]. איך הכל מתחבר? הכל מתחבר לחינוך.
משהו מהותית שגוי בחינוך הילדים, אני לא הראשונה שאומרת את זה, וזה גם די מקובל לומר את זה בכל דור. רק היום הזכרתי את הזעזוע של אפלטון מהמחשבה שקרוא וכתוב יהיה נגיש לציבור כולו. אבל נדמה לי שהחינוך, כפי שהוא לידי ביטוי בפועל ולא כמו שאנחנו מציירים אותו לעצמנו מחשבתית, הוא פרדוקסלי במידת מה כיון שהחינוך הפך ממקור של ידע רחב למקור ידע מצומצם ובמידה רבה הפך מאתגר למכשול למחשבה חופשית וליצירתיות. זה לא קרה היום, זה תהליך שקורה כבר הרבה שנים בהמון מקומות בעולם. בתי הספר הפכו לבתי חרושת המייצרים דגם די אחיד של חשיבה וצרכנות. בתחילה צומצם מרחב הידע, אח"כ צומצמו האומנויות, אח"כ צומצמו המדעים ההומאניים.מקום הסוציאליזציה הפך דומיננטי יותר, ובתי הספר הפכו גם למחוללי הערכים, מה שאומר שבתי הספר כממלאי מדיניות הפכו למקור לעיבוד תכנים ואינדוקטרינציה.
תגידו שכך זה צריך להיות וששאר האלמנטים צריכים להיות באחריות ההורים? אני לא מסכימה לזה, מה גם שהילדים אינם יכולים לנתק ממש בין המציאות בבית והמציאות בבית הספר והם סופגים את ערכיהם מכל ההתנסויות גם יחד. אם נתייחס לעניין המגדרי, הרי שגם בבתים בהם יש התייחסות שוויונית לשני המינים בתוך הבית, רבים הילדים שיגלו את ההבחנה המגדרית בתקופת סוף הגן ובית הספר היסודי בכל זאת. הלחץ בתוך חברת הילדים לבידול המגדרי הוא גדול משום מה בתקופת הגן, אני תמיד שמעתי שזה נורא טבעי ואף פעם לא פיקפקתי בזה. אלא שאז שמתי לב שזה לא כך אצל הילדים שלי ואז התחלתי לבחון את העניין ושמתי לב שזה לא נמצא אצל ילדים בחינוך ביתי. המשכתי לבחון את העניין ושמתי לב שגם אצל ילדים במסגרות אלטרנטיביות אחרות זה לא ממש ככה ועם זאת מרבית הילדים במסגרות רגילות מפגינים בידול שכזה. מה אם כך טבעי יותר לילדים - הבידול המגדרי הזה? או אולי העדר הבידול?בעיניי התשובה מובנת מאליה - במקום אחד אין הסללה לבידול ולכן היא לא מתקיימת.
האם זה בגלל איזושהי פרקטיקה לא מודעת של חלוקת בנים בנות בקבוצה גדולה כי זו החלוקה הכי קלה לחצות לשתי קבוצות באופן שווה? האם נוצרת דינמיקה של יש דברים של "בנים" ויש דברים של "בנות"? כן ברור, רואים את זה בכל מקום, זו הסללה חברתית, צרכנית, בית ספרית, משפחתית גורפת. כמה פעמים שמעתם אדם מבוגר שואל ילד "למה אתה צריך לשחק בבובה?" לא, כי עדיף שהוא ישחק בחייל. בנים לובשים כחול וירוק ועל הבגדים שלהם יהיו גיבורי על, כדורגל בפרט או ספורט בכלל, בנות יהיו ורודות וסגולות מלאות בפיות ונצנצים ואמרות רומנטיות ובואו לא נדבר על הבדלי הגזרות של בגדי ילדים, אפילו פעוטות. יש ספרים שמובחנים לבנים ויש ספרים שמובחנים לבנות. חינוך ביתי איפשר לי לחשוף את הבנים שלי לא רק לספרי פנטזיה אלא גם לספרים אחרים שעקרונית מוגדרים כספרי בנות [נשים קטנות, האסופית, נעלי בלט (ונעלי החלקה ונעלי קולנוע), היידי ועוד]. אותו המסר עובר גם בחוגים של אחרי הצהריים, בנים לא ממש נשלחים ללמוד מחול, בחברה מצ'ואיסטית כמו שלנו ההתייחסות לזה היא מאוד בוטה ובולטת. אנחנו שולחים מסרים מאוד כפולים לדור הזה של מצד אחד דיבורים על שוויון ומצד שני בידול ברור של בנים/בנות. בתוך מציאות הדה פקטו והדה יורה - ילדים יעדיפו את המציאות שהם רואים ולא את המציאות הפילוסופית.
זה הרבה יותר עמוק מזה בתחום של בתי הספר כי כל השיטה לא נכונה, היא לגמרי לא מתאימה לעידן האינטרנט והמידע הרחב והזמין ושלל אפשרויות הלמידה, היא לגמרי לא מתאימה לרעיונות של אינדיבידואליזם - הרי אם היתה כזו היתה מאפשרת למכלול של כשרונות לבוא לידי ביטוי והיא עוד יותר לא כזאת כי היא בוחנת במדדים של הישגים ורובם מוטים, והיא מייצרת תכנים, נבנית ובוחנת על סמך הישגים ממוצעים של ילד ממעמד הביניים. מערכת החינוך מתאימה את עצמה לגמרי למבנה החשיבה שמתאים יותר לבנים מאשר לבנות ולכן התוצאות בהתאם. העובדה שמחד אנחנו מנסים לחנך את ילדנו למימוש עצמי ולאמונה שהם יכולים לעשות מתנגשת מול מציאות שלגמרי מסלילה אותם ליצר הבדלים מגדריים ויותר מזה היא הלכה למעשה עומדת בפני כל מה שהם יכולים להיות לו רק ניתן היה להם חופש. זה מחזיר אותי למחשבה שבעיני היא מכוננת - החזרת הלימודים ההומניסטיים לקדמת הבמה החינוכית, בעיניי זה הפתרון הנכון היחיד למרבית חוליי המערכת.
כן, אני יודעת תגידו שזה חלק מהביקורת שלי על המערכת, בוודאי שזה כך, אבל זו אמורה להיות הביקורת של כולנו. דברים אינם יכולים להשתנות בלי דרישה ברורה לשינוי. אנחנו מקבלים כמובנים מעליהם יותר מדי רעות חולות שבסופו של דבר אינן מועילות לנו ובכל זאת אנחנו מוותרים להם.המאבק לשוויון מגדרי לא יוכל להפסיק להיות מאבק אם לא נשנה דפוסים של חינוך מההתחלה גם בתוך המערכת, אם לא נפסיק דפוסים של צרכנות שהם מיותרים (כמו הספרים לבנות "איך להיות מהממת" ולבנים "איך להיות מיליונר" או משהו בסגנון). הרעיון של שוויון ואינדיבידואליזם הוא משהו שילד צריך לגדול אליו כבר מההתחלה כחלק מההוויה. גם פה אגב חלק מהבעיה הספציפית בישראל זה עירוב הדת. אולי צדק ברטרנד ראסל אולי האנושות אכן עומדת לפני תור זהב, אולם על מנת להגיע אליו עליה הילחם בדרקון שבשער, והדרקון הוא הדת. אבל עכשיו תגידו שאני מערבבת. ובכן, יקיריי, אסיים בזה שתמיד הכל מעורב. טוב, חוץ מאשר בנושא המגדרי במערכת החינוך. סיימתי. לעכשיו.
