חפש בבלוג זה

יום שישי, 30 בינואר 2015

אחת מתנחלת, דוסית, אחת שמאלנית אתאיסית. אחיות

שתקתי קצת ביומיים האחרונים ולא שלא היה על מה לכתוב, עם המוות המיותר בצפון במסגרת "הרוֹג לי והרוֹג לך", אוחנה כן אח או אוחנה לא אח או אוחנה רק אח חורג, בקבוקי פיקדון והרגלי השתיה התמוהים של הזוג נתניהו ועוד ועוד. ולא היה לי יותר מדי כוח לזה. בנט שעד עכשיו לא עשה הרבה טעויות ונתניהו שעד עכשיו בעיקר עושה טעויות והרצוג שאדירים יודע למה הוא מחכה, אבל הסנוז כבר על אחוזי סוללה בודדים ואם הוא לא יעשה כלום חלון ההזדמנויות רק ילך וייסגר. שגיונות עצובים על מהפך שיכול לקרות. אבל הימים האחרונים גרמו לי דווקא להתכנס לתוך עצמי. אז הנה עוד פוסט אישי.

בעוד בנט מדבר על אחים ומבחין בין מי שהוא אח ומי שהוא סתם בוגד, משפחות אמיתיות מדגימות ניסיונות מוזרים העולים על כל מציאות ומוכיחות שהמציאות מורכבת הרבה יותר. אני לרוב לא כותבת יותר מדי על המשפחה שלי. למדתי שלמרות שאני לא כותבת שום דבר שלא ידוע לכל המשתתפים ושום דבר שיכול לפגוע במישהו, עדיין המשפחה שלי מעדיפה לא להיות לא נושא, לא נשוא ולא מושא כתיבתי. כשכתבתי זה כבר הוכיח את עצמו כמחולל מהומות בכוס תה ותה כידוע, בטח בחורף, הוא לא משהו שאתה מעניין להסעיר ולא משנה מאיזו עדה אתה. ובכל זאת, אני כותבת, אבל בחיי שאני לא חושבת שאצליח לעצבן היום מישהו ומכיון שזאת בכלל לא המטרה, הרי שאני מתכוונת לנסות את זה.

זה לא סוד שאני מחזיקה בדעות שמאל מאוד ברורות, מי שקצת עוקב אחרי הבלוג יודע זאת מצוין, מי שמכיר אותי אז בכלל. זה גם לא סוד שאני אתאיסטית מוחלטת שלא מאמינה בכלל בישות אלוהית כזאת או אחרת וחוגגת חגים בצורה חילונית למדי ומנסה להכניס להם תכנים שמתאימים לדרך שאני מאמינה בה. זה גם לא סוד שאחותי חזרה בתשובה לפני כ- 12 שנים, גרה באחת ההתנחלויות הכי הארד קור, שייכת לזרם הברסלווי ומצביעה ש"ס (גם היא כנראה יצאה מרדנית שבועטת בכל מוסכמה אפשרית). אתם אולי לא יודעים שאני לא עוברת את הקו הירוק, זה קצת מקשה על הקשר זה שאני לא מוכנה להגיע. הסבירו לי פעם שבשביל משפחה חייבים לעשות את האקסטרה מייל, אני עושה את זה אבל כמו שאני מכבדת את המצוות שלה, אלה המצוות שאני מאמינה בהן שהופכות אותי למה שאני ואותה למי שהיא. ובאמת אף אחת מאיתנו לא עוברת על המצוות שלה ואנחנו חיות מצוין עם זה, גם זו עם זו, למען הסר ספק. 

על פניו נראה שאין שום סיבה שאחותי ואני נהיה חברות, לבד מהשוני העצום בדרך החיים, הכרנו רק כשהיא היתה בת 16 כי אז אני נולדתי ורוב הזמן לא גדלנו באותו בית, היא כבר חיה בקיבוץ כשנולדתי, אחר כך צבא ואז היא למדה באיטליה. כשהיתה באה לביקור היא היתה משחקת איתי ועם החברות שלי, אני ממש זוכרת אותה קופצת איתנו בחבל ומשחקת קלאס. אני גם זוכרת את עצמי מעריצה אותה כילדה קטנה ובוחנת כל ניואנס שהיא עושה, אבל אין לנו הרבה זכרונות משותפים, אפילו הבית שגדלנו בו היה שונה ודומה באותן העוצמות. לא פשוט לא להכיר מישהו ממש טוב ועדיין לקבל אותו למעגל הקרוב שלך מעצם היותו בעל תפקיד רשמי, אבל עושה רושם שזה מעולם לא הפריע לנו.

שני דברים קרו בשבועות האחרונים והם שגרמו לי לכתוב היום. האחד היה הדלקת הנרות בחנוכה האחרון. רצה הגורל ויצא שהדלקת הנרות של הצד שלי תהיה אצלנו. מכיון שאני אדם שמאמין באוכל כאבן יסוד בחיים, הגעתי למסקנה שלא משנה מה, אני הפעם מכינה אוכל גם לאחותי, שלרוב רק שומעת על בישוליי ולא טועמת אף פעם. לפני השיחה איתה כבר נכנסתי לכל מיני אתרים ובדקתי את העניין. קראתי שם דברים שנראו לי מוזרים להחריד והתכוננתי לספר לאחותי כל מה שאני מתכוונת לעשות רק כדי שהיא תאכל אצלנו. הפתעתי אותה, אני יודעת וזה גם יצא לטובה כי אחרי שהם הסכימו לאכול אצלי אם אעמוד בכללים, גילינו שהפרשנות הספרדית הרבה יותר מקילה מזו האשכנזית ומשפחתה של אחותי הולכת לפי עדות ספרד (הו, אנחת הרווחה כשאתה מתכונן לנורא מכל ובסוף הוא לא כזה נורא). 

זה לא היה קל - הייתי צריכה לבדוק כשרות של ירקות ואת נושא השמיטה ובאגף הגבינות לקח לי שעות למצוא את הכשרות הנכונה, ואחותי הסכימה רק לעלים של גוש קטיף, אז מאיפה זה עכשיו ואני הרי לא קונה מהתנחלויות... בקיצור, היו שם סיטואציות הזויות שאפשר עוד לצחוק עליהן שנים עם כמה שהן סטריאוטיפיות. אבל אחרי שהכשרתי תנור, ויתרתי על שימוש בכיריים, הגעלתי כלים ועבדתי רק על משטחים מגועלים ורק עם מוצרים כשרים, הצלחתי לעשות ארוחה שכל המשפחה יכלה לאכול אותה. ואפילו לא היה קשה מדיי. זה אולי נשמע לכם כמו דבר של מה בכך, אבל אני די בטוחה שזה שכולנו סופסוף אכלנו את אותו הדבר עשה משהו טוב. בכל מקרה כולם יצאו מרוצים, אז מי אני שאנסה לבודד את גורם ההצלחה?

הדבר השני שקרה הוא שאחותי שינתה כבר לפני כמה וכמה שנים את שמה בהצעת הרב שלה. אני לא צריכה לספר לכם עד כמה זה לא פשוט כשמישהו קרוב לך פתאום אחרי עשרות שנים משנה את שמו. קשה לקבל את זה, כשזה על רקע חזרה בתשובה זה לפעמים הרבה יותר קשה. שינוי השם הוא במידה רבה גם סגירת דלת על חיים קודמים, וזה לא משנה אם זו דרך נכונה לראות את זה או לא. אני לא יודעת למה, אבל לא הצלחתי להביא את עצמי להשתמש בשם החדש שלה. השבוע פתאום הבנתי שהבעיה היא שלי, אחותי עשתה את הבחירה שלה, אני צריכה לבחור לאמץ את הבחירה שלה גם במקומות שלא נוחים לי. השבוע התנצלתי בפניה כי פתאום הבנתי שזה מה שהייתי צריכה לעשות מזמן. לא פשוטה לי ההחלטה הזו, אבל אני חייבת את זה לה, כי זו המשמעות של לקבל אותה עד הסוף. אז אולי כשהיא לא תשמע אני אקרא לה בשמה הישן וגם אולי מתישהו כבר אתרגל לזה. אני גם לא משנה את שמה בסלולארי שלי, אבל בנוכחותה אקרא לה בשם שהיא עכשיו. ככה זה עם אחים ואחיות. מקבלים אותם.

אני מניחה שמה שאני אומרת זה שכל עוד מחליטים שכל העמדות "כשרות" (כן, זה משעשע אותי), אפשר גם אפשר לבוא ממקום של כבוד, חברות ושיתוף ולהכיל זה את מוזרויותיו של זה. אז סבבה, היא תמשיך להתפלא כשאני אתפתל כשהיא שוב תתמה על פשר אי אמונתי באל ולא תהסס לדבר על זה, ואני כמובן לא אשאל אותה שאלות שמתמיהות אותי כי אני יודעת שזה לא מתאים, אבל נוכל תמיד לדבר אחת עם השניה בטלפון ולצחוק ולשתף ולהנות זו מזו. ומסתבר שאפשר להכיל את כל התנאים אם רק רוצים. אני לא יודעת למה רציתי לכתוב על זה, זה ממש לא משל מהחיים. אבל המחשבה על הקבלה הזו של שתינו, שתי אחיות כל כך שונות, עשתה לי שמח על הלב, החיים הם לא מקשה אחת, אבל הם יריעה שתמיד אפשר למתוח כשרק רוצים להכיל. ושוב אני מגלה כמה נעים בבועה שלי וכמה המסביב כל כך הפוך. 

יום שלישי, 27 בינואר 2015

מתכון לעוגיות ג'ינג'ר - פוסט שלא מן המניין

אתמול בלילה, בזמן שהקראתי למרכזית את "מדיקן והספוגיות מיוניבקן" של אסטריד לינדגרן (ותהיתי ביני לבין עצמי אם לא הגיע הזמן לתרגום עדכני ואז החלטתי שהתרגום הארכאי יפהפה בעיני), הגיע קטינא לבקש שמחר בבוקר נאפה עוגיות ג'ינג'ר ומחרתיים עוגת ג'ינג'ר. אז אמנם חג המולד כבר היה, אבל מכיון שממילא איננו נוהגים כמנהג הנוצרים ולא צריך סיבה אמיתית לעוגיות ג'ינג'ר כמובן שהסכמתי. מיד אחרי שהילדים הלכו לישון (ובכן כמעט כולם כי הבכור שוב לא הצליח להירדם ובחצות הוא התיישב לכתוב סיפור קצר, ומצחיק ומקורי דרך אגב ולא, אני לא רוצה לדבר על זה) מיד הוצאתי 200 גרם חמאה כדי שתתרכך למחר. אמנם מימיי לא הכנתי עוגיות ג'ינג'ר אבל אני זוכרת מצוין את אלה שאפיתי עם סבתי האמריקאית פעם כשהייתי קטנה. וחוץ מזה כל עוגייה שמצדיקה את שמה צריכה חמאה (סליחה חבריי הטבעונים, אתם צועקים שמן קוקוס ואני לא שומעת אתכם).

אני חושבת שמעולם לא אפיתי עוגיות ג'ינג'ר כי לבנזוג יש איזה פטיש לעוגיות ג'ינג'ר קנויות שהוא קיבל פעם מאנגליה ומאז לא מצליח לשחזר את הטעם. לא משנה כמה עוגיות ג'ינג'ר קנינו במהלך חיינו המשותפים, מעולם לא הצלחנו למצוא אם אלה עם הטעם ההוא. אף פעם למעשה לא ניסיתי לאפות עוגיות ג'ינג'ר כי תמיד היתה לי תחושה שלא משנה כמה הן יהיו מוצלחות יהיה להן תמיד את טעם הלוואי המכונה "לא העוגיות ההן". וסתם ככה לדחוף עוד איזה סיפור ג'ינג'ר, היתה לי פעם חברה טובה, ואגב מאוד נבונה שהיתה בטוחה שג'ינג'ר וזנגוויל הם שני דברים שונים ואף תמיד תיבלה בשניהם ולכל אחד היה צנצנת משל עצמו על מדף התבלינים. 

לעניינו, אחרי התאוששות הבוקר (זמן הלימבו שבין להתעורר לבין להתחיל להזיז את עצמך), הגדולים התארגנו לחוג מבוכים ודרקונים וקטינא הואיל בטובו לעזור לשפוך את החומרים (אבל לא יותר מזה ורק אם יש סוכר) לפי מתכון שמצאתי באינטרנט של רותי קינן שלא ידעתי את טיבו אבל נשמע טוב. 

אז הנה המתכון, עם קצת, ממש טיפונת, שינויים שלי:

המרכיבים:
2.5 כוסות קמח (אני השתמשתי בקמח כוסמין)
1/2 כפית סודה לשתייה
1 כפית ג'ינג'ר טחון
1/2 כפית קינמון
100 גרם חמאה
1/2 כוס סוכר חום
4 כפות דבש (במרקם נוזלי)
4 כפות מים

אופן ההכנה:
  1. מנפים (לא חובה) את הקמח לקערה. מוסיפים את אבקת הסודה, הג'ינג'ר הקינמון והסוכר ומערבבים. ממיסים את החמאה בסיר קטן ומוסיפים לה את הדבש. מצננים מעט ומוסיפים לתערובת היבשה יחד עם המים ומתחילים ללוש. לשים רק עד שנוצר כדור בצק אחיד. אם הבצק דביק מדי תוסיפו מעט קמח. 
  2. מחלקים את הבצק ל-2 חלקים ומרדדים כל חלק על משטח מקומח קלות לעלה בעובי של 3 מ"מ. קורצים עוגיות לפי דוגמה מנייר או בחותכני עוגיות בצורות שונות. מניחים על התבנית. את שאריות הבצק 
  3. בשלב זה, אפשר לקשט את העוגיות בקישוטים עמידים לחום כמו אגוזים או פירות מסוכרים.
  4. אופים כ-10 דקות, בתנור שחומם מראש ל-180 מעלות. מצננים על רשת. כשהעוגיות קרות אפשר לקשט בבצק סוכר, בזיגוגים, בסוכריות או בפתיתי שוקולד. 

מהר מאוד התמלא הבית ניחוח ג'ינג'ר משכר, קטינא כמובן לא עמד בפיתוי ונשנש מהבצק של הנגלה השנייה עוד לפני האפייה (ממש לא רציני כשאין ביצים חיות במתכון) ונהנה כמובן לקרוץ עוגיות, למרות שאין לנו בבית קורצן של ילד ג'ינג'ר וזה חבל מאוד, אבל לא פוגם בהנאה.

אחרי שהעוגיות הצטננו מעט, צלחת מלאה עוגיות מצאה חבורת לוחמי מבוכים ודרקונים שקיבלו את העוגיות בתשואות. הן כנראה היו מאוד מוצלחות כי אפילו פירורים לא השאירו אחריהם הבנדיטים הקטנים אבל היה להם הרבה כוח לצאת לשחק בגינה. ולמען הסר כל ספק, גם צלחת הפירות הטריים התחסלה במהירות. שלא יצא שתגידו שאני לא מאזנת.

ומחר, או אולי ביום אחר נעשה גם עוגת ג'ינג'ר ואם יהיה על מה לדווח - אדווח.

יום שני, 26 בינואר 2015

"הם", "אנחנו" - ז'רגון משרטט גבולות

קמפיין הבחירות של המחנה הציוני (יח"צ)

 הקמפיין החדש של 'הליכוד' "זה אנחנו או הם" הוא התשובה שלהם לקמפיין של 'המחנה הציוני' "זה אנחנו או הוא". לא שאני חושבת שהקמפיין של 'המחנה הציוני' הוא גאוני, אבל אין לי בעיה איתו ולא, לא בגלל דעותיי הפוליטיות, אני מן הסתם לא אצביע להם. הקו המנחה שלהם הוא שכראש ממשלה נתניהו נכשל בערך בכל פרמטר אפשרי ולכן הבחירה היא בינו לבינם, כאשר המילה "אנחנו" קורצת לא רק ללבני והרצוג אלא מתייחסת לקולקטיב שנמאס לו מנתניהו. אם יש בקמפיין הזה הדרה הרי היא הדרת נתניהו וזה לחלוטין לגיטימי, הם מנסים להחליף את השלטון להזכירכם. קמפיין התשובה של הליכוד לעומת זאת הוא קמפיין בעייתי ביותר "זה אנחנו או הם". האמירה הזו לא באה לפסול את מנהיגותם של הרצוג ולבני אלא פוסלת ציבור שלם. ואני אסביר (אין לכם מושג כמה אני הולכת לקשקש על זה - דמיינו). 

תיאוריית ה-"הם ואנחנו" היא לא תיאוריה חדשה. היא מבוססת על תחושת העצמי שנבנית על בסיס השתייכות חברתית. ככל שסוכן החיברות פועל עליך חזק יותר, היינו תחושת השייכות גבוהה יותר, כך תחושת הגאווה והביטחון העצמי שלך גבוהים יותר. כדי להגביר את תחושת השייכות, אנחנו לרוב נמצא את עצמנו מאדירים את הקבוצה אליה אנחנו שייכים וזה חיובי, אלא שלרוב זה יהיה גם על חשבון קבוצות מתחרות, שאותן ננסה "להקטין". ככל שהקבוצה תתפס כמאיימת יותר כך ננסה יותר למזער אותה ולשייך לה תכונות שליליות, בד"כ תכונות הפוכות לאלה המשוייכות לקבוצה שלנו. באופן טבעי זה יוצר חלוקה תמידית של העולם, גם אם לא מכוונת, ל"הם" ו"אנחנו", המשוייכים והמובחנים - האוייבים הנצחיים. 

בתיאוריית הייחוס החברתי, אחת הטענות המרכזיות היא שבכל קבוצת משוייכים תהיה נטייה חזקה "להשחיר" את כל מי שנמצא בקבוצה מתחרה, בעיקר אם התחרות היא על משאב חיוני. ככל שהתחרות בין הקבוצות גדולה יותר, כך תגדל האיבה וההשחרה יכולה בקלות להתדרדר לגזענות ולמשתמע מזה. קל לראות במקרה הפוליטי על איזה משאב מדובר. הקטגוריזציה הזו, שככל שתושחר הקבוצה המתחרה, ככל שנייחס לה תכונות שליליות יותר, כך באופן טבעי נאדיר את התכונות החיוביות המיוחסות לנו, היא טבעית לאדם, אלא שבפוליטיקה היא מנוצלת בצורה הצינית ביותר. הקמפיין הן של 'הליכוד' והן של 'הבית היהודי' הוא מקרה מובהק כזה, כמוהו גם העתירה המגוחכת של רונן שובל (שבית המשפט קבע שהתנועה בראשה עמד היא בעלת סממנים פשיסטיים להזכירכם) למנוע מ'המחנה הציוני' את שמו משום שאיננו ציוני. או דבריו של נתניהו אתמול במסיבת פתיחת הקמפיין ש'המחנה הציוני' הוא "אנטי ציוני". וכאן אנחנו כבר נכנסים לאזור מסוכן.

במדע המדינה נהוג להתייחס לתקופה מקום המדינה (ותכל'ס עוד לפני) ועד 67' כתקופה של קולקטיביזם ומ-67' כתקופה של אינדיבידואליזם. הקמפיינים של 'הליכוד' ושל 'הבית היהודי' מעלים את התהיה לגבי התקופה שאנחנו נמצאים בה כעת. בראייה מלמעלה, הגישה של "אנחנו" נגד "הם" היא גישה שמייצרת קיטוב. נלך מעט אחורה, בכל חברה יש ריבוי של דעות, חלקן שונות וחלקן דומות הדעות האלה משכללות את עצמן דרך כל אמצעי התקשורת והחיברות. הדעות האלה מתחרות ביניהן על משאבים (על שליטה, בין אם בפוליטיקה ובין אם באופנה). כך נוצרת אבולוציה חברתית. דרך אגב, דווקא במקרה של הציונות אפשר לראות את זה מצוין - הרעיון הציוני קיבל תפניות שונות ויצר זרמים שונים של ציונות למרות שהתחיל כמקור יחיד. לולא הזרם המרכזי (המדיני) של הציונות, אף אחד מאיתנו לא היה נמצא כאן היום. 

ריבוי של דעות הוא אחד הסממנים המובהקים של דמוקרטיה, ברור שזרם תודעה אחד שהיה מקובל על כל האזרחים יכול היה לסייע לשלטון, אבל זה לא פועל ככה בשום משטר, זה מנוגד לחלוטין לאופי האנושי. הדמוקרטיה היא כלי שלא רק מאפשר זרמים שונים, הוא מתבסס על פלורליזם רעיוני, זה חיוני לדמוקרטיה וכמו כל דבר חיובי יש בו גם שלילי. דמוקרטיה אמורה להיות כל כך מכילה שזה בסדר שבתוך דמוקרטיה יהיו גם זרמים חברתיים שיאמינו בצורך בתיאוקרטיה או בשלטון יחיד, זה הכוח של הדמוקרטיה וזה גם עקב אכילס שלה. ישראל היא מדינה שסובלת משסעים רבים, פוליטי-בטחוני, דתי-חילוני, עדתי, חברתי-כלכלי, חלק מהשסעים גם חופפים ומעצימים זה את זה. אולם לאחרונה השסע המדיני בישראל מאיים להפוך לקרע. קרע כזה בוודאי לא יועיל לחברה שעומדת בפני אתגרים רבים. כל אלה ובעיקר השסע הבטחוני-מדיני מובאים להכרעת הבוחר הישראלי כל כמה שנים ובתדירות גבוהה יותר מאשר במדינות דמוקרטיות יציבות. 

(אילוסטרציה)
שנים התמודדה ישראל עם השסעים האלה באמצעות פתרונות טובים יותר וטובים פחות, לאורך שנים רבות האיום הקיומי שישראל היתה נתונה בו הצליח להיות גורם מאחד למרות השוני בין קבוצות שונות באוכלוסייה. מ- 1967 הגורם המאחד הזה, והעובדה שישראל מתמודדת עם איומים רבים אבל כבר אינה תחת איום קיומי, הולך ויורד בכוחו. השסעים השונים הולכים ומתחדדים. המשך הכיבוש והספין היחסית חדש שבעצם זה לא כיבוש (שלמעשה הוא לא חדש אך הולך וקונה לו מאמינים) מחדדים את ההבדלים ברמה 
הפוליטית-בטחונית-מדינית בין שתי קבוצות מובחנות של ימין ושמאל, למרות שתכל'ס מחנה המרכז בארץ הוא גדול. תוסיפו לזה את היכולת המופלאה של ישראל כבר שנים רבות להתפשר על לא להחליט וניתן להמשיל את ישראל לסיר שהמים בו ברתיחה מתמדת ועל סף גלישה.

מה שישראל באמת צריכה עכשיו זה מנהיג/ה שיכריע הכרעות שכבר שנים מבקשות את פתרונן, אם מול הפלסטינים, אם בצורת הממשל, אם בנושא חוקה ועוד ועוד. 47 שנים של לא משנה איך תקראו לזה כיבוש נשאר כיבוש (כן, גם אחרי כיבוס) הן נטל אמיתי על החברה הישראלית. איך ניתן לדבר באמת על דמוקרטיה שזכויות אדם בסיסיות של מיליוני אנשים נרמסות תחת רגלינו מדי יום? איך ניתן לדבר על ביקורתיות אם ביקורתיות תשמוט את השטיח מתחת לרגלינו? ברור שמשרד החינוך יוציא הנחיות שאסור לבקר בכיתות את שלושת הנושאים הקדושים: צבא, אלוהים ושואה. ישראל היום נמצאת במצב בו היא לא מוכנה להישיר מבט למראה ולראות את עצמה במערומיה. ובמקום שהבחירות האלה יהיו באמת על הנושאים החשובים באמת, ישראל מתבקשת לצאת לבחור מי הוא האנחנו. מגוחך.

הסימון של "הם" ו"אנחנו" הוא כבר מעבר לאבולציה של שיוך קבוצתי, הוא מכיל ריח של גזענות. לגזענות יש תמיד ניחוח פשיסטי כשזה מגיע מהשלטון. דמוקרטיה שלא מצליחה להבחין בזה היא דמוקרטיה שמאבדת את צלמה הדמוקרטי. אז נכון, תמיד אפשר להשוות את הדמוקרטיה שלנו ל"דמוקריות" אחרות. תמיד אפשר יהיה למצוא ממי אנחנו טובים יותר. אבל זו לא חכמה להשוות למטה, כל חוקר ביצועים יגיד לכם את זה. כדי להתקדם ההשוואה חייבת להיות מעלה. זה גם היה חזון האבות המייסדים של המדינה הזו. דמוקרטיה חזקה ניכרת בפלורליזם של דעות. זה כבר כמה שנים שישראל ממש לא אוהבת לשמוע יותר מדי קולות, בטח לא כאלה של ביקורת. העובדה היא שהקמפיינים של 'הבית היהודי' ו'הליכוד' מייצרים מחנאות אמיתית בתוך ישראל תוך קביעת גבולות הלגיטימיות של הבעת דעות, צריכה להטריד את כולנו בין אם אתם במחנה ה"הם" (כמוני) ובין אם אתם במחנה ה"אנחנו". אני לא הייתי רוצה לחיות במדינה שמגדירה לי מהם גבולות הנאמנות והביקורת המותרים לי.

באיזו מדינה דמוקרטית יכול ראש הממשלה העומד שוב לבחירות לצאת בקמפיין שמסמן הלכה למעשה של ציבור שלם כאנטי-ציוני, כאויב מבית? איזה עם מוכן לשקול את האפשרות שמנהיג שמסמן כ"הם" יותר משליש מהציבור וארהיב ואומר שלדעתי זה גם יותר מחצי מהציבור, ייבחר ויהיה באמת ראש ממשלה טוב ל"כולנו"? אכן יש המון קבוצות במדינה הזו, אך תכל'ס כולנו שותפים בישראליות שלנו, אין "אנחנו" ו"הם", כישראלים עקרונית אנחנו "כולנו" כמשתמע מהמושג דמוקרטיה ולכן יכולים להיות המון סוגים של אנחנו. כן, אנחנו יכולים לא להסכים על המון דברים, אבל כולנו כאן מבחירה וזה מה שמשותף לכולנו. לראש ממשלה שמגדיר אותי כ"הם", כשונה, לא צריכה להיות בדמוקרטיה אמיתית אפשרות שניה. כי גם אחרי הבחירות אנחנו נהיה כאן "כולנו" ובגלל שזו דמוקרטיה אנחנו נקבל את תוצאות הבחירות. אני לא "הם" לפני הבחירות, כי אחרי הבחירות אני שוב אנחנו. אם אנחנו באמת מדינה דמוקרטית, אסור לנו לתת לראש ממשלה כזה אופציה להיבחר שוב.

אם אני "הם" בבחירות, אין לי אלא אפשרות אחרת חוץ מלהבין שכאשר אני אדרש להקריב בשביל כולנו, אני לא אשכח שנתניהו קרא לי "הם". ו"הם" לא באמת צריכים לעשות שום דבר בשביל "כולנו"

יום שישי, 23 בינואר 2015

הציניות שהרגה את הציונות

כרזה (אילוסטרציה)
שים את האקדח על השולחן ובוא נדבר על זה. מכירים? אז ככה. רק שאני לא יודעת איפה להתחיל. מלחמות ומערכות בחירות מוציאות את כל הפוליטיקה והרעלים מהאנשים, זו תקופה לא קלה לכל מי שאינו מוצא את עצמו במרכז הפוליטי. יש משהו שמוציא את הכל בהקצנה החוצה. אני מניחה שזה טבעי. בכל מערכת בחירות או מלחמה ניתן לראות את התחדדות הדעות ופופולאריזיה של דעות מקובלות או אדם מקובל, סוג של אולטרה-נאמנות אם תרצו. במדע המדינה התופעה הזאת בתקופות מלחמה מכונה "התכנסות סביב הדגל" (gathering around the flag), אני מוצאת שזה קורה בעוד מקרים בהם האדם מרגיש צורך להגן על הדרך שלו.

אני לא היחידה שמאמינה בפלורליזם ובחשיבות של השמעת דעות מנוגדות. אדרבא, כהגליאנית מזדמנת, אני מאמינה בתיזה ואנטי-תזה. אם לא היה מי שמתנגד לדעות שלי הייתי מוצאת את זה מוזר להחריד והעובדה שיש אנשים שחושבים אחרת וגם מתווכחים איתי עוזרת לי לחשוב, לפקפק ולבחון מחדש את דעותיי. זה לא אומר שהדעות שלי לא מוצקות, זה רק אומר שאני בוחנת אותן כל פעם מחדש. בעיניי זה חשוב. אבל לא זו הנקודה. כמו בתקופת צוק איתן, גם לפני מערכת הבחירות הזו, אני שמה לב לצמצום נוראי של השיח ולניכוס חד משמעי של ערכים. אבל אולי זה דווקא טוב, כי הדיון הזה שם מחדש את הנושא החם על השולחן (אקדח, כבר אמרנו?).

אם רגע מסתכלים מהצד אפשר לחשוב שנפלנו על הראש, אבל איכשהו אנחנו לא רואים את זה. הבחירות הקרובות צריכות להיות על המצב בישראל היום - כן גם על המצב המדיני והבטחוני, אבל הרבה יותר מזה על כלכלה, חברה, חינוך. מה קורה בפועל? בפועל נראה שהקמפיין, בעיקר זה של נתניהו (בהנחה שלליכוד כנראה אין קמפיין) ושל הבית היהודי הוא מי הוא ציוני. כל הרשתות החברתיות גועשות בריב בלתי נגמר על ציונות ותכל'ס אנשים, זה כבר ציני, אבל בטח שלא ציוני. באמת הדבר הכי חשוב עכשיו זה "מה זאת ציונות" ושל מי היא? כי הציונות תעניק בית למחוסרי הדיור? הציונות תפסיק לספר טייקונים? הציונות תעלה אוכל על שולחנם של מי שאין להם? כנראה שלא, הנה חסכתי לכם

אז מעבר לעובדה שלדעתי אנחנו שוב מחטיאים את המטרה, הדיון על "מיהו ציוני" נכנס לסחרור מטורף ומסוכן. נתניהו, בנט ומפלגותיהם הופכים כל מי שמאמין בפתרון מדיני ללא ציוני. יש בזה הרבה אירוניה, בעיקר לאור העובדה שהציונות המדינית כזרם מרכזי בציונות פעלה להסדר מדיני שכלל אגב את הערבים שישבו בארץ. הדיון על ניכוס הציונות הוא הזוי, אבל הוא גם מסוכן. דמוקרטיה נשענת על פלורליזם, צמצום הפלורליזם מביא איתו חוליים רבים לחברה, אבל הוא בעיקר מביא לשיסוע. הוא יוצר "הם" ו"אנחנו" בתוך החברה עצמה. הרבה נקודות אירוניה ניתן למצוא כשמי שמדבר על אחים, הוא גם זה שמביא איתו הכי הרבה שנאה לאחר, מי שמפלג את העם הוא איש מאמין ששוכח שאמרו חז"לינו "כל ישראל ערבים זה לזה". אך בעוד פרצופו האמיתי של בנט נחשף, הציבור כבר נכנס לסחרור. האש הוצתה, על מי שאינו מצביע ליכוד/הבית היהודי/ישראל ביתנו מוטלת חובת ההוכחה שהוא ציוני.

אני לא מתכוונת להוכיח את ציוניותי, בעצם העובדה שאני בוחרת לחיות כאן, לגדל כאן את ילדיי, לדבר בעברית, להחזיק בתעודת זהות, למלא את חובותיי האזרחיות, לשמור על החוקים - אני כבר עשיתי את הבחירה שלי. אני ישראלית ולא משנה איך תהפכו את הגדרת הציוניות, הבחירות שלי הופכות אותי לציונית מבחירה ולציונית מתוקף. למלחמה האחרונה בעזה התנגדתי בתוקף באמצעים החוקיים שהיו בידי, אך מעצם העובדה שאני ישראלית אני חתומה לצערי על המלחמה הזו ואני מקבלת את הדין. אני לא רואה אותי קוראת למי שהכניס אותנו למלחמה הזו בוגד, אלה לא המושגים שאני משתמשת בהם, אני גם לא קוראת לדה-לגיטימציה שלהם למרות שאני מתעבת אותם בכל ליבי, מה שאני יכולה לעשות זה להשמיע את דעתי, לנסות להחליף את השלטון בקלפי, לצאת להפגנות, לקוות שמשהו פה ישתנה אחרי הבחירות ולקבל את הדין עם היוודע התוצאות.

אבל אנחנו הולכים ומאבדים את זה ויש אל מי להפנות אצבע מאשימה, ראש ממשלה שלא מתבייש לקרוא ליריביו האופוזיציוניים "אנטי-ציונים", מוביל רוח של דה-לגיטימציה. כאשר ראש ממשלה לא מבין עד כמה גדולה חשיבותה של האופוזיציה לשלטון תקין ורואה בהם מטרד שיש לעקוף ע"י חוקי משילות, הוא ראש ממשלה שפוגע הלכה למעשה בדמוקרטיה. היום זה פוגע בשמאלנים, שהם כידוע אנטי-ציונים, מה שהופך אותם לאויבים מבפנים (עכשיו תעשו לבד את החשבון כמה זה רחוק מפשוט לקרוא להם בוגדים), מחר זו יכולה להיות הקבוצה הבאה שלא תיישר קו. 

הציונות היא הגדרה חשובה מספיק כנראה כדי לסמן חלקים באומה שלך כבוגדים בשעה שיש כל כך הרבה דברים חשובים הרבה יותר על הפרק. כל כך הרבה דברים מונחים כרגע על המאזניים ובמקום שישראל תהיה חזקה מתוקף היותה דמוקרטית היא נחלשת על רקע שיסוי וגם שיסוע פנימיים. אולי זו אני שלא מבינה עניין, אבל מול שנאה וצמצום קו המחשבה אני מעדיפה סובלנות ופלורליזם, מול מלחמה אני בוחרת שלום, מול אדמה וחיים, אני בוחרת חיים על אדמה. אני לא תמימה ואני גם לא מסדרת שורה של דובוני אכפת לי שיאירו עלינו "קרן-אור" ופתאום נתחיל לעמוד בתור בפינות ליטוף כדי ללטף חד קרן. ייתכן שלא הפתרון שאני מאמינה בו ייבחר כמועדף על אזרחי המדינה הזו, אך אני מעדיפה לחיות בדעת מיעוט במדינה נאורה שמכבדת את מגוון הדיעות ולא במדינה בה יש קו שמסמן מי הוא האזרח הנכון שמחזיק בדעות שנוחות לשלטון. זו לא דמוקרטיה. בעיני אין ציונות ללא דמוקרטיה. ואגב, הרצל אמר את זה קודם, ולא רק הוא.

אני מאמינה בכל ליבי שהדרך היחידה של ישראל לשרוד בתוך התקופה המטורפת שאנחנו חיים בה היא רק כדמוקרטיה מהותית שמגבילה את שלטון הרוב, שמקדשת את זכויות המיעוטים, שמאפשרת חופש דת כמו גם חופש מדת, שזכויות אדם הם נר לרגליה. בלי דמוקרטיה כזו גם היהדות וגם הציונות לא יוכלו להחזיק אותנו כאן. באופן פרדוקסלי כדי שישראל תוכל להמשיך להיות בית לאומי לעם היהודי, הוא מוכרחה להיות עוד יותר דמוקרטית, אלא אם כן אתם מספרים לי שציונות זה להקים כאן תיאוקרטיה כי אז כל הדיון שלנו עקר ואני כנראה באמת לא ציונית. אני לגמרי בסדר עם זה שאנשים יחשבו שהדגל שלנו מדיר אוכלוסיות, זה באמת נכון, זה לא עושה אותו פחות דגל שלי. זה בסדר גמור לחשוב יותר מפעמיים לפני הגיוס לצבא, ולא רק בישראל, ללכת לצבא זה מפחיד - לכל אחד יש את הבחירות שלו. זה בסדר גמור לחשוב שאנחנו צריכים להתנחל מעבר לקו הירוק למרות שאני מוצאת את זה פסול. זו דמוקרטיה. אסור לתת לרב השיח הזה להצטמצם. 

נראה מוכר? מסתבר שהוא
אנטי ציוני. מי היה מאמין
(מוגש כשרות לרונן שובל)
רוב הציבור בישראל אינו דתי, אני בטוחה שאני לא היחידה שלא רוצה לראות את ישראל מתדרדרת להיות תיאוקרטיה משיחיסטית, זו בהחלט לא הציונות שלי. מאז ומתמיד הציונות לא היתה מקשה אחת ותמיד היו בה גוונים. לא כדי להתווכח אבל דווקא הזרם המרכזי של הציונות, זה שבזכות מאמציו יש לנו מדינה, היה זרם חילוני מובהק, שהאמין בערכים אוניברסליים. השיח שמושמע היום הופך את בנימין זאב הרצל לאנטי ציוני. לא רק אני רואה פה את האירוניה. 

בדמוקרטיה שלי, בין אם זה מוצא חן בעיני או לא, יש מקום גם לאנשים שחושבים שמדינת ישראל צריכה להיות תיאוקרטיה, ולצערי גם יש בה מקום לאנשים שמחזיקים בדעות חשוכות (למשל נגד הקהילה ההומו-לסבית והלהט"בית), רק שבמקום שאליו הם מכוונים אין מקום בשבילי. אם האמונה שלי שבישראל יש מקום לדתיים חרדים ואפילו אנטי-ישראלים, לאנשים שמאמינים בלמחוק את הפלסטינים, לרפורמים, להומואים, לסביות, טראנסג'נדרים, מוסלמים, חד-הוריות, בדואים, חילונים, וכל הגדרה אחרת עושה אותי ללא ציונית, אז אני אשמה. רק שיחד איתי, על ספסל הנאשמים, צריך לשים גם את כל מי שהגו, פעלו והקימו כאן מדינה, אלה שבזכותם אנחנו יושבים פה עכשיו.  

אני יכולה להביא ציטוטים של הרצל, כצנלסון, ז'בוטינסקי ועוד מנהיגים שונים שמזרמים שונים, שאגב כל אחד מהם היה ציוני ללא עוררין ואף אחד מהם לא החזיק באותה "ציונות", מה שכן איחד את כולם הוא הבסיס הבלתי מתפשר בהיות המדינה הזו דמוקרטיה. מי שקורא לאופוזיציה של היום אנטי-ציוני הוא חד וחלק אנטי דמוקרט, כזה שלא מעוניין בקו מחשבה ביקורתי, אלא באחדות דעים. אחדות הדעים הזו, הגדרת המחנה מחדש, צריכה להטריד את כולנו ולהיות תמרור אזהרה ברור וחד משמעי. שני אנשים מחזיקים היום במשרות הרמות ביותר במדינה והם באים מאותו בית מדרש, נשיא המדינה ראובן ריבלין וראש הממשלה בנימין נתניהו. שניהם מחזיקים בדעות פוליטיות דומות אך בעוד האחד מאמין בדמוקרטיה, השני משחק בדמוקרטיה. 

בעיני הדיון היום על הציונות זה הדבר ההזוי ביותר שקרה כאן עד עכשיו וקרו כאן אי אילו. זה שיח שמקדמים בנט ונתניהו, שני האנשים שהדבר הכי חשוב להם זה הפופולאריות שלהם, זה הזמן שלנו כאזרחים למקד אותם במה שהם צריכים להתמקד בו - לא עוד שיח "מיהו ציוני" אלא שיח מהותי כלכלי חברתי וגם מדיני-ביטחוני. בל אם השאלה הבוערת היא מיהו ציוני אז סליחה שהפרעתי לכם. carry on

יום שלישי, 20 בינואר 2015

יום חורק שהצלחתי לנצח - סיפור הורי קטן

סכום של טור הנדסי (אילוסטרציה)
יום של התנסויות עבר עלי אתמול, לא כזה שמתחשק לי לעבור שוב. כזה שמוטט אותי למיטה מוקדם והעיר אותי דווקא עם חיוך בלב. לא רק בגלל שהוא נגמר, אלא בעיקר כי היה לו את הפוטנציאל להיות יותר גרוע והצלחתי למנוע אותו. כל הבוקר זרם ואז דברים התחילו להיתקע וכרגיל כשטעויות מתחילות יש להן את הפוטנציאל להתקדם בקצב של טור הנדסי. מפה לשם הגענו באיחור לפעילות ביער, ועל טעויות משלמים. לא תיכננתי לצאת מהאוטו ולכן יצאתי ללא חזיה, אבל זה יצא טוב כי למרות שקיפצתי לי כמו עז הרים, קטינא שהיה בלי גרביים, עם קרוקס וחולצה דקה, נתלה עליי עטוף בעליונית שלי שהסתירה את כל הקיפצוצים המיותרים, מצד שני גם לא היה שם אף אחד בשביל לראות. בכל זאת יער באמצע השבוע, זה לא ממש מקום שכל העולם ואשתו הולכים אליו. עלינו על הרים, עברנו נחל זורם, הקפצנו, לקחנו ועשינו ובסוף כל ילד היה בקבוצתו ואני יכולתי לחזור הביתה עם קטינא. הפוגה קלה מלאה בפעילות שכמובן יצאה עקום ולכן לקחה יותר זמן. כסוגדת לאלת היעילות, הדברים האלה מוציאים ממני קרעכץ שלא מבייש פולניה עם דיפלומה.

לעיתים יש לי נטייה להתעלם 
שוב יצאנו - הפעם לקחת ילדים, מה שכן הפעם הייתי מצויידת בחזיה, על טעויות לא חוזרים פעמיים. כמובן שהילדים לא חיכו לי במחנה ולכן התבזבז זמן שממילא לא היה לי על חיפושים מיותרים. הייתי מאושרת שכשמצאתי אותם הצלחתי להמיר הכל להומור ולא לקחת את זה קשה מדי, תכל'ס הם לא עשו שום דבר רע, גם אם לא התאים לי לחכות להם. אחר כך חזרנו הביתה כדי לגלות שמסך המחשב מת, אבל גם היו לנו רק שעתיים בבית. למראית עין הכל נראה בסדר אבל משהו בי חרק וכשאני חורקת בלב, איכשהו הילדים, ססמוגרפים רגישים שהם, חורקים מיד כאילו יש להם קיו מיוחד לגמרי לזה. אז לא הצלחתי להתארגן על ארוחת צהריים משותפת לכולם כי כל אחד רצה משהו אחר, ובמקום לשים לב לגבולות היכולות שלי, כשהמרכזית אמרה שהיא רוצה את עוגת האורז הפרסי עם תפו"א למטה אחרי הקונצרט, מיד התחלתי לעשות כי ידעתי שמאוחר יותר לא אספיק, וככה הכנסתי לעצמי בקטנה עוד מטלות שהיו מיותרות לי והסתכמו בזה שבמקום להגביל את עצמי ביום פחות טוב הרחבתי את גבולותיי יותר. זה לא מתכון טוב (כתבתי על זה כאן).

ואז היה צריך לארגן את המרכזית לקונצרט, ואולי בכלל מגיע לה פוסט רק על זה, אז במאמר מוסגר אספר שהיא התלבשה מקסים והיתה נרגשת אבל לא מדי ויצאה לחזרה במצב רוח טוב ובזמן שהיא לא ניגנה היא ישבה וקראה ספר. נו, מה אומר? נחת. כשהגענו לקונצרט היא קרנה כולה. אבל עד שהגענו לקונצרט, הבנים שיחקו וקצת למדנו יחד ואני כמובן במקום לקחת את הכל בקלות, ניקיתי את הבית בו זמנית (עוד חריקה). את קטינא הכנתי נפשית לקראת הקונצרט, אך לצערי זה לא ממש עזר ולכן אמשיך לחלק הבא של סיפורנו - הקונצרט.

זה היה נפלא לשמוע את המורה למוזיקה מציגה את המרכזית לפני שהגיע תורה לנגן. זה לא שאני לא יודעת שהיא נהדרת, ואפילו עוד הרבה יותר ממה שהמורה למוזיקה יודעת, אבל לשמוע את זה ככה בנוכחות כל האנשים היה פשוט מרחיב את הלב. לא רק שהיא ניגנה 3 יצירות של מלחינים אחרים, היא גם ניגנה יצירה שהיא הלחינה בעצמה. הייתי יכולה להתענג, רק שקטינא הבנדיט הקטן היכה שנית - לא רק שהוא לא יכול היה לשבת בשקט, הוא דיבר (בלחש, אבל דיבר), הפריע לי לצלם, זז ולא הירפה לרגע. נורא ניסיתי לקבל את זה בחיוך, ואני גם בטוחה שהמרכזית לא שמה לב לזה, תכל'ס היא מתורגלת. ועדיין ההתנהגות שלו ממש פגעה בשלמות החוויה שלי (עוד חריקה). אבל אני אמא ואמא צריכה לדעת להכיל. אחרי שהמרכזית סיימה, קטינא ואני יצאנו. הייתי רוצה לספר שאת הזמן עד לסוף הקונצרט בילינו בחוץ אמנם אבל נעים, לא. במשך 40 דקות הבנדיט בעל הקסם הבלתי נדלה לא הפסיק לעשות הצגות עד שבסוף גם חבט את הראש בקיר. הייתי רוצה לספר שלפחות אז הוא נתן לי לנחם אותו ונרגע, אך לצערי הוא המשיך לעשות הצגות, למרות ניסיונותיי החינניים (הורים אחרים חייכו אליי) לחזר אחריו ולהצחיק.

אחרי הקונצרט הכל קצת חרק עוד יותר מאשר לפני, הכל היה גבולי ודרש ממני איפוק מקסימלי. אבל הכנות לארוחת ערב וזמן מסך נותנים לפעמים את ההפוגה הנכונה, לפחות למחשבות. הבכור שמגיב לכל תנודה שלי הכי טוב, התחיל את ההצגות שלו דווקא בזמן צחצוח השיניים. הסתכלתי רגע לתוך עצמי נשמתי ואמרתי לו: תראה, ילד, התגובה הכי קלה שלי עכשיו תהיה לצעוק עליך ולגמור את ההצגה. אינסטינקטיבית זה גם מה שהכי בא לי לעשות. זה גם מה שיהיה הכי לא נכון לעשות. מה שאני עושה עכשיו זה להסביר לך שההצגה שלך מיותרת, להראות לך דרכי התנהגות אחרות שיכולות להיות נכונות יותר, להראות לך את הצד שלי ולקוות שתפנים ותגלה שלמרות שהכי קל להתעצבן התוצאות הכי טובות הן דווקא שלא". לא עשיתי עניין, דיברתי קצרות, הסברתי והייתי מאופקת. אני חושבת שזה עשה את זה. אני יודעת שזה עשה לי את זה. תחושת הסיפוק כהורה בלנצח את המפלצת שההתפרצות שלה מוצדקת היא אדירה. 

אחר כך קראנו ואני נרדמתי עם הילדים כי באמת כבר לא היה לי כוח, היום הזה סחט אותי. אבל בבוקר כשקמתי, קמתי בתחושת ניצחון. כן, היה לי יום לא הכי מוצלח, אבל ניצלתי אותו כדי לא לצעוק ולא לכעוס, אלא לתת דוגמא אישית ולהרגיע. כן, יכולתי לעשות דברים טוב יותר, אבל עם הקלפים שהיום הזה חילק עשיתי את הטוב ביותר שלי. אחרי שנת לילה מלאה זו היתה תחושה טובה. לא שנשארתי במיטה להתענג על הניצחון העצמי הקטן הזה, פשוט כי החתול התחיל לילל - זה אף פעם לא רעיון טוב לתת לו לילל אם התכנון הוא לפחות לצאת לכתוב על זה בלי שהילדים יתעוררו גם.

יום ראשון, 18 בינואר 2015

מתחיל בד' נגמר ב-ה' ולפעמים מתדרדר לפאשיזם

סורי, זה שוב פוסט פוליטי, באפשרותכם לקרוא או לא, תכל'ס אתם גם יכולים לרפרף, אבל כבר כמה ימים שהפוסט הזה יושב לי בלב ומאלפי סיבות (בעיקר 3 שנמצאות פה בחינוך ביתי) אני לא מספיקה. אולי זה גם התחושה המנדנדת שכבר כתבתי על זה תכל'ס, אבל מתי הפריע לי לחזור על עצמי? משווה תכל'ס ומעלה תכל'ס (לא כולל ליברמן ובלי להיכנס לנושא החלפת אוכלוסיה). אנחנו נמצאים בעיצומו של תהליך בו השיח הציבורי מצוי במאבק ועובר שינוי, יש כאן ניסיון ליצור תודעה לאומנית מקיפה תוך תהליך דה-לגיטימציה למושגים אשר העדרם יצמצם עוד יותר את השיח הפלורליסטי. אם זה תלוי באלה שנחשבים מנהיגים כאן נעבור את השינוי הזה בלי לשים לב, משל רק עברנו בתוך ארון בגדים ומצאנו עצמנו במציאות אחרת, השאלה האמיתית היא האם הציבור מטומטם או שעדיין ההכרה מנצנצת אי שם ואת הספין הזה היא כבר תקיא מתוכה.

אז מה אתה יותר ארנב או ברווז?
יהודי או ישראלי?
השיח הציבורי הוא מעט כמו אשליה אופטית, אנחנו רואים את מה שאנחנו רוצים לראות כי זה נוח לנו. יותר מזה, אנחנו מסננים. המוח שלנו קולט כמויות של אינפורמציה, הוא מעבד אותם לא לפני שהוא מסנן את מה שלא רלוונטי. זה פועל גם במישור הציבורי, אבל שם זה מחריף כי אנחנו נתונים תחת השפעתן של תעמולה ורטוריקה. ככל שיגידו לנו משהו יותר פעמים, כך בין אם נרצה ובין אם לאו משהו מזה ישקע לנו בתודעה. כרגיל, הכל שאלה של פילטרים. מאז שחזרתי לכתוב אני כותבת, ודי בחשש, על תהליך שממש כבר אפשר לחוש אותו של צימוד נוראי יהודי-ישראלי-ציוני. למה נוראי? כי יש רק השקה בין המושגים האלה ואילו אצלנו בשיח הם מתחילים להיות חופפים. בעיני זה תהליך מאוד לא בריא.

בכלל כל שרבוב הנושא היהודי לאחרונה לסדר היום הציבור הוא לחלוטין לא נכון, ז"א האיזון בין יהודית לדמוקרטית תמיד ידע עליות מורדות וכיוונונים. אך כבר כמה שנים ניטע במוחנו הפן היהודי ביתר שאת, רק תספרו את כל שעות המורשת שנוספו לילדי בתי הספר (מילה מכובסת ליהדות - שיהיה ברור). רק תבחנו את התקשורת ותשימו לב איך השיח היהודי הולך ותופס תאוצה. אולי אני טועה, אך הבוסט הגדול לנושא, זה שמאיים ליצור מהפך ב"פחות-או-יותר-סטטוס-קוו-שעוד-איכשהו-היה-כאן" התחיל באפריל, עת ראש הממשלה החליט שלא די בהכרה במדינת ישראל, אלא יש צורך בהכרה במדינה יהודית.

הדרישה הזו התקבלה בישראל כמעט כמובנת מאליה. מבחינתי זה היה רגע מכונן, רגע ההוכחה שההתמרה הושלמה. ספין אדיר של נתניהו ששם את התווית על הנקודה. לא ברור לי איך זה התקבל בטבעיות, כלומר ברור לי התהליך, אך הוא מעיד על העדר שיפוטיות וביקורת עצמית ובשבילי הוא מעיד על אובדן הדרך. רק דמיינו לכם שעכשיו ארה"ב תבקש הכרה כארצם של בני החורין במקום ארה"ב, הרי זה מגוחך. במדינת ישראל קיימות הרבה יותר הגדרות, לא רק - מדינת היהודים, תחת השם "מדינת ישראל" מצטופפות להן בפינה (זה המקסימום מקום שהיהדות מאפשרת) גם "מדינת כל תושביה", וגם "מושתת על יסודות החרות, הצדק והשלום", וגם "על חזון נביאיה", וגם "תקיים שוויון זכויות", וגם "נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות". אני לא רוצה הכרה בישראל כמדינת היהודים, אני גאה במדינת ישראל ורוצה הכרה בישראל כמדינת ישראל, פשוט כי זה הרבה יותר מ"רק" מדינה של יהודים.

"מדינת היהודים" מצמצמת את מה שישראל, במקום שהשלם יהיה גדול מסך חלקיו, השלם הופך קטן מחלקו. זה לא טוב לאף אחד, גם לא בתוך הציבור היהודי בלבד. ישראל דמוקרטית ונאורה לא צריכה להיות משאת נפשם של חילונים בלבד, אדרבא, יש פה אינטרס של כלל הציבור, אבל מה אין פה? אין פה אינטרס של מערכת מסואבת, שלטונית ופוליטית, שמצאה דרך להיאחז בציבור ולעשות על זה כסף והון פוליטי (שמביא כמובן לכסף וכוח). מדינת ישראל מושתת ממילא על היותה בית לאומי לעם היהודי - לכך יש שתי ערובות עיקריות - מגילת העצמאות (שמגדירה את המדינה כבית לאומי ליהודים) וחוק השבות (שמתעדף יהודים כאזרחים). תכל'ס לא צריך יותר מזה, הניסיון לחזק את הפן היהודי ולהפוך אותו לשם נרדף לישראלי פוגע בכולנו. היות מדינת ישראל יהודית זאת עובדה בלתי מעורערת, אבל היותה דמוקרטית מתחיל להיות מוטל בספק. העוד קצת יהודית הזו בכל פעם זה בערך כמו ליישר את העוגה ולבסוף לגלות שמרוב ש"יישרנו", כבר לא נשאר כלום.


הוצא מהקשרו, אך משרת את אדונו
אין כמו מערכת בחירות כדי לחשוף תהליכים שאחרת היו נשארים סמויים מהעין, או בלתי מורגשים. הרטוריקה והתעמולה חוגגות בתקופות האלה, הבחירות מעניקות לגיטימציה לחדד עוד יותר מסרים, כמו גם להפוך אותם לקליטים יותר ונוחים יותר להשפיע. לכן, בחינה של התעמולה יכולה להעיד המון על הלוך הרוחות בשיח הציבורי. מערכת הבחירות מגיעה אחרי מלחמה בקיץ שעשתה המון בהקבלה התודעתית בציבור בישראל בין יהודי-ישראלי-ציוני ויצרה דה-לגיטימציה של השמאל. בעיני זו הסיבה העיקרית לבחירת השם "המחנה הציוני" של מפלגת העבודה והתנועה, כיוון שמי שהוא שמאל מתון יצביע לה בכל מקרה ומי שהוא מרכז צריך את הוולידציה (אישור רשמי) שמפלגת העבודה היא עדיין ציונות. הפיכת השמאל ללא לגיטימי זה הקו המנחה את נתניהו, ליברמן והבית היהודי. הקמפיין של הבית היהודי מצייר קו ברור של בוגדים מהמחנה הציוני והלאה, הוא קמפיין מלא שנאה המצייר היטב את הקו בין "אנחנו" ו"הם". המחנה הציוני הוא לא ציוני, הוא כמו חד"ש ולכן שימו לב - הוא מסוכן. הדברים מוצאים מהקשרם, צבעי הקמפיין הם צבעי אזהרה והשנאה בולטת וזה נראה בסדר לרבים מדי.

הבעיה היא שהעולם לא צבוע בצבעי אדום-שחור או אדום-לבן או כחול-לבן, ספקטרום הצבעים הוא רחב הרבה יותר. העולם הוא אינסוף של גוונים וכמוהו גם מושגים כמו - יהדות וישראליות. ישראלי יכול להחזיק בדעה של ארץ ישראל השלמה או גבולות 67', או כל דבר אחר. ישראלי יכול להיות יהודי, מוסלמי, נוצרי,בדואי, דרוזי, צ'רקסי, שומרוני וסליחה אם פיספסתי משהו. יהודי יכול להיות חילוני, דתי-לייט, דתי רפורמי, דתי קונסרבטיבי, חסיד ואפילו אתאיסט שמתייחס ליהדותו כשיוך אתני. הדמוקרטיה היא הרבה יותר ברורה וכוללת פרוצדורה ומהות, ועיקרה זכויות הפרט, כמו גם זכויות המיעוט. אך גם היא מגוונת ויכולה להכיל את כל סוגי היהדות, כמו גם את כל סוגי הישראליות, לצערי היא גם יכולה להכיל את אלה שבהתנהגותם חוטאים לה, בדיוק כמו הקמפיין של הבית היהודי. הבעיה היא שברגע שיש רק סוג ציוני או יהודי רצוי, הדמוקרטיה מצטמצמת. משתמשים בכלים שלה, אך מפרים את המהות שלה.

בעיני שלילת הלגיטימיות של אידיאולוגיה מסויימת היא טעות עקרונית, דמוקרטיה נסמכת על  "דעתך אינה מקובלת עליי, אבל אאבק על זכותך להשמיע אותה", ברגע שקובעים את מגבלות השיח (למעט מצבים של פגיעה בזכויות האחר), אנחנו בבעיה. הקמפיין של הבית היהודי מנסה להכתיב שיח כזה - אין מקום לעמדות שמאל, אין כיבוש, אין צורך במשא ומתן ותכל'ס בתוך ה"אנחנו" הישראלי אין מקום לשמאלנים. כולנו אחים כל עוד כולנו מכבדים את היהדות ומאמינים שאין פלסטינים. מי שלא כזה, נתייג אותו כאנטי-ציוני ואם הוא עדיין לא מבין נעזור לו לקום וללכת. בנט מצייר את האויב והאויב שהוא מצייר הוא אויב מבית, זה כלי די פשיסטי ביננו. אפשר רק לקוות שהציבור בישראל עוד יודע להבחין בין אמת לתעמולה. 

כל עוד זה רק תעמולה ואין בתעמולה הזו עבירה על החוק הרי שהיא מותרת, אולם הטענה שלי היא לא שהתעמולה הזו אסורה, אלא שהיא מעידה על בעיה. יש ניסיון לערער על מידת הלגיטימיות של דעות שאינן מתחברות לנרטיב הישראלי-יהודי-ציוני המתהוווה. יש אחים ויש לא אחים, יש ציוני ואנטי-ציוני ואלה דוחקים את הדמוקרטיה. צמצום הדמוקרטיה מתוכן ושמירת תהליכים דמוקרטיים הוא מדאיג, הוא גם סממן לא רע לפאשיזם. הלאומנות של בנט נסמכת על עליונות היהדות והפוליטיקה שלו נסמכת על מה שהוא היה רוצה לראות ולא מה שיש בפועל, כי יש כיבוש ויש פלסטינים וכל טענה אחרת היא התכחשות לעובדות בשטח, אגב גם זה עוד סממן פאשיסטי.

אני לא טוענת שישראל פשיסטית, אני כן אומרת שיש סימנים מדאיגים והבחירות האלה מעוררות את השדים האלה מרבצם. בעיניי הבחירות הקרובות הן בחירות על עצם הדמוקרטיה של ישראל, רוצה לומר, אם שוב נתניהו מנצח ושוב יש ממשלה המבוססת ליכוד-הבית היהודי, הרי שהתהליך הזה יתגבר ושום דבר טוב לא יצא מזה. פלורליזם של דעות הוא חיוני, רק כך ניתן לממש חופש דת ולהבטיח זכויות בסיסיות לתושבים ואזרחים. כדי שאפשר יהיה לקיים פה את החזון הציוני, מה שצריך זו לא תעמולה לאומנית, זה לא שלילת האחר, זה לא העצמת הזהות היהודית, זו רק ההעצמה של הדמוקרטיה. רק דמוקרטיה תאפשר גם חופש דתי וגם עיגון היות מדינת ישראל בית לאומי. רק דמוקרטיה, הפיכת מדינת ישראל למדינה דתית-לאומנית תקשה מאוד על ישראל.

בעוד אני כותבת, צה"ל תוקף בסוריה, כנראה שהקמפיין של הבית היהודי עובד כי נתניהו משתמש בכל הכוחות שהדמוקרטיה עדיין מאפשרת לו. בדם ואש כנראה נגאל את ישראל, אחרת אנשים לא מפחדים פה. הארכתי מאוד. אני אסיים כאן.

יום שלישי, 13 בינואר 2015

נדנדת האחווה

כמה מתאים בקונטקסט הזה שלנדנדה
הזו קוראים See-saw
שלשום החליטה המרכזית שהיא רוצה לכתוב בלוג משל עצמה, כמובן שברגע שהבכור שמע את זה, הוא מיד הכריז שהגיע הזמן שהוא יחזור לבלוג שלו. בינתיים היא עוד לא כתבה כי היה לה אתמול מבחן בקונסרבטוריון וגם שיעור פתוח בבלט מה שמאוד העסיק אותה כמובן, אבל הבכור כבר החליט על מה הוא רוצה לכתוב בפוסט החזרה שלו לכתיבה, אם כי גם הוא לא מצא לזה זמן. ברור שזה הצחיק אותי כיוון שברגע שהמרכזית התחילה לדבר על הבלוג, ידעתי שתגובת הבכור לא תאחר לבוא (שנאמר תוך 10, 9, 8, 7,...). נדנדת התפקידים בין הילדים היא תהליך מרתק. תהליך בלתי נמנע שיכול להכתיב מערכות יחסים לכל החיים ולא תמיד לטובה. בה במידה הנדנדה הזו היא משהו, שכרגיל עם ההתייחסות הנכונה יכול להיות בונה ומבנה וחיובית, ולאו דווקא שלילית או הרסנית. בכל משפחה הדינמיקה בין האחים היא מעניינת, לא רק ברמת חיי היומיום, לא רק ברמת מערכות היחסים בתוך המשפחה אלא גם ברמת התיוג שכל ילד לוקח על עצמו. 

בתחילת השבוע שאל אותי הבכור על מה אני מתכוונת לכתוב, אז עזבו את זה שעוד לא הספקתי לכתוב, וברור שלא לפרסם, וכבר אמצע השבוע, אבל באמת לא ידעתי כי בעיקר רציתי לכתוב על פוליטיקה, ותמיד הייתה לי את פאריז והיא סיפקה כל כך הרבה, ז"א היא הוציאה מנתניהו כל כך הרבה שיכולתי לכתוב ולכתוב. אבל הבכור אמר שדי עם פוליטיקה ולדעתו אני צריכה לכתוב על החברות הטובה בין הילדים שלי. שאלתי אותו למה והתשובה הייתה כי אני לא חושב שזה ככה בהרבה משפחות וזה מיוחד. ניסיתי לפתח על זה שיחה, אבל כשאין פרטנר זה עובד פחות טוב. אז למרות שכבר כתבתי על זה מספר פעמים (נניח כאן), אני אשתדל לא לחזור על עצמי. ואז הסיטואציה הציגה את עצמה (נו, פיסקה ראשונה, תהיו מרוכזים) אז התיישבתי לכתוב.

עץ משפחתי, הגרסא הפרקטלית
הקשרים המשפחתיים הם בעלי אופי פרקטלי משהו, במובן של צורות מסתעפות שמעתיקות את עצמן, רק שהן לא באמת מעתיקות את עצמן, יש ביניהן דמיון, זו אותה הסתעפות, אך לא יותר מזה. בראיה דורית בלבד זה גם לא אינסופי, אבל לא חייבים להיות קטנוניים. אני לא מחדשת כלום כשאני אומרת שלא משנה כמה ילדים יש לך, כל אחד מהם גדל להורה אחר ולמרות שזו אותה סוגה של מערכת יחסים, עם כל אחד את מנהלת מערכת אחרת. העניין הוא שאת לא מנהלת אותן בואקום, אין כאן שום חיסיון, הכל גלוי וברור לעין גם אם לא נאמר. וזה נספג, זה לגמרי נספג. אז נכון שלכל ילד יש אופי אינדיבידואלי ולכן אין אפשרות אחרת אלא לנהוג עם כל אחד אחרת, ונכון שכל ילד מוצא את הדרך שלו איתך, עדיין ההבדלים נמצאים שם והם גם מבנים את הדינמיקה בין האחים. אני לא חושבת שיש מה לעשות בנידון, זה נראה לי לגמרי מובנה והגיוני, צריך להיות מודע כמובן, אבל זה נראה לי כמו משהו שנוצר באופן טבעי ואין בו כל רע כל עוד אין בו מידתיות בלתי נסבלת של העדפה. 

הקשר שלנו עם הילדים, המיקום שלהם במשפחה, האופי של כל אחד מהמשתתפים, וכמובן עוד פרמטרים, במידה מסויימת יוצרים תפקידים בתוך המשפחה. התפקידים האלה הם לא בהרכח מינוי לכל החיים, פעמים רבות הן תקופתיות - הילד המרדן, הילד האחראי, הילד הטוב, הילד השובב וכולי וכולי. לרוב יש נדנדה כזו, אם ילד אחד הוא בתקופה אחראית, הילד האחר לרוב ייטה להיות שובב יותר. אם ילד אחד לא רוצה עכשיו להכין שיעורים, הילד השני יצא מגדרו כדי לקבל תשבוחות על זה שדווקא הוא יושב ולומד. זה לרוב לא קל ופעמים רבות תשמע הורים מדברים על הילדים שלהם ומשווים בניהם בטקסט או בסאבטקסט. זה הכי טבעי שיש ועם זאת זה משהו שבעיניי צריך לשים לב אליו. 

אנשים הם בני אדם של השוואות, זה הדרך שלנו להמון דברים לחיקוי, לשינוי, זה מדד למיקום וזה בהחלט יכול להיות כלי חיובי. העניין הוא שהוא גם יכול להיות קטלני. עריכת השוואות בין ילדים היא טבעית, הבעיה היא שיש למה מחיר תחרותי מאוד אם היא נעשית לא נכון. אחים לא אמורים להיות בתחרות, זה יהיה נאיבי לחשוב שאפשר לפורר אותה לחלוטין, אבל אפשר להפוך אותה לחיובית ותומכת. לא סתם המילה אחווה מסמלת קשר שמבטא סוג של קירבה אולטימטיבית. כמה עצוב שלרוב נגדיר אחווה כקשר עם אחרים ולא עם אחים אמיתיים (לא לוקחת כדוגמא את בנט, אל חשש). כמה ביננו יכולים לומר באמת שהקרבה בינם לאחיהם או בין הילדים שלהם לבין עצמם היא חזקה כמו המילה הזו? בצער רב אין אלא להודות שהקשר בין הילדים הוא לא תמיד כמו שהיינו רוצים.

אני כמובן טוענת שזה מתחיל בהורים, אבל תתטעו לחשוב שזה תפקיד בלעדי של ההורים כי זה לא. כדי לייצר מערכת יחסים טובה בין הילדים, ובעיניי זה עוד נדבך חשוב בציוד הזה שאנחנו מכינים להם לעת בגרות, אנחנו צריכים לתת להם לדעתי יותר זמן יחד ויותר זמן משפחה, כדי לאהוב מישהו באמת צריך להכיר אותו באמת. אבל יותר מזה, אנחנו צריכים להיות אלה שמתירים את הלחצים האלה שבאופן טבעי מביאים לאפקט הנדנדה בין אחים. פחות להשוות, לתת יותר יחס אישי מעודד ומבנה של התנהגות חיובית. הרי תכל'ס ילדים מתחרים ביניהם, אם נרצה ואם לאו וזה לא משנה כמה אתה בבית, על אותו משאב - תשומת הלב מההורים. מה שקורה זה שילד אחד רואה מה מקבל תשומת לב שלילילת ולכן יעשה בדיוק להפך כדי לקבל יחס חיובי. זה הכי טבעי שיש. כאן מגיע תפקיד ההורים - לנסות ולבטל אפקטים שליליים. 


המודל הלוגיסטי לתחרות במערכת אקולוגית
כבר אמרתי בעבר ולכן לא אחזור על עצמי, זמן משפחה איכותי ונטול לחצים הוא חיוני. אבל זה הרבה יותר מזה - בכל מערכת אקולוגית (ולא) כאשר יש תחרות על המשאבים, לרוב התוצאה שלה הוא שהחזק שורד. אצל ילדים זה גורם להם לפתח את התכונות שמקבלות יותר תשומת לב (אם שלילית ואם חיובית). כרגיל, הכוח הוא אצל ההורים, אבל עם הכוח באות הדרישות (מה לעשות הורות היא תפקיד קשה במיוחד). יש חשיבות מרובה להתנהלות היומיומית שלנו - צריך לשים לב, איך אנחנו מתייחסים לכל ילד, מה אנחנו אומרים ואיזה מסר עובר באינטראקציה שלנו עם כל ילד בנפרד ועם כולם ביחד. יש המון כוח למילים שלנו כהורים, לטון בהם הן נאמרות ולעוצמת ההדהוד, גם אם סמוי, בנפשם של הילדים. ככל שנפחית מהעומס והלחץ, התחרות האינהרנטית בין אחים, כי לא באמת אפשר לבטלה, תפחת. 

כהורים אנחנו צריכים לחזק את הדברים שיעזרו לילדים שלנו להיות בוגרים מוכנים יותר, האחווה בעיניי היא חשובה. מעצם התפקיד כאח ילד יכול ללמוד על אחריות, אהבה ללא תנאי, עזרה, הדדיות, טיפוח קשרים ובנייתם, חמלה, נתינה ועוד כל כך הרבה. הוא גם יכול ללמוד איך לפרק קשיים. אלה לא דברים של מה בכך, בעיניי הם לגמרי חלק מהדברים שאנחנו מחוייבים ללמד אותם. אנחנו מחפשים כל הזמן את האתגרים שיעצבו את הילדים, ודווקא אחד הדברים החשובים ביותר הוא מתחת לאף (טוב, עד שהם עוברים אותנו בגובה). בדיוק כאן דווקא להיות אח היא מתנה ענקית שאנחנו יכולים לתת לילד. אנחנו רק צריכים לשים לב שלמרות שהם מתיישבים אוטומטית על הנדנדה, אם נעשה את זה בכיף, הנדנדה הזו יכולה להיות לגמרי מבורכת.