אם תרצו מדינה דו לאומית אין זו אגדה

בואו נשים את הרטוריקה על השולחן ונמשיך הלאה - אני שמאלנית נאיבית, בוגדת אם תרצו, ובהכל אשם השמאל, אוסלו היה אסון, הימין היה מסונדל. לשם הדיון, כתרגיל מחשבתי בלבד, נניח שכל זה נכון. 

כמה שנים כבר הימין בשלטון? אני סופרת 14 וחצי שנים מהקמת הממשלה ה- 29 שהיתה בראשות אריאל שרון במרץ 2001. אם ב-1996 ניתן היה לומר שבשל הירושה שהשאיר השמאל סונדלו צעדיו של הימין, הרי ש- 14 השנים שחלפו מאז ממשלת שרון קרוב לוודאי העלו על הסנדל חלודה כבר מזמן והיכולת להשתחרר ממנו התאפשרה מזמן. אבל בואו נגיד ששנות שרון אולמרט לא היו שלטון ימין, נקצץ בחישוב השנים. שמונה השנים של שרון ואולמרט יהיו שנות החיץ. שש וחצי שנים זה עדיין המון זמן וכשנתניהו עלה לשלטון שוב לא היתה לו ממש ירושת הסכמים לכבד, למעט עזה. אלא שאם נודה על האמת הזאת, נהיה בבעיה. אם שלטון הימין לא מסונדל הרי שכבר מזמן היה צריך להעלות פתרון. אני לא שומעת על אחד. אין אחד כי הימין, כידוע, מנסה לקנות זמן. 

זה לא שהימין באמת מאמין שלא ניאלץ בסופו של דבר להסכים לפתרון שתי מדינות, זה ברור לרובו הגדול שאין באמת אפשרות אחרת. אלא שכאשר מהמרים על זמן כתוכנית פעולה, צריך לקחת בחשבון שזה לא בהכרח יתרחש בנוחות לה קיווינו. כי מה שנתפס אצלנו כשקט היה תקופת דגירה פלסטינית שכוחות הביטחון התריעו עליה. נתניהו ידע. נתניהו בחר לא לעשות כלום. זה שיקול הדעת שלו - תתמודדו.

לא סתם מבקש נתניהו סולידריות. הקריאות מימין להיות יותר תקיפים לא עושות לו טוב ולמרבה הפלא הוא מגלה עכשיו שקשה יותר לעצור את זה ממה הוא חשב. כל עוד השקט היחסי מהפלסטינים היה בשליטה, הרכיבה על גל הלאומנות נתמכה על ידו בגלוי. עכשיו זה כבר לא טוב להסברה ומוציא את המצב משליטה. אין ספק שזה מרגיע לדעת שזה סגנון ההנהגה של ראש הממשלה, בגדר תדע כל אם עבריה שלא כדאי שתוציא את ילדיה לרחוב.  

תראו את ירושלים היום ותבינו איך ישראל תיראה עוד כמה שנים אם זה הפתרון של נתניהו, או הימין בכלל, מציע. מי שמחזיק היום בתפיסה שלא לעשות כלום מקדם אינטרסים ישראלים צריך להבין שאם היתה נקודת שיא לאין עשייה המדינית הזאת (בקיזוז הרחבת התנחלויות, הוצאות ביטחון, הוצאות תחבורה, הזרמת כספים להתנחלויות וכו') כבר עברנו אותה ומכאן זה רק למטה.

לא לעשות כלום משמעותו אחת מדינה דו לאומית לא מתפקדת בה פיגועים הם מציאות יומיומית והשנאה גוברת בטור הנדסי. זה לא משהו שעבד בשום מקום בעולם - לא בשום מדינה באפריקה (שלא ממש מעניינת את העולם המערבי אם זה לא באזורים בעלי משאבים טבעיים), לא ביגוסלביה, לא בין רוסיה לצ'צ'ניה, לא באירלנד - רשימה חלקית. בסופו של דבר, מאבק בין לאומים יוליד שתי מדינות, בעיקר כאשר המאבק הלאומי הזה משולב בדת. ובואו נודה על האמת, גם ישראל הופכת לאומית ולאומנית יותר ולהזכירכם, עפ"י תעודת הזהות הלאום הוא יהודי. 

ינון מגל קרא היום למצב "חוסר אונים", זה לא חוסר אונים, ישראל אינה חסרת אונים ואינה נתונה לאיום קיומי מבחוץ. לא רק שהמשפט הזה הוא דמגוגיה זולה שנועדה לזרות חול בעיניי הציבור היא גם יוצרת יאוש, יאוש אגב הוא מה שמביא אנשים לצאת לרחובות. לפעמים זו מחאה לגיטימית, לפעמים זה מתבטא בלקיחת החוק לידיים. אם זה נשמע כי במידה מסויימת אנחנו תמונת מראה של הפלסטינים, זה לא כל כך רחוק מהמציאות. המצב הנוכחי מייצר ייאוש בשני הצדדים. הבעיה הישראלית היא בעיקר פנימית- מנהיגותית והיא תולדה של שש וחצי שנים של לא לעשות כלום. אם היתה פריבלגיה כזו אי פעם, מי שזיהה אותה צריך לזהות שאורך חיי המדף שלה הסתיים זה מכבר. 

האמצעים שהובילו אותנו לכאן, הם אינם אלה שיוציאו אותנו מכאן. ולמרות הרוח הגבית שמציע הרצוג לנתניהו, שאגב משולה לנשיפות קלילות ואפילו לא לבריזה, העדר הפתרון והסלמת המצב המוצעים לא ממש יעזרו. סגר, תוספת אנשי ביטחון, סגירה של הר הבית - כל אלה הם מה שהביאו אותנו לכאן. לא צריך להיות אינשטיין כדי להבין שזה לא הפתרון, למרות שאנחנו מנסים זאת שוב ושוב ושוב. זה הזמן למנהיגות מרחיקת לכת שמבינה שאין ברירה, יש לשבת למשא ומתן. דווקא עכשיו.

פתחו את הסידור בעמוד שנ"ה - פלפוליו של בנט

אתמול נערכה ועדת החינוך המסורתית לקראת פתיחת שנת הלימודים. בנט הגיע מלא בתוכניות - צמצום מספר התלמידים בכיתות א', הוספת סייעות לפעוטונים, הכפלת מספר הניגשים לבגרויות המתמטיקה, לימוד עברית במגזר הערבי מגן ועד י"ב, חינוך מיוחד, דיבייטינג [איך דיבייטינג? תקנו אותי אם אני טועה אבל "דיבור בציבור" (שם התוכנית) מחייב אופקים רחבים - או שמא בדיבייטינג מתכוון כבוד השר, שמוסיף עוד שעות מורשת, לפילפולים תלמודיים?] ועוד. בנט שולל את הרעיון "האחר הוא אני" שהיה המוטו של משרד החינוך בשנתיים האחרונות (אם אינני טועה) ובמקום מדבר על "העצמת הזהות" (ברור, למשל לימודי עברית מגן עד י"ב זה לגמרי העצמת הזהות בקרב האוכלוסיה הערבית - הלא מאז ומתמיד זה היה מאפיין שלהם, זה וכמו שהסביר בזמנו בצורה בלתי נשכחת, גדעון עזרא - גם הריח). אין לי ספק שההכרה מאין באת היא חשובה ואין על זה חולק, אולם צדו השני של המטבע מחייב גם לחבר את כל זה - אבל מה אני יודעת?

הלאה עם הסיסמאות של השר פירון ו"כיפאכ היי" לסיסמאות של השר בנט. הסיסמא הפעם? "העצמת זהויות" - שימו לב:

א. חיזוק לימודי המורשת - כאילו מזה אין לילדים מספיק. יש בעיה עם מדעים? אין בעיה נחזק את המורשת - זה וודאי יכניס אותם לתלם. "כל ילד צריך לפתוח סידור" - זו אכן סיסמא מצויינת, שלרוב תגרור את התגובה: "ומה רע בקצת יידישעקייט?". ובכן אין כל רע, אולם מה רע שכל ילד יהודי יפתח שפינוזה? אפלטון? סוקרטס? ואם מורשת יהודית - למה לא המורשת של איינשטיין? למה שכל ילד יהודי לא ידע את תורת היחסות? הרי היהדות מקיפה אותם מכל הכיוונים, היא שזורה בחיי היומיום שלהם מכל בחינה שהיא ובכל זאת משנה לשנה מסתבר שיש צורך לחזק את האלמנט הזה דווקא ואז להתלונן שאין מספיק השגים במדעים או בהבנת הנקרא. באמת? משקיעים משאבים בייהוד המערכת ואין תקציבים לתחומים אחרים? מפליא למדי. גם אהבתי את הטוויסט בלימודי המורשת והעצמת הזהויות בקרב המגזר הערבי, אבל בואו לא נהיה קטנוניים. רק עוד שאלה קטנטנה - כמה שעות מורשת והעצמת זהות דרוזית נוספו למגזר הדרוזי? עזבו תכנים - דברו במספרים? אני מתערבת שאין שינוי מהותי משנה שעברה - תקנו אותי אם תגלו אחרת.
אגב, במה בדיוק זה שונה ממה שהביאו על מערכת החינוך גדעון סער ושי פירון? ובכן קטונתי - אבל בנט וודאי יוכל להסביר או לפחות לדבר על זה עד זרא, אך מתוך אמונה יוקדת.

ב. חיזוק אהבת הארץ - מסתבר מורשת היא מובחנת לחלוטין מאהבת הארץ ולכן יש להקדיש יותר לאהבת הארץ, כי הרי באהבת הארץ נתחזק. איך נעשה את זה? האם בלימודים הומניים? האם בחיזוק אמות המוסר? האם בהבנייה  ביקורתית? לא ולא, דודים - אינכם יודעים! אהבת הארץ תחוזק במסעות - אגב גם מסעות לפולין כי טראומת השואה היא חומר טוב לאהבת הארץ. אבל בעיקר ב"מסע ישראלי" תוכנית המוגדרת כחיזוק הזהות היהודית, הציונית והישראלית בקרב הנוער. איכשהו עד עכשיו זה נשמע לי כמו לימודי מורשת, אבל מה אני מבינה? שר החינוך חילק את זה - מי אני שאתלונן? 

אגב, אני מקווה שמשני היעדים העיקריים האלה, כולכם הבנתם לבד איך הם בונים ומחזקים את היעד להכפיל פי 4 את מספר הניגשים לבחינת בגרות במתמטיקה ברמת 5 יח"ל. כי בין 3 הנקודות האלה עובר רק קו אחד - גיאומטריה כמעט אוקלידית, אבל אוקלידס לא היה יהודי.

ג. חיזוק לימודי הסובלנות והדמוקרטיה - עד כאן ראיתי איך אנחנו מחזקים זהויות ומובחנות גם שבמגזר הערבי ילמדו עברית - אולם תוכנית ברורה לנושא סובלנות ודמוקרטיה לא ראיתי. אני כן יודעת שללא חשיפה לערכים הומניים, לפילוסופיה יוונית, להיסטוריה - לרנסנס, למהפכות האנגלית, הצרפתית והאמריקאית, להתפתחות האנושית, ללא חשיבה לוגית ועצמאות שיפוטית - הם לא באמת יוכלו להגיע רחוק, הם אולי ידעו קצת לשנן. סובלנות ודמוקרטיה זה לא ללמד איך קמה מדינת ישראל, זה גם לא להסביר מהו שלטון הרוב, או פרוצדורה שלטונית. לחזק סובלנות ודמוקרטיה זה ערכים הרבה יותר רחבים מאלה ואגב אם הם לא ילמדו אזרחות טובה מהי, יהיה קושי להסביר להם את זה כשהם יהפכו לפוליטיקאים או סתם ציבור בוחרים. אבל למה לדבר על העתיד בעוד דור? דור אחד זה פסיק לעומת נצחיות היהדות. 

לא בנט, אתה לא מביא מהפכה, אבל זה בסדר - אני לא מאוכזבת, לא היו לי ציפיות. עצוב לי שנסכין עם ה"עוד רפורמה" שלך כי הקהל שבוי ועצוב לי על הדור הבא שמתוחזק על יהדות וציונות שמחליפות לאט את המהות הדמוקרטית. אלה לא תכנים מתחלפים ובעוד שהיהדות היא עניין פרטי, דמוקרטיה היא העניין של כולנו. יש לך תשובה על זה בנט או שעלי לפתוח סידור? 

מערכות יחסים זו אי סימטריה מובהקת שלא מחשבים

בניסיון להבין דינמיקה של שינוי במערכת יחסים שלי עם אדם אחר, מצאתי את עצמי מנסה להבין איך בעבר, מצב מסויים היה מתפתח בכיוון מסויים והיום אותו מצב מתפתח אחרת וכמובן מביא לתוצאות שונות. אפשר לייחס את השינוי להמון משתנים, חלקם תלויים וחלקם בלתי תלויים, והמאמץ העיקרי שלי היה לנסות ולבודד את הסיבה העיקרית לשינוי שהוא באמת דרמטי. כלומר ברור שמערכת יחסים בכל נקודת זמן היא לא אותה מערכת יחסים בנקודת זמן אחרת ובכל זאת כאשר זו מערכת יחסים קבועה ומתמשכת ולא אחת שבאה בגלים או בתקופות שונות, מאפייניה נשארים די קבועים. זה בעיקר נכון לגבי אנשים שהם בעלי תפקיד בחייך, נניח בני משפחה. אני אומר לכם מראש את התוצאה (ספולייר) - זה עניין של פרספקטיבה.

דפוסים של מערכות יחסים משתנים בעיקר משום שהם תלויי זמן, גיל ואופי וכמובן הדינמיקה הפנימית. יש נטיה אנושית לראות במערכת יחסים משהו סימטרי, עגול במהותו, אולם במידת מה כמו בעולם הפיזיקה, מסלול הגופים אינו מעגלי, אלא אליפטי, העיגול הוא מקרה פרטי שלה אבל זהו. יש נקודות של סימטריה אבל לרוב אין סימטריה והנטיה לחפש אותה, בעיניי, היא מוטה ומטעה. למעשה, כשחושבים על זה גם במערכת יחסים יש את תקופת הפריהליון - תקופת הקרבה לשמש שאני מניחה שניתן להשוותה לתקופות טובות יותר ותקופות האפהיליון - הרחוקות מהשמש - מן הסתם אשווה אותן לתקופות קרירות ונעימות פחות. ויש גם את מה שביניהן - טוב זה כבר בנאלי. 

השער של הניו יורק טיימס -
ההמונים החליטו על אישוש תורת היחסות

למעשה ככל שאני חושבת על זה יותר מערכת יחסים בהומאז' למערכת השמש זה לא רע בכלל, כולל  עקמומיות המרחב והטנזור של איינשטיין - היינו הסטייה הקלה הזו. וזה שאת תורת היחסות איינשטיין לכאורה אישש ב- 1919 אחרי ליקוי החמה, ברור שזה לגמרי סימן קוסמי שההשוואה מחוייבת המציאות. עזבו את זה שתכל'ס זה לא ממש היה אישוש אמיתי מבחינת תוקף ומהימנות - אל תהיו קטנוניים - זה נתן את הגושפנקא. 

אנחנו חיים במידה רבה בתוך מודלים לא לחלוטין מפותחים של מערכות יחסים על בסיס תפקידים ואני לא בטוחה שזה טוב. קחו לדוגמא את מוסד הנישואים, שהחברה עדיין מגדלת לאורו. האם בהכרח כמודל הוא נכון? האם הוא מותאם לאופיו הבסיסי של האדם. האם בין הסיבות לאי עמידותו במציאות של היום לא תהיה העובדה שאנחנו חיים על תחום הדיסוננס של איך החברה רוצה שנראה את המוסד הזה ואיך הוא באמת? 

עוד נקודה? תחשבו על זה שאנחנו מגדלים ילדים בין היתר גם לתוך תהליך שאנחנו עושים באוטומט - בישראל זה: בית ספר, צבא, אולי טיול, לימודים, חתונה, ילדים. זה מודל כל כך טבעי לנו, או לפחות כך אנחנו חושבים, שכולם רואים אותו כך וכדוגמא הוא מוזכר בהמון ספרי ילדים. במידה רבה כמו שהמסלול הוא כמעט מותנה גם ההתייחסות לכל שלב שבו היא מותנית. תהליך של אינדוקטרינציה חברתית שנעשה באוטומט. 

אלא שהחיים הם לא כאלה. למשל לא כל הורה באמת נושא בתפקיד שלו כמו שראוי היה שישא, ברמה המינימלית של דרישות התפקיד, אם ניתן היה להגדיר את זה כך. במידה רבה יש לחץ חברתי גדול לשמר את הקשר גם כאשר הוא לא בהכרח נכון או כאשר הוא דורש יותר מרחב או ריחוק, באופן פרדוקסלי כדי ליצר קשר. אני זוכרת בתקופות מוקדמות יותר שהיה לי קושי גדול מאוד ביצירת הקשר הזה ואת רגע הבוננות שלי כנערה ביום שהבנתי שזה רק תפקיד ואדם יכול לבצע אותו או לא לבצע אותו. ואם הוא בוחר לא לבצע אותו, לא ניתן להכריח או לייצר קשר, להפך זה זמן להרפות. בסופו של דבר החוויה האישית הזו יצרה את מי שאני ואת הדרך שלי להסתכל על מערכות יחסים. 

בעוד שהחברה מלמדת אותנו על סימטריה או אי-סימטריה במערכות יחסים, היא יוצרת מדד מסויים של ציפיות וחלקן בעיניי ממש לא עינייניות. לדוגמא התנצלות עם פרחים, תכל'ס אני ממש לא רוצה שהגבר שלי יחזור הביתה עם פרחים בגלל משהו מסויים. הוא יכול להביא פרחים אם מתחשק לו, אבל לא כדרך להגיד סליחה. אגב שגם לא יבוא עם שוקולד, עוד התניה טיפשית. מה גם שאם ההתניה החברתית אומרת שעצוב לה בגללך ולכן היא אכלה פיינטים של גלידה, להביא לה שוקולד זה רק עוד מלאי קלורי למחסני העצב הבא. מעולם לא אכלתי גלידה כי עצוב לי - הנה אמרתי את זה - אלפי סרטים הוליוודיים לא הצליחו לעשות לי את זה. 

לקח לי שנים להתנתק מהתניות החברתיות של איך לנהל זוגיות, איך לחיות את החיים, איך לגדל ילדים, איך להיות הילדה הטובה. מערכות היחסים שלי עם חברים מלמדות אותי בעיקר על מה אני רוצה ומה אני צריכה לעשות. אני מסתובבת בתוך אליפסה ולא מחפשת את מה שהחברה מגדירה לי כנכון. בכל מערכ יחסים שאני נמצאת בה, אני נמצאת בה מרצון ולא מתנה את הימצאותי בסימטריה של מה כל אחד מביא אלא במהות שמביא האחר למערכת היחסים הזו. השינוי הזה בפרספקטיבה - המעבר מהמחשבה על הדדיות או סימטריה למעבר לבחינה עצמאית של כל מערכת יחסים בנפרד, אפילו עם כל אחד מהילדים שלי.

לקיחת האחריות המלאה לצד שלי כי רק על זה אני יכולה להיו אחראית, היא במידה רבה דרך לגשר על הסטייה הזו של כל אחד מהמסלול שלו, כי החיים הם בעיקר כל סטיות התקן האלה ממה שמקובל. מצחיק איך בתוך הניסיון הזה להיות אינדיבודואל, במקום שנבין שאין מתכון לנהל מערכת יחסים לפי קטגוריות, אנחנו קוראים לאינדיבידואליות ותחומים אותה בתוך הגדרות חברתיות בלתי מעורערות. תפקיד של הורה, תפקיד של בנזוג, תפקיד של ילד - זה יכול לתת רק מסגרת אבל לא תבנית מחשבתית, העובדה שהפכנו את זה לתבנית לא מוכיחה הצלחה. הניסיון להבין שהמקובל הוא לא בהכרח המצוי ובתוך זה צריך לעבוד, מאפשר פרספקטיבה. אני מוצאת בזה משהו מנחם, אבל אני אף פעם לא דוגמא.

הורותצנטריות ויחסיות - אני ממציאה מילים

זה שאני אוהבת את אלברט אינשטיין, כן, כן אוהבת, עזבו מעריכה וכל השטויות הבנאליות האלה, אוהבת, ובכן ,זה לא סוד. אם יש מישהו שהייתי יוצאת איתו לטיול יחפה על שפת הים עם כוס אייסקפה ביד זה הוא (וסליחה בנזוג, זה לא אתה זאת אני) .הייתי מדברת איתו עד סוף היקום, אם הקשקשן הזה היה נותן לי להשחיל מילה. ולהזכירכם היקום אינסופי ומתרחב לתוך עצמו, כך שהייתי מוצאת את עצמי בלופ מתמשך עם אינשטיין ואני לא חושבת שהייתי מתלוננת. אבל כנראה שזה לא יקרה, אז נדונתי לנצח לנהל איתו שיחות מדומיינות. אז בעוד אינשטיין פה לצידי מנסה לדבר איתי על תורת היחסות הכללית ולדבר על "עקרון השקילות" (הוא קורא לזה Aequivalenzprinzip), אני דווקא חושבת על שקילות אחרת, או שמא העדרה. 

פעמים רבות העדר השקילות, או לחלופין קיומה של יחסיות שאיננו רואים בקשר עם הילדים, יוצר חיכוכים שתכל'ס אפשר היה למנוע, אבל רובנו לא מקדישים להם מחשבה. אני אישית מנסה תמיד למנוע חיכוכים עם הילדים, זה לא תמיד הולך לי אבל אני כל הזמן לומדת ומנסה להשתפר. קשה לנתק את הקשר עם הילדים מתוך כל מה שקורה במציאות סביבנו, אבל זה משהו שראוי לעשות. אני מוצאת את זה יותר קשה בחינוך ביתי כי הכל כל כך משורג זה בזה - הילדים, הבית, המשפחה המורחבת ועכשיו גם העבודה. במצב העיניינים אצלי היום קשה לעשות את ההבחנה ויפה עשה הבכור אתמול כשאמר: אמא אני מאוד מעריך את זה שהתחלת לעבוד, אבל אני חושב שאת מגזימה וצריכה לנוח, זה משפיע על כולנו". אמר, לא יסף וצדק.

אבל מעבר למקרה הפרטי שלי (ובניגוד לאיינשטיין לא יקחו לי 8 שנים לעבור מהמקרה הפרטי לכללי, זה רק לחיצה על enter במקלדת), עם כל כמה שאנחנו באמת הורים מודעים וכולי וכולי, אנחנו גם מאוד הורותצנטרים (ממוקדי הורות, אם תרצו). זה מרגיש לנו שאנחנו עושים בשבילם בלי סוף, מה שגם נכון, אבל השאלה היא אם אנחנו מפוקסים על המוקד הנכון ואני לא בטוחה בזה. כבר כתבתי בעבר על תשומת לב ועד כמה היא חשובה יותר מכל מכל דבר חומרי שנעניק להם, אבל הפעם אני רוצה לדבר על היחסיות בתפיסה.

פעמים רבות אנחנו ממשיכים עם העבודה בבית, זה כנראה חלק מהחיים המודרניים, אצלי זה קורה בעיקר כי העבודה שלי נעשית מהבית אבל אמרנו בלי מקרים פרטיים (ודי עם ה"אני, אני, אני" הזה כל הזמן). כמה פעמים יצא לכם שהילדים דיברו אליכם והתשובה היתה "רגע אני עובד/ת", כמה פעמים הם ביקשו משהו והסברתם שהם צריכים רגע לחכות? אני מודה שזה קורה לי היום הרבה יותר ונכון שהעבודה היא סיבה ולא תירוץ, אבל עדיין. מהצד השני כמה פעמים קרה שקראתם להם, נניח לבוא לאכול והם היו עסוקים במשהו (והמשהו הזה יכול להיות טלוויזיה או מחשב או ספר או משחק) והם אמרו רק רגע ואתם אמרתם "אני אמרתי עכשיו"? אפשר להסביר את זה בהמון דרכים, אבל השורה התחתונה היא שזה נראה לנו פשוט הרבה פחות חשוב.

באופן אבסולוטי אתם כנראה צודקים, לכאורה אי אפשר להשוות בין תוכנית טלוויזיה לכתיבת אימייל לעבודה. אבל פה בדיוק בא הנושא היחסי - לילדים שלכם זה כן חשוב, זה שהאוכל יתקרר אתם יודעים וכן זה מבאס אבל מה עם איך שהילד מרגיש אם הוא אומר "עוד רגע" ואתם תכלס מסבירים לו שזה לא חשוב. יש בזה משהו מאוד שרירותי ומתנשא. אז נכון, לרוב אתם רואים את התמונה הגדולה וככל הנראה הצדק איתכם. אבל מה זה בדיוק מעביר כשהתשובה היא "אני קראתי לך"? זה יוצר חיכוך מיותר. נכון שלא תמיד מתחשק לנו לגשת ולהסביר את עצמנו, אבל נביחה של פקודה היא בטח לא סיבה טובה, או הסבר. לפעמים אנחנו נותנים להם את "העוד שניה", אבל גם תפיסת הזמן היא יחסית והעוד שניה שלהם יכולה להתאחר. הסבר נכון, מתוך הבנה יכול לעזור, כן אולי זה לא ישפיע בפעמים הראשונות אבל זה בטח יעבוד לאורך זמן. 

זה הרבה מעבר להבנת סדר העדיפויות, ראיית התמונה הרחבה והבנת מושג הזמן, כי הפועל היוצא של התנהלות כזו שלנו היא גם דינמיקה לא טובה בבית ויצירת טינה מיותרת שלרוב ילד, תלוי בגיל שלו, אפילו לא מסוגל להבין. איך הוא אמור למצוא את ההבדלים כאשר מבחינתו הבית שהוא בדיוק בונה בלגו זה הדבר הכי חשוב וכבר יש לו את כל התכנון בראש? אני לא אומרת שצריך לתת להם את הזמן ולא להציב גבולות, השאלה היא תמיד איך מציבים את הגבול. השרירותיות שאנו נוהגים לפעמים בילדים שלא בזדון ומתוך כוונה ממש טובה לתת להם כלים, פוגעת דווקא בכלי הכי חשוב של דינמיקה נכונה.

 אני לפעמים תוהה איך אנחנו לא שמים לב לפרטים הקטנים האלה ועוד יותר מזה אחר כך נוזפים בהם כשהם מפגינים את אותה התנהגות. העניין הוא לא ההבדל בין הסיבות שלהן והסיבות שלנו, העניין הוא הדרך. להגיע להצבת הגבוות האלה אפשר בהמון דרכים, בעיקר מתוך נועם ומחשבה ולא מתוך אוטומט. אינשטיין פה לידי מזכיר לי "שלא נוכל לפתור בעיה באמצעות צורת החשיבה שהשתמשנו בה כשיצרנו אותה". אין לי אלא להסכים איתו ולהמשיך ללכת בלי לרצות להגיע, פשוט ללכת, ללמוד, להשתפר ולא להגיע ליעד, אלא להציב עוד ועוד נקודות ציון אליהן ארצה להגיע ולהמשיך הלאה.   

פרופורציות

זה שאני מצליחה לכתוב בכל יום (כן, גם כשלעיתים אני לא מפרסמת כל יום) זה נס. אני יודעת שזה נס, אבל אני מתעכבת ורואה את זה רק לעיתים רחוקות. ביומיום העמוס זה נכנס כל כך לשגרה עד שאני מצליחה לפספס את טיבו של הנס הקטן והטוב הזה. כן ברור שזה לא באמת נס, אלא כמו כל דבר זה עניין של החלטה, אך כמו בכל החלטה נכנסים המון שיקולים שלא מאפשרים להתמיד בכל מצב אך הנחישות בהחלט מסייעת לזה. נורא קל בחינוך ביתי, כשלרוב יש כל הזמן המון דברים לעשות ותמיד (כמעט) יש רצון לנוכחותי, לא לעמוד על שלך, או לוותר על הזמן העצמי כי את אמא כל הזמן צריכים. ובדרך כלל אני מוצאת את עצמי כותבת עם המון הפסקות כי לגנוב זמנים רצופים ונקיים לכתיבה זה דורש הרגלים אחרים, הרגלים שככל הנראה עוד לא רכשתי (כמעט נפלתי בלשוני וכתבתי רכשנו). אני תמיד לוקחת ללב כשאני לא מצליחה להתפנות לכתיבה כמו שהייתי רוצה, ויודעת להתבאס על הקטן. אבל יש לי בלוג ואני כותבת וזה די מדהים ואת זה אני נוטה לשכוח. פרופורציות.

החיים שלנו הם מאוד יחסיים ולא רק בגלל שהם בסופו של דבר נגמרים ואיננו יודעים מתי, אלא בגלל שאנחנו נוטים המון פעמים לראות דברים בצורה המנותקת מגדולתם של החיים ונכנסים ראש בראש בדברים שאם נסתכל עליהם מפרספקטיבה הם לא ייראו לנו כל כך גדולים. השבוע, באחת מקבוצות החינוך הביתי שאני חברה בהן, עלו לדיון הקשיים שיש לנו כהורים בחינוך ביתי. מרבית האימהות שענו התלוננו, ובצדק, על היעדר הזמן שלהן עם עצמן, על הטואטליות הזו שדורשת כהורה להיות סובלני וקשוב ודרוך מחד ובלי הפסקות מאידך. בניגוד לכל מקום עבודה אחר, בו יש בכל זאת הפוגות קטנות - ארוחות, הפסקות קפה, נסיעות, חזרה הביתה וכאלה. בחינוך ביתי העבודה היא 24/7, בטח אם תוסיפו הנקה מאוחרת ולינה במיטה משותפת ואם אין עוד מישהו שבא ועוזר וקצת לוקח את הילדים אין ממש רגעים של פנאי, בטח לא בשנים בהם יש עוד תינוק/פעוט בבית. פעמים רבות זה יוצר קושי עצום. תחושה מעיקה שלמרות שהבחירה הזו באה מרצון, היא מתיישבת במקום של ביטול העצמי ואין נקודה כואבת מזו. קשה לנו פעמים לראות בקשיים שלנו משהו זמני, תחושת המחנק שמלווה אותנו בהתמודדות יכולה לערפל את הראייה הכוללת וליצור בלבול אמיתי עד לתחושת ורטיגו קלה. אבל אז עלתה אמא נוספת ומה שהיה לה לומר הפך את הקושי הזה לבטל בשישים. כל מה שהיא אמרה זה שהקושי האמיתי של אמא הוא להסתכל על התינוק שלה ולא לדעת אם הוא אי פעם ילך או ידבר. כמה נכון. פרופורציות.

כמה נפלאות דרכי הפרופורציות. אני מוצאת את עצמי לפעמים נזכרת בזה מאוחר מדי. אבל למעשה אף פעם לא מאוחר מדי כי כל עוד לא ויתרנו על הלמידה עוד יש מקום לשיפורים. והנה עוד דוגמא מעכשיו - יושבת וכותבת לפתע אזעקה. אני יודעת ששוב נפרסה באזורי "כיפת הברזל". נכנסת ללחץ קל וגם פנימה הביתה, מציעה לילדים להיכנס למרחב המוגן ומציינת ברעד שזה בטח רק תרגיל. הטלפון מצפצף - "תרגיל פיקוד העורף באזורך - אנא השתתף בסקר". מקללת. עבר.כל מה שנשאר זה אולי עוד כמה שערות לבנות, אבל בתוך כל הלבן שכבר יש זה באמת לא מובחן, אז הכל בסדר, אפשר לצאת מהמחבוא. פרופורציות.

אז כנראה כמו אמר פעם איינשטיין - הכל יחסי. זה מתקשר לי גם להורות שלנו - פעמים רבות אנחנו כועסים על הילדים שלנו בגלל דברים מוצדקים (לפחות בעינינו), אבל הכעס שלנו רק מרחיק אותם יותר ולמעשה גם מרחיק אותנו מהנקודה אותה רצינו להעביר. אם נשכיל להבין שמה שהם עושים לא מיועד נגדנו והתגובה שלנו היא מקור הלמידה שלהם, אז אולי במידה מסויימת גם נוכל להכניס קצת פרופורציות לחיים שלנו, דווקא במקום שבו הכי קשה לנו. כי זה הכל עניין של פרספקטיבה. כן, זה לוקח יותר זמן ובוודאי לוקח יותר תרגול, אבל מביא לתוצאות הרבה יותר טובות ואולי גם ימנע שעות של תרגול מיותר כשהילדים שלנו יהיו הורים (בתכל'ס - הרי מי שישמור על הילדים האלה זה אנחנו - אז ההשקעה כדאית וההנאה מובטחת).  

אבל יותר מכל אני רוצה להגיד שהכתיבה הזו מכניסה אותי לפרופורציות (ולא לא בגלל שהפריצה שלי לתודעה העולמית מתעכבת מעבר למשוער, זאת אומרת לפני 192 פוסטים...). היא מאפשרת לי לקחת רגע לחשיבה ולראות איפה אני נמצאת ביחס לדברים. כי כנראה שבאמת הכל מתמצה בפרופורציות. יום טוב ויחסי לכם. לפעמים גם לא רע פשוט יום סביר...