שתול זה הבוגד החדש

מבחינת 'אםתרצו' , אין הבדל בין בוגד ל"שתול", לבד מזה שבוגד מוגדר בחוק ושתול לא. גם ההסבר של מנכ"ל 'אםתרצו' ששתול משמעו אדם בעל אג'נדה זרה שבשמה הוא פועל, בניגוד לבוגד הפועל מתוך המדינה כדי לפגוע בה, לא סייע בהבחנה. מבחינתם, "שתול" זה ה"בוגד" החדש.

"שתול" הוא 'חפרפרת' הפועלת בתוך חברה כסוכן זר – זה לא מישהו שאתם מוכנים להסכין עם קיומו. 'אםתרצו' מחברת בין גל הטרור ובין פעילות ארגוני זכויות האדם ובשם "שירות לציבור" מפנה אצבע מאשימה כלפי פעילים ספציפיים. אלא שהטרור ממנו סובלת ישראל אינו בגלל מנוחין, גבריהו, עו"ד בן ארי או פעיל שמאל אחר. הטרור לא ייפסק כאשר יאלמו פעילי זכויות האדם בישראל. רוצים שתחשבו כך.

בעידן בו ביקורת לא מקובלת כשאינה מתיישבת עם שירת המקהלה, 'אםתרצו' בונה על העדר מחשבה עצמאית ומתנדבת "לחשוב" עבור הציבור. והאמת המעציבה היא שזה עובד. דמוקרטיה יציבה לא משתיקה קולות אופוזציונים כמו שטרור/מלחמה לא אמור להשתיק זכויות האדם. זו מהות דמוקרטית.

הקמפיין אינו רק הסתה הוא אנטי דמוקרטי מובהק ואסור שיהיה מקובל. לא הארגונים פוגעים בישראל - דמוקרטיה מתמודדת עם ביקורת, השתקת הארגונים, הצרת צעדיהם ומסע הדה-לגיטימציה הם הפגיעה בדמוקרטיה.

אפשר להסכים עם ארגוני זכויות האדם ואפשר גם לא, אבל הקמפיין הזה חצה את הגבול. זה משפט שדה. באוירת ההפחדה השוררת בארץ ותחת גל של טרור, 'אםתרצו' מתירים את דמם של פעילי זכויות האדם, ובעת שהם סוקלים סקילה וירטואלית את הפעילים, נפגעים יסודות הדמוקרטיה הישראלית.

בדיוק כמו שהמתנחלים מגלים היום את אי החוקיות של מעצרים מנהליים, חקירות שב"כ ומניעת עורך דין עליהם מתריעים ארגוני זכויות אדם, גם בנושא הגנת הפרט, הפגיעה באוכלוסיות נוספות עוד תבוא. זה לא נגמר בפלסטינים או בשמאל, אבל זה מתחיל בדמוקרטיה.

'אםתרצו' מגלה יצירתיות רבה בהגדרת הקמפיין כ"קמפיין חשיפה", הלא חשיפה זה שונה מהותית. חוק העונשין מאפשר להשית על הסתה עונש עד מחצית מהעונש המקסימלי על העבירה, על "חשיפה" אין עונש. מה נחשף? תעמולה זולה. זו גישה קלוגהפטית ידועה של "אל תהססו לשפוך הכל, ככה יש יותר סיכוי שמשהו יידבק". וזה נדבק.

העובדה שהמילה המיותרת "שתולים" נשמעת מעל דוכן הכנסת מעידה שהדמוניזציה של השמאל מקובלת. עד כדי כך שראש הממשלה לא מוצא לנכון להגן על חופש הביטוי. אותו ראש ממשלה שכשל לראות בהסתה נגד רבין הסתה, אותו אחד שביסס קמפיין בחירות על "אנחנו או הם", שסימן את הגבולות הנורמטיביים של הציבוריות הישראלית והיא לא כוללת שמאל.

ארגוני זכויות האדם כשמם כן הם. במדינה מתוקנת, עבודתם היא נדבך חיוני וחשוב בדמוקרטיה. אדרבא, גם בישראל מודים מקורות ביטחוניים, אנשי צבא ואפילו ראשי שב"כ לשעבר שדו"חותיהם חשובים, גם אם נופלות בהם טעויות/אי דיוקים. מטרתם תומכת בעמוד השדרה של הדמוקרטיה – זכויות אדם, מוסר, ביקורת, חופש הביטוי, הגבלת השלטון.

הביקורת שלהם מטרידה? היא נועדה להטריד. לא להיות מטואטאת תחת השטיח או להידחות על הסף בביטול. אל הביקורת יש להתייחס בענייניות – נכונה? עליה להיות מטופלת, לא נכונה? עליה להיות מוצגת ככזאת בלווית הוכחות. במדינה דמוקרטית ניתן לבקר את פעילותם, ניתן לטעון שהפניה שלהם למוסדות בינלאומיים היא בעייתית, אך הקשירה בינם ובין טרור היא פסולה מכל וכל. ביקורת מבוססת על היגיון והוכחה, תעמולה על רגש. קמפיין השתולים נבנה על הפחדה ודמגוגיה ליצירת אוירה ציבורית בניחוח לאומני מרענן.

המעורבים בפעילות בארגונים הם אזרחים ישראלים, אין ולא צריך להטיל, ספק בנאמנותם למדינה. דעתם אינה עבירה על החוק, זכותה להישמע ומחובתה של הדמוקרטיה להכיל אותה. מול "עם אינו כובש בארצו" מותר לומר "די לכיבוש", מול "תירה בו, תגמור אותו" ראוי לומר "הביאו אותו למשפט". אם הדמוקרטיה בישראל אינה מסוגלת להכיל את זה, אם חופש הביטוי כפוף לביטחון, אם החברה הישראלית מוכנה לצמצום הפלורליזם והעדר מחשבה ביקורתית, אם המדינה מייצרת חקיקה להצרת גבולות הפעילות החוץ-פרלמנטרית, הרי שמדורת השבט הישראלית אינה אש להתחמם לאורה, זו אש לחישול חרבות.

פורסם לראשונה ב- saloona, ניתן לקרוא כאן

איפה אתם הייתם ביום שבו נעלמה המדיניות?

טווח הקשב של הישראלי הממוצע הוא נמוך, אבל הפעם זו לא תסמונת ישראלית שדורשת התייחסות מיוחדת. נדמה שזו נחלת מרבית המדינות המודרניות, אולי זו הטכנולוגיה יוצרת את הקצב - הכל בביטים מהירים. אם מסתכלים על מה שנשאר בכותרות, דומה שזה לא הרבה ומעטים הדברים החשובים באמת המקבלים התייחסות ראויה. נטען כי התקשורת מכוונת את עצמה אל הקורא הממוצע, אם כך אין לי אלא להסיק שהתעמולה עובדת טוב כי הרבה דברים צריכים להיות בכותרות ובשיח הציבורי ובכל זאת הדיון הוא בשוליים.

אני לא יודעת איך ייגמר סיפור הגז, עכשיו משלא הועבר המתווה לא בממשלה ולא בכנסת ומבקר המדינה נכנס גם הוא לתמונה ולמרבה הפליאה, או שלא, מתחילים להתפרסם סעיפים מסמרי שיער ומרחיבי מונופול. מה שבטוח שגם פה ניתן לראות מדיניות (נניח) שעל פניה היא מאוד בעייתית עוד מבלי שנדבר על שוד לאור יום של משאב ציבורי מהציבור. והנה אנחנו - אחרי הניסיון הכושל לאשר מתווה ללא פירסום מתווה, ומי שברור שאין פרוטוקולים ואין שקיפות, אבל ככל הנראה מונופול יש גם יש, אינטרסים גם וזה עוד בלי להפנות את הזרקור ליחסי שלדון-נתניהו והמכתבים הלא ממש מרומזים בין הראשון ללשכתו של האחרון ויועץ משפטי ממשלה חסר עמוד שדרה וככל הנראה קצר רואי. יש כאן את כל האלמנטים לפרשה עסיסית ומלוכלכת ובכל זאת ההד הציבורי שהיא מייצרת אינו גדול דיו, בטח לא קצה קצהו של הפונציאל שהיה לו, לו היה הציבור מבין עד כמה זה חמור.

מישור מדיני אין - רק אתמול ב- 16:30 הסביר שר הביטחון יעלון שהפיגועים האחרונים הם כתוצאה מהסתה של הרשות הפלסטינית. זה בגזרת התודעה, בגזרת הלשון (היוצרת תודעה) הוחלפו פיגועי האווירה בפיגועים עממיים. כך כינה ראש השב"כ כינה את הפיגועים החדשים, אם כי אני חייבת לציין שפיגועי ירי הם לרוב לא עממיים אלא מקצועיים ומתוכננים, אבל מה לי ולזה? אני לא ראש השב"כ. "פיגועים עממיים", קצת כמו ענישה קולקטיבית יוצרים הכללה, הכללה מייצרת תודעה. אם הפיגועים עממיים הם משוייכים לעם מסוים - הנה שוב צבענו בצבע אוכלוסיה שלמה. אבל אצלנו זה לא הסתה אצלנו כמובן זו הערכה מקצועית. רק שההערכה המקצועית הזו בעיני מכשירה את לב הציבור לעוד מבצעון. מה שמעניין יהיה זה שהמבצעון בוודאי לא יהיה בגדה, למרות שאם כבר "חייבים" מלחמה הגיוני לפעול בשטח ממנו, ככל הנראה, יצאו כל המפגעים האחרונים. יותר מזה אם הפיגועים הם תוצאה של הסתה של הרשות - איך זה מתיישב עם הניסיון של הרשות להרגיע את השטח? אבל מה זה חשוב? אמרנו לחם ושעשועים, לא?

יותר מזה אם יש כאן גל טרור חדש הרי שהוא לא נובע יש מאין הוא נובע מהעדר מדיניות. אבל אם במדיניות עסקינן, הרי שאם חלק ממדיניות ישראל היא איראן, אז כרגע זה לא ממש בידיים של ישראל, אם כי נתניהו בתעמולה. רק אתמול, בלילה של ה- 30.6, יצא משרד ראש הממשלה בציוץ שכותרתו (חוסכת לכם לינק): WATCH AND SHARE: The Islamic State of Iran: just like ISIS, but much bigger עם סרטון תעמולה שאין לי אלא להכתירו כמשעשע, כי לפעמים כל מה שנותר הוא לצחוק. אבל גם איראן לא באמת יכולה להיות המדיניות של ישראל, בכל זאת יש עוד דברים על הפרק. כלומר באופן עקרוני אמורים להיות, אבל איכשהו בינתיים בחיים עצמם, אנחנו די שקטים יחסית לכאלה שנדפקים עד העצם, אולי זה באשמת הצנטריפוגות, הן ידועות כמחוללות סחרחורת.

כך או אחרת לא נשאלת השאלה החשובה באמת - אנחנו 3 חודשים אחרי בחירות, לפי כותרות העיתונים פרשיות באות וחולפות, משל היו משאית להובלת פיתות בהן מתחבא ראש ממשלה בלווית רופא ילדים בדרך להליך פולשני אורולוגי שאינו מאושר על ידי משרד הבריאות ונמצא בשלב ניסיוני על בסיס התנדבותי, ומבוצע על ידי גניקולוג ורדיולוג ומוסתר מעיני הציבור- כי שקיפות זה לא שקיפות הפעולה אלא שקיפות הקהל כידוע. אבל מה חסר פה? ובכן, לא רוצה להיות הילד הזה שמצביע על המלך וטוען שהוא עירום, אבל אני לא רואה כאן מדיניות. מותר בבקשה כבר לשאול - מה לעזאזל המדיניות של ישראל? מה על סדר היום?

זאת אומרת ההסכם עם איראן בסופו של דבר ייחתם, מתווה הגז כך או אחרת יטופל ויש חשיבות רבה לכניסתו של המבקר לזירה, אבל מה הלאה? איזה אופק מדיני מתווה ראש הממשלה או הממשלה בכלל? 

הטענה שאני רוצה להציע היא קצת לא מקובלת - האם במידה מסויימת השיח הציבורי הרדוד הוא תוצאה של העדר מדיניות ואופק, שבעיקר מונעת מהאג'נדה של ראש הממשלה ומהאינטרסים של פטרוניו וחבריו? הרי איך אפשר לדבר על אופק אם מגבילים לך את שדה הראייה, ואם מגבילים לך את שדה הראיה הרי שמימלא תתרכז רק בצעד הבא ולא בהמשך הדרך.

אני מסתכלת מסביב ואין לי אלא להבין שבהעדר מדיניות ברורה, אנחנו כנראה עדיין מנווטים על ידי ראש ממשלה ללא מצפן ומצפון שבעיקר פועל בשלוף וממעשיו עולה ניחוח של חוסר אחריות ציבורית. עזבו ימין או שמאל, זה ספק שאמור לנקר בכולנו. ממשלה אמורה להציע הווה ועתיד לאזרחיה, זכותם של אזרחיה לדעת מה היעדים האלה ואיך נגיע אליהם. אולי ההצלחה של נתניהו נובעת מהעובדה שהוא מצליח כל כך להבהיל את הציבור בסיפורי האפוקליפסה שלו ובאפוקליפסה כמו באפוקליפסה הכלל היחיד הוא לשרוד בתוך הכאוס. עכשיו צריך רק את הילד מהמטריקס שיסתכל היטב ויגיד - הי, אבל בכלל אין כאן כאוס, זה מה שרוצים שתחשבו.

פרוטוקול האנטישמיות

פתאום קם אדם בבוקר ומגלה שבעוד שהוא חשב, בעיקר כי ראש הממשלה שלו מפמפם לו את זה השכם והערב, שהחיים עצמם הם איראן, מסתבר שהחיים עצמם הם ה BDS. זה ככל הנראה האיום הקיומי על ישראל. לפני שאתם מסבירים לי שה- BDS זה אכן איום על ישראל, אני אקדים ואומר שברור שזה איום על ישראל - לזה בדיוק הוא נועד. האפשרות של חרם, משיכת השקעות וסנקציות היא אכן משהו שישראל צריכה לחשוש מפניו, בכך אין כל ספק. 

מההתגייסות הנוכחית לטובת המלחמה ב-BDS, אני מבינה שהאסטרטגיה שלנו היא לצעוק חזרה "אנטישמים!" בקול גדול ובקול קצת יותר נכלולי "אבל למה אתם לא עושים את זה לדאעש או לסוריה?" אישית, אני לא בטוחה שזו אסטרטגיה שתועיל במשהו. ה- BDS אינו אנטישמי, זה לא אומר שאין בו אנטישמים, אך זה קמפיין שפועל נקודתית נגד ישראל ולא נגד העמים השמיים בכלל או יהודים בפרט. לכן, כל השימוש הזה במילה אנטישמית בטח במקרה הזה הוא פשוט כל כך מיותר, אופס התכוונתי לא קשור. כלל ידוע בתורת הויכוחים הוא שעל מנת לנצח בויכוח יש להשתמש בטיעון מנצח, טיעון מנצח חייב להיות קשור לנושא וענייני, אחרת יש קושי לתקף אותו. לעניין דאעש - אני קצת תוהה איך בדיוק איילת שקד מציעה לעשות את זה, אבל אם בעיני שקד דין ישראל כדין דאעש כנראה שעד שלא נותקף ע"י כוחות הקואליציה היא לא תהיה מרוצה. אבל בואו נחליט שהשוואה לדאעש היא שולית ואנקדוטלית, עוד משפט שמעיד על העדר חשיבה ותו לא.  

מה זה ה- BDS? קמפיין שמטרתו המוצהרת היא חרם, משיכת השקעות וסנקציות על ישראל במטרה להשתמש בכלים כלכלים ודיפלומטיים להביא להכרה ישראלית לקיום הלכה למעשה של זכויות אדם בכלל וזכויות הפלסטינים בפרט. טענת תנועת ה- BDS היא שעד עתה העולם נכשל בלהעמיד את ישראל על מקומה בנוגע לזכויות הפלסטינים להגדרה עצמית ולשוויון זכויות ולכן על הפלסטינים לנקוט בכל הכלים העומדים לרשותם כדי לייצר לחץ על ישראל. עד כאן חיפשתי סממנים לאנטישמיות אבל לא מצאתי. 

נכון, זה לא נגמר כאן וחלק מדובריה מדברים על פתרון בגבולות 48, אבל אגב,יש כאן הכרה בקיומה של ישראל. אם נסתכל רגע על הדברים בשוויון נפש ולא מתוך סערת רוחות, 67 שנות קיומה של ישראל הם ההוכחה שישראל אינה עומדת להעלם. אנחנו יכולים להמשיך ולטעון שאין כיבוש וש"עם אינו יכול להיות כובש בארצו", אבל העובדה היא שאנחנו ביקשנו בהכרה בזכותנו למדינה בה לא ממש היינו 2,000 שנה ואנחנו מסרבים להכיר בזכותו של עם אחר. ה- BDS מכה איפה שכואב ותמשיך להכות, בין אם נרצה ובין אם לאו, ביננו אני מעדיפה פעולות כאלה על אוטובוסים מתפוצצים. המאבק הפלסטיני מתקדם וזוכה בנצחונות קטנים בעוד אנחנו עסוקים בקריאות מחאה לא רלוונטיות.

למה האנטישמיות לא רלוונטית? ה- BDS נאבקת בישראל ובמדיניותה, אין כאן מאבק נגד היהודים, ממש כמו בתקופת החרם הערבי, וכן ההשוואה מתבקשת בדרכה. סליחה שאני אומרת אבל זה שבארצנו הקטנטונת, ישראל ויהדות הן כנראה היינו הך ולא ישויות נפרדות שיש ביניהן מערכת קשרים מסועפת ובחלקה חופפת, רק מוכיח שכנראה שיש לנו בעיות בהגדרה. העולם לא רואה ב- BDS תנועה אנטישמית, נוטלים בה חלק גם יהודים שזו דרכם הלגטימית למחות נגד פעולותיה של ישראל בשטחים הכבושים. 

בכלל השימוש ב"אנטישמיות" על כל דבר יצר אינפלציה בערכה של המילה. המאבק בישראל אינו מאבק אנטישמי, בטח לא באופן גורף. העובדה שעל כל דבר מיד יוצאת הודעת גינוי על אנטישמיות מופגנת ומכאן שהעולם לא למד כלום משואה, כבר שחוקה עד זרא. לפעמים נדמה לי שהדבר היחיד שהעולם עשוי לזכור מהשואה זה שזה מוטיב חוזר בנאומיו של נתניהו, ההיסטוריה מלמדת שככה נולדו אגדות אורבניות. זה לא משעשע, זו טפשות אסטרטגית שיוצרת תהליך הפוך. לפעמים אני תוהה אם זה לא מנגנון פאבלובי של פוליטיקאים מהימין הישראלי להגיד אנטישמיות כל פעם כדי להסיט את הדיון, הומאז' ל"תראו ציפור". בהתחלה עוד היה לזה אפקט, היום כולם מחכים שמתקפת הטורט-אנטישמיות הזו תעבור. פרוטוקול קבוע: אירוע--> נתניהו או מי מטעמו: "אנטישמיות"-->נרשם-->הלאה. 

אבל המקהלה היוונית שמאחורי נתניהו רק עושה את זה יותר פתאטי, לדוגמא הנאום של השרה שקד בדיון ה- BDS בכנסת. מה היא אמרה? "מדובר באנטישמיות בגלימה חדשה עם אותם תסמינים של אנטישמיות". לטובת השרה, הנה הגדרת המושג "אנטישמיות" - עוינות ושנאה לבני הגזע השמי ויהודים בפרט שעלולה לבוא לידי ביטוי בפעולות אלימות. כדי להכניס את ה- BDS או את פעילותן של עמותות השמאל לתוך הקטגוריה הזו, צריך מתנדב מהקהל וקוסם. מסתבר שהציבור בישראל אינו נזקק להסבר לקפיצה ה"לוגית" הזו.

ביד מיומנת הסבירה שקד כיצד הקראת עדויות של "שוברים שתיקה" היא בעצם לעשות יד אחת עם האויב כי העדויות האלה הן הפצת שקרים. טוב היה אם ישראל במקום להכחיש היתה בוחנת את עצמה לעומק. טוב היה אם ישראל היתה מתייחסת לעדויות אלה של חיילים שלה ובודקת את המקרים במקום שפוליטיקאים יעשו להם דה-לגיטימציה. מעבר לזה שהערבוב בין עמותות שמאל כמו "שוברים שתיקה" ל - BDS זה כחלק מתעמולה והיא מגיעה בדיוק מאותו מקום - הסירוב העקבי של ישראל להבין שאין מנוס מחתירה לשתי מדינות. הדרישה לביקורת עצמית והתבוננות פנימית היא לגיטימית בדיוק כמו הקריאה "אין כיבוש", בעיניי אפילו יותר. אבל אין לזה קשר ל- BDS, להפך אם היה אסטרטג שהיה מנהל את העניין הוא היה צריך להשאיר את זה מחוץ לקונטקסט. אלה שההכנסה של זה לקונטקסט וההתעוררות המאוחרת של ישראל לנושא ה- BDS מעידה בעיקר על אי יכולתה של ישראל להתמודד עם איום ה- BDS באופן רציני וחבל.

תעמולה, על תעמולה, על תעמולה, אלא שתעמולה זו עובדת רק על הציבור בארץ. טמינת הראש בחול שהפכה לנחלת הפוליטיקה הישראלית לא גורמת ממש לסימפטיה ברחבי העולם. ישראל מנסה להסיט את הדיון, אבל על המגרש כרגע משחקים כדורסל (פשוט הכדורגל העולמי כבר תכף נכנס לתרדמת קיץ) וישראל עולה מצויידת במחבטי טניס. אפילו נגד מתקפת יתושי הקיץ זה לא יעיל.  

בהקשר הזה, אתמול יצא לי להקשיב לראיון של השרה רגב בגלי צה"ל, לשמחתי נאלצתי לצאת מהרכב, כך שלא שמעתי את כולו, כי ברגע מסויים חששתי לדיפוזציה של תאים אפורים דרך גלי הרדיו בניסיון נואש להשוות ריכוזים. בעוד המראיין שואל אותה על ה- BDS, רגב ענתה בשני מישורים שונים: הדבר הראשון היה שהיא הסבירה שיש בארץ יותר מדי סוסים טרויאניים והם לא פרטנר. השרה רגב, הם לא פרטנרים הם אזרחים ממש כמוך וחבל שאינך מבינה. מה שכן, אם אותם אזרחים התומכים בארגונים כמו "שוברים שתיקה" הם לא פרטנרים, הייתי שמחה לשמוע מה יש לשרה רגב להציע להם, כלומר לנו. הדבר השני שהיא אמרה, כי אני מניחה שהיא פשוט לא שמה לב לדבריה היה בסגנון "הפלסטינים מנסים להפוך את המדינה הזו למדינת כל אזרחיה ואנחנו לא ניתן להם לעשות את זה". חייבת לומר שזו הצהרת כוונות מעניינת. אם אנחנו לא מתנתקים מהפלסטינים לשתי מדינות (כי הרי אין כיבוש ואת הארץ הזאת קיבלנו מאלוהים בכבודו ובעצמו), הרי שהשרה רגב ככל הנראה מציעה שנחדל גם להיות הדמוקרטיה הפרוצידוראלית שאנחנו היום. ספק אם היא מבינה את ההשלכות של דבריה, אך ממילא לא היו לי ציפיות כאלה ממנה. 

מעבר לעובדה המטרידה ביחס ליכולת ההסק של שתי השרות (כל אחת אבטיפוס בפני עצמה), ההבנה שלהן במושגי מפתח מדיניים וקריאת המציאות שלהן, יש כאן דבר אחד ברור - התגובה שלהן מעידה שלישראל אין באמת מה להגיד. ישראל, ממש כמו בעניין המנהרות - ידעה שה- BDS עוד ינשך אותה בתחת, ולא טרחה לייצר אסטרטגיה מדינית המייצרת אופק כלשהו וכרגע היא בעיקר מאלתרת בשליפות. ביננו, הפעולה המגוייסת של ידיעות אחרונות נראית יותר מאורגנת ואינטילגנטית מזו הממשלתית. זה ממשיך את ההודעה העלובה של משרד החוץ: "מוטב שסטודנטים בריטיים יבינו כי המרחק בין שנאה מילולית ודעות קדומות לפשעים נתעבים לא גדול". זה בהחלט טוב שזה בא אחרי שאני כותבת על מירי רגב, כי ישראל לדוגמא לא השכילה להבין את זה בפתרון סוגיית הסודנים והדוברות העילגת של מירי רגב בטח לא יכולה להוות דוגמא לדרישה המינימלית שמציב משרד החוץ. 

באותו עניין, הקריאה הנלעגת של רגב ליהודי כל העולם להתאחד נגד פרטנר היתה כל כך מטופשת, בייחוד היום לאחר הודעת מנכ"ל פרטנר כי להחלטה של פרטנר אין קשר ל - BDS והיא ממשיכה להשקיע בישראל. אבל למי אכפת? זה ממשיך את הקריאה הלא פחות מאותגרת אינטליגנציה של שקד "בואו נחרים חזרה". ישראל יכולה להחרים חזרה, זה רק יאיץ את תהליך בידודה. העניין הוא שישראל אינה יכולה להיות משק אוטרקי. מה יהיה? יחרימו אותנו ואנחנו נחרים אותם? פתרון הבעיה לא יכול להיות באותו הלוך מחשבה שיצר את הבעיה. לא אני אמרתי את זה, אינשטיין אמר את זה וזה תקף גם כאן. 

ה- BDS זה לא צחוק, ישראל בהחלט צריכה להתייחס לעליית המדרגה הזו במאבק הפלסטיני. הפלסטינים הבינו שיש להכאיב לישראל במקומות הרגישים. עצוב בעיני שהציבור בישראל עוד לא הקיש את המסקנה המתבקשת - אם הפלסטינים עברו למאבק כלכלי-דיפלומטי והפסיקו כמעט את המאבק האלים, הם למדו משהו שהציבור הישראלי כנראה עוד לא הפנים - למנהיגים הישראלים לא כואב במקום בו נופלים מתים - הם כואבים את המקום בו נספרים השקלים. 

מתחיל בד' נגמר ב-ה' ולפעמים מתדרדר לפאשיזם

סורי, זה שוב פוסט פוליטי, באפשרותכם לקרוא או לא, תכל'ס אתם גם יכולים לרפרף, אבל כבר כמה ימים שהפוסט הזה יושב לי בלב ומאלפי סיבות (בעיקר 3 שנמצאות פה בחינוך ביתי) אני לא מספיקה. אולי זה גם התחושה המנדנדת שכבר כתבתי על זה תכל'ס, אבל מתי הפריע לי לחזור על עצמי? משווה תכל'ס ומעלה תכל'ס (לא כולל ליברמן ובלי להיכנס לנושא החלפת אוכלוסיה). אנחנו נמצאים בעיצומו של תהליך בו השיח הציבורי מצוי במאבק ועובר שינוי, יש כאן ניסיון ליצור תודעה לאומנית מקיפה תוך תהליך דה-לגיטימציה למושגים אשר העדרם יצמצם עוד יותר את השיח הפלורליסטי. אם זה תלוי באלה שנחשבים מנהיגים כאן נעבור את השינוי הזה בלי לשים לב, משל רק עברנו בתוך ארון בגדים ומצאנו עצמנו במציאות אחרת, השאלה האמיתית היא האם הציבור מטומטם או שעדיין ההכרה מנצנצת אי שם ואת הספין הזה היא כבר תקיא מתוכה.

אז מה אתה יותר ארנב או ברווז?
יהודי או ישראלי?

השיח הציבורי הוא מעט כמו אשליה אופטית, אנחנו רואים את מה שאנחנו רוצים לראות כי זה נוח לנו. יותר מזה, אנחנו מסננים. המוח שלנו קולט כמויות של אינפורמציה, הוא מעבד אותם לא לפני שהוא מסנן את מה שלא רלוונטי. זה פועל גם במישור הציבורי, אבל שם זה מחריף כי אנחנו נתונים תחת השפעתן של תעמולה ורטוריקה. ככל שיגידו לנו משהו יותר פעמים, כך בין אם נרצה ובין אם לאו משהו מזה ישקע לנו בתודעה. כרגיל, הכל שאלה של פילטרים. מאז שחזרתי לכתוב אני כותבת, ודי בחשש, על תהליך שממש כבר אפשר לחוש אותו של צימוד נוראי יהודי-ישראלי-ציוני. למה נוראי? כי יש רק השקה בין המושגים האלה ואילו אצלנו בשיח הם מתחילים להיות חופפים. בעיני זה תהליך מאוד לא בריא.

בכלל כל שרבוב הנושא היהודי לאחרונה לסדר היום הציבור הוא לחלוטין לא נכון, ז"א האיזון בין יהודית לדמוקרטית תמיד ידע עליות מורדות וכיוונונים. אך כבר כמה שנים ניטע במוחנו הפן היהודי ביתר שאת, רק תספרו את כל שעות המורשת שנוספו לילדי בתי הספר (מילה מכובסת ליהדות - שיהיה ברור). רק תבחנו את התקשורת ותשימו לב איך השיח היהודי הולך ותופס תאוצה. אולי אני טועה, אך הבוסט הגדול לנושא, זה שמאיים ליצור מהפך ב"פחות-או-יותר-סטטוס-קוו-שעוד-איכשהו-היה-כאן" התחיל באפריל, עת ראש הממשלה החליט שלא די בהכרה במדינת ישראל, אלא יש צורך בהכרה במדינה יהודית.

הדרישה הזו התקבלה בישראל כמעט כמובנת מאליה. מבחינתי זה היה רגע מכונן, רגע ההוכחה שההתמרה הושלמה. ספין אדיר של נתניהו ששם את התווית על הנקודה. לא ברור לי איך זה התקבל בטבעיות, כלומר ברור לי התהליך, אך הוא מעיד על העדר שיפוטיות וביקורת עצמית ובשבילי הוא מעיד על אובדן הדרך. רק דמיינו לכם שעכשיו ארה"ב תבקש הכרה כארצם של בני החורין במקום ארה"ב, הרי זה מגוחך. במדינת ישראל קיימות הרבה יותר הגדרות, לא רק - מדינת היהודים, תחת השם "מדינת ישראל" מצטופפות להן בפינה (זה המקסימום מקום שהיהדות מאפשרת) גם "מדינת כל תושביה", וגם "מושתת על יסודות החרות, הצדק והשלום", וגם "על חזון נביאיה", וגם "תקיים שוויון זכויות", וגם "נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות". אני לא רוצה הכרה בישראל כמדינת היהודים, אני גאה במדינת ישראל ורוצה הכרה בישראל כמדינת ישראל, פשוט כי זה הרבה יותר מ"רק" מדינה של יהודים.

"מדינת היהודים" מצמצמת את מה שישראל, במקום שהשלם יהיה גדול מסך חלקיו, השלם הופך קטן מחלקו. זה לא טוב לאף אחד, גם לא בתוך הציבור היהודי בלבד. ישראל דמוקרטית ונאורה לא צריכה להיות משאת נפשם של חילונים בלבד, אדרבא, יש פה אינטרס של כלל הציבור, אבל מה אין פה? אין פה אינטרס של מערכת מסואבת, שלטונית ופוליטית, שמצאה דרך להיאחז בציבור ולעשות על זה כסף והון פוליטי (שמביא כמובן לכסף וכוח). מדינת ישראל מושתת ממילא על היותה בית לאומי לעם היהודי - לכך יש שתי ערובות עיקריות - מגילת העצמאות (שמגדירה את המדינה כבית לאומי ליהודים) וחוק השבות (שמתעדף יהודים כאזרחים). תכל'ס לא צריך יותר מזה, הניסיון לחזק את הפן היהודי ולהפוך אותו לשם נרדף לישראלי פוגע בכולנו. היות מדינת ישראל יהודית זאת עובדה בלתי מעורערת, אבל היותה דמוקרטית מתחיל להיות מוטל בספק. העוד קצת יהודית הזו בכל פעם זה בערך כמו ליישר את העוגה ולבסוף לגלות שמרוב ש"יישרנו", כבר לא נשאר כלום.

הוצא מהקשרו, אך משרת את אדונו

אין כמו מערכת בחירות כדי לחשוף תהליכים שאחרת היו נשארים סמויים מהעין, או בלתי מורגשים. הרטוריקה והתעמולה חוגגות בתקופות האלה, הבחירות מעניקות לגיטימציה לחדד עוד יותר מסרים, כמו גם להפוך אותם לקליטים יותר ונוחים יותר להשפיע. לכן, בחינה של התעמולה יכולה להעיד המון על הלוך הרוחות בשיח הציבורי. מערכת הבחירות מגיעה אחרי מלחמה בקיץ שעשתה המון בהקבלה התודעתית בציבור בישראל בין יהודי-ישראלי-ציוני ויצרה דה-לגיטימציה של השמאל. בעיני זו הסיבה העיקרית לבחירת השם "המחנה הציוני" של מפלגת העבודה והתנועה, כיוון שמי שהוא שמאל מתון יצביע לה בכל מקרה ומי שהוא מרכז צריך את הוולידציה (אישור רשמי) שמפלגת העבודה היא עדיין ציונות. הפיכת השמאל ללא לגיטימי זה הקו המנחה את נתניהו, ליברמן והבית היהודי. הקמפיין של הבית היהודי מצייר קו ברור של בוגדים מהמחנה הציוני והלאה, הוא קמפיין מלא שנאה המצייר היטב את הקו בין "אנחנו" ו"הם". המחנה הציוני הוא לא ציוני, הוא כמו חד"ש ולכן שימו לב - הוא מסוכן. הדברים מוצאים מהקשרם, צבעי הקמפיין הם צבעי אזהרה והשנאה בולטת וזה נראה בסדר לרבים מדי.

הבעיה היא שהעולם לא צבוע בצבעי אדום-שחור או אדום-לבן או כחול-לבן, ספקטרום הצבעים הוא רחב הרבה יותר. העולם הוא אינסוף של גוונים וכמוהו גם מושגים כמו - יהדות וישראליות. ישראלי יכול להחזיק בדעה של ארץ ישראל השלמה או גבולות 67', או כל דבר אחר. ישראלי יכול להיות יהודי, מוסלמי, נוצרי,בדואי, דרוזי, צ'רקסי, שומרוני וסליחה אם פיספסתי משהו. יהודי יכול להיות חילוני, דתי-לייט, דתי רפורמי, דתי קונסרבטיבי, חסיד ואפילו אתאיסט שמתייחס ליהדותו כשיוך אתני. הדמוקרטיה היא הרבה יותר ברורה וכוללת פרוצדורה ומהות, ועיקרה זכויות הפרט, כמו גם זכויות המיעוט. אך גם היא מגוונת ויכולה להכיל את כל סוגי היהדות, כמו גם את כל סוגי הישראליות, לצערי היא גם יכולה להכיל את אלה שבהתנהגותם חוטאים לה, בדיוק כמו הקמפיין של הבית היהודי. הבעיה היא שברגע שיש רק סוג ציוני או יהודי רצוי, הדמוקרטיה מצטמצמת. משתמשים בכלים שלה, אך מפרים את המהות שלה.

בעיני שלילת הלגיטימיות של אידיאולוגיה מסויימת היא טעות עקרונית, דמוקרטיה נסמכת על  "דעתך אינה מקובלת עליי, אבל אאבק על זכותך להשמיע אותה", ברגע שקובעים את מגבלות השיח (למעט מצבים של פגיעה בזכויות האחר), אנחנו בבעיה. הקמפיין של הבית היהודי מנסה להכתיב שיח כזה - אין מקום לעמדות שמאל, אין כיבוש, אין צורך במשא ומתן ותכל'ס בתוך ה"אנחנו" הישראלי אין מקום לשמאלנים. כולנו אחים כל עוד כולנו מכבדים את היהדות ומאמינים שאין פלסטינים. מי שלא כזה, נתייג אותו כאנטי-ציוני ואם הוא עדיין לא מבין נעזור לו לקום וללכת. בנט מצייר את האויב והאויב שהוא מצייר הוא אויב מבית, זה כלי די פשיסטי ביננו. אפשר רק לקוות שהציבור בישראל עוד יודע להבחין בין אמת לתעמולה. 

כל עוד זה רק תעמולה ואין בתעמולה הזו עבירה על החוק הרי שהיא מותרת, אולם הטענה שלי היא לא שהתעמולה הזו אסורה, אלא שהיא מעידה על בעיה. יש ניסיון לערער על מידת הלגיטימיות של דעות שאינן מתחברות לנרטיב הישראלי-יהודי-ציוני המתהוווה. יש אחים ויש לא אחים, יש ציוני ואנטי-ציוני ואלה דוחקים את הדמוקרטיה. צמצום הדמוקרטיה מתוכן ושמירת תהליכים דמוקרטיים הוא מדאיג, הוא גם סממן לא רע לפאשיזם. הלאומנות של בנט נסמכת על עליונות היהדות והפוליטיקה שלו נסמכת על מה שהוא היה רוצה לראות ולא מה שיש בפועל, כי יש כיבוש ויש פלסטינים וכל טענה אחרת היא התכחשות לעובדות בשטח, אגב גם זה עוד סממן פאשיסטי.

אני לא טוענת שישראל פשיסטית, אני כן אומרת שיש סימנים מדאיגים והבחירות האלה מעוררות את השדים האלה מרבצם. בעיניי הבחירות הקרובות הן בחירות על עצם הדמוקרטיה של ישראל, רוצה לומר, אם שוב נתניהו מנצח ושוב יש ממשלה המבוססת ליכוד-הבית היהודי, הרי שהתהליך הזה יתגבר ושום דבר טוב לא יצא מזה. פלורליזם של דעות הוא חיוני, רק כך ניתן לממש חופש דת ולהבטיח זכויות בסיסיות לתושבים ואזרחים. כדי שאפשר יהיה לקיים פה את החזון הציוני, מה שצריך זו לא תעמולה לאומנית, זה לא שלילת האחר, זה לא העצמת הזהות היהודית, זו רק ההעצמה של הדמוקרטיה. רק דמוקרטיה תאפשר גם חופש דתי וגם עיגון היות מדינת ישראל בית לאומי. רק דמוקרטיה, הפיכת מדינת ישראל למדינה דתית-לאומנית תקשה מאוד על ישראל.

בעוד אני כותבת, צה"ל תוקף בסוריה, כנראה שהקמפיין של הבית היהודי עובד כי נתניהו משתמש בכל הכוחות שהדמוקרטיה עדיין מאפשרת לו. בדם ואש כנראה נגאל את ישראל, אחרת אנשים לא מפחדים פה. הארכתי מאוד. אני אסיים כאן.

בנט לא אח, בנט הוא אאוצ'

הרבה דברים הסתובבו לי היום בראש ולא הצלחתי להביא את עצמי לכתוב, קשה יותר לסדר את המחשבות כשאת נאבקת בצינון שמאיים להפוך לסינוזיטיס והראש קודח גם בלי הבליל המטורף של כל המילים. היה לי ברור שלא יהיה מנוס מפוסט פוליטי, אתם אל תאנחו לי עכשיו ואני לא אתנצל. ואין קיו טוב יותר להתחיל את הפוסט הזה מאשר התנצלות, כי הרי מן הידועים הוא ששמאלנים כל הזמן מתנצלים, אז אולי זה לא טוב שאמרתי שאני לא אתנצל? מי יודע? רק לבנט הפתרונים (סליחה, אם העלבתי).

לא יודעת אם יצא לכם לראות את הסרטון שבנט העלה (לינק לא תקבלו פה, באמת סליחה גם על זה). סרטון סטריאוטיפי כזה מזמן לא יצא לי לראות, אולי מאז הסרטון האומלל של שלום עכשיו "כיף להיות ימני" ושוב סליחה, גם כי אני שמאלנית וגם כי הוא היה נוראי לא פחות - הנה עכשיו העלבתי גם מימין וגם משמאל וכנראה שעלי שוב להתנצל. סליחה, באמת, סליחה. אני מניחה שתומכי בנט יחשבו שהסרטון הזה ממש מצחיק ומדגים נקודה, אך אללי (ושוב אני מתנצלת), הדבר היחיד שהוא מדגים זה רמת התעמולה הזולה והנחותה שהבנט עסוק בה ועד כמה התעמולה הזו מתקבלת באהדה בארץ. בנט מצהיר שמהיום מפסיקים להתנצל, כי הרי השמאל ההיפסטרי לא מפסיק להתנצל כל הזמן ומהי גאווה יהודית אם לא האדרת הזיקפה הלאומנית?

תכל'ס בנט הוא פוליטיקאי של הרשתות החברתיות, כל מה שהאיש הזה עושה הוא לנסות לגרוף עוד like ועוד like משל בסוף יש אקזיט. אין שטחים כבושים, יש הבטחה אלוהית, יש מטבעות עתיקים, יש תמונות של מתים יהודים שעוד לא התקררו עטופים בטלית ספוגת דם - בנט הוא איש של מסרים פשוטים שמנגנים על המכנה המשותף הכי נמוך. הוא זיהה את הכמיהה לזקיפות קומה יהודית והוא יעשה הכל כדי לגרוף אותה אליו. פוליטיקאי לא מתוחכם מאחורי פוסטר משווק כדבעי - גם איש הייטק לשעבר, גם חובש כיפה, גם סחבק, גם חובב טיולים בארץ ישראל, גם איש משפחה וגם מאמין בארץ ישראל השלמה. הניגוד של ההיפסטר המתנצל מדרי בתי הקפה ומושבי תל אביב, הנואפת בערי ישראל הטהורות.

בנט שבבחירות הקודמות סימן את ה"אחים", כמו גם את היהדות כמודל הזדהות, כבר הצליח להתחבב על קהל היעד שלו, הוא גם הצליח להזרים הרבה כספים למי שיזכור אותו בקלפי בבחירות הבאות. עכשיו בנט מסתכל קדימה, הוא לא יהיה ראש ממשלה בבחירות הקרובות, אבל הוא סולל את הדרך לשם - בעוד ראש הממשלה חלש (סליחה), ליברמן גם רוסי וגם מזגזג וכנראה שלא יהיה ראש ממשלה אלא רק שותף קואליציוני (סליחה), כחלון הוא בינתיים לא יעד (סליחה) וש"ס הם קהל אחר לגמרי (סליחה), בנט רק צריך לקרוץ לימין החילוני ולמרכז.

תודות לצוק איתן, הדה לגיטמציה של מחנה השמאל (לא חלילה השמאל הציוני) הגיעה לשיאה, בנט בסך הכל רוכב על הגל ומנסה לצייר את השמאל כיותר הזויים מהזויים ועל הדרך להגחיך את עצם המחשבה על להיות שם. הוא הרי לא פונה באמת אל השמאל, הוא רק רוצה שהשמאל לא יהיה אלטרנטיבה. כי השמאל הוא לא אח, השמאל רק מתנצל על דברים שלא צריך להתנצל עליהם. מי שמתנצל כשהמלצרית שופכת לו את האספרסו, הוא גם מי שמתנצל על הכיבוש וכידוע אין כיבוש, עכשיו תוכיחו שגם אין אספרסו. מי שסימן את האחים, מסמן היום את אלה שהם לא אחים ולועג להם. הלעג הזה, במצב הטמטום והנהייה אחרי תעמולה שקופה שיש בציבור עשוי לעזור לו וזה די חבל. אבל יותר מזה, לבנט בעיקר חשוב להיות רלוונטי, רלוונטי זה הרשתות החברתיות - כמו שבממשלה בנט משחק אותה להיות עם ולהרגיש בלי, גם פה בנט משחק אותה סאחי אבל הוא לא (הייתי אומרת שהוא סחי אבל אז אני אצטרך להתנצל. שוב).

הסטריאוטיפ ההיפסטרי שבנט לועג לו, מוכיח שאין לבנט באמת מה להגיד. כבר שנים שישראל לא מתנצלת, כבר שנים שאין שמאל בשלטון, אבל זה לא משנה לבנט, כי בתעמולה לא חשובה האמת, היא אף פעם לא היתה חשובה. האמת ש"ישראל לא מתנצלת", תישאר "ישראל כובשת", תישאר "ישראל עדיין מתמודדת עם טרור", "ישראל לא יכולה לטרנספר או לשטח" ותהיה בסופו של דבר "ישראל שכולה שתלך אחרי עוד ארונות מתים". אז זה לא ישנה מי היה היפסטר ומי חובש כיפה, אבל בנט סומך על הזיכרון הציבורי הקצר. הוא גם לא יתנצל כשיהיו פה מתים.

השמאל לדידו של בנט מתנצל, ועם התנצלויות כידוע אי אפשר להקים מדינה. יש לי שני דברים לומר - א. התנצלות היא במידה רבה הכרה של החזק במגבלות כוחו ובטעויות ולכן אין בהתנצלות דבר בזוי. ב. כבר הקמנו מדינה והיא שרירה וקיימת. רק שבעיני בנט ל"שרירה" אין חשיבות אלא אם כן מפגינים שרירים. בנט "שוכח" את זה כי זה משרת את התעמולה שלו. אבל ישראל לא מוצאת פיתרון כבר 47 שנים, ישראל לא לעולם לא תהיה ישראל השלמה ואם בנט ישאר בקואליציה הוא גם יהיה חתום על זה. וחוצמזה, ישראל כבר מזמן, אבל מזמן לא מנומסת, לא מתנצלת - ישראל מנצלת. ובנט? ובכן בנט גם.

בנט הוא לא אח, בנט הוא אאוצ', כזה שכואב בלי להתנצל. גם אין לאאוצ' של בנט תרופה וגם לא יעזור להגיד שזה כלום וזה יעבור. זה לא עובר זה סממן מדאיג לא של תקופה אלא של מדינה במשבר. תסלחו לי (אני שמאלנית מתנצלת) אבל אין לי בעיה עם נימוס, אפילו במִילְיֶה של בנט יודעים שדרך ארץ קדמה לתורה. אבל מה זה משנה? בתעמולה כמו בתעמולה נדבקים לסטריאוטיפים אומללים, אחר כך לא מבקשים סליחה, גם לא כשמאוחר. מרוב זקפה יהודית מתחזקת, עוד יהיה לנו כאב ביצים, אבל אל דאגה לא נתנצל כי את זה עושים רק היפסטרים שמאלנים.

צ'ולענט פוליטי

בוקר יום ראשון, הגשם בחוץ יורד ללא הפסקה, בתוך הבית ילדים מתקשים להתעורר ואני כמו צ'ולענט שאחר לפרוח, מעלה את כל מה שהתבשל אצלי בסוף השבוע. והתבשל.

כבר כמה ימים שאני שומעת מאנשים רבים שהדרך להחליף את נתניהו היא דרך הצבעה למפלגות הגדולות, אין לי אלא להניח שהכוונה היא למפלגה בראשות לבני/הרצוג. לוגיקה פשוטה היות והצבעה לליכוד לא תועיל לנושא, יש עתיד אבודה וכחלון הוא יש עתיד חדש. בחיי שניסיתי לשמור על ראש פתוח כשזה עוד היה רק הרצוג, למרות אלפי ההסתייגויות ואדירים עדי שאין משהו אידיאולוגי שקושר אותי למפלגת העבודה (פאוזה לצחוק על אידיאולוגיה - האם בכלל ניתן לדבר על אידיאולוגיה במפלגות שכל הזמן קורצות למרכז כמו העבודה והליכוד, שלא לדבר על מפלגות מרכז כמו יש עתיד או הדבר הזה שעכשיו כחלון מנסה להריץ).

אחר כך חבר הרצוג ללבני, בחיי שניסיתי להעריך את העובדה שהאישה הזו שגדלה על ברכי ז'בוטינסקי ובאמת מאמינה בדמוקרטיה מצטרפת להרצוג ולו רק כדי להפיל את נתניהו, זה לא עבד לי, אבל יכולתי לשחק ברעיון למרות הצמרמורות שזה העביר בי. אני מאמינה שבמצב הנוכחי להפיל את נתניהו זה בהחלט אידיאולוגיה כי האיש הזה מסוכן לכולנו. אז החלטתי למדוד את החיבור ביניהם בעיניים חיוביות - הם החליטו על רוטציה כי הדרך חשובה יותר מהפרסונה (מרענן), היא אישה (סוגיה חשובה), היא דמוקרטית (בעיניי זה חשוב), הם רוצים להוביל לשלום, הם לא נתניהו. כל זה היה חיובי ועוד איכשהו יכולתי לנסות את התרגיל המחשבתי של להצביע להם, אם כי אני מאמינה שמצפונית, בסופו של דבר, לא הייתי יכולה להצביע למי שלא מייצג אותי אפילו לא בשם ה"להפיל את נתניהו". 

אבל אז הם החליטו על השם "המחנה הציוני" - אני לא רואה את עצמי מצביעה למחנה "ציוני", זה מחנה שמדיר את כל מי שלא ציוני וקורץ לכל מי שבמרכז וימינה מעט מהמרכז. זה מסוג הקריצות שלא עושות לי את זה - מודה. אם זה היה המחנה הישראלי עוד ניחא, אבל ציוני מדיר מראש את כל מי שלא יהודי, לי יותר מקשה עם זה. אם כי אני לא באמת משתייכת למחנה הזה, הצורך כל הזמן להוכיח ציוניות הוא תעמולה מיותרת בעיני. אני מאמינה בישראל ולמרות הכל אוהבת אותה, אחרי כל ההגדרות הראשוניות שלי - ישראלית תגיע לפני ציונית. במידה מסויימת החזרה להגדרה ציונית נראית לי מיותרת הואיל ועצם החלטתי לחיות כאן הופכת אותי במידה מסויימת לציונית כמו בהגדרתה המקורית, רק שהגדרת הציוניות היום היא לא משהו שאני יכולה להתחבר אליו. אולי יש מקום לפוסט מהגג על ציונות - לא עכשיו.

יכולתי עוד להבין את כל מי ששוקל להצביע למחנה הציוני הזה כי אסטרטגית זה נכון - חישוב פשוט של מדע המדינה. פיצול ההצבעה הוא בעייתי אם רוצים להחליף את השלטון והדרך להגיע להחלפה הזו היא חיזוק האופציה האחרת. אבל אז הגיעה לבני ל"מצב האומה". כן, אני מבינה שזה לא אולפן שישי, שזו תוכנית סאטירה, אבל אדירים - מישהו שמע איך האישה הזו מדברת? זה היה כמו לראות את מירי רגב, קצת יותר מתוחכמת עוד 10 שנים. לי זה עשה רע ורק קראתי חלק מהטקסטים, לא ראיתי את התוכנית. 

אם זה לא הספיק, הרי שקריאת הבוקר בעיתונים והידיעה שהרצוג ולבני מנסים לצרף גם את מופז וטרכטנברג, כבר הדירה אותי סופית מהמחשבה שלהצביע להם היא אפשרות במקרה שלי. עכשיו אני תוהה אם להסביר כמה זה מקומם ולא לעניין או שאתם מבינים לבד. עם כל הכבוד לרעיון של להעיף את נתניהו ובעיניי זה יותר מנחוץ, לא ייתכן שזו האידיאולוגיה היחידה. עם צוות כזה בתוך ה"מחנה הציוני", מה הדבר הראשון באג'נדה שלהם במידה והם אכן מצליחים? אני מצטערת אבל עם כזה "פאנל" של אישים, אני באמת לא יכולה לתת להם מנדט ליום שאחרי נתניהו. אני אשאר בשמאל הרדיקלי שלי אבל לא אהיה חתומה על הצבעה גושית שכזו. מבינה את הצורך להחליף את נתניהו, אבל לא יכולה להצביע למי שמראש יסנדל את כל מה שאני מאמינה בו, גם אם לא יקראו לו נתניהו.

זה לא רק הבחירות, זה היום שאחרי והרצוג שכל כך רוצה להביא שינוי, לא באמת יוכל להביא שינוי במצב הזה, בסינדול הפרסונלי שהוא הכניס למפלגתו. הפרסונות שעשויות להיכנס למפלגה לא רק קורצות למרכז הן לחלוטין לא החומר האנושי שיכול להישאר נאמן למפלגת העבודה. זו גם לא מפלגת העבודה יותר והמרחק האידיאולוגי ביני ובינה כבר בלתי ניתן לגישור. אז אם לא שינוי, אני כבר מעדיפה להצביע למה שנכון לי, כי המצב כנראה לא ישתפר הרבה ביום שאחרי נתניהו, אם יגיע כזה. זו אני שצריכה להסיק את המסקנות.

חשבתי לדבר רגע על כחלון, אבל אין לי כוח לדבר על עוד "אין עתיד". הקריצה למרכז של כל המפלגות היא כנראה אינדיקציה למצב החמור בישראל ולשבר האידיאולוגי שאנחנו מצויים בו. תכל'ס כיום זה מרגיש שכל המפלגות פשוט מלאות באנשים שבעיקר עסוקים באגו של עצמם. נכון, המחנה הציוני בתוך הרביעיה הזו (מחנה ציוני, ליכוד, יש עתיד וכולנו) הוא האופציה היותר שפוייה, רק שלי אין מקום באף אחת מהרביעיה הזו. היא מתאימה למי שמוכן להתפשר, אני לא מסוגלת, אולי זה פגם שלי, אבל זה מה שיש.

גם אין לי כוח וחשק לדבר על המצב בש"ס או הבית היהודי, אחרים יעשו את זה יותר טוב. אבל אם יש משהו שאיתו אני רוצה לקנח, רק שהוא לגמרי לא מתוק זה גל אוחובסקי. בעין השביעית כבר כתבו על זה לפניי. אני לא יודעת מה איתכם, אבל האלימות הזו שבהוצאת הומואים ולסביות מהארון, צריכה להיות מוקעת. לאף אדם אין זכות להוציא אדם אחר מהארון, להתערב בחייו הפרטיים של מישהו אחר. אני גם לא מצליחה להבין, הקהילה מנסה לקדם שוויון זכויות, כבוד האדם בעיניי הוא פועל יוצא והניסיון האלים הזה להוציא מישהו מהארון הוא בטוה ולא מכבד.

מה יהיה הצעד הבא של אוחובסקי - לחייב ענידת טלאי הקהילה בשם הגברת המודעות? לכל אדם יש את הזכות לנטייה המינית שלו - זה לא עיניינו של אף אחד אחר. די לרוץ על טיקט של הומוסקסואל, אישה, גבר, וכולי. במדינה שוויונית באמת אין לזה כל חשיבות ובמדינה שעדיין לא נמצאת שם האלימות הזאת רק מזיקה. הבעיה שאנחנו כל כך רחוקים מזה ובמידה רבה הניסיון לכפות על חברי הקהילה לצאת מהארון פוגע הרבה יותר מאשר מקדם. ידע הוא לא תמיד כוח, אלא אם כן אנחנו מדברים על העובדה שאנשים בעלי ידע יכולים להשתמש בכוח שלהם כדי לפגוע - לא לזה התכוון המשורר.

הגנון של - משחקים בהיעדר אחריות

אומרים שבכל שפה יש ריבוי מילים לדבר העיקרי בתרבות או במקום, אחת הדוגמאות השמישות ביותר לזה הוא ריבוי המילים לשלג בשפה האסקימואית. מה קורה במצב של היעדר מילה? האם ניתן לעשות היקש הפוך ולהגיע למסקנה שאם מילה מסויימת חסרה בשפה היא גם חסרה בתרבות של דוברי השפה? אני מניחה שכן ואקח כדוגמא את היעדרה של מילה אחת מהשפה העברית לתיאור אחריות ציבורית. אותה אחריות שיש לנושא משרה ציבורית מתוקף היבחרו ונשיאתו במשרה. לא ערכתי סקר אולם במרבית השפות המערביות שאני מכירה יש לפחות מילה אחת המתארת את האחריות שיש בעצם המשרה. אם מקרה המבחן הישראלי מלמד משהו, הרי שאין מילה אחת בשפה וגם אין שום נושא תפקיד ביצועי (ממשלה) שגם מדגים את אותה ולכן אין לי אלא לשער שההיסק ההפוך עובד במקרה זה.

הבוקר שוב היה פיגוע, אולי עדיין במסגרת מה שנתניהו מגדיר "פיגוע אווירה", הפעם מחבלים נכנסו לבית כנסת עם אקדח וסכין קצבים, 4 מתפללים נהרגו ו- 8 נפצעו. מה עושה נתניהו? מאשים את אבו מאזן. מה עושה ליברמן? מאשים את אבו מאזן. מה עושה נפתלי בנט? מאשים את אבו מאזן אבל גם מחזיק תמונה של מתפלל יהודי מוטל ללא רוח חיים עטוף בציצית ותפילין, כנראה בשביל האווירה. מה עושה לפיד? ובכן, לפיד מחזיר אותנו לימי הפוגרומים ומציע אופרטיבית הוצאות להורג וענישה קולקטיבית (אפרופו אבינו שבשמיים). מה עושה יעלון? ובכן לא שמעתי ממנו יותר מדי, אבל יש להניח שהוא מחרה ומחזיק אחר חבריו. אני יכולה להמשיך ולמנות אותם אחד, אחד, אבל מה שמאפיין את כולם הוא הטלת האשמה הבלעדית והחד משמעית על עבאס. אולי הגיע הזמן שניתן לעבאס להתמודד באופן רשמי על משרה בממשלה הישראלית, אם הוא כל הזמן אשם אולי הוא גם ידע לקחת אחריות? 

כל ה"הנהגה" שלנו מצאה את הדרך להסית ולהאשים אחרים גם באחריות וגם בהסתה. רק שאם יש משהו בעברית שאנחנו משופעים בו הוא אמרות שפר. התנהגות ה"מנהיגים" שלנו היא בעיקר דוגמא מצויינת "לפוסל במומו פוסל". כן, עבאס לא צריך לעשות הרבה דברים והוא שוגה, אך ההנהגה שלנו שוכחת לבחון איפה היא שוגה והתעמולה הבוטה נגד עבאס והפלסטינים היא הלכה למעשה המדיניות היחידה בה נוקטת הממשלה. משתמע מכך שלמקבלי ההחלטות בישראל אין מדיניות, הכל תלוי בעבאס. איך זה מתישב עם הצהרתו של ראש השב"כ שעבאס לא מעודד טרור, גם לא מתחת לשולחן? ובכן זה לא, אבל התעמולה בשיאה וזה מצליח, מה גם שהתעמולה הזו רק מנציחה את אי המעש המדיני ומסייעת בסיכויי ההצלחה בבחירות. ללמדכם שמקבלי ההחלטות בישראל לא ממש מתעניינים בעתיד המדינה, אלא בשמירת מושבם בממשלה ובכנסת. 

הפיגוע של היום בבית הכנסת שדומה שהיה מאורגן ומתוכנן כולל התחמשות בנשק חם, יוצרת מגוון פרשנויות ומעבירה את המוקד ל"מלחמת דת" - זה מתיישב טוב: יש דאעש, ויש חמאס והאיסלם הקיצוני בעלייה ברחבי העולם. רק שבדרך אנחנו שוכחים כמה דברים. למשל שעד אפריל ישראל דרשה בהכרה במדינת ישראל עד שנתניהו החליט להעלות את הרף והכרה במדינת ישראל כבר לא סיפקה אותו, הוא דרש הכרה במדינה יהודית. לסבך את האופק המדיני בדת, זה לא נחלת הצד השני, זו נחלת שני הצדדים. 

יש נטייה להאשים את השמאל בנטילת הצד המתקרבן ובראייה חד צדדית של המצב מנקודת מבט פלסטינית, אני לא חושבת שזה נכון, אבל בה במידה ניתן לומר שראייה חד צדדית היא נחלת שני צדי המפה הפוליטית, אבל יותר מזה - של ראשי המדינה שלנו. לכיבוש כבר לא קוראים כיבוש כי הרי אלוהים נתן לנו את כל השטח, עם פלסטיני אין כי הרי בתקופת התנ"ך לא היו פלסטינים ודמוקרטיה לא ממש צריך כי היא הרי בכלל לא מוזכרת בתנ"ך אז למה בכלל צריך את זה. ליברמן היום הודיע כי :אבו מאזן הופך במכוון את הסכסוך לסכסוך דתי", אני לא יודעת איזו אסמכתא הוא מביא אבל בנט הוא זה שהצטלם היום עם תמונה "טריה" מהפיגוע של יהודי עטוף טלית וציצית והודיע בפייסבוק, כמו גם ב- bbc, שהוא לעולם לא יפסיק להראות את התמונה. ספרו לי עוד איך העימות ביננו לפלסטינים הופך למלחמת דת ואיך זה אשמת עבאס. 

בממשלה יש גנון, לא אנשים שיש להם אחריות, אין בעברית את המילה אחריות ציבורית כי זה לא בא עם התפקיד, אם משהו לא מסתדר פה אפשר לטפול האשמות על הצד שכנגד, כי בגנון "הכל עובר אליך וקקי בידיך" זו דרך התבטאות לגיטימית. הבעיה היא שאין לנו מנהיגות, אם היתה גננת בסיפור הזה היא כבר היתה לוקחת אחריות, אבל אין. נתניהו מעוניין לשמור על הכיסא שלו ולכן למרות שהמוסיקה מתנגנת הוא לא קם מהכיסא מחשש שייתפסו לו אותו והוא יודע שיש כמה מתמודדים על התפקיד, רק שבגנון הזה הסיפור לא נגמר רק ב"מה היה לך היום בגן, ילד?", ההתרחשויות בגן הזה משפיעות על כל אחד ואחד מאיתנו. "מנהיגים" מדברים על תחושת ביטחון ואין להם "תחושת אחריות" והכל הוא בתחושות בלי טיפת תכלס. בפוליטיקה תחושת בטן יכולה רק לעזור אבל היא לא באה במקום המשא האמיתי של אחריות ומכיון שאין בלקסיקון שלנו מילה כזו גם אין כזו במציאות. רק את התוצאה כולם רואים, גם אלה שמאמינים למסע התעמולה הנוראי שמתרחש מתחת לאף שלנו "האגדה על אשמתו של אבו מאזן". רק שבניגוד לאגדות שמספרים בגנון לאגדה הזו אין סוף טוב ואף אחד לא יחיה כאן באושר ובעושר עד עצם היום הזה.

הגלגול - מטמורפוזה של סיפור ומדינה

בוקר אחד, כשהקיצה ישראל מתוך חלומות טרופים של נרות ריחניים והספדים תלושים, ראתה את עצמה והנה נהפכה לשרץ ענקי. מוטלת הייתה על גבה הנוקשה כמין חומת הפרדה, ומדי הרימה מעט את ראשה היתה רואה את כרסה החומה כמתקן שהייה למהגרים מאפריקה, העשויה ביתנים נעולים ומסוגרים עד שהכסת כמעט שאינה יכולה להיאחז בה עוד ועומדת לצנוח מעליה לגמרי. רגליה המרובות, כחוקים גזעניים וככבישי אספלט ליהודים בלבד דקים ועלובים לעומת מותר גופה הלא הן פעילויותיה בשטחים הכבושים, ריצדו לעיניו בחוסר ישע והעדר צידוק. 

לא, לא המצאתי את זה, זוהי המחווה הפרטית שלי ל"גלגול" של קפקא לרגל יום זכויות האדם הבינלאומי שחל היום ונחגג אצלנו כמיטב מסורת באישור חוק מפלה, גזעני ובעיקר לא ממש אפוי והזוכה היום הוא (תופים) "חוק ההסתננות". כאשר שר הפנים (שנראה שההורות החדשה לא ריככה אותו) חוגג את החוק ומסביר שמדינת ישראל היא המדינה המערבית (עוד אקסיומה שמישהו צריך לפרק) היחידה הגובלת באפריקה כאשר שאר המדינות מוגנות מפני האפריקנים על ידי ים ולכן אם יהיו "להם" (הו, רוזנת הדמוניזציה היקרה) תנאים טובים פה, "הם" (כן אותם צללים מחוסרי שם שאונסים ורוצחים) יבואו. וח"כ רגב מחרה מחזיקה אחריו עם "די להתייפיפות והפזילה לג'נבה" ומציעה (בדרכה הפרוגרסיבית, סליחה פרימיטיבית) שכבר מדינה אחרת תקלוט את הבעיה הזו (כן, תנו לה בכפיים). אבל הדמוניזציה אליבא ד'סער היא של השמאל שעושה דמוניזציה לאקט כל כך יפה של מדינה כל כך הומנית כמו ישראל. כן, נכון, הפליט אצלנו הפך למסתנן רק כדי שלא נצטרך להתמודד איתו וגירושו מהארץ מומתק במילה רצון, הו כמה נפלאה היא התעמולה, אשת החצר הותיקה במשכננו וכמה נהדר רוזן הספין שאין לו אחיזה במציאות.

גם ישראל, כמו גרגור, גיבור "הגלגול", רוצה לחזור לישון כדי לא להתמודד עם המציאות. המציאות לא טובה לנו. יש הבדל בין המציאות כמו שנתניהו וחצרו רוצים שנראה אותה ובין המציאות כמו שכל העולם רואה אותה ובתווך אנחנו - האזרחים שכל כך עסוקים בניסיון העגום להתקיים שאנחנו לא רואים בכלל את המטמורפוזה שעוברת המדינה שלנו. הכיבוש הוא כבר לא כיבוש, ההתנחלויות - עצם קיומנו, אנחנו קצת כמו גרגור מנסים להתנהג כאילו הכל כרגיל, אבל כולם רואים את הג'וק, זה לא מצב זמני. גם גרגור חשב שאפשר להמשיך כך, אך גם הוא נאלץ בסופו של דבר להבין שכנראה הוא ישאר ג'וק. אי אפשר לטעון שאין פרטנר, אי אפשר שליברמן יגיד שאין מצב להסכם ושקרי לא מבין, זה אנחנו שלא מבינים ואנחנו פשוט מוכנים לקבל את זה. גרגור נפצע פצעים חמורים אחרי שהוא מכניס את כל הסובבים להיסטריה, הוא מנסה להיכנס חזרה לחדרו בעד הדלת הנעולה ופוצע את עצמו פצעים אנושים. נשמע מוכר? או שאני חייבת להסביר גם את זה? למשל הזרמת הכספים הפראית להתנחלויות מדממת אותנו למוות כלכלית ומדינית, למשל הרג ילדים בני 15, למשל מעצר ילדים בגילאי בית ספר יסודי, למשל מניעת כניסת אמבולנסים לשטח ישראל. כל ה"למשלים" הללו משולים בעיני לניסיונות של גרגור הג'וק להיכנס חזרה לחדרו. אנחנו יכולים להמשיך ולהסביר את כל אלה בהמון טיעונים, כמו גרגור המסתתר תחת הסדין, אך גרגור נשאר ג'וק ואנחנו נשארים תקועים.

אין פלא שראש המדינה שלנו לא נוסע להלוויתו של מנדלה, הוא יכול לתרץ את זה עד מחר בנושא התקציב, אבל תקציב הוא סדר עדיפויות וזכויות אדם זה לא בראש סדר העדיפויות. נתניהו בעצם אומר שאין לישראל כסף להוציא על שטויות כמו לחלוק כבוד לפעיל זכויות אדם כי בכסף הזה אפשר לעשות דברים חשובים הרבה יותר כמו לאכול עוד גלידה. נתניהו לא טיפש, הוא לא יכול היה להראות את עצמו בלוויה אחת עם נשיא איראן, עוד היו מצפים ממנו לשלוש חתונות (איראן, פלסטינים, אבל מי לעזאזל תהיה הכלה השלישית?). הוא לא יכול היה להיות בלוויה של פעיל זכויות אדם בלי להיראות כמו הצבוע שהוא, בלי להתייחס למדיניות הגזענית הלא מוסווית של ישראל. אין לו כסף לנסיעה כי אין לו דרך להתמודד עם השאלות הנוקבות של איך ישראל לא יושבת למשא ומתן? של איך שר החוץ שלכם אומר מפורשות שלא יקרה כלום בזירה המדינית? של איך אתם עדיין מאיימים בתקיפה על איראן? של איך ישראל מקימה מתקני כליאה? של איך ישראל מעבירה תקציבים מטורפים להתנחלויות ומפרה התחייבויות? של איך הוא הגיע לטקס בעוד הכנסת שלו מעבירה חוק הסתננות נגד כושים כמו מנדלה? 

כולי תקווה שלא נסיים את הסיפור הזה כשאנו נופחים את נשמתנו בחדר הזה שהפך לכלא הפרטי שלנו. אבל בישראל התקווה היא רק המנון ותו לא, מילים עם מוסיקה אך ללא התחייבות מלבד העמידה במקום.