חג האהבה - פוסט על כלום לשבת בבוקר ואולי בעצם על מה שכולנו ממש צריכים...

כשהייתי קטנה, מתישהו בחודש פברואר, בכל זאת ה- 14 זה בדיוק באמצע והדואר היה איטי בטרוף ובלתי צפוי בעליל, הייתי מקבלת מעטפות מהודרות מארצות הברית והיו בהם כרטיסים יפים, כאלה שלא היו רואים בישראל. והכרטיסים האלה היו נותנים לי להרגיש הכי מיוחדת שיש. החברות שלי היו באות ונוגעות בחרדת קודש בכרטיסים האלה שצפנו בחובם את ארצות הברית הרחוקה, בה הכל שופע ואפשר לקנות כאלה בכל מקום. כמה חלומות רומנטיים היינו רוקמות. בהצגות בהן היינו משחקות, אהבתי להיות נערה שנאלצת לשמור בסתר את כרטיסי האהבה מאמה הקפדנית או בת אצילים המאוהבת בסתר בבן אצילים יפה תואר ומחליפה איתו מילות אהבה תמימות ונשגבות בעוד הוריה מתכננים לתיתה לאציל מרושע וזקן. העובדה שעל הכרטיס היתה חתומה סבתי או חברה טובה הייתה לחלוטין שולית. ולנטיין נשמע לנו כמו שם מוצלח של מלאך נוסח קופידון המגן על אהבות תמימות. למיטב ידיעתי ד'אז אף אחד בישראל לא חגג את החג הזה, מבחינתי זה היה חג משובב של העולם בחוץ ואף פעם לא ממש תהיתי למה לא אימצנו את החג הזה, מה גם שתמיד הוא היה כל כך קרוב ליום האם שלמי היה זמן בכלל להתעסק בחגים של אחרים?

כנערה כבר שמתי לב שבכל זאת יש חגיגות ולחבר הראשון הרציני שלי הייתי מכינה כרטיס ברכה בכל וולנטיין כי בכל זאת כשאתה צעיר ומאוהב החג הזה נשמע הכי רומנטי בעולם. ואז נוספו גם הארוחות לאור נרות במסעדות עם ורדים אדומים כדם וקיטש זרוע כמו קונפטי מעוך אחרי מסיבת כיתה. איזה כיף של חג, בלי לחכות שארוחות משפחתיות יסתיימו להן כדי שאפשר יהיה כבר לצאת, עם המון פירגון לבעלי בני הזוג שיכולים לחגוג להם בערב שמוקדש כל כולו לאהבה. אוח, הרומנטיקה המתקתקה. ואבוי לחודשי הפברואר נטולי בני הזוג, ואיזה מסכנים הבודדים שאין להם עם מי לחגוג.

גם עם בנהזוג, כשהיינו צעירים ונטולי ילדים, היינו חוגגים. מסיבות כבר היו מחוץ לתחום, יש דברים שהבנזוג בכל זאת לא עמד בהם גם אז. אבל אחרי שמצינו את הקטע הזה של חורף רטוב וקר וחיפוש חניה ותפריטים מתקתקים, גילינו שהכיף הכי גדול, הוא לחזור הביתה, להתחמם, לפתוח בקבוק יין ולפצוח בריקוד מתוזמן ומשולב היטב של בישול יחדיו במטבח הצר והמתוק שלנו. מי צריך לצאת למסיבה ולרקוד כשבמטבח מתרחש לו נס מתוזמר ומתואם להפליא של קיצוץ ובחישה? ואיזה כיף שאפשר ממש דקה לפני האוכל לעצור את הכל, לפתח תיאבון (אנשים, הילד שלי קורא את הבלוג...) ולחזור בדיוק בזמן כדי לאכול על הספה ולראות איזה סרט אימה/אקשן ולהציץ מדי פעם אחד בשני או בגשם שמציף את הגינה. רומנטיקה. אחרת. נכונה. לי. לנו. 

ליל השנה החדשה וולנטיין הם שני חגים נוצרים אבל בינלאומיים במהותם שאימצנו לנו בישראל ואולי אתם מצפים שאהיה מלאת ביקורת על זה, אך למרבה הפלא אני לגמרי לא. מפרגנת. לגמרי. אבל למרות שליל השנה החדשה וולנטיין קיבלו אשרת עולה לישראל עם סל קליטה מפואר, אני דווקא פחות ופחות חוגגת אותם עם השנים. השנה שמתי לב שהתחלפה השנה עשר דקות אחרי שהתחילה ואת וולנטיין בכלל לא חגגנו. אין לי סיפור על יום מלא פינוקים לשניים, אין ורד אדום לצלם, אין שוקולד בצורת לב ותותים בשמנת ואין לי בעיה עם זה. כן, אני אוהבת כל השנה, לא מצהירה משפטים קיטשיים קבל עם ופייסבוק כדי שידעו, אבל נהנית לראות את מי שכן ומרפרפת על כל ההצהרות בדבר אהבת אדם של כאלה שמרבית השנה רק שונאים, וחושבת פשוט כמה נוח וטוב גם בשניים וגם בחמישה עם תוכי וחתול. פעם כל ההצהרות האלה נראו לי נורא חשובות, היום אני יודעת שכל יום הוא הצהרה מחודשת גם בלי כרטיסי ברכה מנצנצים וורדים אדומים כדם על רקע גיבסנית לבנה. 

מקווה שנהנתם מחג האהבה ושתדעו לחגוג אותה תמיד, אפילו בימים קשים. אולי אפילו דווקא. בתכל'ס אפילו הביטלס שהמציאו את ההימנון המושלם לחג הזה היו קצת קיטשים, אבל עדיין נשארים אהובים... ואתם חשבתם ששוב אני אחפור לכם על הצגת השקר ואיuולות האהבה. תודו שאפשר לפעמים גם סתם לכתוב, לחייך, לפזם ולהמשיך. אפילו אני.

טיבט. זהו, מצאתי את התשובה לשינוי הרגלי התזונה המשפחתיים

באמא שלי שלא ידעתי על מה לכתוב היום, היו לי כל מיני רעיונות. קרי ונתניהו בהופעת אורח רפאים בדמות שרון (זה פופולארי), המשחק של מכבי אתמול (בכל זאת פעם הייתי אוהדת), על התחממות הסרק בין ישראל לעזה (שכרגיל נראית מתוזמנת), על זה שאתמול הטלפון שלי החליט למות ואני צריכה כבר לצאת כדי לתקן אותו (יום שישי - יום קצר), על תחרות השחמט למשפחות שמחכה לנו היום (אני כבר רואה את הכותרת של מחר - "אמא עושה בושות") - רשימה חלקית כמובן. אז מכיון שלא הייתי סגורה על עצמי, המשכתי לשוטט לי ברחבי האינטרנט. על הקיר שלי ב- facebook היתה פירסומת "הילד שלך אומר איכס על אוכל? תני לו שוקו של &^%$ שמכיל את כל רכיבי התזונה". זה שבר אותי, סופית. התיישבתי לכתוב. כי, ותסלחו לי מראש על הבוטות, מה זה החארטה הזה? די לדחוף לילדים שלנו את כל השטויות מהצד - שוקו עם כל מרכיבי התזונה הוא לא תזונה בריאה, דובוני גומי עם ויטמינים הם לא בריאים. זה שזה משקיט את דעתנו ואנו פותרים את הסוגיה ב"לפחות הם קיבלו ויטמינים" זה בולשיט. יש כאן בעיה אמיתית, ילדים רבים לא אוכלים כמו שצריך ובמקום שנחשוב מחדש על הרגלי התזונה שלנו, אנו בוחנים ערכים תזונתיים באוכל מעובד שהשפעתו על הגוף שלנו היא מזיקה בקנה מידה שעוד לא השכלנו להבין.

הלוואי שיכולתי להיכנס לנושא הזה ממרום האולימפוס התזונתי, אבל גם אני מתחבטת בנושא הזה של תזונה וילדים מדי יום וידי כרגע אינה על העליונה - מודה. אמנם השנים של שניצל וצ'יפס (ביתי כמובן) כל יום בערך מאחורינו ואכן נרשמת התקדמות אך אנחנו רחוקים עוד מרחק שנות אור מהרגלים נכונים. ולא, לא ממש אכפת לי איך אני ביחס לאנשים אחרים שאוכלים עוד פחות טוב. אני אוהבת לבשל ומבשלת המון אך לילדי הצלחתי משום מה להעביר בעיקר הסתייגויות לנושא האוכל. ממרום שנותיי אני אומרת, אל תעשו ילדים לפני שסיגלתם לכם הרגלי תזונה טובים ואל תעשו אף פעם אוכל ילדים, שתמיד יאכלו איתכם את מה שאתם אוכלים. אבל את זה השכלתי להבין רק אחרי שהייתי הורה כפול 3 וזה אמנם לא מאוחר אבל הרבה יותר קשה.

אני לא מסוג האנשים שמאמינים בכוח עליון כלשהו, אבל בנושא התזונה אני כמהה לאיזו פית תזונה שתושיט את שרביט הקסמים שלה או תפזר את אבקת הקסמים שלה או תעשה את תנועת הקסמים שלה, משהו נו, לא חשוב מה, ותהפוך את היוצרות לתמיד. בצר לי אין לי אלא להודות שזו כנראה לא אגדה מהסוג הזה אלא סוג של משל על שינוס מותניים וצעידת עקב בצד אגודל אינסופית לעבר המטרה הנכספת של ילדים טורפי שומר ודורשי אצות נורי לנשנוש. בינתיים אין לי אלא להודות שבבעלותי שלושה ילדים עם הרגלי תזונה די מחפירים, אם כי אפשר למצוא נקודות אור בכל אחד מהסיפורים האישיים סוחטי הדמעות. יש לי בכור מקסים ומודע אבל חובב פחמימות ובעל אופקי אכילה צרים למדי למרות שבשר אצלו מנצח, האמצעית דווקא חובבת פירות וירקות מושבעת,  אך בעלת חולשה אדירה לפחמימות ובעיקר תפוחי אדמה וגם חובבת דברי מתיקה, קטינא לעומת זאת חובב בשר, חמאה, עדשים, אורז, תירס, חביתות, קינואה וגזר של מרק עוף - נשמע עוד יחסית טוב, נכון? הוא אבל אוכל ממש מעט מכל דבר אם בכלל ולרוב בדיוק היום "לא בא לו" לעומת זאת הוא מלך דברי המתיקה (בהינתן האפשרות והוא לא נואש מלחפש). אני באמת עושה כמיטב יכולתי. מי שמכיר אותי יודע עד כמה אני אוהבת להיות במטבח, גם הילדים שלי מעריכים את האוכל שלי, אבל יש בהם סגירות שקשה מאוד לפתוח.

נושא התזונה הוא נושא מטריד, לפחות אותי באופן אישי. כל הקטע המודרני הזה של הכנסת "ויטמינים" למוצרים וכל האוכל המהיר, האוכל המעובד וההטיות החברתיות שלנו בנושא אוכל הם בהחלט לא טובים, תוסיפו לזה את המחסור התמידי בזמן והפעילות הגופנית המוגבלת אם בכלל ותקבלו ערבוב לא טוב של אכילה לא נכונה, הידרדרות רפואית, בעיות השמנה, חשיפה מוגברת למחלות ופגיעה במערכת החיסונית. כשאנחנו הורים האחריות הזו כבר לא מוגבלת רק לגוף הפרטי שלנו, היא עוברת הלאה לילדים שלנו. כובד האחריות כאן קצת מלחיץ אותי, למרות שבכל הקשור להורות כובד האחריות הוא עצום עקרונית, זה פשוט עוד נושא בדרך שלנו להפוך את החיים שלהם לשלמים יותר. 

הדרך להרגלי חיים בריאים עוברת בהרבה תחנות, בתחילה העניין הוא מודעות ואז מתקדמים לעבר החלת השינוי. עברתי את שלב המודעות, אנחנו צריכים שינוי, הבעיה היא שאני מתחבטת בין שינוי דרמטי ומיידי לבין שינוי מדורג. ברור שהשינוי הדרמטי הוא הנכון ביותר באופן עקרוני וברור שזה עניין של החלטה, אבל אני מטבעי מעדיפה לעשות דברים בצורה מדורגת, אני גם אוהבת לשלב ולא לותר על תענוגות. הויתור עליהם מותיר ערגה שלא נפתרת לעולם ותחושות כאלה אני לגמרי לא מסמפטת. הבעיה בשילוב היא שאתה כל הזמן מודע לפחים שאתה נופל בהם, זה הרבה יותר קל כשהחלטת מראש שאין. אבל אני מטיבעי חובבת אתגרים. יש להניח שעוד אחזור לנושא הזה בעתיד, בטח בכל פעם שיתחשק לי לדפוק את הראש בקיר.

היו לי כל מיני רעיונות בהשראת הצלחות של אחרים, כמו ניסוי ה- 30 יום שבו הילדים לוקחים על עצמם לטעום באובייקטיביות דברים חדשים כל יום ולהחליט מה מאמצים ומה לא, הסברים תזונתיים נבחרים, ללכת ראש בראש, לעשות אוכל דקורטיבי - מה לא?! בכולם נחלתי כישלון חרוץ, כנראה שבחזית הזו אין לי אלה לותר על זקנם של אחרים ולפלס את דרכי בכוחות עצמי, בתושיה ובסבלנות ברזל. בכל מקרה, מכיון שהחלטתי על שינוי שמתאים למשפחה שלנו, כי אין מה לעשות צריך להיות ריאליים ולעבוד עם מה שיש (אתם יכולים לקרוא לזה חוסר נחרצות, אני קוראת לזה הכרה בגבולות היכולת). אני מנסה להוסיף בכל ארוחה כמה שיותר ירקות בכל הצורות, אני מנסה לצמצם פחמימות, אני באמת משתדלת. אולי פשוט צריך לפעמים עוד קצת יותר סבלנות. אולי הפתרון הוא פשוט נסיעה לטיבט, לחסות לאורו של נזיר זן ולקבל את מהות הסבלנות. יש מצב שבחזית הסבלנות זה לא יועיל אבל רק תחשבו על כל האפשרויות הגלומות בתחום התזונתי. בעצם העדר האפשרויות התזונתיות בטיבט יכול להיות בדיוק מה שאנחנו צריכים. טוב, הולכת לברר על כרטיסים לטיבט ולשגות באשליות על גרגרי אורז (מלא כמובן) וילדים מנשנשים אצות ואגוזים. אבל לפני כן נלך להשרות שעועית, מותר להיות אופטימיים גם בישראל...

כולה סופה - 4 אותיות, קשור למזג האויר, בקרוב יעבור

מזג האויר הסגרירי והיפה הזו שפוקד אותנו בסוף השבוע הזה (פוקד, לא נשאר לנצח, לא מבקש מעמד של פליט, פוקד - מגיע מהמערב, עם ויזה של תייר ובלי היסטוריה בארגון שמאל רדיקאלי), צובע ערים שלמות בגוון לבן אירופאי מרנין ומפגין בנון שאלנטיות את כוחו של הטבע בזעיר אנפין. כן, זעיר אנפין, כולה מה יש כאן? טמפרטורות בין 5 למינוס 5 ולדעתי הרחבתי את הטווח, קצת שלג, קצת ברד, הרבה רוח וגשם, אבל ביננו זה לא שהתחוללה כאן קטסטרופה. כן, קצת יוצא דופן בחלק זה של העולם, כן קצת מוקדם השנה, כן סופסוף חורף. אבל אצלנו? ובכן אצלנו יש אולפנים פתוחים וחזאים נשלחים לשלג עם שלל אביזרים ואף אדום כדי להציג אותנטיות ואולי לחטוף איזו גריפה (כן, בפולניות). לא מספיק המחזה הדרמטי שבחוץ, צריך להוסיף על הדרמה ולראות איך זה מתגלגל, או קורס כמו העצים על קוי המתח והמכוניות. צריך לדבר על המשקעים, אבל לא על הכינרת, כי אם משקעי החלב בבירה הנצורה. כן, נצורה, זה תחביב ירושלמי ידוע להיות נצור. מאז ששיחררנו את העיר ה- 67' אנחנו אוהבים חורפים קשים בהם העיר שוב נצורה וניתן לדבר על שיירות. מזל שלא עשו גם תוכנית בישול לנצורים וחזרה למתכוני קציצות החוביזה, אם כי ניתן היה לפתח מזה עוד דיון עכשווי נוסח בישול טבעוני והאם ניתן לייבש קציצות חוביזה שיתאים לraw ולפליאו. 

הסופה הזו מראה את פרצופה האמיתי של התקשורת כמעוררת סערות, כשופר קורא במדינת "המגיע לי". כן, אני מניחה שניתן היה להתכונן טוב יותר עם ההתרעה לסופה ולא אני לא מתכוונת להודעת משרד החינוך שכנראה לא יתקיימו לימודים בירושלים עוד לפני נפילתו הזכה של פתית השלג הראשון. אני מניחה שחשיבה קדימה על תשתיות היתה מונעת קריסתן של חלק ולא מותירה אנשים ללא חשמל וחימום. בתכל'ס אנחנו אף פעם לא מוכנים לחורף, אולי התשדירים קוראים לכל אחד ואחת מאיתנו להכין את רכבנו לחורף, אך המדינה שלנו, בשל סדר עדיפויות מגוחך, לא מקדישה את הסכומים הראויים לתשתיות וחבל כי אנחנו אף פעם לא מוכנים לחורף, וזה כידוע מתישהו תמיד מגיע גם בשנים השחונות ביותר. אין ספק שניתן להתכונן יותר טוב, אין ספק שזה עגום שעשרות אלפי תושבים נותרים מנותרים וללא חשמל שעות ארוכות בקור מקפיא, אין ספק שזה עגום שאנשים נותרו תקועים ושהמדינה לא הייתה ערוכה לכך. אבל בל נשכח שיש לכל אחד מאיתנו אחריות אישית. סופה בקנה מידה כזה זה לא משהו שרואים כל יום, זה גם לא קורה בתדירות כזו שהמדינה צריכה להיות ערוכה לזה תדיר כי זה לא מצדיק את ההוצאות. גם אנחנו לא נצא מחר לקנות ציוד שמתאים לחורף האירופי רק בגלל שירד אצלנו שלג והשתוללנו על מזחלת שלג בגינה הציבורית (היה ממש כיף, דרך אגב, באופן פרובינציאלי שכזה). 

ואקנח בסיפורון שגם יסגור לי את הקצוות ויאפשר לי לפרסם וללכת לבשל צהריים כי אנחנו מארחים את אבא שלי וזוגתו לחיים היום. יצאתי אתמול לסופר עם הבטחה למרכזית שאם אפשר יהיה אחרי הקניות לצאת לאיזור מושלג - נצא. סיימתי את הקניות לגשם-שלג באמצע רחובות. הייתי היחידה שסירבה להתרגש ויצאה החוצה לחניה (קצת שויץ, מה יש?). מכוניות תקועות ועם בעיות פחחות קלות היו פזורות לאורך החניון. התקשרתי למרכזית לבשר לה על השלג במחוזותינו. בעודה מתלהבת מהמחזה שנגלה לפניה, מתדפק על חלוני בחור מרוט ומתחיל לצעוק בהיסטריה "אל תנהגי! אני דפקתי את האוטו שלי! גם את תעשי תאונה! חכי שהעירייה תעשה משהו, אל תסעי! תאונה!" סיימתי את השיחה עם המרכזית ונפניתי לבחון את המצב. מה העירייה תעשה? אני לא שמעתי על מפלסת שלג ברחובות וגם לא על מאגרי מלח ודי בצדק אם יורשה לי. המצב ברור - אם לא אצא עכשיו אשאר, מצויידת היטב אמנם, באוטו אבל זה לא יעבוד. לאף אחד. חוץ מזה אני ירושלמית שעשתה טסט בדיוק במזג האויר הזה עם הזינוק בעליה ביציאה ממשרד הרישוי. ללא שהות, אני ממשיכה לנסוע, המטרה - הילדים (כן, קצת דרמה, מה רע?) השלג המעורב בשמן וקרח נערם וטומן בחובו הבטחה לא מענגת כלל של החלקה. אני מתקדמת לאט. מחכה בסבלנות ביציאה מהחניון שהמכונית שלפני תסיים את העלייה. מתקדמת ולא עוצרת כי לעצור יתקע אותי לנצח. נתקעת. אופסי, לא להילחץ. זוכרת איך עושים את זה? קצת אחורה, קצת קדימה. מתקדמת לאט לאט ועוברת את זה. מנופפת לאדיוט למלמטה ומחליטה לנסוע לקצב כי מי יודע מה יהיה אחר כך. ואיך זה קושר? כי האדיוט מלמטה, ולא בגלל שהוא עשה תאונה, אלא בגלל שהוא חיכה לעירייה, יכול היה לחכות עד שיגמר לו מיכל הדלק ואז להישאר תקוע יותר. די לחכות למושיע, מה עם קצת אם אין אני לי מי לי? כולה קצת סופה, 4 אותיות, קשור למזג האויר, יעבור בקרוב. באמת שום מילה רעה נגד ביבי, זה רק מזג האויר, לא יותר. במדינה דמיקולו שמעדיפה להתלונן ולראות חזאי עם עכוז קפוא על המסך מאשר לצאת קצת החוצה, לקפוא קצת מקור ולחייך. כן, להנות מהרגע, קונספט ישן שעדיין עובד (ישן לפחות כמו המנהג הבזוי של להתלונן, שעדיין לא הוכיח את עצמו - רק אומרת). 

כל האמור אינו תקף למי שסבל  מהפסקות חשמל. לכם כן מותר להתלונן, היתר - הרף. צאו קצת החוצה, חלצו הרגליים וחזרו חזרה זה מזג אויר נפלא להתפטם.

בראש השנה...

ראש השנה עוד יומיים. הידיעה שהמתח והלחץ הם נחלתן של מרבית המשפחות לא מנחמת. מדהים כמה חג עם כל כך הרבה כוונות טובות תמיד מתפקשש. אני אישית אוהבת חגים, בעיקר בגלל כל התכונה שסביבם - אני אוהבת לסדר את הבית ולבשל, ולכן כל חג אצלי הוא תמיד חג. כל הדברים שנילווים לארוח בחג הם דברים שאני נהנית מהם ומאז שיש לנו מקום בבית טבעי לארח אצלנו. תכנון התפריט, הקניות, היצירה במטבח, הניקיון, עיצוב השולחן וכמובן רשימת המטלות המאורגנת להחריד שלי ותחושת הניצחון עם כל אישור של מטלה (יום אחד שריטה זו תקבל את המקום הראוי לה).

השנה אני לא מארחת. השנה יום ההולדת שלי יוצא בערב ראש השנה אז אני גם לא עושה כלום לטובת ארוחת החג וזה כל כך מוזר לי. לא ממש אוהבת את זה. מבחינתי לעשות משהו לחג הוא דווקא כיף ולא איזה עונש ולא ברור לי למה יום ההולדת שלי מהווה סיבה מספקת למנוע ממני את הכיף שאני מפיקה מלהיות במטבח. החלטתי לזרום ולהנות ומבחינתי זה בראש רשימת המטלות אז אין ברירה. לצערי זה גם מונע ממני לייצר פוסטים בנושא אוכל וחג וכאלה, אז שתדעו. 

אבל ראש השנה הוא חג שאני אוהבת במיוחד. גם כי מאז שהילדים קצת גדלו התחלנו ממש לחגוג את החג כולל ברכות מסורתיות וברכות משלנו וזה חלק כיפי במיוחד וגם לראות את המרכזית מתענגת על תפוח בדבש וגרעיני רימון זה תמיד משמח, והחגיגיות מסביב וההתאספות המשפחתית (עזבו אתכם רגע מאינטריגות ודרמות משפחתיות - יום אחד אכתוב תסריט ביוגרפי לערוץ הטלנובלות. לא עכשיו). אבל יותר מהכל ראש השנה הוא החג הפרטי שלי, הלילה בו ניצלו חייו של אופה שלי (שזה כידוע סבא בגרמנית). שנים אני מתכננת לכתוב על בסיס זה ספר ויעידו העטים הרבים שקיפחו את חייהם במשימה שעדיין לא צלחה. אבל אני נותנת לזה להתבשל ובטוחה שיום אחד זה גם יצליח. 

בכל ראש השנה, יש רגע אחד שאני יוצאת החוצה ומסתכלת לשמיים וחושבת על סבא שלי שיצא בדיוק באותו לילה מהבית שלו עם מעט מטלטלים והרבה חשש ומנסה להבין מה עכשיו. הדלת לא נסגרת מאחוריו כי כל המשפחה שבורת הלב שלו מסתכלת, הוא מביט לשמיים בעיקר כדי לעצור את הדמעות ויודע שיותר החיים לא ייראו אותו הדבר. פחות משנה אחרי זה, הוא ירד עם אשתו הטרייה מ"הפטריה" לאדמת פלסטינה.

כל ראש השנה, אני עוצרת לרגע, מביטה לשמיים ומחליטה החלטה חדשה לשנה החדשה ויודעת שגם השנה אופה שלי ילווה אותי כל רגע ואם יש צורך הוא גם ינזוף בגרמנית. כל ראש השנה, אני לא מוצאת את הירח כי הוא פשוט לא שם אבל יודעת שמתוך השמיים החשוכים האלה תמיד בוקע גם אור. כל ראש השנה וגם השנה.