חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות בחירה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות בחירה. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 7 בינואר 2017

מחסן כלים. טיפת דם. חומרים מהם עשויים החיים

רצפה מאובקת, כתם דם ונעל של ילדה.

לא יודעת למה דווקא היום חזרה אלי התמונה. שנים היא ליוותה אותי כל יום, מזכירה לי את מה שחשוב באמת. לאט לאט תכיפות הופעתה הלכה ופחתה. ייתכן שעברו שנים מאז הופיעה בפעם האחרונה. אני לא צריכה לראות אותה כדי לדעת שהיא חלק ממני כל יום, זורמת במחזור הדם ומעצבת בתוכי כל יום מחדש את האמונה שהבחירה אישית, וכל עוד אני מודעת הכל הפיך וניתן לתיקון, או טיפול או שינוי.

לפני 30 שנה, הייתי בת 12, כיתה ז', ההורים שלי עברו תהליך גירושין מכוער ואני הייתי עסוקה בלהיות יותר ממושלמת. בפנים הייתי סדוקה ומפוחדת. 

אולי הזיכרון מתעתע בי, יש לזיכרון את היכולת לעשות את זה. הוא כולו מקטעים, זיכרון סטילס דמיוני. זוכרת את עצמי חוזרת הביתה מבית הספר, חלון המטבח שלנו פנה לרחוב ואמא שלי עמדה על סולם וניקתה אותו. אני מניחה שהיא ירדה מהסולם כדי לספר לי ואני לא זוכרת את מילותיה המדוייקות. סבא שלי מת. הוא לא סתם מת, הוא התאבד. ככה בלי שום אזהרה. אני לא זוכרת מה אמא סיפרה לי. אני זוכרת את עצמי בוכה. 

בלוויה לא הייתי, "אצלנו" ילדים לא נכנסים לבתי קברות. הייתי פעם אחת בשבעה. אני זוכרת שברי שיחות, לחישות, תנועות ידיים, כאלה שמכוונות אקדח דמיוני לתוך הפה. הצלחתי לבד להשלים את התמונה. הרבה יותר ממה שהייתי צריכה, יותר ממה שהיה בכוחי להכיל. 

לא יודעת איך זה קרה, כהורה בעצמי אני לא מבינה גם לא בדיעבד, אבל נלקחתי לסיור במחסן הכלים. אני זוכרת הכל. אני זוכרת את רגלי דורכת בכניסה. את ריח החלודה. את הכלים המסודרים. את טיפת הדם. את הסחרחורת שאחזה בי. אני זוכרת שאמרתי לעצמי שעדיף לעצום עיניים, לא זוכרת אם עצמתי. זוכרת את הרצון לצאת משם אבל גם את סירוב הגוף לזוז. ניסיתי לצמצמם את עצמי לכלום בחלל הקטן ממילא אבל הייתי כל כך צפופה מבפנים. 

אבק, דם, ריח של חלודה. שם, במחסן הכלים הישן של סבא שבקושי הכרתי, הונחה הההבנה שהבחירה היא תמיד בחיים. 

אני לא זוכרת אותו. אני זוכרת ישיבה במרפסת ושיחות משעשעות, אין לי תמונה שלנו יחד בראש. לא נפגשנו הרבה, אבל אני זוכרת ממנו חום אנושי, עיניים טובות. זו רק פרשנות של ילדה. הוא נולד בפתח תקווה, הצטרף להגנה. התחתן, הפך לאב, התגרש והתנדב לבריגדה היהודית. לחם באיטליה, בלגיה ולוקסמבורג ואחר כך חזר ולחם במלחמת העצמאות. התחתן בשנית והביא עוד שני בנים לעולם. הוא סבא שלי. זה בערך כל מה שאני יודעת עליו. הייתי רוצה שהוא יהיה עבורי סיפור חייו, אבל הוא סיפור מותו. 

את המחסן הזה של הכלים, הקטן, הדחוס, המקום האחרון שסבי ראה בחייו, אולי לא נועדתי לראות, אבל זה היה הכי קרוב לסבא שלי שאי פעם הייתי. עוד בטרם יצאתי משם ידעתי שמתוך המקום הזה אני מסרבת לקחת את המוות, השארתי אותו שם. לילות שלמים הפחיד אותי המוות ולא יכולתי לתמלל, מילים שהסתדרו בראש לא התרגמו לשפת דיבור. הן נותרו במחסן הכלים הישן שאיננו. נתלו לצד הפטיש, הפלאיירים, המפתחות.

תמיד זכרתי שסבא שלי מת ביום ראשון, היום, 30 שנה אחרי, בדקתי לראשונה את התאריך. הוא התאבד בשבת. היום בו נכנסתי למחסן הכלים, היה היום בו 23 שנים אחרי ילדתי את בני הקטן. 

הייתי בת 12 כשהבנתי שהבחירה בחיים יכולה להביא לשינוי ושום אפשרות אחרת, למרבה הצער, לא. 

יום שבת, 26 במרץ 2016

טקס חניכה, טבילת אש וקול פנימי - מחשבות לקראת בר מצווה

בתוך כל הציבורי המטורף, מתנהלים להם החיים הפרטיים וההתחברות של המציאות הפוליטית והמציאות הפרטית היא לעיתים דרך מצויינת לבחון תהליכים, להקדיש למחשבה לדברים שנראים ברורים מאליהם והם לא. בר המצווה המתקרב של הבכור הוא נקודה כזו באופן מובהק.

כאמא אתאיסטית, ישראלית ויהודיה חשבתי על טקס בר מצווה כולל עליה לתורה אבל ברוח שלנו, טקס שישאב מהמסורת אבל יביא את הפרשנות שלנו כחילונים ישראלים, מתוך הבנה שטקס ההתבגרות הזה אינו רק דתי, הוא גם עוד שלב בדרך להפוך לאדם בוגר שיקח חלק בתוך החברה אליה נולד. מתוך דגש של מסורת חברתית וערכית יותר מאשר מתוך אמונה באלוהים, לא כדי לקבל עול מצוות, אלא לקבל עול מוסר. חשבתי על טקס שמשלב מחד מסורת של דורות ומאידך מבטא גם את השינויים שהם חלק מההתפתחות האנושית והתקדמות הזמן. כבר התחלתי לחשוב איך עושים את זה ואז החליט הבכור, אחרי בר מצווה של חבר, שהוא בעצם רוצה לעלות לתורה בתנועה ליהדות מתקדמת. 

מצחיק שמאותה חגיגת בר מצווה, שהייתה מקסימה, יצאנו שנינו עם מסקנות כה שונות. אני, שעליתי לתורה בעצמי לפני כמעט שלושים שנה ואין ספק שזו היתה חוויה מכוננת מבחינתי, פתאום הבנתי כמה רחקתי וכמה הטקסים הדתיים האלה זרים לי, כמה המחשבה על אלוהות יוצרת אצלי כמעט רתיעה פיזית. ואילו הבכור ראה טקס שמצא חן בעיניו.

אחד הדברים שכהורה אני מעבירה לילדיי זה לא רק החופש לבחור, אלא החופש והחובה לחשוב עבור עצמם ולא לאמץ את נקודת המבט שלי. פעמים רבות אני מוצאת את עצמי מסבירה קודם דעות אחרות לפני שאני אומרת את שלי, בעיקר משום שאני רוצה שיגיעו למסקנות שלהם בעצמם. לעיתים, כשהבכור משמיע משהו שנשמע כמו תעתיק של דעה שלי, אני הראשונה לשאול ולהטיל ספק. כזו אני, אם יש מטען שאני רוצה שהילדים שלי ישאו איתם בבגרותם זה לחשוב לבד, לשפוט, לא לעבוד על אוטומט, שהספק הוא זה שיתווה את חשיבתם. 

זו בדיוק הסיבה שמיד תמכנו ברעיון שלו, בר המצווה שלו כשמו כן הוא - שלו. בר המצווה הוא הזדמנות להעמיק ביהדות, מקורות שיוך, תולדות המשפחה, ערכים ובחירות. הפרשה של הבכור, פרשת "בלק", מזמנת אפשרות לדיון על נושא הבחירה האישית וחשיבות המחשבה, שיקול הדעת וערכי יסוד. את נושא האחריות לבחירות העצמאיות אני מנסה להעביר בדברים קטנים כגדולים. אם בחשיבות המחויבות לחוגים שלקח על עצמו, אם בהתייחסות למצבים בתוך המשפחה או מול חברים וגם במעורבות שלנו כיחידים בתוך החברה. לא תמיד זה מצליח, לעיתים אני מתנחמת במחשבה שהזרע נטמן ויציץ במועד מאוחר יותר.

כל נושא הבחירה וערכים נכנס גם לפוליטיקה ואירועי זמן האחרון נכנסים לאיזושהי פרספקטיבה עם הפסוק הבא שנמצא בתוך הפרשה וכל כך רלוונטי גם עכשיו - "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". ביומיים האחרונים, כשפרשת החיל שירה בראשו של מחבל מנוטרל הפכה לשיחת היום, מעניין להסתכל על הפסוק הזה. בעוד מרבית הביקורת לאחרונה מתמצה ב"זה לא טוב לתדמית", השאלה המוסרית של איך אנחנו מתנהגים נדחקת והשאלה איך אנחנו נראים עולה. אז אנחנו לא נראים טוב כשאקוניס צוחק על דמעותיה של מוגריני, אנחנו לא נראים טוב כשכץ רואה בשוקולד הבלגי סממן לליברליזם המזמין טרור, זה לא נראה טוב שסמוטריץ' אומר שמנהיגות נמדדת בתמיכה בחיל היורה ומציין ששר הביטחון גינה ותסיקו את המסקנות. זה לא נראה טוב, כי זה לא טוב והשאלה היא אינה תדמיתית אלא שאלה מוסרית. 

זה חובר גם להגדרה של אלי בן דהן, סגן שר הביטחון, שסופד לתא"ל מוניר עמאר וקורא לו ידיד אמת. זה מה שקורה לנו - "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". זה לאן שלוקחת אותנו ההנהגה הנוכחית. לא רק מול הפלסטינים אלא גם מול אזרחי המדינה. לקושיית המה נשתנה שנידרש לה בקרוב אפשר להוסיף "שבכל השנים היינו גזענים בסתר, היינו גזענים בסתר והקדנציה הזאת, הקדנציה הזאת הגזענות גלויה".

העניין הוא שכדי להיות עם הבחירה עלינו לדרוש מעצמנו דווקא להיות מוסריים יותר, לא לחשוב מה יחשבו עלינו, אלה לבחור בעצמנו איך נרצה להיות בעיני עצמנו. מבחינתי טקס הבגרות של הבכור הוא להיות נאמן לעצמו, למוסר ולערכים הומניסטיים. העניין הוא שטקס בר מצווה הוא לא רק טקס התבגרות אישי, הוא טקס חניכה לחברה. אלא שלחברה הזו, אליה נכנס בכורי, יש היום ערכים אחרים, יש גזענות אינהרנטית וחוסר סבלנות והמון שנאה. במידה רבה לטקס החניכה הזה של בני הוא צריך המון אומץ להחזיק היום בערכים האלה ולהישאר נאמן אליהם למרות הסחף. טבילת האש בחברה הישראלית לא תהיה קלה, אבל יש לה עוד כמה שנים של ילדות ותמימות ואפשר לקוות שהרצון לשנות לא יפוג גם אחרי.

הקול של בכורי עוד לא מתחלף, אבל התפקיד שלי כהורה הוא לשמור שהקול הפנימי שלו ילך ויתחזק ובעיקר יהיה יציב ומלא תקווה לקראת עתיד לא פשוט. היותי אתאיסטית לא מפחית את מידת האהבה והעניין שלי במקורות, ולכן אני לא צריכה ללכת רחוק כדי למצוא את התשובה למה צריך לעשות, היא כתובה בהפטרה של הבכור: הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה יְהוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד
ואם יגדל הבכור לעשות משפט ואהבת חסד, ואם יגדל להיות אדם ואם ימשיך להאמין באדם, הרי שעוד יש תקווה, ובתקווה יש הרבה נחמה.

יום שישי, 24 באפריל 2015

דברים מבפנים ודברים מבחוץ

שיחת נשים שהיתה לי השבוע העלתה נושא מעניין. האדם שאנחנו הוא תלוי אופי, נסיבות חיים ובחירות. לבחירות שאנחנו עושים יש השלכות בהמון מובנים. הדוגמא המובהקת היא זוגיות, כאדם אני מאמינה שזוגיות משמעותה שכל אחד בזוגיות עמוד בפני עצמו והבחירה להיות ביחד עושה את הבחירות האישיות ליותר מוצלחות ואת הביחד המסוים הזה נכון לשניים המסוימים האלה. ברור שזה פשטני, אבל בעיניי זה כלל מנחה, אם לכל אחד מבני הזוג טוב בנפרד וביניהם יש חברות ומשיכה, או הנאה הדדית הרי שזה בדיוק נכון. להם. זה יותר מזה, אני יודעת, אבל זה משהו שטוב לחיות באורו. הבחירה שאדם עושה להיות בזוג יש לה השפעה על התנהגות, על אופי, על בחירות נוספות, היא לא מנותקת והתיחום של כל המשתנים אינו ברור וקשה לפרוט אותו לפרוטות. אבל השינויים ההכרחיים האלה במהלך החיים, שאין אדם שלא עובד בצורה כזו או אחרת, האם הם ממשיכים להתבטא בבחירה מחודשת בכל יום בבחירה המקורית או האם הם מביאים לרגע שבו יש צורך לעשות בחירות אחרות?
Image result for Choice
קלישאה, קלישאה, אבל נכונה

רוצה לומר שדברים שהתאימו בעבר והם טובים ועדיין טובים, האם היו הופכים להיות הבחירה שלנו גם היום בהינתן אפשרות לבחירה מחודשת? וזו שאלה מעניינת וגם מאוד לא הוגנת. והיא לא הוגנת מהמון סיבות, ראשית כי מי שאתה אינו מנותק מהזוגיות אם אתה בזוגיות, כי החיים הם הרבה יותר מרצף של בחירות בלבד, כי אם לא היית עושה בדיוק את הבחירה הזו לא היית מגיע בדיוק לכאן ואם טוב לך כאן אז אולי בכל זאת זו הבחירה הנכונה. אבל היא גם נורא מעניינת, כי עשית בחירה, ובהנחה שהיא היתה טובה, אתה חי איתה ונהנה ממנה, אז למה זה בעצם שהשאלה אם היית משנה משהו תהיה עניינית? בשיחה שלנו התובנה היחידה שעשתה את השאלה לעניינית היא ההנחה שאם חיים פעם אחת, צריך לדעת להפיק מהחיים את המירב. זאת אומרת שאם בחירה הופכת לפחות עיניינית, שווה לבחור אחרת. הבעיה היא שזה אף פעם לא ממש ככה. 

אם חושבים על כל דבר אחר חוץ מזוגיות, הרי שמבחינה חברתית (זה לא שעברתי לדבר על אוכל), גם אם יש חברים ותיקים שאנחנו ממשיכים להיות בקשרי חברות טובים, הם בודדים וגם איתם יש תקופות חזקות יותר ופחות. אבל בעיקר - לרוב לכל תקופת חיים יש את החברים שלה. השינויים שעוברים עלינו בחיים גם מביאים לשינויים פרסונליים מבחינת הסביבה הקרובה אלינו. פרימה של קשרים, הידוק קשרים, שמירה על קשרים, יצירת קשרים חדשים - זה אף פעם לא נשאר אותו דבר, יש משהו מאוד דינאמי במעגל החברתי. הוא מעיד על נסיבות חיים, אבל גם על שינויים שאנחנו יוצרים כל הזמן בעצמנו, במוקדי העניין שלנו, בסבלנות שלנו, במי שאנחנו. עם זאת, זוגיות היא מוסד (איזו מילה נוראה), אליו אתה נכנס בצורה מסויימת, מתעצב ומשתנה וכמוך גם השותף/פה שלך ובכל זאת למרות שלפעמים נוצרים שינויים אמיתיים עם השנים, הביחד הזה נשמר, לפעמים. האם הוא נשמר כי באמת טוב לנו או האם הוא נשמר כי נוח לנו? והאם זה באמת חשוב? ומה זה משנה בעצם אם היום היינו מחליטים אחרת? מה שמשנה תכל'ס זה האם בכל זאת בתוך הבחירה הזאת כן טוב לנו ולא אם היינו בוחרים אחרת. המחשבה האם טוב היא תמיד רלוונטית, כמוה, אני מניחה, גם האם יכול להיות יותר טוב, אבל השאלה אם אתה רוצה טוב אחר היא בעיקר שאלה של משבר והיא לא אמורה להתעורר אם אין משבר. 

Image result for habits quotes
אמרנו רצף, לא?
הנה עוד דרך להסתכל על זה
אני חושבת שאנחנו חוששים להתפלסף ככה על החיים, כי יש בזה משום השינוי, אנחנו פחות אוהבים שינויים - הנה לכם עוד קלישאה, אם כבר יצרתי רצף - אדם הוא חיה של הרגלים. יש משהו טוב בהרגלים, כל עוד הם באמת חיוביים, יש מקור של נחמה בוודאות ידועה בתוך עולם דינאמי וגדוש אירועים. הישן והמוכר גם מביא עימו המון שקט, שלא לדבר על ההשפעה שיש לו על עוד אנשים ואגואיזם , לדעתי לפחות מוצדק רק עד גבול מסויים. וזה יותר מזה - החיים הם אף פעם לא מצב חד פעמי ונטול הקשר. אז מה בעצם צריך לעשות ואיך זה מתיישב? אין לי מושג. אני מניחה שבתנאים משתנים, הכללים משתנים. אדם טוב לו גם כשמסביב טוב לו ולכן הבחירה היא הרבה יותר מסך שאלה אחת בלבד. אולי הפגם האנושי הוא הבחירה בפנטזיה, שאפשר או שאי אפשר להגשים? לפעמים היא נשארת פנטזיה ולפעמים היא מושגת ותמיד יש לה מחיר. אנחנו נוטים לבחון דברים לפעמים בצורה פשטנית, שזה תהליך נכון אך הוא גם מוטה בשל ההשפעות השונות שאנחנו נוטים לבטל בעת חשיבה אך הם לא עומדים בפני עצמם ולבד במרחב במורכב הזה שנקרא חיים.

ואז אני חוזרת להנחה הבסיסית שלי שאדם צריך לשאוף שיהיה לו טוב, כמו המעגליות של חברים שכל אחד מתאים למשהו מסויים, הטוב שאנחנו יוצרים לעצמנו בחיים אף פעם אין לו מקור אחד. הדברים שאנחנו נהנים מהם בחיים אינם באים אחד על חשבון השני, אלא מקורם באיזון. זוגיות איננה מקור החיים היחידי, היא מתקיימת בד בבד עם שאר הדברים בחיים, אחרת באמת אין לה הרבה זכות קיום. זוגיות היא הביטאט אם תרצו, בו יש המון מקום לשגרה של ביחד ולשגרה של לבד. כדי לבנות את ההביטאט הזה יש צורך לבנות אותו מדברים שמוצאים בחוץ ודברים שמוצאים מבפנים. זוגיות זה לא המקור להכל, אבל היא נמדדת בגמישות שלה להכיל שני בני אדם שונים ומשתנים ויכולה להתמודד עם השונה ולשמור על המוכר כמשתנה קבוע ויציב בתוך הבלאגן. 

לקח לי זמן להבין שיש דברים שאותם אני מקבלת ממקורות אחרים, כמו הצורך באימון של הגוף, שהוא מנוגד ליצר ההשרדות (כן כך במקור) של בנהזוג, שלמדתי לפנות את הזמן בשבילו כי הוא צורך שאני לא מוכנה לוותר עליו. כמו העובדה שזה שאנחנו לא מדברים פוליטיקה לא אומר שאני לא מדברת פוליטיקה רוב הזמן, קצת גם איתו עד שהוא נשבר. זה בדיוק הרעיון של זוגיות, הפיתוח האישי של כל אחד מבני הזוג ואם הזוגיות הזו נכונה, כל אחד מוצא את עצמו ואת הדרך הנכונה בשבילו, והדרך הזו משתלבת ושונה וזה לגמרי מה שזה צריך להיות. השאלה שצריך לשאול זה לא כל הזמן מה נכון לכרגע, אלא מה נכון לי לדרך הארוכה הזו שקוראים לה חיים. התשובה לזה היא גם הכוח שמאפשר לך כל יום לבחור מחדש את מה שנכון לך.

החיים הם הרבה יותר מורכבים (הסיפור הזה של הקלישאות לא נגמר בפוסט הזה), החוכמה, אני מניחה, לפחות מבחינתי ואני מבטיחה שאני לא מנסה לשכנע פה אף אחד, היא לדעת למצוא את מה שנכון לך ואת מה שעושה לך טוב (בהנחה שזה לא פוגע באף אחד), לדעת מתי לפלס לך את הדרך שלך ולצעוד בה מתוך אמונה פנימית, לדעת להתנתק מההמון והרעש שהוא עושה, לפקפק ולחשוב ולהיות נאמן לעצמך. אולי זה בדיוק מה שעושה את החיים האלה למלאים, הנאמנות לעצמך, הידיעה שאתה בוחר למענך. זה לא תמיד הכי טוב או הכי נכון, אבל זה מה שהיית עושה בהנחה שהחיים הם מוגבלים מטיבם. יש משהו בשילוב הזה של פריסת המציאות לשביבים של וודאות בתוך אי וודאות מוחלט. כנראה שזוגיות שזה המקום שבו אתה יכול לבחון את עצמך כי מה שיש בו בעיקר זה המון ביטחון.

יום שני, 6 באפריל 2015

תובנות קפה מהסוג האישי

לפעמים רגע בחיים, שלא היית מוכן אליו, תופס אותך פתאום מלא בתובנות והרהורים ואתה מוצא את עצמך אומר דברים שלא חשבת עליהם, אבל איכשהו הם יוצאים מהפה שלך לגמרי מגובשים. זה רגע מפתיע, אך אם נתעכב על אלמנט הפליאה בהכרח לא תהיה התמקדות בעיקר, תכל'ס די להפך. לכן, הבה לא נתמה על התמיהה. בשבת, אחרי בוקר שנפתח נכון וכלל אימון ריצה מצוין, קניות בסופר, קצת עבודה, הכנת צהריים והרבה מאוד קפה, יצאתי לקפה, שזה אומר שלא הייתי מוכנה מנטלית לשיחה שבאה בעקבות היציאה לקפה. מה שכן זה מעיד, ולא בפעם הראשונה, על חשיבותו של הקפה.

עזבו את הסיטואציה או את מי שהיתה איתי, כי זה פחות רלוונטי. אבל היתה לנו מן שיחה כזו של ליד החיים, לרגע אני לא שוכחת את האיום האיראני, come on, תנו לי קצת קרדיט. זה לא סוד, פשוט כי כבר סיפרתי לכם, שכל לילה, במיטה, אני עוברת על היום שעבר, מנסה לחקור איפה הוא היה טוב, איפה כשלתי ואיזה לקחים להפיק. כזו אני. אני מאמינה בספק, כמו גם בזה שאני יכולה להשתפר מדי יום. אני חושבת שזו אחת הסיבות שלא איבדתי את עצמי, למרות שהספקולנטים שביננו כבר ידעו להגיד לי באפוקלפטיות נחרצת שאם אשקע בחינוך ביתי, אאבד את עצמי לנצח ואז אמצא את עצמי כשהילדים מחוץ לבית מחוסרת עניין בחיים. זה לא ממש עזר כשהסברתי שאני דווקא לומדת על עצמי המון ואפילו מגדילה את ידיעותיי בתחומים רבים. אנשים לא אוהבים אנשים שהולכים נגד מה שמקובל. 

כך או אחרת, השנים האחרונות, שהן כולן שנים של חינוך ביתי, עשו לי רק טוב. היה את השלב ההמום משהו שעוד הייתי כל כולי בתוך ילדים קטנים וחיתולים והנקות ובלאגאנים, אבל גם בתוכן למדתי את מה שנכון לי ולאט לאט התעצבתי כאמא, ולמרות שזה אמור להיות טבעי, וזה אכן כך, עדיין יש צורך לשכלל את הכישורים בתוך התפקיד האוטומטי אך הלא-פשוט הזה. אח"כ התחיל להתפנות זמן ולאט-לאט לקחתי אותו לעצמי. החזרה לריצה היתה הרבה מעבר לפיזית, החזרה לכתיבה היתה הרבה מעבר למקצועית והחזרה לעצמי ולהתייחסות אלי, כולל להנות מהמקום הזה שהגעתי אליו בגיל 40 היא נטו שלי והיא לגמרי מבורכת.

מסתבר שכל נקודות הציון האלה, הגיעו בזמן ובמקום שלהן וכנראה שהגיעו נכון. חשבון נפש הוא משהו שלרוב אנחנו עושים אחרי או תוך כדי אירוע שמחייב אותנו לצאת מהאוטומט. מכיון שלרוב איננו נדרשים לכך, השגרה, הקבלה שלה ובמידה רבה העדר השיפוטיות, או שמא נכון יותר לומר הדחקת השיפוטיות, מקילה עלינו בלהעביר את היומיום בלי לחשוב על המשמעות של זה. השאלה שתמיד מטרידה אותי היא האם בכך אנחנו לא חוטאים פילוסופית למטרה לשמה אנחנו כאן או שאולי זו הדרך היחידה להעביר את החיים. ברור שלא תהיה לי תשובה לזה, יש לי רק את מה שנכון לי - אני בוחנת ובוחרת. תמיד. בצורה אגואיסטית למדיי אני רוצה להגיע כל יום למיטה בחיוך. 

יש משהו מאוד דטרמיניסטי במחשבה שכל יום יכול להיות האחרון, הפחד הזה מהמוות שאורב לך מעצם היותך חי יכול להציף, אבל לא לחשוב עליו לא הוכח כערובה שהוא לא יגיע ויש להניח במידה גבוהה של ודאות שאין אחד שלא פגש, פוגש או יפגוש אותו. הפתאומיות של המוות היא טאוטולוגיה של וודאות לא וודאית, זאת אומרת היא בוא תבוא אך תהיה מפתיעה בדרכה. בעיני זו סיבה מעולה לחפש את המקום שעושה לך טוב שהוא לחלוטין אגואיסטי, מה שיפה בכל הסיפור הזה הוא שכשטוב לך, מידה מסויימת של טוב גם ממשיכה הלאה עם מי שאתה נוגע בהם. בתוך האוטומט של החיים, אני מקפידה לעשות את הבחירות שנכונות לי, כמובן שהן לוקחות בחשבון גם אנשים אחרים, אך הרעיון הוא למקסם את הטוב. 

האינסופיות של הבחירות, היכולת לדמיין, להציב מטרות ולייצר אתגרים אישיים מאפשרת יצירה של דרך שהיא לגמרי פרטית ומספקת. הכניעה ליומיום, לקונבנציות, להתאקלמות בתוך העדר, לא באמת יכולה להביא לסיפוק הדחפים הקמאיים שנמצאים בתוכנו, להפך זו דרך נהדרת לעשות להם סובלימציה ולהכפיף אותם לכללים של אחרים. זה לא שאני מורדת בקונבנציה, אני כן מצד אחד אבל מצד שני אני מקבלת על עצמי את עול הכללים החברתיים, אלא שאני עושה את זה בדרכי. יש דברים שאקח ויש דברים שלא, ההליכה עם העדר לא יכולה להיות הבחירה שלי, היא לא נועדה למי שרוצה לפקפק. אני מעדיפה לעשות את בחירותיי שלי שפעמים יתכנסו אל העדר ולרוב לא. 

הניסיון להיות שלם עם עצמך יכול להעשות מתוך השוואה לקונבנציות מוכרות ויכול להעשות מתוך הקשבה עצמית וכמובן אינסוף האפשרויות שבאמצע. אבל כך או אחרת, אין אפשרות באמת להיות שלם עם עצמך כל עוד אתה תלוי באחר. לכן, בעיניי לפחות, היכולת להיות שמחה או מרוצה או שלמה תלויה אך ורק בעצמי. זה לא אומר שמעשים של אחרים אין בהם משום הפגיעה או ההעצמה, זה רק אומר שההתגברות עליהם היא אישית והיא נבנית מתוך הכוח שאנחנו מייחסים לעצמנו. ככל שנייחס לעצמנו יותר יכולות או כוחות כך נוכל למצוא אותם הלכה למעשה. זה נכון לחיים בחברה וזה נכון גם לזוגיות. 

בנזוגה של בת שיחי הלך השנה לעולמו בצורה פתאומית להחריד. זו לא תהיה קלישאה להגיד שאבדן שכזה מטלטל את העולם שלך. במידה רבה התקופה הראשונה מייצרת צורך ביצירת מציאות אלטרנטיבית, כזו שאת בודה מליבך כדי להמשיך מציאות שכבר לא תתרחש. עולם דימיון מייצר בריחה שידוע שהיא מדומיינת ועם זאת הכרחית. הניעות האנושית בין אוטומט להתמודדות עם המציאות היא הוכחה לכמה הנפש האנושית בכל זאת חזקה דיה לכל סוגי ההתמודדות. מה שמוביל אותי לסדקים הקטנים האלה שאכן יוצרים את השלם, לפעמים הוא ישאר חרוץ לנצח, אפילו שבור וזה לא יעיב לשניה על שלמותו. אני לא יכולה לדבר על זוגיות ברמה של שני חצאים, אין לי את הפריבילגיה של להיות תלותית במישהו. אני יכולה להתנחם, להתחזק, להתמלא בעזרת הסובבים אותי, אני יכולה לקבל מהם המון (לו, רק הייתי יודעת לבקש, אבל זו כבר בעיה אחרת) אני חיה בזיקה אליהם, אבל האני שלי אינו תלוי בהם. 

אולי זה נראה לאנשים מקור של ניתוק, אני לא חווה את זה ככה. אנשים שחושבים שאני עושה את החינוך הביתי כי אני מקריבה את עצמי לטובת הילדים, לא מסוגלים להבין את הרווח האישי שצומח לי מזה, מעבר לתועלת שלהם. עולם שלם של מושגים והוויה נפתח בפני עם ההחלטה הזו והיא לא הותירה אותי מרוקנת, להפך יש בה סיפוק יומיומי. זה תקף בחיים כמו גם בכל מערכות היחסים שלי - אני אוהבת כמו שאני אוהבת בלי לבחון מה אני מקבלת בתמורה, אני שם לא כשטוב לי או רע לי - אני שם כל הזמן רק בלי לנסות לשנות את מי שנמצא בצד השני. 

אם יש משהו שלמדתי לעשות בשנים האלה של חינוך ביתי זה להגיע להבנה ברורה עם עצמי, אני מקבלת את עצמי כמו שאני, אבל גם מקבלת אחרים כמו שהם. אין פה משום טענה לניתוק חברתי, להפך, אני נמצאת במקום שאני רוצה ומסוגלת הרבה יותר להכיל אנשים, לעזור ולתמוך, כמו גם לנתק את עצמי מהסיטואציה. התנהגויות של אחרים כבר מזמן אינן קשורות אלי (אלא אם כן הן של הילדים שלי וגם אז בערבון מוגבל), לומדת לקחת דברים בפרופורציה. שאלות מתקרבנות כמו: מה עשו לי? או איך אפשר היה לשנות? אלה כולן תהיות שאין להן יותר מדי מקום כי אין בהן משום סיוע להווה או לעתיד. צריך ללבן אותן אישית ולהמשיך הלאה. האם זה פועל תמיד? בהכרח זה לא. האם גם אני לא מצליחה תמיד לנתק את עצמי מהסיטואציה? כן, זה אפילו קרה לי ממש בליל הסדר. אבל אם יש דבר אחד שהבנתי, גם אם מתחוללת סערה, היא שאין שום סיבה לעמוס בעיות של אחרים על עצמי. 

אני לא חושבת שיש דרך אחת לחיות את החיים, מלבד לנסות להיות מוסרי, לא לפגוע, ולא לקדש דבר יותר מאשר את החיים, מתוך אמונה אמיתית שהבחירה היא אישית והיא בכל מקום. כוח וביטחון הם לא תולדה עצמית, הם לגמרי תולדה של מערך יחסים עם החברה, אבל מערכת היחסים הזו טובה הרבה יותר כשהיא אינה תלותית. בעולם שמורכב הרבה מחוסר וודאות, התפקיד שלי הוא לצמצם את חוסר הוודאות שלי כדי למקסם את הבחירות, ככל שהמשוואה שלי תהיה בלתי תלויה, כך הסיכוי שלי להגיע להחלטה טובה יותר הוא טוב יותר. אני מוצאת את זה בחירה מצויינת בכל יום.  

  

יום שבת, 14 בפברואר 2015

שולה אלוני ואלבר קאמי - המפגש שמתנהל במוחי

כל כך הרבה דברים קורים שהייתם מאמינים שלא אפסיק לכתוב, בכל זאת זה לא סוד שיש לי דיעות על כל דבר. כל השבוע היה רצוף בהתחלות של פוסטים שלא ממש מגיעים לסופם ובאופן טבעי גם לא לפירסומם. הסיבה לכל זה היא פשוטה כי כל פעם שאני מתחילה לכתוב על התרחשות מסויימת, אני חוזרת שוב ושוב לאותה נקודה. אם זה מעייף אותי, זה וודאי יעייף אתכם. אז השאלה היא מה לעשות - לעייף אתכם? לא לעייף אתכם? לעייף את עצמי? מה? ברגעים כאלה איכשהו אני חוזרת לשולה אלוני. לא כי אני משווה עצמי אליה - קטונתי, אלא משום שבמידה רבה היא נדבך חשוב בעיצוב מי שאני היום והיא בהחלט אחד מהמודלים לחיקוי שאימצתי. היא ידעה להילחם, היא גם בטח לא היתה נכנעת וממשיכה לומר את משנתה באדיקות שוב ושוב.

רגעים כאלה מובילים אותי לעיין בספרון של אלבר קאמי "מכתבים לידיד גרמני". חוץ משולה, רק אני ובנהזוג נגענו בספר הזה מאז שהיא נתנה לי אותו. ואני חוזרת אליו הרבה, מדמיינת קצת אותה מדברת אלי דרכו (אין צורך לאשפז אותי - תודה). יש המון עוצמה במפגש הזה בין הקריאה בקאמי והזכרונות משולה והשיחות שלנו על הספרון הזה, רגעים שלא אשכח והם שם עם כל מבט מרפרף, עם כל דפדוף. כמו מצפן חיצוני שמכייל מחדש את המצפן הפנימי שלי.

ארבעה מכתבים בסדרה כתב קאמי והם התפרסמו במסגרת העיתון Combat  של המחתרת הצרפתית שהוא היה עורכו. יש הטוענים שהוא כתב אותם להיידיגר שהצטרף לתנועה הנאצית, את היידיגר קאמי איבד אבל הרוויח את סארטר (פרט טריוויה בלתי חשוב בעליל). המכתבים האלה במידה מרובה הם סוג של מצפן שלי ואפילו מקור של כוח. היכולת של קאמי להעביר את האמת שלו במכתבים האלה, את המוסר הבסיסי שהוא נר לרגליו, מעוררת השראה (כן, ממש כך). המכתבים האלה, הגם שנכתבו בתקופה חשוכה ביותר בהיסטוריה, הם לחלוטין נצחיים בעיני. קאמי מתאר לא מאבק בין צרפתים לגרמנים, גם לא מאבק בין אומות, אלא מאבק בין תודעות מחשבה. קאמי בעצם טוען שיש משהו שהוא גדול יותר מתחושת הלאומיות או כל תחושה קהילתית/שיוכית, שיש ערכים שהם מעבר לאידיאולוגיה כזו או אחרת ועל זאת צריך כל אדם להיאבק. הצדק כערך המוסף שלנו כבני אדם, אם תרצו.

בעיני הטענה הכי חשובה של קאמי, ואני משתמשת פה בחירות הפרשנית שלי, היא כזו - לאדם יש החופש לבחור, אבל כדי לאפשר לי לעשות את בחירות אישיות אני (כל אדם) צריך להילחם למען ערכים מופשטים יותר, אוניברסליים יותר, למען זכויות אדם, חירות ודמוקרטיה. הבחירה הראשונה שלנו לפני כל שאר ההגדרות, לפחות מהקריאה שלי את קאמי, היא קודם כל הבחירה במשולש הזה של צדק, שוויון וחירות. זה היה המאבק אז, כמו שגם זה היה המאבק לפניו ואחריו.

בעיניי זה המאבק שלנו עכשיו. השיח הציבורי היום, בו אנשי ימין, כמו נתניהו ובנט, מסמנים את מחנה השמאל כבלתי לגיטימי, הוא בעיני קריטי ולא בגלל שאני שייכת למחנה הזה של הלא לגיטימיים, לא ציונים, אנטי-ישראלים. אני מאמינה באמונה שלמה בדיעות שלי ולא ממש משנה לי איך אסומן. להפך, לפי מצב העיניינים נראה לי שיהיה לי הרבה יותר נחמד אם יפנו אותנו לאיזה גולאג שמאלני. אבל הנקודה היא שלתחם את מגבלות השיח הפוליטי זה לדפוק יותר ממסמר אחד בארון הקבורה של הדמוקרטיה.

כבר שנים שיש כאן שלטון שעושה בשמי דברים שמגרדים אותי מבפנים ועשים לי חררה, ולא משנה אם אצא נגדם או לא הם נעשים גם בשמי כישראלית, ועדיין אני בוחרת לחיות כאן ואני לא עוזבת ואני אפילו אזרחית ממש טובה. ועדיין, ולא משנה מה הסדר, בהגדרות שלי את עצמי תופיע ההגדרה "ישראלית". אני מקבלת את הדין שמרבית הישראלים לא רואים את הדברים כמוני, אני לא מתנגדת למשטר, הולכת להפגנות ולא עוברת על החוק בשום צורה. נראה שהבחירות האלה באות לא רק לסמן אותי כ"הם" ו"לא לגיטימית" אלא באות להשתיק את הקול שלי, להדיר אותו מהנורמות המקובלות. זה כבר משהו שצריך להדליק אורות אדומים לכולנו, אם לא תהיה פה דמוקרטיה, שום טוב לא יצמח מזה. במקום שמצמצמים שיח, הלכה למעשה תצומצם הדמוקרטיה. אין שום דוגמא בהיסטוריה שמשהו טוב יצא מתהליכים שכאלה.

הבחירות האלה, שעולות למשק הזה המון כסף, הן בזכות מנהיג שביקש מלכתחילה יותר "משילות", שבוחן חוקי יסוד שעלולים לסכן את זכויות האדם בישראל, שמכנה לפני בחירות חלקים שלמים מהאזרחים כ"הם", "הם" הוא אף פעם לא חלק מ"אנחנו". כל אלה חוברים מבחינתי לתמונת מצב בה ישראל נדרשת למעשה לבחור האם היא תיתן לגיטימציה לאיש כזה לנסות שוב את מזלו בלשלוט עלינו, אולי הפעם עם ממשלה יותר נוחה, כזו שתאפשר לו לעשות "סדר" ולגרום לכולנו לדקלם אחריו מהם גבולות השיח שמתיר המנהיג (טוב, אווה קיסר זה מיוון, ושם הדמוקרטיה התחילה, לא?). העובדה שאנחנו בכלל מוכנים לשקול את השיח הזה שמתווה ראש הממשלה, תכל'ס יש לומר מאמצים את השיח, היא הרבה יותר ממעציבה ו/או מדאיגה.

הסיפור האחרון של פרס ישראל רק ממחיש את זה שוב, נתניהו לא מדבר על איזון פוליטי, הוא משתמש בז'רגון של איזון פוליטי ובעצם מצהיר על פוליטיזציה - לא עוד שופטים מכהנים או מועמדים שאינם דוברים את השפה שמקובלת על נתניהו. זה מה שנתניהו אומר, אבל אל תדאגו, הוא ימשיך להטות את זה ככה כדי שזה יראה כאילו זה "ממלכתי", רק שאין שום דבר ממלכתי בראש ממשלה שרואה בחלק מציבור האזרחים "הם". אני לא טוענת שאין צורך לבחון מחדש את נושא ועדות השופטים של פרס ישראל, אך זה לא יכול להיות בשם דעות פוליטיות, זה לחלוטין לא רלוונטי לנושא הפרס. נתניהו מתמרן אומה שלמה להעדיף לאומנות ותחושת ביחד על פני העדפת המכנה המשותף לכולנו, זה שלא צריכה להיות בו מחנאות פוליטית, ערכי הדמוקרטיה. 

דמוקרטיה. זה כל הזמן הנקודה הזו. כן. ככה בכלל הפוסט הזה התחיל.

וכמעט שכחתי שהבטחתי ליוגב רבל שאזכיר אותו בסוף אחד הפוסטים שלי, בכל זאת הוא היה הראשון שענה נכון על איזו חידה מתוחכמת (או שלא) שלי וחיכה ממש בסבלנות עד שיצא הפוסט הזה. תודה

יום שבת, 3 בינואר 2015

מגבלות התפיסה של הילד הן קו הכיול ההורי

אני מוצאת את עצמי תוהה יותר מדי פעמים למה אנשים מחליטים לעשות ילדים, לפעמים אני חושבת שזוגות מחליטים להביא ילדים רק בגלל שהחברה מצפה מהם להביא ילדים, סתם קונבנציה שמעטים מאוד מערערים עליה. אבל קונבנציה, לא קונבנציה, אנשים נוטים לשכוח שההחלטה להביא ילדים לא משפיעה רק על חייהם שלהם, אלא משפיעה על עוד אנשים ובעיקר על הילדים עצמם. איכשהו פעמים נדמה לי שזו החלטה שהנוגעים בדבר לא חשבו עליה עד הסוף והמחיר שילדים משלמים עליה הוא כבד מדי. הורות היא לא חובה, אבל היא בטח לא נעשית על הדרך, אגב אורחא. אין מחוייבות ואחריות גדולות יותר מהורות במישור האישי שאנחנו לוקחים על עצמנו.

כל פעם שאני רואה ילד לבד שעות על שעות, או הורה שיושב עסוק בעינייניו ולידו ילד שלא מתייחסים אליו, או הורה שלא מפסיק להתלונן, משהו נשבר לי בלב. כן הנטל הזה שנקרא הורות הוא גדול, כן הוא לא תמיד כיף, כן הוא דורש אחריות שמעבר והוא אף פעם לא נגמר. אבל אני רואה יותר מדי הורים שמעבירים את ההורות על יד. הפריבלגיה שלי להיות כל היום עם הילדים היא לא נקודת ההשוואה שלי, אל דאגה. אבל מסביב מתגברת תופעת ה"הורה הטכני" (טכנומאטר וטכנופאטר), הורים שעובדים לפי איזו רשימת מטלות מנטלית, אפילו זמן האיכות הוא משהו שצריך לעשות עליו וי.

אנחנו עובדים בשבילם, רושמים אותם לחוגים, דואגים להם לצהרונים, קונים להם, מארגנים להם, חיים בשבילם, ובכל זאת לא על זה אני מדברת. אני שומעת מהרבה הורים, טובים, אוהבים ומודעים, שיש איזושהי חריקה בתוך המשפחה, שיש הרבה מתח וכעסים. לרוב ההורה לא יבין איך זה יכול להיות, הרי הוא עושה כל כך הרבה למען ילדיו. אבל הבעיה היא לא שההורה לא עושה מספיק, אלא שלפעמים בתוך כל הרצון הטוב, הוא מפספס את המקום הנכון לעשייה ומשקיע המון משאבים במקומות שפחות חשוב. 

הבעיה לדעתי נעוצה בנקודת הייחוס, כמו כל מערכת יש לכולנו נקודת ייחוס פרטית, מקום ההתחלה. העניין הוא שגם אם נקודת ראשית הצירים היא זהה להורה ולילד, מערכת הצירים וכיוונה שונה מהותית בין ההורה לילד. כהורים אנחנו מבקשים לכייל את הילד לצירים שלנו, אנחנו יכולים לקרוא לזה חינוך, עם כל הניסיון שלנו להבין את הילד, אנחנו לרוב נרצה שהוא יראה את הדברים מנקודת המבט שלנו ויתיישר. אבל כמו שהילד לא בגובה שלנו, הוא גם לא בעל תפיסה כמו שלנו ולכן מה שיראה לנו הגיוני כל כך יהיה לעיתים נשגב מבינתו. בעוד מבוגרים אחרים רואים משהו אחרת מאיתנו, אנחנו מנסים לייצר תיאום ציפיות הדדי, דווקא עם הילדים שלנו אנחנו לרוב מבנים את הציפיות בצורה חד-צדדית. אם נבין טוב יותר את יכולת התפיסה של הילד, נוכל לייתר אי הבנות מרובות ולא להאיץ את מנגנון ההתפתחות התפיסתית הטבעי שלו. כמו בהרבה מערכות אחרות האצת תהליך באופן לא טבעי, היא לרוב שלילית ומלווה בתופעות לוואי.  

הורים באים בדרישות נורא ברורות לגבי איך הילדים שלהם צריכים להתנהג, אך כמו במקרה הגמל שלא רואה את הדבשת של עצמו, הם לא רואים איך שהם מתנהגים והפער בין ההתנהגויות הוא גדול. זו לא רק העובדה שהורים לעיתים כועסים על ההתנהגות של הילדים שבעיקר משקפת את ההתנהגות שלהם, אם כי גם זו נקודה כואבת. ההורים שדורשים מהילדים שלהם להיות מנומסים בעוד הם רחוקים מנימוס כרחוק מזרח ממערב, או ההורים שצועקים כל הזמן וכועסים שהילדים שלהם צועקים גם, או ההורים שתקועים בתוך הסמארטפונים שלהם ולא מבינים למה הילדים שלהם גם עושים את זה, או שרוצים שהילדים יהיו מחוייבים לארוחות משפחתיות בעוד שהם לא באמת עושים כל מאמץ. אני לא מתכוונת לחנך את הורים מחדש, למרות שהייתי רוצה לעשות את זה לפעמים. מה שכואב לי זה בעיקר חוסר הרצון של הורים באמת להיות הורים, על כל המשתמע מזה.

להכין סנדביצ'ים (אני עומדת בסירובי לקרוא להם כריכים) לגן או לבית הספר, לדאוג לארוחות, ללכת לאספות הורים בבית הספר או להתנדב לועד הורים לא עושה אותך באמת הורה טוב או מעורב, זה בהחלט טוב ויפה אבל זה לא המדד, בעיקר לא לפי קנה המידה של הילד, שיכול להעריך את זה רק כמובן לא כמו שאנחנו היינו רוצים שיעריך. לעיתים אני חושבת שהורים בטוחים שמה שמגדיר אותם כהורים זה ביצוע המשימות המינימליות המתחייבות מכל הסיפור הזה שנקרא הורות. אני לא מדברת על מקרי קצה, אלא על הורים כמו שהסטטיסטיקה אוהבת לקרוא להם "נורמטיביים".

אני תוהה אם לא אחת מהסיבות להתנהגות מוחצנת יותר ולמתחים בתא המשפחתי ובקשר בין הורים לילדים, וברור שיש סיבות רבות אחרות, היא הנתק בקשר בין הורים לילדים. והנתק הוא לא כי אין מעורבות, זה מה שמתסכל, הנתק הוא למרות המעורבות. בעיניי זה בעיקר בגלל שילד רוצה מעורבות אחרת עם ההורים שלו. ייתכן שאני טועה. כן, זה לא אצל כולם, אבל זה כן נמצא ואני חושבת שהרבה מאיתנו או שלא רואים אותו או שמסבירים אותו בהמון סיבות אחרות. זה איכשהו תמיד "הנוער של היום", או הטכנולוגיה, או רמת החשיפה או כמות השעות המטורפת שצריך להשקיע בעבודה או אלף ואחת סיבות אחרות. מתי באמת ישבתם ובחנתם מה אתם עושים בשביל הקשר עם הילדים חוץ מכל הדברים הטכניים שאתם עושים? כן, חוץ מלהתפרנס, להאכיל, לכבס, לנקות, לבדוק שהם הכינו שיעורים, ללכת לפעילויות שבית הספר/הגן מחייב, להלביש, לנגב את הטוסיק, כל הדברים האלה ועוד הם נפלאים והם אכן השקעה בילדים, אך כל הדברים האלה הם עדיין לא תחליף לקשר.

יש כל כך הרבה דברים שאנחנו עושים ואחראיים עליהם במשך היום, יש המון דברים שאנחנו עושים למענם, אך מה אנחנו עושים איתם שהוא כיף? רק כיף. כתבתי פעם על אתגר ה- 30 דקות ביום, אני עומדת מאחוריו עדיין. המון דברים שאמרו לי שישתנו עם הילדים ככל שהם יגדלו לא באמת קרו. הם לא הפסיקו לחבק ולנשק, הם לא הפסיקו לספר ולהתייעץ ובעיקר לא אבדה הקירבה, להפך היא מתעצמת. אז נכון, הסיטואציה שלנו היא אחרת לאור העובדה שאני כל הזמן איתם, אבל זה לא העניין של כל הזמן להיות איתם, זה העניין שאני מנסה להבין את הצרכים שלהם, מעבר לכל המתבקש. כשאנחנו מדברים היום על איזושהו אבדן ערכים בקרב הילדים שלנו, אנחנו לא רואים את צמצום הערך הורה שאנחנו מבצעים בכל יום. זה תמיד הדדי.

כשמשהו מתחיל להיהרס, אני לא לוקחת את כל האשמה עליי, אבל אני כן מנסה לתקן את מה שצריך אצלי. כדי להניע שינוי אמיתי. עם הילדים, קודם צריך לבחון את עצמנו כהורים, לפעמים אפילו להתחבר לילד הקטן שהיינו ומה רצינו שהורינו יעשו. לרוב זה יהיה מנוגד לאינסטינקט ההורי והמחנך, אבל זה לא עושה אותו לא נכון, להפך זה יכול להיות המפתח לשינוי ולתחושת סיפוק גדולה יותר מהבחירה הכל כך חשובה הזו שעשינו בלהיות הורים.


יום שלישי, 9 בדצמבר 2014

חיוך פנימי - עוד קצת על עצמי בחינוך הביתי

אחד השינויים שאני הכי אוהבת בהתייחסות לנושא החינוך הביתי מאז שהתחלתי ועד היום זה שפעם היו מסבירים לי שאני מבזבזת את עצמי לדעת ולילדים לא יהיה טוב והיום זה כבר התחלף ב"וואוו, אני לא הייתי מצליח/ה" או "כל הכבוד". ההבדל הזה הוא קיצוני. תהיתי מאיפה הוא מגיע, אם הוא מגיע כי כבר הילדים גדולים ורואים שזה עושה להם רק טוב או כי אני פיתחתי ביטחון בדרכי ואני כבר יודעת שהשנים האלה לא מתבזבזות. כלומר, כן, לא המשכתי את הדוקטורט ולא פיתחתי לי קריירה, אבל אני עושה את מה שטוב לי, מפתחת את עצמי, ויודעת שבחיים האלה אני עושה את המקסימום כדי לקום בחיוך ולא לפספס את החיים עצמם. זה לא שדרך אחרת היתה מבזבזת לי את החיים, אבל אני מאמינה בבחירות אישיות והבחירה האישית שלי עושה לי טוב בלי להגיד דבר וחצי דבר על אחרים.

הדבר שאני הכי אוהבת בחינוך ביתי, ויש הרבה, זה הקירבה הבלתי אמצעית לילדים. כבר כתבתי על זה. בימים האחרונים, בהם מצאתי את עצמי נוסעת כמעט כל יום לאיזה שלוש שעות וסליחה שאינני מסבירה מדוע, שיבשו לנו קלות את החיים. עם זאת, הרגע הזה של הכניסה הביתה בכל פעם עם כל דברי החיבובים, החיבוקים והשמחה, רק הוכיחו לי עד כמה הבחירה בחינוך ביתי היא לגמרי הבחירה שלי במשפחה. מהודקת כזו, חמימה ומוכרת, כזו שתמיד דמיינתי לעצמי שאני רוצה. בכלל, עכשיו משהבחירות מתקרבות, אני חושבת על כמות העבודה שהיתה לי לו הייתי נשארת יועצת פוליטית ואני מבינה שזו בדיוק היתה התקופה שלא הייתי רואה את ילדיי בכלל ורק המחשבה על זה מצמררת אותי. 

היופי העיקרי בעיניי בהיכרות הזו עם הילדים, זו היכולת לעזור להם להתפתח ולפתח את האדם הצעיר שנמצא בתוכם לאט, בסבלנות ובקצב שלהם ובעיקר בלי להאיץ אותם לצאת מתוך הילדות. זה לא שהכל זה פיקניק משועשע ומדוגם כמו בסרטים, הכל זה פיקניק אמיתי מהחיים - עם נמלים וניסיון לברוח מהשמש הקופחת ולהעיף את הזבובים ולנסות להתעלם מהמשפחה המעצבנת שיכלה להתמקם רחוק יותר והטלפונים הסלולאריים שבכל זאת נדחפים, הבורות הקטנים בדשא, העורבים האורבים לאוכל ואין להם עכבות וכל שאר המהמורות הרגילות. ובכל זאת אני חושבת שקל יותר לגדל את הילדים כשאתה מכיר אותם כל כך טוב. אתה יודע להתכוון אליהם טוב יותר ולמעשה גם הם אליך.  

יש שיגידו שיש בזה יוהרה ואני יכולה להבין את הפירוש הפרומתאוסי משהו של ליצור אדם מחומר, גם אם אינני מסכימה לפירוש. אני יכולה להעיד על עצמי שהבחירה בחינוך ביתי היא לא כי אני טובה יותר, היא כי אני מאמינה שמגיע לילדים שלי יותר, לא ביחס לילדים אחרים, אלא ביחס של מה מערכת החינוך יכולה לתת לילדים שלי כרגע ואילו בני אדם אני מאחלת להם להיות. זה לא שמערכת החינוך אין בה דברים טובים, אבל יש בה מספיק דברים פחות טובים שאני מעדיפה לא להתפשר עליהם. הבחירה שלי בחינוך ביתי אינה מעידה דבר על מי שלא בחר בחינוך ביתי, זה בסך הכל סדר עדיפויות שונה ואין בזה משום השיפוטיות. לא הייתי רוצה שישפטו את החלטתי, אני לא שופטת אחרים - איש, איש ובחירתו ובכל אחת מהול גם רע בתוך הטוב.

אני לא אמא מושלמת, אני נאבקת בשדים שבתוכי כמו כל אדם. האינטנסיביות היומיומית בלהיות אמא נוכחת ללא הפסקה היא לא קלה, ממני היא דורשת יותר מאשר כל עבודה אחרת. אם כבר לקחתי את פרומתיאוס כמשל, הרי שאני מגלפת את עצמי יותר מאשר את הילדים. לומדת מהשגיאות שלי, ובעיקר אולי מנסה לשנות את ההורות שהיתה לי. אני לא תמיד מצליחה, וכשאני לא מצליחה הכאב הוא גדול. מתוך הכאב הזה, שאני מנתחת לבדי עד דק, אני מצליחה לברוא את עצמי מחדש. אולי זה העבר שלי והכאבים של עצמי שאני מנסה להפיס ולכן יותר מכל אתגר בעולם, אתגר ההורות היה נראה לי כמו הפסגה שאני צריכה לכבוש. תמיד הייתי חובבת אתגרים, רציתי לכבוש את העולם, הספקתי בגיל צעיר לעשות המון, אבל האתגר הגדול שלי הוא להיות הורה נכון. 

במידה רבה הבחירה האישית שלי בהורות כקריירה נראית לאחרים כמו ביטול עצמי, בעיניי היא המאבק עם הקושי הכי גדול. ייתכן שיכולתי להיות אשת אקדמיה מבטיחה, ייתכן שיכולתי להיות יועצת פוליטית מבריקה, כל אלה בעיניי הם אתגרים נפלאים. אבל כל אחד בוחר לעצמו את הפסגות אליהן הוא שואף להגיע, הבחירה בחינוך ביתי היא הניסיון שלי לתיקון, לייצר לילדים ילדות מאושרת, לגדל אותם להיות בני אדם משכמם ומעלה שבוחרים לחיות את החיים שלהם נכון, אבל יותר מכל לתת לעצמי לבטא את עצמי ובאיזשהו מקום לגדול כאדם. יהיו עוד הרבה פסגות לכבוש כשהם יצאו לדרכם העצמאית ולכיבוש הפסגות שלהם, אני לא מודאגת. זה לא בזבוז, זו סוגיה אישית שאין לאף אדם את הזכות לשפוט אותי על פיה, אם כי רבים רואים זאת כחובתם.

השנים האלה של החינוך הביתי מוכיחות עצמן דווקא כשנים שבהן אני מביאה לידי ביטוי את כל הדברים שחשוב לי לבטא ואני צומחת לא פחות מהילדים. כשהם יגדלו הם לא יהיו חייבים לי דבר, אבל אני אהיה חייבת להם המון על האדם השלם שגיליתי בתוך עצמי, על ההבנה שההצלחות שלי לא תלויות בקנה מידה של אחרים על מהם החיים. המשמעויות של החיים הן מגוונות ושונות. אל תשפטו אותי אם טוב, אני לא שופטת אתכם. הבחירות שלי הן שלי והן לא מעידות דבר על אחרים. אנשים בעולם עוברים אתכם, כל אחד אוצר בתוכו מאבקים שאיננו יודעים עליהם דבר. בעיניי הבחירה בחינוך ביתי היא הדבר הטוב ביותר שקרה לי, אל תצפו ממני להתנצל. משנה לשנה אני רואה את פירות ההצלחה של זה, וגם את אלה שעוד צריכים טיפוח, אבל אני קמה כל בוקר בחיוך וגם הילדים שלי ואת זה אף אחד לא יכול לקחת.

אולי החיוך הפנימי הזה, שיש בילדים ויש גם בי זה מה שגרם לשינוי בהתייחסות של אנשים לבחירה ה"מוזרה" הזו שלי, אני לא יודעת. אני רק יודעת שהבחירה הזו מחזקת אותי. כנראה שבשבילי זו היתה הבחירה הנכונה. זה לא אומר שאני לא אמשיך לפקפק ולבקר את עצמי, אבל זו כבר הפריבילגיה שלי. לפחות אני כבר לא שומעת עד כמה אני מבוזבזת או שפשוט פיתחתי כוח על חדש, אני לא מוטרדת ממה שחושבים עלי, אני נאמנה לעצמי וכל השאר מסתדר. ייתכן שפעם חיפשתי תמיכה מאחרים, ייתכן שכאשר אתה נאמן לעצמך אתה פחות מוטרד ממה יגיד האחר. אני לא מוטרדת ממה יהיה בעתיד, אני בוראת אותו בעצמי בכל יום מחדש. אולי החוכמה בחיים זה למצוא את הפסגה שלך ולהמשיך וליצור את השבילים אליה בכל רגע נתון, להסתכל קדימה בחיוך ולהתקדם. בעיניי ההורות היא הדרך ואני לא מחפשת אישור. הנה הוצאתי את זה. תודה

יום שבת, 15 בנובמבר 2014

שונא "יהיה בסדר" יחיה

אם יש משפט שעושה לי רע זה "יהיה בסדר", בעיקר כי לרוב הוא נשמע מפי אנשים שתכל'ס הכל אצלם בסדר, הם רק לא ממש רואים את זה. אני יודעת שאני "פוליאנה" שכזו, שתמיד רואה את הצד החיובי עד שזה די מעצבן את הסובבים אותי, אבל המשפט "יהיה בסדר" נתקע לי בגרון. ברור שיכול להיות טוב יותר, אבל למה לא לשמוח במה שיש עכשיו? למה תמיד להבנות סביבך מציאות של "יהיה בסדר" - כי הרי אם זה המשפט השגור על לשונך, "יהיה בסדר" הוא אף פעם לא עכשיו הוא תמיד בעתיד ולכן כנראה אף פעם לא יהיה בסדר עכשיו. אני אוהבת לראות את הבסדר של עכשיו כדי שמחר אפילו יהיה יותר בסדר ולמען האמת, ברוב המקרים, זה בידיים שלי. 

המילים שאנחנו משתמשים בהן מבנות במידה רבה את המציאות, לכן הבסדר הזה הוא בסדר שצריך להיות כאן ועכשיו ולא באיזה מחר עלום שאין לדעת את טיבו. בכלל אני שונאת את כל המחר הזה, למה מחר אם אפשר כבר עכשיו? כשהייתי קטנה, רוצפה הילדות שלי בהמון משפטי שפר גרמניים שתמיד נאמרו בשתי השפות כדי שיהיה לי ברור גם בגרמנית וגם בעברית. אחד מהם היה "מחר, מחר, רק לא היום, אומרת כל חבורת העצלנים". ברור שבמקרה הגרמני הזה אין הכוונה ל- state of mind אלא בעיקר ליעילות של עשייה. נוסח אל תדחה למחר דברים שאתה יכול לעשות היום, אבל זה לא תופס רק לזה, זה תופס להווייה האנושית.


תכל'ס אף פעם אין לנו ביטחון שיהיה מחר, בקושי יש ביטחון בהיום. ויש כל כך הרבה דברים שיכולים להשתנות. אבל את הרגע זה בדיוק מה שיש לנו. את הרגע הזה אנחנו יכולים לחוות כלא משהו אבל מתישהו יהיה יותר טוב או זה מה שיש כרגע ולכן זה טוב. בהינתן שתי האפשרויות, אני בוחרת את האפשרות השניה. תמיד.


מה שתמיד מדהים אותי הוא שדווקא אנשים במצבים בהם "יהיה בסדר" הוא הכי לגיטימי, הם דווקא האנשים הכי אופטימיים והכי חזקים ולא יגידו לך את המשפט הזה. באיזשהו מקום, המין האנושי הוא כל כך מוזר שדווקא כשאתה נלחם, באמת נלחם על משהו, אתה מסוגל למצוא את היופי ואת האופטימיות ויותר מכל את הכוח. אני בעד למצוא את הכוחות גם בלי להילחם, רק מתוך עשייה וניסיון לחיות את החיים. המחר הוא תקווה, זה יפה ונחמד אבל המחר הזה יהיה כמו היום אם לא תעשה דבר. ובתכל'ס מי בכלל מבטיח שיהיה מחר? אני בטח לא אדם ניו אייג'י או אדם של אמונה בדברים אמורפיים, אבל אם יש משהו שהחיים לימדו אותי זה להאמין בעצמי. אני חושבת שזה מקור לא רע לאופטימיות.

אני אדם ציני, צוחקת מהומור שחור, אני מאוד מודעת למצבי תמיד ועדיין בתוך תוכי אני תמיד אהיה פוליאנה. כי אם יש רק את היום, מוטב שאנצל את זה להיות שמחה, אחרת זה עוד יום שבוזבז. את ה"יהיה בסדר" אני משאירה לאחרים. ככה אני חיה את חיי, זה מה שאני מנסה להעביר לילדים. הכוח נמצא אצל כל אחד מאיתנו. היום הוא העכשיו. העכשיו הוא ההווה ותכלס הוא גם העתיד, כמו שאמרה שימבורסקה "כשאני הוגה את המילה עתיד, ההברה הראשונה כבר נהפכת לעבר". הכל עניין יחסי. גם המצב שלנו עכשיו. אפשר לקבל אותו כמו שהוא ובידיים נרפות לקוות למחר אחר ואפשר להביא את המחר ולקבל את הווה כמו שהוא, בחמלה, באהבה ומתוך אופטימיות במה שיש. כאן ועכשיו.

יום שלישי, 9 בספטמבר 2014

הנה התחלנו. ספטמבר

ככה קוראים למה שעכשיו וזה לא סתיו
אחרי שבת עצלה, השבוע הזה תפס אותי מחוסרת נשימה. כל כך חם בחוץ שיכולתי להישבע שאוגוסט (אוגוסט זה כמו להגיד חופש גדול - רק מבהירה) וזה שעולם כמנהגו נוהג והורים מטורטרים בלי הרף זה פשוט לא פייר כי כשיש לך רגע לקחת נשימה זה לא שווה כלום אם אין מזגן, אלא אם כן זה ערב ואתה חי באזור הררי. ובעצם ספטמבר ונכון שעוד לא כל הפעילות שלנו כבר עומדת על הרגליים אבל בכל זאת כבר יש המון פעילות. ובעיקר אסור לשכוח שספטמבר הוא רק עוד חודש של חום מבאס עם מיתוג לא מוצדק של סוף קיץ שלא עוזר בשיט. וכל הפעילות הזאת בחום הזה צריכה בכלל להיות אסורה על פי חוק לדעתי.


תכל'ס זה כבר יותר ספטמבר
כי בספטמבר, חוץ מהשוטף: להכין אוכל, לנקות, לכבס, לקפל, לסדר, לארגן, לנהוג, לקנות, קקי חתולים, קקי תוכית, לתדלק שזה כאילו לא נספר כי זה על הדרך, חוזרים שוב כל שאר הדברים. שני שיעורי נגינה בשבוע לכל ילד ועוד תזמורת ועוד תיאוריה, בלט וקפואירה, וזה רק אחר הצהריים ואוטוטו מצטרף לזה עוד שיעור תופים. ובבקרים יש שחמט, מפגשי חברים, סיורים במוזיאונים ועוד לא התחילו שומרי הגן, חוג המדע, סיורי יום רביעי, מבוכים ודרקונים, החוג בגן החיות, קבוצת הלמידה, סדנאות שפת התיכנות ואולי בכלל הילדים גם רוצים את שעורי הגלישה. חוץ מזה צריך להספיק גם ללמד בבית ולג'נגל בין מפגשי חברים אחר הצהריים בהתאם ללוחות של כל ילד, וגם למצוא זמן לפרוייקטים המיוחדים שלקחנו על עצמנו לשנה הזו. כן, ככה נראה היום/השבוע/השנה שלי. כן, זה מבחירה.


ספטמבר של דם, יזע, ודמעות.
טוב בעיקר יזע, כי זה מתחבר לזיעה
מתהילה ולא שובר את רצף תמונות
ספטמבר 
לא פלא שאני לא באמת מצליחה לנשום, ועוד לא העברנו להילוך מלא - מה יהיה? אם יש משהו שהבנתי מעל לכל צל של ספק זה שהבחירה שלי (מזכירה - רק על עצמי לספר ידעתי) כוללת הנחה סמויה שכזאת שיש שני דברים שעומדים בראש סדר העדיפויות - מפגשי חברים ויצירת קבוצת שווים (peer group) ויצירת הזדמנויות למידה והתנסויות. בשביל שני הדברים האלה מסתבר שאין ברירה אלא להתאמץ. כמאמר לידיה גרנט, המורה למחול ב"תהילה": "אתם רוצים תהילה? ובכן על תהילה משלמים וכאן תתחילו לשלם. בזיעה". אני מזיעה כמו חזיר שחוט ותהילה כנראה לא תהיה כאן, אבל נסגור על סיפוק. סבבה? הסיפוק שלי מחינוך ביתי נמדד קודם כל בכישורים החברתיים שלהם ובהנאה שלהם מהלמידה עצמה. כל השאר מגיע לבד, למדתי לא לקרוא לו (לכל השאר ז"א) אלא לחכות שיופיע מעצמו גם אם נראה לי שהוא קצת מתעכב. בסוף הוא מגיע. אבל חיברות וכישורי למידה אלה דברי שבכל זאת צריך להקנות והמודעות אליהם היא קריטית. כל עוד הפעילויות שלהם נושאות את שני תווי האיכות האלה אני רגועה ולכן לזה אני כל הזמן מכוונת. רק שזה אומר לא ממש לנוח, עקרונית זה מסתדר איתי יופי. זה בטח מתאים לחלוטין לרמות האנרגיה ואישית זה נראה לי מחיר קטן לשלם כדי למזער את מעט החסרונות שאני מוצאת בחינוך ביתי.



מנוחה גם בספטמבר
בכל מקרה אני בונה על זה שאחרי החגים, ההקלה במזג האוויר תבוא יחד עם השקיעה הנינוחה בשגרה. אז גם יהיה לי קל יותר למצוא את הזמן הנכון לכתיבה, עכשיו אני עדיין בשלב שלנסות למצוא איפה כל דבר נכנס במשך היום וצריך לחזור ולתרגל דברים שעוד חודש כבר יבואו די באוטומט (כן, זה היה סוג של תירוץ עכשווי ללמה אני לא מספיק לפרסם כל יום). וזה לא רק האוטומוט שלי, זה גם האוטומט שלהם. הם נכנסים בהתלהבות לשנה החדשה, אבל את המומנטום הזה צריך לשמר מחד כדי להיכנס לשגרה ולאזן מאידך, כדי להשאיר גם מקום למנוחה. כי תכל'ס בלי להישמע כמו איזה גורו ניו אייג'י המנוחה חשובה לא פחות. היא גם מחדשת כוחות וגם נותנת פרספקטיבה. כך שכניסה מדורגת לשיגרה הופכת את כל הסיפור הזה לקצת יותר קל, לפחות בשבילי ואז כשאני כבר ממש נכנסת לשגרה, אני גם מוצאת את ההפוגה. 


רציתי קצת לספר על התיכנונים לשנה החדשה וכרגיל הארכתי בדבריי (לא שהיו לכם ציפיות אחרות. כן, שוב מתאמת). אבל בינתיים הדברים מסתדרים לי בראש אז הנה פוסט פתיחה, ככל הנראה, מחר יגיע פוסט קצת יותר רציני שעיקרו האחד בספטמבר. יש שיראו בזה אזהרה. אחר כך אתפנה קצת לעשות סדר עם כל הדברים שצופנת לנו השנה החדשה.

לסיום אסכם - יש ירח מלא יפהפה בחוץ, אין ספק שמה שנשאר לי לעשות זה רק לצאת למרפסת להעריך אותו. אבל למי יש כוח? מאמינה לכם שהוא מהמם אבל לי יש מעט שעות שינה. יהיה גם בחודש הבא. ספטמבר הוא חודש עמוס ואמרתי כבר - גם חם.

דרך אגב מחר, 

יום שבת, 16 באוגוסט 2014

משמעות - פרולוג אפשרי או סיום - לא חד משמעי

זנון כמשל
הבעיה הכי גדולה עם יאיר לפיד היא קודם כל יאיר לפיד, זה ברור אבל לא לזה התכוונתי. הבעיה בה התמקדתי היום היא הציטוטים השגויים והמבולבלים שלו בכל הפוסטים והנאומים שהוא משחרר לטובת (או שלא) הציבור והן מקור בלתי נלאה לסיבות ראויות לדפיקת ראש בקיר או לחלופין מחבת ברזל בהתאם לזמינות. ולבד מהברור מאליו, נניח שאני לא הייתי רוצה לחלוק מקום במשפט הכולל אותי עם יאיר לפיד (שיט, נדמה לי שהרגע עשיתי את זה ועוד בעצמי) או שבכל פעם שאני קוראת שליפה כזו שלו (שנכתבת בסגנון הנונשלנטי הבלתי ניתן לחיקוי של "בטח זה טיול אוורירי לעת ערב בפארק ולא שעות של מאמץ לשימור תדמיתי המזוייפת, תשאלו את מי שבא לכם אני תמיד זורק שמות של פילוסופים ומתמטיקאים, הלא שמותיהם חקוקים בבסיסי ג'ל [הג'ל שלי]") משהו בי נשבר מכל כך הרבה בחינות. אז, לא, לא רק אלה - המשמעות העיקרית היא שבכל פעם שאני חושבת על ציטוט או דוגמא לבלוג אני עורכת את מבחן לפיד. שזה כמו מבחן בוזגלו אבל בכתיבה. היינו אין הבדל בין פוסט לפוסט וכל פוסט נבחן לגופו, למותר לציין שזה מצער אותי שלפיד עוד לא פיתח טכניקה כזו. הלאה.




"על מה שעליו לא ניתן לדבר,
אודותיו יש לשתוק. ויטגנשטיין
ולמה אני בכלל אומרת לכם את זה? חוזרת למסלול- ובכן, ניסיתי לברר לעצמי את המושג משמעות. ובאחת התמלא הדף בהמון ציטוטים וזה הביא אותי ללפיד וגם לעריכה אינטנסיבית.

משמעות - מחד הרי זה ברור כשמש מהי משמעות וביננו זה מושג כל כך אמורפי וסובייקטיבי שרק הגדרתו היא אובייקטיבית. כך שלא יהיה זה בלתי משמעותי אם אומר שמשמעותה של המשמעות היא בעצם משמעותה למשתמש. אבל חסל פילוסופיה בגרוש. הגדרה מילונית של המושג משמעות היא מובן או כוונה. לא אכנס לויטגנשטיין כי זה יוביל לדיון ארוך (כולל ציטוטים), לנושא המשמעות והשימוש במילים ליצירת שיח שיוצר משמעות ושחשיבות השיח היא במילים המנסחות אותו ובמשמעותן ואופן שימושן. מכאן, שלא נוכל להתקדם הרבה אלא אם נסכים שפוסט זה שהוא לא פוסט אלא מסה שלמה - זה לא יקרה, אל דאגה, לנשום. אבל המשמעות לדידו של ויטגנשטיין, בהנחה שהבנתי נכון, היא מה שיוצר את המובן ואת אופן שימושן של מילים והשימוש בתורו מעניק להן את המובן שיוצר את המשמעות - מעגלי משהו, אך למעשה גלי כי השפה היא לחלוטין דינמית. מכאן שהמילים עשויות לא להשתנות אך משמעותן ומובנן עלול לקבל תפניות מעניינות בתכלית.

אבל זה יותר מזה כי מלבד המשמעות החברתית המגולמת במילים ומתקדדת בנו באופן רציף לאורך תהליך החיברות היומיומי שלנו, לכל מושג כזה מתווספת הפרשנות האישית. עקרונית אנחנו מקטלגים דברים לפי המשמעות שלהם ובעצם גם לדברים מוסכמים יש בכל זאת דקויות של הבחנה שיוצרות הבחנות מאוד משמעותיות במשמעות, אם תרשו לי להתפלפל. ואז נכנסתי לעומק הקורה (ללמדכם, שלפעמים פוסטים מצריכים עבודת הכנה וזה לא סתם שאני לא מפרסמת, זה חלק מכללי המניעה הבסיסיים כדי לא להפוך ליאיר לפיד - תחקיר. אבל זה לא משהו שאתה מצפה שאיש טלוויזיה לשעבר יעריך, אהממ, אהממ) וחזרתי לקרוא מאמרים וספרים רלוונטיים שעלו במוחי. במידה מסויימת יש לי התניה שכזו לחשוב על "האדם מחפש משמעות" (ויקטור פרנקל) בכל פעם שמועלה המושג משמעות (מעניין למה, ייתכן שהתשובה בשם הספר, אבל זה קל מדי). ספר, שמבוסס על ניסיונם של ניצולי מחנות הריכוז מנסה להתחקות אחר המכניזם של המשמעות ועצם הקריאה בו נותנת פרספקטיבה (יופי כי ניצולים ופרספקטיבה שולח אותי לאיילת שקד אחרי נסיעתה לאושוויץ וזה ממש לא האימאג' שאני צריכה עכשיו). אבל מעבר לזה, עמדתו האקזיסטנציאליסטית ומסקנתו העיקרית, לפחות מבחינתי ובהנחה שניתן להתיימר ולסכם את הספר הזה במשפט יחיד, שבעבור כל אחד מאיתנו המשמעות היא אחרת, ואת התכלית הזו נגזר על האדם לחפש כדי להצליח ולהתעצם כאדם, היא מלאת תקווה בעיני.

בבואנו לבחון משמעות, אנחנו יכולים למצוא מכנה משותף למשמעות שאנחנו מעניקים למושגים, אך למעשה כל אחד מאיתנו עוד מלטש את המשמעות הזו עד שהיא מתאימה לחלוטין להיכנס לקולטן הפנימי של הנפש ולכייל את האדם מחדש. ברמה האישית זוהי סינרגיה דינאמית ושברירית בעדינותה, ברמה החברתית זה גם עוד סנן (פילטר) שלא מאפשר לך למעשה לבחון אובייקטיבית את המשמעות של אדם אחר לאותו מושג ובאמת לקבלה. כל משמעות היא כל כך אישית ולכן גם אם היינו מגדלים אנשים בתנאי מעבדה שווים מכל בחינה, אופיו של כל אחד מהם וחוויותיו היו מעצבים לו משמעות שבהכרח לא היתה כמו של תאומו לניסוי. אם תרצו זה כמו מן מצפן בסיפור אי-גיוני שמכייל כל אחד מאיתנו אבל כל אחד בשדה מגנטי אחר.


אם תחשבו על זה, גם הדברים הכי בסיסיים שהגדרותיהם ברורות לכולנו הן למעשה לחלוטין סובייקטיביים. גם אם המילה בית (וסליחה מראש מאל-על ותנובה שאני לוקחת להן את המיתוג ומחזירה אותו למרחב הפרטי, אם כי השימוש של שתיהן בקמפיין שלהן במילה בית הוא בדיוק ההוכחה למשמעות הקולקטיבית) תתואר על ידי מרביתנו דומה, עדיין הבית האישי של כל אחד מאיתנו גם ברמת ההגדרה הוא שונה לחלוטין. המשותף יכול להיות מאופיין על בסיס תחושת שייכות אמיתית המתבקשת מתוך המושג המובע בקונטקסט של נרטיב חברתי ברור ומבוסס. אבל אם מושג יחסית ברור כמו בית נתון לאינטרפטציות שונות ומקבל משמעות שונה למרות הבסיס המקובל, הרי שלמושגים "גדולים" יותר גם מנעד פירושים רחב יותר, לדוגמא: אהבה, חיים, זוגיות, הורות. ולמעשה למרות שהמושגים בהגדרתם ברורים הפרשנות שלהם משתנה ואינדיבידואלית ויחד עם זה כפופה למה שמקובל חברתית.



דוגמא לקומוניזם ושברו?
היופי במשמעות האישית הוא זה שמונע ממני להיות אדם שיבחר לקבל אידיאולוגיה גורפת. אידיאולוגיה גורפת מכתיבה לרוב את המשמעות של הדברים ומצמצמת את האפשרות לפירוש אישי וחופשי, עד כמה שהחופש קיים רק שזה דיון אחר. אידיאולוגיה חובקת, כמו דת אם תרצו אבל גם ספרים כמו "תורת הרצף", נותנת מתכון מאוד מסויים של איך צריך לחיות ודרך איזו פריזמה לראות את הדברים ולמעשה להעניק להם משמעות. הן בנויות על זה שההגדרות למושגים ועל כן גם המשמעות שלהן ישרתו את הפונקציה לשמה הם נוסדו וייצרו קו מחשבה דומה לכלל האנשים. זה עבד הכי טוב עם דת, קומוניזם הוכיחה שזה לא עובד תמיד, ייתכן, ואני רק מעלה השערה כאן, שללא גורם מעניש קוסמי וכל יכול זה פחות משכנע ולכן מרבית האידיאולוגיות החובקות, לבד מהדתות, הן במידת מה אופנתיות, גם אם האופנה הזו מחזיקה מעמד כמה מאות שנים. למעשה מי שבוחר שלא להאמין באידיאולוגיה חובקת על שמגדירה לו את המשמעות, הרי שהמשמעות שיתן לכל דבר היא במידה רבה תולדה של בחירות. כמובן שבחירות הן גם פונקציה של אופי וסיפור חיים והרבה עובדות נסיבתיות ובכל זאת הן מתמצות לנושא הבחירה שלנו ואיך אנו מעצבים את חיינו בהתאם.

מכאן שאם אני מסכמת את המושג משמעות לגבי, הרי שמשמעות היא הפירוש האישי שהוא תלוי חברה ולכן משמעות היא חלק בלתי נפרד מהבחירות היומיומיות שלך שהן כמובן גם חלק מהמהות שלך וההגדרה שלך. כך שבעצם להגדרה העצמית שלך את עצמך יש הכי הרבה משמעות והמשמעות הזו תקרין על המשמעות של שאר המושגים לגביך. שמתי לב לזה בצורה מאוד אינטנסיבית דווקא בויכוחים ברשת בזמן המלחמה בעזה ודווקא הקמפיין של וואלה "קודם כל ישראלי" היה הכי מובהק. למי שמגדיר את עצמו קודם כל כאדם, השגותיו לגבי המבצע והרג האזרחים היו מאוד ברורות כי הרג הוא מיותר, מי שמגדיר עצמו קודם כל כישראלי מצדיק את ההרג גם אם אחר כך הוא מצר על ההרג וגם אם לא. זו אמנם הכללה גסה, אני לא מכחישה, אבל בכללי זה מעיד משהו על משמעות ההגדרה האישית והחברתית ובהתאם גם על הדינימיקה של יצירת נורמות. אבל אני רוצה להישאר דווקא באישי.



מדוע אנחנו? מדוע כל דבר? מפני שרגע זה פשוט קיים.
האם ראית אי פעם חרקים לכודים בענבר? קורט וונוגוט
אני מצהירה על עצמי שאני אדם חופשי מאידיאולוגיות בעל תפיסה סמי-אקזיסטנציאליסטית שאני מאמינה ברעיון שאנחנו סך הבחירות של עצמנו ושבכל נקודת זמן אנחנו יכולים לבחור מתוך אינסוף אפשרויות. המשמעות בעיני היא בדיוק המקום בו העולם אינו רק רצף של תכונות מתמטיות המצטרפות לכדי כללים בפיזיקה, העולם עוד רצף של שפה סימבולית שאתה האדם שואף להבין ולזאת מתכוון בחיפוש אחר משמעות. החיים האנושיים המוגבלים, בסופו של דבר, במוות שהוא מוחשי ואמורפי כאחד, נדמים בעיננו כמשהו שיש למצוא לו תכלית - התכלית הזו היא המשמעות. הניסיון להבין את החיים הוא המעניק לכל זה משמעות, וכשאתה מבין כמה החיים הם ארעיים אתה חייב לכוון את חייך ככה שהבחירות שלך יובילו אותך להרגיש שאתה אכן חי את החיים. שבכל יום אתה חי ולא מתקרב אל מותך, וכשאתה מצליח להגיע לכל ערב בחיוך, יש בכך, לפחות לדעתי קצה קצהו של גירוד המשמעות של החיים. אם תרצו, החיים הם למעשה התנגדות לאותו קבוע שבואו ודאי אך ללא השערת זמן.

Carpe Diem אם כך יכולה להיות הסיסמא של הפוסט הזה, אבל זה יותר מדי פשטני. אין לפוסט הזה באמת סיום, הוא בא רק לדון על משמעות ולכן סופו בכלל אינו משמעותי כי ייתכן שבכלל אני אמשיך אותו אחר כך ויתכן שהוא סיים את משמעותו בחיי ועליו לפנות לדרכו העצמאית.

מפרסמת. שזה דוגמא לפעולה שהייתה ברורה לכם ולסיום חסר משמעות 

יום שישי, 4 ביולי 2014

תעודה

זהו. התחיל החופש הגדול גם אצלנו, לפני שלושה ימים ערכנו ארוחת ערב - כל ילד ובחירתו הוא, אחר כך עברנו לטקס מתנות, אמנם אני יודעת איזה תעודות הילדים הביאו הביתה, אבל אחותי המופלאה אמרה לי בעבר שילדים צריכים לקבל מתנה על סיום שנת הלימודים ולא על התעודה וההשגים בלימודים וכבר אז כשעוד לא היו ילדים הבנתי עד כמה היא צודקת. אחר כך עברנו לשלב התעודות. הילדים התעקשו שהפעם אני אקבל תעודות. זו פעם ראשונה שאני מקבלת תעודה פורמלית בחינוך ביתי ואני מוכרחה לציין שעכשיו גם אני רוצה כל שנה. הבכור עשה מאמץ להעריך את כל מה שאני עושה ולכן יצא לו מעין כרטיס ברכה מלא סופרלטיבים שכמובן נתן לי אגו בוסט לשנים הבאות. המרכזית החליטה לצייר הרבה ולכתוב מעט - ומה אומר? אם ציורי ילדים מלמדים על הילד אז למרכזית שלי היתה שנה נפלאה וסכארינית לעילא ולעילא.  

גם אני לוקחת ברצינות את התעודות שאני כותבת ומתאימה תעודה לכל ילד. כשהתחלתי לכתוב תעודות, היינו בכיתה א' של הבכור, עוד הייתי תחת ההשפעה של התעודות שלי כילדה והילד היה נתון תחת למידה יחידנית שדמתה במהותה ללימודי בית הספר ולכן התעודה היתה גם תעודה הערכה מילולית אך נכללו בה הערכות והישגים. אז עוד לא הפנמתי את גודל הטעות וכמובן שהילד היה מאושר. כך המשכנו עד כיתה ג' שלו והילד התרגל לתעודה שאמנם לא היתה שבלונית כמו של חבריו מאכלסי הכיסאות בבתי הספר הממלכתיים ולא לקוחה מתוך בנק מילים, אלא היתה מקיפה והכילה הישגים רבים וראיית הילד כאדם ועדיין כזו שמכילה אלמנטים מאוד סטנדרטיים הכוללים גם הערכה מקצועית. 

בכיתה ד' שלו, עם עלייתה של המרכזית לכיתה א', חל מהפך בצורת ההתייחסות שלי ללימודים בכלל (ע"ע "עוד דברים שלא ידעתם על חינוך ביתי") ומכאן גם שלכל נושא התעודות. אני מוצאת את זה הרבה יותר נכון כי אדם לא נמדד במספרים, ההישגים שלו הם מורכבים יותר ואין צורך בהשוואות או מדדים בשלב הזה של החיים. הבעיה עם הבכור שהוא בחור הישגי, לא תחרותי, פשוט השגי. כילד ברוך כשרונות הוא אוהב את המחמאה, כנצר למסורת יקית עתיקת יומין, הוא אוהב שמדברים במספרים, עד כמה שאפשר יותר מדוייקים. כאם, מורה, מנהלת, אשת חינוך וכולי וכולי, אני מאוד משתדלת להתאים את עצמי בכתיבת התעודות (וגם בכלל) לילד, אבל קשה לי להתאים את עצמי במספרים כאשר אני לא מצמידה מדדים ברורים. לא הצבתי מטרות במתמטיקה או בעברית או בכל מקצוע אחר ולכן אין לי את היכולת לכמת, כל מספר יהיה בגדר ערך נומינלי בלבד. תעודה של מספרים שיש בה רק מדידה של הישגים ומילים שלקוחות מתוך בנק מילים באינטרנט, מעוררת בי אסוציאציה לתעודת עניות ומינימליזם תודעתי. 

כשאני חושבת על תעודות, הדבר היחיד שאני באמת רוצה להעריך זה את הילדים שלי כבני אדם. יש המון דברים שהם למדו השנה, אבל העובדה שכשהוא רואה ליכלוך זרוק ברחוב הוא מרים אותו וזורק לפח הקרוב או שהמרכזית מנקה את חוף הים בכל בילוי משותף על החוף, או ההצטרפות של הבכור להפגנות, או הפעם ההיא ביער שכל החברים שלו שרו שיר עדות גזעני והוא לא היה מוכן להצטרף זה מבחינתי התעודה שלהם. היופי בחינוך ביתי מבחינתי הוא לא רק הידע העצום שהם רוכשים, לא רק תחומי הידע הנרחבים, הוא היכולת לראות אותם גדלים להיות בני אדם מצפוניים שאכפת להם. התעודה העיקרית שלי היא היא שלושה ילדים שלומדים לחשוב, לפקפק, להעריך, להיות מנומסים, לראות את העולם בעיניים אוהבות ולכבד. 

כשהבוקר בא הבכור עם הציטוט של איינשטיין "לא עושי הרעה הם שיביאו על העולם את קצו, אלא אלה העומדים מן הצד ואינם עושים דבר". הבנתי שמשהו טוב לגמרי קורה פה, לא משהו שאפשר לכמת בתעודה, משהו שאפשר להעריך, משהו שראוי לחיות איתו.   

יום שבת, 17 במאי 2014

חולה ומתוודה - תנוחם?

הרבה דברים הולכים איתך מקדמת דנא, חלקם נשארים כשהיו, חלקם עוברים סובלימציה (טוב, עידון נשמע מעודן מדי), חלקם מחריפים. הבחירות שלנו יוצרות פעמים את השינוי, עד לבחירה בחינוך הביתי הייתי אדם שונה לגמרי שנע במעגלים מאוד ברורים. הבחירה הזו היתה מקור השינוי הכי גדול שלי, אני הראשונה להודות, האדם הקרייריסטי והממרפק קלות (טוב, דנתי רבות בעניין היחסיות) פינה את מקומו לאדם סובלני ורגוע הרבה יותר (אנחנו עדיין במגבלות השיח של יחסיות, זוכרים? אני לא מהסוג המלחשש שמודה לאימא טבע ומשלים במשפטי זן כל מהמורת חיים ברגעים שהוא אינו עוסק במדיטציה - לשם עוד לא הגעתי). ישנם דברים רבים שאני עדיין מנסה לעבוד עליהם. זה הרי ידוע שככל שהשריטה עמוקה יותר, כך תהליך ההגלדה ארוך יותר. 

אתם בטח רוצים דוגמא - פעם למשל כל כוס שנשפכה על הרצפה היתה יוצרת בי כעס (ואפשר לראות הדרגתיות
- מנהמות וקללות חרישיות, לשתיקות מעיקות ועד לשלב הסיום [כמה שנים מאוחר מדי] - חיוכים וצחוקים כי זה מה שיש). עזבו את זה שהתגובה מהסוג האחרון בריאה יותר לילדים, היא גם בריאה הרבה יותר לי. הכוס כבר נשפכה כידוע, זה מצב נתון, השאלה היא אם לתת לה יותר מקום ממקודם ולא רק בגלל ששטח הפנים של נוזל גדול יותר על הרצפה מאשר בתוך כוס, אלא בגלל שזה לגמרי לא יעיל (עוד שריטה עצמית קטנה) ובתכל'ס זה ניתן לתיקון במעט זמן יחסית, בעוד שהכעס נשאר הרבה יותר זמן ומעיב על כל השאר. אז למדתי לזרום (כן, כמו הנוזל שמטפטף מהשולחן לרצפה) ולצחוק, בעיקר על עצמי. 

שום טיפול בשריטות הצרובות לנו במוח אינו קל, חלקם פשוטים יותר וחלקם פחות, אבל כולם דורשים תהליך די ארוך שמעמת אותך עם כל מיני פינות חשוכות. יש שריטה אחת שעליה אני רוצה להתעכב וברשותכם אקפוץ עליה מיד כמוצאת שלל רב. אני תמיד מנסה להיות טובה בהכל, אמנם השנים קצת עידנו את זה, אבל הנטיה עדיין שם ואנחנו מנהלות מערכת יחסים מאוד כנה, אני והנטייה. הנטייה לגמרי מודעות לשריטות שלי ומנסה כל הזמן לדרבן, זו נטייה שלוחשת באוזן ומנסה לשכנע שאין אתגר שאי אפשר. אך בעוד היא מהסוג של פיטר פן, אני עם השנים בגרתי, בכל זאת כבר אמא לשלושה ואוטוטו בת 40. לכן, אני לוקחת נשימה כל פעם שהיא נשמעת ומזכירה לעצמי לנהוג בסלחנות כי בכל זאת - היא ילדה.  אבל הנטייה הזו להצטיין לא אוהבת לחיות בצל, אור משעשע אותה (בין אם אור השמש או אור מלאכותי אחר - היא לא בררנית), מה שהופך את המאבק בה לאין סופי, קצת כמו מלחמתם בכלא של בסתת ואפופיס (הפגנת ידע במיתולוגיות עתיקות - צ'ק). 

פעם היא ואני היינו אחת, בלתי נפרדות ולגמרי מסונכרנות, התנגנתי לקול החליל שלה ותקופה ארוכה שתינו היינו מאוד מרוצות, רק שאז אני השתניתי. קשה לנהל זוגיות כאשר צד אחד נשאר כשהיה וצד שני עובר תהפוכות, אך מכיון שהמושכות ביד שלי הצלחתי בכל זאת, טיפין, טיפין, לאלף את הסוררת. קל זה לא היה, בהתחלה הייתי מוצאת את עצמי מתווה את הדרך אך מגיעה שוב לנתיבים שהיא אוהבת במיוחד ונסחפת. זה קל להיסחף לכיוונים המוכרים, הרבה יותר קל מאשר להציב רגל מהוססת בנתיב חדש. ובאמת, הנטייה שלי אף פעם לא הייתה מהמעצבנות, לא כזו שמשוויצה לך בפרצוף ועושה אותך קטן, נטיה שדורשת מעצמה ועל קו הסיום מחייכת חיוך קטן של ניצחון פרטי לא יוצאת במחולות מעצבנים של ניצחון למורת רוחם של הסובבים. אבל השינוי הלך ותפס והיא נשארה בשלה, מה שהצריך אותי לעיתים לחכות לה, רק כדי שלא תרגיש בודדה ותחפש לה אובייקט אחר, בכל זאת נקשרתי אליה בעבותות של יחסי אהבה-שנאה. 

היום היא יודעת היטב את מקומה, סוררת וחמקנית אך מוגבלת בתנועותיה ובעיקר בליחשושיה. יודעת שאני כבר לא ממש שם בשבילה ומסתפקת במעט החבל שאני עדיין נותנת, כדי שלא תרגיש לחלוטין בלתי רצויה. שתינו בסדר עם המצב החדש, לפחות ככה זה נראה. אני משתדלת לעשות את המקסימום שאני יכולה רק בלי כל הלחץ שמסביב ויודעת שגם שזה לא הכי טוב, זה עדיין הטוב ביותר בשבילי והיא? היא ממשיכה לדרבן בשלווה, אבל נראה שהיא כבר מצאה את נקודת המדיטציה שלה ולכן היא פעמים רבות רק מרחפת סביבי ענוגות ולא מדברת, כך שניתן לראות בזה רק טוב.

ולמה אני כותבת את כל זה? כי אני חולה ואם יש משהו שבאמת אני לא יודעת לעשות זה להיות חולה. כדי שאשכב במיטה ואנוח אני צריכה שהחום יכריע אותי עד למצב של הזיות. וזה לא משנה שאני יודעת שלנוח יזרז את ההחלמה ושאני עושה לעצמי רק רע. ודווקא ברגעים האלה, הנטייה שלי שותקת, היא לא מדרבנת אותי להיות הכי טובה ולנוח, היא לא מלטפת את מצחי ואומרת לי "די לך, שכבי לנוח" היא כנראה נחה בעצמה ולי היא לא אומרת דבר. וחבל שאחרי כל כך הרבה שנים דווקא במקומות החשובים היא מזייפת. ואני? אני הייתי צריכה ללמוד, אמנם חוסר היכולות של להודות בכאב או בחולשה יוצר הרבה אנקדוטות משעשעות לכתיבה וגם יעיל במידה רבה לשבירת הקרח כשאין על מה לדבר, אך לעשות טוב בחיים האמיתיים זה אף פעם לא עשה. כי כן זה נורא מצחיק לספר על כל הדברים שעשעיתי עד שהתמוטטתי, זה בעיקר מצחיק כמו הבדיחה הזו על זה שלא לומד משום דבר וממשיך בטעויות שלו כאילו החיים לא הסבירו לו את זה שוב ושוב לאט ובסבלנות. כנראה שיש דברים בהם לא אצליח להגיע לנקודת השינוי. טוב נגמרו לי כל הטישיו שהבאתי איתי למרפסת. כנראה שאין מנוס מלהכריז שלעכשיו לפחות, זמננו תם.

חוצמזה, חולה-חולה, אבל מי יכין שניצלים? שניצלים זה לא בישולים, זה בקטנה. כן, גם כשחולות, בכל זאת - אמא, אם הייתי אבא בטח הייתי מזמינה פיצה. אבל פיצה מוזמנת זה לחלשים. אוי יופי, תראו מי התעוררה....

יום שבת, 12 באפריל 2014

בועה

אני חיה בבועה 


אני חיה בבועה בה בני האדם שווים

אני חיה בבועה בה השלום חשוב יותר מכל פיסת אדמה

אני חיה בבועה בה החיים הם ערך מקודש

אני חיה בבועה בה דאגה ואמפטיה הם חלק מהקיום האנושי

אני חיה בבועה בה המעמד הכלכלי שלי הוא איכשהו בסדר

אני חיה בבועה בה הילדים שלי לא נאלצים ללכת לבית ספר וללמוד מתוך כורח ודיכוי סקרנות, בבועה שמקיימת להם ילדות

הבועה שלי היא הכוח להעצים את הבחירות האישיות בעולם שמכלה לאיטו את כל מה שאני מאמינה בו. הבועה שלי היא לא בריחה, היא מאבק, מאבק מתמיד לשמירת עקרונות. 

הבועה שלי לא מנותקת, היא מנהלת כל הזמן יחסים עם העולם שבחוץ. היא נותנת את הכוח להמשיך להאמין בעולם נכון יותר כשהכל מהתפך מסביב.

אני חיה בבועה די יציבה, אך אלסטית, בעלת מתח פנים מינימלי וכן אני בחרתי בה, אבל הבועה שלי אינה מנותקת, אם כבר היא ריאקציה למה שקורה בחוץ. זו לא חלקת האלוהים הקטנה שלי, כי לא אלוהים העניק לי אותה. בניתי אותה בעצמי. אני חייבת לגור בתוך הבועה שלי כי רק בתוכה אני יכולה לחיות פה, במדינה שלי. רק בתוך הבועה שלי, אני יכולה לקיים את החיים האמיתיים ולשרוד בתוך הג'ונגל שבחוץ.

מסביב מצביעים על הבועה שלי ומנסים להסביר לי שאלה לא החיים האמיתיים. בדיקת מציאות - הצביטה כואבת. מסתבר שזה כן אמיתי.

יום שני, 27 בינואר 2014

נראה לי שצריך לעשות היכרות בין שי פירון לשר החינוך

אני אמא בחינוך ביתי, ילדיי אינם במערכת מבחירה (כיתה ה', כיתה ב' וטרום חובה). הבחירה שלי היום היא שונה מהבחירה שלי בתחילה, היא מודעת, מגובשת ושלמה יותר. פעם הסיבות היו חיצוניות - טיבה של המערכת בעיקר, היום הסיבות פנימיות יותר - השהיה עם הילדים, המשפחתיות, האחווה, ההתאמה, החשיפה, הרחבת האופקים, תשומת הלב. מקומן של הסיבות החיצוניות לא נפקד ולצערי ככל שאינני זקוקה להן כך המערכת מוסיפה לספק עוד ועוד סיבות. יש שיגידו שעצם העובדה שהידרתי את עצמי מהמערכת מותירה אותי מחוץ למשחק ולכן כמו שיפה השתיקה ליורדים כך יפה השתיקה גם למחנכים בבית. אבל לא יפה השתיקה לאזרח באשר הוא אזרח ולכן לא אשתוק, למרות שלשר החינוך, שכמותי גם הוא אזרח, החמיאה השתיקה הרבה יותר מהמלל

יש הרבה סיבות למצבה של המערכת - סדר עדיפויות לאומי משובש, מערכת ביורוקטית מנופחת ולא יעילה, דגש על ציונים ומדדים, כיתות גדולות, תשתיות גרועות, זילות בתפקיד המורה ועוד. תוסיפו על זה שכל המוסד נראה מיושן להחריד לאור העידן הטכנולוגי הזה שבו אנחנו חיים בו למידה ממש יכולה להתרחש בכל מקום - ילדים ממשיכים להגיע לבית הספר, חווים הוראה פרונטלית שלרוב אינה מעניינת ונדרשים להקיא חומר, הם לא נבחנים אינדיבידואלית, כישוריהם השונים אינם מקבלים התייחסות אמיתית בתוך המסגרת, הם עוברים סטנדרטיזציה ושום דבר לא נעשה כדי לעורר בהם עניין. לרוב הם יוצאים מהמערכת עם עולם צר אופקים, ללא ההשכלה אמיתית, ללא ערכים, ללא כישורי חיים שמכינים אותם לחיים המודרניים או לחיים בוגרים בכלל. תחשבו איך אנחנו למשל מכינים אותם לאזרחות דמוקרטית? האם אנחנו יוצרים מודל של התקרבות קהילתית? האם אנחנו מאפשרים להם מידת בחירה אמיתית לאורך מרבית שנות חייהם? לא, יש להם קצת שיעורי אזרחות, כמה פרויקטים ספוראדיים לאורך 12 שנים ובעיקר התנסות בלהיות צד נשלט. מרבית כבר השכלו להבין שבית הספר הרגיל של המערכת הוא מעין שרות שמרטפות יחסית מסובסד המאפשר אולי התפתחות חברתית, אך לא הרבה למעלה מזה. אך המקום הזה הוא גם סוכן הסוציאליזציה המרכזי בחיי ילדינו ולזה יש השפעה מכרעת.

פרשת אדם ורטה, שאינה מרפה ממני מוכיחה פן נוסף במערכת החינוך ששורתו האחרונה היא כישלון לדעתי - הכישלון בהנחלת ערכים. אני לא יודעת אם בכל נקודה ונקודה בסיפור ורטה פעל נכון, אני גם לא בטוחה שצריך את המדידה המיקרוסקופית הזו, אני כן יודעת שהקו המנחה שלו הוא נכון נקודה ולזה היה צריך להתייחס שר החינוך. אבל ראשית מרבית הציבור לא ממש מתייחס לפרשה הזו ולא רואה בה קו פרשת מים וזה מעיד המון על עור הפיל החברתי והבלתי רגיש בעליל שפיתחנו. אנחנו רוצים שהנערים והנערות שיוצאים ממערכת החינוך יהיו בוגרים שלמים ומתפקדים אך אנו בוחרים במודע שלא לתת להם תמונה שלמה. הרי איננו רוצים שהם יאהבו משהו בלא יכולת לשפוט ולבקר, אנחנו לא רוצים שהם ישתו אלכוהול מבלי להבין את המשמעויות של שתיית אלכוהול לא מבוקרת, אנחנו לא רוצים שהם ינהגו מבלי להבין את הסיכונים שיש בכביש, אז למה לעזאזל בדברים החשובים באמת כמו המדינה בה הם חיים אנחנו לא חושבים שזה חשוב שהם יראו את התמונה המלאה? אנחנו מדרבנים אותם להתגייס לצה"ל אבל מבקשים את נכונותם להקרבה בעיניים עיוורות - זה הרי נוגד את ההיגיון. אם אנחנו רוצים צבא מוסרי וחברה מוסרית עלינו לחנך אנשים מוסריים. אנשים מוסריים הם אלה שיש להם כושר שיפוט, שיכולים לראות את התמונה בכללותה, כי אם לא נעשה זאת אנו דנים אותם לפונדומנטליזם, להיות אחים כמו כולם בבית היהודי. טוב לא יצא מזה. 

ובתוך כל זה שר החינוך שותק, מעלה קמפיין על למידה משמעותית, אבל שותק משמעותית בנושא מהותי, שמוקדו הוא לב ליבה של העשייה החינוכית. איזו למידה משמעותית הוא רוצה שהמורים יגשימו כשהוא עצמו אינו נותן להם גב? כשהוא מחליט סופסוף לשבור את שתיקתו, הוא נוזף במורים שכתבו עצומה מכבדת, אך לגופו של עניין ולמרות תגובתו הוא עדיין שותק. למה הוא מתמהמה? כי אולי סוף סוף הוא מבין לאן הוא הכניס את עצמו. התבטאות כנה שלו תוכיח עד כמה הקמפיין החדש של משרד החינוך הוא קמפיין סרק ששוב נועד לסבר את האוזן אך לא לעשות דבר כי הכל זה עניין של פרזנטציה. אבל הצלצול הזה הוא לא רק לנו, הוא גם לשר החינוך ונדמה לי שמה שעוצר את שר החינוך מלהיות נאמן למהפיכה שהוא מיטיב לשרטט זה שי פירון ואינני בטוחה שבין השניים נעשתה היכרות. הוא רוצה לדבר רק אחרי השימוע? לא ברור לי למה הרי דעתו כבר מגובשת, הבעיה היא שמה שיש לשי פירון להשמיע, שר החינוך מעדיף להשתיק.

יום שלישי, 14 בינואר 2014

בדידות בהזמנה? או בדידות כמו שמיכת פוך? זו השאלה וגם יכול להיות שלא

אם ניתן לצמצם את השאלות ששואל המתעניין לנושא החינוך הביתי, בהנחה שיש טעם בסקר לא מייצג של בן אדם אחד אם המטרה אינה מחקרית, הרי ששלושה נושאים עולים תדיר: 1. קריירת האֵם - לאן? 2. מה עם לימודים? 3. מה עם חברים? את הנושא הראשון כבר כיסיתי בפוסט הראשון, אך כמיטב המסורת הלהגנית, עוד המשכתי לדון בו גם אחר כך והוא שזור בפוסטים רבים. נושא הלימודים הוא נושא שהולך ודועך לצערי כי הוא מעיד שאנשים כבר זנחו את ההנחה שיש משהו בעל ערך שנלמד בכותלי בית הספר. בתדירות הולכת וגוברת אני שומעת: "טוב, הלימודים זה שטויות". אבל זה לא שטויות, נהפוכו. מה שזה אומר זה שאין לנו שום בעיה עם העובדה שהמוסד הזה כבר לא עונה על ההגדרה שלשמה הוא נוסד ולמענה הוא ממשיך להתקיים, ובמקום לטפל בבעיה הזו, אנו ממציאים תירוצים לזה ומעבירים את מרכז הכובד של בית הספר לנושא אחר, חשוב לא פחות, אך לא כזה שבא במקום - חברת הילדים.  מה שמביא אותי לנושא של חברות בחינוך הביתי. ישנה מן הנחה סמויה, תמיד דרך אגב, שילדי החינוך הם ילדים בודדים. נכון, הם לא נאספים כל יום עם עוד מאות ילדים לתוך כותלי בית הספר, אבל הם נאספים בקבוצות גרעיניות של ילדים, לעיתים בפעילות רב גילאית ולעיתים של קבוצות גיל, לעיתים במפגשים חברתיים ולעיתים לצורך חוגים. אין יום שבו ילדיי לא נפגשים עם עוד ילדים בכל מיני סוגים של מסגרות. אז כל הזמן יש חיברות. 

יש את אלה שמסתפקים בידיעה שהילדים הולכים למפגשים, אך יש את המקשים שטוענים, ובצדק, שלמרות הפעילויות החברתית זה עדיין לא בית ספר (אגב, מבחינתי טוב שכך) כי יש התנסויות חברתיות שיש רק במאסות של תלמידים ויש בהן מן ההתחשלות (שהיא כידוע מוערכת יתר על המידה במדינה המיליטריסטית שלנו) ואותן אני מונעת מילדיי. אז נכון, כאלה אין לילדי החינוך הביתי, אך אני לא בטוחה שהן שוות את המחיר של שליחת הילדים לבית הספר הרגיל.

אין ספק שבית הספר מזרז אותם לצאת מהשלב האגואיסטי, בעוד שהיחס האישי, התיווך ההורי והיכולת לייצר תשומת לב מיידית משאירה אותם עוד קצת בקליפתם. בית הספר גם חושף אותם ליותר מגוון של ילדים וסטאטיסטית מאפשר מגוון חברויות או אפשרויות לחברויות גדול יותר ומפגיש ילדים שאולי אחרת לא היו נפגשים. אבל בדרך כלל, שום ילד הוא לא חבר של כולם, ילדים נוטים להתחבר על בסיס עניין משותף, הם לרוב מקיפים את עצמם בילדים שדומים להם, דווקא בקטע הזה בחינוך ביתי אתה באמת חבר של כל ילדי הקבוצה ותחושת הביחד שלהם היא מאוד חזקה. תחושת השייכות לקבוצה בקבוצותיהם של ילדיי גדולה לא פחות מתחושת השייכות של חבריהם לכיתתם ואולי אף יותר. אדרבא, הידיעה שכל אחד מהם חשוב (קריטי, הייתי אומרת) לקיומה של הקבוצה רק מעצים את הקשר שיש בין כולם. ברור שיש חברויות הדוקות יותר ולא הדוקות בכלל, אך תחושת החברות קיימת בתוך הקבוצה כולה. שלא לדבר על קבלה ואהדה ועבודת צוות, אבל גם על אלה כבר דיברתי בעבר (לדוגמא) ובוודאי עוד אמצא הזדמנויות בעתיד. חוויות החיברות המאסיביות בבית הספר הן לא בהכרח חוויות טובות ופעמים רבות ילדי בית הספר נפגעים עד לציפור נפשם דווקא בגלל אותן חוויות "מחשלות". יש מקרים רבים יותר של "ילד נעלם" בתוך המערכת ולמען האמת לא ראיתי את הילד ש"לא סופרים" אותו בחינוך הביתי, כי ככה זה מטבע הדברים. אני חושבת שתחושת הבדידות יכולה להיות הרבה יותר גדולה דווקא כשאתה נמצא במסה של אנשים. כי בתוך ההמון, כשנראה לך שלכולם יש מישהו, גם אם התחושה הזו אינה מעוגנת במציאות, הבדידות שלך, בעיקר אם איננה מרצון, עשויה להרגיש מאיימת הרבה יותר. הלב נחמץ למחשבה על הילד הזה שהולך לבית הספר בבוקר, לבד, כשילדים אחרים הולכים בדרכו, מגיע לכיתה והוא עדיין לבד, יושב בהפסקה לבד ומשועמם, הילדים לא רואים אותו, המורה לא רואה אותו ואין לו אלא להגיע למסקנה שאף אחד בעולם לא יכול להבין אותו. זו בדידות הרבה יותר נוראה בעיני. בתכל'ס אנחנו כל הזמן מדברים על החברים בבית ספר וכמה זה חשוב, אבל היום כמבוגרים, כמה חברים באמת טובים יש לכם? לכמה מהם אתם באמת גם מוצאים את הזמן להתייחס? אנחנו נועדנו לדעת איך להתקיים במרחב עם המון אנשים, אבל את חיינו הקטנים, אלה הפרטיים שלנו ממילא אנחנו משתפים עם מעט מאוד אנשים. אז כן, צריך לדעת איך להתנהג בחברה, אבל ההזדמנויות הרבות שהחיים מספקים לילדים שלי ללמוד מאזנות את החוויות של בית הספר לנושא זה, לא באותה צורה אבל עם אותו משל ונמשל. 

כך או אחרת, ילדי החינוך הביתי אינם בודדים, אלא אם כן אנחנו מדברים על כמות מספרית ואז וודאי שאין מה להשוות את בדידותם של ילדי החינוך הביתי מול המונם של ילדי מערכת החינוך. האם ילדי החינוך הביתי נמצאים יותר זמן לבד מאשר ילדי המערכת? אני לא ממש יודעת איך להתייחס לזה, ראשית כי ילדי החינוך הביתי הם אף פעם לא לגמרי לבד, אלא אם כן, כמו כל אחד מאיתנו, בחרו להיות לבד בנקודה מסויימת. תמיד יש נוכחות לידם, מישהו שם איתם, תמיד יהיה שותף מזדמן. ילד בחינוך ביתי מקבל גם את הבונוס שמאחורי הוילון - האחים שלו, לכן לילד בחינוך ביתי יש גם תמיד חברים, הם חיים איתו בבית. ילד הלומד במערכת עשוי להיות לבד הרבה יותר ואני מכירה מספיק ילדים בגילו של בכורי שמבלים כמה שעות טובות לגמרי לבד בכל יום וזה לא לבד מבחירה - זה לבד של כורח. הלבד נעשה הרבה יותר בודד כשאתה לא בוחר בו. 

שאלת הבדידות, או שאלת הלבד הופכת להיות שאלה כמעט פילוסופית. ההתייחסות לנושא הלבד או הבדידות אינה דיכוטומית. ישנם אלה המתענגים על הבדידות וישנם המפחדים ממנה. הבדידות יכולה להיות נכונה וממלאת או דוקרת ומרוקנת, הכל שאלה של נקודת ההתייחסות של המתבונן ונקודת הזמן בו הוא נמצא. הבדידות יכולה להביא עימה המון שלווה אך בה במידה ביכולתה להוציא אדם מדעתו. אולי בכלל ההתייחסות לבדידות תלויה בהתייחסות שלך לעצמך, ככל שאתה שלם עם עצמך יותר כך אתה נושא איתך את בדידותך ומתכסה בה בזמנים הנכונים, ממש כמו שמיכת הפוך שיוצאת מאיחסונה עם עיקצוצי הקור הראשונים. אדם השלם עם עצמו, יודע לפנות זמן חברתי ולקטלג אותו לפי נושאים (בן/בת זוג, משפחה, מעגלי חברים, עבודה, קהילה וכו') ויודע לפנות את הזמן גם לבדידותו, לזמן החשוב הזה של אדם עם הווייתו, לחגיגה אינטימית באוירה משוחררת. אני מניחה שמרבית האנשים לא בוחרים להתבודד לגמרי (למעט ג'.ד. סלינג'ר והנמנים על המיליה הזה), אבל אין אדם שלא יודע להעריך את רגעי הלבד, רגעי השקט. אולי זה עניין של הזמנה - כאשר הבדידות מגיעה ללא הזמנה היא נוראית, אולם כשאתה מפנה לה מקום היא יכולה לרפא כמעט כל מכאוב. אולי הבדידות או הלבד, כמו כל אשליה אופטית טובה, עוברות את מערכת הסינון שלנו ותלויות מאוד במצבנו הנפשי באותו הרגע ולכן הבדידות היא בעיניו של המתבונן.

לא - זו התשובה שלי, ילדי החינוך הביתי הם אינם בודדים, הם אינם לבד. יש להם סביבה אינטימית בה הם יכולים להחליט אם הם איתה עכשיו או בלעדיה, אבל יש להם את הביטחון שאת זה אף אחד לא יוכל לקחת מהם שהם אף פעם, אבל אף פעם, לא לבד. זו תחושה טובה לדעת שאדם בתוך עצמו הוא גר, אבל כשהוא פותח דלת הוא לא מקבל מכה

יום שבת, 21 בדצמבר 2013

פוסט על חינוך ביתי לשבת בבוקר

מכיון שלכל מקום בו אדם מזדמן, הולך גם צילו ועימם גם הגדרותיו ובחירותיו של האדם, מצאתי את עצמי בשנים האחרות מתרגלת להגדרה נוספת שהצטרפה לפמליית המלווים - חינוך ביתי. התרגלתי גם לתגובות האנשים כאשר הנושא עולה. בשנים הראשונות התגובה המיידית היתה תדהמה מהולה בצקצוק, אך בשנים האחרונות היא בעיקר אהדה אמיתית ואפילו, הערכה וכבוד. כבר דיברתי על זה פעם, כי תהיתי באשר לשינוי הזה - ייתכן שמקורו בשינוי שעברתי עד שהבנתי לאשורה את בחירתי, יתכן שמקורו בהבדלים הניכרים בהתנהגות של ילדיי מול מרבית ילדי המערכת. כך או אחרת, זה בהחלט נושא שיחה מצוין. תחשבו על זה, ברגעים בהם מזג האויר מוצה עד תום ומחרוזת הוריאציות השונות ל"מה נשמע?" (כמו אז מה קורה? מה אתה מספר? מה חדש? מה העיניינים? איך אתה? איך הילדים? אז הכל טוב?) כלתה, וברור שלשיחה כבר אין מוצא, אני יכולה לשלוף את קלף ה"חינוך הביתי", הוא לא מחייב, אין עליו יותר מדי מידע והוא מקור תמידי להומור עצמי.

ניתן לדבר על חינוך ביתי מכל מיני כיוונים, אך יש נושאים פופלאריים שלרוב יעלו בכל השיחות - הקריירה שלי, כשלונה של מערכת החינוך, סדר יום ועד כמה צריך אופי מיוחד כדי לעשות את מה שאני עושה (ונכון שאני מכורה לליטופי אגו, אבל ביננו זו דמגוגיה, כל אחד יכול לחנך בבית, להפך זה דווקא אמור להיות אינסטינקטיבי). לרוב אני חולפת בקלילות של פרפר ביום אביב נעים בשדה פרחים פורח בין השיחות האלה ועושה אותן "על אוטומט", ומהרגע שנסתיימו, בטח שאיני נושאת אותן עימי לאורך היום. אבל ככל שהילדים גדלים אני מתחילה לשמוע בקרב משפחות רבות במערכת החינוך הרגילה (פחות בחינוך האלטרנטיבי ועוד יותר פחות בחינוך ביתי) על ריחוק בין אחים, על אחים שהיכולת שלהם לשחק יחד או לעשות פעילויות משותפות הולכת וקטנה.

יצא לי לכתוב על כל מיני חוליים שאני רואה בחברה שלנו, זה לא שאני מופתעת פתאום לגלות שהכתיבה שלי פחות אופטימית ממה שהייתי רוצה. כבר כתבתי שבעידן הזה, העבודה הפכה למהות (אין בעיה קראו לזה קריירה - מה שעושה לכם טוב). שאנחנו הולכים ומתנתקים מהאינסטינקטים שלנו והופכים את מלאכת המשפחה לעבודה בקבלנות של מיקור חוץ. באופן מובהק החיים המודרניים מנתקים אותנו במידה רבה מהמהות שלנו. מרבית הדברים הטבעיים נראים לנו כמו התנהגות מטורללת שמחייבת התנצלות - הנקה מאוחרת (מילולית דרך אגב הינקות מוגדרת לעולל עד גיל 3 כך שאפילו השפה מאפשרת, זה אנחנו ששכחנו), לינה משותפת (תראו לי עוד יונק, מלבד פרות בתעשיית החלב (סליחה) המופרדות מעגליהן בעל כורחן, שנפרד מתינוקו לאחר הלידה לטובת ניצול המנוחה בזמן השהייה בבית החולים ואחר כך מרחיקו ממיטתו לצמיתות ורואה ברצון של העולל/הילד לישון לידו הצגה מפונקת), עשיית דברים יחד (כמה פעמים שמעתם הורה שאומר שכיף לו לעשות סידורים עם הילד ואני לא מדברת על קניית בגדים, אלא על ללכת לסופר, למכון הרישוי, למשרד הפנים וגו'.), השארת הילד עם אחד מהוריו לפחות לשנה הראשונה, מציאת זמן איכות אמיתי של משחק והנאה קבועים במהלך השבוע ועוד. אנחנו מאוד ממדרים את הילדים שלנו מחיינו ובדרך מאבדים רבים מהאינסטינקטים שלנו.

חזרה לנושא האחים - שגרת חיינו המודרנית מפרידה בין אחים לאורך מרבית שעות היום ומצמצמת לעיתים למינימום את הזמן שאחים מבלים יחד. באופן טבעי אחים נועדו לגדול יחד, אבל כאשר בבוקר מתוך דימדומי השינה כאשר רוב ההתארגנות נעשית מול מסך מרצד הם נפרדים כל אחד למסגרתו הוא, ממשיכים לצהרוניהם השונים, אחה"צ זה חוגים נפרדים ואז בערב, בתוך כל העייפות הם שוב יחד והתנאים לקירוב לבבות הם לא בדיוק אופטימליים. אז כן, אני מגזימה אולי, אבל יש מגמה שכל אח הישר בעיניו יעשה ולרוב לא ביחד - הנה פרימה גסה במארג המשפחתי שאנחנו ממעטים להבחין בה.

אם לאורך השנים, אנחנו רואים כיצד בד בבד עם תהליך המודרניזציה חלו פירוק ושינוי בתאים החברתיים מבעבר מפירוק השבט לעליית משפחה מורחבת ואחר כך פירוק המשפחה המורחבת ועליית המשפחה הגרעינית, הרי שאין לי אלה להסיק כי אנו עדים היום לפירוק התא הגרעיני הזה שנראה כל כך חלק אינטגראלי מחיינו. זה לא שמשהו מחליף את התא המשפחתי הגרעיני,  אבל משהו נפרם בו. פירוק המשפחה הגרעינית נראה לנו בלתי אפשרי כיון שהוא גוזר עלינו להיות אסופה של אינדיבידואלים שנפגשים למטרות רביה וזה נראה מאוד מנותק מההוויה שלנו. אבל ההתנהגות שלנו בתא המשפחתי מעידה על סדר עדיפויות שמעט דוחק את המשפחה הצידה. אנחנו פחות ופחות מבלים זמן איכות בתא הזה והוא לרוב רווי לחצים חיצוניים שמעכירים את הקשרים. אנחנו עובדים כדי לתת לילדים שלנו חיים טובים יותר, אבל האמת היא שחיי הילדים שלנו יהיו טובים יותר ככל שהם יבלו יותר איתנו. אבל המילכוד הוא ברור - אנחנו רוצים שיהיה להם יותר מאוכל, חוגים וספרים, אנחנו רוצים שיהיה להם מחשב וטאבלט וטלפון (חכם, ברור), בגדים מעוצבים, נסיעות לחו"ל, קלפי סופרגול וכל דבר אחר שכולם רוצים וככה בלי משים גם אליהם מועבר הדגש שלא נכון, של צריכה כמעצבת חיים ופחות של משפחה כסלע איתן שנמצא לצידך. ברור שאנחנו רוצים שהם ידעו שאנחנו תמיד לצידם, אנחנו גם אומרים להם את זה כי אנחנו הורים נאורים, אבל כמה פעמים אנחנו מפספסים רגעים כל כך חשובים איתם?

כבר כתבתי פעם שמילא שאין לנו זמן להריח את הפרחים, גם אין לנו זמן לשאוף מלוא ראותינו את ריחם המבושם של ילדינו החפופים בתום יום מלא וגדוש. אבל סדר היום הזה שלנו יוצר גם אילוצים בתוך המשפחה ולרוב הם באים על חשבון האחים שאין להם הרבה זמן לבלות יחד ולפתח בשנים הפורמטיביות את האחווה שהיא כל כך חשובה לאורך כל החיים. הבחירה שלנו בחינוך ביתי הופכת לאט לאט למרגשת ומספקת הרבה יותר. אני רואה את הילדים שלי יוצרים בעצמם את החברות שלהן לכל החיים. היא לא תמיד על מי מנוחות, היא לא תמיד נטולת כעסים או קנאה, אבל הם הכי חברים בעולם, קצת כמו שלושה מוסקטרים (אתם יודעים - שלושה בשביל אחד ואחד בשביל שלושה) והנה מצאתי לי עוד נקודה של אופטימיות. אני בטוחה שעם קצת מודעות אפשר לתת לזה יותר תשומת לב ומחשבה, גם בלי לבחור בחינוך ביתי. אני רק אומרת שצריך לשים לב לפרטים הקטנים כי הם מרכיבים את התמונה הכוללת. אנחנו חייבים להחזיר את המשפחה לראש סדר העדיפויות החברתי ולדרוש את זכותינו להיות עם הילדים. גם בתוך הקריירה, אפשר לעשות פאוזות בשביל הדברים החשובים ביותר, אבל לא רק לקשר בין הורים לילדים אלא גם לקשר של הילדים בינם לבין עצמם.