כיסאות שמורים

כבר יום הזיכרון, זה פוסט שתופס אותי בתוכו. יללת הסירנה הכל כך טבעית עבורי תפסה לרגע את הילדים בבהלה, למרות ההסברים הקודמים וההתראה המוקדמת שלי. כששלושה ילדים רצו אלי לחיבוק של לחץ שנרגע, הבנתי על מה יהיה הפוסט שלי היום. צוק איתן והאושר בילדים שמלחמה היא חלק מהלקסיקון האפשרי שלהם, כמה מתאים ליום הזיכרון. ואז חיבקתי אותם ונתתי לעצמי להרגיש אותם בזמן הזה של הצפירה, וכמה קלישאתי יהיה פה לומר משהו על מוות וחיים, תקוות לעתיד ותקוות שנגדעו וכמה אני לא מתכוונת בכלל להיכנס לזה. אז נגעתי בהם והתענגתי בתוכי שהם עוד קטנים, רק שאחרי זה הגיע ה"כמה מהר הם גדלים" ואז לשחרר ולחייך, באמצע חיבוק וצפירה, לשדר שהעסקים כרגיל ואני אוהבת אותם בלי סוף. היה קל יותר להדק אלי ולנשום את ריח הסבון, הכביסה וחום הילדות שנדף מהם. ושמעתי את הצפירה ברקע. פתאום לא ידעתי, לא ידעתי איפה אני עומדת בתוך זה. פיזית ונפשית. בתוך כל הרגש הזה, נאטמתי. וגם לא.

היופי בילדים שלרוב די מהר הם יכולים להמשיך. מתישהו אנחנו מאבדים את זה. הם המשיכו הלאה לשחק במלחמת כריותואני נשארתי עם מחשבות על כמה הבכור כבר בעצם גדול.

אני לא רוצה לראות את הילדים שלי על מדים. אל תספרו לי שאף אחד לא רוצה. אני יודעת. זה לא שאי פעם נתפסתי להבטחות השווא שעוברות מדור לדור ולמרות שהן קלישאה הן ממשיכות להדהד, כולל ה"אין לנו ברירה". אני לא יכולה לחנך אותם לאור זה. לא יכולה ללמד אותם את הבנאליזציה הזו, אני רק יכולה להסביר להם זה שיש לנו צבא כי אנחנו חיים במצב עיניינים מסובך. אני חייבת ללמד אותם שיש עוד אפשרות חוץ מלחיות על החרב, לטעת בהם מצפון, מוסר וחמלה, להפנים בהם את חשיבות השיפוט העצמי ושיח של זכויות. שילמדו להפריד בין צבא ההגנה לישראל ובין מדיניות, אבל ידעו להבחין בחפיפה שהולכת וגדלה. להאמין שיש להניח שמתישהו היתה הזדמנות לשנות ואולי היא עדיין קיימת. שיהיו בני אדם. בני אדם של תקווה.

הציוד שאני אמורה לספק להם עד גיל 18 הוא כבד, אבל אני עומסת אותו טיפין טיפין בכל יום, במסע הניווט הזה שלי כהורה. המסלול לא ממש מסומן והוא מכיל איזונים שלא ממש פשוט איתם והם מצריכים הרבה מחשבה. איך מחנכים ילד לביקורתיות ובד בבד בתוך הביקורת גם מלמדים אותו לאהוב - או שאולי הייתי צריכה לשאול הפוך? או שאולי בעצם מלמדים את הילד קודם כל לאהוב? אני מניחה שאפשר להפריד ועדיין זה יותר סימביוטי. זה לא שבגיל 18 הם יוכלו לעשות סדר בבלאגן הזה שקוראים לו ישראל, אני לא משלה את עצמי, זה מסובך. אבל בין אם אני רוצה ובין אם לאו, כבר בגיל 17 הם יאלצו להחליט לעצמם מה הם רוצים לעשות ואיך.   

פעם היה לי ברור שחייבים לשרת בצבא, היום קיימת בי מודעות ש"צריך" אבל כל עוד יש כיבוש קשה לי לתקף אותה. אני לא יכולה לגבות את מה שנעשה בשמי וגם לא את הלגיטימציה הציבורית שיש לזה. אני יכולה להגן על הצורך של ישראל בצבא, לו הצבא תפקידו היה להגן על המדינה מתוך גבולות מדינה סדורים. הדברים האלה הולכים ומתחדדים אצל משנה לשנה, מיום נוסף של כיבוש שרודף יום נוסף של כיבוש; ממבצע שהוא בעצם מלחמה יזומה שלנו שרק נתפס כ"מבצע הכרחי" שלא לומר "חיוני" או ש"נכפה עלינו"; מעוד מתים, חיילים ואזרחים משני הצדדים; משנאה; ממוות. מכל יום שמקרב אותי לרגע שהבכור ילבש או לא ילבש מדים.

אני מסתכלת מסביב וכולנו על אוטומט - בתוך קשר גורדי שאף אחד לא מנתץ אותו. בין אם אתה רואה בכיבוש כיבוש ובין אם לאו, כולנו חיים איתו, הוא מלווה אותנו כל יום גם כשלא רואים אותו ואפילו כשלא קוראים לו בשמו. המחיר שלו הוא לא פשוט, הוא נוכח בכל שיח והוא גובה חיים. לא אדבר היום על המחיר האזרחי שגבתה המלחמה הזו, לא אדבר על המחיר המוסרי שלה, על העובדה שהתחילה בספין ונגמרה בלא כלום. בגלל שכבר יום הזיכרון, וגם הוא תכף יוצא, אזכיר רק את שישים ושבעה החיילים שאינם ובאמת שאין לי איך לתרץ את זה. אני יכולה כמובן לדבר בקלישאות, זה קל לעשות את זה, אבל אם הייתי נאלצת להסתכל בעין של אדם אחד שנגע בו השכול הזה אישית, לא הייתי יודעת מאיפה להתחיל.

הפכנו למדינה שמסתגלת למוות, מוסיפה עוד שם "למניינם של הי"ד", כבר 23,320 שמות יש לו לנקום, אבל מי הנוקם? עד עכשיו לא ראיתי הוכחה לדבר מלבד פעולות אדם. מדברים על צורך, על כאב של אומה שלמה, על אבדן יפי הבלורית והתואר - גלוריפיקציה של המוות עד אבדן חושים לטובת מכונת מוות משומנת שבוררת שרירותית מי למוות ומי לחיים בכל רגע נתון. 364 ימים של הכנה ליום הזה, שהוא יפה ונכון אבל הוא רק יום אחד, שאר הימים ראוי להם שיוקדשו לחיים. הם לא. ההנצחה חשובה אין ספק, היא אחד מנדבכיו של כל אתוס לאומי משחר ההיסטוריה, היא החוליות המחברות במידה רבה אדם לעמו ולמולדתו. ההנצחה היא אנושית ויש בה משהו נוגה ונכון, אולי מתבקש. 

אולם ההנצחה היא רק נדבך אחד, היא לא יכולה להיות מנותקת מכל השאר. הבעיה בלהפוך לסוגדי מוות, להם לוחות המתים שלנו נוגהים באור קדושה, שהמתים הופכים למחולל הרגש הלאומי וככאלה הם הופכים כל ערך חיוני וראוי אחר למשני. מערכת חברתית שלמה כפופה הילה צבאית. בעוד שבעבר ניתן היה להצדיק אתם מותם של הנופלים במערכות ישראל, היום כבר לגמרי לגיטימי לשאול לאיזו תכלית? את מותם של מרבית הנופלים בשנים האחרונות ניתן היה למנוע. ניתן עכשיו לתת הסברים ללמה זה קרה, אבל השאלה הכי גדולה היא למה זה לא נפסק? אותה אף אחד לא שואל, היא כראה גזירה משמיים. אלא שהיא לא. היא בחירה. בחירה של אנשים. בני אדם. רק הם אלה שלרוב לא צריכים לשלם את מחיר ההחלטה שלהם או העדרה. מדיניות מזגזגת, הסטה של שיח, חידוד דף מסרים לאומיים והופה - הכשרנו את מתי המלחמה הבאה. כסאות הכבוד כבר מוכנים, השמות עוד יתמלאו, כרגע יש עליהם רק פתק אחד "שמור". אותי זה מפחיד. עוד יותר כשאני מסתכלת על הילדים שלי. עוד הרבה יותר ביום הזיכרון.

ללא כיתוב

המלחמה כשירות לציבור, אורוול צדק

סטגנציה. זה מה שזה. רוצים את זה בעברית? קיפאון, עצירה. תהליך שנעצר בנקודה מסויימת. רוצים את זה ביידיש? נישט דו היר נישט דו הייר. 

הקבינט אישר היום את המתווה המצרי להפסקת אש, כמובן שליברמן ובנט התנגדו. לא צריך להיות גאון שההתנגדות שלהם לפרוטוקול לא נועדה לעצור את קבלת המתווה, אלא רק לזכות בעוד נקודות זכות ביום שהקואליציה האומללה הזו תלך לבחירות. אז שוב יישלף הקלף הזה כדי לזכות בעוד קולות. אבל בתכל'ס הם שותפים פעילים להסכמה של הממשלה למתווה הזה ולכן הם יכולים ללכת עם ולהרגיש בלי, אבל הם נושאים באותה אחריות כמו כל שאר שותפיהם, כמו נתניהו. הדבר היחיד שיכול להוכיח את התנגדותם האמיתית למתווה הזה תהיה התפטרות, אם הם אכן נאמנים לקהל הבוחרים שלהם. אבל אף אחד מהם לא ילך עד הסוף ואף אחד מציבור בוחריהם לא יקרא בקול שזה בלוף.  

ההתנהגות שלהם היא רק עוד נדבך בבלוף הלאומי המיותר. ישראל מוכנה ללכת להפסקת אש, החמאס עוד לא הודיע על החלטתו, אבל כך או אחרת זה אומר בתכל'ס שכל המבצע הזה היה מיותר. האם החמאס נחלש? אם קרה משהו לחמאס זה שהוא ייצב את עצמו ככוח מול הכיבוש הישראלי וחיזק את כוחו. האם הירי על הישובים מסביב לעזה ייפסק? סביר להניח שלא. האם המבצע הזה ימנע את המבצעים הבאים? לא, צפויים עוד מבצעים כאלה עד שישראל תבין שאין ברירה אלא ללכת למשא ומתן או לחלופין להחריב את עזה כליל מה שיעלה לישראל במחיר בינלאומי גבוה ויחזיר אותנו לימים של לפני ההתנתקות, מה שיהפוך את ישראל שוב לריבון שם, מה שמביא עימו אחריות גם לאוכלוסיה שם מה שישראל בטוח לא רוצה. האם מצבה של ישראל השתפר? לא, המצב של ישראל לא השתפר, מול הפלסטינים ישראל מאחרת את הרכבת ובתוך ישראל האזרחים יצטרכו שוב לשלם את המחיר שגבה המבצע הזה, מה שאומר שנטל המיסים בוודאי עוד יגבר. האם זה אומר שמי שיגזור את הקופון בסוף זה יאיר לפיד? ייתכן. כך או אחרת זה לא מעודד.

מה היתה מטרת המבצע? בעיני היא רק נועדה לסבר את אוזן הציבור הישראלי ולהסב את תשומת הלב ממה שלא רוצים שנתייחס אליו, ברמה הזו המבצע הצליח מעל למשוער, רק שהוא חשף את הבטן הרכה שלנו. כמו האנקילוזאורים שהלכו על כדור הארץ, בעלי השריון האימתני שהגן על בטן רכה ופגיעה. מה הבטן הרכה שלנו? בעיני זה ברור, כרגע הבטן הרכה שלנו היא לא החמאס, גם לא המצב הכלכלי שאינו טוב וגם לא סדר העדיפויות המעוות. הבעיה שלנו היא חוסר הסובלנות הציבורי, העדר הבנה מעמיקה של מהי דמקורטיה ובקיצור נמרץ - חינוך. כבר שנים שאנחנו לא שמים לב שהפסקנו ללמד את ילדינו ערכים אוניברסליים, אנחנו מלמדים אותם את הערכים שנראים לנו בסיסיים לקיום יהודי במדינת ישראל, הראיה האתנוצנטרית הזו מתפוצצת לנו עכשיו בפרצוף. 

למה סטגנציה? כי בעצם אנחנו צועדים שוב ושוב באותו המקום, רצים כדי להישאר באותו המקום. אי אפשר להישאר ככה לאורך זמן. אי אפשר כל הזמן לטפל סימפטומטית. טיפול נקודתי לא פותר את הבעיה, הוא עשוי להעלים אותה לתקופה אם הוא יעיל, אך לאורך זמן זה וודאי לא יעזור - זה רק יתפרץ שוב ולרוב ביתר שאת. הסיפור שלנו מול החמאס בעזה נדמה מאוד פיזי, אבל עובדתית אם נמשיל את המבצעים לפן הפיזי הרי שכמויות המבצעים החוזרים ונשנים מעידים שהסימפטום לא נפתר. רק פיתרון הוליסטי יכול לפתור את הבעיה הזו ואת זה לא פותרים בהפצצות מהאויר. יש שני דברים שצריך להתייחס אליהם בעיני, האחד זה ישיבה למשא ומתן מתוך רצון אמיתי לסיים את זה, גם אם זה לאורך זמן והשני זה לפתור את מה שקורה בישראל, בתוך החברה. לטפל נקודתית בפורעי חוק למינהם לא יהיה יעיל, אבל חינוך יכול להוביל לשינוי.

איזה חינוך יש בחברה שלנו? איזו דמוקרטיה יציבה יש בחברה שלנו כשאסור לערבים לדבר, אסור לשמאלנים לדבר ואסור להביע דעות לא קונסנצואליות? אם זה המצב, צריך להכריז שפה זה לא דמוקרטיה כי אין דמוקרטיה רק בגבולות שיח המותרים. זה לא התחיל עם הממשלה הזו, זה התחיל כבר מזמן, אבל את הפירות האלה אנחנו אוכלים עכשיו ואין סיכוי שזה יהיה יותר טוב כששר החינוך מכריז שיש שלושה נדבכים לחינוך בישראל שואה, דת וצבא ולאף אחד זה לא נראה נורא. כדי לחזק אותנו מבפנים יש להפנים ערכים אוניברסאליים של צדק ומוסר, אבל זה לא יקרה. זה לא בשיח הפוליטי ולא בשיח הציבורי. הכל חוזר תמיד לסלע קיומינו ולהבטחה אלוהית והלופ הזה, הלופ הזה גומר אותנו. 

כמו שאמר את זה אורוול לפני (הנה לכם הקטע הרלוונטי מהסרט 1984, קרדיט לאישתון), ואני משכתבת - המלחמה נועדה להשאיר את הסדר החברתי על כנו, היא למעשה גניבת דעת ולמרות שהיא כוזבת היא לא חסרת משמעות, היא מסייעת לקדם את הלוך הרוחות המיוחד שחברה הירארכית זקוקה לו, לקיים את הסדר הפנימי שהמשטר נשען עליו. תראו אותנו - מדברים דומה, מתלהמים דומה ושוכחים לגמרי את כל מה שנוח לשלטון שלנו שנשכח. אתם יכולים להגיד לי לסתום, זה לא יהפוך אתכם לצודקים. אתם יכולים להגיד לי שהתנגדות יש להביע בשוך הקרבות, אני חושבת שזה יהיה מאוחר מדי. אני חוששת לפעמים שכבר מאוחר מדי. כי נדמה שהמלחמה הזו נועדה רק כדי להשתיק אותנו ותראו זה מצליח.

תשאירו רגע את עזה בצד

הפירוש המילולי של מבצע יכול להיות אחת משלוש ההגדרות הבאות: מעשה מאורגן להשגת מטרה מוגדרת, פעולה צבאית לרוב לזמן קצר, מכירה במחיר מוזל. אם אלה ההגדרות של מבצע יש לי כמה השגות. המטרות המוגדרות - למיטב הבנתי יש הגדרה מאוד אמורפית למטרה שאותה אנחנו רוצים להשיג במבצע הזה ולא ברור לי מהי, האם המטרה מה שאמר היום ליברמן - מיגור שלטון החמאס וסילוקו מהאזור? האם המטרות לקוחות מתוך בנק המטרות? בינתיים עוד לא שמעתי הגדרה אחת ואם אכן יש בנק מטרות, הוא כנראה מופרט ולכל דובר יש בנק משלו. האם המטרה היא הפסקת ירי הרקטות והטילים מעזה? השקט בישובי הדרום? מה לעזאזל מטרת המבצע הזה? כי אם אני רגע מנסה להתנתק מהתנגדותי למבצע ולבחון את זה ראציונאלית, הרי שבאמת אינני מוצאת תשובה. למעט העובדה שבעצם המבצע המתוזמר הזה הוא בסך הכל ניצול ציני של מקבלי ההחלטות כדי שלא נתייחס לדברים שבאמת היה ראוי שנתייחס אליהם. הרי כולם צועקים עכשיו על ההסלמה שהיתה ברצועת עזה, אבל שום הסלמה לא היתה. אנחנו סימנו את עזה כיעד משני עם המבצע לאיתור החטופים וכשזה הסתיים עברנו בשידור ישיר לעזה כשבעצם דבר לא השתנה.

אז למעשה אין מטרה מוגדרת ולא ברור טווח הזמן. אני לא יודעת מתי המבצע הזה יסתיים אבל יש לי תחושה ברורה שגם מבצע זה, כמו אלה שקדמו לו, לא יביא להשגת המטרות והוא עשוי לארוך עוד זמן רב כמו להסתיים במהירת וללא פשר ממש כשם שהתחיל. עמימות המטרות מאפשרת את השגת היעד כבר מחר או רק בעוד 4 שנים, אין לדעת. רק שהפעם הנזק ההיקפי גדול הרבה יותר מהנזק שנגרם לעזה, הנזק של המבצע הזה בתוך החברה הישראלית לא יסתיים עם סיום המבצע ולא יטופל כפי שראוי היה שיטופל.

לנושא "מבצע" בהגדרתו כמכירה במחיר מוזל אז הרי שככל הנראה מדובר במחיר הזול של חיי אדם אם במקרה הם נולדו פלסטינים. מנתוני האו"ם אני קוראת כי כ- 75% מההרוגים בעזה אינם קשוירם ללחימה, החישוב פשוט מתוך 172 הרוגים, אנחנו מדברים על 129 אנשים. העובדה שאנו מתייחסים בביטול ובצדקנות לגבי זילות חייהם של אזרחים פלסטינים ומאמצים את הז'רגון הממשלתי של "זה מצער", "אנחנו מנסים להימנע", "זה בגלל החמאס שמשמתמש בבני אדם" ו"תראו איזה יופי טייס ביטל משימה כי הוא ראה שם ילדים" - זה רק מוכיח שבעצם אנחנו ברובינו שווי נפש למותם של אזרחים פלסטינים על לא עוול בכפם. מפטירים עד כמה מצער כל זה, אבל מסכימים לשלם את המחיר. אין ספק שזה שהחמאס משתמש באוכלוסיה זה נורא, אבל בדיוק בגלל זה אנחנו צריכים להימנע, בדיוק בגלל זה אנחנו צריכים לנסות אפיקים אחרים שאינם חלק ממבצע נרחב בעזה. יותר מזה, המחיר המוסרי שאנחנו משלמים הוא גבוה ואם להיות ריאלים זה גם לא משהו שאנחנו יכולים לעמוד בו תקציבית. כי אם יש כסף, ומסתבר שיש, זה כסף שצריך ללכת כדי להבטיח את קיומם של אזרחי ישראל שגם ככה לא ממש מצליחים לסגור את החודש. 

אבל עזבו רגע את המבצע בעזה, מה שקורה בתוך החברה שלנו פנימה הולך ומקצין כבר הרבה זמן והשבועות האחרונים מחדדים את זה. זה לא רק חוסר הסבלנות כלפי השמאל, בכינויו שמאל רדיקאלי, שהיא בלתי נסבלת בעליל ודי קונסנסואלית. וסביר להניח שבגלל שאני שמאלנית שכזו ובגלל שאני מתנגדת למבצע הרי שברור שתצקצקו ותאמרו שאני צפויה. כלומר יש עוד רבים שחושבים שיש ימין רדיקאלי שיש לעצור אותו, אבל מרבית הציבור חושב שיש לגנות את השמאל, או בכינויו החדש חובבי החמאס. אין שמאל חובב חמאס, אין שמאל שטוען שירי הרקטות על ישראל זו תופעה נפלאה שיש לעודד. יש שמאל שחושב, ייתכן שהוא חושב אחרת, אבל היופי בדמוקרטיה זה העובדה שהיא חזקה ואיתנה דיה להכיל גוונים רבים של דעות. אבל לא הדמוקרטיה שלנו. אצלנו מסתבר שיש איסור לומר דברים מסויימים בעיקר אם אנחנו תחת מתקפת טילים. אצלנו בעת מבצע, הדמוקרטיה אמורה להצטמצמם ממילא. הצללים המוטלים היום על החברה הישראלית לא משאירים הרבה מקום לאור.

עזבו אותי כבר מכל ה"אנחנו יותר מוסריים מהם", אולי זה נכון, אבל זו לא הנקודה. הנקודה היא שמוסר, אגב כמו דמוקרטיה, הוא לא דבר יחסי, הוא אבסולוטי. יש דברים שלא עושים בשם הצדק היחסי כי בשם הצדק האבסולוטי צריך להימנע מהם. יש דברים שלא עושים בגלל שיחסית באופן מוסרי הוא טוב יותר מול הצד שמולך, גם אותם לא עושים כי אבסולוטית ולא בהינתן שום דבר הם פשוט לא מוסריים. אני לא רוצה לחיות בעזה, אני לא רוצה לחיות בסוריה, אני לא רוצה לחיות באף אחת מהמדינות אליהן נוטים לשלוח אותי כל מיני אנשים שרואים בי בוגדת כדי שאני אגלה שבישראל יותר טוב. אני יודעת שיחסית לישראל המצב שם פחות טוב, אבל שוב זו לא הנקודה. אני מצפה ליותר מישראל. ואם יש דבר שמאכזב אותי יותר מכל זה שמה שקורה עכשיו בישראל בעיקר מלמד אותי שראוי היה שאנמיך ציפיות.

אני רוצה לחיות כאן בישראל, זה הבית שלי. אני רוצה לחיות כאן ובמקום לתקצב את מערכת הביטחון אני רוצה לתקצב חינוך, רווחה, בריאות ואפילו תחבורה. אם יש משהו שצוק איתן חשף זה כמה החברה הישראלית חלשה. נדמה לציבור שאנחנו חזקים בעוד כולנו מריעים לצה"ל בתוך ממ"דים, אבל אנחנו חזקים בעיקר בסיסמאות. הצוק האיתן הזה חשף שתשתיות הדמוקרטיה בישראל הן חלשות מאוד. שמרבית הציבור חושב שדמוקרטיה זה שהרוב קובע ושבשעת מלחמה חייב להיות קונצנזוס ושבשם הקונצנזוס הזה יש מקום להוקיע את כל מי שלא מיישר קו. זו תמונה חולה למדי. אין להתפלא עליה כי היא היתה ברורה כבר מזמן. ולמען האמת, למרות הרצון שלי לקוות ולהאמין, אני יודעת בתוך תוכי שבעצם זו תקוות שווא והידיעה הזו קורעת אותי מבפנים.

אינטימיות ותקשורת - מחול שדים או כוריאוגרפיה מתואמת

הרבה מהתקשורת שלנו עם המעגל הקרוב אלינו נעשית מעבר למילים, היא מתבססת על תקשורת רחבה הרבה יותר, חלקים ממנה בכלל חד צדדיים ואתה שם רק כדי לחטוף את הריקושטים בלי שום אזהרה מראש. כן, ככה בדרמה, בדיוק כמו שהפוסט הזה מתחיל (אני דווקא לא מדברת על זוגיות, אם על זה חשבתם, לזוגיות מגיעה התייחסות נפרדת). ואתה בכלל לא יודע מאיפה זה בא ולמה אתה בכלל המטרה. לפעמים זה פשוט כי משהו יושב על האדם שמולך ואתה רק טריגר בלי שבכלל עשית משהו, רק בגלל שאתה שם או בגלל שאתה מייצג משהו. לעיתים זה עניין של אהבה או נוחיות, כי דווקא מול אנשים שאנחנו אוהבים אנחנו מתפרקים ומרשים לעצמנו התנהגויות שלא היינו מרשים לעצמנו עם אחרים. זה הרבה מעבר לעובדה שכל חיבור בין אנשים הוא קצת כמו התנגשות של לוחות טקטוניים, שיוצרת רעידות אדמה והרים כחלק מחיבורים יבשתיים. רק שבעוד תזוזה של לוחות טקטוניים היא איטית ובמידה רבה בעלת התנהגות צפוייה, בבני אדם המצב שונה לגמרי והתהליכים מהירים ובלתי צפויים הרבה יותר.

מעטים האנשים שאתה מכניס לתוך האינטימיות שלך, לתוך הלבטים, המחשבות הכמוסות, המאוויים, ובצדק אלה הם המרכיבים הסודיים שלך, מעטים ,אם בכלל, יחשפו להם במלואם והשאר יקבלו חלקים עטופים במסכות. אני מכירה אנשים שגם לעצמם הם לא מעיזים לגלות את מה שהם באמת רוצים וככה הם חיים את חייהם עטופים במסכות פנימיות מהפחד שאם לרגע יעצרו הם ירגישו עד כמה הם חוטאים לעצמם וההתמודדות עם זה תהיה להם קשה יותר מאשר להמשיך ולהדחיק. זה לא פשוט להתבונן בעצמך במראה ולבחון את עצמך נטול הקשרים ושקרים. אנחנו למדנו לשקר לעצמנו כל כך טוב שאנו לא מצליחים לשים את היד על מנגנוני ההתמודדות עם הדיסוננס שפיתחנו לעצמנו. שקרים קטנים, שקרים על הפיזיות שלנו, שקרים על האינטימיות שלנו, שקרים על החיים שלנו. דווקא לעצמנו, לך תבין. ישנם אנשים שעוטפים ומנסים ליפות את עצמם לעצמם משל היו סוכן נדל"ן המשווק נכס שחייב להימכר. כי אם לא יעשו כן הם יצטרכו להתמודד עם כל הבחירות שהפכו אותם לכל מה שלא רצו להיות ולזה צריך עוד הרבה יותר אנרגיה מאשר לא לשנות. חלקנו פשוט זורמים עם חוק ההתמדה (נו, הראשון לניוטון) ולא משנים דבר עד שלא מופעל עליהם כוח אחר ולעיתים שום כוח אחר לא בא.

בני המזל שבינינו (והפעם אני מדברת מניסיון) דווקא בתוך הזוגיות מוצאים את האי השקט שבתוך הסערה, את האדם הנוסף שרואה את הכל ואוהב את הכל ולמרות הכל ובגלל הכל. את זה שרואה-לא רואה את הקילוגרמים העודפים שלא ירדו מההריון הקודם וידיו מלטפות אותם באהבה אין קץ, את הקמטים, השמחה, הדאגה, הדכדוך, הכאב, האושר, את כל מי שאתה בלי הצורך להסתיר, כן גם את מה שחותך את ליבם כמו סכין. אבל כבר אמרתי שלא אדון היום בזוגיות, אז מה אני נסחפת? עוצרת.

גם היחסים שלנו עם עצמנו דורשים התייחסות נפרדת ואם אמשיך בכתיבה האסוציאטיבית הזו זה לא ייגמר לעולם, לכן, אאלץ להשתמש בחוק השלישי לניוטון ואפעיל על עצמי לחץ מנוגד, זו הדרך היחידה כנראה להחזיר את עצמי לנושא המקורי. קירבה פיזית בין בני אדם איכשהו מכשירה אצלם את המחשבה שהם יודעים עליך הכל בעוד שלמעשה הם לא טורחים לבר את הדברים לאשורם. חלקי דעות, תחביבים, פרקטיקות חיים יוצרים אצל אנשים אחרים תובנות לגבי אנשים אחרים שששום מילה וגם לא המציאות בפועל לא תוכל לבלבל אותם ולשנות את דעתם ואת תפיסתם את האדם שמולם, תוסיפו לזה את כל המסכות שאנו עוטים ואת כל הגדרות שאנו בונים וקיבלתם קצר אדיר בתקשורת דווקא בין בני אדם שמניחים שבינהם מצוייה איזושהי אינטימיות. 

אתן לדוגמא את עצמי, בתוך המשפחה בה גדלתי לנצח אשאר הילדה הקטנה, גם מי שבטוח שאינו מתייחס אלי כאל כזו חלק בו, וכפועל יוצא גם חלק בתוך מערכת היחסים שלנו, תמיד יגדיר אותי ככזו לטוב ולרע. ההבנה את הבחירות שלי היא תמיד מתוך הנחה, גם אם סמויה, שבליבי אני מרדנית ומעט לא צפויה. זה מגדיר מערכת יחסים וזה גם מגדיר את הפילטרים דרכם תיבחן כל בחירה שלי, גם היום כשאני נושקת לארבעים ומגדלת שלושה ילדים וזוגיות בריאה (כן גם חתול ותוכית, ולפרקים גם נוזל חשוד במעמקי המקרר - אבל זה לא קשור). דווקא בתוך מערכות יחסים קרובות, אנחנו לא תמיד נוטים להקשיב לכל הסיבות שגורמות לאדם מסויים לבחור את הבחירות שלו ואת החלל אנחנו ממלאים במה שנראה לנו כעובדות אך למעשה אלה הן רק הנחות ולא תמיד הן אכן מבוססות. יש המון אנשים שמקטלגים אותי (ובצדק) כשמאלנית (ובז'רגון של היום גם ראדיקלית) אך מעולם לא טרחו למעשה לשמוע את מנעד דעותיי ובטח לא בכל הנושאים. הנה דוגמא לנדבכים הנוספים שמרכיבים את התקשורת בין בני האדם והם לגמרי לא וורבליים.

זה תקף בנושאים רבים ובקשרים רבים. עוד דוגמא? אחת מחברותיי הטובות ניתקה עימי קשר קצת אחרי לידת בכורה, נתקלתי בה וירטואלית לא מזמן, וניסיתי להבין את פשר הנתק. מסתבר שהיא החליטה לא להניק אחרי חודשיים ומכיון שאני מהמניקות לטווח ארוך וכאשר היא ילדה את בכורה ואני הנקתי במקביל שניים, היא הייתה בטוחה שההחלטה שלה לא להניק תגרום לי להטיף לה מוסר ולא היה לה כוח. אז עזבו את זה שההערכתה אלי כנראה היתה מהנמוכות וזה כמובן חבל, זה רק הוכיח לי עד כמה היא לא מכירה אותי - לעולם לא אטיף את השקפת עולמי לאחר, לעולם לא אתן לאישה אחרת להרגיש לא נוח עם הבחירה שלה. אבל היא החליטה שבטח כך אעשה, או שזה מה שהיא סיפרה לעצמה כדי להתמודד עם ההחלטה שלה. אבל מה שאני מחליטה לגבי עצמי תקף רק לגבי עצמי והקשר שלנו נותק בגלל הקושי שלה להתמודד עם מה שייצגתי, אבל מעולם לא עלה בדעתי להגיד. היא ויתרה עלי בגלל הייצוג שלי את מה שהיא לא רצתה בחייה ואפילו לא נתנה לי הזדמנות להוכיח אחרת. אבל זה לא בגללי, זה בגלל מה שהייצוג שלי אמר לה בתוך עולמה ועם ההתמודדות הזו לא היה לה כוח.

אני רואה את זה ביתר שאת בנושא החינוך הביתי, חברויות רבות נטרפו לחופי ההחלטה לחנך בבית, לא בגלל שהחברות לא הייתה חזקה מספיק, לא בגלל שלא הייתה אהבה, אלא משום שהבחירה הזו מסמלת בעיני אחדים סוג של שיפוטיות שלמעשה לא קיימת. שהבחירה שלי לחנך בבית היא סוג של התנשאות ואמירה מזוככת על מי שלא, מי שמכיר אותי יודע שזה לגמרי לא נכון. הורות של אחרים לא נמדדת מבחינתי במדדים של איך הם לאור הבחירות שבחרתי לעצמי. אני גם לא באמת מצפה שאחרים יעריכו, להפך, איש איש ובחירתו וכל אחת היא טובה, בלי ערכיות ובלי שיפוטיות, רק מתוך קבלה שיש אלפי דרכים ושלי לא מעידה על אחר ולהפך. 

אינטראקציות עם אחרים הן הרבה מעבר למילים, לפעמים היא ההתמודדות של היחיד עם השדים של עצמו וכך התקשורת בין בני אנשים היא לפעמים תולדה של חוסר היכולת שלך להתמודד עם מה שהאחר מסמל עבורך ולא מי שהוא באמת. אבל כאשר אדם לא שלם עם עצמו איך הוא יכול להיות שלם בתוך מערכת יחסים עם אחר? הוא לא יכול, השלם שלנו מקורו ביחיד, שלם הוא לא בשניים. בשניים אפשר ליצור תקשורת, היא יכולה להיות מחול מתואם, היא יכולה להיות מחול שדים. אנחנו אף פעם לא רואים רק העיניים ושומעים דרך האוזניים וחשים עם הגוף, אנחנו תמיד עם כל אלה, ועם המון מחשבות ואין סוף פילטרים שלמדנו לפתח. ככה חלקנו רואים את עצמם וככה חלקנו רואים את האחר. התקשורת בין מי שמקיף אותנו כוללת את כל אלה וכוללת סימבולים, טעויות בהערכה וכלי מדידה והשוואה שלא תמיד מתאימים. קשה לפרק אותנו מכל אלה, זה אפילו בלתי אפשרי. ובכל זאת אנחנו כאלה. הדרך היחידה כנראה לתקשורת עוברת קודם כל דרך המראה, המראה שאנחנו שמים לעצמנו והמראה שאחרים מניחים לנגד עיננו. החיים כשיעור מחול מול מראה...

למתנדבים בע"מ - מחווה לשירו של ביאליק בעידן בו זחיחות השנינה גוברת על המסר (יכולתי לכתוב "שמן" וגם "כוס" כדי להגביר את המודעות לפוסט הזה אבל ויתרתי)

אני יודעת שאני לא מגלה את אמריקה ובטח כבר הרבה אנשים העבירו את הקו בין הנקודות או לחלופין ירד להם האסימון (תרגישו חופשי להתפרע עם האסוציאציות, אני אפסיק להלאות) אבל יש קו ישיר שמחבר בין שני הקמפיינים להעלאת מודעות שיצאו תחת ידם של משרדי פירסום, בעלי כוונות טובות אולי אבל חסרי מודעות, בשבוע האחרון. כי בין לשמור על הכוס ובין להצביע על השמן כחריג עובר רק קו ישר אחד. כמה חוסר מודעות נדרש כדי לבחור בכאלה קמפיינים חבוטים ואומללים החוטאים למטרתם במטרה להעלות מודעות ציבורית. אבל המטרה לא מקדשת את האמצעים, בטח לא במקרה הזה כי האמצעים במקרה הזה מצביעים על חוסר הבנה משווע על מה הקמפיין. אם יש משהו בקמפיינים האלה זה אטימות חברתית וגסות ויש בזה מן האוקסימורון כי שני הקמפיינים האלה הם בוודאי פרו-בונו, היינו ללא שכר, בהתנדבות - נוסח באו לברך ויצאו מקללים. אם בעבר נחרדנו מ"נכה מי שחונה" ו"זבל מי שמלכלך" הרי שאלה נדמים כמו קמפיינים מבריקים בבוחננו את הקמפיינים הנוכחיים והנה, בדרך אגב, גם כל תורת היחסות על רגל אחת. 

אני לא אשת מקצוע בתחום הפרסום, אבל איפה הבריף של הקמפיין הזה? איפה מנהל הקריאטיב? זה הכי טוב של הקופירייטר? עזבו - איפה תהליך העבודה? זו עבודה חאפרית. נקודה. אפשר ממש לעצור לרגע ולקלוט את ישיבת החטף, שלא לומר מחטף, שמישהו פלט איזו בדיחה יעני סחית ואיזה פוץ ד'לה שמאטע החליט בפרץ יעילות שזו גאונות לשמה. הבעיה היא שהחיים זה לא בדיחת קופירייטינג וחבל שזחיחות השנינה גוברת על הפנמת המסר.

מה שמפחיד אותי הוא שבמקום להעלות מודעות לנושאים שהם באמת חשובים, הצליחו המתנדבים בע"מ (שזו מחווה לביאליק, שבטח שמח על זה שלא נפל לנאום של בנט בגלל קבורתו בתל אביב [ע"ע"בן יהודה, הרב קוק ובגין]) להעלות קמפיין שלגמרי דורס את המודעות אותה הוא בא להעלות.

קמפיין הכוס מעביר שוב את המודעות לקורבן (נו טוב, אישה צריכה להבין שהיא עלולה להיאנס אם לא תהיה יותר מודעת) - זה לא שחלילה צריך לטפל באלה שמשחילים סם אונס לנשים, צריך שהנשים לא יאפשרו הזדמנויות לגברים שכאלה לבצע את זממם. "שמרי על הכוס שלך" בעצם הוא מעין הודעת אזהרה שמכסת"חת, משהו כמו: "אין החברה אחראית לכל נזק שיגרם לאישה ו/או אונס, כתוצאה משתיית דרינק בפאב. האחריות היא על בעלת הכוס בלבד. ראי הוזהרת".

קמפיין המודעות לעודף משקל הוא נמוך אפילו יותר, ואבוי לעובדה שיש נמוך יותר ולידיעה שנמוכים ממנו עוד יגיעו, כי הוא פשוט מעליב, בכל המישורים. במקום להגביר את המודעות להרגלי חיים בריאים הוא מאדיר את כל ההתייחסויות החברתיות השגויות לנושא הזה. בערך כמו להסביר לילד ש"לא יפה לצחוק על שמנים", כחלק מהסבר על למה צחקת כשראית את האיש השמן מועד עם הפלאפל. דימויי גוף מעוותים זה מה שאנחנו מקדשים? אז בואו נעוות אותם עוד יותר כי על הילד השמן תפור להעביר דאחקות.

אפרופו קמפיינים אחרונים יש את הקמפיין של צה"ל (חזק, ברור שחזק) שהיה "הצלחה אדירה" ומילותיו של בנט על צה"ל חזק ואמונה יכולות ללוות אותו לא רע, מה גם שהן מאופיינות ברמת הקופירייטינג הראויה לזחיחות השנינה. אני אומרת, שאם כבר בקמפיינים גרועים עסקינן אפשר להעלות את המודעות לבעיית הפליטים עם הסלוגן "הכושי עשה את שלו, הכושי יכול ללכת מרצון. ועכשיו במבצע גם לשבדיה", למרות שאפשר גם את "שמור על הכושי שלך". עכשיו נותר רק לשבור את הראש מה יהיה הקמפיין הבא, לא אכחיש אני לא עוצרת את נשימתי, אבל אני לומדת לנשום מהפה כדי לא להריח את הסירחון. 

ודרך אגב, עכשיו שמתי לב. צחוק הגורל - תפתחו את הגוגל שלכם -  היום יום ההולדת לחיים נחמן ביאליק. כן, אותי זה מצחיק. משוחררים.