סקירת פייסבוק, יום שישי 5.2.2016

לא ייפקד מקומה של פינתנו "פוסט סקירת הפייסבוק", בטח לא בשבוע השני למניין המסורת. ולכן ללא שהיות מרובות ככה זה התחיל, ואל תשכחו שמהדורת בלוג זה כוללת קטעים בלתי מצונזרים, בעיקר משם שאין כאן עניין צבאי וגם משום שאף גורם רשמי לא פנה אלי השבוע עם בקשה להגשה טרום פרסום ומבחינתי זה רק מוכיח שנותרתי דג רקק על אף מאמצי החתרניים שלא. מה עוד אני צריכה להיעשות כדי לקבל גושפנקא קבל עם ועדה? שוין, ובתקווה לצנזורה עתידית ננוחם.

ציוץ הפתיחה: 

חלון הזדמנויות קצר להתחיל בסקירת פייסבוק, אל תתלוננו שתהיה הפסקה כי היא למטרת האכלת צאצאים. יצאתי לקושש היילייטס, אם תרצו אבק אך ללא כוכבים

ציוץ ראשון: רעיית נתניהו נפגשה עם אחות אייל יפרח ז"ל, ברור שרעייתו מקור כוח, אבל מה שריגש זו השאלה: איך לב רגיש ומתחשב משפיע על החיים? ובכן, הרעיה יודעת

נטייתו של נתניהו להאדיר את רעייתו החלה מזמן, אך תפסה תאוצה אחרי שביקש מכלי התקשורת לעזוב אותה לנפשה. תרגילי ההסברה שלו מגיעים לכלל ליטוש בנישה הזו ואם לשפוט אחרי הביצועים הוא רק משתפר, חבל שאינו נוחל כזו הצלחה גם בתחומים אחרים, כי בתחום הזה הוא ממשיך את מיטב המסורות המלוכניות. בסטטוס הספציפי הזה הוא כבר הלך צעד אחד קדימה ואני כבר שוקלת בנית גומחה לכבוד הרעיה בבית, בכל זאת כזו מתנה לאנושות לא קיבלנו מזמן ואשרי האדם שנשוי לה והעם שהיא עושה כל כך הרבה למענו. איזה, לב רגיש, איזו אכפתיות, איזו נשמה. אולי עובדי המעון לא יעידו על זה, אבל בדיוק בשביל זה יש מיקור-חוץ.

ציוץ 2: לפיד, ממקומו כציר משמן (שום מילה על ג'ל), מתגעגע לקול של אורי אורבך ז"ל שנפטר לפני שנה, יש לשער שלא לדבריו על כינוס מסיבת העיתונאים בשבת

לפיד עובד קשה מאוד כדי שכולנו נזכור שהוא המרכז, הוא יפרוט בשביל זה על כל נים אפשרי, וזיכרון סלקטיבי הוא תמיד אופציה. אין לי ספק שהוא עצוב על מותו של אורבך ועם זאת כרגיל, הוא נוטה לזקק ולברור מן המוץ את מה שיטפל לכם ברגש, בכל זאת לפיד הוא אילוזיה שנשחקת ברגע שמפעילים מחשבה

ציוץ 3: הרצוג אומר ש 65% אחוז מהציבור בעד תוכנית ההפרדה שלו, זה טוב ויפה אבל כמה יצביעו עבורו כדי שיבצע את התוכנית הזו שלו? המממ, נראה שעליתי על כשל

יש לי תחושה שזה מדבר בעד עצמו ולא צריך הסבר, חוצמזה אמרנו שאני אשתדל לא להפריע

ציוץ 4: בנט חושב שראוי שכל נערה ונערה ידעו על גבורתה של הדר כהן ז"ל, אני מניחה שהוא מעדיף שנדבר פחות על כשלון הממשלה.

תשובתי (קישור לבלוג מאתמול)

ציוץ 5: אמרתי שתגיע הפסקה. הגיעה

עמכם הסליחה אשוב

ילדים, אתם יודעים... יש דבר כזה והוא דוחה סקירות פוליטיות

ציוץ 6: רגב בפרשנות פמניסטית לפרשת משפטים, בדגש על דיני נשים, למעט כמובן אמה עבריה, מן הסתם איסור הטיית משפט, עדות שקר ולקיחת שוחד נראו לה פחות טוב

אולי זה המקום לציין שפעמים רבות אני עומדת מול הפרשנות של רגב ומתקשה לעקוב אחרי האינוס שהיא עושה לטקסט. הייתי מנתחת את סגנון הכתיבה, אבל בינינו לא על כישרון הכתיבה שלה היא נסמכה כשקיבלה את תיק התרבות.

ציוץ 7: כן, כן - סקירת הפייסבוק סיימה את הפסקת האוכל וחזרה בחדווה

ציוץ 8: איתן כבל גאה באחיין שלו שסיים טירונות בצנחנים, כמו הרבה 'כבלים' לפניו, חצי מהסטטוס מלא בשמות שכבל נזכר בהם מהטירונות כי הטקס גרם לו להזיות

טוב, הסטטוס הזה של איתן כבל היה מאוד אמיתי ושמח, אבל האיש קצת נסחף, בואו נייחס את זה לשמחה אמיתית ולא נהיה קנטרנים.חוץ מזה זה ציוץ לא פוליטי אז בכלל מה אני מתערבת?

ציוץ 9: ליברמן כועס על נתניהו שמגנה את הח"כים מבל"ד ומחזיר גופות מחבלים ובינתיים הקברים בישראל מתמלאים, שכח שגם הפתרון שלו לא כולל צמצום בתי הקברות

ציוץ 10: אני מניחה שהכתבה בTheMarker, הכתבה בהכל כלול, הנאום במליאה ואפילו הכתבה בחדשות2 על הדואר, לא גרמו לכם להכיר השבוע יותר את חה"כ ברושי

ציוץ 11: בר לב בתקופת הפוש לתוכנית שלו שקיבלה את השם "ההיפרדות", שלו לא של הרצוג. גם הגדיר את מה שנתניהו עושה ניהול סכסוך, כושל אמנם ועדיין "ניהול"

בר לב מגלה כאן פירגון לנתניהו, אמנם פירגון חלקי, אבל במצבו של נתניהו גם רק קרדיט על ניהול זה משהו.

ציוץ 12: נחמן שי מסביר שזה לא גל טרור כי הוא עדיין לא שכך, רק אומרת שזה לא ממש טיעון טוב אם אתה לא יודע מה אורך הגל

עדיין מופתעת שהאיש פעיל, אם תהיתם

ציוץ 13: חיליק בר מזמין אתכם לניוזלטר שלו שם הנושא הראשון הוא האבל על הדר כהן ובנושא השני הוא מיד עובר להתרגשות לקראת הועידה המדינית. #ממלכתיות

חוסר הרגישות של בר במסווה של ענייניות היה די מדכא. בגדר בואו נסמן וי שכולנו עצובים ואז נמשיך עם סדר היום. ציניות פוליטית במיטבה.

ציוץ 14: דרעי מזכיר שבפרשת השבוע מדובר בעיקר על החובה להתייחס בשוויון לאחרים, אפילו לשונאים, ושכך ש"ס נוהגת

אני מניחה שהוא בונה על זיכרון ציבורי קצר

דרעי כנראה בונה על זה שלשקופים יש זיכרון קצר מאוד, וגם לאלי ישי ולנשות הכותל ולאשכנזים - נו אל תתנו להתחיל, נסגור על בכלל לכל מי שדרעי לפעמים פחות מסמפט

ציוץ 15: ואם הגענו לאורן חזן, זו תחנתנו האחרונה - כמה מטאפורי, אז מהסטטוס שלו עולה שהוא לא ישן וזה בגלל חנין זועבי

ציוץ 16: איך לסכם את זה? ובכן, עם הנצח צריך לחשוש מדרך ארוכה בלי וויסקי

מן הידועים הוא שעל וויסקי פועל הכלל "אל תשאלו מה אני עשיתי עבור הוויסקי אלא מה הוויסקי עשה למעני".

ציוץ 17: ואם זה לא ביאס אתכם מספיק, אתם תמיד מוזמנים לקרוא את הפוסט החדש בבלוג

http://karenhaber.blogspot.co.il/2016/02/blog-post_5.html?m=1 … על קברי ילדות בנות 19

סיימנו? סיימנו. להתראות בשבוע הבא, זה לא ישתפר וזה אפילו לא ספוילר

הרצוג מגיש: היפרדות מערכים

כשפייסבוק, והרשתות החברתיות בכלל, הפכו לזירת התרחשות שהיא מימד בפני עצמו החורג מתוך המיקום הוירטואלי שנועד לו, גילו אותן גם הפוליטיקאים. כך נוצר ערוץ התקשרות נוסף בו לפוליטיקאים בימה נרחבת לחשיפה בלתי אמצעית, שמאפשרת בין היתר גם בחינת רעיונות ואופן קבלתן בציבור במקירוקוסמוס שלא לחלוטין משקף את המציאות. אם תרצו, מעין נייר לקמוס לאינדיקציה להעדפות הקהל, אם כי בצורה לחלוטין לא מדוייקת, שלא לומר מוטה ולכן יש לקחתו בערבון מוגבל. 

סטטוסים של פוליטיקאים מלמדים רבות על הכותבים אותם, אם כי לא בכל יום יש סטטוסים שכדאי להתעכב עליהם ולא בגלל שאין סטטוסים אלא כי אין בהם תוכן חשוב. אולם הסטטוס שפירסם ביום ראשון (24.1.2016), ראש האופוזיציה יצחק הרצוג, הוא דווקא סטטוס שראוי להתעכב עליו, אולי בעיקר משום שהוא שם סופסוף קץ לספקולציות איפה הרצוג? ספוילר: מאחורי הגב הרחב של לפיד.

חלק א'

הרצוג בחר להציג השבוע את תוכניתו להיפרדות מהפלסטינים. בסטטוס שפירסם בפייסבוק הוא הסביר את עצמו, ואפילו לאט לטובת שלי יחימוביץ', כי הרצוג לאחרונה בשוונג שובניסטי שנועד להפגין גבריות מסוקסת מול חברות המפלגה שלו: יש פיגועים על בסיס יומיומי, שני העמים מלאים בהסתה ושני המנהיגים מפחדים. לכן מציע הרצוג להיפרד - גם מנתניהו וגם מהפלסטינים - כמה פשוט?! מכיון שאת החלק הראשון הוא לא מצליח ליישם, יש להניח שגם החלק השני ישאר על הנייר, כך שאין ממש סיבה לדאגה, לפחות לא מצידו של נתניהו וגם לא מצד אלה במפלגתו שחשבו שהם טיפונת בשמאל בזמן שהרצוג לא ידע שמפלגת העבודה עוד חושבת במונחים פוסט-ציוניים שכאלה. 

חלק ב'

לו רק הרצוג היה מסיים בזאת, עוד אפשר היה לדבר על איזושהו רציונל בניסיון הזה ל"הרגעה", לא שאני מאמינה בפתרון כזה, אבל להגיד שצריך עכשיו להרגיע וליצור צעדים בוני אמון זה עמום מספיק כדי שישראל תהיה מוכנה לנסות עוד כלום רעיוני. ובניסיון הנואש של הרצוג לשווק את עצמו כאטרקטיבי לקהל הבוחרים, הוא לפחות יכול להגיד שהציע רעיון "ציוני" דיו וזה יותר ממה שמציע כרגע נתניהו. לפחות אפשר לטעון שזה ניסיון לחשוב מחוץ לקופסא, ולייצר פתרון ביניים שיביא בכל זאת למגמת שיפור. זה קלוש וגם תלוש ובטח לא פתרון, אבל יש לזכור שמבחינת הרצוג הבעיה היא לא הסכסוך הפלסטיני, הבעיה היא נתניהו ולכן מבחינתו זה פתרון הולם שלא יכול להיחשב כמילה הזו שהס מלהזכיר, כלומר "שמאלי". לגבי יעילות של מהלך כזה, ובכן זה כבר נתון לפרשנות אישית של כל אחד. 

אולם הרצוג לא הסתפק בזה, הוא החליט להגדיר מחדש את המפלגה שהוא עומד בראשה: "מפלגת העבודה היתה תמיד מפלגת מרכז, לא ימין ולא שמאל, מפלגתם של בן גוריון ושל רבין". ואם לא הבנתם אז למתקשים "בנגוריוניסטים ורביניסטים". במידה רבה זה נכון - מפלגת העבודה היוותה ספקטרום רעיוני רחב, אך בבסיסו היתה אג'נדה שמזוהה עם השמאל. אך בעוד שהרצוג מתרפק על שמות מנהיגים כמו בן גוריון ורבין, שאגב שונים מאוד זה מזה, הוא אינו מתרפק על ערכי מפלגת העבודה, אלא מגדיר מחדש אג'נדה שלה ערך אחד - ניצחון על נתניהו. אלא שבמחנה השמאל, עליו הרצוג מדלג ולא בחינניות, שהמשיך לתחזק את מפלגת העבודה, יש אמונה אמיתית בפיתרון שתי מדינות לשני עמים והם אינם מעוניינים בשלב הביניים שהרצוג מציע וגם לא להיקרא מרכז. לכן, הרצוג גם אומר בחצי פה כי הרעיון לא נזנח, הוא "נדחה" למועד לא ברור, אולי זה יקרה אם ההיפרדות תצליח, אם אי פעם תיושם.

אבל יש לומר בגלוי - היפרדות רק תוביל להמשך הקיפאון ותוסיף לייצר תסכול בקרב הפלסטינים כמו גם בקרב אנשי הימין וספק אם תביא לפיתרון של שתי מדינות לשני עמים בתנאים שיהיו נוחים לישראל. מעבר לעובדה שהרצוג צריך בשביל זה לנצח את נתניהו, ההיפרדות אינה בציעה באמת, היא נועדה בסך הכל ליצר עוד תמיכה למחנה הציוני.

ראיית העולם הפשטנית הזו מעליבה את האינטליגנציה של האדם הממוצע - הרצוג מאמין שעדיין מרבית הציבור תומך בהקמת מדינה פלסטינית, שהציבור בישראל מבחין בקיפאון בחסות נתניהו שאינו מייצר עתיד טוב יותר לישראל, שניתן ליצר רוב להיפרדות, ועוד יותר שהיפרדות תביא לצינון ההסתה ושרגיעה היפותטית זו תוכל אולי ליצר חזרה למשא ומתן. רק שהרצוג שוכח שבשביל זה הוא צריך לנצח את נתניהו וזה לא פשוט גם כשאין מתחרים אחרים לבש משניהם ושנית שהציבור אינו מתנהג ברציונלית כפי שהרצוג תופס אותה ויש לו עוד שיקולים. לכן, לא רק שהרצוג לא יכול לבצע את הרעיון שלו, הוא למעשה פוגע עוד יותר בבסיס כוחו גם בתוך המפלגה ויש יסוד סביר להניח כי אם יביא לאישורה של תוכניתו, הוא גם מסתכן בפיצול מכיוונם של אותם חברי כנסת שנעים באי נחת כשמזכירים להם שהם מהמחנ"צ ולא ממפלגת העבודה ולא מתביישים לראות בעצמם שמאל, גם אם מתון.

העבודה מעולם לא היתה מפלגת מרכז אמיתית, כשם שלא ממש הייתה מפלגת שמאל מובהקת, אלא מפלגת מרכז-שמאל. השיוך שלה כשמאל הוא היסטורי ונובע מרעיון כלכלי, איתו היא ממשיכה לשחק ביחסי אהבה-שנאה. אבל לו היתה מפלגת העבודה מפלגת מרכז, לא היה מקום למפלגות המרכז על גלגוליהן השונים. השאלה היא אם המיתוג מחדש של הרצוג את מפלגת העבודה כמפלגת מרכז לא עוקר ממנה את ליבם של המצביעים האידיאולוגיים שאידיאולוגית הם שמאלה מהעבודה אך מאמינים שרק מפלגה גדולה תנצח ושמפלגת העבודה היא ביתם, וגם אם חשבו להחליף מפלגה, ביום הבוחר הלב שלהם לא נתן להם. התשובה היא שככל הנראה הרצוג מצליח לעשות את הבלתי אפשרי ולפורר גם את המעוז האחרון הזה. אולי התפוררות המחנה הציוני זה בדיוק מה שיכול להניע מחדש את הפוליטיקה הישראלית, ולייצר מפלגה שלא מפחדת מהתיוג שמאל ולא נסחפת אחרי רטוריקה נתניהוהית או לפידיזם חסר תוכן. 

כדי להשלים את הטמעת דף המסרים של נתניהו שאותו אימץ לפיד ועכשיו גם הרצוג, מסביר הרצוג שהמחנה הציוני אינו ימין קיצוני ואינו מרצ. הרצוג נותן תוקף לשיתוף הפעולה שלו עם השיח מצמצם הפלורליזם - מרצ? הם כל כך לא לגיטימיים ממש כמו נוער הגבעות - באמת הרצוג? הוא אולי חשב שהוא מתחכם עם רפרור לעמדתו של בן גוריון "בלי חירות ומק"י", אך אין פה הקבלה.

הרצוג שבעצמו מודר מהשיח, נכנע למסע הדה-לגיטימציה של השמאל והופך אותו לסולם הגנבים שלו כדי לסיים סופית המטמורפוזה של מפלגת העבודה למחנה הציוני, היינו מפלגת מרכז שאין לה ולשמאל ולא כלום. למען הסר ספק, שום מנהיג של מפלגת עבודה לדורותיה לא היה מחוסר אידיאולוגיה כמו הרצוג ואף אחד מהם לא הושיב את הדמוקרטיה במושב האחורי כמו שעושה הרצוג עכשיו. גם רבין וגם בן גוריון היו פרגמטיים בדרכם ועקשנים לא קטנים ועם זאת היה להם קול ברור בכל התחומים. להרצוג אין קול, הרצוג הוא חיקוי. היפרדות? ההיפרדות היחידה שיש פה היא היפרדות מערכים.  

הרצוג מסיים את הסטטוס באמונה כי הוא שומע את תמיכת העם השקטה בו. עם זה הוא יגיע בקרוב לועידת מפלגת העבודה

רוצים לשנות? תתחילו לשלם - בזיעה

לא פעם קל יותר להרוס הכל כדי לבנות מחדש. לא פעם אנחנו לא הורסים הכל בשל עלויות שקועות או סיבות אחרות, חלקן רלוונטיות יותר וחלקן פחות. בהסתכלות על המערכת הפוליטית הישראלית, אגב כמו על עוד מערכות אחרות, פעמים רבות מתעורר הרצון לשבור את הכל ולהתחיל מההתחלה. זה יכול היה להיות הרבה יותר פשוט, אלא שזה לא באמת בציע. מערכות הבחירות התדירות שבאות עלינו, ולא לטובה, זה כבר יותר מדי שנים, מעידות שיש לנו כאן מערכת בעייתית, היא עוד יותר בעייתית כאשר היא מנוצלת על ידי אנשים שמשתמשים בביטויים חסרי בסיס כמו "העדר משילות" ו"פוטש" שלא היו ולא נבראו, אבל זה עניין אחר. 

ישראל היא מדינה בעלת משטר פרלמנטרי המבוסס על ריבוי מפלגות. האם זה טוב? זה דיון ארוך, אבל זה מה שיש. שנות שלטונה הארוכות של מפלגת העבודה על גילגוליה וההגמוניה שנוצרה הן חלק מסוד כוחה של המפלגה בעבר ואחת מהסיבות לחולשתה היום. המילכוד של מפלגת העבודה, אותו כולם רואים, שלמעשה מי שצריך להצביע לה שונא אותה שנאת מוות, הוא קשה לשבירה. אגב, גם הליכוד מתחיל לסבול מזה לאט-לאט. במובן הזה, עדיף היה במידה רבה להרוס את מפלגת העבודה כליל ולבנות מחדש מפלגה שיכולה לא רק לבוא עם מצע חברתי-כלכלי-מדיני כולל, אלא עם אסטרטגיה מסודרת הכוללת גם סדר יום ציבורי חדש. זה לא יקרה.

העניין הוא שלא משנה מה ינסו להקים הרצוג ולבני, ובואו נודה על האמת לנסות להקים מערכת בתגובה להקמת מפלגה שרק דובר עליה במאמר יחידי בעיתון (המפלגה הרפובליקנית של נתניהו) זה מעט מגוחך ובעיקר מעיד על העדר אסטרטגיה גם באופוזיציה, אבל זה לא שהיינו צריכים הוכחה לזה שהאופוזיציה מפוזרת וחסרה יד מכוונת בכל פעולותיה. העובדה היא ברורה, לבני והרצוג מתנהגים כאילו אין מפלגה מאחוריהם, אלא סתם טורניר לקישוש קולות יחידנים. זו לא יכול לעבוד. זה מוכיח אבל שגם הרצוג וגם לבני רואים במחנ"צ פגר פוליטי שהם נושאים על גבם. 

ראש מפלגה שלא משכיל בשום דרך לגייס את המפלגה שמאחוריו הוא לא בעל סיכויים רבים לניצחון, גם אם הוא מאמין שמאחוריו מחנה עצום ורב. תיאורטית הרצוג צודק לדעות שהוא מחזיק בהן יש פוטנציאל, מעשית זה אפילו לא חשוב. מרוב שהרצוג מנסה להעמיד את עצמו כאופציה בתוך הקמפיין הבלתי נגמר שלו "רק לא נתניהו" הוא כבר צל חיוור, אם יגיע לדרגת שקוף, הוא יוכל להצטרף לש"ס. 

אלא שמי שבאמת רוצה להשפיע יכול, יואילו נא חברי האופוזיציה מטעם המחנ"צ לפתוח את העיניים. לא רוצים להחליף "מנהיג" (בהעדר מילה אחרת) כל שנתיים? אין בעיה, גם אין באמת מישהו שיכול להחליף וקונספציית הגנרלים היא כמו קש לטובע. אבל גם בהעדר מנהיג, ניתן לייצר תוכן, יש שיגידו שאפילו קל יותר. אז תתחילו לייצר תוכן, בשביל זה לא צריך ראש מפלגה, צריך ראש. תתחילו להעלות נושאים לסדר היום, הרכב הכנסת היום הוא לא רע לאופוזיציה עם מילה או שתיים. תתחילו לסייר בארץ. בעידן בו ראש ממשלה עובד על תדמית והפחדה, תעברו ישוב, ישוב בארץ ודברו עם אנשים. 

מרגישים שהמדינה חומקת מהידיים שלכם? זה הזמן לפנות לאזרחי ישראל, לפני שיהיה מאוחר ולשאול איזו דמוקרטיה הם רוצים? איזה עתיד הם מבקשים לעצמם בישראל? להתחיל לחשוף את כל השקרים שמוכרים לנו כאן ומה זה בעצם אומר. מה התפקיד שלכם? להציע סדר יום חדש ולעבוד קשה בשביל זה. זה או זה או ללכת אחרי המנהיג ובמקרה הזה מן השורה יציל רק המוות. גם מוות פוליטי הוא מוות.

בעידן חלול של מנהיגים חלולים שמנהיגים בואקום, יש הרבה מקום לעשייה והציבור צמא לזה, אפילו בלי להבין שזו הבעיה. נתניהו מוכר חבילה תקשורתית שאין בה כלום מלבד השהיה - מול הרצוג יש לו מונופול, מול לפיד יש לו קצת פייט, מול בנט - ובכן בנט עוד יכול לחכות. אבל מול חברי כנסת אקטיביים שעוברים מעיר לעיר, קורעים את המסכה, מדברים אל האנשים? מול זה אין לו נשק. הרצוג לא ייצר סדר יום גם אם סדר היום ינחת עליו משמיים, אבל פעילות מהשטח לשטח היא בלתי אמצעית, היא נכונה והיא קשה. אם יש הצדקה למפלגת העבודה היום זה לא דרך העומד בראשה אלא דרך אלא היושבים בכנסת בשמה. לראות את המדינה הזו בשלב הזה ולא לעשות כלום או להאשים "מנהיגים" שלא מנהיגים, אין בזה תועלת.

אם זה  לא יקרה, אם האופוזיציה לא תעשה כלום חוץ מלהתקזז ולעמוד לימין ראש הממשלה, אז אין אלא לקבל בברכה את עידן ההסתנכרנות עם מנהיגי הכלום, אין בזה עתיד אבל יש בזה המון שקט. נתניהו יוכל לסלול את דרכו לעוד כמה שנים, נרשום לעצמנו קיפאון, הצטמצמות של הדמוקרטיה ובעיקר נשב בשקט ונחכה לפיצוץ. 

אופו מה? איך אמרתם שקוראים לזה?

תוצאתם של 100 ימי החסד של הקואליציה היתה פחות או יותר צפויה, אולי למעט העובדה שלא היתה מלחמה הקיץ. יש לשער שאחת מהסיבות בגללן לא היה מלחמה, כי "סיבות" ניתן למצוא תמיד, היא לא רק מצבו הנפיץ של המזרח התיכון, אלא גם העובדה שכל הספינים של נתניהו עבדו. מלחמה היא תרגיל מחשבתי, בעל מחיר יקר, ליצירת קונצנזוס מזוייף ולכן ידוע שיש להשתמש בה רק במקרים ששום ספין לא ממש עובד והזמן מתקתק. אבל לא רק 100 ימי החסד של הקואליציה עברו, אלא גם של האופוזיציה, בהנחה שאתם זוכרים שיש דבר כזה.

ולא, המילה אינה מורכבות מ-או (היינו אפס באנגלית) ופוזיציה (היינו תנוחה בלעז) אם כי כרגע ראש האופוזיציה אכן מדגים לו שזו פרשנות אפשרית למושג הערטילאי הזה. אני מוכנה להודות שהרצוג הבין שצריך להתכונן לבחירות הבאות אלא שהדרך בה הוא בוחר להתכונן היא מוזרה, אלא אם כן הוא מתכנן על הצטרפות לקואליציה הבאה של נתניהו. הרצוג לא יכול להיות נתניהו, וטוב שכך, אבל הוא מאמץ את מודל נתניהו משל זה היה סולם ההצלחה שלו. אלא שדפוסי הפעולה של נתניהו לא ראויים להילמד ויותר מזה, הם לא מתאימים לאופיו של הרצוג, גם אם "אופי" בהקשר הזה נשמע לכם כמו הגזמה. 

מזל שהיועצים שלו, שמשעתקים את מודל נתניהו באין מפריע ולא בהצלחה מרובה, לא מכרו לו את הקונספט לשלוח את זוגתו להקסים את בני ציפר, כדי להתחרות על מודל האישה האירוטית, בניסיון לגזול את התואר מגברת נתניהו. הרצוג לא יכול להיות נתניהו כי אם כך הוא מנסה למצב את עצמו ועל המישור הזה יהיו הבחירות, ינצח המקור ולא התחליף ולא משנה כמה המחנה העצום והרב יעודד את נציגו. את קלף "הנוהרים לקלפי" הרצוג לא יכול לשלוף ביום הבחירות הבא, אם הוא יחזיק מעמד עד אז. הרצוג הפך את עצמו בפחות מ- 100 ימים ללא רלוונטי, לא לאופוזיציה ובטח שלא בבחירות הבאות. מה ששיחק לו בבחירות הקודמות היה מזל של מתחילים בניסיון להיבחר בפעם הראשונה, ונשחק עוד לפני שהוכרזו הבחירות הבאות. 

כן יש להרצוג איכויות, היתה תקופה קצרה שאפילו קיוויתי שאולי יש לו את זה, אבל באה המציאות והוכיחה לי אחרת. בעידן שלנו איכויות זה לא מספיק, השאלה היא איך הן מגיעות לציבור שלך, באנגלית זה הרגע של ה- deliver. הרצוג צריך להמציא את דרכו ולא לשעתק את נתניהו, אתה לא יכול לטעון מחד שנתניהו עושה מסע הפחדה/טרור בציבור הישראלי (למרות שזה נכון), ובאותה נשימה להכריז שנתניהו מסוכן לישראל, יש דברים שלא ניתן להשיב להם באותו המטבע. מה הרצוג היה צריך לעשות? להציג אלטרנטיבה, לקדם את הנושאים שנתניהו לא מקדם, להיות חברתי ולהשמיע קול. בעיקר קול אחר.

כל כך הרבה נושאים עלו מתוך סדר היום הציבורי שהרצוג יכול היה לעורר, אבל הרצוג? הרצוג כנראה חושב. אלא שגם במשחקי שחמט יש מגבלה של זמן, אחרת הניצחון הוא טכני. הנה קחו את נושא משחקי הכדורגל בשבת שעולה עכשיו בציבור - האם הרצוג מבין שיש כאן סולם אמיתי לקידום אג'נדה של הפרדת דת ומדינה? יש לקוות שכן, האם הוא יעשה משהו? לא. הנה מקרה בו הפלורליזם בישראל הולך ומצטמצם וראש האופוזיציה מקסימום יכתוב מאמר דעה להארץ ויצליח גם "להשחיל" איזו ביקורת על גדעון לוי כי אין דבר יותר רלוונטי בציבוריות הישראלית מזה. 

מי זוכר מה היתה עמדתו של הרצוג בנושא מתווה הגז? מה הוא אמר בעוד ראשי בית המשפט העליון הותקפו על ידי שרת המשפטים? אם הוא אמר משהו וזה לא חקוק בזיכרון הציבורי אין לזה משמעות. הרצוג לא נספר. הוא כל כך לא נספר שחולדאי מרים את הראש. אבל דווקא חולדאי הוא צודק - מפלגת העבודה צריכה להתעורר, כל זמן שנמדד כרגע במנהיגותו של הרצוג הוא צעד אל האין. חולדאי לא המועמד המתאים, אבל הוא מעיד על הצורך האמיתי של מפלגת העבודה להשתמש בכל זמן שיש לה עד הבחירות הבאות כדי ליצר אלטרנטיבה. מה שאופוזיצית הצללים הנוכחית עושה היא להיות שטיח אדום לניצחון הבא של נתניהו בבחירות.

קבלו את נתניהו סעיף קטן

כנראה שיצחק הרצוג הבין שיש לו קמפיין על הראש, באופן עקרוני הייתי רוצה לטעון שזה מצויין ולברך, כי התעוררות, גם אם לא מוקדמת, בהחלט חשובה על מנת למקסם את יכולתה של מפלגת העבודה לקראת הבחירות. אין זה אומר שביכולתה להציב אופציה ממשית מול נתניהו אם אכן יהיו בחירות ב- 2016, מה גם שבישראל הבחירות עשויות להיות מוכרעות ממש ביום הבחירות ובעיקר במצבים בהם מוזהר הציבור בישראל כי "הערבים (כן אלה, המובחנים במדינת "כל אזרחיה, בהנחה שיהודים שווים הרבה יותר") נוהרים בהמוניהם לקלפיות". אבל כך או אחרת, הרצוג החליט ככל הנראה שהוא צריך להתחיל בקמפיין, אלא שהוא קצת מפספס את הנקודה ובמקום למצוא את הנישה שלו שתייצג נאמנה את ציבור בוחריו ותוכל באמת להשיג לו את הניצחון בבחירות הבאות, הוא בחר באסטרטגיה שפועלת נגדו ואני גם מיד אסביר, אני קוראת לזה "אסטרטגיית נתניהו סעיף קטן".

ראשית, הרצוג למד להגיד כלום בהמון מילים ותוך כדי לנסות ולעבוד על טון שהוא, כך אני מניחה, בטוח שמשדר נחישות, אך למעשה זו טון תוקפני שמאמץ את דפוס ההפחדה של נתניהו עם טוויסט. הרצוג שמנסה להפוך לאופציה, קצת שכח הוא לא אמור רק למצב את עצמו כאופציה, אלא שהוא קודם כל אופוזיציה. אם הוא היה מבין את זה דרכו להיות אופציה (חלופה) אמיתית היתה סלולה, לא דרכו לראשות הממשלה אלא למדיניות חדשה לישראל אחרי שנים של שלטון כושל. אלא שהרצוג משום מה החליט שמה שטוב לנתניהו טוב גם לו, והוא לא רק מאמץ את הדפוסים, בדרכו שלו, אלא גם את הטרמינולוגיה.

במצב היום, בו נתניהו מצליח למצב את השמאל כמחנה מיותר בתוך הציבור הישראלי ואת חלקו אף כגיס חמישי פשוטו כמשמעו, הרצוג היה צריך להילחם על זכות ההגדרה של השמאל ועל דמוקרטיה במלוא מהותה הפלורליסטית. במקום זה, הרצוג, אני מניחה על דעת האסטרטגים שלו שפועלים לא מתוך אידיאולוגיה אלא על בסיס הישגים, החליט לבדל את עצמו מהשמאל - הוא נציג המחנה הציוני, ציוני ככל הציונים של נתניהו ומחנהו עצום ורב. לפחות כך זה מצטייר מטור הדעה האומלל שלו בהארץ בסוף השבוע.

זה טקטס שמבהיר את הכל - משאפ גרנדיוזי של כל קלישאה אפשרית בהתאם לטרמינולוגיה המילולית של נתניהו, אבל תוך נשיאת דגלו של יצחק רבין ולצערי לשווא. בצעד פופוליסטי, מיותר וחסר כל קלאסה הוא פותח את טור הדעה שלו בירידה על גדעון לוי - הרצוג מנסה להסביר ככל הנראה שלהבחנה של הימין שיש שמאל שהוא הזוי, שותף גם הרצוג. סביר להניח שהרצוג רוצה להראות איזושהי התפתחות של השמאל שתקרוץ לאקסיומה הפוליטית בישראל לגבי המרכז החופשי שמחליף בין מפלגות מרכז או דמויות מרכז. ככה זה לא יצליח. הרצוג נשמע כמו גור אריות קטן שמנסה לחקות את שאגת האריה.

אין לי אלא להצטער שקראתי את טורו של הרצוג, שמיזער את עצמו בעיני עוד יותר, אבל משקראתי להלן התובנות שלי: 

א. הרצוג מאמץ את הטרמינולוגיה של נתניהו

ב. טקסט מגיב ולא יוזם, הרצוג לא מציג משהו חדש - הוא הרכיב רשימת מכולות והלביש עליה מילים כדי להפוך אותה למניפסט וזה לא עובד ולא מפליא שזה לא עובד.

ג. אסטרטגיית "האין" - נתניהו הביא אסטרטגיה זו לכלל שלמות ובינתיים זה עובד לו. את השיח הזה של נתניהו של "אין לקבל את ההסכם עם איראן" ו"אין פרטנר" ואין, ואין, ואין, הרצוג יכול היה לשנות. כאן היה מתחיל הבידול שיכול היה לתת לו את הסיכוי בבחירות הבאות. להרצוג נתנה אפשרות לפקוח את עיניי הציבור ולהגיד מה יש ומה צריך לעשות. במקום זה הוא אימץ את האסטרטגיה הזו וכל הזמן מסביר מה אין בנתניהו ובמדיניותו ומסתפק במילים אצלי זה לא היה ככה, אבל בדיוק כמו נתניהו הוא נכשל בלהציע חלופה או להסביר איך בדיוק הוא היה עושה את זה.

ובהרחבה?

התנערות מהשמאל "הרדיקלי" - לשאלה מיהו ציוני שהיתה צריכה להיות רלוונטית כלל, הרצוג עונה "כולם חוץ מגדעון לוי ומרעיו". מיצוב גדעון לוי (כמשל) כהזוי שיש לבדל באופן ברור מהמחנה - יש שמאל שחוזר על מנטרה למרות שאינו מבין שהזמנים התחלפו. הרצוג לא מייצג את אנשי השמאל, אבל לתקוף אותם ולהוציא אותם מהמחנה זה כב סיפור אחר לגמרי. ברמה הדמוקרטית אסור היה לתת לזה יד וברמת מחנה השמאל זה לגמרי מיותר. הרצוג עושה פה טעות נוראית כדמוקרט ומצטרף למקהלה של נתניהו שיש שמאל שהוא לא לגיטימי, אם הרצוג חושב שזה מה שיתן לו את הכוח בבחירות הבאות הוא טועה טעות מרה. ולא בגלל שהוא שם שכמותי במקום שאין סיכוי שיצביעו לו, ממילא הרצוג לא ממש אופציה מבחינתי בין אם השיקול אסטרטגי או לא, אלא בגלל שבדמוקרטיה יש חשיבות לקול הזה. האחוז שלו באוכלוסיה אולי קטן אבל החשיבות שלו לחברה פלורליסטית וסובלנית הוא רב. הרצוג איכשהו מפספס את זה. בניגוד לנתניהו שיכול לשאוב קולות בוחרים ממפלגות ימניות יותר ממנו, הרצוג לא יכול - אז הוא פונה למרכז אבל מפנה עורף ברור לחלקים מהמחנה שלו - זה לא יביא קולות.

יצחק רבין - מסתבר שיצחק רבין הוא נכס שיש לנכס והרצוג יהיה האדם הזה, אלא שאם להשתמש בז'רגון של הרצוג מצחיק שעוד יש אנשים שחושבים שרצח רבין גורם פה לאנשים לשנות. משהו. הרצוג לא מבין ש"רבין" לא יכול להיות הקלף המנצח שלו, זו לא איראן או השואה של נתניהו, להבדיל אלף אלפי הבדלות. את מה שרבין מסמל, דורות הישראלים (או שמא "ציונים) החדשים לא רואים כמו שהוא רואה והשימוש ברבין בעידן הטירוף החדש נראה לו כמו רמז למתוחכמים סימן למה שקרה ויכול להתרחש שוב, אלא שהציבור בישראל לא כזה ומי שרבין ממילא הוא זיכרון כאוב אצלו לא צריך את הרצוג בשביל זה. ולסמן את גדעון לוי כציוני עושה לגדעון לוי קצת את מה שעשו לרבין בזעיר אנפין וחבל שהרצוג לא שם לב לזה.

טרור - התשובה הניצחת של הרצוג לנושא הטרור שקצת הרים ראש - "אני קיצוני יותר מנתניהו במלחמה בטרור" - איך? רק להרצוג הפתרונים, בכל מקרה הוא את שלו אמר - נגד הטרור הוא קיצוני. מענין, כי כולנו דווקא חובבי טרור, אז מזל שהרצוג. 

איומים - הרצוג עוד צריך להתאמן קצת בקטע הזה, כי נתניהו בכל זאת כבר יש לו ותק באסטרטגיה הזו. אם נתניהו איים שהרצוג יביא את דאעש לגדרות, הרצוג מציע שנתניהו מביא את החמאס, אלא שראשית זה ידוע ושנית זה לא ממש מאיים, זה כבר כאן, אבל מול איומים אלה מציב הרצוג גם אופטימיות - הרצוג מזהה באיומים כרגע על המזרח התיכון דרך לייצר פיתרון כולל, הוא לא מסביר למה כי ככאלה הם החולמים, אינם זקוקים לתוכנית פעולה.

שכנוע עצמי - הרצוג כנראה רואה שהמציאות האלטרנטיבית ומלאת הספינים שנתניהו בונה עובדת לטובת נתניהו וכנראה החליט שזה תרגיל מחשבתי שגם הוא יכול לו, פעמיים בפיסקה אחת הוא טען שיש מחנה עצום שעומד מאחוריו. המחנה העצום הזה הוא אכן חלק גדול בציבור הישראלי, אבל המחנה העצום הזה הותיר את הרצוג כראש האופוזיציה אז עצום ככל שיהיה הוא עדיין לא רוב. אבל נניח לזה - הרצוג מכנה את עצמו כמנהיגות נועזת ואם זה הכי נועז שלו, אני לא רואה את הקמפיין הזה תופס.  

אבל הדבר החשוב ביותר שעולה מהטקסט הזה הוא שהרצוג קיבל על עצמו את הטרמינולוגיה של נתניהו לגבי מיהו ציוני. הרצוג סימן את גדעון לוי כלא ציוני ובכך הפך לעוד שופר של נתניהו. הרצוג כנראה אינו מבין את ההבדל בין ממלא מקום ראש הממשלה המחוייב לדף מסרים ובין ראש אופוזיציה שמציע חלופה וישראל אחרת. אני לא מתכוונת להילחם על זכותו של גדעון לוי להיקרא ציוני, פעמים רבות דבריו של לוי אינם קלים גם לי, אולם הטענה של גדעון לוי, הטענה הבסיסית שהכיבוש משחית, שהנוער הישראלי שמתגייס לצבא נמצא בסיטואציה בלתי אפשרית שפוגעת בו ובערכי המוסר ושאי אפשר להמשיך עם הכיבוש היא עובדה שאין להתכחש לה. גדעון לוי הוא ישראלי והדעה שלו ככל דעה צריכה להיות מקובלת, כשראש האופוזיציה מסמן אותו כלא לגיטימי ומדיר אותו ממחנה ה"ציונים", הרי שראש האופוזיציה לא ממש מבין את מהות הדמוקרטיה, ממש כמו ראש הממשלה עצמו.

אם כל מה שהרצוג מציג זה צל חיוור של נתניהו, אני חושבת שכל בר דעת יעדיף את המקור. בגימטריה "ביבי" ו"בוז'י" הם מספרים עוקבים - 24 ו- 25 בהתאמה, ביבי נמצא לפני נתניהו, יש לי תחושה שזו אלגוריה מתאימה. קבלו את הרצוג, או כמו שאני קוראת לו "נתניהו סעיף קטן". 

בובת הפיתום והצל האיראני

בשולי ההסכם עם איראן, זה המקום בו מיצב אותנו נתניהו וזה המקום שהסכמנו לקבל כי כך אמר הראש הממשלה. עם יד על הלב, לא שזה אומר משהו אבל נניח, כמה אנשים באמת מבינים, עזבו קראו את ההסכם עצמו, את ההסכם עם איראן? כמה יוצאים נגד ההסכם רק על בסיס התעמולה של נתניהו? ההתאמה הכמעט מלאה בין כמות הצעקנים נגד ההסכם מחד וחוסר הידע של הצעקנים מאידך היא מבהילה במקצת והיא כוללת פוליטיקאים רבים. ביננו היא כנראה גם תופעה שתלך ותגדל, אנחנו מושפעים מתעמולה ולכן אנחנו גם נחרצים באופן יוצא מן הכלל ולא ממש מפקפקים, ככה בדיוק מתנהגים אנשים שהם בטוחים שהם צודקים, בין אם זה תואם את המציאות ובן אם לאו.

הדבר היחיד שעשה נתניהו במאבק חייו נגד ההסכם האיראני הוא לייצר הפחדה. מצחיק בהתחשב בעובדה שיש הסכם ועכשיו עם החרדה הזו נתניהו צריך להתמודד. אלא שזו לא בעיה כי נתניהו אוהב אותנו חרדתיים, זה סוד הקסם שהוא מהלך על המדינה הזו כבר הרבה יותר מדי קדנציות. נתניהו לא נאבק באמת על המציאות שלנו, נתניהו נאבק על נרטיב - ולא על זה הכללי אלא על הפרטי, זאת אומרת כמו שהוא רואה את זה  - מה הוא ישאיר אחריו כמנהיג העם היהודי בעולם לפחות בעיני עצמו ובעיני המקהלה היוונית, הסובלת מתסמונת שטוקהולם, שמאחוריו. יחסית לסוף העולם או לרעידת האדמה שנתניהו חזה, עושה רושם שהעולם בסדר גם יומיים לאחר חתימת ההסכם. אלא שסמכו על נתניהו ימשיך בנבואותיו השחורות גם אם זה הדבר האחרון שיעשה ושום עובדה לא תבלבל אותו. 

אני מניחה שאני עדיין מצפה, רומנטיקנית חסרת תקנה שכמותי, שמנהיג תהיה לו איזושהי אסטרטגיה. אמרתי מנהיג ולכן עקרונית ניתן לטעון שנתניהו לא באמת מנהיג, אבל אני אתייחס לתפקיד המנהיגותי שהוא נושא. נתניהו ידע שלצאת נגד ההסכם זה קרב דון קישוטי (תגידו אתם דון קיחוטאי) חסר סיכוי, ואם הוא לא ידע את זה אני חייבת לומר שזה נופל בצד של של טיעונים שיש לטעון נגדו. אסטרטגיה נכונה היתה בקווים כלליים מאוד: א. לתת חלופה ביצועית ונתניהו לא נתן אחת כזאת, הוא רק שלל את התהליך בפועל ואיים בחלופה צבאית. ב. לפעול נגד סעיפים ספיציפיים ולדרוש דרישות נקודתיות. אילו נתניהו היה פועל בדרך כזו, או דומה לה אשר ממנה ניתן היה לגזור דרישות ביצועיות של ישראל מההסכם המתגבש עם איראן, נתניהו יכול היה לרשום לעצמו אי אילו הצלחות, גם ברמה האסטרטגית וגם ברמת התדמית. יש לזכור כי בעוד שבישראל, דעת הקהל מוכנה לקבל את התדמית של נתניהו כמפגין שרירים אמיץ, בעולם הוא בעיקר נתפס כלא ממש רלוונטי. לתפארת הדיסוננס הישראלי.

אבל העובדה שנתניהו לא מרפה מהמנטרה שלו, אלא ממשיך ואוחז בה משל היה לסת של פיטבול שננעלה על אובייקט, יהא זה אשר יהא, אבל נניח שמדובר בהסכם עם איראן, לא מפתיעה במיוחד, אלא אם כן אם כן לא חיית על כדור הארץ בשנים האחרונות. גם העובדה ששרי הליכוד והקואליציה בכלל מתראיינים ומדברים על ההסכם עם איראן משל היה דף נגוע בוירוס קטלני אבל עליו מסרים חיוניים אותם יש לדקלם אינה מפתיעה. היא כן מציירת עולם פוליטי עגום ודל אם אין פוליטיקאי אחד שישב וקרא את ההסכם כולו וללא פרשנות "הסכם ערוך" (אתם יודעים מלשון שולחן ערוך) בקולו מלא הפאתוס במקומות הנכונים, וגם לא, של נתניהו. 

עקרונית יש גם אופוזיציה בארץ, לפחות על הנייר. אבל האופוזיציה הזו מראה ש"אין ימין ושמאל" במדינה הזו, לא בנושא מתווה הגז ולא בנושא איראן וגם לא בנושא הפלסטיני. אם כך לא ברור לי למה אנחנו נדרשים לצאת לבחירות כל שנתיים, זה לחלוטין מיותר ומעבר לזה יש עוד כמה מאיתנו שמתעוררות בהם תקוות שווא עם כל מצג שווא דמוקרטי שכזה וזה כבר עניין של פיקוח נפש. האפוזיציה כל כך שבעה, הסבר טוב לתהייה מדוע היא לא למודת קרבות - היא מפוטמת, אין בה אפילו אחד שמסוגל לקרוא את ההסכם ולהגיב עניינית לנושא. יש מעט אנשי תקשורת שעושים את זה וזהו, טוב נו גם אהוד ברוק אבל אנקדוטלי. העניין הוא לא רק השקט מהאופוזיציה וההתייצבות לימין נתניהו (כן - ימינו של נתניהו תרתי משמע), אלא העובדה ששוב אנחנו מתבשרים על מגעים להרחבת הקואליציה. בימים קריטיים כל כך במדינת ישראל אין קול ביקורתי שאפשר לשמוע. זה צריך להדאיג את כולנו, גם אופוזיציה היא נדבך חשוב לדמוקרטיה. אופוזיציה אכן לא מוכרחה להתנגד כל הזמן, אך היא צריכה להיות דרוכה ולהשמיע ביקורת חיונית בעיקר בנושאים העיקריים על סדר היום. העובדה שנושאי ביטחון מתיקים תדיר את האופוזיציה לא מעידה על הכרב השעה היסטורית, אלא בעיקר על תעמולה וכפיפות כל דבר לנרטיב ביטחוני לא מידתי.

אין שום סיבה להרחיב את הקואליציה, הרצוג ממילא נדמה לבובה היושבת על ברכיו של פיתום, אלא שהבמה היא פוליטית והכסף המטאפורי שעוברי האורח מכניסים לכובע המוצב לרגלי האומן הוא המחיר שאנחנו, אזרחי ישראל, משלמים ואפילו אין לנו זמן לעצור ולהנות מההצגה.אולי באמת עדיף שתורחב הקואליציה. להרצוג ניתנו לפחות שתי הזדמנויות ענק מאז כינון הממשלה להוכיח שיש לו את זה והוא פיספס בגדול. שווה להפסיק את ההצגה, הנערים ממילא משחקים לפנינו אז בואו נראה את זה בשידור חי. הרצוג חושב שהוא ממלכתי ושזה יעזור לו בבחירות הבאות. למפלגת העבודה יש שתי ברירות או להילחם על כבודה ולא לתת לזה לקרות וכמובן להחליף יו"ר או לתת לזה לקרות ולתת לעצמות הדינוזאור העייפות שלה להתפורר סופית.

אופוזיציה זו כן ברירת מחדל וטוב שכך

ברירת מחדל (אילוסטרציה)

מכל מה שקרה השבוע אין דבר ששימח אותי יותר מההודעה של הרצוג היום, בשבתרבות בתל אביב, שמקום המחנה הציוני באופוזיציה ושזו לא ברירת מחדל אלא עדיפות. אגב, ברוב טובי, כי גדול, אני אפילו לא אדקדק בשגיאה לנושא ברירת המחדל. טוב, נו, אני כן. מבטיחה שאחזור לנושא, אבל השפה העברית דורשת כאן תיקון טעות. קראו לזה שירות לקהילה. ברירת מחדל היא הפעולה שינקוט מכשיר אם לא ניתנה לו שום חלופה אחרת. ברירת מחדל היא לא משהו שנעשה באין ברירה (כפי שמשתמע מדבריו של הרצוג), להפך - ברירת המחדל היא הפעולה האוטומטית שנועדה להשיג את הפעולה הטובה ביותר בהתאם להגדרות המקוריות. מבחינתי ברירת המחדל האישית (אם נניח שאנחנו מעבירים את המכשיר התאמה) של מפלגת העבודה לא היתה יכולה להיות אחרת מאשר ספסלי האופוזיציה. זה הדבר המבוגר והאחראי ביותר שמפלגת העבודה יכולה לעשות, היא בטח לא יכולה לתת הכשר לשרץ, היינו הקואליציה שנתניהו מקים וקוי היסוד הברורים מאליהם שלה. 

עוד אילוסטרציה (למתקשים)

ברור שאני שמחה על דבריו של הרצוג אבל שתי בעיות מתעוררות מדבריו, וכמובן סמכו עליי שאמצא בעיות: האחת שהדברים האלה נאמרים חודש ויום אחרי הבחירות והם היו צריכים להיאמר לפני. מצד אחד יש לשמוח על הדברים, לפחות אצלי הם הפיגו חששות כבדים. אבל תכל'ס הם נאמרים מאוחר מדי ופוגעים בהרצוג עצמו כי הם נתפסים כמו אסטרטגיה רופסת בגדר "עשה קולות של מעוניין עד הרגע האחרון". כבר השוויתי את ההתנהגות של הרצוג לטקסט של booty call בשתיים בלילה אני עומדת מאחורי זה ולכן העמדה הבוגרת והאחראית הזו מגיעה מאוחר ולא באמת משרתת את התדמית של הרצוג כפי שהיא היתה משרתת לו היה אומר זאת מההתחלה. ולא, ללחוש את זה פעם אחת ולשתוק חודש זה לא בדיוק אותו הדבר בעיקר לא כשהתקשורת מפזרת הנחות משל היו אלה נצנצים הנושרים מחד קרן מנצנץ בעמק פיות נסתר מהעין. הרצוג צריך לשמור על קו מאוד ברור, זה לא רק להיות באופוזיציה זה לייצר נראות ודרך אחרת. ברור שאפשר להציג את זה כשיקול דעת, לומר מראש הוא ראה את עצמו באופוזיציה אך שמר על עמימות כדי לא לפגוע בתהליך, אבל לא באמת חייבים לקבל כל הסבר, זה כנראה המקום להיות בוגרת ולציין שגם לא חייבים לסתור אותו.  

הוראות בטיחות
כן, הייתי חייבת

הבעיה השניה היא הסיפא של דבריו, כי הרצוג לא אמר רק את המשפט הזה, הוא גם אמר "נתניהו היה צריך גם להחליט עם מי הוא מקים ממשלה וברור שהוא מעדיף ממשלת ימין-חרדים". הנה שוב משפט בעייתי, אפשר לקרוא אותו דווקא כעקיצה פוליטית, אולי (אם להיות דרמטיים ולמה לא בעצם?) זו קריאה להתעורר - "שימו לב בוחרי שנת 2015 העלייה למטוס הסתיימה וצר לנו שלרובכם לא נמצא עליה מקום, צפויה לכם טיסה ארוכה עם כיסי אוויר לרוב, הודעות הבטיחות יגיעו לאחר התרגום לאנגלית". אבל לא נראה לי. תכל'ס זו הסיבה שהמחנה הציוני יהיה באופוזיציה, אולי בתוספת ההבנה שתהיה לו בעיה רצינית בתוך המפלגה עם הליכה לקואליציה.

נתניהו לא אוהב את רעיון ממשלת ליכוד-חרדים, זה כבר נגס בישבנו המלכותי בעבר וזה לא מה שהוא רצה, אבל היא משרתת את האינטרסים שלו יותר מכל אפשרות אחרת. אגב, ובהמשך לדיון שהתעורר על השגריר דרמר, גם הוא משרת את האינטסים של נתניהו נאמנה ממש כמו המשרת הנאמן שהוא. ישראל בחרה, השד יודע למה, בנתניהו שוב ומיהו נתניהו אנחנו כבר יודעים. לכן החשיבות של הקריאה לישיבה באופוזיציה של יו"ר האופוזיציה המיועד הרצוג כבר מההתחלה היתה צריכה להיות נחרצת. אסטרטג טוב היה רואה את זה מההתחלה. אפשר לקוות כי השנים באופוזיציה ימצבו את הרצוג טוב יותר. אפשר לקוות שהוא מבין את ברירת המחדל ולכן טוב שיתאים את עצמו כבר מעכשיו למצב "נשכני", הגיע הזמן להקשות על חייו של נתניהו, האיש לא עומד טוב תחת לחץ.  

המחנ"צ והבהלה מכסאות האופוזיציה

המבט המופתע (להלן)

כמה אני מופתעת מהמסמך שהוציא המחנה הציוני בנושא הסכם ההבנות של לוזאן? בואו נגיד שאני לא נראית כמו קת'רין הלמונד בברזיל של טרי גיליאם, אפילו לא קרוב. למען האמת, במצב הנוכחי, הטקסט הזה הוא בדיוק מה שהיה צפוי שהמחנ"צ יוציא, בהנחה שלהוציא מסמך בעניין היה צפוי. אגב, זה לא היה ולכן ההחלטה להוציא את הנושא החוצה (ורק בעברית) היא מעניינת בפני עצמה ואני כמובן גם אתייחס לזה. 

הטקסט הזה, שנכתב ע"י שני בוגרים של בית הספר למשפטים וזה ניכר, כמעט מהודק להפליא, קשה לי להאמין שהוא לא נערך מספר פעמים ולכן הדברים שלא נפלו בעריכה יש להם משמעות.

בואו נתחיל מזה שכבר בפיסקה הראשונה מופיע המשפט "..לצורך מטרה זו, אין קואליציה ואין אופוזיציה בישראל" (לידי כרגע יושב סר המפרי, שמרים את מבטו מהטקסט ואני יכולה לשמוע אותו אומר (קרוסאובר עם מונטי פייתון) "wink, wink, nudge, nudge"). סליחה? אופוזיציה בהקשר של המחנ"צ, בטח בקונטקסט של תעמולת הבחירות שלה, היא לא תנועה שמתנגדת למשטר, אלא מפלגה שאינה כלולה בקואליציה ויתרה אף מהווה אלטרנטיבה. בידול בין קואליציה ואופוזיציה, גם במקרים של הסכמה הוא חיוני מאוד, הוא הוא משמעות האופוזיציה. מעבר לזה מדובר במסמך של ככל הנראה המפלגה הגדולה באופוזיציה, בו היא משמיעה את קולה ולכן דווקא הבידול צריך להיות משמעותי, הרי ממילא יש כאן הסכמה עם נתניהו, אז תהיו אופרטיביים תגידו לזה אנחנו מצפים. אבל המסמך נכתב בשלהי הדיונים הקואליציוניים וככזה הוא נקרא. בקונטקסט הזה זה לגמרי נראה כאילו המחנ"צ מאותת ולא מסתפק בפנסי אורות אלא גם קופץ מעלה מטה. אם נמשיל לווטסאפ, אז הרצוג הרגע שלח לנתניהו הודעת "ער?" במסגרת מה שניתן לקרוא לו coalition-calls (כן, על בסיס booty calls). זה מוביל אותי שוב לעיתוי, אבל רגע כי אנחנו עדיין מדברים על מה שלא הושמט.

נעבור לפסקה השלישית (אם כי גם בפסקה השנייה, אם רוצים לדקדק "חלון הזדמנויות" נקראה אצלי בתרתי משמע, אבל אולי זו רק אני - הקטנונית), שם שוב יש קריצה אישית: "אין בכוונתנו לתת סופרלטיבים" זו הרי התייחסות לנתניהו שלכאורה מפתח את הדרמה במקום לקדם שינויים בהסכם, אבל בלי לנזוף בו אלא למקם את המחנ"צ שוב כשותף אחראי שיכול לסייע בנושא הזה שכמובן אין עליו מחלוקת ואפילו להציע במשתמע את הרצוג כשר חוץ אפשרי. 

ואז בפיסקה האחרונה מופיע "שלטון האופל" - כל שנותר לי לומר הוא שיש כאן אימוץ של ז'רגון נתניהואי ותכל'ס זה די מעציב. אין מצב שהביטוי לא קפץ למי מהעורכים של המסמך הזה ובכל זאת הוא נשאר. גם אם זה לא איתות לנתניהו ואני סתם רוקמת כאן מזימות, עדיין, זו בחירה בעלת גוון ברור - בנושא האיראני המחנ"צ יישר קו. גם אם לא קואליציה, נתניהו יכול לסמוך על "רשת ביטחון"  נו, איך לא?!

בין לבין, מופיע במסמך חלק אופרטיבי שניתן לראות אותו כמשנה אפשרית של שר חוץ פוטנציאלי בנושא איראן (גרעין וגם תמיכה בטרור), מעמדה הבינ"ל של ישראל, הידוק היחסים עם ארה"ב ובמובלע גם הנושא הפלסטיני והיחסים באזור. מה ששוב מרגיש קצת כמו קריאה לנתניהו לקבל את הנושאים האלה כפתיח טוב להסכם קואליציוני - אנחנו לא ממש רחוקים ממך.

זה מוביל אותי למה שכבר בעצם אמרתי - המחנ"צ ממקם את עצמו כשותף קואליציוני, שזה מרחק די גדול, בטח בזמן הקצר של 27 ימים מאז הבחירות, לעבור מ"רק לא ביבי" ל"אנחנו יחד מהפלמ"ח". ברור שאפשר להסביר את זה בהמון דרכים מאוד בוגרות, אני רק אומרת שכדאי לשמור את כל הטקסטים של ההסברים - הם יהיו שימושיים בדו"ח הפקת הלקחים מההפסד בבחירות הבאות.

ניכר שהבהלה מכסאות האופוזיציה גוברת על הרצוג. אין לי אלא להניח שהוא מרגיש שכניסה לקואליציה תהיה ה"טובין" שהוא מביא איתו כדי להוכיח הישג לבוחריו ולמפלגתו. הרצוג בצורה לא שקולה מעדיף את מה שהוא רואה כ"ציפור אחת ביד" - אם הוא יהיה בקואליציה מבחינתו הוא משיג לגיטימציה, דרך לקדם את מפלגת העבודה ולהפוך אותה למקבלת החלטות ודרך מצויינת לשמור על תפקידו, מיותר לציין שאני רואה את זה אחרת לגמרי.

למרות מגבלות הocd
אני סולחת לה שהחץ פונה ימינה

ולחשוב שבכלל רציתי לכתוב על הילארי קלינטון ועל ההכרזה הלא ממש לא צפויה, אבל המאוד משמחת, מאתמול. אני בטח לא אתנבא מה יקרה בנובמבר 2016, אבל אין לי ספק שהיא בדיוק האדם שהייתי רוצה שיוכרז כנשיאה הבאה של ארצות הברית. אבל בטח תגידו שאני משוחדת, אני מעדיפה את הדמוקרטים, אני אישה ולכן זה אך הגיוני, אבל זה בנאלי ולמען האמת גם קצת מקטלג. אתם בטח לא צריכים אותי כדי להעריך את האישה החזקה והפעלתנית הזו שמגיעה למרוץ הזה משופשת ומוכנה כמו ששום מומעמד אחר לא. אם יש מסלול הכשרה שכדאי שכל נשיא יעבור, זה מה שהאישה הזו עברה לאורך חייה הציבוריים כאשתו של וכפוליטיקאית בפני עצמה, ובעצם אלה רק כינויים שהתקשורת הצמידה לה, כי אם מסתכלים על מה שמאפיין את התתמודדות שלה זה שהיא תמיד סימנה לעצמה את הסטנדרטים לעבור את האתגרים שלפניה כהילארי קלינטון בלי שום תוספות. אדם בעל מדיניות ברורה, קר רוח, שקול ובעיקר בעל עצבי ברזל אלה נתוני פתיחה הרבה יותר ממרשימים. כן, אין ספק הילארי קלינטון לגמרי מגיעה מוכנה.  

אני לגמרי מוכנה להילארי

הידישעקייט הלא מסוכן וההבטחה האלוהית הם מסווה מצוין לזאב בעור של כבש

שבוע של תשישות ואין סוף דברים שהעסיקו אותי גרמו להעדר זמן פנוי ולכן לא כתבתי. זו התשובה שלי לשאלה שכלל לא שאלתם לגבי הכתיבה. חשבתי המון על מה אני רוצה לכתוב, התכוונתי לכתוב על חינוך ביתי, אבל שלל דיונים בחיים האמיתיים והוירטואליים הביאו אותי למקום אחר. הבחירות  מביאות עימן המון דיונים, התלבטויות וויכוחים. יש הרבה דברים שמטרידים אותי מעבר ל"רק לא נתניהו", הדיון על העדר מנהיגות שמביא עימו חאפרים שבטוחים שהם יכולים להצליח בכל שנת בחירות מחדש (אם זה יצחק מרדכי ואם זה יאיר לפיד או כחלון בבחירות הקרובות), הנפילה הקבועה לדפוסי הצבעה משוללי חשיבה וביקורת, הדגש הלא נכון על הסיבות להצבעה וההתחזקות האפשרית של בנט. 

שיתחיל להשתמש בסרעפת
עצה שלי

אני חושבת שאנשי השמאל נפלו לקלישאה שאין מנהיגות, סליחה שאני אומרת את זה אבל כל המתיימרים להיות מנהיגים, גם אלה שבפועל הם "מנהיגים" הם יותר מדאיגים ממנהיגים. השמאל שמדבר על מה אין ביצחק הרצוג (סלחו לי שאני לא מחובבי הכינויים - לא ביבי, לא בוז'י, לא בוגי, ולא כל שאר הפוצי מוצי) חוטא לעצמו. אין לו, ליצחק הרצוג, הופעה חיצונית כריזמטית וגם אין לו קול נעים במיוחד (אפרופו, אם יש בקהל מיועצי הרצוג - פיתוח קל יכול לסייע - תודו לי אחר כך), אבל הוא ראש מפלגת העבודה, המפלגה היחידה שיש לה סיכוי להיות בעלת רוב משמעותי בתוך הצד השמאלי יותר של המפה הפוליטית (כי העבודה בעיני היא לא שמאל). לכן, הגיע הזמן להפסיק ליפול בבור הזה של "הרצוג הוא לא מנהיג", הרצוג הוא לא רק חזות חיצונית ובתוך שלל האפשרויות הוא האופציה הטובה ביותר ולפחות בניגוד לנתניהו, לפיד ושאר המרעין בישין, הוא לא אדם המונע משיגעון גדלות, וזה כבר, לפחות מבחינתי, מעניק לו יתרון עצום. שלא לדבר על זה שהוא המועמד היחיד כרגע וזה לא שיש זמן לגדל מנהיגות חדשה. זה הזמן לשנס מותניים ולא להתפלסף.

צילום אילוסטרציה כי אני לא טובה בפוטושופ

אבל הדבר שמפחיד אותי יותר מכל הוא ההתחזקות האפשרית של בנט. אם ישראל תיפול בפח הבנט המצב יהיה עגום. בנט הוא כולו העמדת פנים אחת גדולה, הוא משווק נכון והוא מייצג את הבו(ח)רים שלו נאמנה, העניין הוא שהבוחרים שלו אינם הרוב המוחץ במדינה והשירות שלו לכלל הציבור הוא שירות דוב. אם אפשר היה להוסיף תמונה לביטוי "זאב בעור של כבש", התמונה האולטימטיבית, מבחינתי, היא תמונתו של בנט. האיש הזה מסוכן לכל מה שישראל צריכה ויכולה להיות. כל האיש הזה בנוי על דימוי, הוא "יעני" אחד משלנו, הייטקיסט מצליח, עם כיפה סרוגה קטנה, הוא ציני, איש משפחה, מדבר בשפה "שלנו", הוא בקי ברזי המדיה החברתית ובעיקר הוא מנסה להצטייר כנכון - אלה כל הדברים שעושים אותו מסוכן. הוא מתחבב על הרבה אנשים בניסיון שלו להיות "חבר'מן", אבל בנט הוא לא אח ולא חבר. הוא משרת מצוין את הציבור שלו והוא נתפס כבעל ברית לגיטימי של המרכז וימינה, אבל זהו, שלא.

בנט בעיניי מסוכן לאין ערוך, הוא מחזיק בדיעות לאומניות, לא לאומיות, ארץ ישראל השלמה, ייהוד הארץ וחיזוק האלמנטים היהודיים על פני הדמוקרטיים, הוא נגד משא ומתן ולא מאמין בפיתרון של שלום ואלה קווים שהוא לא יסטה מהם. קל לחבב את בנט, אם אתה מאמין ביידישעקייט ואם אתה לאומני מספיק, כי הוא פורט בדיוק על הנימים האלה. אבל הבעיה היא שכל עוד ישראל נוהה אחרי קווים כאלה, כי "כולנו יהודים" ו"הארץ הזו היא שלנו", המשמעות האמיתית עליה כמובן בנט לא מדבר היא התפוררות הדמוקרטיה מבפנים. דבר זה לא יאפשר, בסופו של תהליך, את קיומה של מדינת ישראל, אלא אם כן נהפוך את ישראל תיאוקרטיה ונשלול מהציבור הערבי את זכויותיו המעטות כאזרחים.

כן, ספרו לי עכשיו שאני מגזימה וזה בסדר כי אנחנו כבר מתורגלים לא לראות קדימה וזה משרת בדיוק את האינטרסים של כבר אוטוטו 14 שנים של שלטון ימין. הרי כולנו יהודים ולכן קצת יהדות זה לא רע, אבל זה לא קצת יהדות, אי הפרדת הדת מהמדינה כבר מיום הקמתה זה לא קצת יהדות, זה המון יהדות. זה שאנחנו לא יכולים בלי התערבות של הרבנות בחיי האישות שלנו (כן, גם אם התחתנו בחתונה אזרחית בחו"ל כמובן, כי בארץ אי אפשר למרות חוק יסוד: כבוד האדם), זה שאי אפשר לקנות בסופר שום דבר שאינו כשר, המימון הממשלתי את הדת בישראל, שעות הדת והמורשת שנוספו למערכת החינוך המקרטעת שלא מלמדת את ילדינו את מה שראוי היה שילמדו וזה רק קצה הקרחון - כל זה, זה כבר המון דת. ובכל זאת בנט רוצה יותר דת והנה לכם מנהלת דת וחוק לאום והצורך בהכרה במדינה יהודית. מהי ישראל אם לא מדינה יהודית? אנחנו לא צריכים יותר דת, אנחנו צריכים יותר דמוקרטיה.

אפשר לטעון שאין כיבוש כי המדינה הזו ניתנה לנו על ידי אלוהים ולהגיד שמי שכופה עלינו מלחמת דת זה הם ולא אנחנו. הדף, המיקרופון, המקלדת, הם סופגים הכל ובסוף גם משנים את התודעה הציבורית, גם אם ללא ביסוס. גם אם היה אלוהים והוא שנתן לנו את כל השטח, עדיין היום בשטח הזה חיים אנשים, זה דורש משא ומתן, זה דורש פיתרון. אין אפשרות לשנע את בני האדם האלה, אין אפשרות להיות ריבון בלי להיות ריבון כל כך הרבה שנים ויש לנו 47 שנים של ניסיון לא מוצלח בנושא. קל להיסחף אחרי דמגוגיה בגרוש שפורטת על נימי ההזדהות הבסיסיים של ההמון, השאלה היא לאן זה מוביל. אין אפשרות לייהד את המדינה יותר בלי שזה יבוא על חשבון דמוקרטיה ואגרגציה של אזרחים, אין אפשרות להמשיך ולשלוט על השטחים (כבושים או לא כבושים זה לא משנה) בלי שבסופו של דבר זה יתפוצץ לנו יותר בפרצוף. בנט מוכר אשליה שמרבית האנשים בישראל היו רוצים להאמין לה, רק שאללי הפיכחון יהיה כואב.

בנט לא מציע פיתרון, בנט מציע לנו להמשיך להיות יותר יהודיים ויותר לאומניים, אני מבינה שזה נשמע טוב או לא מאיים לחלקים בציבור, אבל בסופו של דבר מה שבנט מציע מעצים את השסעים בחברה הישראלית, ברמה הדתית, העדתית, המדינית והכלכלית ובטח ובטח ברמה הדמוקרטית. ניתן להשתבלל ולמלמל על הבטחה אלוהית וחוסנו של העם היהודי, השאלה היא לאן זה יוביל אותנו. ההיסטוריה מלמדת שעמים אחרים שניסו את זה לא הגיעו רחוק. הגיע הזמן שנושאים אלה בראש המצע לא יזכו לתמיכה רחבה אלא יפנו בדיוק לציבור המצומצם אליהם הוא שייך, בנט צריך להיות תופעה שולית וחולפת. ימים יגידו אם כן.