אתמול, בנסיעה מהרצליה לתל אביב שהיתה רצופת פקקים משל אנחנו מצווים בפסח להיתקע בפקקים, פתאום הבכור אמר ובלי שום קשר לכלום "תמיד טוב לומר את האמת". עכשיו, תגידו מה שתגידו, זה לא ממש משפט שיש לתת לו להישאר תלוי באויר, זה הכי הרמה להנחתה שיש. אז כמובן שהסכמתי איתו וגם שאלתי אם יש סיבה מיוחדת שהוא אומר את זה. ברור שזו שאלת קיטבג כי ברור שיש סיבה, השאלה האמיתית ששאלתי היא אם הוא רוצה לשתף. כנראה שהוא לא ממש רצה, ולמרות שאני ממש רציתי לשמוע את התשובה, היה לי ברור שצריך קצת זמן. להפתתעתי זה לא לקח הרבה זמן, אם כי הייתי צריכה לדעת שזה לא יקח - אחד הדברים שאני הכי אוהבת בקשר של הבכור ושלי זה שהוא תמיד מספר לי הכל ותכל'ס אני רק יכולה לקוות שזה ישאר עוד הרבה זמן, לפחות אני יכולה לדמיין שאני אמא מגניבה.
חזרה לנסיעה, לא הרבה אחרי הוא סיפר לי שהוא קיבל בעיה בשחמט שהוא לא הצליח למצוא לה פיתרון ואז הוא ראה משהו אצל מישהי וקיבל רעיון לתשובה, אחרי שמדריך השחמט החמיא לו על הפתרון, הדבר הראשון שהבכור אמר זה שהרעיון בכלל לא שלו אלא שלה. וכדי לסכם את העניין, הוא אמר: "אני חושב שאמת היא הדבר הכי נכון". לא יודעת מה אתכם, אבל לי זה הרגיש כאילו אני עושה משהו נכון, טוב סליחה - אנחנו עושים, אבל אני לא אמחק את ה"אני". המחשבה שהבכור הפנים לגמרי לא רק את המושג אמת, כי את זה ידעתי שהפנים, אלא שהוא אדם של אמון, לא שהיה לי ספק, היא מחשבה שעושה נעים מבפנים. ילד שמבין את האמת ורואה אותה פשוטה ונכונה כמו שהיא, יש תקווה שכזה הוא יהיה כל החיים. לעשות את הדבר הנכון ברגע שאתה יודע מהו, זה כנראה הדבר המתבקש.
זה הוביל אותי לחשוב הרבה על חינוך לערכים, תכל'ס תהיתי אם זה קשור גם לחינוך הביתי. ברור שיש המון ילדי בית ספר נהדרים, לילדים שלי יש המון חברים שהם ילדי בית ספר, אבל עדיין לבית הספר יש השפעה ולא תמיד היא חיובית. לא יודעת מה טוב יותר או פחות, שוב זה עניין כל כך אינדיבידואלי. באופן טבעי, ובכל בית, הרבה פעמים מה שאנחנו נותנים מתעמעם קצת לנוכח מה שקורה מסביב. בעיקר עכשיו בגיל של הבכור, כשפסיכולוגית וסוציולוגית השפעת החבר'ה מתחילה להיות גדולה יותר. החינוך הביתי במובן הזה הוא באמת חממה, אבל חממה במובן של בית גידול בו אתה נותן לצמחים הקטנים להתפתח עד שהם יכולים לעמוד ברשות עצמם ולא כמקום שמפריד אותם מהמציאות - אל תטעו. חממה גם במובן של הפעילויות שלהם בבקרים עם החברים שלהם. זה נכון שהם נפגשים עם ילדים בעלי סט ערכים דומה, כלומר יש גם הטרוגניות - חלקם דתיים, חלקם טבעונים, חלקם ימנים, חלקם רואים ריאליטי, ולכל אחד אופי שונה, אבל יש משהו בסיסי שעובר בכולם כחוט השני, מן ערכי בסיס כאלה שהם כולם מביאים איתם לקבוצות. תוסיפו לזה שהם גם אף פעם לא בקבוצה של יותר מ-20 ילדים וכמות מדריכים יוצרת יחס הגיוני לכל קבוצה. מה שאומר שהמדריכים שמים לב לכל דבר ובעיקר לאינטראקציות והנה קיבלתם חיברות שהוא רגוע יותר וטבעי יותר מ-1200 תלמידים בבית ספר אחד.
יש משהו אחר במפגש של ילדים בחינוך ביתי יחד, יש תחושה של קבוצה מאוד מחוברת כקבוצה. במידה רבה, ולמרות שמעולם לא סבלתי מבעיות חברתיות בתקופת בית הספר, תחושת השייכות החברתית של הילדים שלי לקבוצות שלהם חזקה הרבה יותר מזו שהייתה לי כילדה. אולי זה בגלל שהדינמיקה בתוך הקבוצות האלה היא מאוד חיובית, שיתופית ומכבדת. כשטוב לך בקבוצה, הנאמנות שלך לקבוצה רק גוברת. השמחה שהילדים מפגינים כל מפגש מוכיחה שקורה כאן משהו ממש טוב ברמה האישית והחברתית של כל אחד מהילדים. אני רואה הרבה פחות מסחריות, הרבה יותר שוויון, הרבה פחות הטיות חברתיות ומגדרית. זה רק אומר שאפשר גם אחרת.
במידה רבה אני חושבת שלמרות שהם חשופים מאוד למה שקורה בעולם והם מבינים את הורסטיליות של העולם סביב, את השוני, הקושי, עדיין יש בחיים שלהם הרבה פחות דיסוננס, יש עקביות ברורה של ערכים שמתנגשת הרבה פחות. ברגעים האלה אני תוהה אם החינוך הביתי לא יותר קל במובן הזה. מרבית ההשפעות שהם מביאים מבחוץ הן דווקא ממש טובות. מה שעוד נחמד בעיני ומהווה גם אינדיקטור שהחינוך הביתי ממש לא מנתק אותם, זה שהחברים שלהם שהולכים לבתי הספר משתפים פעולה עם העדר ההפרדה בין בנים לבנות, עם משחקים רב גילאיים שמחברים גם אחים קטנים יותר, עם העובדה שהם לא רואים תוכניות ריאליטי. להפך, מרבית החברים שלהם היו שמחים להיפגש איתם עוד הרבה יותר לולא היו להם כל כך הרבה חוגים, כלומר שהחינוך הביתי לא רק שאינו מרחיק, אלא אפילו יוצר מקור של משיכה.
יש המון דברים שאני אוהבת בחינוך הביתי - את המשפחתיות החזקה ותחושת האחווה שיש ביניהם, את האפשרות להיות איתם, להעניק להם ילדות ארוכה יותר ותמימה יותר, את רוחב האופקים והלימודים הנמשכים כל הזמן שהם הרבה יותר מלימודים פרונטליים, ואת היכולת לחנך אותם לחשוב. הביחד הזה מאפשר לעלות על קשיים ולאט לעבוד עליהם ולהתפתח, לתת לילדים בסיס של דפוסי פעולה המעורבים בסט ערכים עקבי, הדרכה, עזרה והקשבה. זה לא פשוט, זה מצריך ערכת איזונים ובלמים שצריך לעדכן תוך כדי תנועה. זה לדעת להגביל את עצמך כהורה כי קל נורא לטעות פה. זה הגיוני שככל שאתה עושה משהו יותר זמן, הסיכוי שלך להתמקצע גדל, אבל כמוהו גם הסיכוי לטעות. אני מניחה שכל מה שכתבתי תופס על כל הורה, לא רק בחינוך ביתי.
ואתה כל כך שקוע ביומיום ובמה שקורה בו ולמרות שאתה חושב על מה שאתה עושה ואתה מודע, עדיין יש משהו אוטומטי ביומיום. ופתאום ככה באמצע של שום מקום ובלי שום הכנה מראש הילדים שלך נותנים לך איזו הצצה מיוחדת שמראה לכם עוד יותר כמה הם בעצם כבר בשלים (לדברים מסויימים, לא באופן גורף) היום ואיך נראה האדם הבוגר שיוצא מהם. אחר כך סביר להניח שהם גם יזכירו לך איכשהו כמה הם עדיין תכל'ס קטנים וכמה עוד יש להם ללמוד. אבל זה כי הם ילדים ואני מניחה שילדים הם תמיד כאלה. אם אמא שלי קוראת את הטקסט הזה היא בטח גם מהנהנת ואומרת משהו כמו "וזה קורה גם כשהם בני 40". נראה לי שזו נקודה מצויינת לסיים את הפוסט.
חזרה לנסיעה, לא הרבה אחרי הוא סיפר לי שהוא קיבל בעיה בשחמט שהוא לא הצליח למצוא לה פיתרון ואז הוא ראה משהו אצל מישהי וקיבל רעיון לתשובה, אחרי שמדריך השחמט החמיא לו על הפתרון, הדבר הראשון שהבכור אמר זה שהרעיון בכלל לא שלו אלא שלה. וכדי לסכם את העניין, הוא אמר: "אני חושב שאמת היא הדבר הכי נכון". לא יודעת מה אתכם, אבל לי זה הרגיש כאילו אני עושה משהו נכון, טוב סליחה - אנחנו עושים, אבל אני לא אמחק את ה"אני". המחשבה שהבכור הפנים לגמרי לא רק את המושג אמת, כי את זה ידעתי שהפנים, אלא שהוא אדם של אמון, לא שהיה לי ספק, היא מחשבה שעושה נעים מבפנים. ילד שמבין את האמת ורואה אותה פשוטה ונכונה כמו שהיא, יש תקווה שכזה הוא יהיה כל החיים. לעשות את הדבר הנכון ברגע שאתה יודע מהו, זה כנראה הדבר המתבקש.
זה הוביל אותי לחשוב הרבה על חינוך לערכים, תכל'ס תהיתי אם זה קשור גם לחינוך הביתי. ברור שיש המון ילדי בית ספר נהדרים, לילדים שלי יש המון חברים שהם ילדי בית ספר, אבל עדיין לבית הספר יש השפעה ולא תמיד היא חיובית. לא יודעת מה טוב יותר או פחות, שוב זה עניין כל כך אינדיבידואלי. באופן טבעי, ובכל בית, הרבה פעמים מה שאנחנו נותנים מתעמעם קצת לנוכח מה שקורה מסביב. בעיקר עכשיו בגיל של הבכור, כשפסיכולוגית וסוציולוגית השפעת החבר'ה מתחילה להיות גדולה יותר. החינוך הביתי במובן הזה הוא באמת חממה, אבל חממה במובן של בית גידול בו אתה נותן לצמחים הקטנים להתפתח עד שהם יכולים לעמוד ברשות עצמם ולא כמקום שמפריד אותם מהמציאות - אל תטעו. חממה גם במובן של הפעילויות שלהם בבקרים עם החברים שלהם. זה נכון שהם נפגשים עם ילדים בעלי סט ערכים דומה, כלומר יש גם הטרוגניות - חלקם דתיים, חלקם טבעונים, חלקם ימנים, חלקם רואים ריאליטי, ולכל אחד אופי שונה, אבל יש משהו בסיסי שעובר בכולם כחוט השני, מן ערכי בסיס כאלה שהם כולם מביאים איתם לקבוצות. תוסיפו לזה שהם גם אף פעם לא בקבוצה של יותר מ-20 ילדים וכמות מדריכים יוצרת יחס הגיוני לכל קבוצה. מה שאומר שהמדריכים שמים לב לכל דבר ובעיקר לאינטראקציות והנה קיבלתם חיברות שהוא רגוע יותר וטבעי יותר מ-1200 תלמידים בבית ספר אחד.
יש משהו אחר במפגש של ילדים בחינוך ביתי יחד, יש תחושה של קבוצה מאוד מחוברת כקבוצה. במידה רבה, ולמרות שמעולם לא סבלתי מבעיות חברתיות בתקופת בית הספר, תחושת השייכות החברתית של הילדים שלי לקבוצות שלהם חזקה הרבה יותר מזו שהייתה לי כילדה. אולי זה בגלל שהדינמיקה בתוך הקבוצות האלה היא מאוד חיובית, שיתופית ומכבדת. כשטוב לך בקבוצה, הנאמנות שלך לקבוצה רק גוברת. השמחה שהילדים מפגינים כל מפגש מוכיחה שקורה כאן משהו ממש טוב ברמה האישית והחברתית של כל אחד מהילדים. אני רואה הרבה פחות מסחריות, הרבה יותר שוויון, הרבה פחות הטיות חברתיות ומגדרית. זה רק אומר שאפשר גם אחרת.
במידה רבה אני חושבת שלמרות שהם חשופים מאוד למה שקורה בעולם והם מבינים את הורסטיליות של העולם סביב, את השוני, הקושי, עדיין יש בחיים שלהם הרבה פחות דיסוננס, יש עקביות ברורה של ערכים שמתנגשת הרבה פחות. ברגעים האלה אני תוהה אם החינוך הביתי לא יותר קל במובן הזה. מרבית ההשפעות שהם מביאים מבחוץ הן דווקא ממש טובות. מה שעוד נחמד בעיני ומהווה גם אינדיקטור שהחינוך הביתי ממש לא מנתק אותם, זה שהחברים שלהם שהולכים לבתי הספר משתפים פעולה עם העדר ההפרדה בין בנים לבנות, עם משחקים רב גילאיים שמחברים גם אחים קטנים יותר, עם העובדה שהם לא רואים תוכניות ריאליטי. להפך, מרבית החברים שלהם היו שמחים להיפגש איתם עוד הרבה יותר לולא היו להם כל כך הרבה חוגים, כלומר שהחינוך הביתי לא רק שאינו מרחיק, אלא אפילו יוצר מקור של משיכה.
יש המון דברים שאני אוהבת בחינוך הביתי - את המשפחתיות החזקה ותחושת האחווה שיש ביניהם, את האפשרות להיות איתם, להעניק להם ילדות ארוכה יותר ותמימה יותר, את רוחב האופקים והלימודים הנמשכים כל הזמן שהם הרבה יותר מלימודים פרונטליים, ואת היכולת לחנך אותם לחשוב. הביחד הזה מאפשר לעלות על קשיים ולאט לעבוד עליהם ולהתפתח, לתת לילדים בסיס של דפוסי פעולה המעורבים בסט ערכים עקבי, הדרכה, עזרה והקשבה. זה לא פשוט, זה מצריך ערכת איזונים ובלמים שצריך לעדכן תוך כדי תנועה. זה לדעת להגביל את עצמך כהורה כי קל נורא לטעות פה. זה הגיוני שככל שאתה עושה משהו יותר זמן, הסיכוי שלך להתמקצע גדל, אבל כמוהו גם הסיכוי לטעות. אני מניחה שכל מה שכתבתי תופס על כל הורה, לא רק בחינוך ביתי.
ואתה כל כך שקוע ביומיום ובמה שקורה בו ולמרות שאתה חושב על מה שאתה עושה ואתה מודע, עדיין יש משהו אוטומטי ביומיום. ופתאום ככה באמצע של שום מקום ובלי שום הכנה מראש הילדים שלך נותנים לך איזו הצצה מיוחדת שמראה לכם עוד יותר כמה הם בעצם כבר בשלים (לדברים מסויימים, לא באופן גורף) היום ואיך נראה האדם הבוגר שיוצא מהם. אחר כך סביר להניח שהם גם יזכירו לך איכשהו כמה הם עדיין תכל'ס קטנים וכמה עוד יש להם ללמוד. אבל זה כי הם ילדים ואני מניחה שילדים הם תמיד כאלה. אם אמא שלי קוראת את הטקסט הזה היא בטח גם מהנהנת ואומרת משהו כמו "וזה קורה גם כשהם בני 40". נראה לי שזו נקודה מצויינת לסיים את הפוסט.
