סקירת פייסבוק, יום שישי 19.2.2016

ושוב התכנסנו לסקור את הסטטוסים של חברי הכנסת לקראת סוף השבוע, שנתחיל ללא דיחוי?

ציוץ פתיחה: נו מה? זמן לסקירת פייסבוק? ברוח הקזינו השורה עלינו, נהמר על אפיק הדרדרות סולידי או שמא ניקח סיכון ונחליק? המלצת "קום, ברח לך" אבל פרשת תצווה

ציוץ 1: נתניהו לא העלה דבר מאז שרעייתו השתלטה לו אתמול על העמוד, רק שעכשיו הסטטוס שלה נעוץ (אתנחתא קומית). יש לזכור:
(ציוץ מ- 28 נובמבר 2015) נתניהו לא מעדכן סטטוס אבל מנסיוני, לרוב כשיש סטטוס על רעייתו שרה, שאגב דואגת כל הזמן לעם ישראל, הסטטוס לא משתנה עד שאין ברירה. מקריות?
שווה רגע להתעכב על הסטטוס האחרון של נתניהו ולו משום שהפעם הוא לא נכתב ע"י ראש הממשלה בסגנון המעריץ הקבוע, אלא נכתב ע"י רעייתו עצמה וכידוע עם הזוג הזה שום דבר אינו מקרי.


ציוץ 2: אני לא יודעת אם אכן אילת קורסת אבל בסוף השבוע הזה אין מה לדאוג כי גיבור העל המקומי שלנו איווט ליברמן שם ואם תסתכלו בתמונה גם תדעו באיזה מלון


ציוץ 3: הרצוג משתתף באבלה של משפ' ויסמן ומסביר שזו עוד הוכחה שיש צורך בתוכנית ההפרדות "שלו", נקודת החולשה שאין לו אפשרות ליישם עדיין לא זוהתה, שולי
משהו ממשיך לא לעבוד בכל סיפור המנהיגות הזו של הרצוג, אולי זה פשוט לא נועד להיות.


ציוץ 4: מהסטטוסים של בנט יש שיסיקו שסדר היום שלו נקבע על פי הסיקור ב"הארץ" או שזו הצהרת כוונות לנושאים בטיפול, מקווה שלא כדור-בין-העיניים-סטייל
שנאמר מי שנכווה ברותחין, נזהר בצוננין

ציוץ 5: לפיד מתחיל את הסטטוס על מפגש אתמול בסלון של משפ' גוזלי כשכל הנוכחים היו אנשי ליכוד, הבית היהודי וכולנו- נשברתי כאן. מה הסיכויים שהוא בא לבד?
מעבר לזה שהמשך הסטטוס משמע כמו נאום מוטיבציה של מאמן פוטבול מזדקן בקולג' אמריקאי.

ציוץ 6: עמכם הסליחה. אלה היו 4 ה"גדולים", אבל נשוב וניפגש ממש בקרוב

ציוץ 7: נמשיך? אז איתן כבל בסטטוס פרידה עצוב מהפינצ'ר המשפחתי והוא כותב מהלב, הייתי מפרגנת אבל המילה חתולות קפצה לי כמו מירב מיכאלי בעין #סליחה
א. הסטטוס של כבל עצוב
ב. ייתכן שבאמת אלה חתולות נקבות ובכל זאת
ג. אני דווקא מסמפטת את מירב מיכאלי למעט נושא ההטיות הנקביות
ד. לאור כל זאת ולמרות זאת, יש שילובים שאותי הם מצחיקים ומעולם לטענתי להומור משובח

ציוץ 8: לבני מאחלת שבת שלום עם השיר "אני מצפת" של שושנה דמארי שאמה אהבה, אני רק אומרת שהיום כל איזכור של עיר בפריפריה הופך אותה למועמדת לקזינו


ציוץ 9: יחימוביץ מציעה ש"תקראו, תחבקו, תלחמו, תתלוננו, תשתפו, תשנו". אני מניחה שזו טיוטא חצי אפויה, אבל מי אני שאשפוט?


ציוץ 10: יואל חסון בסטטוס נרגש אל כחלון בו הוא מבקש ממנו לחדול להיות "מורשה חתימה" של נתניהו, אני מניחה שהוא התכוון ל"חותמת גומי" אבל היה בסערת רגשות


ציוץ 11: רגב מסבירה שמפרשת תצווה עולה שאבני שוהם על כתפי הכהן הגדול נועדו כדי להזכיר לו שהוא מייצג את אלוהים, האם לצפות להצעת חוק לאבני חושן לשרים?
בכל זאת התנ"ך הפך למיינסטרים של ההשראה בשנים האחרונות, אי אפשר שלא לתהות וחכו לציוץ של שולי מועלם.


ציוץ 12: והשרה איילת שקד מעלה תמונה של שקדיות יחד איתה בעמק החולה ואין לי מה להגיד על זה, אבל לא רציתי שתחשבו שאני מפלה


ציוץ 13: גם אקוניס מעלה תמונה עם שקדיות וומאחל שבת שלום גם לכם, למשפחותיכם, לחיילים, לכוחות הבטחון ולכל אזרחי ישראל, באנגלית הוא מקצר ל all of you


ציוץ 14: אלי בן דהן אומר שבפרשת תצווה לא מוזכר השם משה והשאלה שלו לשבת היא "האם משה נעלם?" ואני שואלת "מה הוא לא יודע מה קורה אחר כך?"


ציוץ 15: אפרופו "אין הסתה", ח"כ מיקי רוזנטל הגיש תלונה במשטרה אחרי שתמונות שלו במדי SS הופצו ברשתות החברתיות ע"י תומך אם תרצו. כי אם תרצו הסתה, אז יש


ציוץ 16: ארדן לא רוצה לבקר את הרמטכ"ל אבל לא רק שזה לא קרה, זה גם לא שנוי במחלוקת ומה שחשוב זו הערבות בה אזרחים מגינים על אחרים וההסתה הפלסטינית
הביקורת על הסטטוס של ארדן, שאגב מלווה בתמונת שוטר מג"ב עם תפילין מתפלל בכותל, ראוי היה שתהפוך לפוסט. מבית מדרשו של מורו ורבו נתניהו, מוציא ארדן פוסט שטוען בראש ובראשונה שמעולם לא רוקנה מחסנית על נערה עם מספרים. יותר מזה הוא טוען שבחלק גדול מהמקרים דווקא הרוצחים נתפסו לאחר שרצחו, אלא שלא מוגזם לצפות שהשר לביטחון פנים ידע טוב יותר את הסטטיסטיקה ואם היא לא מוכיחה את טענתו עדיף שלא יציין אותה. אלא שאז הוא מאזכר את האירוע בו נורו למוות נערות בנות 14 שניסו לבצע פיגוע עם מספריים וטוען שהשוטר פעל כשורה, זה רק פחות מסתדר עם הטענה הקודמת שדבר כזה לא קרה. ואז בלופ לוגי הוא מגיע לנקודת ה"הלקאה העצמית הציבורית", כך הוא קורא לזה. לא חשבון נפש ראוי - הלקאה. זה בא עם הסבר על תעצומות הנפש של העם וערבות הדדית ואיזו יופי לנו שבאים לרצוח אותנו בסכינים ואנחנו ערבים זה לזה. רק אומרת שחבל שהשר לביטחון פנים עסוק בעיקר לרומם מורלית את האזרחים והלוחמים במקום ליצר פיתרון מתוך הממשלה. 


ציוץ 17: דוד אמסלם מהליכוד, מכירים? הוא מספר שבשכונות ובכפרים הערביים צצים בכל יום בניינים עם עשרות אלפי יחידות דיור, יש להניח שכבר רואים את זה מהירח
היקפי בניה חסרי תקדים


ציוץ 18: שולי מועלם מעידה על עצמה שמפרשות השבוע האחרונות שעוסקות בבניין המשכן, הגעגוע לבית המקדש לובש מימד מוחשי. אתם רשאים לראות בזה אזהרה
החלומות של שולי מועלם וציפי חוטובלי כמשל יוצרים אצלי תחושת אי נוחות עזה, לא משהו שאפר של פרה אדומה כמדומני לא יכול לפתור.


ציוץ 19: מוטי יוגב מסכם את מעשיו השבוע עם ביקור האבלים אצל משפחת ויסמן ומסכם ב"דם עבדיו ייקום", מניחה שמבחינתו זה המשך טבעי ל"השכם להורגו" מאתמול


ציוץ 20: גם את יולי אדלשטיין מטריד שמשה לא מוזכר בפרשת השבוע למרות מרכזיותו מבחינתו זה אות לרודפי הפירסום של ימינו להיזכר במסירותו של משה - גם כן לקח


ציוץ 21: רק אומרת שעודד פורר קרא הארץ השבוע כי אחרת אין סיכוי שהוא מכיר את השיר של אלתרמן "ארץ ערבית"
הדברים שעולים בעקבות העדר פ' דגושה בערבית, עוד בסוף רגב תצטט את צ'כוב.


ציוץ 22: כשחיים ילין כותב "פרשת תצווה מהעיניים שלי" הוא מתכוון שיש סרטון, בכל מקרה עוד ח"כ מיש עתיד טובל במקורות כדי לדבר על חשיבות המנהיג גם היום


ציוץ 23 ומסכם: גם מירב מיכאלי וגם אראל מרגלית מעלים סטטוס הספד על גרבר ובצדק. זמן מצוין לסיים את הסקירה והפעם לשתות וויסקי לזכרו של השחקן הענק הזה

לדבר על ניטרול בניוטרל (עם בלם יד!)

"לשאלה האם לנצח נחיה על חרבנו, אני עונה שכן", אמר היום ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו בישיבת ועדת חוץ וביטחון. מראש ממשלה שמצחצח לשונו לחרב מדי יום ומפנה אותה יומיום על מי שאמור להיות השותף שלו לשלום אני לא מצפה ליותר. הציבור בישראל מודע לזה שישראל לא תוכל לוותר על צה"ל בשנים הנראות לעין, אולם היא בהחלט יכולה להפסיק לחיות על חרבה. ראש הממשלה עשה את הבחירה שלו והוא אומר זאת בגלוי - הוא לא יביא פיתרון ואין לו שום בעיה שזה העתיד שהוא מבטיח היום לישראל. אמרתי עתיד? לא התכוונתי - אין עתיד, סליחה.

להכרזה הזו, שהיא הודאה באוזלת יד, לאוזלת היד הזו, צריך להיות מחיר. כל עוד אנחנו מאפשרים לראש הממשלה הזה להישאר בתפקידו ללא חזון וללא עשיה המחיר הזה נגבה מאיתנו, הוא נגבה מילדינו ומעתידם כאן והוא נמדד בעיקר בדם, שכול ופחד. זה הישגו של נתניהו בשש וחצי השנים האחרונות וזה מה שהוא מציע בעתיד. בלי קשר לדעה פוליטית שום חברה לא צריכה להסתפק ב"מנהיג" כזה שלא מציע שום פתרון וקונה את הציבור במילים שהוא רוצה לשמוע. מי שמסביר שנתניהו הוא ברירת מחדל חוטא לאמת. נתניהו לא טוב נקודה. הוא לא טוב לימין והוא לא טוב בשמאל ואם משהו צריך לאחד את הציבור בישראל זו הידיעה שאת נתניהו צריך לעצור למען כולנו. "עם הנצח לא מפחד?" עם הנצח צריך לחשוש לגורלו כמו שהמצב נראה וכמו שנתניהו מבטיח. 

במידה רבה ראש הממשלה מזכיר לי סיפור ילדים של מאיר שלו בשם קרמר החתול, קרמר החתול הוא חתול ישנן, כפי שקורא לו שלו - הוא כל הזמן ישן. כשהמשפחה שוקלת להחליף אותו בחתול אחר, קרמר מזדעק ומסביר שמה שנראה לבני המשפחה כשינה זה בכלל משהו אחר וקרמר מסביר - הוא בלילות מבלה עם משפחתו - משפחת החתולים, הוא אורב ורץ ונוהם ובכלל הוא "ער ונמר". זה בערך ראש הממשלה שלנו - הוא "הודף", הוא "שומר", הוא "אחראי", הוא "לא ישן", כל הזמן הוא רק על המשמרת. זה חמוד כשזה חתול, פחות כשזה ראש ממשלה.

במשמרת של נתניהו אין ביטחון ואין שלום ואין גם דברים חיוניים אחרים, מה שכן יש זה מתווי גז ונאומים בקונגרס ואולי, גם אולי, אם נסתכל על זה ברצינות גם חורבנה של ירושלים. לא חורבן של אין מוחלט, אלא פער עצום בין מה היא יכולה היתה להיות ומה היא עכשיו ובעתיד. כמו שירושלים נראית - שסועה, מנוטרלת, עניה ומבוהלת, גם ישראל עשויה להיראות - זה העתיד שמציע נתניהו. זה מה שקורה כשראש הממשלה נמצא על משמרת ההסברה והניטרול ובפועל הוא מדבר ומדבר על ניוטרל ועם בלם היד. 

אם תרצו מדינה דו לאומית אין זו אגדה

בואו נשים את הרטוריקה על השולחן ונמשיך הלאה - אני שמאלנית נאיבית, בוגדת אם תרצו, ובהכל אשם השמאל, אוסלו היה אסון, הימין היה מסונדל. לשם הדיון, כתרגיל מחשבתי בלבד, נניח שכל זה נכון. 

כמה שנים כבר הימין בשלטון? אני סופרת 14 וחצי שנים מהקמת הממשלה ה- 29 שהיתה בראשות אריאל שרון במרץ 2001. אם ב-1996 ניתן היה לומר שבשל הירושה שהשאיר השמאל סונדלו צעדיו של הימין, הרי ש- 14 השנים שחלפו מאז ממשלת שרון קרוב לוודאי העלו על הסנדל חלודה כבר מזמן והיכולת להשתחרר ממנו התאפשרה מזמן. אבל בואו נגיד ששנות שרון אולמרט לא היו שלטון ימין, נקצץ בחישוב השנים. שמונה השנים של שרון ואולמרט יהיו שנות החיץ. שש וחצי שנים זה עדיין המון זמן וכשנתניהו עלה לשלטון שוב לא היתה לו ממש ירושת הסכמים לכבד, למעט עזה. אלא שאם נודה על האמת הזאת, נהיה בבעיה. אם שלטון הימין לא מסונדל הרי שכבר מזמן היה צריך להעלות פתרון. אני לא שומעת על אחד. אין אחד כי הימין, כידוע, מנסה לקנות זמן. 

זה לא שהימין באמת מאמין שלא ניאלץ בסופו של דבר להסכים לפתרון שתי מדינות, זה ברור לרובו הגדול שאין באמת אפשרות אחרת. אלא שכאשר מהמרים על זמן כתוכנית פעולה, צריך לקחת בחשבון שזה לא בהכרח יתרחש בנוחות לה קיווינו. כי מה שנתפס אצלנו כשקט היה תקופת דגירה פלסטינית שכוחות הביטחון התריעו עליה. נתניהו ידע. נתניהו בחר לא לעשות כלום. זה שיקול הדעת שלו - תתמודדו.

לא סתם מבקש נתניהו סולידריות. הקריאות מימין להיות יותר תקיפים לא עושות לו טוב ולמרבה הפלא הוא מגלה עכשיו שקשה יותר לעצור את זה ממה הוא חשב. כל עוד השקט היחסי מהפלסטינים היה בשליטה, הרכיבה על גל הלאומנות נתמכה על ידו בגלוי. עכשיו זה כבר לא טוב להסברה ומוציא את המצב משליטה. אין ספק שזה מרגיע לדעת שזה סגנון ההנהגה של ראש הממשלה, בגדר תדע כל אם עבריה שלא כדאי שתוציא את ילדיה לרחוב.  

תראו את ירושלים היום ותבינו איך ישראל תיראה עוד כמה שנים אם זה הפתרון של נתניהו, או הימין בכלל, מציע. מי שמחזיק היום בתפיסה שלא לעשות כלום מקדם אינטרסים ישראלים צריך להבין שאם היתה נקודת שיא לאין עשייה המדינית הזאת (בקיזוז הרחבת התנחלויות, הוצאות ביטחון, הוצאות תחבורה, הזרמת כספים להתנחלויות וכו') כבר עברנו אותה ומכאן זה רק למטה.

לא לעשות כלום משמעותו אחת מדינה דו לאומית לא מתפקדת בה פיגועים הם מציאות יומיומית והשנאה גוברת בטור הנדסי. זה לא משהו שעבד בשום מקום בעולם - לא בשום מדינה באפריקה (שלא ממש מעניינת את העולם המערבי אם זה לא באזורים בעלי משאבים טבעיים), לא ביגוסלביה, לא בין רוסיה לצ'צ'ניה, לא באירלנד - רשימה חלקית. בסופו של דבר, מאבק בין לאומים יוליד שתי מדינות, בעיקר כאשר המאבק הלאומי הזה משולב בדת. ובואו נודה על האמת, גם ישראל הופכת לאומית ולאומנית יותר ולהזכירכם, עפ"י תעודת הזהות הלאום הוא יהודי. 

ינון מגל קרא היום למצב "חוסר אונים", זה לא חוסר אונים, ישראל אינה חסרת אונים ואינה נתונה לאיום קיומי מבחוץ. לא רק שהמשפט הזה הוא דמגוגיה זולה שנועדה לזרות חול בעיניי הציבור היא גם יוצרת יאוש, יאוש אגב הוא מה שמביא אנשים לצאת לרחובות. לפעמים זו מחאה לגיטימית, לפעמים זה מתבטא בלקיחת החוק לידיים. אם זה נשמע כי במידה מסויימת אנחנו תמונת מראה של הפלסטינים, זה לא כל כך רחוק מהמציאות. המצב הנוכחי מייצר ייאוש בשני הצדדים. הבעיה הישראלית היא בעיקר פנימית- מנהיגותית והיא תולדה של שש וחצי שנים של לא לעשות כלום. אם היתה פריבלגיה כזו אי פעם, מי שזיהה אותה צריך לזהות שאורך חיי המדף שלה הסתיים זה מכבר. 

האמצעים שהובילו אותנו לכאן, הם אינם אלה שיוציאו אותנו מכאן. ולמרות הרוח הגבית שמציע הרצוג לנתניהו, שאגב משולה לנשיפות קלילות ואפילו לא לבריזה, העדר הפתרון והסלמת המצב המוצעים לא ממש יעזרו. סגר, תוספת אנשי ביטחון, סגירה של הר הבית - כל אלה הם מה שהביאו אותנו לכאן. לא צריך להיות אינשטיין כדי להבין שזה לא הפתרון, למרות שאנחנו מנסים זאת שוב ושוב ושוב. זה הזמן למנהיגות מרחיקת לכת שמבינה שאין ברירה, יש לשבת למשא ומתן. דווקא עכשיו.

בובת הפיתום והצל האיראני

בשולי ההסכם עם איראן, זה המקום בו מיצב אותנו נתניהו וזה המקום שהסכמנו לקבל כי כך אמר הראש הממשלה. עם יד על הלב, לא שזה אומר משהו אבל נניח, כמה אנשים באמת מבינים, עזבו קראו את ההסכם עצמו, את ההסכם עם איראן? כמה יוצאים נגד ההסכם רק על בסיס התעמולה של נתניהו? ההתאמה הכמעט מלאה בין כמות הצעקנים נגד ההסכם מחד וחוסר הידע של הצעקנים מאידך היא מבהילה במקצת והיא כוללת פוליטיקאים רבים. ביננו היא כנראה גם תופעה שתלך ותגדל, אנחנו מושפעים מתעמולה ולכן אנחנו גם נחרצים באופן יוצא מן הכלל ולא ממש מפקפקים, ככה בדיוק מתנהגים אנשים שהם בטוחים שהם צודקים, בין אם זה תואם את המציאות ובן אם לאו.

הדבר היחיד שעשה נתניהו במאבק חייו נגד ההסכם האיראני הוא לייצר הפחדה. מצחיק בהתחשב בעובדה שיש הסכם ועכשיו עם החרדה הזו נתניהו צריך להתמודד. אלא שזו לא בעיה כי נתניהו אוהב אותנו חרדתיים, זה סוד הקסם שהוא מהלך על המדינה הזו כבר הרבה יותר מדי קדנציות. נתניהו לא נאבק באמת על המציאות שלנו, נתניהו נאבק על נרטיב - ולא על זה הכללי אלא על הפרטי, זאת אומרת כמו שהוא רואה את זה  - מה הוא ישאיר אחריו כמנהיג העם היהודי בעולם לפחות בעיני עצמו ובעיני המקהלה היוונית, הסובלת מתסמונת שטוקהולם, שמאחוריו. יחסית לסוף העולם או לרעידת האדמה שנתניהו חזה, עושה רושם שהעולם בסדר גם יומיים לאחר חתימת ההסכם. אלא שסמכו על נתניהו ימשיך בנבואותיו השחורות גם אם זה הדבר האחרון שיעשה ושום עובדה לא תבלבל אותו. 

אני מניחה שאני עדיין מצפה, רומנטיקנית חסרת תקנה שכמותי, שמנהיג תהיה לו איזושהי אסטרטגיה. אמרתי מנהיג ולכן עקרונית ניתן לטעון שנתניהו לא באמת מנהיג, אבל אני אתייחס לתפקיד המנהיגותי שהוא נושא. נתניהו ידע שלצאת נגד ההסכם זה קרב דון קישוטי (תגידו אתם דון קיחוטאי) חסר סיכוי, ואם הוא לא ידע את זה אני חייבת לומר שזה נופל בצד של של טיעונים שיש לטעון נגדו. אסטרטגיה נכונה היתה בקווים כלליים מאוד: א. לתת חלופה ביצועית ונתניהו לא נתן אחת כזאת, הוא רק שלל את התהליך בפועל ואיים בחלופה צבאית. ב. לפעול נגד סעיפים ספיציפיים ולדרוש דרישות נקודתיות. אילו נתניהו היה פועל בדרך כזו, או דומה לה אשר ממנה ניתן היה לגזור דרישות ביצועיות של ישראל מההסכם המתגבש עם איראן, נתניהו יכול היה לרשום לעצמו אי אילו הצלחות, גם ברמה האסטרטגית וגם ברמת התדמית. יש לזכור כי בעוד שבישראל, דעת הקהל מוכנה לקבל את התדמית של נתניהו כמפגין שרירים אמיץ, בעולם הוא בעיקר נתפס כלא ממש רלוונטי. לתפארת הדיסוננס הישראלי.

אבל העובדה שנתניהו לא מרפה מהמנטרה שלו, אלא ממשיך ואוחז בה משל היה לסת של פיטבול שננעלה על אובייקט, יהא זה אשר יהא, אבל נניח שמדובר בהסכם עם איראן, לא מפתיעה במיוחד, אלא אם כן אם כן לא חיית על כדור הארץ בשנים האחרונות. גם העובדה ששרי הליכוד והקואליציה בכלל מתראיינים ומדברים על ההסכם עם איראן משל היה דף נגוע בוירוס קטלני אבל עליו מסרים חיוניים אותם יש לדקלם אינה מפתיעה. היא כן מציירת עולם פוליטי עגום ודל אם אין פוליטיקאי אחד שישב וקרא את ההסכם כולו וללא פרשנות "הסכם ערוך" (אתם יודעים מלשון שולחן ערוך) בקולו מלא הפאתוס במקומות הנכונים, וגם לא, של נתניהו. 

עקרונית יש גם אופוזיציה בארץ, לפחות על הנייר. אבל האופוזיציה הזו מראה ש"אין ימין ושמאל" במדינה הזו, לא בנושא מתווה הגז ולא בנושא איראן וגם לא בנושא הפלסטיני. אם כך לא ברור לי למה אנחנו נדרשים לצאת לבחירות כל שנתיים, זה לחלוטין מיותר ומעבר לזה יש עוד כמה מאיתנו שמתעוררות בהם תקוות שווא עם כל מצג שווא דמוקרטי שכזה וזה כבר עניין של פיקוח נפש. האפוזיציה כל כך שבעה, הסבר טוב לתהייה מדוע היא לא למודת קרבות - היא מפוטמת, אין בה אפילו אחד שמסוגל לקרוא את ההסכם ולהגיב עניינית לנושא. יש מעט אנשי תקשורת שעושים את זה וזהו, טוב נו גם אהוד ברוק אבל אנקדוטלי. העניין הוא לא רק השקט מהאופוזיציה וההתייצבות לימין נתניהו (כן - ימינו של נתניהו תרתי משמע), אלא העובדה ששוב אנחנו מתבשרים על מגעים להרחבת הקואליציה. בימים קריטיים כל כך במדינת ישראל אין קול ביקורתי שאפשר לשמוע. זה צריך להדאיג את כולנו, גם אופוזיציה היא נדבך חשוב לדמוקרטיה. אופוזיציה אכן לא מוכרחה להתנגד כל הזמן, אך היא צריכה להיות דרוכה ולהשמיע ביקורת חיונית בעיקר בנושאים העיקריים על סדר היום. העובדה שנושאי ביטחון מתיקים תדיר את האופוזיציה לא מעידה על הכרב השעה היסטורית, אלא בעיקר על תעמולה וכפיפות כל דבר לנרטיב ביטחוני לא מידתי.

אין שום סיבה להרחיב את הקואליציה, הרצוג ממילא נדמה לבובה היושבת על ברכיו של פיתום, אלא שהבמה היא פוליטית והכסף המטאפורי שעוברי האורח מכניסים לכובע המוצב לרגלי האומן הוא המחיר שאנחנו, אזרחי ישראל, משלמים ואפילו אין לנו זמן לעצור ולהנות מההצגה.אולי באמת עדיף שתורחב הקואליציה. להרצוג ניתנו לפחות שתי הזדמנויות ענק מאז כינון הממשלה להוכיח שיש לו את זה והוא פיספס בגדול. שווה להפסיק את ההצגה, הנערים ממילא משחקים לפנינו אז בואו נראה את זה בשידור חי. הרצוג חושב שהוא ממלכתי ושזה יעזור לו בבחירות הבאות. למפלגת העבודה יש שתי ברירות או להילחם על כבודה ולא לתת לזה לקרות וכמובן להחליף יו"ר או לתת לזה לקרות ולתת לעצמות הדינוזאור העייפות שלה להתפורר סופית.

פוליטיקה נתניהואית של זיכרון ציבורי לא קיים

רציתי לכתוב היום פוסט אישי, כי יש בי המון דברים שרוצים לצאת. אבל כיפת הברזל שעוברת על הבית היהודי במשא ומתן הקואליציוני היא משעשעת, זעקת הקוזאק הנגזל היא כמעט טקסט קאנוני. טוב, נו, אז בכל זאת אקדיש לזה רגע. יצא לי לשמוע אתמול את ח"כ סלומיאנסקי מסביר "ראציונלית" את הטענות של הבית היהודי. אחד הדברים שהוא אמר היה בסגנון אם הליכוד היה אומר "קיבלנו הרבה מהקולות של הבית היהודי ולכן אנחנו נתייחס למנדטים האלה כאילו היו של הבית היהודי ונתגמל בהתאם". כן, תעצרו רגע ותקראו את זה שוב. פתטי? מגוחך? מנותק מהמציאות? זה הכל אנדרסטייטמנט. הבית היהודי לא מתמודדים עם העובדה שעכשיו הם מפלגה קטנה ויש לאסוף את השברים של כל התקוות. כל המשפטים בנוסח "אבל נתניהו הבטיח שיתקשר אלינו ראשונים" הם כמו של ילדה בת 16 שמתבאסת שזה שהיא יצאה איתו מתחיל לצאת עם אחרות. בחיי זה משעשע יותר מהכל. נתניהו אכן התקשר, נתניהו מבין את המשחק מצוין ומה לעשות הוא צריך את הבית היהודי אבל לא כמו שהם היו רוצים וזה בטח קשר ללא בלעדיות. 

אם הבית היהודי רוצים כל כך מקום בקואליציה הם צריכים להכיר במגבלות המנדטים שלהם, אולי הקמפיין הזה של "לא מתנצלים" לא עבד כל כך טוב כמו שהם היו רוצים. אולי כוחם בבחירות הקודמות לא היה אינדיקציה לכוחם האלקטורלי האמיתי, אלא תוצאה של אובדן אמון במערכת שהוביל לרצון לשינוי. הרצון הזה לשינוי לא זכה להגשמה אמיתית בדמות הבית היהודי והם חזרו לגודלם האופרטיבי. יכול להיות שאני טועה אבל את בנט אני לא שומעת וכנראה שדי בצדק, האגו הנפוח שלו חטף מכה די קשה וספק אם כדאי שיתבטא. גם בעמוד הפייסבוק שלו רואים את עוצמת המכה, בעיקר רואים פחות כוכביות בפוסטים וגם הידלדלות חמורה במספרם - האם זה מעיד על היחלשות רוח הקרב? יתכן שהפעם אלה רסיסי המפלגה שתקועים לו בישבן. כך או אחרת השקט ממנו מבורך ובנט מלקק פצעים עושה לי יותר נעים מאשר בנט מכשכש בזנב.

לעומת הבית היהודי, העובדה שהמחנה הציוני מוכנים לשקול כניסה לקואליציה היא הרבה יותר ממקוממת. נתניהו לא השתנה, האיש שאמר ביו הבחירות ש"הערבים נוהרים בהמוניהם" לקלפי הוא בדיוק מי שהוא - מנהיג גזען מזגזג שמאמין בלב תמים שאנחנו חבורת אדיוטים (זה שאנחנו לא מאכזבים אותו זה סיפור אחר). התשובה ה"מתחכמת" שלו שהוא דיבר אל בוחרי המפלגה והם למרבה הצער גזענים היא אפילו יותר מקוממת. מנהיג שנוטה אחרי "גזענים" כדבריו רק מוכיח שהוא אינו ראוי להיות מנהיג. המילים שלו עכשיו על זה שהוא ראש הממשלה של כולם מעצבנות ומקוממות אותי. ברור שהוא ראש הממשלה שלי כי זו הכרעה דמוקרטית, אך הוא לעולם לא ייצג אותי והוא מצידו עדיין חושב שאין מקום לאנשים כמוני שחושבים אחרת ממנו. הוא רק משחק כל הזמן את התפקיד שהוא מאמין שהוא צריך לשחק. המחנה הציוני צריך לתת לו לשחק ולהיות אופוזיציה לוחמת, התפקיד שלו עכשיו הוא להראות לציבור הישראלי שיש אופציה אחרת. הצעות חוק, מאבק חברתי והשמעת קולם - על זה צריכות להתבסס השנים (המעטות) עד לבחירות הבאות.

אצל נתניהו הכל טקטיקה, אבל צדק ברק אובמה כשאמר שאנחנו עדים להתפרקות הדמוקרטיה הישראלית. דמוקרטיה אינה רק שימוש בכללי המשחק, כללי המשחק האלה יכולים לעבוד רק כשאנחנו מבינים את משמעותם המהותית. אחרת הכללים האלה יכולים להשתנות ומהר מאוד ולא לטובה. הגזענות, וסליחה אני לא מתכוונת לשכוח את הקמפיין הפיראטי של "לשנא ערבים זה ערכים", הופכת להיות חלק מכריע בקבלת החלטות במדינה ולרחש ציבורי מתפתח וזה מסוכן. נשיא המדינה, שאיש לא יכול לשגות ולחשוב שהוא איש שמאל ואין ספק שהוא ונתניהו מאותו בית מדרש, מדגים זאת בכל יום. משמע גם מבחינת נתניהו זה יכול היה להיות בציע, לולא, ובכן, לולא היה נתניהו מי שהוא. 

אבל איש הספינים לא עוצר, והוא יודע שהוא יכול כי הציבור כאן ממשיך לתמוך באדם לא יציב. עכשיו זה כספי הרשות הפלסטינית. מי שעצר את הזרמת הכספים זה נתניהו, זה היה מעשה שרירותי ומחוסר מידתיות שמוכיח מעל כל ספק שנתניהו איננו פרטנר. ועכשיו מועברים הכספים מחדש בתואנה שיש לעשות את המעשה הציבורי האחראי והמתבקש. נו באמת? יש כאן שתי אפשרויות או שנתניהו סובל מתסמונת כלשהיא שרופאיו מחוייבים לעדכן את הציבור בגינה או שהציבור הישראלי הוא חסר תקנה וטיפש. יש להניח שתשובה מספר שתיים היא הנכונה. אין לי מושג איך הציבוריות הישראלית עובדת אבל כמו שזה נראה מכאן הציבור הישראלי מתחרה עם דגי זהב בתחרות הזכרון הקצר. לאופורטוניסט וטקטיקן כמו נתניהו זה עובד מצוין. 

אז מה קרה כאן? ישראל נתנה מנדט לראש ממשלה שיעשה קולות של כאילו מאמץ, לא יוביל לכלום, יטען שהכל לא משיל וילך לבחירות שוב תוך שנתיים. מתישהו בתוך השנתיים האלה גם סביר להניח שאפשר יהיה להטות את דעת הקהל לתמוך בעוד איזה מבצעון (אני קוראת לזה מלחמה) "מתבקש" שיעלה בדם ולא יועיל במאום והארץ תגעש ותשקוט ותבחר שוב בנתניהו כי שוב לא נזכור מי אחראי למחדל הנוראי הזה של חידלון מול הפלסטינים וקשיים כלכליים. מדכא? זה לגמרי אנדרסטייטמנט. ברוכים הבאים לגיהנום הספינים הישראלי, עד שלא נתפכח אין דרך יציאה, או לפחות בדיוק כמו ראש הממשלה שלנו, פעם היא פה ופעם היא שם. אתם מתבקשים לא לעקוב אחרי השינויים רק לתמוך בהם או לפחות לא להרעיש אם אתם מתנגדים.

  

זה לא פוטש, זה בלוף ולבלופר קוראים נתניהו

אם חשבתם שאשמח ואעלוז כי יש בחירות, אתם טועים. אני חושבת שזה עוד סימפטום שמוכיח את חוסר האחריות המדינית שאנחנו סובלים ממנו כבר כמה שנים טובות ובעיקר בכמעט שנתיים האחרונות. ניסיון להרכיב קואליציה חלופית לא היה מביא חלופה רצינית ובת קיימא, לא היה מחזיק מעמד, בעיקר משום שאת המדיניות והאחריות הנלווית אליה מחליפים אינטרסים פוליטיים ולא חזון מדיני אמיתי. עקרונית, גם אפשר היה לתת את הדעת שהכנסת לא היתה רוקדת לפי החליל של נתניהו ולא היתה מסכימה על פיזור הכנסת, אלא יוצרת כנסת לעומתית שמכתיבה את הטון לממשלת מיעוט. יש מצב, גם אם זה לא נראה לכם, שדווקא זה היה סופסוף יוצר מדיניות אחראית יותר, עם כנסת חזקה שעל הדרך גם חושפת את מערומיו של נתניהו והבלוף הגדול. אבל זה לא יקרה, המפלגות כולן נושאות עיניהן לעוד מנדטים, האופטימיות אוחזת בכולן מקטנה עד גדולה. זה יהיה יותר מעצוב לגלות, ב- 18 במרץ ככל הנראה, שהרבה לא השתנה פה. 

עזרו לנתניהו למצוא את דרכו
הביתה

אין שום דבר אמיתי במה שאמר אתמול נתניהו בנאום ההליכה לבחירות שלו, נתניהו הוא איש מכירות שמוכר בלופים ועושה את זה טוב. אפילו תנועות הגוף שלו, ההזעה והמבטים הוכיחו שהוא עצמו כבר לא מכיל את כל השטיקים שהוא מנסה למכור. "במצב הנוכחי, מתוך הממשלה הנוכחית אי אפשר להנהיג את המדינה" - האומנם? אפשר ועוד איך להנהיג את המדינה, רק שנתניהו אבוד, הוא לא מצליח במה שהוא עושה ומיד מסביר ש"הרצפה עקומה". הוא היה רוצה להיזכר בהיסטוריה כמנהיג שהוביל את ישראל להישגים, רק שהוא פונה שוב ושוב ימינה כדי שבנט לא ינשך אותו בלחי ימין של הישבן.

נתניהו במילכוד 22  - הוא רוצה להיות ראש הממשלה אבל הוא לא מצליח להיות ראש ממשלה. הוא חתום על פירוק הממשלה הזו, אבל הוא מכין את עצמו להיות ראש הממשלה הבא. הוא מודה בחוסר יכולתו להנהיג, הוא מודע לזה שהוא מודה בתבוסתו, אך הוא מנסה להציג אותה כאשמתם של אחרים. הבעיה היחידה היא שבתפקיד הזה שלו הוא אחראי לכל הכשלים, הוא רק מקווה שהציבור מספיק מטומטם כדי להאמין לתירוצים שלו. לצערי יש להניח שהוא צודק, למרות שהייתי רוצה להתבדות. 

"האחריות שלי כראש ממשלה היא להנהיג את המדינה ... אבל בממשלה הנוכחית הרבה יותר קשה לעשות את הדברים למען הציבור" - נו די כבר, בן אדם, זה אתה, אתה יצרת את הקואליציה, אתה אחראי על המינויים, אתה חתום על המדיניות - כמה עלוב האיש הזה יכול להיות? וכל נאום ה"אוי,אוי, אוי" - בחיי! "הרבה יותר קשה, קשה לעשות את כל הדברים האחרים? בחרת להיות פוליטיקאי, אתה עומד בראש מפלגה, בראש מדינה וכל מה שיש לך להגיד זה שזה קשה? no shit- מי היה מאמין?

ההתבכיינות של נתניהו צריכה לעלות לו במחיר כבד  כי לנו היא כבר עלתה מספיק והבחירות האלה רק מעלות את המחיר.
נבחרת? כן, עשית? לא.
אתה צריך להסיק את המסקנות - לא לפטר כי אם להתפטר. הגיע הזמן שנאמר את זה - לנתניהו אין את זה. הוא ידע לדבר, היום כבר לא, הוא יודע לבלף, אבל הוא לא יודע להנהיג. כל העולם רואה את זה והגיע הזמן שישראל תכיר בזה. נתניהו צריך לשלם על החשבון האגדי שהוא חתום עליו. הוא מבקש את אמון העם, הוא רק הוכיח שלעם הזה אין סיבה לתת בו אמון, על זה הוא צריך לשלם, אנחנו שילמנו מספיק + בונוס גלידת פיסטוק וריהוט גן וחשבון מים וחשבון הוצאות ומיטה במטוס ועוד ועוד. 

ולסיום - נושא הפוטש. לא היה פוטש. זה קונץ-פונץ. נתניהו יודע את זה, אפילו הוא לא יכול היה להחניק את החיוך כשדיבר על זה. ונתניהו בעצמו כבר ניסה פוטש בעצמו, רק שאז היה מנהיג שידע להנהיג (גם אם לא לטעמי) והפוטש של נתניהו לא צלח. הפעם אפילו לא היה ניסיון לפוטש, נתניהו הוא זה שהלך לדבר עם החרדים, הוא זה שפיטר את לבני ולפיד והוא זה שקורא לבחירות מוקדמות אבל אם לחזור לג'וזף קלר כנראה שאין מנוס מלהגיד "זה שאתה פרנואיד לא אומר שלא באמת רודפים אחריך", לפעמים זה פשוט אתה זה שרודף אחרי עצמך. אין לישראל זמן למנהיגים רופסים. נתניהו זמנך עבר. נקסט

העצרת - באנו להזדכך ויצאנו זחוחים

פנדורה משחררת את
התקווה מהתיבה

אתמול התקיימה עצרת בכיכר רבין, 19 שנים. לא הייתי בעצרת, גם לא התכוונתי להגיע. באקט פולני משהו אישרתי את ההגעה שלי בעמוד האירוע בפייסבוק כי בכל זאת המחנאים שמים אותי במחנה הזה. מה יצא לי מזה? כמה שבועות טובים של הצפת התראות יומיומית. מבחינתי השיא היה אתמול כשאחרי העצרת העלו מנהלי הדף פוסט ובו הסיכום "החזרנו את התקווה". נו באמת, את התקווה שיחררה פנדורה כבר לפני שנים. העצרת הזו לא החזירה שום תקווה, היא הוציאה לרחוב את החשודים המידיים, מה שכל כך אוהבים לקרוא לו השמאל הציוני. 

אני את שלי חתכתי

יש לי המון סיבות בגללן לא הגעתי אתמול לעצרת, כמו העצרת שאחרי המלחמה היא נראתה לי מיותרת והשתתפותי לא נתפסה כחשובה. לא נראה לי נכון לצאת לרחובות אני זוכרת את רבין, מעולם לא שכחתי אותו. זוכרת את רגעיו הפחות טובים, כמו גם את רגעיו הטובים. שנים כסטודנטית עיטר את חדר השינה שלי חצי פוסטר טרטקובר (את החלק האדום עם הפרצוף של נתניהו הורדתי, לראות אותו מול הפרצוף כל יום נראה לי כמו התענות מיותרת של הנפש). זה לא רק ההיכרות האישית והעבודה המשותפת, רצח רבין לעולם יהווה רגע של משבר בחיי האישיים, אני לא מתכוונת להתנצל על זה רק בגלל שזה אותו איש שקרא לשבור ידיים ורגליים לפלסטינים או קרא ליורדים נפולת של נמושות. רבין היה איש גדול וכמו כולנו הוא עשה טעויות. רק כשמנהיג עושה טעויות הן הרבה יותר גדולות.

רבין האדם היה איש יוצא דופן, רבין המנהיג חסר כבר שנים (במאמר מוסגר כתבתי עליו הרבה פעמים, לדוגמא כאן). נוכחותו חסרה אתמול הרבה יותר כשעלו נואמים אחד אחרי השני והתחננו בפני נתניהו שיביא שלום. כמה חוסר תועלת. אם העצרת לזכר רבין היא עצרת לזכרו זה דבר אחד, אם היא עצרת לשינוי פוליטי אז תכנסו באמאמא של המדיניות הזו שאנו עדים לה היום והיא נקראת מדיניות בהיעדר מילה אחרת להנהגת אוזלת היד הנוכחית ותקראו לאנשים לצאת לרחובות ולשנות. סתם להתפלש בדמעות שנתיות ולהתרפס בפני נתניהו, בשביל זה אין שום צורך לצאת מהבית. 

העצרת אתמול לא הביאה שום בשורה, האנשים שארגנו אותה לא מביאים שום בשורה ויתרה הם מנכסים לעצמם את מורשת רבין ומדירים מהקהל אחרים שגם להם נרצח ראש ממשלה. אם העניין הוא זיכרון, אז בואו נדבר זכרונות, אם העניין הוא לשנות משהו בהווי הפוליטי העכשווי אז עצרת פעם בשנה זה סתם רחצה בנהר הקתרזיס כדי להבטיח לנתניהו עוד שנה של שקט.זה כמו אדם שמשתתף בסדנת ניקוי רעלים פעם בשנה ובדרך הביתה כבר קופץ למקדונלדס. מרבית האנשים שבאו אתמול לעצרת באו להזדכך ויצאו זחוחים, הם את שלהם עשו עד לשנה הבאה.

לא הייתי בעצרת אתמול, לא אהיה גם בעצרת בשנה הבאה, את רבין אני זוכרת כל יום, את המדינה אני מבכה כל השנה. זה לא עוזר לשבת מאחורי מקלדת ולכתוב את זה, אנחנו צריכים לצאת לרחובות ולא בתאריך מסויים. לצאת לרחובות עד שמשהו פה ישתנה. ואם לא יוצאים, אז בבית נוח יותר לבכות ואפשר להוציא גלידה מהפריזר, אבל תעשו לי טובה ב- 4 בנובמבר לפחות בלי גלידת פיסטוק. 

נלסון מנדלה - אידיאל, אדם, מנהיג

מותו של נלסון מנדלה הוא עצוב, אבל נלסון מנדלה היה בן 95, חי הרבה יותר מחיים שלמים (חלילה לא מושלמים, אבל מזה נולדות אגדות), הסדק הצר מתוכו הוא האיר לעולם כולו הלך וגדל כי מיליוני ידיים סייעו להעמיק ולחפור בסדק הזה עד שאלומת האור הלכה והתחזקה. מאבקו יישאר אבוקה (נר זה קטן עליו) לכל מי שנלחמים על שוויון, שלום וזכויות אדם. אכן, עצוב מותו של נלסון מנדלה, אך הרבה יותר עצוב בעיניי לחשוב איך היה נראה העולם בלעדיו.

לבד מהמאבק ההירואי שלו שהוא מקור השראה לרבים, היה בנלסון מנדלה הרבה יותר. כי יש אנשים שהמאבק הצודק הופך אותם למנהיגים ראויים ויש אנשים שנולדו להיות מנהיגים והיותם בני אדם הופכת את המאבק הצודק שלהם לצודק עוד יותר. נלסון מנדלה לא היה רק מנהיג צודק, הוא היה אדם. החיים אפילו לא חילקו לימונים ובכל זאת החיוך שלו, ההומור שלו והאופטימיות לא נפגמו לרגע. המחשבה שאדם יושב בכלא 27 שנים על לא עוול בכפו, לא משוחרר לשום חופשה אפילו לא עם מות בכורו, פוגש את זוגתו חצי שעה בחודש, צופה בים מסורגי חדרו וממשיך להאמין באדם, במאבקו וממשיך להיות אופטימי ולחייך היא גדולה מהחיים. היא מתקתקה יותר מסרט הוליוודי, כי בהסתכנות של להישמע סכרינית להחריד - מנדלה הוא הסרט החי של ניצחון הרוח האנושית. 

וחוץ מכל אלה, יש עוד משהו ייחודי במנדלה, שעושה אותו גדול עוד יותר בטח לישראלית שכמוני, ולא, לא רק העובדה שגם הוא רצה לראות בסיום הסכסוך הישראלי-לפסטיני, ולא לא בגלל שהחזיק בדעות שמאל, אלא פשוט שהוא אף פעם לא רצה להיות מנהיג. בתוך שיממון המנהיגות הזחוחה והלא ראויה שהיא נחלתנו, אדם בשיעור קומתו של מנדלה מגמד את הגמדים האלה אף יותר. הוא בכלל לא רצה להיות מנהיג, הוא בכלל לא רצה להיות נשיא, הוא רק רצה להילחם למען הערכים בהם האמין, רצה להפיץ את זכויות האדם בעולם כולו, רצה עולם צודק יותר וראוי למגורי כל אדם, כן באשר הוא אדם.

תחשבו לשניה מה לא עשו כדי לדכא אותו ואת מאבקו ומה הוא עושה לאחר שיחרורו? קורא לנקמה? לא, קורא לאיחוד, לפיוס. את היד שידע לאגרף לאגרוף כשצריך הוא פותח לחיבוק של שותפים למרות העובדה שאף אחד לא היה מאשים אותו אם היה נשאר קפוץ עוד קצת. אבל מנדלה היה איש עקרונות, הוא לא מחפש עונשים, הוא מחפש את הצדק, על זה נאמר איפה ישנם עוד אנשים? הוא ראה בעצמו פיון של אידיאלים, לא לקדש את המנהיג - לקדש את האדם ואת חייו בכבוד על האדמה הזו. ב-1964, כשהגן על עצמו בבית המשפט הוא אמר "נלחמתי נגד עליונות לבנה, ונלחמתי נגד עליונות שחורה. טיפחתי את האידיאל של חברה דמוקרטית וחופשית, שבה כל בני האדם חיים יחד בהרמוניה ובהזדמנות שווה. זה האידיאל שאני מקווה לחיות למענו ולהגשים אותו. אבל אם יהיה צורך בכך, אהיה מוכן למות למענו". הוא חזר על זה שוב כששוחרר ב- 1990, אני מניחה שהוא היה רוצה שנזכור את זה היום כשהוא כבר לא עימנו וגם מחר. 

לא, נלסון מנדלה לא היה רוצה שנקדש אותו ונהפוך את היום הזה לפסטיבל, אני מניחה שהוא רק היה רוצה שנזכור שזה אפשרי כל עוד לא מאבדים את האמונה ולא מאבדים את הדרך. ככה זה עם מנהיגים אמיתיים הם משאירים אחריהם מורשת שלא נלקחת לקבר אלא חיה ובועטת ומזכירה את קיומה. השאלה היא מה לקח נלמד מחייו ומה כבר מחר בבוקר נשכח?