חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות חינוך ביתי. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות חינוך ביתי. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 9 באפריל 2015

הרהורים על חינוך ביתי, ערכים וילדים

אתמול, בנסיעה מהרצליה לתל אביב שהיתה רצופת פקקים משל אנחנו מצווים בפסח להיתקע בפקקים, פתאום הבכור אמר ובלי שום קשר לכלום "תמיד טוב לומר את האמת". עכשיו, תגידו מה שתגידו, זה לא ממש משפט שיש לתת לו להישאר תלוי באויר, זה הכי הרמה להנחתה שיש. אז כמובן שהסכמתי איתו וגם שאלתי אם יש סיבה מיוחדת שהוא אומר את זה. ברור שזו שאלת קיטבג כי ברור שיש סיבה, השאלה האמיתית ששאלתי היא אם הוא רוצה לשתף. כנראה שהוא לא ממש רצה, ולמרות שאני ממש רציתי לשמוע את התשובה, היה לי ברור שצריך קצת זמן. להפתתעתי זה לא לקח הרבה זמן, אם כי הייתי צריכה לדעת שזה לא יקח - אחד הדברים שאני הכי אוהבת בקשר של הבכור ושלי זה שהוא תמיד מספר לי הכל ותכל'ס אני רק יכולה לקוות שזה ישאר עוד הרבה זמן, לפחות אני יכולה לדמיין שאני אמא מגניבה. 

חזרה לנסיעה, לא הרבה אחרי הוא סיפר לי שהוא קיבל בעיה בשחמט שהוא לא הצליח למצוא לה פיתרון ואז הוא ראה משהו אצל מישהי וקיבל רעיון לתשובה, אחרי שמדריך השחמט החמיא לו על הפתרון, הדבר הראשון שהבכור אמר זה שהרעיון בכלל לא שלו אלא שלה. וכדי לסכם את העניין, הוא אמר: "אני חושב שאמת היא הדבר הכי נכון". לא יודעת מה אתכם, אבל לי זה הרגיש כאילו אני עושה משהו נכון, טוב סליחה - אנחנו עושים, אבל אני לא אמחק את ה"אני". המחשבה שהבכור הפנים לגמרי לא רק את המושג אמת, כי את זה ידעתי שהפנים, אלא שהוא אדם של אמון, לא שהיה לי ספק, היא מחשבה שעושה נעים מבפנים. ילד שמבין את האמת ורואה אותה פשוטה ונכונה כמו שהיא, יש תקווה שכזה הוא יהיה כל החיים. לעשות את הדבר הנכון ברגע שאתה יודע מהו, זה כנראה הדבר המתבקש.

זה הוביל אותי לחשוב הרבה על חינוך לערכים, תכל'ס תהיתי אם זה קשור גם לחינוך הביתי. ברור שיש המון ילדי בית ספר נהדרים, לילדים שלי יש המון חברים שהם ילדי בית ספר, אבל עדיין לבית הספר יש השפעה ולא תמיד היא חיובית. לא יודעת מה טוב יותר או פחות, שוב זה עניין כל כך אינדיבידואלי. באופן טבעי, ובכל בית, הרבה פעמים מה שאנחנו נותנים מתעמעם קצת לנוכח מה שקורה מסביב. בעיקר עכשיו בגיל של הבכור, כשפסיכולוגית וסוציולוגית השפעת החבר'ה מתחילה להיות גדולה יותר. החינוך הביתי במובן הזה הוא באמת חממה, אבל חממה במובן של בית גידול בו אתה נותן לצמחים הקטנים להתפתח עד שהם יכולים לעמוד ברשות עצמם ולא כמקום שמפריד אותם מהמציאות - אל תטעו. חממה גם במובן של הפעילויות שלהם בבקרים עם החברים שלהם. זה נכון שהם נפגשים עם ילדים בעלי סט ערכים דומה, כלומר יש גם הטרוגניות - חלקם דתיים, חלקם טבעונים, חלקם ימנים, חלקם רואים ריאליטי, ולכל אחד אופי שונה, אבל יש משהו בסיסי שעובר בכולם כחוט השני, מן ערכי בסיס כאלה שהם כולם מביאים איתם לקבוצות. תוסיפו לזה שהם גם אף פעם לא בקבוצה של יותר מ-20 ילדים וכמות מדריכים יוצרת יחס הגיוני לכל קבוצה. מה שאומר שהמדריכים שמים לב לכל דבר ובעיקר לאינטראקציות והנה קיבלתם חיברות שהוא רגוע יותר וטבעי יותר מ-1200 תלמידים בבית ספר אחד.

יש משהו אחר במפגש של ילדים בחינוך ביתי יחד, יש תחושה של קבוצה מאוד מחוברת כקבוצה. במידה רבה, ולמרות שמעולם לא סבלתי מבעיות חברתיות בתקופת בית הספר, תחושת השייכות החברתית של הילדים שלי לקבוצות שלהם חזקה הרבה יותר מזו שהייתה לי כילדה. אולי זה בגלל שהדינמיקה בתוך הקבוצות האלה היא מאוד חיובית, שיתופית ומכבדת. כשטוב לך בקבוצה, הנאמנות שלך לקבוצה רק גוברת. השמחה שהילדים מפגינים כל מפגש מוכיחה שקורה כאן משהו ממש טוב ברמה האישית והחברתית של כל אחד מהילדים. אני רואה הרבה פחות מסחריות, הרבה יותר שוויון, הרבה פחות הטיות חברתיות ומגדרית. זה רק אומר שאפשר גם אחרת. 

במידה רבה אני חושבת שלמרות שהם חשופים מאוד למה שקורה בעולם והם מבינים את הורסטיליות של העולם סביב, את השוני, הקושי, עדיין יש בחיים שלהם הרבה פחות דיסוננס, יש עקביות ברורה של ערכים שמתנגשת הרבה פחות. ברגעים האלה אני תוהה אם החינוך הביתי לא יותר קל במובן הזה. מרבית ההשפעות שהם מביאים מבחוץ הן דווקא ממש טובות. מה שעוד נחמד בעיני ומהווה גם אינדיקטור שהחינוך הביתי ממש לא מנתק אותם, זה שהחברים שלהם שהולכים לבתי הספר משתפים פעולה עם העדר ההפרדה בין בנים לבנות, עם משחקים רב גילאיים שמחברים גם אחים קטנים יותר, עם העובדה שהם לא רואים תוכניות ריאליטי. להפך, מרבית החברים שלהם היו שמחים להיפגש איתם עוד הרבה יותר לולא היו להם כל כך הרבה חוגים, כלומר שהחינוך הביתי לא רק שאינו מרחיק, אלא אפילו יוצר מקור של משיכה. 

יש המון דברים שאני אוהבת בחינוך הביתי - את המשפחתיות החזקה ותחושת האחווה שיש ביניהם, את האפשרות להיות איתם, להעניק להם ילדות ארוכה יותר ותמימה יותר, את רוחב האופקים והלימודים הנמשכים כל הזמן שהם הרבה יותר מלימודים פרונטליים, ואת היכולת לחנך אותם לחשוב. הביחד הזה מאפשר לעלות על קשיים ולאט לעבוד עליהם ולהתפתח, לתת לילדים בסיס של דפוסי פעולה המעורבים בסט ערכים עקבי, הדרכה, עזרה והקשבה. זה לא פשוט, זה מצריך ערכת איזונים ובלמים שצריך לעדכן תוך כדי תנועה. זה לדעת להגביל את עצמך כהורה כי קל נורא לטעות פה. זה הגיוני שככל שאתה עושה משהו יותר זמן, הסיכוי שלך להתמקצע גדל, אבל כמוהו גם הסיכוי לטעות. אני מניחה שכל מה שכתבתי תופס על כל הורה, לא רק בחינוך ביתי. 

ואתה כל כך שקוע ביומיום ובמה שקורה בו ולמרות שאתה חושב על מה שאתה עושה ואתה מודע, עדיין יש משהו אוטומטי ביומיום. ופתאום ככה באמצע של שום מקום ובלי שום הכנה מראש הילדים שלך נותנים לך איזו הצצה מיוחדת שמראה לכם עוד יותר כמה הם בעצם כבר בשלים (לדברים מסויימים, לא באופן גורף) היום ואיך נראה האדם הבוגר שיוצא מהם. אחר כך סביר להניח שהם גם יזכירו לך איכשהו כמה הם עדיין תכל'ס קטנים וכמה עוד יש להם ללמוד. אבל זה כי הם ילדים ואני מניחה שילדים הם תמיד כאלה. אם אמא שלי קוראת את הטקסט הזה היא בטח גם מהנהנת ואומרת משהו כמו "וזה קורה גם כשהם בני 40". נראה לי שזו נקודה מצויינת לסיים את הפוסט.

יום שישי, 27 במרץ 2015

הורותצנטריות ויחסיות - אני ממציאה מילים

זה שאני אוהבת את אלברט אינשטיין, כן, כן אוהבת, עזבו מעריכה וכל השטויות הבנאליות האלה, אוהבת, ובכן ,זה לא סוד. אם יש מישהו שהייתי יוצאת איתו לטיול יחפה על שפת הים עם כוס אייסקפה ביד זה הוא (וסליחה בנזוג, זה לא אתה זאת אני) .הייתי מדברת איתו עד סוף היקום, אם הקשקשן הזה היה נותן לי להשחיל מילה. ולהזכירכם היקום אינסופי ומתרחב לתוך עצמו, כך שהייתי מוצאת את עצמי בלופ מתמשך עם אינשטיין ואני לא חושבת שהייתי מתלוננת. אבל כנראה שזה לא יקרה, אז נדונתי לנצח לנהל איתו שיחות מדומיינות. אז בעוד אינשטיין פה לצידי מנסה לדבר איתי על תורת היחסות הכללית ולדבר על "עקרון השקילות" (הוא קורא לזה Aequivalenzprinzip), אני דווקא חושבת על שקילות אחרת, או שמא העדרה. 

פעמים רבות העדר השקילות, או לחלופין קיומה של יחסיות שאיננו רואים בקשר עם הילדים, יוצר חיכוכים שתכל'ס אפשר היה למנוע, אבל רובנו לא מקדישים להם מחשבה. אני אישית מנסה תמיד למנוע חיכוכים עם הילדים, זה לא תמיד הולך לי אבל אני כל הזמן לומדת ומנסה להשתפר. קשה לנתק את הקשר עם הילדים מתוך כל מה שקורה במציאות סביבנו, אבל זה משהו שראוי לעשות. אני מוצאת את זה יותר קשה בחינוך ביתי כי הכל כל כך משורג זה בזה - הילדים, הבית, המשפחה המורחבת ועכשיו גם העבודה. במצב העיניינים אצלי היום קשה לעשות את ההבחנה ויפה עשה הבכור אתמול כשאמר: אמא אני מאוד מעריך את זה שהתחלת לעבוד, אבל אני חושב שאת מגזימה וצריכה לנוח, זה משפיע על כולנו". אמר, לא יסף וצדק.

אבל מעבר למקרה הפרטי שלי (ובניגוד לאיינשטיין לא יקחו לי 8 שנים לעבור מהמקרה הפרטי לכללי, זה רק לחיצה על enter במקלדת), עם כל כמה שאנחנו באמת הורים מודעים וכולי וכולי, אנחנו גם מאוד הורותצנטרים (ממוקדי הורות, אם תרצו). זה מרגיש לנו שאנחנו עושים בשבילם בלי סוף, מה שגם נכון, אבל השאלה היא אם אנחנו מפוקסים על המוקד הנכון ואני לא בטוחה בזה. כבר כתבתי בעבר על תשומת לב ועד כמה היא חשובה יותר מכל מכל דבר חומרי שנעניק להם, אבל הפעם אני רוצה לדבר על היחסיות בתפיסה.

פעמים רבות אנחנו ממשיכים עם העבודה בבית, זה כנראה חלק מהחיים המודרניים, אצלי זה קורה בעיקר כי העבודה שלי נעשית מהבית אבל אמרנו בלי מקרים פרטיים (ודי עם ה"אני, אני, אני" הזה כל הזמן). כמה פעמים יצא לכם שהילדים דיברו אליכם והתשובה היתה "רגע אני עובד/ת", כמה פעמים הם ביקשו משהו והסברתם שהם צריכים רגע לחכות? אני מודה שזה קורה לי היום הרבה יותר ונכון שהעבודה היא סיבה ולא תירוץ, אבל עדיין. מהצד השני כמה פעמים קרה שקראתם להם, נניח לבוא לאכול והם היו עסוקים במשהו (והמשהו הזה יכול להיות טלוויזיה או מחשב או ספר או משחק) והם אמרו רק רגע ואתם אמרתם "אני אמרתי עכשיו"? אפשר להסביר את זה בהמון דרכים, אבל השורה התחתונה היא שזה נראה לנו פשוט הרבה פחות חשוב.

באופן אבסולוטי אתם כנראה צודקים, לכאורה אי אפשר להשוות בין תוכנית טלוויזיה לכתיבת אימייל לעבודה. אבל פה בדיוק בא הנושא היחסי - לילדים שלכם זה כן חשוב, זה שהאוכל יתקרר אתם יודעים וכן זה מבאס אבל מה עם איך שהילד מרגיש אם הוא אומר "עוד רגע" ואתם תכלס מסבירים לו שזה לא חשוב. יש בזה משהו מאוד שרירותי ומתנשא. אז נכון, לרוב אתם רואים את התמונה הגדולה וככל הנראה הצדק איתכם. אבל מה זה בדיוק מעביר כשהתשובה היא "אני קראתי לך"? זה יוצר חיכוך מיותר. נכון שלא תמיד מתחשק לנו לגשת ולהסביר את עצמנו, אבל נביחה של פקודה היא בטח לא סיבה טובה, או הסבר. לפעמים אנחנו נותנים להם את "העוד שניה", אבל גם תפיסת הזמן היא יחסית והעוד שניה שלהם יכולה להתאחר. הסבר נכון, מתוך הבנה יכול לעזור, כן אולי זה לא ישפיע בפעמים הראשונות אבל זה בטח יעבוד לאורך זמן. 

זה הרבה מעבר להבנת סדר העדיפויות, ראיית התמונה הרחבה והבנת מושג הזמן, כי הפועל היוצא של התנהלות כזו שלנו היא גם דינמיקה לא טובה בבית ויצירת טינה מיותרת שלרוב ילד, תלוי בגיל שלו, אפילו לא מסוגל להבין. איך הוא אמור למצוא את ההבדלים כאשר מבחינתו הבית שהוא בדיוק בונה בלגו זה הדבר הכי חשוב וכבר יש לו את כל התכנון בראש? אני לא אומרת שצריך לתת להם את הזמן ולא להציב גבולות, השאלה היא תמיד איך מציבים את הגבול. השרירותיות שאנו נוהגים לפעמים בילדים שלא בזדון ומתוך כוונה ממש טובה לתת להם כלים, פוגעת דווקא בכלי הכי חשוב של דינמיקה נכונה.

 אני לפעמים תוהה איך אנחנו לא שמים לב לפרטים הקטנים האלה ועוד יותר מזה אחר כך נוזפים בהם כשהם מפגינים את אותה התנהגות. העניין הוא לא ההבדל בין הסיבות שלהן והסיבות שלנו, העניין הוא הדרך. להגיע להצבת הגבוות האלה אפשר בהמון דרכים, בעיקר מתוך נועם ומחשבה ולא מתוך אוטומט. אינשטיין פה לידי מזכיר לי "שלא נוכל לפתור בעיה באמצעות צורת החשיבה שהשתמשנו בה כשיצרנו אותה". אין לי אלא להסכים איתו ולהמשיך ללכת בלי לרצות להגיע, פשוט ללכת, ללמוד, להשתפר ולא להגיע ליעד, אלא להציב עוד ועוד נקודות ציון אליהן ארצה להגיע ולהמשיך הלאה.   

יום שבת, 21 במרץ 2015

ואלס עם הספק עד קצה העולם

כל לילה אני נכנסת למיטה ואם אני לא קורסת, ולאחרונה מאז שהתחלתי לעבוד, זה קורה לעיתים תכופות הקריסה הזו, אני חושבת על מה שהיה באותו יום. דין וחשבון שכזה שבו אני עוברת במחשבה על על היום שהיה - מה עשיתי טוב ומה עשיתי פחות. איך הילדים, איך אני, איך אפשר, אם בכלל, לעשות דברים טוב יותר. בטח תגידו "טוב פולניה" בטח בודקת מה היה לא בסדר, אבל לא בזה דברים אמורים. אני לא מכה על חטא, רק עושה מקצה שיפורים, לומדת לקחים ובעיקר מטילה ספק כדי לבחון את עצמי ולהבין טוב יותר. מבחינתי לחשוב זה להטיל ספק, זה מונע סטגנציה של המוח ונותן לחיים משמעות.

ניתן לחלק את היחס האנושי לספקנות (פקפקנות) לשלושה, כן זה דטרמיניסטי, כן זו הכללה שיש לה אינסוף יוצאים מן הכלל ואחרי כל הסייגים הרשו לי בכל זאת לומר - הסוג הראשון רואה בפיקפוק, בספק, את התכונה השלילית העומדת מול האמונה. מכיון שאינני אדם של אמונות ואידיאולוגיות גורפות, אינני נמנית עליהם. הסוג השני מאמין שאין אמונה ללא ספק ושהם שני צידי המטבע וכל מטבע מצריך שני צדדים ואמונה מתחזקת עם הספק. אינני האמונה. זה לא רלוונטי לי. הסוג השלישי הוא הסוג שמטיל ספק, שמאמין שהדרך לגדול היא אך ורק באמצעות הספק ושהספק הוא זה שמביא אותך, יחד עם עוד מכלול של דברים להיות טוב יותר ובעיקר לא להתיישר עם העדר. זה לא העדר ביטחון עצמי, זה הביטחון המלא שלתהות ולשאול אפשר רק כשאתה מרגיש מספיק בטוח ויותר מזה - פתוח לשינוי. 

הספק הזה הוא בעיני כוח מניע, הוא מה שמאפשר מחשבה חופשית, דימיון וצניעות, אבל יותר מזה הוא מניח שאתה לומד כל הזמן, חושב כל הזמן ומכיר בערך המשתנה של החיים. יש מצב שאני טועה, זו בדיוק הנקודה. זה ישמע כמו טאוטולוגיה אבל הספק התמידי הוא שמעניק ביטחון, אולי גם רשת הגנה. כשאתה מאמין במשהו באמונה שלמה קשה לך לראות את מה שלא נכון, זה מתנגש לך בכל סט הערכים, לכן מראש תבטל אותו. זה בערך כמו אהבה עיוורת, אני לא מאוהדי הנטייה הזו. כשאני אוהבת זה לא רק בגלל כל הדברים הנכונים, אלו הפגמים הקטנים שעושים את האהבה שלי יפה יותר. אני אוהבת פגמים וטעויות ולעולם לא מחפשת את המושלם בתוך השלם. הקמטים, הכעסים, חוסר הסבלנות, השערות הלבנות, המרדנות, בדיקת הגבולות, חוסר השלמות האינהרנטי הם ההוכחה לאהבה. בעיני זה נפלא עוד הרבה יותר מהניסיון לראות רק צדדים טובים, כיון שזה מוביל תמיד להתפכחות, מה שמוביל לצורך בהתמודדות. כשאתה יודע מראש מה דפוק, אתה מתמודד מההתחלה.

הרבה אנשים לא רואים את זה ככה ולכן אחד הדברים שאני שומעת הכי הרבה בנושא החינוך הביתי זו השאלה "אז אולי שווה לחשוב אם זה באמת נכון לך", רק אנשים שלא מכירים אותי באמת יכולים לשאול את זה. אני תמיד מפקפקת, אני אמנם לגמרי מרגישה שזה נכון, לא כי אני הולכת בדרך שקבעתי לעצמי, אלא בגלל שכל יום אני שואלת את עצמי האם זה טוב. וכן זה טוב, בינתיים, זה ממש ממש טוב והילדים המאושרים האלה שתכף יתעוררו הם ההוכחה הכי טובה. כל עוד הם שמחים ונשכרים מזה, אני מתכוונת להמשיך. ולא הבחירה הזו אינה קלה, להפך היא קשה ומחייבת והיא לא מפסיקה לבוא בדרישות, אבל דווקא ברגעים האלה שבהם אני הכי מותשת, אני יודעת בתוך תוכי שאני עושה כאן משהו ממש טוב.

אני אוהבת את הספק, לא רק שהוא לא מטריד אותי, הוא חלק ממי שאני. הוא בונה אותי כל יום מחדש, הוא יוצר אתגר וחשיבה, הוא גורם לי לדמיין, להשתפר ולדעת כל הזמן שאני לא בהכרח צודקת. הנה לכם, כל אותם בעלי אמונות מגדריות - אני אישה שלא תמיד צודקת. אבל זה כבר מוביל אותי להטייה מגדרית, ועל זה אני יכולה לדבר עוד שעות. הספק הזה גרם לי להיות מתוייגת כמרדנית, אולי אני מרדנית אבל זה לא כי מרדנות היא סיבה ומסובב זה כי הספק לא מרשה לי להסחף בלי לחשוב. הוא מנדנד ונמצא בתוך התודעה ואני רוקדת איתו ואלס עד סוף העולם, הוא גם כנראה ילווה אותי כל החיים עד למוות. זה המוחלט היחיד שאין לי לגביו כל ספק. לכן הוא לא מטריד אותי ואני לא חיה בצלו. כל עוד יש בי הספק, אני יכולה לחייך ולתהות ולשגות, אבל ללכת הלאה. אני מוצאת את זה אופטימי ולגמרי אנושי. לחיי הספקנות שעכשיו ולזו שבדרך


יום שבת, 27 בדצמבר 2014

ידיעת גבולות היכולת, ההורה כאדם ולא כגיבור על

אני מתכוונת לכל מילה כשאני אומרת שההורות זה האתגר הכי גדול שלי אי פעם, זה גורם לי לבחון את עצמי, לעבוד קשה ולנסות כל הזמן להשתפר. לפני שאני אתחיל, סביר להניח שהרבה תובנות שלי ביחס להורות הן תוצר הבחירה בחינוך ביתי וההורות האינטנסיבית שהיא מתנה מעצם הבחירה, אבל אין בכך משום אמירה שיפוטית, הבחירה בחינוך ביתי היא לא נכונה לכל אחד, יש הרבה דרכים להיות הורה ואני לא חשובת שלמישהו ניתנה את הזכות לבקר כל עוד אין פגיעה בילדים. אני בטח לא חושבת שהיא טובה יותר, אני רק יכולה להעיד שהיא טובה לי. כל מה שאכתוב, הגם שמגיע מאמא בחינוך ביתי, לא קשור לבחירה הזו; להפך, בעיניי חינוך ביתי מקל במידה מסויימת על ההורות. קשה יותר לג'נגל הורות יחד עם עבודה, זה הגיוני ואנושי - זמן הוא ניסיון, פרקטיקה. זה תקף בכל מקצוע, ולמרות שהורות זה לא מקצוע, זה תקף גם כאן.

הורות היא הדבר שאתה בא אליו עם כל הרצון הטוב ופעמים רבות מוצא את עצמך מתוסכל וחסר אונים, דווקא בדיוק במקום שבו אתה הוא זה שאמור "לנהל את העיניינים". זה נורא מתסכל להתמודד עם זה. אני לא יודעת מה המתכון להורות טובה, אני גם נורא נגד טרנדים, אני כותבת את מה שנכון לי ומקווה שתדעו לקחת את מה שנכון לכם, אם בכלל מצאתם אמת כלשהי בכתוב. ובכל זאת זה פוסט על הורות, על ההורה שאני ולא יותר. אולי זה נכון, אולי זה ממש לא, אבל זה לא נסמך על מקורות, רק על תובנות שלי, ואולי הן גם לא תובנות.

הבכור נכנס עכשיו לתחילת גיל ההתבגרות, אני לא ממש מרגישה מאויימת, להפך אני מאוד מתרגשת לקראתו, כי כמו כל גיל יש לו את היופי שלו וגם משום שזה שלב מאתגר שבו אני צריכה להפגין הורות הרבה יותר מתוחכמת. אני עוד רק בצעדיי הראשונים שם, אני לא יודעת מה צופן העתיד, רק בטוח שזה לא יהיה מפתיע אם אכתוב על זה. מה שאני כן יודעת, במסגרת הניסיון הרציונאלי לצמצם את אי הוודאות, זה במה אני מצויידת ועל זה אני מתכוונת לכתוב. בניגוד לתיק הלידה הראשון שלי שהיה מלא בהמון דברים שלא היה לי שום צורך בהם (כאילו, מה חשבתי לעצמי - מיץ ענבים אורגני?!), הפעם אני מגיעה ללא מטען עודף ולמען האמת ללא שום חפץ פיזי. נראה לי שלמדתי משהו במרוצת השנים. מה שכן, אני מגיעה מוכנה הרבה יותר להתמודד עם אי הוודאות הזה, ובעיקר אני מנסה להגיע משועשעת ולהיות הרבה פחות רצינית.


אני מתחילה עם גבולות, במפתיע דווקא לא הגבולות שאנחנו שמים לילדים, אלא הגבולות שאנחנו שמים לנו. אני לא מתכוונת לגבולות הברורים שאנחנו שמים לעצמנו שכוללים בעיקר כללי עשה/אל תעשה, בין אם קוד התנהגות חברתי מקובל ובין אם כאלה שהם אינדיבידואליים. אני דווקא מדברת על הגבולות שאנחנו שמים לעצמנו ברמה של לעצור לפני שאנחנו מגיעים לקצה גבול היכולת. פעמים רבות אנחנו יוצאים מגדרנו לעשות משהו עבור הילדים, אינהרנטית אנחנו מצפים לתגובה חיובית של הילד וכשהיא לא מגיעה - מגיע תסכול, שגם אם אינו בא לידי ביטוי מיידי, הוא עוד ימצא את דרכו לצאת, אם על הילדים ואם על מישהו אחר. כמו בכל מערכת יחסים, יש פה מערכת ציפיות שהיא גדולה יותר מסך משתתפיה - יש ציפיות שלנו מעצמנו, מהילדים ומהסיטואציה עצמה. כשמשהו משתבש בדרך, התסכול יהיה גדול, לרוב כגודל האכזבה וההשקעה שקדמה לה. אם עשינו משהו שאנחנו מרגישים שהיה סוג של מאמץ גדול או אפילו קורבן, הרבה יותר קשה לנו כשהילד לא משתף פעולה או כאשר התוצאה היא לא מה שדמיינו שתהיה. 

זה יכול להיות בדברים קטנים כמו אוכל, כשילד מבקש משהו ואת מתאמצת ומאיזושהי סיבה מטופשת, לא רק שהילד לא אוכל, הוא גם לא מרוצה. אם לא היית מתאמצת כל כך הרבה יש להניח שרמת התסכול היתה נמוכה הרבה פחות. אבל בגלל שהשקעת והשתדלת, הציפיה לתגמול חיובי היא אפילו יותר גדולה. לכן, אולי מלכתחילה לא היה נדרש מאמץ כל כך גדול ומשפט כמו: "ילד היה לי יום עמוס, עכשיו אני רק יכולה להכין חביתה או טוסט" יכול היה לפתור את כל הדרמה שאחר כך. לכן, עם כל הרצון לעשות את מה שהילד רוצה ולמרות שזו כוונה מאוד יפה ומסמלת את המוכנות לעשות יותר ולהתאמץ במיוחד, אולי זה בדיוק הרגע של "דע את גבולותיך". הרבה יותר בריא לילד, הורה שאומר לו את האמת ולא מפתח תחושה קצת קורבנית ("רק תראו את כל מה שאני עושה למענו") והרבה יותר נכון להורה, והרבה יותר שקט בתא המשפחתי, דווקא אם לפעמים לא הולכים את ה- extra mile. זו דרך מצויינת לצמצם את רמת הציפיות ולהבין שיש גבולות לכל אחד. ההורות שלי נעשתה הרבה יותר קלה שהתחלתי להנהיג את הגעתם לאזור הספר של אמא, עכשיו הולכים על קצות האצבעות שלושה צעדים לאחור. כי במקום הזה שהתפנה עם ה"צעדים לאחור", יש מקום לחיוך וזה עושה קסמים, הרבה יותר מלהגיש את מנת היום המבוקשת. נעים הרבה יותר לשבת ליד השולחן עם טוסט ואווירה טובה, מאשר מול מנה מפוארת שבסוף הילד כלל לא רוצה לאכול.


עקרונית, היכולת להבחין מתי מתקרבים לאזור שבו רמת הכעסים עולה היא קריטית בהורות. בשלב הזה אתה עוד יכול להרחיק את עצמך מ- ground zero בטרם היו נפגעים. לדעת מה גבולות היכולות שלך ולהיות כן עם עצמך ועם הילדים בנושא, זה סוד של מתכון פלאים שעוזר לי כשאני מפעילה אותו וגורם לי להצטער על זה כשאני לא. "דע את גבולותיך" עוזר לא רק למנוע את הלחץ שמופעל עליך כהורה והכניסה לשדה מוקשים פוטנציאלי, הוא גם דרך מצויינת לדוגמא אישית להתנהלות. אני שמה לב שכשאני מסבירה לילדים, כשאני מראה להם את המגבלות שלי בסיטואציה מסויימת, לא רק שהם רואים בי אנוש רגיל (ובעיניי, זה חשוב שילד יכיר בהוריו כאנושיים ולא על-אנושיים), הם גם רואים את ההתמודדות, אני חושבת שזה דבר ששני הצדדים לומדים ממנו הרבה. באופן עקרוני אני חושת שצריך לעזור לילדים להבין שההורה הוא אדם ולא גיבור על. הדברים שהורה יכול וצריך להעניק לילדיו - אהבה, נחמה, שלווה, ביטחון, חמלה, צחוק - הם לגמרי אנושיים ומצויים בכל אחד, אלה גם מניעים את העולם והם בהחלט כוחות-על אנושיים ובוודאי לא כוחות על-אנושיים. 

בכלל מצאתי שכשמדברים עם הילדים בצורה כנה על דברים, בהנחה שכבר למדת לקצר ולתמצת (מודה שבמקרים קיצוניים של הורה קשקשן, כמוני לדוגמא, דרושות שנים לתרגל את נושא התמצות,אבל זה חשוב), זה מאוד מסייע לקשר, מפחית לחצים ויוצר שותפות מיוחדת. כאשר אני מתארת לילדים שלי מאבקים שמתרחשים בתוכי בצורה פשוטה וקצרה, הם נוטים להבין את המאבק ואפילו לאט לאט הם לומדים לסייע. השיחה מראה להם במידה רבה את ההערכה שלנו אליהם כאל בני אדם תבוניים, יש בזה מסר אדיר דווקא בסבטקסט, מה שלא נאמר אלא נעשה בפועל. בה במידה, ומבלי להפחית בכוח השיחה - גם היכולת לפעמים לשמוע דברים ולהתעלם מהם או לשים אותם בצד מתוך ההבנה שתגובה הורית כרגע עלולה להעצים את העימות היא חשובה והיא גם היא חלק מידיעת גבולות היכולת של עצמך. לא תמיד טוב להכות בברזל בעודו חם, לעיתים מתוך מהירות התגובה נגלה שלהכות בברזל בעודו חם יוצר יותר כוויות ולא מביא תוצאות. לא על כל דבר צריכה להיות תגובה מהירה, לפעמים בהעדר התגובה יש הרבה יותר כוח.

לדעת לצחוק על הסיטואציה
זה בריא
ועוד דבר שלמדתי ואני מוכרחה לציין, למרות שכבר הארכתי, למדתי ואני עדיין לומדת לא לעשות דרמה, אם אפשר בכלל לא. הייתי רוצה להגיד שזה כבר טבע שני, אבל זה לא יהיה נכון, זה בתהליכי רכישה מתקדמים. למה אני מתכוונת - נניח לסיטואציה בה הילד שפך את ספל הקפה שהיה כל כך מוצדק. מבאס. זה הכל, זו אנקדוטה שולית. פשוט יותר לנגב את הקפה ולהתקדם הלאה. הרי ברור שהילד לא עשה את זה בכוונה, ברור שהקפה הזה היה מקור של נחמה, אבל גם ברור שאפשר לעשות חדש. מה שאי אפשר לעשות חדש זה את הפגיעה בילד, שבאמת לא התכוון וקיבל על זה קיטור של צעקות ועצבים. יש דברים שצריך לבלוע ולהמשיך הלאה והכי טוב, אם אפשר לצחוק על זה. זה לא פשוט, בהתחלה זה אפילו מנוגד לאינסטינקטים, אבל זה בין היכולות הנכונות ביותר שאנחנו צריכים לסגל כהורים. 
 
אז אני מגיעה לשלב הזה של ילד בגיל ההתבגרות, מצויידת אך מצטיידת בו זמנית. לומדת להכיר את השטיקים, את הגבלות והיכולות שלי. אבל בעיקר אני מתרגלת כל יום להתייחס לילדים שלי כאל בני אדם ולא כאל כפופים לי. הפריבילגיה של להיות איתם כל היום ולהכיר אותם טוב כל כך על כל הניואנסים, בהחלט עוזרת לי ואני מניחה שהיא  בכל זאת מקילה על העניין. אני גם מודה שהעובדה שהם לא הולכים למערכת מקטינה את ההשפעות הזרות ולעיתים אף מזיקות ואני מברכת על זה. ברור שלא הכל זורם, פעמים רבות יש דברים שהילד המתבגר אומר או עושה והם מדגדגים לי את הרצון לצרוח או למות או סתם לברוח באמוק מהבית רק לא להתמודד, אבל אני יודעת שאם רגע אניח אותם בצד ואקח את הזמן או אסביר, הוא ילמד גם איך להתמודד עם מה שמעצבן, גם שלוקחים אותו ברצינות, גם לתעל כעסים בצורה פרודוקטיבית וגם יבין שהפתרון נעוץ בשינוי דפוסים גם אצלו. מזמן הבנתי שאני לא יכולה לצפות שהילדים יתנהגו כמו שהייתי רוצה מבלי לתת בכל יום דוגמא וכלים.

אני לא חושבת שזה יגרום לגיל ההתבגרות להחליק עלינו משל היינו טפלון, ברור לי שיהיו המון התמודדויות, אבל כבוד הדדי, הקשבה, תשומת לב, הבחירה לפתור דברים שלא כחלק מעימות, הבנת הגבולות, אינסוף אהבה וגם קצת ציניות בריאה, הן דרך מצויינת לחיות את החיים ויש בהן הרבה תקווה לעבור את כל המכשולים שעוד בדרך בקלות יחסית או שמא פשוט תוך מזעור לחצים. לא יודעת איך יהיה, אבל אני מאחלת לחיילת בהצלחה, יש לי תחושה שהיא תצטרך את זה... 

יום שלישי, 16 בדצמבר 2014

המקרר

המקרר.

כן. המקרר. מה אתם מסתכלים עליי ככה?

זו הדאגה העיקרית שלי עכשיו, שהמקרר לא יתקלקל ולא יעשה בלאגנים, אלא ימשיך עוד לעבוד. עוד הרבה זמן אם אפשר, כי זה ממש לא בתקציב עכשיו מקרר חדש. זה מעצבן אותי. מעצבן אותי כי המשכורת של הבנזוג גבוהה ובכל זאת בקושי גומרים את החודש. מעצבן אותי כי יש הרבה אנשים שמצבם גרוע משלנו ותכלס אני לא באמת צריכה להתלונן. מעצבן אותי כי עם משכורת כמו שלו בחו"ל מצבנו היה יותר טוב. מעצבן אותי כי אנחנו לא מגזימים עם כלום, לא יוצאים כמעט בכלל, לא מבזבזים בכלל, עושים רק את מה שצריך. מעצבן כי חופש משפחתי פעם בכמה שנים או מקרר פעם ב- 15 שנה לא אמור להיות מותרות.

מעצבן אותי כי אני כותבת את השורות האלה ובלב כל הזמן מלווה אותי התחושה שאסור לי להתלונן כי יש לנו משפחה נהדרת, כי אנחנו בריאים, כי אנחנו לא יודעים מחסור. כי טרדות היום יום שלי הן לא רציניות בהשוואה למי שחולה, או שכול או יודע מחסור או כואב. מעצבן אותי כי בזמן שאני כותבת, האני פוליאנה כל הזמן אומרת אבל יש לנו המון ואין סיבה אמיתית להתלונן, להפך רק לברך על השפע ועל כל מה שיש. זה עוד יותר מעצבן אותי. 

אני יודעת שהנושא הכלכלי מעסיק את כולם, אני יודעת שכולם מנסים להחזיק את האף (הראש זה כבר מצב טוב) מעל פני המים. אני גם יודעת שאם הילדים היו הולכים לבית הספר ואני הייתי יוצאת לעבודה זה לא שהמצב הכלכלי היה משתפר פלאים ועדיין, הנושא הכלכלי מעסיק אותי והעובדה שאני לא מכניסה כסף למשק הבית היא טורדנית. את כל מה שאני יכולה להגיד לעצמי כדי להרגיע כבר אמרתי, אני לא צריכה יותר הוכחות שאני עושה את הדבר הנכון, אבל הקושי הכלכלי הוא אדיר. ברור שחינוך ביתי הוא עניין של סדר עדיפויות, ברור שחינוך ביתי גם גורם לויתורים, ברור שאני יודעת שהבחירה בחינוך ביתי היא פריבילגיה ואני מברכת עליה מדי יום.

אני לא היחידה שמוותרת, אנחנו לא היחידים שמוותרים, אני יודעת שמצבנו הכלכלי טוב, אבל הידיעה שהוא יכול היה להיות יותר טוב מדכאת. והלופ הזה של להתלונן ולהתנצל, גם הוא מעצבן אותי. ברור לי שאם חלילה היה צורך להצטמצמם אז יש מאיפה לצמצם ועדיין. 

אני לא מחפשת את הרכב הנוסף, או את הרכב היוקרתי, גם לא נסיעות חד שנתיות לחו"ל, או קניות מטורפות בלי הכרה, או מסעדות בלי הגבלה. כל מה שאני רוצה זה את מרווח הנשימה הקטן הזה, את הכסף ששמים בצד, קצת בכל חודש כדי שפעם בכמה שנים אפשר יהיה כן רגע להתפנק או לפחות לא לשאת תפילה לאלוהי המקררים או השד יודע מה. מטריף אותי לחשוב שבמצב היום, הבקשה הקטנה הזו נשמעת כמו פינוק. זה לא צריך להיות פינוק.

כן, אני מברכת על זה שאנחנו יכולים לאפשר את החוגים, את הבגדים, את כל הדברים האלה שהם לא באמת טריוויאליים, שאני הולכת לסופר והעגלה מלאה, אני לא צריכה שתספרו לי כמה תכל'ס טוב לי בהשוואה. אבל יוקר המחיה הזה הורג וזה לא צריך להיות ככה וזה בדיוק זה מעצבן אותי. המקום הזה שאני נמצאת בו שתכל'ס הכל בסדר ותכל'ס גם לא ממש. מעצבן אותי הלופ הזה שאני צריכה להודות למזלנו הטוב כי יכול היה להיות יותר רע, כשכל מה שאני מבקשת זה לא יותר ממה שיש אבל רק עם תוספת  של נשימה קלה כי ככה זה צריך להיות במדינה מתוקנת.

אוטוטו בחירות, אין לי תקוות לשינוי, בטח לא שינוי לטובה ולא משנה מי יהיה בשלטון. אני אמשיך להילחץ לפני כל סוף חודש, לחשוב איך עוד קצת מצמצמים, לטכס עיצה איך אעבוד מהבית, לתעדף הוצאות ולהתבאס כי אני באמת לא חושבת שמה שיש לנו לא צריך להספיק. להפך, זה אמור להיות סבבה. 


יום שלישי, 9 בדצמבר 2014

חיוך פנימי - עוד קצת על עצמי בחינוך הביתי

אחד השינויים שאני הכי אוהבת בהתייחסות לנושא החינוך הביתי מאז שהתחלתי ועד היום זה שפעם היו מסבירים לי שאני מבזבזת את עצמי לדעת ולילדים לא יהיה טוב והיום זה כבר התחלף ב"וואוו, אני לא הייתי מצליח/ה" או "כל הכבוד". ההבדל הזה הוא קיצוני. תהיתי מאיפה הוא מגיע, אם הוא מגיע כי כבר הילדים גדולים ורואים שזה עושה להם רק טוב או כי אני פיתחתי ביטחון בדרכי ואני כבר יודעת שהשנים האלה לא מתבזבזות. כלומר, כן, לא המשכתי את הדוקטורט ולא פיתחתי לי קריירה, אבל אני עושה את מה שטוב לי, מפתחת את עצמי, ויודעת שבחיים האלה אני עושה את המקסימום כדי לקום בחיוך ולא לפספס את החיים עצמם. זה לא שדרך אחרת היתה מבזבזת לי את החיים, אבל אני מאמינה בבחירות אישיות והבחירה האישית שלי עושה לי טוב בלי להגיד דבר וחצי דבר על אחרים.

הדבר שאני הכי אוהבת בחינוך ביתי, ויש הרבה, זה הקירבה הבלתי אמצעית לילדים. כבר כתבתי על זה. בימים האחרונים, בהם מצאתי את עצמי נוסעת כמעט כל יום לאיזה שלוש שעות וסליחה שאינני מסבירה מדוע, שיבשו לנו קלות את החיים. עם זאת, הרגע הזה של הכניסה הביתה בכל פעם עם כל דברי החיבובים, החיבוקים והשמחה, רק הוכיחו לי עד כמה הבחירה בחינוך ביתי היא לגמרי הבחירה שלי במשפחה. מהודקת כזו, חמימה ומוכרת, כזו שתמיד דמיינתי לעצמי שאני רוצה. בכלל, עכשיו משהבחירות מתקרבות, אני חושבת על כמות העבודה שהיתה לי לו הייתי נשארת יועצת פוליטית ואני מבינה שזו בדיוק היתה התקופה שלא הייתי רואה את ילדיי בכלל ורק המחשבה על זה מצמררת אותי. 

היופי העיקרי בעיניי בהיכרות הזו עם הילדים, זו היכולת לעזור להם להתפתח ולפתח את האדם הצעיר שנמצא בתוכם לאט, בסבלנות ובקצב שלהם ובעיקר בלי להאיץ אותם לצאת מתוך הילדות. זה לא שהכל זה פיקניק משועשע ומדוגם כמו בסרטים, הכל זה פיקניק אמיתי מהחיים - עם נמלים וניסיון לברוח מהשמש הקופחת ולהעיף את הזבובים ולנסות להתעלם מהמשפחה המעצבנת שיכלה להתמקם רחוק יותר והטלפונים הסלולאריים שבכל זאת נדחפים, הבורות הקטנים בדשא, העורבים האורבים לאוכל ואין להם עכבות וכל שאר המהמורות הרגילות. ובכל זאת אני חושבת שקל יותר לגדל את הילדים כשאתה מכיר אותם כל כך טוב. אתה יודע להתכוון אליהם טוב יותר ולמעשה גם הם אליך.  

יש שיגידו שיש בזה יוהרה ואני יכולה להבין את הפירוש הפרומתאוסי משהו של ליצור אדם מחומר, גם אם אינני מסכימה לפירוש. אני יכולה להעיד על עצמי שהבחירה בחינוך ביתי היא לא כי אני טובה יותר, היא כי אני מאמינה שמגיע לילדים שלי יותר, לא ביחס לילדים אחרים, אלא ביחס של מה מערכת החינוך יכולה לתת לילדים שלי כרגע ואילו בני אדם אני מאחלת להם להיות. זה לא שמערכת החינוך אין בה דברים טובים, אבל יש בה מספיק דברים פחות טובים שאני מעדיפה לא להתפשר עליהם. הבחירה שלי בחינוך ביתי אינה מעידה דבר על מי שלא בחר בחינוך ביתי, זה בסך הכל סדר עדיפויות שונה ואין בזה משום השיפוטיות. לא הייתי רוצה שישפטו את החלטתי, אני לא שופטת אחרים - איש, איש ובחירתו ובכל אחת מהול גם רע בתוך הטוב.

אני לא אמא מושלמת, אני נאבקת בשדים שבתוכי כמו כל אדם. האינטנסיביות היומיומית בלהיות אמא נוכחת ללא הפסקה היא לא קלה, ממני היא דורשת יותר מאשר כל עבודה אחרת. אם כבר לקחתי את פרומתיאוס כמשל, הרי שאני מגלפת את עצמי יותר מאשר את הילדים. לומדת מהשגיאות שלי, ובעיקר אולי מנסה לשנות את ההורות שהיתה לי. אני לא תמיד מצליחה, וכשאני לא מצליחה הכאב הוא גדול. מתוך הכאב הזה, שאני מנתחת לבדי עד דק, אני מצליחה לברוא את עצמי מחדש. אולי זה העבר שלי והכאבים של עצמי שאני מנסה להפיס ולכן יותר מכל אתגר בעולם, אתגר ההורות היה נראה לי כמו הפסגה שאני צריכה לכבוש. תמיד הייתי חובבת אתגרים, רציתי לכבוש את העולם, הספקתי בגיל צעיר לעשות המון, אבל האתגר הגדול שלי הוא להיות הורה נכון. 

במידה רבה הבחירה האישית שלי בהורות כקריירה נראית לאחרים כמו ביטול עצמי, בעיניי היא המאבק עם הקושי הכי גדול. ייתכן שיכולתי להיות אשת אקדמיה מבטיחה, ייתכן שיכולתי להיות יועצת פוליטית מבריקה, כל אלה בעיניי הם אתגרים נפלאים. אבל כל אחד בוחר לעצמו את הפסגות אליהן הוא שואף להגיע, הבחירה בחינוך ביתי היא הניסיון שלי לתיקון, לייצר לילדים ילדות מאושרת, לגדל אותם להיות בני אדם משכמם ומעלה שבוחרים לחיות את החיים שלהם נכון, אבל יותר מכל לתת לעצמי לבטא את עצמי ובאיזשהו מקום לגדול כאדם. יהיו עוד הרבה פסגות לכבוש כשהם יצאו לדרכם העצמאית ולכיבוש הפסגות שלהם, אני לא מודאגת. זה לא בזבוז, זו סוגיה אישית שאין לאף אדם את הזכות לשפוט אותי על פיה, אם כי רבים רואים זאת כחובתם.

השנים האלה של החינוך הביתי מוכיחות עצמן דווקא כשנים שבהן אני מביאה לידי ביטוי את כל הדברים שחשוב לי לבטא ואני צומחת לא פחות מהילדים. כשהם יגדלו הם לא יהיו חייבים לי דבר, אבל אני אהיה חייבת להם המון על האדם השלם שגיליתי בתוך עצמי, על ההבנה שההצלחות שלי לא תלויות בקנה מידה של אחרים על מהם החיים. המשמעויות של החיים הן מגוונות ושונות. אל תשפטו אותי אם טוב, אני לא שופטת אתכם. הבחירות שלי הן שלי והן לא מעידות דבר על אחרים. אנשים בעולם עוברים אתכם, כל אחד אוצר בתוכו מאבקים שאיננו יודעים עליהם דבר. בעיניי הבחירה בחינוך ביתי היא הדבר הטוב ביותר שקרה לי, אל תצפו ממני להתנצל. משנה לשנה אני רואה את פירות ההצלחה של זה, וגם את אלה שעוד צריכים טיפוח, אבל אני קמה כל בוקר בחיוך וגם הילדים שלי ואת זה אף אחד לא יכול לקחת.

אולי החיוך הפנימי הזה, שיש בילדים ויש גם בי זה מה שגרם לשינוי בהתייחסות של אנשים לבחירה ה"מוזרה" הזו שלי, אני לא יודעת. אני רק יודעת שהבחירה הזו מחזקת אותי. כנראה שבשבילי זו היתה הבחירה הנכונה. זה לא אומר שאני לא אמשיך לפקפק ולבקר את עצמי, אבל זו כבר הפריבילגיה שלי. לפחות אני כבר לא שומעת עד כמה אני מבוזבזת או שפשוט פיתחתי כוח על חדש, אני לא מוטרדת ממה שחושבים עלי, אני נאמנה לעצמי וכל השאר מסתדר. ייתכן שפעם חיפשתי תמיכה מאחרים, ייתכן שכאשר אתה נאמן לעצמך אתה פחות מוטרד ממה יגיד האחר. אני לא מוטרדת ממה יהיה בעתיד, אני בוראת אותו בעצמי בכל יום מחדש. אולי החוכמה בחיים זה למצוא את הפסגה שלך ולהמשיך וליצור את השבילים אליה בכל רגע נתון, להסתכל קדימה בחיוך ולהתקדם. בעיניי ההורות היא הדרך ואני לא מחפשת אישור. הנה הוצאתי את זה. תודה

יום רביעי, 22 באוקטובר 2014

האתגר - התסכול והמאבק

יו נואו - באותו עמוד
סליחה שלא כתבתי, אני מניחה שזה לא הטריד אתכם (ובצדק), אבל אותי זה כן. למרות שאני מתחילה להבין שהאתגר הזה לכתוב כל יום הוא לא בהכרח הגיוני ויותר מזה, הוא בעיקר ציפיה שלי מעצמי. אלא שלא רק שזו דרישה כמעט בלתי אפשרית עם אורח החיים שלי, זה גם לא תמיד נכון. כלומר, זה נכון לנסות לפנות זמן בכל יום לכתיבה, אגב זו פרקטיקה ממכרת, אך לא מחוייב המציאות שכל כתיבה תהיה לשם פירסום בבלוג. אז ראו בזאת תיאום ציפיות, ואם אין בזה משום תיאום ציפיות אתכם, הרי שלפחות עם עצמי וזה כבר טוב. לפעמים להעלות את הדברים על הכתב זה כל מה שנחוץ.


ימי שלישי בבית

שיחת העידוד הקצרצרה הזו, שביננו היתה יותר מונולוג, מובילה אותי לנושא שרציתי לכתוב עליו היום והוא מלווה אותי תמיד מאז שאני אמא. כרגיל, אני אכתוב קצת לפני שאגיע ממש לנושא, כזאת אני - מסתובבת סחור-סחור בניסיון ליצור אווירה. יום שלישי, באופן עקרוני, הוא היום היחיד בשבוע שפנוי לנו. פעילויות הבוקר שלנו בשלישי אינן קבועות, לעיתים יש לנו סיורים ולרוב לא ואת אחר הצהריים נלחמתי (כן, ממש כך - הדרמה) להשאיר נטול פעילויות מחייבות מכל סוג שהוא. הואיל וכל אחר הצהריים אחר לכל ילד יש מינימום חוג אחד והבקרים שלנו עמוסים תמיד, יום החופש הזה באמצע השבוע הוא חיוני. יום שלישי הוא יום בית, היום היחיד שבו החינוך הביתי הוא באמת מה שהוא נשמע - יום בבית של כיף, עשיה, לימודים והנאה. 


מדהים כמה תמונות של ילדים מול ספרי לימוד
אפשר למצוא תחת הערך "תסכול"
אז אתמול, יום שלישי, הראשון אחרי החזרה לשגרה, היו לי הרבה ציפיות. התחלנו עם בוקר רגוע, התיישבנו ליד השולחן עם העוגיות שזה עתה יצאו מהתנור ורשמנו את המטלות שכל אחד מאיתנו רצה להספיק במשך היום. הכל עבד נפלא עד שהבכור ניגש למשימה הראשונה שהוא לקח על עצמו (שיעורי בית של קבוצת הלימוד שלו) והתחיל להילחץ. המוטו שלי במקרים כאלה הוא להתייצב לצידו לפרק את המשימה למספר משימות קטנות יותר. זה בדרך כלל מסייע לתחושת הביטחון באשר ליכולת להתמודד עם הסוגיה. הפעם זה לא כל כך עזר, אני חושבת שאין הורה שלא מכיר את הפעם הזו שזה לא עוזר. הרגעים האלה שכל נורת אזהרה הורית נדלקת באדום משתק ומהבהבת כאילו סוף העולם מתקרב. ראיתי את התסכול ולא היתה שום דרך להתמודד איתו רציונלית ולא שלא ניסיתי. אחרי יותר משעה שלא התקדמה לכלום חוץ מהתגברות (ברמת הטור ההנדסי) התחושה הסובייקטיבית של הילד שהוא את המשימה הזו לא יצלח, הוחלט שהכי טוב יהיה לנוח.


בור
צילום אילוסטרציה ואפילו לא שלי
אני זוכרת את עצמי כילדה במצב הזה, אני יודעת שמרבית הילדים שאני מכירה עוברים/עברו את זה בשלב כזה או אחר ועם זאת, כהורה, אין הרבה דברים יותר מתסכלים מזה. ההתייחסת שלך למצבים כאלה היא אף פעם לא נטו אובייקטיבית, כי הקושי של הילד גם באיזשהו אופן פסיכולוגי מקרין עליך. הרי אתה יודע שהילד יכול, אתה תמיד נמצא שם כדי לתמוך, שניכם יודעים שזה יגמר בזה שהוא יצליח וירגיש טוב עם עצמו ולמרות כל נתוני הפתיחה המוצלחים עדיין נופלים לבור המיותר הזה של חוסר ביטחון ולחץ. הדבר שמדהים אותי יותר מכל זה שגם אם אני מצליחה שלא ליפול לשום בור לא להילחץ, לעזור ולהיות שם, הוא בכל זאת יפול לבור הזה עם הראש למטה. הדבר היחיד שאפשר לקוות זה שמפעם לפעם זה יהיה קצר יותר עד שבסוף זה ייגמר. 


לחץ צריך לדעת לשחרר
אין לי מתכון פלא לסיפור הזה, אבל ברור לי שבין הרכיבים צריכים להיות סבלנות וחמלה, אלה מרכיבים די טובים למרבית הסיטואציות האנושיות, אז אני לא באמת מחדשת שום דבר. אני כן יודעת שבאופן טבעי השלב הזה יעבור והם יפתחו ביטחון גם בזה ושההתעקשות להאמין בו ולתמוך מזרזת את התהליך. בעיני, אלה בדיוק הרגעים בהם יש צורך דווקא לעזוב הכל ולהתפנות לילד. לשוחח שיחת עידוד קטנה ואז להיות ענייני - לפרק את הנושא לחלקים יחד עם הילד, לתת לו איזו דחיפה ראשונית, ולהעביר אליו את המושכות תוך כדי עידוד (הספקטרום רחב לבחירתכם). המעורבות שלנו היא קריטית. אם נעזור להם ונלמד אותם איך להתמודד עם זה, איך מפרקים את זה, איך מתמודדים עם כל חלק, ואיך מחלקים נכון את הזמן ולא מגיעים לזה בלחץ של הדקה ה- 90, כל התהליך יכול לקבל תפנית חיובית יותר.


יכולה להוות מכשול אבל גם להפוך למקפצה
ברור לי שאני מגיעה ממקום של פריבילגיה בנושא הזה, בעיקר משום שאני נמצאת עם הילדים כל הזמן ואני מעורבת בחיי הילדים יותר מהורה רגיל מתוקף הבחירה שלנו בחינוך ביתי. ברור לי שכאשר המטלה היא חלק מחומר הלימודים שאני מלמדת יש לי יותר יכולת להשפיע, להתאים ולעזור, אבל גם אצלנו יש לימודים שנעשים על ידי מורים מבחוץ וגם באלה אני מעורבת. ככל שאני נמצאת יותר עם הילדים, ככל שאני רואה יותר ילדים אחרים, אני מבינה שיש דברים שכל ילד יעבור בכל מסגרת שהיא ולא ניתן למנוע אותם, אבל ניתן לרכך אותם. אורח החיים המודרני שלנו שיש בו אילוצי זמן מרובים לא ממש מאפשר את הריכוך, להפך הוא לרוב מחדד סיטואציות ולכן אין ברירה אלא להיות יותר מודע לזה, לשים פחות דגש על כל המסביב, להתרכז בילדים בזמן המשותף יחד. לוותר על המסכים השונים, קצת לעגל פינות במטלות כמו ניקיון ואוכל ולהקדיש יותר זמן נטו להם. הדרך ללוות לילדים במסע שלהם לעבר הבגרות חייבת להיות על ידי היכרות טובה יותר ובילוי של כמה שיותר זמן איכות יחד. היכולת האמיתית לעזור לילד שלך היא דרך הקשבה והכוונה ואת זה קשה מאוד לעשות תחת מסך הלחצים והאילוצים היומיומי. 

קרקע לא יציבה בעליל
לפעמים זה בלתי צפוי ולפעמים
כרוניקה ידועה מראש
אני יכולה לדבר רק על עצמי, ההורות שלי משתנה בכל יום ואני יודעת שהיא מאוד טוטאלית. אני משתדלת בכל כוחי ללמוד כל יום מהטעויות שאני עושה, ואני עושה. עוברת כל לילה, לפני השינה (בקצרה - לא חופרת), על היום שעבר ומנסה לראות איפה פעלתי נכון, איפה עשיתי טעויות ואיך אפשר היה למנוע אותן. אני גם מדברת על הטעויות שלי עם הילדים והם רואים את השינוי (שלשום הבכור אפילו ציין בפניי את זה בדיוק). אני לפעמים נופלת למקומות שלא מוצאים חן בעיניי ואז עושה כל מאמץ לא ליפול אליהם יותר. גיליתי שהדרך הכי נכונה לדבר עם הילדים היא להראות להם דרך אחרת. כשהם שוגים, אני מחפשת את החלק הכי בוגר וסבלני שלי, את זה שמנסה לדבר בתמציתיות ואני מחפשת את המילים שיתנו להם את הסולם לעלות מאיפה שהם נמצאים. כשאני לא עומדת על קרקע יציבה, אני לפעמים מוצאת את עצמי נופלת לבור שלהם. זה לא קל, זה אפילו הכי קשה. ואז אני מתאוששת ונזכרת שזה בדיוק המקום להראות להם גם איך מטפסים מכאן למעלה בשיתוף פעולה. אולי מה שאני רוצה להגיד זה שדווקא ברגעים האלה אני נזכרת שזה אולי ניו אייג'י ומעצבן, אבל הרבה יותר יעיל לאהוב.

אני עדיין נופלת, נוזפת, לעיתים אפילו קצת מזלזלת, לפעמים (אבל באמת לעיתים רחוקות) צועקת ואני מתייחסת אל עצמי בסלחנות, אבל לא מוותרת ונלחמת בזה. לא רוצה לזכות בתואר האמא הכי טובה בעולם, אבל אני יודעת שהילדים שלי צריכים שאעשה את המקסימום במסגרת התפקיד שלי ושהוא בא עם אחריות והאחריות הזו היא לא רק כלכלית או מוסרית, היא אנושית. כשאני רואה את זה ככה, איכשהו זה מצליח להוציא ממני צדדים טובים, כאילו שאם בתוך הסיטואציה הזו שאני נמצאת בה אם אתנהג נכון זה יהיה איזשהו סימן טוב, כאילו הקהל הבלתי נראה יהנהן בראשו בשביעות רצון. במידה רבה הכלים שהם צוברים בדיוק מסיטואציות כאלה, הם חלק מהכלים שאני הרגשתי שהיו חסרים לי ונאלצתי ללמוד כבוגרת (ולא שלא ישתמע מזה שהם לא יצטרכו פסיכולוג - אני מניחה שאין דבר כזה). ברגעים שהכי קשה לי, אני יודעת מה אני רוצה שהם לא ילמדו ממני ומחשבת את ההתנהגות שלי מחדש. גם די עוזר לי לזכור שתכל'ס הסיטואציה הזו היא לא באמת אתגר, כשאני נזכרת בזה, גם הילד שלי מתחיל להיזכר. 


תמיד צריך להרגיש קצת כמו כוכב
הרחקתי מאוד מהסיטואציה שתיארתי ולכן לפני סיום אחזור אליה - בפעם השניה שהבכור ניסה אתמול להתמודד עם המטלה, הוא בא בתחושה אחרת והצליח להתגבר עליה - בדק, חקר, סיכם וכתב. מיד כשהוא סיים הוא נסע לחבר. כשחזר הוא סיפר לי בגאווה שהאמא של החבר מאוד התרשמה מכל מה שהוא הספיק לעשות עד לשיעור של יום שישי. איכשהו היתה לי תחושה שזה היה בדיוק האקסטרה אגו בוסט שהוא היה צריך. אני לא יודעת איך תיראה הפעם הבאה, אבל אני כן יודעת שהיא תהיה יותר טובה מזו של השבוע. חוצמזה אני תמיד מעודדת את עצמי שלגיל הזה של ההורמונים עוד לא ממש הגענו, זה תמיד מכניס אותי לפרופורציות. אולי באמת את הפוסט הבא אקדיש למחשבות האלה שיש לי לגבי גיל ההתבגרות הזה שאנחנו ממש לפיתחו. זהו, סיימתי - הייתם מאמינים?

יום שני, 1 בספטמבר 2014

מה בין איגרת לאגרה

חשבתי לכתוב על תחילת השנה בחינוך ביתי, אבל אז נפלה לידיי הפנינה הזו - האיגרת של שר החינוך לתלמידים לקראת שנת הלימודים, מכיון שלא בכל יום נופלות תשורות שכאלה, מיד היה לי ברור שאני חייבת לכתוב בדיוק על זה. במידה מסויימת וכחלק ממערך שיקולים שלם, אגרות ממין אלה נופלות תחת הקטגוריה של סיבות מערכתיות בגינן אני שמחה עוד יותר על הבחירה בחינוך ביתי. כבר מזמן הסברתי שהשיקולים שלי לבחור בחינוך ביתי התחילו אמנם מתוך סלידתי מהמערכת, אבל עם השנים (כתבתי על זה הרבה, למשל כאן), שיקולים אחרים תפסו את מקומם, אבל זה לא בגלל שהמערכת השתפרה לצערי, היא פשוט לא פונקציה מבחינתי. 

בעוד שהורים רבים חושבים שהסיבה העיקרית לשלוח ילדים לבית הספר היא חברה ופיתוח העצמאות, אני מוצאת את זה קורה גם בחינוך ביתי בהנחה שלהורים יש מספיק מודעות לזה וכיון שרוב ההורים בחינוך בעלי מודעות הרי שזה בדרך כלל ככה. אני לא אלאה אתכם כיון שגם על זה כבר כתבתי. לכן אם ניתן לייצר חברה לילדים בחינוך ביתי הכוללת גם את קבוצת השווים וגם מסגרות רב גילאיות ואת העצמאות ש הילדים ניתן לפתח ע"י דרכים נוספות מלבד ההליכה לבית הספר, הרי שאני נשארת עם הנושא של לימודים וערכים. לצערי מרבית ההורים יסכימו איתי שלא רק שאין למידה משמעותית בבית הספר, בית הספר לא ממש מכין את הילדים לחיים ומרבית המקצועות הנלמדים בו לא ממש יעילים לעתיד הילדים ויתרה גם ניתן, אם רוצים ללמוד אותם די בקלות בהרבה פחות שנים, אני נשארת עם ערכים ואינדוקטרינציה. ואישית, אני מערכיה את כל ההורים שעומדים בקו האש ומנסים למזער את נזקיה, אני אישית לא אמיצה דיי להתמודד עם זה.

שר החינוך הנוכחי ממשיך בקו אינדוקטרינציה שהמערכת כבר מקדמת שנים רבות, אינדוקטרינציה שכל מטרתה היא להפוך את הילדים שלנו לישראלים טובים יותר. אל תבינו לא נכון, גם אני מגדלת את ילדיי לאהוב את המקום הזה וכבר מזמן הפסקתי לחפש סיבות רציונאליות, כי רגש לא זקוק לסיבות. אני מגדלת אותם לאהוב את השפה, לכבד בני אדם, להבין את ההיסטוריה שהביאה אותנו לכאן, לראות את המסורת ארוכת היומין שמשייכת אותנו למקום ולאנשים מסביב, אבל אלה נלמדים על הדרך, בעוד שחשוב לי יותר ללמוד אותם לחשוב, לשאול שאלות, להיות בני אדם והמכירים בערכם של ערכים אוניברסליים כמו זכויות אדם וכבוד האדם. 

אני לא מלמדת אותם בסיסמאות - אין "למידה משמעותית", אין "האחר הוא אני", אין "שואה, צבא, אלוהים" - אין קלישאות כי מקלישאות אי אפשר ללמוד כלום, קלישאות הן דיקלום ודיקלום יכול להיות נחמד אם הוא מגיע בחרוזים אבל בטח לא ממש יותר מזה. שר החינוך הנוכחי הוא אריזה, והיום הוא גם אריזה יותר מהודקת אחרי ניתוח קיצור הקיבה שלו. הוא כנראה גם אדם ערכי בדרכו, אבל הוא לא באמת עושה רפורמה בתוך מערכת החינוך, הוא בעיקר אורז את כל החבילה הזו במילים יפות שלא ממש מחזיקות מים ולא מתורגמות למציאות. האגרת שלו לתלמידים השנה היא אך עוד דוגמא בדיוק לזה.

הנה היא לפניכם - פאר הקלישאתיות ואי אמירת דבר ב- 356 מילים:

תלמידים ותלמידות יקרים,
מחר מתחילה שנה חדשה, שנה של הזדמנויות, שנה שבה אתם ומדינת ישראל כולה עולה כיתה. במהלך השנה שחלפה שקדנו על יישומה של תכנית חדשה, כזו שתהפוך את חווית הלמידה למסעירה, מעוררת, מסקרנת. מערכת החינוך אליה תבואו מחר מותאמת יותר למאה ה – 21. את שיעורי ההיסטוריה, התנ"ך או מדעים ומתמטיקה תקדישו לא רק לרכישת ידע אלא גם לפיתוח חשיבה, להעמקה, לדיון ודיאלוג פורה. למידה משמעותית תוביל אתכם למפגש מעמיק עם החומר הנלמד. אנו מקווים, שתכנית הלימודים תשפיע על הזהות שלכם, על האישיות שלכם ותאפשר לכם לבנות חיים משמעותיים.

נתחיל מזה שהיה נחמד לו היה כותב תלמידות ותלמידים, אבל אז תגידו לי שאני נטפלת לזוטות אז הלאה. 

בחנתי את תוכניות הלימוד שהעלה משרד החינוך לרשת ולא ממש ראיתי  את ההבדלים המשמעותיים בתוכניות הלימודים. לכן אין לי אלא להסיק ששר החינוך מתעסק בעיקר בכתיבה שיווקית. זה אמנם נדבך חשוב בשוק העסקי, אבל אני סקפטית לגבי החשיבות האמיתית שלו בתחום החינוך. יתרה, כאשר מחליפים לי את האריזה הקרועה באריזה מנצנצת אני עדיין יודעת שהמהות עצמה לא משתנה. הרעיון שחומר הלימודים הוא לא רק ידע אלא תהליך חשיבה הוא אכן נכון, אולם אני סקפטית אם לבד מאמירה זה גם יתפוס בשטח. תראו לי את המורה העומד/ת מול כיתה של 40 תלמידים ויכול/ה באמת להיכנס למהות ולייצר תהליך של חשיבה. א. יותר מ- 50% מהשיעור מוקדש לבעיות משמעת. ב. היא/הוא צריך/כה להספיק לעבור על החומר ולהגיע לאיזשהו קו מינימלי של הבנה בקרב כל הכיתה. איך אפשר בתוך כל זה לייצר תהליך למידה מסעיר אין לי מושג. איזה דיאלוג פורה אפשר לייצר מול קבוצה גדולה כל כך של תלמידים? אלא אם כן בדיאלוג פורה מתכוון שר החינוך לדיאלוגים בנושא משמעת וצרחות של מורה עצבנית שלא משתלטת על הכיתה. והעמקה היא רק עוד דרך להסביר את הפערים.

שימו לב כמה שמות תואר נכנסו כאן, לעבות טקסט בשמות תואר זה נחמד אבל זה בעיקר מעיד על מאמץ כי כאשר יש באמת תוכן אין צורך בשמות תואר רבים. אני לא מתיימרת לקרוא לעצמי כותבת, אבל מהקצת שאני כן יודעת כאשר טקסט מלא בכל כך הרבה שמות תואר סביר להניח שיש כאן האדרה שלא לשמה - מסעירה, מעוררת, מסקרנת, פורה, משמעותית, מעמיק. אם אתה צריך כל כך הרבה מילים כדי לתאר כנראה שזה לא ממש ככה ותיאורים שכאלה רק יכולים להכניס לאווירה אבל לא באמת לייצר אותה. 

ולקינוח הפיסקה סיסמא חסרת משמעות. מה בדיוק בתוכנית הלימודים בהיסטוריה, תנ"ך, מדעים ומתמטיקה (ושימו לב גם לבחירת המיקום של כל אחד מהנושאים ברשימה)  ישפיע על זהות ואישיות ויבנה חיים משמעותיים? לי נראה שמדעים ומתמטיקה הוכנסו למשפט הזה סתם (ע"ע לימודי אבולוציה בישראל). לעומת זאת תוכניות להרחבת לימודי התנ"ך והשואה (נו היסטוריה, רק שבהיסטוריה משרד החינוך מתכוון בעיקר להיסטוריה של העם היהודי) מכוונת בדיוק למטרה האמיתית של משרד החינוך - יצירת דור דתי ולאומי יותר. אם המשמעות של להיות תלמיד בארץ הוא להיות יותר יהודי ויותר לאומני הרי שאין ספק שבתחום הזה אכן משרד החינוך הולך ונותן דגש רב יותר. השאלה היא מתי יתעורר ציבור ההורים? מסורת, דת, היסטוריה אתנוצנטרית זה לגיטימי כל עוד יש תכנים נוספים, השאלה היא מה קורה כשלאט לאט תכנים שכאלה הולכים ומתייתרים. לעומת זאת שיעורי אזרחות, פילוסופיה, ספרות, היסטוריה כללית ולא עלינו גם שמני התנדבות הם אלה שיעניקו לילדים שלנו תוכן ויצקו משמעות, רק שכאלה אין.


זו תהיה שנה ראשונה בה נחל בתכנית עשיה קהילתית מקיפה. כל תלמיד יתרום לטובת החברה, לעשיית טוב. זו תהיה שנה ראשונה בה היקף המדידה ירד – על אף שהשאיפה למיצוי כישורים ומצוינות – תעלה. אנו סומכים עליכם ועל מוריכם שלמידה משמעותית תוביל  אתכם קדימה.

טוב, ברור שאני יכולה גם לתהות על קנקנה של פיסקה זו. היא גם ממשיכה את השאלה הקודמת שלי. אם אכן תתחיל עשיה קהילתית מה טוב, עד כמה שאני יודעת אין היערכות ממשית בבתי הספר לנושא הזה, אבל אשמח אם מישהו יתקן אותי. אני יכולה לקוות שכל תלמיד אכן יתרום לחברה ולעשיית טוב, אבל זה רק נשמע לי סתום ואין כאן כל דירבון לעשייה, אבל בחיי שאשמח לגלות שטעיתי. אז אני בציפייה לבאות. אני לא בטוחה שאני יורדת לסוף דעתו של שר החינוך לגבי היקף המדידה, אם כי הוכח שציונים וכלי מדידה צריכים לפנות את מקומם להערכה, השאלה היא איך זה התבצע. כל עוד יש למורים חומר מסויים שהם צריכים להעביר והם נמדדים לפי זה לא ברור לי השינוי בהיקף המדידה. המשך המשפט הוא מעט מדאיג כיון שהשאיפה הזו למיצוי כשרונות ומצויינות צריכה להיות עקבית והטענה שהיא תעלה מעוררת ספקות לגבי המצב הקיים ועל כן גם לגבי האפשרויות לשיפור. 

ושוב המשפט האחרון - אנו? זה מכתב אישי משר החינוך והוא מדבר על עצמו ברבים? אבל זה קטנוני בוודאי. אבל הנה שוב מגיע הביטוי למידה משמעותית כי הרי הוא נשמע מעולה גם אם הוא ריק מתוכן. בכל הראיונות שקראתי עם מורים ומשיחות שניהלתי עדיין לא הצלחתי למצוא את המורה שהבין כיצד מיושמת אותה למידה משמעותית, אבל ייתכן שכמו כל מנטרה או שהיא תהפוך לסיסמא ריקה מתוכן או שהיא פשוט תישחק עד שתהיה כאבן שאין בה הופכין, אם כי אין ללמוד מדבריי שהיא בגדר משהו אחר כבר עכשיו. 

על כולנו עבר קיץ קשה. הוא החל ברצח של ארבעה נערים, ובמרכזו מבצע "צוק איתן". ראשית, אני מבקש לשלוח חיבוק חם לילדים בדרום. לאחל לכם שנה של שקט ושלווה, שנה של למידה וחוויה. בכל מקום בו הסתובבתי במהלך הקיץ פגשתי בבני נוער מתנדבים. הייתם בבתי חולים ובמקלטים, לצד פצועי צה"ל ובעזרה למשפחות שכולות.

טוב, היתה צריכה לבוא התייחסות לקיץ האחרון, הלא עברנו חוויה כמאמר נתניהו.

יפה ששר החינוך מדבר על ארבעת הנערים, זה באמת ראוי וללא ציניות, גם אם קצר.

ילדי הדרום, אתם רוצים שקט וילדות נורמלית, שקט לא נביא לכם אבל קבלו חיבוק. ילדי הדרום לא זקוקים לחיבוק, הם זקוקים להגנה אמיתית ולמדינאים בעלי חזון, אבל חיבוק לא עולה כסף ואיחולים אפשר בלי סוף. 

המשפט האחרון הוא קצת סתום, כן יש בני נוער שמתנדבים זה נכון, הם אגב אחוז קטן מאוד ויפה ששר החינוך גם פגש בהם, רק שרבים מבני הנוער היו עסוקים בקיץ בישיבה בפארקים בערב ובהתמסטלות עד אבדן חושים. השאלה היא מה שר החינוך רוצה להגיד בזה? אני אישית לא בטוחה שאני יודעת. 

חיילים צעירים, כאלה שלא מכבר סיימו את לימודיהם במערכת החינוך הובילו את צה"ל להצלחה גדולה. לחימה מביאה לידי ביטוי יכולות צבאיות לצד נחישות ערכית ומחויבות חברתית.

אין לי מילים, בחיי. הנה לכם המהות של משרד החינוך - לגדל נערות ונערים שיהיו חיילים טובים.

לא ברור לי למה מתכוון השר כשהוא משתמש בביטוי הנבוב הצלחה גדולה - איזו הצלחה גדולה? 72 הרוגים סתם בלי להגיע לשום הישג זו הצלחה גדולה? להגיע לאותו מקום בו היינו באפריל בלי להוציא כל כך הרבה כסף זה השג? נעבור הלאה- נחישות ערכית - אילו ערכים הנחיל המבצע הזה לבד מהזילות בחיי חפים מפשע או שמא כבוד השר מתכוון להפעלת נוהל חניבעל? לאיזו מחוייבות חברתית הוא מכוון? להיות מוכן שצה"ל יהרוג אותך במידה ונפלת בשבי? אם אני הייתי אם לילד במערכת הייתי מאוד חוששת ממערכת שאלה הערכים שברצונה להנחיל.

אבל, הקיץ גילה גם צדדים מכוערים: שנאה, ביטויים גזעניים ופגיעה בחופש הביטוי. אסור לנו לוותר על האמונה בשינוי חברתי עמוק של השיח בישראל. את השבועיים הראשונים של שנת הלימודים נקדיש לעיסוק בקיץ על מכלול אירועיו. נעלה על נס סולידאריות ואהבת אחים, נלחם יחד בגזענות ובביטויה, שהרי "האחר הוא אני". ילדי הדרום יקדישו זמן לפעילות הפגה ולשיח על הימים המורכבים שעברו עליהם.

יש לי המון מה להגיד על הפיסקה הזו אבל כנראה שמשרד החינוך יצליח בשבועיים להעביר מסרים שצריך לחנך לאורם כל החיים ויפה שכך, אבל מהם הערכים אם שאלתם? סולדריות ואהבת אחים, היינו ערכים ליהודים בלבד. יפה שהצליח השר לדחוף עוד סיסמא כמו "האחר הוא אני", האמת שאם קוראים לו אחר אז כנראה שהוא לא אני, הוא האחר אז לא ממש ברור לי מה הוא רוצה להגיד. חוץ מזה, למיטב הבנתי "האחר הוא אני" זה בכלל שנה שעברה. אני לא יודעת מה תוכנית הפעולה של המלחמה בגזענות אבל אם היא דומה לתוכנית המלחמה של צוק איתן יש להניח שהיא לא תשיג את מטרותיה. מה גם שיש קושי די גדול מחד לפתח אהבת אחים וסולידריות ומאידך להילחם בגזענות כי אהבת האחים הזו ובסולידריות הזו היא רק למי שמאמין בלב הקונצנזוס, היינו נילחם בגזענות כי זה נשמע טוב אבל תכל'ס פשוט נעמיק את האינדוקטרינציה כדי שכולם יחשבו כמונו. אחלה.

תלמידים ותלמידות יקרים, אני מאמין בכם. יודע שיש בכם כוחות גדולים. אני מאמין שכשמקל השליחות של מדינת ישראל יועבר אליכם, תוכיחו עד כמה אתם טובים, אוהבי אדם, מוסריים ואנושיים, נאמנים לערכיה של מדינת ישראל ומחויבים לזהות הקהילתית והלאומית שלכם.

טוב, בחיי, די לדמגוגיה. לאור הצלחתו של דור הבוגרים הנוכחי להוכיח את טיבם, אהבת האדם, המוסריות והאנושיות נוסח "הרג ילדים זה נזק היקפי", אין ספק שהדור החדש לא צריך לעשות הרבה כדי להצליח יותר. אבל כידוע ממבצע למבצע כוחנו עולה והפעם יש לנו גם ראש לאריות והוא בכלל צל. כן יש הרבה עתיד. 

נצלו את שנת הלימודים להתפתחות אישית.

יאללה סבבה. עופו על זה.

נצלו את שנת הלימודים ללמידה, לרכישת ידע, לסקרנות ולחשיבה. נהגו כבוד בחבריכם ובמוריכם, הקפידו על שפה נקיה, על אהבה לזולת, על עזרה לכל נזקק.

אין לי אלא לקוות שזה באמת יקרה. אם כי אני חייבת לומר שאם אכן יגבר נטל המיסים יהיו יותר נזקקים מה שהופך את זה למשימה בלתי אפשרית, אבל שוין.

שנת לימודים צריכה להיות נדבך חשוב בבניית העתיד שלכם ושלנו.
 
אכן היא צריכה להיות, כמה חבל שזה לא יקרה לרוב התלמידים גם לא השנה. אבל הי יהיו יותר בתי ספר עם מורים רוחניים, אז אי אפשר להגיד שלא ניסינו.

שנה טובה,
אוהבכם בכל לב

טוב, כולנו יודעים שכל מה שצריך זה אהבה. דמיין. 

האיגרת הזו בעיני היא יותר כמו אגרה, היינו משהו שכולנו בסוף נשלם עליו מחיר מאוד כבד. שנאמר שיהיה לנו בהצלחה עם זה