נאמר כבר הכל - מאום באו"ם

תחושת רעננות

אני מתחילה עם פוליטיקה, אבל צפוי יום עמוס עם מקטעי כתיבה ספוראדיים אז אני לא מתחייבת לגבי איך זה ימשיך. ביננו אם לא היה מאום (כך במקור שלי) נתניהו אתמול, אז וודאי הייתי מתעכבת על הכמעט-קרירות בוקר הנעימה שמשתלבת לי נהדר עם הקפה והשקט של הבוקר שהתגעגעתי אליה כמו שמתגעגעים לקפה של בית אחרי חופשה ארוכה (אני לא מהז'אנר שמתגעגע לחבר ותיק - סליחה). לא ממהרת להספיד את הקיץ, הוא עדיין כאן רק במתכונת נסבלת ולמרות שהקיץ בישראל הוא סוג של דרמה קווין שמתעכבת בכוונה ביציאה, הידיעה שהסוף קרוב היא כבר מנחמת. זורמת עם זה לא באה בדרישות, אבל מתחילה לחוש את עיקצוצי העונג שמלווים את מותו הארוך של הקיץ. כזאת אני - רוקדת על הדם.

עוד תמונה שאפשר להציג באו"ם
הצד הישראלי של המציאות
אפרופו יש גם קייטנות צבא בשטחים

כך או אחרת, אתמול נאם נתניהו באו"ם. במרבית העולם הנאום הזה לא עורר עניין ודי בצדק. אני יכולה להעיד רק על עצמי שהסיבה העיקרית שרציתי לשמוע את הנאום זה לדעת אם צדקתי בניחושים שלי - כן, זה תמיד אני ואני ואני. הבעיה שבסוף לא ראיתי כי למי יש זמן לשטויות? כשכבר סופסוף הקדשתי מזמני לנאום, כבר לא היה לי כוח לספור אם צדקתי במספר האיזכורים שהימרתי לכל נושא. היה שם כל מה שציפיתי שיהיה, אם כי אותי הוא הפתיע כשדיבר בגנות האו"ם - ללמדכם שתמיד יש הפתעות בחיים. גם ידעתי שהוא בוודאי יעלה עם עזר גרפי כלשהו, אבל התמונה הזו הצליחה להפתיע אותי (ונראה שגם את נתניהו שלרגע קל לא הסתדר איתה) בעיקר כי לא היה לתמונה הזו שום ערך מוסף - אז בשביל מה? אלא אם כן זה מרענן את נתניהו כי בכל זאת לא קל לשאת את אותו נאום שנה אחר שנה.

שקוף
גם יצא יפה עם הירוק שלמעלה

תכל'ס זה די עצוב שנתניהו כל כך שקוף שכולם יודעים על מה הוא ידבר, זה לא הספויילר משלשום שצה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם וחייליו גיבורים (שהיה צפוי גם אם נתניהו לא היה מכריז, רק אומרת), זו העובדה שהוא צפוי. אני לא חושבת שזה חלק ממהלך מבריק שנועד להרדים אותנו ושבסוף תצא ממנו איזה נתניהו surprise, נתניהו פשוט מיצה את עצמו. אין לו עוד שפן להוציא מאמתחתו, הוא לא מתכוון להגיע להסכם, הוא רוצה לשמור על האופציה פתוחה - גם למראית עין וגם למקרה שבאמת משהו פתאום יתגלגל לפתחו, ותוך כדי לחזק את מה שהוא מאמין בו - ישראל גדולה (ויהודית!) כולל גושי התנחלויות. זה ראש הממשלה שייצב הלכה למעשה את המשפט הארעיות היא אם כל דבר שקבוע. נתניהו רוצה להנציח את הכיבוש, זה נוח לו, אחריו המבול.

אין לראות בזה יציבות, כי אין דבר יציב כאן אלא אם כן אתם גרים בהתנחלות, זה ראש ממשלה זחוח, נרקיסיסטי וסטגנטי שעסוק בהישרדות. לא שהיו לי ציפיות שהוא יביא עימו תוכנית שתרעיד את סיפיו של האו"מ, אבל כמה נפלא זה היה לו אל דוכן הנואמים היה עולה נתניהו נמרץ שמדהים את כל העולם עם איזו אמירה ברורה לגבי העתיד. לו דווקא מול מליאת או"מ ריקה ועולם משועמם הוא היה הפעם מפיל פצצה ולא מחזיק איזה משהו ביד, אבל לנתניהו ביד יש רק תמונה, ובשביל התמונה של נתניהו אפילו לא צריך 1,000 מילים. אז ברור שתמיכה בהכרת האו"ם במדינה פלסטינית היא לא הבשורה שלו - אבל לגלגל את תפוחי האדמה הלוהטים אל מצרים, סעודיה וירדן? שנאמר come on. נאום באו"ם, שוין.

הנסיעה של נתניהו עלתה לנו
110,850 שטרות כאלה בחישוב גס
לפי שער הדולר של היום

פרשנים טובים ממני דיברו וידברו על ציר החמאס-דאעש-איראן המקושקש שנתניהו ניסו לרקום יחדיו במעשה רוקם לא מיומן ודי לי לומר שאני לא חושבת שיש מישהו שבאמת מקבל את קישקוש הציר הזה שלו, כלומר למעט אנשי הימין בישראל, חלק מיהודי העולם וציבור הנוצרים האוונג'ליסטים בעיקר. אלה הם גם האנשים אליהם דיבר אתמול נתניהו, כי הוא לא דיבר אל העולם, העולם קצת התעייף מלשמוע אותו, תדמית מר ביטחון לא עובדת (למעט כאן - ט.ל.ח.).

אני חושבת שהבנתי נגד איזו סכנה אמיתית כיוון נתניהו אתמול - נתניהו העביר מסר אל אנשי הממשלה ואל כל יריב פוליטי אפשרי. למעשה, היה זה נאום בחירות ראשון, רק באנגלית - עם אינו כובש בארצו היה קריצה לימין, הרצון בפשרה כוון למרכז הפוליטי, הצבא המוסרי כוון למי ש"קודם כל ישראלי" והקינוח היה אבו-מאזן כי הוא דיבר לא יפה קודם. לכן אין לי אלא להניח שנתניהו בכלל נסע לאו"מ כדי לדבר אל יריביו, חברי הממשלה שלו, הציבור בישראל שעוד מוכן לשמוע וגבירי היהדות האמריקאית שניציגהם באו לתמוך מקרוב. כל הסיפור הזה עלה לנו מיליון וחצי דולר. היה שווה? ולחשוב על כל הדברים שבאמת אפשר היה לעשות.

עם הספר? עם בלי ספר (ועם מנהיגים שלא יודעים לצטט)

"אין בעזה לימודים כי לא נשארו שם ילדים" - זה חלק מהרפרטואר הלא ממש מגוון ששרו בהפגנה בשבת אנשי הימין הקיצוני. אתם יכולים לפתור את זה כקיצוניות לשמה, בי זה עדיין מהדהד, זה לא יכול שלא. אי אפשר לעבור לסדר היום אחרי שראית פרצופים זחוחים שרים בלהט ובשמחה על ילדים מתים. אלה לא היו השירים היחידים כמובן והם לקוחים מתוך רפרטואר ידוע ומוכר לעייפה ממגרשי הכדורגל (אם תרצו לקרוא יותר הנה טורו של חיים הר-זהב במקום הכי חם בגיהנום) ואם זאת הם עברו אדפטציה למצב הנוכחי ועדכון בנוסח שיר חדש על 1,000 ההרוגים בעזה. 70% מההרוגים הללו הם אזרחים חפים מפשע, אבל זה כמובן סמנטיקה במדינה בה
"ערבי טוב הוא ערבי מת". 

עטופים בדגל ישראל, אותו הם ניכסו לעצמם, בטוחים בצדקת אמונתם הגזענית, פיהם שוצף שנאה וקללות וליבם? ליבם יהודי כמובן. הם מגדירים את עצמם בראש ובראשונה כיהודים. כידוע, ההגדרה "יהודיה" היא לא בין הראשונות במדרג ההגדרות שלי, עד שאני מגיעה ליהדות, זה מבחינתי שיוך אתני הקושר אותי עם דורות ארוכים של בני משפחה ששמרו לאורך כל השנים על יהדותם. אני לא מאמינה באלוהים ואני גם רואה בדת משהו פרטי מאוד, בטח לא לאומי, משהו שכל אדם זכאי לבחור לעצמו בחייו הפרטיים. מאז ומתמיד הדת ומסחורה ברחבי העולם גרמו לי להסתייג ולו רק בגלל ההפרדה הברורה שדת יוצרת בין בני אדם, ביננו לבינם. הקבוצה הימנית שצרחה את שנאתה ברבים היא ההוכחה האולטימטיבית מבחינתי, אבל אתם תגידו שזה מיעוט.

העניין הוא שזה לא מיעוט, כמה הרבה ישראלים יהודים מביעים שמחה על מותם של ערבים, של פלסטינים, של עזתים? ידיעה על ערבי שמת? צהלולים ותחינות לעוד הרוגים ערבים. ידיעה על פציעה של ערבי כמעט עד מוות? תלונות על למה הוא לא מת. עדיין שוליים? מה עם שר חוץ שקורא לחרם על מגזר שלם? מה עם המסעדות ששינו את שמות המנות שלהן? לא עוד סלט תורכי, אמור מהיום "סלט אמא של ארדואן זונה בת זונה" (אמיתי לגמרי), ממש הגירסא הישראלית ל"טוגני חופש". עוד מעט יאסרו לשימוש מילים כמו "סלט ערבי", "חציל בלאדי", סבבה, וואלה ואפילו הקללה האהובה "סעמק", מחשש שנטמא את שפת אימנו האהובה במילים בעלות מרקם של בוגד. נשמע לכם מופרך? בעיני מופרך שלמדנו לשנוא כל כך שאין בנו אפילו חמלה ואם מישהו מוצא בליבו אותה הוא מוקע כבוגד וראוי לחרם. נעשנו אטומים עד שסבל ומוות של אחרים לא רק שלא מעניין אותנו, הוא אפילו נראה לנו מבורך. גילויים כאלה פוגעים בהגדרה הכי בסיסית וראשונית שלי - אני האדם. אמנם אני לא יהודיה דתית אבל אני כן יודעת שזה מנוגד לחלוטין לתפיסה הדתית היהודית המקורית. כך שכל המתהדרים ביהדותם היו אמורים לחמול, גם אם הם כולם מסכימים למבצע ומוצאים אותו ראוי. מס השפתיים "זה נזק היקפי" או "זה באשמת החמאס" זה בסה"כ ניעור רסיסי האשמה שבכל זאת יושבים לנו על הלב כי אנחנו יודעים בתוך תוכנו שזה לא בסדר, זה לא יכול להיות בסדר. לא יכול להיות שילד מת ושזה יהיה בעיננו חסר ערך. אי אפשר להתהדר בערך החיים כשלחיים יש ערך רק כשהם בצד שלנו. חיים הם לא דבר יחסי.

תמיד שמעתי את תראו אותנו ותראו אותם. אבל אני מוכרחה לומר שלאט לאט מה שצוין כהבדל הולך ומטשטש. מסתכלים עליהם ולא רואים את עצמנו. אלה רקדו על הגגות במלחמת המפרץ עם כל סקאד? אז באו אלה שיושבים ומסתכלים על ההפצצות בעזה וצוהלים עם כל בום. סוג של דרייב-אין סנאף. ורק הכאב שלנו סוחט דמעות ורק הלוויות שלנו הן הכי עצובות כי אצלם הלוויות נעדו להתסיס את הקהל, ורק אצלם המתים הם שאהידים. ואצלם כל הנוער הוא שבאב ואצלנו כולם ילדים טובים ירושלים חוץ מכמה עשבים שוטים. כי אצלם יש נקמת דם, ומה אצלנו? לנו יש ראש ממשלה שמאיים ש"נקמת ילד קטן לא ברא השטן", מתחייב לנקום ושוכח את הרישא - "ארור האומר נקום". אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני משתדלת להפסיק להשוות כדי לא לראות עד כמה לאט-לאט אנחנו נעשים דומים יותר ויותר. כל מה שנראה רע בעיננו בצד השני, מתקבל אחרת כשזה בצד שלנו. וזה קיים בצד שלנו, יותר משנרצה לראות. רק שהעיוורון הפנימי הזה לוקח אותנו למקומות נוראיים. עוד לא הגענו, אבל אנחנו בדרך ושום תוכנת GPS לא מחשבת מסלול מחדש. כי גם תוכנה כזו זקוקה למישהו שיגדיר אותה, לנו אין כזה כרגע.

אבל חזרה לעניין היהודי, ואני חוזרת אליו בגלל שאנשי הימין (הקיצוני כמובן) מתהדרים ביהדותם כמו ארי המתהדר בתורת הגזע, אוי שוב נכשלתי בדיבר "אסור להשוות". אם היהדות נסמכת בראש ובראשונה על ספר התנ"ך, הרי שכבר בספר בראשית, בסיפור בריאת האדם, נאמר "בצלם אלוהים ברא אותם" - זכר ונקבה בצלמו, בלי שיוך לדת, מגדר או לאום. זאת אומרת שבתרגום לשפתנו היום, בריאת האדם בצלם האלוהים ועליונותו על שאר הברואים זה הבסיס לעקרון כבוד האדם, באשר הוא אדם, גם בראיה תנ"כית וללא התייחסות למושג כבוד, אלא למשתמע ממנה וכמובן ללא התייחסות דתית ספציפית אלא לעצם קיומו של האדם. 

עקבו אחרי - כולנו הערכנו את ההודעה של דודו של נפתלי פרנקל ז"ל אחרי רצח מוחמד אבו ח'דיר שאמר שאין מפרידים בין דם לדם. יומיים אחרי זה כבר הבדלנו, ומאז אנחנו רק ממשיכים להבדיל ולבדל באלף אלפי הבדלות. רק שאין להבדיל כי דם חפים מפשע הוא דם חפים מפשע וזה לא משנה אם הם עזתים או לא, וזה גם לא משנה אם החמאס שם אותם שם. עזבו אחריות, עזבו אשמה, רק חמלה, רק צער אנושי. רוצים נקודת מבט יהודית? לא חלילה שלי, אלא של סופרי התנ"ך -  כי ממש בתחילת ספר התנ"ך כבר יש התייחסות בדיוק לזה. בבראשית ט, פסוק ו כתוב: "דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלוהים עשה את האדם" - אין זו התייחסות הזאת לישראל בלבד כי אם לכלל האדם. ואת זה פירשו חז"ל: "לפיכך נברא אדם יחידי בעולם ללמד שכל המאבד נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא" (משנה סנהדרין) - לא נפש אחת מישראל, אלא כל אדם. מעניין כי אצלנו מתייחסים לרוב ליהודי, או כמו שאנחנו אוהבים להסביר "עניי עירך". זאת אומרת שהתורה שאנחנו נסמכים עליה מדברת על אוניברסליזם ואילו הפירוש שאנחנו אוהבים לתת הוא פירוש מצמצם ברוח "העם הנבחר". עזבו את זה כל תיאור השתלשלות האנושות בתנ"ך הוא אוניברסלי - כולנו צאצאיהם של אותו זוג אנשים, כך שאם אתם באמת רוצים אפשר לאמץ את הז'רגון הבנטי ולומר שבתכל'ס כולנו אחים. 

עזבו לרגע את עזה ושימו לב ליחס שלנו אל הגרים הגרים בתוכנו - אל הערבים החיים בישראל, הדרוזים, הבדואים, הפליטים, העובדים הזרים. עשרות פעמים המקרא דורש להתייחס אל הגר בשוויון, יותר מכך הוא מצווה לאהוב אותו. כשעליתי לתורה בתנועה הרפורמית בגיל 12 וחצי (בין בת מצווה לבר מצווה) קראתי את פרשת משפטים-שקלים. אלוהים מוסר בפרשה זו רשימה ארוכה של מצוות בין היתר גם היחס לגר. פעמיים יש שם הסבר ליחס השוויוני לגר - "כי גרים הייתם בארץ מצרים". בספר ויקרא (י"ט, פסוק י"ח) מצוין "כאזרח מכם יהיה לכם הגר אתכם, ואהבת לו כמוך" . היינו יש קריאה ברורה לשוויון במקרא. לא ברור לי איך כשהציווי התנ"כי כל כך ברור - הרעיון של להרבות שלום וכבוד בין בני האדם, דווקא המתהדרים ביהדותם וישראליותם הם הראשונים לבזות את קדושת החיים וכבוד האדם. עאלק "עם הספר" - מה זה עוזר כשיש ספר אם לא זוכרים את מה שכתוב בספר?

בתוך הסולידריות המלחמתית שפושה בנו כרגע, אנחנו לא מצליחים למצוא את הנקודה הזו. דווקא מי שמאמין בהיות ישראל העם הנבחר היה אמור לחרוט את דברי התורה האלה על ליבו, להאמין כי כל אדם בצלם אלוהים נברא וכל אדם הוא עולם מלואו וכל אדם צריך להתיחס אל העולם כאילו לו הוא נברא ודווקא פה אנחנו כושלים. פה כשלה הדת, פה כושלת המדינה ופה כושל מי שמתהדר בשלל הגדרות לפני שהוא מגדיר את עצמו כאדם. העולם העתיק שהיה עסוק פחות מאיתנו במתן הגדרות היה לפעמים ברור הרבה יותר מאיתנו במושג כבוד האדם גם בלי שקרא לו בשמו. אני מוצאת נחמה בזה שבזמן שאתם קוראים לי עוכרת ישראל, אני יכולה להעמיד לצידי לא רק עקרונות אוניברסליים שדומה שחלקכם בזים להם, אלא אפילו עקרונות מתוך מסורת דתית שזנחתי מזמן. 

בועה

אני חיה בבועה 


אני חיה בבועה בה בני האדם שווים

אני חיה בבועה בה השלום חשוב יותר מכל פיסת אדמה

אני חיה בבועה בה החיים הם ערך מקודש

אני חיה בבועה בה דאגה ואמפטיה הם חלק מהקיום האנושי

אני חיה בבועה בה המעמד הכלכלי שלי הוא איכשהו בסדר

אני חיה בבועה בה הילדים שלי לא נאלצים ללכת לבית ספר וללמוד מתוך כורח ודיכוי סקרנות, בבועה שמקיימת להם ילדות

הבועה שלי היא הכוח להעצים את הבחירות האישיות בעולם שמכלה לאיטו את כל מה שאני מאמינה בו. הבועה שלי היא לא בריחה, היא מאבק, מאבק מתמיד לשמירת עקרונות. 

הבועה שלי לא מנותקת, היא מנהלת כל הזמן יחסים עם העולם שבחוץ. היא נותנת את הכוח להמשיך להאמין בעולם נכון יותר כשהכל מהתפך מסביב.

אני חיה בבועה די יציבה, אך אלסטית, בעלת מתח פנים מינימלי וכן אני בחרתי בה, אבל הבועה שלי אינה מנותקת, אם כבר היא ריאקציה למה שקורה בחוץ. זו לא חלקת האלוהים הקטנה שלי, כי לא אלוהים העניק לי אותה. בניתי אותה בעצמי. אני חייבת לגור בתוך הבועה שלי כי רק בתוכה אני יכולה לחיות פה, במדינה שלי. רק בתוך הבועה שלי, אני יכולה לקיים את החיים האמיתיים ולשרוד בתוך הג'ונגל שבחוץ.

מסביב מצביעים על הבועה שלי ומנסים להסביר לי שאלה לא החיים האמיתיים. בדיקת מציאות - הצביטה כואבת. מסתבר שזה כן אמיתי.