חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות אינפלציה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות אינפלציה. הצג את כל הרשומות

יום שישי, 5 ביוני 2015

פרוטוקול האנטישמיות

פתאום קם אדם בבוקר ומגלה שבעוד שהוא חשב, בעיקר כי ראש הממשלה שלו מפמפם לו את זה השכם והערב, שהחיים עצמם הם איראן, מסתבר שהחיים עצמם הם ה BDS. זה ככל הנראה האיום הקיומי על ישראל. לפני שאתם מסבירים לי שה- BDS זה אכן איום על ישראל, אני אקדים ואומר שברור שזה איום על ישראל - לזה בדיוק הוא נועד. האפשרות של חרם, משיכת השקעות וסנקציות היא אכן משהו שישראל צריכה לחשוש מפניו, בכך אין כל ספק. 

מההתגייסות הנוכחית לטובת המלחמה ב-BDS, אני מבינה שהאסטרטגיה שלנו היא לצעוק חזרה "אנטישמים!" בקול גדול ובקול קצת יותר נכלולי "אבל למה אתם לא עושים את זה לדאעש או לסוריה?" אישית, אני לא בטוחה שזו אסטרטגיה שתועיל במשהו. ה- BDS אינו אנטישמי, זה לא אומר שאין בו אנטישמים, אך זה קמפיין שפועל נקודתית נגד ישראל ולא נגד העמים השמיים בכלל או יהודים בפרט. לכן, כל השימוש הזה במילה אנטישמית בטח במקרה הזה הוא פשוט כל כך מיותר, אופס התכוונתי לא קשור. כלל ידוע בתורת הויכוחים הוא שעל מנת לנצח בויכוח יש להשתמש בטיעון מנצח, טיעון מנצח חייב להיות קשור לנושא וענייני, אחרת יש קושי לתקף אותו. לעניין דאעש - אני קצת תוהה איך בדיוק איילת שקד מציעה לעשות את זה, אבל אם בעיני שקד דין ישראל כדין דאעש כנראה שעד שלא נותקף ע"י כוחות הקואליציה היא לא תהיה מרוצה. אבל בואו נחליט שהשוואה לדאעש היא שולית ואנקדוטלית, עוד משפט שמעיד על העדר חשיבה ותו לא.  

מה זה ה- BDS? קמפיין שמטרתו המוצהרת היא חרם, משיכת השקעות וסנקציות על ישראל במטרה להשתמש בכלים כלכלים ודיפלומטיים להביא להכרה ישראלית לקיום הלכה למעשה של זכויות אדם בכלל וזכויות הפלסטינים בפרט. טענת תנועת ה- BDS היא שעד עתה העולם נכשל בלהעמיד את ישראל על מקומה בנוגע לזכויות הפלסטינים להגדרה עצמית ולשוויון זכויות ולכן על הפלסטינים לנקוט בכל הכלים העומדים לרשותם כדי לייצר לחץ על ישראל. עד כאן חיפשתי סממנים לאנטישמיות אבל לא מצאתי. 

נכון, זה לא נגמר כאן וחלק מדובריה מדברים על פתרון בגבולות 48, אבל אגב,יש כאן הכרה בקיומה של ישראל. אם נסתכל רגע על הדברים בשוויון נפש ולא מתוך סערת רוחות, 67 שנות קיומה של ישראל הם ההוכחה שישראל אינה עומדת להעלם. אנחנו יכולים להמשיך ולטעון שאין כיבוש וש"עם אינו יכול להיות כובש בארצו", אבל העובדה היא שאנחנו ביקשנו בהכרה בזכותנו למדינה בה לא ממש היינו 2,000 שנה ואנחנו מסרבים להכיר בזכותו של עם אחר. ה- BDS מכה איפה שכואב ותמשיך להכות, בין אם נרצה ובין אם לאו, ביננו אני מעדיפה פעולות כאלה על אוטובוסים מתפוצצים. המאבק הפלסטיני מתקדם וזוכה בנצחונות קטנים בעוד אנחנו עסוקים בקריאות מחאה לא רלוונטיות.


למה האנטישמיות לא רלוונטית? ה- BDS נאבקת בישראל ובמדיניותה, אין כאן מאבק נגד היהודים, ממש כמו בתקופת החרם הערבי, וכן ההשוואה מתבקשת בדרכה. סליחה שאני אומרת אבל זה שבארצנו הקטנטונת, ישראל ויהדות הן כנראה היינו הך ולא ישויות נפרדות שיש ביניהן מערכת קשרים מסועפת ובחלקה חופפת, רק מוכיח שכנראה שיש לנו בעיות בהגדרה. העולם לא רואה ב- BDS תנועה אנטישמית, נוטלים בה חלק גם יהודים שזו דרכם הלגטימית למחות נגד פעולותיה של ישראל בשטחים הכבושים. 

בכלל השימוש ב"אנטישמיות" על כל דבר יצר אינפלציה בערכה של המילה. המאבק בישראל אינו מאבק אנטישמי, בטח לא באופן גורף. העובדה שעל כל דבר מיד יוצאת הודעת גינוי על אנטישמיות מופגנת ומכאן שהעולם לא למד כלום משואה, כבר שחוקה עד זרא. לפעמים נדמה לי שהדבר היחיד שהעולם עשוי לזכור מהשואה זה שזה מוטיב חוזר בנאומיו של נתניהו, ההיסטוריה מלמדת שככה נולדו אגדות אורבניות. זה לא משעשע, זו טפשות אסטרטגית שיוצרת תהליך הפוך. לפעמים אני תוהה אם זה לא מנגנון פאבלובי של פוליטיקאים מהימין הישראלי להגיד אנטישמיות כל פעם כדי להסיט את הדיון, הומאז' ל"תראו ציפור". בהתחלה עוד היה לזה אפקט, היום כולם מחכים שמתקפת הטורט-אנטישמיות הזו תעבור. פרוטוקול קבוע: אירוע--> נתניהו או מי מטעמו: "אנטישמיות"-->נרשם-->הלאה. 

אבל המקהלה היוונית שמאחורי נתניהו רק עושה את זה יותר פתאטי, לדוגמא הנאום של השרה שקד בדיון ה- BDS בכנסת. מה היא אמרה? "מדובר באנטישמיות בגלימה חדשה עם אותם תסמינים של אנטישמיות". לטובת השרה, הנה הגדרת המושג "אנטישמיות" - עוינות ושנאה לבני הגזע השמי ויהודים בפרט שעלולה לבוא לידי ביטוי בפעולות אלימות. כדי להכניס את ה- BDS או את פעילותן של עמותות השמאל לתוך הקטגוריה הזו, צריך מתנדב מהקהל וקוסם. מסתבר שהציבור בישראל אינו נזקק להסבר לקפיצה ה"לוגית" הזו.

ביד מיומנת הסבירה שקד כיצד הקראת עדויות של "שוברים שתיקה" היא בעצם לעשות יד אחת עם האויב כי העדויות האלה הן הפצת שקרים. טוב היה אם ישראל במקום להכחיש היתה בוחנת את עצמה לעומק. טוב היה אם ישראל היתה מתייחסת לעדויות אלה של חיילים שלה ובודקת את המקרים במקום שפוליטיקאים יעשו להם דה-לגיטימציה. מעבר לזה שהערבוב בין עמותות שמאל כמו "שוברים שתיקה" ל - BDS זה כחלק מתעמולה והיא מגיעה בדיוק מאותו מקום - הסירוב העקבי של ישראל להבין שאין מנוס מחתירה לשתי מדינות. הדרישה לביקורת עצמית והתבוננות פנימית היא לגיטימית בדיוק כמו הקריאה "אין כיבוש", בעיניי אפילו יותר. אבל אין לזה קשר ל- BDS, להפך אם היה אסטרטג שהיה מנהל את העניין הוא היה צריך להשאיר את זה מחוץ לקונטקסט. אלה שההכנסה של זה לקונטקסט וההתעוררות המאוחרת של ישראל לנושא ה- BDS מעידה בעיקר על אי יכולתה של ישראל להתמודד עם איום ה- BDS באופן רציני וחבל.

תעמולה, על תעמולה, על תעמולה, אלא שתעמולה זו עובדת רק על הציבור בארץ. טמינת הראש בחול שהפכה לנחלת הפוליטיקה הישראלית לא גורמת ממש לסימפטיה ברחבי העולם. ישראל מנסה להסיט את הדיון, אבל על המגרש כרגע משחקים כדורסל (פשוט הכדורגל העולמי כבר תכף נכנס לתרדמת קיץ) וישראל עולה מצויידת במחבטי טניס. אפילו נגד מתקפת יתושי הקיץ זה לא יעיל.  

בהקשר הזה, אתמול יצא לי להקשיב לראיון של השרה רגב בגלי צה"ל, לשמחתי נאלצתי לצאת מהרכב, כך שלא שמעתי את כולו, כי ברגע מסויים חששתי לדיפוזציה של תאים אפורים דרך גלי הרדיו בניסיון נואש להשוות ריכוזים. בעוד המראיין שואל אותה על ה- BDS, רגב ענתה בשני מישורים שונים: הדבר הראשון היה שהיא הסבירה שיש בארץ יותר מדי סוסים טרויאניים והם לא פרטנר. השרה רגב, הם לא פרטנרים הם אזרחים ממש כמוך וחבל שאינך מבינה. מה שכן, אם אותם אזרחים התומכים בארגונים כמו "שוברים שתיקה" הם לא פרטנרים, הייתי שמחה לשמוע מה יש לשרה רגב להציע להם, כלומר לנו. הדבר השני שהיא אמרה, כי אני מניחה שהיא פשוט לא שמה לב לדבריה היה בסגנון "הפלסטינים מנסים להפוך את המדינה הזו למדינת כל אזרחיה ואנחנו לא ניתן להם לעשות את זה". חייבת לומר שזו הצהרת כוונות מעניינת. אם אנחנו לא מתנתקים מהפלסטינים לשתי מדינות (כי הרי אין כיבוש ואת הארץ הזאת קיבלנו מאלוהים בכבודו ובעצמו), הרי שהשרה רגב ככל הנראה מציעה שנחדל גם להיות הדמוקרטיה הפרוצידוראלית שאנחנו היום. ספק אם היא מבינה את ההשלכות של דבריה, אך ממילא לא היו לי ציפיות כאלה ממנה. 

מעבר לעובדה המטרידה ביחס ליכולת ההסק של שתי השרות (כל אחת אבטיפוס בפני עצמה), ההבנה שלהן במושגי מפתח מדיניים וקריאת המציאות שלהן, יש כאן דבר אחד ברור - התגובה שלהן מעידה שלישראל אין באמת מה להגיד. ישראל, ממש כמו בעניין המנהרות - ידעה שה- BDS עוד ינשך אותה בתחת, ולא טרחה לייצר אסטרטגיה מדינית המייצרת אופק כלשהו וכרגע היא בעיקר מאלתרת בשליפות. ביננו, הפעולה המגוייסת של ידיעות אחרונות נראית יותר מאורגנת ואינטילגנטית מזו הממשלתית. זה ממשיך את ההודעה העלובה של משרד החוץ: "מוטב שסטודנטים בריטיים יבינו כי המרחק בין שנאה מילולית ודעות קדומות לפשעים נתעבים לא גדול". זה בהחלט טוב שזה בא אחרי שאני כותבת על מירי רגב, כי ישראל לדוגמא לא השכילה להבין את זה בפתרון סוגיית הסודנים והדוברות העילגת של מירי רגב בטח לא יכולה להוות דוגמא לדרישה המינימלית שמציב משרד החוץ. 

באותו עניין, הקריאה הנלעגת של רגב ליהודי כל העולם להתאחד נגד פרטנר היתה כל כך מטופשת, בייחוד היום לאחר הודעת מנכ"ל פרטנר כי להחלטה של פרטנר אין קשר ל - BDS והיא ממשיכה להשקיע בישראל. אבל למי אכפת? זה ממשיך את הקריאה הלא פחות מאותגרת אינטליגנציה של שקד "בואו נחרים חזרה". ישראל יכולה להחרים חזרה, זה רק יאיץ את תהליך בידודה. העניין הוא שישראל אינה יכולה להיות משק אוטרקי. מה יהיה? יחרימו אותנו ואנחנו נחרים אותם? פתרון הבעיה לא יכול להיות באותו הלוך מחשבה שיצר את הבעיה. לא אני אמרתי את זה, אינשטיין אמר את זה וזה תקף גם כאן. 

ה- BDS זה לא צחוק, ישראל בהחלט צריכה להתייחס לעליית המדרגה הזו במאבק הפלסטיני. הפלסטינים הבינו שיש להכאיב לישראל במקומות הרגישים. עצוב בעיני שהציבור בישראל עוד לא הקיש את המסקנה המתבקשת - אם הפלסטינים עברו למאבק כלכלי-דיפלומטי והפסיקו כמעט את המאבק האלים, הם למדו משהו שהציבור הישראלי כנראה עוד לא הפנים - למנהיגים הישראלים לא כואב במקום בו נופלים מתים - הם כואבים את המקום בו נספרים השקלים. 

יום שלישי, 9 בספטמבר 2014

האחד בספטמבר - רפלקציה


אני מודה שזה תמוה. שמונה ימים אחרי האחד בספטמבר לכתוב על האחד בספטמבר, אבל לפחות אי אפשר לגלגל את הפוסט הזה מסביב דגים בשוק, המקסימום שיקרה זה שאתם לא תקראו וזה אכן מצער אבל אף אחד לא הבטיח לי גן של שושנים, לפחות ככל שזכור לי וביננו גם גן של שושנים זה לא ממש פיקניק. וואו זה משפט ארוך ובאמת שאין מצב שאני עורכת אותו, אבל אני כן מתנצלת.

ה- 1 בספטמבר שלי היה יום מרגש שלאורך 12 שנות לימוד עבר היפוך וידע אינפלציה שלילית. משנה לשנה התרגשתי לקראתו פחות ופחות עד שלא נותרה התרגשות כלל וככה זה נמשך עוד כמה שנים במצב סטטי של באסה ומיאוס. הוא גם תמיד כזה עניין, פורט על נוסטלגיה (לעיתים רומנטית מדי), נוגע בעצבים חשופים, מלא בהתרגשות. אני לא צריכה לספר לכם. כשהבכור עלה לכיתה א' לרגע התעכבתי לזכר התמונה שעלה לי בראש מכיתה א' שלי, אבל אז חשבתי על זה עוד קצת והבנתי, שכמו בהרבה דברים אחרים, אפשר ליצור מסורות אחרות, שיהיו שונות, אבל עדיין לא פחות מכוננות. אז כן, לילדים שלי אין "שלום כיתה א'" כזה כמו של כולם, אבל אני מקדשת אינדיבידואליזם, אז יחי והידד.


ככה הטקס שלנו לא נראה
כל שנה האחד בספטמבר שלנו נראה קצת אחרת, תמיד יש בו אלמנט טקסי כי הוא חשוב והתחלה היא משהו שתמיד דורש איזשהו טקס. לפעמים הוא בבית ולפעמים הוא בחוץ, אבל הוא תמיד נחגג עם הרבה התרגשות וללא שום חששות. יש משהו נפלא בחגיגה שאינה מלווה בחשש, החשש אמנם מקפיץ את האדרנלין אבל בה במידה הוא יכול לפגום בחוויה עצמה. כן, אז עכשיו תתפלספו שלהתגבר עליו בסופו של דבר עשוי להפוך את החוויה למשמעותית עוד יותר. נכון. ועדיין אני מאמינה יותר בחוויות חיוביות.




כל שנה טקס השנה החדשה שלנו ופתיחת שנת הלימודים הוא בהתאם לרעיון שמנחה אותנו בשנה הקרובה והוא מלא במטרות שאנחנו מציבים לעצמנו לאותה השנה. בשנה שעברה פתחנו את שנת הלימודים (והיא לא נפתחה ב- 1 בספטמבר להזכירכם) בנסיעה לאולפני הרצליה (כתבתי בקצרה כאן), שם הבכור ואני התראיינו לתוכנית בוקר. הקימה המוקדמת של אותו יום הספיקה להם כדי לא לרצות להתראיין שוב לתוכנית בוקר, אם כי לא הייתי מעמידה את זה למבחן, הבכור מכור לפירסום. כך שיקיצה הטבעית של השנה לגמרי באה להם בטוב. 


תכנון לדוגמא
אחרי "זמן ההתאוששות" (מטבע לשון שגור של הבכור), אירגנו לעצמנו ארוחת בוקר, דיברנו על השנה הבאה, ערכנו רשימת חוגים, תיכננו תוכניות ואת ההוצאה לפועל של הפרוייקטים השנה. ואז החלטנו שכל אחד יצייר או יכתוב את מה שהוא מאחל לשנה הבאה. בהתחלה גם אני התחלתי לכתוב ואז ראיתי שזה לגמרי מתווה להם קו חשיבה, אז מצאתי לי עיסוקים אחרים ונתתי להם זמן למצוא את המילים שלהם. והנה לכם, במאמר מוסגר, משהו שלמדתי לשים לב אליו - איפה המקום שלי חיוני ואיפה הוא לגמרי מיותר ואולי אפילו מסרס. הגדולים המשיכו וקטינא התאמן על כתיבת השם שלו וזה היה מקסים לראות איך הם ניסו לעזור לו ולהזכיר לו איך נוח יותר להחזיק עיפרון (להבדיל מ"איך צריך"). 


אחר כך עברנו לניסוי במעגלים חשמליים כי זה מה שהם בחרו לעשות, ודיברנו על חוקים של חשמל והבדלים בין מנועים, מה מבודד ומה לא, מהו מעגל, מה חלקי המעגל, איך עוד ניתן להפיק חשמל וסוגי מתחים. ולא יכולתי שלא לחשוב על ההבדל בין מתחים נפשיים לבין שיחה נינוחה על מתחים של חשמל. רגע של נחת. אחר כך הילדים הציעו שבכל זאת יהיה להם קצת זמן מסך. חצי שעה אחרי כבר שמענו מוזיקה קלאסית ורקדנו תוך כדי שיחה על פוגות של באך. 


תפסתם אותי זו תמונה מיום אחר
אבל לא צילמתי ב- 1 בספטמבר
מכיון שאין התחלה טובה בלי איזו עוגה טובה, אז גם אפינו עוגה. אני אוהבת זמן של מטבח עם הילדים. גם כי אני מאמינה בצורך של מיומנויות בסיסיות במטבח וגם כי זה זמן מצויין לצחוק, לשיחה (אבל מבחינתי כל זמן הוא טוב לשיחה, אלא אם כן אני כותבת וגם אז אפשר) וגם להתעסק בחשבון ובמדידה, בתזונה וצרכנות נבונה וכאלה. הלמידה הזו היא לא פחות משמעותית מאשר לשבת עם חוברת ולפתור תרגילים. להפך, היא נקלטת יותר וזה משמח לראות את התהליך.


לא הרבה אחרי כבר היתה תרגולת אחר הצהריים עם שיעור כינור שהיה הצלחה מסחררת. המורה כל כך התלהבה מהנעימה הקצרה שהמרכזית הלחינה ומיד אמרה שהפסנתרנית תכתוב לזה ליווי ושהכנרת הצעירה תנגן את זה בקונצרט ואני לא יכולה לחשוב על חזרה מזהירה יותר. אחר כך בילינו אחה"צ של משחקים וספרים ושיעור בלט, שגם החזרה אליו היתה משמחת ומרעננת. כשהצעתי לבכור לנצל את הזמן ולהתאמן בטרומבון, הוא הסביר לי שהוא כבר יודע את כל היצירות ואין צורך. ואתם יודעים מה גיליתי? שלמדתי לקבל את הדעה שלהם ולא לסתור אותה ומה שנחמד זה שהם מעריכים את ההליך הדמוקרטי הזה במקומות הנכונים.


הגיע סוף היום וקראנו את הפרק הראשון של בראשית כולנו יחד ודיברנו עליו וזה היה מאלף (כן, ב- א', לא לא התעלפתי) לשמוע את הילדים מדברים על סיפורי בריאה שונים ומיתולוגיות שונות, נהנים מהסיפור עצמו ומהקריאה המחודשת בו. היה לנו דיון מקסים שהוביל להכנה משותפת של ארוחת ערב. ואז הילדים ביקשו שוב לעשות עוד קצת מעגלים חשמליים לפני שמתארגנים לשינה. ומה אני אומר לכם? בית הספר שלנו פתוח בשעות לא שגרתיות נורא.


היום אני אוהבת את ה- 1 בספטמבר, את החזרה לשיגרה, את העובדה שמתחילה לה עוד שנה. 

אז מה בפוסט של מחר? ובכן, מחר נדבר על תוכניות הלימוד של השנה הבאה...