מה בין בן גביר למשגב?

מן הידועות שהתייחסות לגרמניה בשנות ה-30 גורמות לקוראים לאבד עניין, אבל אין בכך כדי למנוע ממני לכתוב, בטח עכשיו כשחזרתי לבלוג שלי. בערב ראש השנה של שנת 1935, קצת לפני הדלקת נרות החג והשבת, דפיקה נשמעה בבית סבא וסבתא-רבא שלי בעיירה הגרמנית המנומנמת בה חיו. קצין גסטאפו עמד בדלת והודיע שבעוד כמה דקות יבוא לקחת את סבי לחקירה. סבא מילא תרמיל, נפרד מהוריו והחל לרוץ לאורך מסילת הברזל שיצאה מהעיירה לכיוון העיר הגדולה הקרובה. אומרים שמעולם לא רץ מישהו מהר ממנו בעיירה.

בערב החג השנה, אך 87 שנים אחרי, עברנו מתחת לשלט חוצות באיילון ש"ברוח החג" קרא "שיסתלקו אויבינו" לצד תמונותיהם של חברי הכנסת הישראלים איימן עודה, אחמד טיבי ועופר כסיף. את מה שבן גביר מפרסם, לא מעט יהודים ישראלים חושבים, עבורם האוכלוסייה הערבית, ההנהגה הערבית והשמאל היהודי הם לגמרי בגדר "אויבים", לא יריבים או בני פלוגתא, אלא בגדר סכנה מבפנים. ב-1935 בגרמניה, היהודי היה האויב מבפנים שצריך לסלק. שני המקרים שונים, אך הבעיה בשניהם היא שחברה שלא מסוגלת להכיל מגוון זהויות, או סיפור שונה מזה שבקונצנזוס, היא חברה חולה.

הסיפור בקונצנזוס הוא זה שנולד יחד עם לידה של אומה, או לאום ומתפתח איתה. הסיפור הזה מתגבש ועובר מדור לדור כמעט כמו מטען גנטי, מוטמע עד אחרון הנימים בכל חבר באומה. ככל שהסיפור מתארך, הוא מתקצר לראשי פרקים והופך לא רק לסיפור משותף אלא גם לזיכרון, שלא במפתיע הוא סלקטיבי. כאשר הקבוצה מרגישה מאוימת, בן אם האיומים אמיתיים או מדומיינים, מתהדקים קצוות הסיפור ומי שאינו מתהדק יחד איתם, לרוב מוקע ממדורת השבט.

הסיפור של "הם" ו"אנחנו" לא התחיל לאחרונה, הוא נבנה והתחזק לאורך השנים. תחת המנהיגות הרעילה של נתניהו, התחיל ביתר שאת סימון "האויבים מבפנים" – חברי הכנסת של המשותפת הפכו תוך מספר שנים ל"תומכי טרור", כמוהם גם מרבית החברה הערבית ובמקביל השמאל עבר תהליך דה-לגיטימציה, שבעקבותיו השמאל הפוליטי ויתר על ערכיו למען הסיפור הציוני הקולקטיבי. צמצום הפלורליזם הפך למוחשי משום שהשייכות למדורת השבט הישראלי מעולם לא היתה עניין של אזרחות, אלא מידת המוכנות לקבל את הנרטיב הציוני כנרטיב יחיד וצודק שאין בלתו.

רק שבתקופה הזו שום דבר לא נשאר סטטי, קרו עוד לא מעט דברים - קמפיין "אין פרטנר" ו"לנצח נחיה על חרבנו", ההתנחלויות התחזקו, סוליית הכיבוש הישראלי התהדקה עוד יותר על הצוואר הפלסטיני, אפליית החברה הערבית התחזקה בחקיקה (חוק הלאום, חוק קמיניץ, חוק הנכבה), קמפיין דה לגיטימציה של ארגוני זכויות אדם וארגונים חברתיים, עלייה בשיעור הפשיעה בחברה הערבית - רשימה חלקית שלא מתייחסת למבצעים בעזה, לקורונה, לעלייה הדרמטית ביוקר המחיה, משבר האקלים, טראמפ ועליית הימין הפופוליסטי בעולם, חוסר יציבות פוליטי וחמש מערכות בחירות. 

בתוך מהומת האלוהים הזאת, באופן תיאורטי מי שהיו אמורות לחדד את עמדותיהן היו מפלגות השמאל-מרכז, מרצ העבודה. בוודאי בתקופה שנדרשת חשיבה מחדש מול האתגרים הקיימים שבמידה רבה מתאימה לערכי השמאל הסוציאל-דמוקרטי. בפועל, הן השילו מעל עצמן ערך אחר ערך. בעוד מיכאלי רואה כי טוב וממשיכה את דרכה לחיקו החמים של המיינסטרים במרכז הציוני, במרצ נראה שעד הבחירות ידברו שמאל ואחרי הבחירות ובשם אחדות מדומה או אחריות ציבורית, בוודאי יסכימו שוב להיות מגש הכסף של קואליציית ימין. מי שעשה את זה פעם אחת, כבר לא יהסס גם להבא.

באופן לא מפתיע, שמאל "פרקטי" שחושב שהוא משפיע מבפנים, רק חופר את הקבר של עצמו. בסופו של דבר אם השמאל לא מקדם שום מדיניות שמאל ואפשר להסתדר בלעדיו, אז למה לא להסתדר בלעדיו? אם מדיניות המרכז-ימין של לפיד היא בלאו הכי המקסימום שיקבל מי שמצביע מרצ, הרי שהדבר ההגיוני לעשות הוא להצביע לפיד ולא לסכן את יכולתו להרכיב ממשלה. ההתאיינות בהתנדבות של מחוזות השמאל היהודי היא סכנה אמיתית לדמוקרטיה, שבאה בד בבד עם צמצום הפלורליזם.

אם נחזור לשלט מתחילת הטור, הרי שהוא הכתובת על הקיר, או נכון יותר מראה והבבואה המשתקפת בה מכוערת ומטרידה, היא נראית ישרה רק למי שמרכיב משקפיים "ציוניים". היום ישראל היא מקום שבו הצבעה לרשימה המשותפת אינה לגיטימית, שבו שוויון אזרחי וזכויות אדם הם סממן לשמאל "רדיקלי" או שמאל "טהרן", למרות שמושגים אלה אמורים להיות המכנה הדמוקרטי האזרחי המשותף. עם הזמן נעשה פחות ופחות לגיטימי לדבר על מציאות מורכבת או מהות דמוקרטית, כי יש רק סיפור אחד "ציוני" ויהודי והוא קודם לכל סיפור אחר. השייכות לחברה מתחילה במוכנות לקבל את הסיפור הציוני המקובל, כל חריגה ממנו הפכה לסוג של "בגידה".

ההסתכלות הזו היא כבר מזמן נחלת הרוב היהודי, בטור היום בהארץ, שנחשב מעוז השמאל הישראלי בתקשורת, מקונן אורי משגב "לקחתם לנו את הבשר והסקס, תקבלו פאשיזם", כי ברור שהפתרון נמצא בחבירת המחנה הליברל-דמוקרטי לימין השמרני, ככה זה כשפריבילגים נדרשים לבחון את הפריבילגיות שלהם על רקע של עולם משתנה – זה מפחיד אותם ולכן הם מחפשים את הסדר הישן. בעולם שלא למד את לקחי ההיסטוריה, ההיגיון הזה כנראה מסתדר ולכן השלט באיילון מסתדר פה לכולם, מבן גביר, דרך משגב ועד למיכאלי ויאיר גולן. שנאמר – הכתובת על הקיר, אבל הבעיה היא עם מי שלא רוצה לקרוא אותה. 

מדינת ישראל מודיעה על מות השמאל-מרכז

המצב הנוכחי מייצר המון מלל, אבל לא מלל שמייצר משהו חדש, מלל שמקבע ומכתיב את גבולות הדיון. מה שבולט בתוך המלל הזה הוא שאי הודאות בהווה מייצרת התייחסות לכאן ועכשיו בלי שום יד מנווטת ובלי חזון עתידי. במידה רבה, ישראל הפכה לארץ של "אכול ושתה כי מחר נמות". רוצה לומר שהתנהלותם של ראשי המדינה, חסרת הכיוון והמגיבה ולא יוזמת, מחלחלת לציבור. כשהעתיד מתחיל להתערפל עוד יותר מהצפוי, היאוש מתחיל להתחזק. אחד הדברים שיוצרים את זה הוא איחוד המסר של הקואליציה ואיתה גם אלה שאמורים היו לייצר קול אחר - האופוזיציה.

במצב הפוליטי היום, יש קושי באופוזיציה, כאשר בתוכה יש גורמים המתאימים יותר לקואליציה כמו ליברמן ולפיד, הבעיה מחריפה כשגם המפלגה הגדולה השניה הגודלה, זו שהיתה אמורה לייצר קול אחר מצטרפת. אין מנוס מלומר את זה, מסרי הימין העולים מהמחנ"צ משאירים את ישראל ללא שמאל מרכז. לכן השמאל האמיתי מסומן כרדיקאלי - אין שום אזור חיץ מרכז שמאל שיש לו קול בעל גוון שמאלי מובהק. 

למעשה, אתם יכולים לקרוא לזה שמאל, אבל אם זה מדבר כמו הימין ונראה כמו הימין ונשמע כמו הימין, תרשו לי רק להטיל ספק שעדיין ניתן לקרוא לזה שמאל. כלומר, כאמור יש שמאל - מרצ לפעמים ובעיקר חד"ש אך אלה מפלגות קטנות שהיו אמורות ללוויין מפלגת שמאל אמיתית. זו מפלגת שמאל-מרכז שאין. אנחנו ממשיכים לקרוא לו שמאל בהעדר שם אחר, בדיוק כמו שאנחנו ממשיכים לקרוא לכוכב שמת מזמן ועדיין אנחנו רואים בשמיים כוכב, אבל ערכו הוא נומינלי בלבד והוא חסר משמעות. שש וחצי שנים באופוזיציה ומה ההישג שלהם? להפוך את עצמם לחסרי רלוונטיות, גם ברמת המשחק הפוליטי וגם ברמת השיח הציבורי. 

השאלה העומדת על הפרק היום בציבוריות הישראלית היא מה עושים עם גל הטרור הנוכחי. ההסתכלות היתה ונשארה הסתכלות ממוקדת בתמונה הצרה ולא בתמונה הרחבה.  אלה לא הסכינים המונפות, אלא מה מוביל אנשים לסכינים מונפות. לסכל פיגועים ישראל יכולה לעשות בצורה יעילה יותר או פחות בהתאם לתקופה, אך זהו רק צד אחד של המשוואה – הצד של הלחימה בטרור, הצד השני של המשוואה הוא הניסיונות המדיניים שצריכים לחתור לפיתרון ואין זה משנה איזה. בלי לעשות את שני הדברים האלה יחד, אין אפשרות להתקדם, והדריכה במקום, כפי שניתן לראות בשש וחצי השנים האחרונות ושיאן הנוכחי, היא בעצם דרדור מתמשך ואנרציוני. מה הקול הנגדי המושמע מהמחנ"צ? כשתגלו אותו ספרו לי. חבל כי קול אחר הוא חיוני ולו רק לשם רישומו בפרוטוקול.

מי שמעז להעלות את הטיעון שהמצב הנוכחי הוא תולדה של כיבוש, קיפאון מדיני ופגיעה בזכויות האדם הפלסטיניות, מיד מושתק. התגובה הפבלובית – "זה לא הזמן לדבר על הכיבוש כשברחובות נדקרים אנשים" היא הטיעון, אבל כשאנשים לא נדקרים ברחובות זה לא זמן לדבר על זה כי "אין כיבוש" וכך נוצר מצב שלדבר על פיתרון מדיני זה בלתי אפשרי כבר שש וחצי שנים, לזה אחראי גם המחנ"צ ולפעמים, לצערי, גם מרצ.

כך כורת "השמאל" את הענף עליו הוא יושב. אין פלא שלהיות ימני היום זה הציוני החדש - השמאל מעולם לא ממש נלחם בהגדרה הזו, הוא אחראי לה בה במידה. אפילו מרצ נתנה גיבוי למבצעי נתניהו בימים הראשונים בריטואל קבוע ומעורר קבס. לא רק שלא היה כאן מאבק של מחנה השמאל, אם יש דבר כזה, על דעת הקהל הישראלית, אלא להפך השמאל נתן כתף. השמאל שתפקידו לשמור על גחלת הפתרון המדיני מצטרף לקריאות האוהדים "אבן מאזן מסית ומשקר" ובעצם בקו הימני הזה שהוא נוקט הוא משמיד את כל רציונל השמאל לנושא המשא ומתן ופתרון עתידי.

כשלאור המצב אין למעשה שום כוח פוליטי משמעתי שמאפשר שיח זה בעייתי מאוד ברמה הדמוקרטית. הקרב בזירה הפוליטית הוכרע בניצחון טכני של נתניהו כי המחנ"צ לא עלה לזירה, אבל בציבור הישראלי יש עדיין אנשים שמאמינים שניתן אחרת, לו רק היתה קיימת מפלגת שמאל-מרכז שיכולה להכניס את הקול השפוי שלהם לתוך המערכת הפוליטית. זה הזמן להפסיק לשמור על הפגר הזה המכונה המחנ"צ ולייצר גוש שמאל אמיתי. דווקא עכשיו צריך כאן קול אחר, לא כזה שאומר "נתניהו לא טוב, אבל אני לא טוב יותר", דווקא עכשיו צריך להראות שאפשר אחרת. דווקא עכשיו צריך להפסיק את מעגל "עכשיו זה לא הזמן". 

אבל זה לא יקרה, כי נורא מפחיד פה ויש סכינים, אז אנחנו פשוט נשב כאן ונצעק "זה אבו מאזן", זה בטח לא יכול להזיק ונתניהו אומר שזה טוב להסברה. חבל שאי אפשר לחיות מהסברה, זה זורם פה טוב כמעט כמו דם. בינתיים, מתחת לאף, מסע הלוויה של השמאל-מרכז כבר יצא, בדרכו האחרונה מהכנסת ככל הנראה בכיוון הים.