נקודת שיוך - פוסט הורי

הוא צעק והשתולל ויכולתי לראות שהוא מסתבך עם עצמו, לא משנה מה הצעתי, זה היה לא טוב. הוא החליט ללכת לחדר והדלת נטרקה. הסתכלתי על עצמי. יושבת במסדרון הכניסה לבית וגיליתי להפתעתי שאני לגמרי רגועה, כל המאמץ שהשקעתי בלהישאר רגועה ולא להיגרר לסערת הרוחות שלו, הביא עימו שלווה אמיתית. אבל את הסערה שמאחורי הדלת הסגורה שבקצה המסדרון השני יכולתי להרגיש. דפקתי בדלת ונכנסתי. התיישבתי על קצה המיטה ואמרתי: לא באתי לדבר. משפט אחד ודי - כשהייתי בגיל שלך בערך, היו רגעים שנורא כעסתי אפילו בלי לדעת למה וכל מה שרציתי זה שיגידו לי שהכל בסדר ושאוהבים אותי. זה מה שבאתי לומר - הכל בסדר ואני אוהבת אותך". התכוונתי לצאת, אבל כבר תפסו אותי בחיבוק.

זה לא תמיד עובד. קל נורא להתעצבן על בני נוער שמתעצבנים כמעט מכל דבר, צועקים, מחמיצים פנים וממלמלים מיני מילמולים מתחת לפלומת השפם, או סתם מתחת לאף, ובכלל רק רוצים להימלט לסמארטפון שלהם בשקט. למעשה זה הכי קל, כי לרוב הם סתם מעוצבנים ואין קשר בין העצבים שלהם למשהו ספציפי שקרה או שיש לך עליו איזושהי אחריות, לבד מסיבה נסיבתית התלויה בעובדה שאתה ההורה שלו/ה. זה מתסכל, אבל אנחנו לא נוטים ממש לראות את זה. בעיני זה בגלל שאי שם בתוכנו, אנחנו מתייחסים להבדל בין ההתנהגות שלנו כהורים להתנהגות של ההורים שלנו כשאנחנו היינו בני נוער. מבחינים בין החוויה שלהם והחוויה שלה. מכיון שלרוב ההשוואה הלא אובייקטיבית הזו מסתיימת בזה שאנחנו, לפחות לדעתנו, הורים טובים יותר משהיו הורינו, הרי שהנה לנו ההוכחה הניצחת, שהילד שלנו באמת לא מבין עד כמה טוב לו. 

עם הגישה הזו יש די הרבה בעיות, הבעיה העיקרית היא שזה עובד רק עלינו ואנחנו שוכחים שהילד שלנו בכלל לא מודע להשוואה. זה די טבעי שילד שלא מכיר דרך אחרת לא יהיה אסיר תודה שהוא מקבל יחס שהוא לא חווה בעצמו. כל נקודת הייחוס שלו היא אחרת משלנו, כי נקודת הייחוס שלנו נעוצה בדור אחד אחורה והילד הספיציפי הזה אין לו חלק בה. כל דור נוטה לייחס לילדים שלו פריבילגיות שלא היו קיימות כשהוא היה צעיר ובאיזושהי צורה לא מודעת אנחנו רוצים שהילד שלנו יכיר לנו על זה טובה. זה לא עובד ככה, זה רק מתסכל, כי זה לא שאנחנו לא צודקים, במידה רבה אנחנו כנראה כן, זה רק לא רלוונטי.

הבעיה עם זה שזה יוצר תחושה מעט צדקנית "של אני עשיתי כזה שינוי, למה זה מגיע לי", אולי זה נכון, אולי זה בעצם גם מה שההורים שלנו חשבו. אלא שההתנהלות ההורית השונה ותלויית הדור אינה חלק מהתפיסה של הילדים שלנו ולא צריכה להיות, בטח לא בגיל צעיר בו הם רואים את הכאן והעכשיו והוא לא עניין של השוואה. הדרך היחידה לשבור את המעגל הזה, היא לא לבחון איפה אנחנו צודקים, אלא איזה דפוסים צריך לתקן, אילו כלים אנחנו צריכים כדי לעזור להם לצלוח את גיל ההתבגרות בכמה שפחות חיכוכים ומתוך רצון להפוך את זה לחוויה מעצימה. בסך הכל לא ניתן לעצור את הפיכתם לאדם בוגר, צריך לזכור שהתפקיד שלנו הוא חינוכי ונועד לתמוך, להכווין ולייצר שינוי לא דרך עימותים וקריאה לצדק ולהוקרה אלא דרך הקשבה ועבודה הדדית. שיתוף פעולה מצידם לא יגיע כי אנחנו צודקים, אלא כי אנחנו מושיטים להם יד.

אחד הדברים שהשפיעו עליי בנושא הזה הוא ההבנה די מהר לתוך ההורות שבחוץ הצאצאים נתפסים כ"ילדים שלי", אך למעשה מושא השייכות הפוך - זו אני אמא שלהם. קל, טבעי ונעים לאמץ אותם אלינו למלמל "את/ה שלי", אך למעשה בכך אנחנו מסרסים במקצת את העצמאות שלהם. להביא לילדים לעולם זו החלטה שלנו והיא כידוע החלק הקל, סוג ההורים שאנחנו רוצים להיות היא החלטה שבצידה עבודה קשה. אם נתייחס לתקופת הילדות וההתבגרות של הילדים שלנו כתקופה של פיקדון, ולא מתוך אדנות של שיוך, יהיה לנו קל יותר להתייחס אליהם. כאשר אנחנו רואים בהם המשך של עצמנו, אנחנו גם לא חוסכים מהם חלק מהביקורת העצמית שמופנית אליהם במקום לאחראים האמיתיים. אנחנו.

השינוי הזה הוא מעבר לשינוי מילולי, הוא תודעתי ולכן בכוחו ליצר פרקטיקה חיובית יותר בהורות היומיומית. הורות היא הרבה מעבר לתנאים שאנחנו מעניקים לילדינו, היא גם נמדדת במוכנות שלנו לשבור דפוסים על מנת לייצר משהו טוב יותר. אין כאן מתכון, יש כאן יחסי אנוש פשוטים, אין סיבה לסבך את זה ובניגוד למערכות יחסים אחרות המפתחות בידיים שלנו, ההורים. זה מתחיל במשפט פשוט וטבעי: אני ההורה שלך, ואני כאן עבורך. אולי אנחנו נותנים יותר מהורינו, אבל גם כל המציאות שמסביב השתנתה ואין מקום להשוואה. מה שיכול להיות זה שהילדים שלנו, כמו כל ילד בכל שלב בהיסטוריה, רק רוצים שניקח את הזמן להכיר אותם, להבין אותם ולהיות איתם. זה משהו שכל מבוגר זוכר שהוא רצה כילד ולא תמיד זוכר לתת כמבוגר. כשאתה מגדיר את עצמך קודם כל כהורה שלו, אתה זוכר שכל האחריות מוטלת עליך וזה משהו שחיוני לזכור. 

מערכות יחסים זו אי סימטריה מובהקת שלא מחשבים

בניסיון להבין דינמיקה של שינוי במערכת יחסים שלי עם אדם אחר, מצאתי את עצמי מנסה להבין איך בעבר, מצב מסויים היה מתפתח בכיוון מסויים והיום אותו מצב מתפתח אחרת וכמובן מביא לתוצאות שונות. אפשר לייחס את השינוי להמון משתנים, חלקם תלויים וחלקם בלתי תלויים, והמאמץ העיקרי שלי היה לנסות ולבודד את הסיבה העיקרית לשינוי שהוא באמת דרמטי. כלומר ברור שמערכת יחסים בכל נקודת זמן היא לא אותה מערכת יחסים בנקודת זמן אחרת ובכל זאת כאשר זו מערכת יחסים קבועה ומתמשכת ולא אחת שבאה בגלים או בתקופות שונות, מאפייניה נשארים די קבועים. זה בעיקר נכון לגבי אנשים שהם בעלי תפקיד בחייך, נניח בני משפחה. אני אומר לכם מראש את התוצאה (ספולייר) - זה עניין של פרספקטיבה.

דפוסים של מערכות יחסים משתנים בעיקר משום שהם תלויי זמן, גיל ואופי וכמובן הדינמיקה הפנימית. יש נטיה אנושית לראות במערכת יחסים משהו סימטרי, עגול במהותו, אולם במידת מה כמו בעולם הפיזיקה, מסלול הגופים אינו מעגלי, אלא אליפטי, העיגול הוא מקרה פרטי שלה אבל זהו. יש נקודות של סימטריה אבל לרוב אין סימטריה והנטיה לחפש אותה, בעיניי, היא מוטה ומטעה. למעשה, כשחושבים על זה גם במערכת יחסים יש את תקופת הפריהליון - תקופת הקרבה לשמש שאני מניחה שניתן להשוותה לתקופות טובות יותר ותקופות האפהיליון - הרחוקות מהשמש - מן הסתם אשווה אותן לתקופות קרירות ונעימות פחות. ויש גם את מה שביניהן - טוב זה כבר בנאלי. 

השער של הניו יורק טיימס -
ההמונים החליטו על אישוש תורת היחסות

למעשה ככל שאני חושבת על זה יותר מערכת יחסים בהומאז' למערכת השמש זה לא רע בכלל, כולל  עקמומיות המרחב והטנזור של איינשטיין - היינו הסטייה הקלה הזו. וזה שאת תורת היחסות איינשטיין לכאורה אישש ב- 1919 אחרי ליקוי החמה, ברור שזה לגמרי סימן קוסמי שההשוואה מחוייבת המציאות. עזבו את זה שתכל'ס זה לא ממש היה אישוש אמיתי מבחינת תוקף ומהימנות - אל תהיו קטנוניים - זה נתן את הגושפנקא. 

אנחנו חיים במידה רבה בתוך מודלים לא לחלוטין מפותחים של מערכות יחסים על בסיס תפקידים ואני לא בטוחה שזה טוב. קחו לדוגמא את מוסד הנישואים, שהחברה עדיין מגדלת לאורו. האם בהכרח כמודל הוא נכון? האם הוא מותאם לאופיו הבסיסי של האדם. האם בין הסיבות לאי עמידותו במציאות של היום לא תהיה העובדה שאנחנו חיים על תחום הדיסוננס של איך החברה רוצה שנראה את המוסד הזה ואיך הוא באמת? 

עוד נקודה? תחשבו על זה שאנחנו מגדלים ילדים בין היתר גם לתוך תהליך שאנחנו עושים באוטומט - בישראל זה: בית ספר, צבא, אולי טיול, לימודים, חתונה, ילדים. זה מודל כל כך טבעי לנו, או לפחות כך אנחנו חושבים, שכולם רואים אותו כך וכדוגמא הוא מוזכר בהמון ספרי ילדים. במידה רבה כמו שהמסלול הוא כמעט מותנה גם ההתייחסות לכל שלב שבו היא מותנית. תהליך של אינדוקטרינציה חברתית שנעשה באוטומט. 

אלא שהחיים הם לא כאלה. למשל לא כל הורה באמת נושא בתפקיד שלו כמו שראוי היה שישא, ברמה המינימלית של דרישות התפקיד, אם ניתן היה להגדיר את זה כך. במידה רבה יש לחץ חברתי גדול לשמר את הקשר גם כאשר הוא לא בהכרח נכון או כאשר הוא דורש יותר מרחב או ריחוק, באופן פרדוקסלי כדי ליצר קשר. אני זוכרת בתקופות מוקדמות יותר שהיה לי קושי גדול מאוד ביצירת הקשר הזה ואת רגע הבוננות שלי כנערה ביום שהבנתי שזה רק תפקיד ואדם יכול לבצע אותו או לא לבצע אותו. ואם הוא בוחר לא לבצע אותו, לא ניתן להכריח או לייצר קשר, להפך זה זמן להרפות. בסופו של דבר החוויה האישית הזו יצרה את מי שאני ואת הדרך שלי להסתכל על מערכות יחסים. 

בעוד שהחברה מלמדת אותנו על סימטריה או אי-סימטריה במערכות יחסים, היא יוצרת מדד מסויים של ציפיות וחלקן בעיניי ממש לא עינייניות. לדוגמא התנצלות עם פרחים, תכל'ס אני ממש לא רוצה שהגבר שלי יחזור הביתה עם פרחים בגלל משהו מסויים. הוא יכול להביא פרחים אם מתחשק לו, אבל לא כדרך להגיד סליחה. אגב שגם לא יבוא עם שוקולד, עוד התניה טיפשית. מה גם שאם ההתניה החברתית אומרת שעצוב לה בגללך ולכן היא אכלה פיינטים של גלידה, להביא לה שוקולד זה רק עוד מלאי קלורי למחסני העצב הבא. מעולם לא אכלתי גלידה כי עצוב לי - הנה אמרתי את זה - אלפי סרטים הוליוודיים לא הצליחו לעשות לי את זה. 

לקח לי שנים להתנתק מהתניות החברתיות של איך לנהל זוגיות, איך לחיות את החיים, איך לגדל ילדים, איך להיות הילדה הטובה. מערכות היחסים שלי עם חברים מלמדות אותי בעיקר על מה אני רוצה ומה אני צריכה לעשות. אני מסתובבת בתוך אליפסה ולא מחפשת את מה שהחברה מגדירה לי כנכון. בכל מערכ יחסים שאני נמצאת בה, אני נמצאת בה מרצון ולא מתנה את הימצאותי בסימטריה של מה כל אחד מביא אלא במהות שמביא האחר למערכת היחסים הזו. השינוי הזה בפרספקטיבה - המעבר מהמחשבה על הדדיות או סימטריה למעבר לבחינה עצמאית של כל מערכת יחסים בנפרד, אפילו עם כל אחד מהילדים שלי.

לקיחת האחריות המלאה לצד שלי כי רק על זה אני יכולה להיו אחראית, היא במידה רבה דרך לגשר על הסטייה הזו של כל אחד מהמסלול שלו, כי החיים הם בעיקר כל סטיות התקן האלה ממה שמקובל. מצחיק איך בתוך הניסיון הזה להיות אינדיבודואל, במקום שנבין שאין מתכון לנהל מערכת יחסים לפי קטגוריות, אנחנו קוראים לאינדיבידואליות ותחומים אותה בתוך הגדרות חברתיות בלתי מעורערות. תפקיד של הורה, תפקיד של בנזוג, תפקיד של ילד - זה יכול לתת רק מסגרת אבל לא תבנית מחשבתית, העובדה שהפכנו את זה לתבנית לא מוכיחה הצלחה. הניסיון להבין שהמקובל הוא לא בהכרח המצוי ובתוך זה צריך לעבוד, מאפשר פרספקטיבה. אני מוצאת בזה משהו מנחם, אבל אני אף פעם לא דוגמא.

בועה

אני חיה בבועה 


אני חיה בבועה בה בני האדם שווים

אני חיה בבועה בה השלום חשוב יותר מכל פיסת אדמה

אני חיה בבועה בה החיים הם ערך מקודש

אני חיה בבועה בה דאגה ואמפטיה הם חלק מהקיום האנושי

אני חיה בבועה בה המעמד הכלכלי שלי הוא איכשהו בסדר

אני חיה בבועה בה הילדים שלי לא נאלצים ללכת לבית ספר וללמוד מתוך כורח ודיכוי סקרנות, בבועה שמקיימת להם ילדות

הבועה שלי היא הכוח להעצים את הבחירות האישיות בעולם שמכלה לאיטו את כל מה שאני מאמינה בו. הבועה שלי היא לא בריחה, היא מאבק, מאבק מתמיד לשמירת עקרונות. 

הבועה שלי לא מנותקת, היא מנהלת כל הזמן יחסים עם העולם שבחוץ. היא נותנת את הכוח להמשיך להאמין בעולם נכון יותר כשהכל מהתפך מסביב.

אני חיה בבועה די יציבה, אך אלסטית, בעלת מתח פנים מינימלי וכן אני בחרתי בה, אבל הבועה שלי אינה מנותקת, אם כבר היא ריאקציה למה שקורה בחוץ. זו לא חלקת האלוהים הקטנה שלי, כי לא אלוהים העניק לי אותה. בניתי אותה בעצמי. אני חייבת לגור בתוך הבועה שלי כי רק בתוכה אני יכולה לחיות פה, במדינה שלי. רק בתוך הבועה שלי, אני יכולה לקיים את החיים האמיתיים ולשרוד בתוך הג'ונגל שבחוץ.

מסביב מצביעים על הבועה שלי ומנסים להסביר לי שאלה לא החיים האמיתיים. בדיקת מציאות - הצביטה כואבת. מסתבר שזה כן אמיתי.

אגרוף מטאפורי לסטרנום - זו הסיבה שלא כתבתי אתמול.

זה לא רגיל וזה בטח לא קורה כל יום, אבל הפעם שתקתי כי הרגשתי מרוקנת ולא ממש יכולתי לכתוב. ועלו בי המון מילים אבל הרגשתי אטומה, כאילו אני יכולה להציף רק את עצמי במילים אך אלה לא יכולות לצאת אלא רק לפרפר בתוכי ולטבוע. ולא ידעתי אם אני באמת רוצה לשתף ולעשות את הכל פומבי או לשמור לעצמי ולעבור הלאה. כשאתה כותב ואתה מוציא דברים החוצה, דברים שלא קשורים רק אליך בלעדית זה יוצר בעיות, זה אולי גם במידה מסויימת מעלה אותן ומקרב את פתרונן, אך בה במידה זה יכול גם רק להרע. אבל עינכם הרואות שבחרתי, בעיקר כי כבר יצרתי מסורת אישית מצוינת (אני לא יודעת איך אתם עם זה) של כתיבה יומיומית. עתידו של הפוסט הזה לוט בערפל, המילים נחלבות ממני באיטיות מדכאת. יודעת מה אני רוצה לכתוב ולא יודעת איך. אז אני נותנת לפוסט הזה לכתוב את עצמו באיטיות לאורך כל היום. יוצאת לקניות וחוזרת לכתוב, מבשלת קצת ומצליחה לשכתב, מחפשת פרספקטיבה כשאני יודעת שמה שצריך זה לתת למילים שיוצאות פשוט להיכתב. 

זה לא כי התרחשה איזושהי קטסטרופה, זה פשוט כי לפעמים אתה עומד מול משוואה בחיים ויודע מה התוצאה שלה אך לא מעז להגות אותה כי אתה מבין מה ההשלכות. אתה מבין שלאחר שיהגו המילים לא יהיה מנוס מלהתמודד איתן וזה פחות או יותר הדבר האחרון שאתה רוצה ברשימת המטלות שלך, בעיקר משום שזה גם לא משהו באמת מז'ורי בחיים שלך, אבל זה יתפוס תאוצה ברגע שזה יהיה בחוץ. העניין הוא שלא משנה כמה תדחה את זה ותנסה להתחמק, בסופו של דבר זה יתפוס אותך. וזה אף פעם לא יהיה ברגע הנכון כי אין לזה רגע נכון, להפך ככל שתדחה את זה יותר כך רבים הסיכויים שהרגע יהיה לא נוח עוד יותר מרגעים אחרים שקדמו לו. אולי משום שככל שאתה מרחיק אותו כך אתה מעלה את האפשרות שהצד השני שפותר את אותה משוואה יעלה את זה וללא שום הכנות. אז כזה, רקדתי סביב זה במשך הרבה מאוד זמן, לפעמים ריקוד עדין של צעיפים ולפעמים ריקוד מהיר ודרמטי של חרבות. בכל פעם טיפלתי בזה נקודתית מבלי לשבור את הכלים או לדבר במספרים, אבל זה היה רק עניין של עיתוי.

זה לא קל להתמודד עם התפקידים שממלאים אחרים בחיינו, בעיקר של אלה השותפים בחיים שלך מבלי שזו תהיה בחירה שלך (כן, אפשר להגיד שאין שום דבר שאינו נתון לבחירה שלך, וזה נכון עד לרמה מסויימת כי לעיתים למרות שאתה מבין את יכולת הבחירה שלך אתה לחלוטין מוטה בגלל מה שצריך להיות יותר מאשר מה שנכון שיהיה). כשהייתי צעירה התמודדתי עם מצבים כאלה לצערי עד שיום אחד הבנתי שלאנשים אולי יש תפקיד חברתי שמצופה מהם ולפי הנורמות האלה שמכתיבה החברה אתה מנסה שוב ושוב להעניק להם את התפקיד, אך התפקיד לא עושה את האדם ומגיע הרגע בו צריך להכיר בעובדות. לדוגמא - אדם יכול להיות הורה ברמה הביולוגית, אולם לא להיות הורה אף פעם, או לא להיות הורה לפרקים. וזה נשמע לא טוב וזה מקומם אותנו כי אם יש משהו שצריך להיות לנו ברור זה התא המשפחתי הקטן שלנו וזה נכון וזה גם לא נכון וזה מחוייב המציאות וגם לא. והקושי להתנתק מהציפיות הוא גדול, חברתית אנחנו מכוונים כדי להאמין בדיוק בתפקידים האלה כי זו פשוט הנורמה.

ככל שאני מתבגרת אני מנסה להימנע מעימותים, ככל שאני מתבגרת אני שמה לב שהדברים עליהם כעסנו בעבר הם הרבה פחות חשובים, אבל הפגיעה והעלבון נשארים עוד הרבה זמן אחרי שהכעס כבר נשכח. ולעיתים ניתן למצוא לזה מזור ולפעמים פשוט צריך לשחרר ולפעמים אתה בוחר שלא להתמודד אך אי ההתמודדות עם המצב הנקודתי משאיר אותך במקום של חשש שבו אתה כל הזמן מתמודד עם הניסיון שלא להתמודד. כך אתה מוצא את עצמך מוציא אנרגיה רבה יותר רק כדי לא להרעיד את סיפי העולם, אך הכל הוא רק בגדר דחיקת הקץ וכשהקץ מתפוצץ אתה כבר כל כך עייף שההתמודדות עם זה היא רק יותר קשה. 

השבוע פירסמתי פוסט ב- facebook. הפוסט היה שוב בעל גוון פוליטי ברור, עד כאן צפוי לכל מי שמכיר אותי, גם אם באופן שטחי. אני בעד דיונים פוליטיים מכל קצות הקשת, אבל אני מאמינה (בנאיביות של שמאלנית כנראה) שניתן תמיד לכוון את הדיון לטיעונים שהם ממין העניין ולא נועדו לפגוע אלא נועדו לייצר דיאלוג. כי מה הטעם להחזיק בדעות אם אתה כל הזמן רק נלחם ולא לומד להקשיב למכלול? חלק מהיכולת להחזיק בדעות וגם להאמין בהן היא לשמוע טענות נגד  - אני מוצאת את זה מפרה וכרגיל אני גם אוהבת אתגרים. אבל אז צצה הערה שהייתה גם פוגענית באופן אישי (דווקא לא כלפי) וגם ממש לא קשורה לדיון. אם יש משהו שחשוב לי הוא שעל הקיר שלי יכתבו דעות מושכלות לכאן או לכאן, החלפה של דיעות אינטילגנטית ללא התלהמות ופגיעה. הייתי צריכה להניח לזה, אבל כבר הרבה זמן אני מניחה לזה וכנראה שמשהו בי פקע. משהו בי פקע כי זה כבר הרבה זמן שאני שמה לב שדיונים רבים עם אנשי ימין הופכים לכוחניים ומעליבים, שבאיזשהו שלב נגמר הדיון האינטלגנטי במשפט שלא משנה איך תהפוך אותו מתרגם ל"יאללה לך, לך יא שמאלני - מי צריך אותך?" זה לא מעליב, זה פשוט לא מאפשר דיון, זו סתימת פיות שלרוב מעידה על חשש אמיתי מדיון כנה במהות הדברים. זה לרוב פחות אכפת לי, אבל כשזה מגיע מקרוב זה כמו אגרוף לסטרנום. 

אני חושבת שבזה אסיים להיום. אני יודעת שכתבתי אבל לא כתבתי. מבחינתי זה בסדר. יכול להיות שלא הייתי ברורה, אז אסביר עוד רק פעם אחת וגמרנו. כבר מאוחר. במידה מסוימת, עד עכשיו, בתוך כל הקושי של החיים כאן הרגשתי שבתוך הבועה שלי, במעגלים הקרובים, היה איזשהו קונצנזוס בנושא של זכויות אדם, של מהות דמוקרטית, של כבוד הדדי. כי מה שהכי מפריע לי בחיים במדינה הזו, הוא העדר הנושאים האלה ממרכז השיח הציבורי (ולכן ממילא אין מה לדבר על נורמות חברתיות), ומה שמשאיר אותי אופטימית הוא הידיעה שבבועה שלי אלה עדיין ערכי יסוד, המאפשרים דיאלוג של דעות מגוונות ומנוגדות, גם אם הדיאלוג הזה מתרחש לפעמים ברגש או בקולניות. מה שקרה מבחינתי השבוע, השאיר אותי מאוכזבת וסדוקה, אך כרגיל לא פחות נחושה. אני לוקחת נשימה ומתחילה לסדר לעצמי את הדברים מחדש... וכרגיל אני קודם כל כותבת