קוצר ראייה

כבר לא אכפת לי איך תקראו לזה - צוק איתן, מבצע צבאי, מלחמה, כניסה קרקעית, או כל שם אחר שתרצו, ראוי או לא ראוי לא אכפת לי. בעיני המצבהזה הוא בלתי אפשרי. עזבו את דעתי על המבצע, מעולם לא חשבתי שאגדל את ילדיי בתרגולת אזעקה. שריקת הרוח בדלת המרפסת, אם לא נסגרה היטב, מקפיצה אותם מיד.

לפני 3 ימים נסענו לים. יצאנו מהרכב כי החנינו, לא דווח על אזעקה. מעלינו בדיוק הסתיים יירוט. המרכזית, הפיה/נסיכה המנצנצת, מביטה למעלה ואומרת: "אוי כמה שהעננים האלה מתפוגגים יפה". "זה יירוט", מפטיר הבכור בידענות מעציבה. 

שלשום חזרנו ממסיבת יום ההולדת של הבכור, בכניסה לרחוב החלה אזעקה. אני מחשבת זמנים והיתכנויות, שתי אפשרויות: להמשיך לנסוע לחניון התת קרקעי, מרחק דקה נסיעה או לעצור ולהסתופף בין מכוניות חונות. אם יש לנו 90 שניות ההחלטה ברורה - לנסוע. מעלינו רקטות מחפשות משהו ליירט ומתפוצצות מעל. המרכזית: "וואו זה כל כך יפה, כמו כוכבים זזים." הבכור: "זה באמת יפה רק שטילים הורגים אנשים".  

תרגולת אזעקה- שומעים, ממ"ד, משחקים, יוצאים. בתוך כל זה ממשיכים בשגרת החיים. הילדים שלי לא לחוצים, אומרים לי שזה בגלל ההורים. זה נכון, אנחנו הורים רגועים. כל הזמן אנחנו מחנכים אותם שאנחנו כאן כדי לשמור, להגן ולאהוב. אין דרך אחרת לגדל ילדים חוץ מלעטוף אותם בכל האהבה והביטחון האפשריים. אבל ביננו זו תחושת ביטחון מזוייפת כי מהדברים הנוראיים באמת אין לי דרך להגן עליהם, יש לי רק דרך לאחר את הרגע שהם יהיו חשופים אליהם וזה מדכא. 

שנים גידלנו ילדים מתוך רצון שלא ילבשו מדים והם תמיד לובשים. ממשלות בלי אופק מדיני, בלי רצון לשנות, ממשלות של הסתה וחינוך עקבי תחת הדגל של יהודים נרדפים שכל הערבים רוצים להשליך אותם לים. באמת מוזר שנשבינו בקונספט הזה ואנחנו לא רואים כלום מלבדו. אז זהו שבעיני בוגדת שכמותי קיומה של מדינת ישראל בכלל לא עומד בספק, החמאס בעיני הוא בעיה ותו לא, הדרך שלי לפתור את הבעיה היא במשא ומתן למרות שנראה שאיחרנו כל רכבת אפשרית. מה שמפחיד אותי לגבי קיומה של מדינת ישראל הרבה יותר זה המצב הפנימי שלנו עכשיו. מדברים בלי סוף על דמוקרטיה בלי להבין את משמעותה בעוד ההנהגה משתמשת בכלים דמוקרטיים רק בשביל הפרוצדורה. דמוקרטיה מרוקנת מתוכן, ממהות והיא מתחילה לקרוס לתוך עצמה. חינוך ילדים לערכים הלא נכונים מביא אותנו למקום שאנו נמצאים בו והוא לא מקום טוב. רוצים איום קיומי אמיתי? הפלאנגות היהודיות היום והעדר הטיפול בהן הן האיום הקיומי, אבל תשלחו אותי לעזה. עד עכשיו תמיד חזרנו לסוג של נורמליות אחרי כל מבצע צבאי, הפעם אני חושבת שהנורמליות מאיתנו והלאה. אם לעשות פראפראזה על סיסמת משרד החינוך - "האזעקה הזו היא לנו". אלה לא הטילים שיגמרו אותנו, זה העדר הדמוקרטיה בתוכנו.

תמונות זוועה מגיעות כל הזמן מעזה, ילדים פצועים, ילדים מתים, גופות מפוזרות ברחוב. תיעוד סטילס ווידאו של פשעי מלחמה.

תמונות של נופלים על דפי העיתונים והאינטרנט (טלוויזיה אני לא פותחת כבר שבועות). ואני יודעת שיהיו עוד. לא יכולה להכיל את השכול הזה. מוכרים לנו מלחמת ברירה. היא עולה בחיים שלמים ובינתיים גם 2 מיליארד שקל. מה זה יתן? כל עוד לא מיוצרת שום אלטרנטיבה מדינית כל מה שזה ייתן זה עוד מוות.

איך מגדלים ילדים בתוך מוות ושנאה?

אני יכולה להבין את ההסבר למלחמה הזו, למרות שאני לא מסכימה איתו. אני יכולה לכבד אנשים שתומכים ללא סייג בישראל. כשאנשים מסבירים לי שכאשר התותחים רועמים זה לא זמן להעביר ביקורת, אני יכולה להצטער שזה הלוך הרוחות. אבל כשאנשים מסבירים לי שארבעה ילדים שנהרגו בהפגזה של צה"ל זו לא בעיה של צה"ל אלא של החמאס והפלסטינים ולכן הם לא זכאים לחמלה, אני נחרדת. לרוב יש הקבלה בין האנשים האלה ואלה שאומרים שכל ישראל ערבים זה לזה ושלכולנו לב יהודי ענק. איזה מן לב יהודי ענק לא חומל על ילדים? מי יכול לומר לי שארבעה ילדים מתים על החוף זה בסדר, אבל העיקר ששום ילד יהודי לא נהרג? ולא אני לא רוצה שילד יהודי ייהרג בשביל האיזון. אני רוצה להפסיק את המוות, משני הצדדים ואם ישראל צריכה להתנהג בבגרות ולהתקדם, אז כן אני מצפה מישראל לעשות את זה. ביום שהפלסטינים יאהבו את ילדיהם יותר משישנאו אותנו? ואנחנו, מה איתנו? מעולם לא רציתי שישוו אותנו למדינות שסובבות אותנו, הן לא הסטנדרד מבחינתי. האמנתי בכל ליבי שמוסר וצדק ינחו את דרכנו. טעיתי. שנאה מלכדת הרבה יותר, רק ששנאה גם מאכלת, את כולנו.

בלילות פוקדים אותי חלומות זוועה. לא חלמתי כבר שנים. עכשיו אני לא רוצה לחלום. 

"חברים" מסבירים לי שבגלל שלילדים שלי יש ממ"ד וצה"ל תוקף ברצועה אני יכולה לחיות כאן כמו בוגדת. "חברים". החברים האמיתיים שלי, הם גיבורים אמיתיים בעיני. הם אלה שהיו אתמול בהפגנות נגד המלחמה הזו ובעד דו קיום. הם חטפו אתמול מקכת, בקבוקי זכוכית ואבנים, הם מקבלים איומים על חייהם, מקללים אותם, והם ממשיכים. אני אתמול כשלתי, לא הלכתי לשום הפגנה. הילד שלי פחד. גם אני פוחדת. פוחדת לא ללכת, פוחדת כן ללכת ופוחדת מהפסימיות שנפלה עלי ותפסה אחיזה בכל נימי קיומי.

אנשים "מתונים" תוקפים אותי, בניגוד ל"קיצוניים" שמאיימים עלי, הם רק מסבירים לי כמה אני לא לגיטימית. אני נבהלת מכמה האחיזה שלנו בדמוקרטיה היא קלושה. לכל אותם אנשים שמסבירים שצה"ל חזק ומוסרי, אי אפשר להסביר שגם שבהנחה שזה נכון, אם לא נשמור על הדמוקרטיה זה לא שווה כלום. אין בליבי דבר נגד חיילי צה"ל, בין אם אני מסכימה למבצע ובין אם לא, הם קרבנות, בדיוק כמו האזרחים, קורבנות של מדיניות הממשלה, רק שבניגוד לנו, האזרחים המוגנים יחסית, הם עשויים לשלם בחייהם. אני לא אקרא לשום חייל צה"ל בוגד, גם אם פעל בניגוד למה שאני מאמינה בו. אני סבורה שאנשי השמאל שיוצאים נגד חיילי וטייסי צה"ל עושים טעות קשה, גם אם הם בטוחים שהם אומרים זאת בשם המוסר והצדק. מי שצריך למחות נגדו זו הממשלה, כן זו ששותקת עכשיו נוכח גלי ההסתה שעברו כל גבול. בעצם, לא רק שותקת, בעיקר נישאת על גבם.

אנשים שלא באמת מכירים אותי וגם כאלה שחושבים שכן מסבירים לי שבגלל שאני לוקחת את הבכור להפגנות אני מחנכת אותו שיש רק דרך אחת. אתם לא מכירים אותי, אני מחנכת את כל הילדים שלי להוקיר ולכבד כל אדם באשר הוא אדם. לא מאמינה באלוהים, אבל מכבדים את מי שכן. שמאלנית, אבל מכבדת את מי שלא. כל פעם שהוא נחרץ לגבי העמדות שלו אני מלטפת אותו ואומרת לו שיש לו זמן, שהוא לא צריך להחליט בגללי, שהוא יגדל ויחליט לבד מה טוב לו. אבל מסבירים לי שאני מגדלת בוגדים. מי אתם שתטיפו לי בכלל? מתייגים אותי כמו שבא לכם בכלל בלי להקשיב. כן, גבולות הדמוקרטיה. אני מקפידה על הדמוקרטיה, מקבלת את השלטון הקיים, אבל במצב הנוכחי הדמוקרטיה שלנו כל כך קלושה שאי אפשר אפילו למחות. 

המחאה היא בסיס חיוני לדמוקרטיה, דמוקרטיה אמתית יכולה להכיל אותה. אם לא הייתה מחאה היינו צריכים לדאוג. אבל למי אני מספרת את זה? מי שלא רוצה ממילא לא מקשיב. רואה תגובות של אנשים ברחבי הרשת ומבינה שבעצם הרצח הפוליטי הבא כבר כאן, הוא רק מחפש את הקורבן. אחרי זה ישראל לא תשתנה לנצח, בקלישאה הזו היינו ב- 1995. זה ששום דבר לא ישתנה זה מה שהכי מפחיד אותי.

בינתיים עוד 13 חיילים נהרגו היום, 18 חיילים עד עכשיו. המחיר הזה עוד יאמיר. ואני בוגדת כי אמרתי שצריך להימנע מהמחיר הזה. לא הייתה שום הסלמה בעזה, ספין תקשורתי שכולם מאמינים בו והממשלה שלנו מזינה. מאז המבצע האחרון הדרום סופג וסופג ופתאום החליטו שדי? נתניהו לא רצה במשא ומתן. הספין הזה הוא עלינו, אבל המחיר הוא כבד. והמשא על הלב כואב הרבה יותר. 18 חיילים נהרגו ואני בוגדת כי מראש צעקתי לא למבצע הזה, נכון? זו כנראה קריאה אחרונה למדינה שבחרה לחיות על החרב ומאשימה אחרים. מקרה קלאסי של הכחשה. הכחשה שעולה בשכול. אז עכשיו תספרו לי שאי אפשר לעשות שלום עם הפלסטינים וכל המתים המוטלים לרגלינו הם ההוכחה ואני אגיד שאי אפשר לכבוש עם שלם ולא לתת לו תקווה ולחשוב שהם פשוט יהיו בסדר עם זה ואם לא אז פשוט נעשה פה עוד מלחמה. המלחמה עם הפסטינים עולה לנו במלחמה בתוכינו והמחיר עליה הוא כבד עוד הרבה יותר.

אני לא רוצה על הגב שלי את המתים הבאים. לא רוצה לשמוע את יאיר לפיד מספר על יום של לחימה קשה. אפשר היה להפסיק את זה, זה עניין של קוצר ראייה.

רק המתים רואים בסופה של המלחמה. תסלחו שאני מבקשת חיים, באמת סליחה ומחילה.

פה בארץ חמדת אבות - החיים בעידן פראוור

אז אתמול היה יום הזעם, נגד תוכנית פראוור. במילים יפות תוכנית פראוור היא מתווה שמטרתו להסדיר את הישובים בנגב שזה באמת נשמע ממש יפה, אתם יודעים הקמת תשתיות, הסדרת הבעלות על הקרקע. העניין הוא שבמסגרת המדיניות המשלתית הקיימת גם מתווה זה הוא גזעני והניסיון לעגנו בחוק הוא הרבה יותר ממטריד, בעיקר לאור העובדה שאם יועבר החוק מצוקת הבדואים רק תחמיר אך מדינת ישראל תיתן גושפנקא חוקית לאפליית אזרחים על רקע גזעני. תוכנית פראוור היא בראש ובראשונה מכבסת מילים מהסוג המסוכן ביותר שבמסווה של מילים נכונות מנסה הממשלה להרדים את הציבור בפני גזלת קרקע ופגיעה באזרחים לא יהודיים כדי להסדיר מצב פרוץ הפוגע באזרחים לא יהודיים ופועל למען ייהוד השטח. צדק אביגדור ליברמן כשכתב שהמצד עדיין דומה לתקופת "חומה ומגדל" רק הוא טעה בגדול - לא אותנו מנסים לעשוק, כבר מזמן התחלפו היוצרות - אלה אנחנו שמנסים לעשוק קרקעות ואיננו מנסים להפסיק לייהד. 

אין ספק שיש גדולים ומבינים ממני שיוכלו להסביר את האסון האמיתי שתוכנית פראוור נושאת בחובה. אולם, לא צריך להיות מומחה גדול כדי להבין שהמדינה במקרה הזה מציעה רק מקלות, ללא גזרים, ולא מקלות צבועים בכתום עם קצת ירוק בקצה הם עדיין מקלות (קצת כמו אנטנות צבועות בירוק, זה עדיין לא הופך אותן לחלק מהטבע במפתיע או מעיד על אנרגיה ירוקה). 

מה מציעה ישראל? אינני דוברת הממשלה אולם מהבנתי היא מציעה פינוי של כ-30,000 בדואים מבתיהם בנגב והעברתם להרחבות שנבנו ביישובים קיימים, בהם רהט, כסייפה וחורה. תושבי הפזורה שיפונו יקבלו פיצויים כספיים ואדמות חלופיות. עלות התוכנית נאמדת ב-6.8 מיליארד שקלים, מהם 1.2 מיליארד שיוקצו לפיתוח היישובים הבדואים המוכרים. ומה בתכל'ס? המדינה יוצרת חוק גזעני ומפלה כדי להסדיר את ההתיישבות הבדואית בנגב, כי היא מציעה למעשה לעגן בחוק הריסת בתים והעברת אזרחים בכפייה ויישובם מחדש. ככה זה נשמע פחות טוב, נכון? ומה אם נוסיף על זה שבשטחים המפונים רוצה המדינה להקים ישובים יהודיים בלבד? ומה אם נוסיף על זה שאת פיצויים יוכלו לקבל רק מי שהגישו תזכיר תביעה עד 1979 ורק אם תביעתם לא נדחתה ע"י פקיד הרישום או בית המשפט? עדיין נשמע הוגן ויפה? שלא לדבר שהסכומים מגוחכים, אבל הם רק בדווים, נכון? ליהודים לא היו עושים את זה, היו לפחות דואגים לפיצויים יפים, לא היו מכריחים אותם להוכיח מיני הוכחות כדי להכיר בבעלותם. וחוץ מזה התוכנית כולה פוגעת בנגב כמכלול, על תושביו הבדואים אבל גם על תושביו היהודים.  

הממשלה מנסה לצייר את האקט הגזעני הזה במילים יפות הכוללות מילות מפתח כמו השקעה חסרת תקדים, הידברות, הסכמה, צמיחה כלכלית, תשתיות אך כל אלה הן כיסוי לכך שישראל לא מתמודדת על מה שקורה בנגב ומה שעומד לנגד עיניה הוא רק חלקה הראשון של הגדרת המדינה במגילת העצמאות - מדינה יהודית. כל זה היה טוב ויפה עד אתמול. אתמול הוכרז יום הזעם, יום של הפגנות נגד תוכנית פראוור. יום בו המשטרה החליטה לטפל בהפגנות שהתחילו כלא אלימות באלימות ואף הצליחה לעצור פושעים אמיתיים בגיל בית ספר יסודי. וכמו שאומר אביגדור ליברמן מפורשות (ראו קישור שוב) ולא מכחד - הממשלה הזו נלחמת על "קרקעות הלאום של העם היהודי" מול אלה "שבאופן מכוון מנסים לשדוד אותן ולהשתלט עליהן בכוח". איזה ספין. כי על חברון מסתבר שניתן לטעון "שלנו מאז ולתמיד" אבל על אדמות הבדווים שהיו שלהם מאז (בטח לפנינו) וכנראה לא לתמיד צריך להתייחס כאל גזילת קרקעות אנטי יהודיות. אם זו לא כבשת הרש, מה כן? הרי מה יש שם? יש שם אדמות בדוויות שהיו שם מאז ומתמיד, רובן מחוסרות תשתיות בסיסיות, הדבר האחרון שעוד נשאר להם ומה אנחנו רוצים? לטעון שגם זה שלנו. כן, אין ספק שמצב הישובים הבלתי מוכרים בנגב הוא נורא ופרוץ ודורש הסדרה כזו או אחרת כי אסור למדינה להפקיר כך את תושביה, אך הוא בטח לא דורש גזילה דורסנית שכזו תחת טיעונים קלושים שכאלה. 

ומה עושה הממשלה? כמיטב המסורת מכבסת ועושה ספינים (היא לא תולה, למעט אייכמן) כדי שנאמין לה ושוב ניתן לה להעביר חוקים גזעניים ונוותר על המוסר שלנו באותה כניעה מוכרת. כי בסופו של דבר אחרי שנישאר רק עם חוקים גזעניים נגלה שלזה בדיוק הפכנו - למדינה גזענית במסווה של דמוקרטיה, מכאן כבר יהיה קל גם לוותר על הדמוקרטיה. כבר למדנו כמה קל לקדש הכל בטיעונים כמו דמוקרטיים. ובסוף נוותר גם על המסווה ופשוט נשאר גזענים ויהיה מאוחר מדי כי הכל יהיה חוקי. אבל הרעיון הדמוקרטי הוא מהותם השל החוקים ולא רק הטכניות שבחוקיותם, יש מוסר שאמור להיות אמת מידה לחוקיות החוקים. הצעת פראוור לא מסוכנת רק לבדווים, אתם טועים אם אתם חושבים שאתם יכולים למדר. בסוף זה יגיע לכל אחד שהמדינה לא יודעת איך להתמודד איתו. הספינים של מירי רגב, אביגדור ליברמן או של ראש הממשלה נתניהו שאמר "נמצה את הדין עם מפרי החוק ולא נסבול התפרעויות שכאלה... ניסיונות של מיעוט קולני ואלים למנוע עתיד טוב יותר מאוכלוסייה גדולה ורחבה הוא חמור. נמשיך לקדם את החוק למען עתיד טוב יותר לכלל תושבי הנגב", לא ישנו את העובדה שתוכנית פראוור היא גזענית ואסור שהיא תעבור. להעביר את המיקוד להתנהגות המפגינים כדי לשאוב מכך לגיטימציה זה ספין, רק ספין. אלה אנחנו שצריכים למצות את הדין מהממשלה הזו, היא המתפרעת, ולעצור את ההידרדרות הזו לפני שיהיה מאוחר וגזענות תהיה חוקית לא רק דה פקטו אלא גם דה יורה. 

רציתי לבקש שתדמיינו בנפשכם בנייה מטורפת ולא חוקית יהודית ואיך המדינה הייתה מתייחסת אליה, אבל אז נזכרתי שכבר יש דוגמא כזו ובאמת גם אליה מתייחסת ישראל בחומרה רבה. מי אמר כסף להתנחלויות ולא קיבל? אה, אבל זה לא אותו דבר, שכחתי ככה זה שחיים במדינה יהודית ודמוקרטית. לדעתי אם פראוור עובר אפשר סופית לוותר על הסיפא ולהפסיק עם האספירציות המטורפות האלה לדמוקרטיה. קפד זנבו, דמוקרטיה ממילא זה לגמרי מיותר. אבל אולי אם נפסיק להגיד ודמוקרטית גם נפסיק לקוות שאי פעם נהיה כאלה באמת, כבר אמרו חכמים ממני כגודל הציפיות כך גודל האכזבות.