כבר ארבעה חודשים ויותר ואני עדיין לא מצליחה לדמיין את סוף המלחמה. לא כי אי אפשר לדמיין אותו, אלא כי הממשלה עושה הכל כדי שנפסיק לדמיין. אם המלחמה תיגמר, עוד חלילה נצטרך להתמודד עם המציאות, עם האמת המרה של ההפקרה הבלתי נתפסת של ביטחון האזרחים, עם עשרות אלפי מפונים, עשרות אלפי פצועים, עסקים שנפגעו וכל שאר הרעות החולות - אי היציבות הפוליטית, המהפכה המשפטית, אי השוויון האזרחי, מערכות הבריאות, החינוך והתחבורה המקרטעות, הפערים החברתיים שהתרחבו, העוני שגדל, האירועים האלימים בחברה הערבית, התפיסה הדמוקרטית החסרה, בעיות התקציב וכמובן הכיבוש, כי גם הוא לא נעלם בינתיים. כל אלה אינם מחכים לסיום המלחמה, הם ממשיכים בשלהם, בין אם יש סיקור ובין אם אין. המלחמה עבור הממשלה הזאת היא שקט, כל עוד היא נמשכת חבריה יכולים להמשיך בשלהם ולהתעלם מאחריותם למצב.
בראשות המדינה עומדת חבורת אנשים נעדרת חשיבה ראציונלית ובעלת סט ערכים מפוקפק שנדמה שמנסה לדרדר את האזור כולו למלחמה. העובדה שבידיהם מופקדים ביטחון המדינה, מציאותה ועתידה והם אלה שנמצאים בחדרים בהם מתקבלות ההחלטות מפחידה. אבל גם אם תחליף אותם ממשלה אחרת, יהיה רק קצת יותר טוב וגם זה רק ליהודים. הידיעה שמרבית הציבור ממשיך להתגייס למלחמה הזו, להאמין בנחיצותה ולהילחם למען הממשלה הזו, מטרידה אף יותר. הניצול הציני של הטראומה הלאומית יודע שיאי טירוף חדשים, ביום שאחרי המלחמה, אם יגיע או כשיגיע - לא יהיה מנוס מלהתמודד עם התוצאה ובצער גם היא ידועה מראש, נשאר בהכחשה.
השבעה באוקטובר הביא עימו זוועות שיושבות לחברה הישראלית על צלקות עבר. מעבר לטריגר הברור מאליו נוכח הטבח, התחושה שהממשלה וכוחות הביטחון הפקירו את בטחון האזרחים ערערה בכולם את תחושת הביטחון והאמון וחשפה את כולנו לטראומה. הטראומה הזו נותבה בידי מסיתים חסרי אחריות לתדלוק נקמה. במצב טראומטי בו יצרים השרדותיים גוברים על הרציונל, זה לא כל כך קשה ועכשיו, אחרי ארבעה חודשים אנחנו עדיין בשוונג. חוסר האונים שנוצר בעת אירוע טראומטי, מבקש תיקון באמצעות החזרת שליטה, אצלנו השליטה על הפלסטינים היא כמו חפץ מעבר - אנחנו לא מוותרים עליה.
אבל על חמלה אנחנו מוותרים, מספרים לעצמנו שיש הצדקה להעדרה, שהעזתים אחראיים על הבחירות שלהם. אבל כשאנחנו בוחרים לוותר על חמלה, האחריות על זה גם היא הפלא ופלא של העזתים. ההרס של עזה בפצצות ובולדוזורים ישראליים הוא על העזתים, כמוהם הרעב, המחלות, העדר מים וחשמל וזה לא משנה אם המפתחות כל הזמן בידיים של ישראל, אלה הפלסטינים ש"מכריחים" את ישראל להיות כזאת וכל מי שחורג מהשורה הוא אנטישמי ואם הוא במקרה יהודי - אז אוטואנטישמי וגם זה לא באחריות ישראל.
אז אם, או כשישראל תתקוף ברפיח, העיר שעד לא מזמן הכילה כ-200 אלף תושבים והיום חיים בה כ-1.4 פליטים, לא יהיה לזה צידוק וזה לא יהיה באחריות העזתים, הם בסך הכל מנסים לשרוד ואנחנו התגלמות כל הסיוטים שלהם. המוות שהשתנו על עזה מקביל למותם של כ-150,000 ישראלים - זה היחס והוא בלתי נסבל ולא מתקבל על הדעת, על אף זכותה של ישראל להגן על עצמה. רחובותיה ההרוסים של עזה הם לא "קצת נחת לפני שבת" (ושלום לעקיבא נוביק), הם מה שהפכנו להיות, חברה פשיסטית, שטופת נקמה ורצון לנצח את מה שאי אפשר לנצח בכוח הפצצה, אלא רק בכוח המוסר.
הפשיזם מתחזק בישראל בגלים כבר 75 שנים, ה-7.10 היה הגל הגדול מכולם, אבל בסופו של דבר הכתובת היתה על הקיר - כל המפלגות היהודיות נמצאות על ספקטרום פשיסטי, אפילו מרצ מצאה עצמה מגנה בגופה על חוק "האזרחות". בסופו של דבר, כל המפלגות היהודיות בסדר עם שליטה על הפלסטינים והעדר שוויון אזרחי בתוך מדינת ישראל, כלומר עם עליונות יהודית. הסבלנות לכל מי שחושב אחרת הולכת ואוזלת, על פלורליזם אין מה לדבר כי "ביחד ננצח" ועם ישראל חי".
ביום שאחרי המלחמה, עזה תהיה במצב גרוע הרבה יותר, אבל גם ישראל. השפל המוסרי אליו הגענו לא עתיד להפתר, גם אנשי המחאה רוצים לחזור למדינה ה"דמוקרטית" שהיתה כאן לפני המהפכה המשפטית - אתם יודעים הדמוקרטית ליהודים והיהודית לערבים.
כדי שמדינה תהיה דמוקרטית היא צריכה להבטיח זכויות אדם ואזרח, סובלנות ושוויון, ישראל לא השכילה להבטיח את זה מעולם, היא לא היתה כזו, היא איננה כזו ולא נראה שתהיה כזו. למעשה כמעט כולם פה בסדר עם לקרוא למדינה דמוקרטית ולהתפלץ ממשפט כמו "כל אזרחיה". רק שאם לא נהיה מדינת כל אזרחיה, לא נהיה דמוקרטיה והמציאות מוכיחה שאנחנו רק הולכים ומתרחקים, אדוות העליונות היהודית מאיימות להטביע את כולנו, בשביל זה אפילו לא צריך ים.
כשהמלחמה בעזה תסתיים, נגלה שהכיסים שלנו לא מספיק עמוקים כדי לשלם את החשבון ושהמוסר שלנו כבר מזמן פשט את הרגל ואין לי מושג איך נצא מזה.
