מראה סדוקה

לפעמים, כשלא קל לי וזה קורה, אמנם לעיתים רחוקות, אני נזכרת בשורות של לאונרד כהן מתוך שירו המנון - "מתוך הסדקים נכנס האור". זה נכון בתוך חדרים, בתוך כלים מכילים, הבעיה מתחילה כשאת מסתכלת במראה מתוך סדקי כאב. לא מראה שבורה - אלא מראה שטוחה, נקייה מלכלוך ובכל זאת הבבואה שמשתקפת היא מעוותת ושבורה. אפקט הדמעות והכאב יוצר תחושה של מראה סדוקה. כואב להביט במראה סדוקה, הנטיה הראשונית היא להסיט את המבט, אלא שהמבט לא מוסט ולהתסכל על זה זה לא פשוט, אבל זה המבחן האמיתי. 

גם אם היתה המראה סדוקה, לא היה נכנס דרכה אור. זה אולי אחד המקרים היחידים בהם לא נכנס האור מבעד לסדקים. מראה עשויה זכוכית שטוחה ומאחוריה שכבה דקה של מתכת - האור לא נכנס דרכה הוא נשבר בה, גם כאשר יש סדקים. שבירת האור היא יפה, אך המבט אינו עובר לראות את שבירת האור וספקטרום הצבעים, הוא נמשך לכאב. נפלאות הסיגוף האנושי. 

עקרונית, חוק ההחזרה אומר שזוית הפגיעה שווה לזווית ההחזרה - לכן המראה היא שיקוף. אבל הנפש האנושית אינה רק חוקי אופטיקה, הנפש האנושית רואה במראה את מה שהיא רוצה. לכן זוית ההחזרה אינה תמיד לפי האנך, לפעמים היא לפי הנפש. לכן לא תמיד כאשר האדם מתבונן במראה, הוא רואה רק את מה שמשתקף מולו, לפעמים הוא רואה את מה שהוא תופס שהוא רואה. לעיתים מה שאתה רואה אינו מה שמשתקף מולך, אלא מה שאתה חפץ או לא חפץ לראות. פעמים רבות מה שתראה במראה הוא תלוי מצב רוח. לפעמים בכלל לא התכוונת להתבונן במראה אבל מישהו שם את המראה מולך. לפעמים רק להרים את המבט ולהכיר במה שאתה רואה יכול לשבור לך את הלב. כי לא את ההשתקפות אתה רואה, אתה רואה את כל היתר.

ברגעים האלה כשמה שניבט מולך במראה הוא כואב, כל מה שצריך זה רק קצת סליחה, הבנה, אולי חמלה, אבל בטח לא שקר. צריך לתקן את זוית הסטייה של המבט האנושי כדי לראות שמה שעומד מולך הוא פשוט בשר ודם, שצריך יותר מכל שתמחל לו ותאהב אותו. זה קשה כי המבט מול המראה הוא הכי לא קל והוא מלא בפילטרים ואותם דווקא יש לסנן. כי רק מול המראה אדם יכול לראות את פרצופו בדיוק כמו שהוא. ודווקא את מי שמשתקף מולנו במראה אנחנו רואים לא רק דרך העיניים, אלא דרך רגשות. זה דורש לפעמים כמה דקות טובות של התבוננות פנימית, לא בחושך, מול המראה ובאור - לבחון את האדם שמולך לטובה ולא לרעה, לאמת ולא לשקר. לאהוב את מה שאתה רואה מתוך רצון כן לסלוח ולאהוב אותו, להכיל אותו, כמו שאנחנו יודעים להכיל אחרים. זו מטלה לא פשוטה. 

גם כשהגוף עירום, אתה רואה את עצמך תחת מסך של תחושות, ברגעים הקשים להישיר מבט לעבר האופק לפעמים קל יותר מאשר להישיר מבט אל עצמך. כמה קשה לנו ההתבוננות הישירה בעצמנו, אפילו ברגעים הטובים שלנו מול מראה ישרה לחלוטין אנחנו רואים את עצמנו לא נכון וזה לא שאלה של אור לא מחמיא, אלא העיניים הביקורתיות. כמה קשה לנו לחשוף בפני עצמנו את הנפש, את הכאב ולראות מבעדו את היופי. לפעמים ממש כמו בסיפור פנטזיה, כל מה שאתה צריך לעשות זה לבהות ולפוגג את הכאב שהתגבש, את הכעס שנעצר - לפרוט אותו, עוד ועוד עד שיתפורר במבט העיניים וישאיר בך את הרכות המתבקשת לראות את עצמך מחוץ לסיטואציה, כמו שאתה. לסלוח, לאסוף, להירגע ולשמוע שוב את המוסיקה הנכונה שתאפשר לך להתבונן בעצת ופשוט לאהוב. 

במידה רבה, הורות היא סוג של מראה וכל ילד שם מולך מראה אחרת ובכל אחת אתה נראה אחרת בכל זמן נתון, גם אם המראות עומדות מולך באותו הרגע ממש. לא פשוט להיות אדם ולהישיר מבט מזוכך במראה, לא פשוט להיות הורה ולקבל את מה שאתה רואה, במידה של רחמים ורצון. אבל זה כבר נושא לפוסט אחר. לפעמים אני צריכה לעצור את שטף המחשבה וללת לכולנו קצת זמן לנוח. אולי להתבונן, לא בנושא התפקיד, לא בחיצוניות, אלא בפשטות הרכה של הנפש, של הבסיס של מי שאתה.

משמעות - פרולוג אפשרי או סיום - לא חד משמעי

זנון כמשל

הבעיה הכי גדולה עם יאיר לפיד היא קודם כל יאיר לפיד, זה ברור אבל לא לזה התכוונתי. הבעיה בה התמקדתי היום היא הציטוטים השגויים והמבולבלים שלו בכל הפוסטים והנאומים שהוא משחרר לטובת (או שלא) הציבור והן מקור בלתי נלאה לסיבות ראויות לדפיקת ראש בקיר או לחלופין מחבת ברזל בהתאם לזמינות. ולבד מהברור מאליו, נניח שאני לא הייתי רוצה לחלוק מקום במשפט הכולל אותי עם יאיר לפיד (שיט, נדמה לי שהרגע עשיתי את זה ועוד בעצמי) או שבכל פעם שאני קוראת שליפה כזו שלו (שנכתבת בסגנון הנונשלנטי הבלתי ניתן לחיקוי של "בטח זה טיול אוורירי לעת ערב בפארק ולא שעות של מאמץ לשימור תדמיתי המזוייפת, תשאלו את מי שבא לכם אני תמיד זורק שמות של פילוסופים ומתמטיקאים, הלא שמותיהם חקוקים בבסיסי ג'ל [הג'ל שלי]") משהו בי נשבר מכל כך הרבה בחינות. אז, לא, לא רק אלה - המשמעות העיקרית היא שבכל פעם שאני חושבת על ציטוט או דוגמא לבלוג אני עורכת את מבחן לפיד. שזה כמו מבחן בוזגלו אבל בכתיבה. היינו אין הבדל בין פוסט לפוסט וכל פוסט נבחן לגופו, למותר לציין שזה מצער אותי שלפיד עוד לא פיתח טכניקה כזו. הלאה.

"על מה שעליו לא ניתן לדבר,
אודותיו יש לשתוק. ויטגנשטיין

ולמה אני בכלל אומרת לכם את זה? חוזרת למסלול- ובכן, ניסיתי לברר לעצמי את המושג משמעות. ובאחת התמלא הדף בהמון ציטוטים וזה הביא אותי ללפיד וגם לעריכה אינטנסיבית.

משמעות - מחד הרי זה ברור כשמש מהי משמעות וביננו זה מושג כל כך אמורפי וסובייקטיבי שרק הגדרתו היא אובייקטיבית. כך שלא יהיה זה בלתי משמעותי אם אומר שמשמעותה של המשמעות היא בעצם משמעותה למשתמש. אבל חסל פילוסופיה בגרוש. הגדרה מילונית של המושג משמעות היא מובן או כוונה. לא אכנס לויטגנשטיין כי זה יוביל לדיון ארוך (כולל ציטוטים), לנושא המשמעות והשימוש במילים ליצירת שיח שיוצר משמעות ושחשיבות השיח היא במילים המנסחות אותו ובמשמעותן ואופן שימושן. מכאן, שלא נוכל להתקדם הרבה אלא אם נסכים שפוסט זה שהוא לא פוסט אלא מסה שלמה - זה לא יקרה, אל דאגה, לנשום. אבל המשמעות לדידו של ויטגנשטיין, בהנחה שהבנתי נכון, היא מה שיוצר את המובן ואת אופן שימושן של מילים והשימוש בתורו מעניק להן את המובן שיוצר את המשמעות - מעגלי משהו, אך למעשה גלי כי השפה היא לחלוטין דינמית. מכאן שהמילים עשויות לא להשתנות אך משמעותן ומובנן עלול לקבל תפניות מעניינות בתכלית.

אבל זה יותר מזה כי מלבד המשמעות החברתית המגולמת במילים ומתקדדת בנו באופן רציף לאורך תהליך החיברות היומיומי שלנו, לכל מושג כזה מתווספת הפרשנות האישית. עקרונית אנחנו מקטלגים דברים לפי המשמעות שלהם ובעצם גם לדברים מוסכמים יש בכל זאת דקויות של הבחנה שיוצרות הבחנות מאוד משמעותיות במשמעות, אם תרשו לי להתפלפל. ואז נכנסתי לעומק הקורה (ללמדכם, שלפעמים פוסטים מצריכים עבודת הכנה וזה לא סתם שאני לא מפרסמת, זה חלק מכללי המניעה הבסיסיים כדי לא להפוך ליאיר לפיד - תחקיר. אבל זה לא משהו שאתה מצפה שאיש טלוויזיה לשעבר יעריך, אהממ, אהממ) וחזרתי לקרוא מאמרים וספרים רלוונטיים שעלו במוחי. במידה מסויימת יש לי התניה שכזו לחשוב על "האדם מחפש משמעות" (ויקטור פרנקל) בכל פעם שמועלה המושג משמעות (מעניין למה, ייתכן שהתשובה בשם הספר, אבל זה קל מדי). ספר, שמבוסס על ניסיונם של ניצולי מחנות הריכוז מנסה להתחקות אחר המכניזם של המשמעות ועצם הקריאה בו נותנת פרספקטיבה (יופי כי ניצולים ופרספקטיבה שולח אותי לאיילת שקד אחרי נסיעתה לאושוויץ וזה ממש לא האימאג' שאני צריכה עכשיו). אבל מעבר לזה, עמדתו האקזיסטנציאליסטית ומסקנתו העיקרית, לפחות מבחינתי ובהנחה שניתן להתיימר ולסכם את הספר הזה במשפט יחיד, שבעבור כל אחד מאיתנו המשמעות היא אחרת, ואת התכלית הזו נגזר על האדם לחפש כדי להצליח ולהתעצם כאדם, היא מלאת תקווה בעיני.

בבואנו לבחון משמעות, אנחנו יכולים למצוא מכנה משותף למשמעות שאנחנו מעניקים למושגים, אך למעשה כל אחד מאיתנו עוד מלטש את המשמעות הזו עד שהיא מתאימה לחלוטין להיכנס לקולטן הפנימי של הנפש ולכייל את האדם מחדש. ברמה האישית זוהי סינרגיה דינאמית ושברירית בעדינותה, ברמה החברתית זה גם עוד סנן (פילטר) שלא מאפשר לך למעשה לבחון אובייקטיבית את המשמעות של אדם אחר לאותו מושג ובאמת לקבלה. כל משמעות היא כל כך אישית ולכן גם אם היינו מגדלים אנשים בתנאי מעבדה שווים מכל בחינה, אופיו של כל אחד מהם וחוויותיו היו מעצבים לו משמעות שבהכרח לא היתה כמו של תאומו לניסוי. אם תרצו זה כמו מן מצפן בסיפור אי-גיוני שמכייל כל אחד מאיתנו אבל כל אחד בשדה מגנטי אחר.


אם תחשבו על זה, גם הדברים הכי בסיסיים שהגדרותיהם ברורות לכולנו הן למעשה לחלוטין סובייקטיביים. גם אם המילה בית (וסליחה מראש מאל-על ותנובה שאני לוקחת להן את המיתוג ומחזירה אותו למרחב הפרטי, אם כי השימוש של שתיהן בקמפיין שלהן במילה בית הוא בדיוק ההוכחה למשמעות הקולקטיבית) תתואר על ידי מרביתנו דומה, עדיין הבית האישי של כל אחד מאיתנו גם ברמת ההגדרה הוא שונה לחלוטין. המשותף יכול להיות מאופיין על בסיס תחושת שייכות אמיתית המתבקשת מתוך המושג המובע בקונטקסט של נרטיב חברתי ברור ומבוסס. אבל אם מושג יחסית ברור כמו בית נתון לאינטרפטציות שונות ומקבל משמעות שונה למרות הבסיס המקובל, הרי שלמושגים "גדולים" יותר גם מנעד פירושים רחב יותר, לדוגמא: אהבה, חיים, זוגיות, הורות. ולמעשה למרות שהמושגים בהגדרתם ברורים הפרשנות שלהם משתנה ואינדיבידואלית ויחד עם זה כפופה למה שמקובל חברתית.

דוגמא לקומוניזם ושברו?

היופי במשמעות האישית הוא זה שמונע ממני להיות אדם שיבחר לקבל אידיאולוגיה גורפת. אידיאולוגיה גורפת מכתיבה לרוב את המשמעות של הדברים ומצמצמת את האפשרות לפירוש אישי וחופשי, עד כמה שהחופש קיים רק שזה דיון אחר. אידיאולוגיה חובקת, כמו דת אם תרצו אבל גם ספרים כמו "תורת הרצף", נותנת מתכון מאוד מסויים של איך צריך לחיות ודרך איזו פריזמה לראות את הדברים ולמעשה להעניק להם משמעות. הן בנויות על זה שההגדרות למושגים ועל כן גם המשמעות שלהן ישרתו את הפונקציה לשמה הם נוסדו וייצרו קו מחשבה דומה לכלל האנשים. זה עבד הכי טוב עם דת, קומוניזם הוכיחה שזה לא עובד תמיד, ייתכן, ואני רק מעלה השערה כאן, שללא גורם מעניש קוסמי וכל יכול זה פחות משכנע ולכן מרבית האידיאולוגיות החובקות, לבד מהדתות, הן במידת מה אופנתיות, גם אם האופנה הזו מחזיקה מעמד כמה מאות שנים. למעשה מי שבוחר שלא להאמין באידיאולוגיה חובקת על שמגדירה לו את המשמעות, הרי שהמשמעות שיתן לכל דבר היא במידה רבה תולדה של בחירות. כמובן שבחירות הן גם פונקציה של אופי וסיפור חיים והרבה עובדות נסיבתיות ובכל זאת הן מתמצות לנושא הבחירה שלנו ואיך אנו מעצבים את חיינו בהתאם.

מכאן שאם אני מסכמת את המושג משמעות לגבי, הרי שמשמעות היא הפירוש האישי שהוא תלוי חברה ולכן משמעות היא חלק בלתי נפרד מהבחירות היומיומיות שלך שהן כמובן גם חלק מהמהות שלך וההגדרה שלך. כך שבעצם להגדרה העצמית שלך את עצמך יש הכי הרבה משמעות והמשמעות הזו תקרין על המשמעות של שאר המושגים לגביך. שמתי לב לזה בצורה מאוד אינטנסיבית דווקא בויכוחים ברשת בזמן המלחמה בעזה ודווקא הקמפיין של וואלה "קודם כל ישראלי" היה הכי מובהק. למי שמגדיר את עצמו קודם כל כאדם, השגותיו לגבי המבצע והרג האזרחים היו מאוד ברורות כי הרג הוא מיותר, מי שמגדיר עצמו קודם כל כישראלי מצדיק את ההרג גם אם אחר כך הוא מצר על ההרג וגם אם לא. זו אמנם הכללה גסה, אני לא מכחישה, אבל בכללי זה מעיד משהו על משמעות ההגדרה האישית והחברתית ובהתאם גם על הדינימיקה של יצירת נורמות. אבל אני רוצה להישאר דווקא באישי.

מדוע אנחנו? מדוע כל דבר? מפני שרגע זה פשוט קיים.
האם ראית אי פעם חרקים לכודים בענבר? קורט וונוגוט

אני מצהירה על עצמי שאני אדם חופשי מאידיאולוגיות בעל תפיסה סמי-אקזיסטנציאליסטית שאני מאמינה ברעיון שאנחנו סך הבחירות של עצמנו ושבכל נקודת זמן אנחנו יכולים לבחור מתוך אינסוף אפשרויות. המשמעות בעיני היא בדיוק המקום בו העולם אינו רק רצף של תכונות מתמטיות המצטרפות לכדי כללים בפיזיקה, העולם עוד רצף של שפה סימבולית שאתה האדם שואף להבין ולזאת מתכוון בחיפוש אחר משמעות. החיים האנושיים המוגבלים, בסופו של דבר, במוות שהוא מוחשי ואמורפי כאחד, נדמים בעיננו כמשהו שיש למצוא לו תכלית - התכלית הזו היא המשמעות. הניסיון להבין את החיים הוא המעניק לכל זה משמעות, וכשאתה מבין כמה החיים הם ארעיים אתה חייב לכוון את חייך ככה שהבחירות שלך יובילו אותך להרגיש שאתה אכן חי את החיים. שבכל יום אתה חי ולא מתקרב אל מותך, וכשאתה מצליח להגיע לכל ערב בחיוך, יש בכך, לפחות לדעתי קצה קצהו של גירוד המשמעות של החיים. אם תרצו, החיים הם למעשה התנגדות לאותו קבוע שבואו ודאי אך ללא השערת זמן.

Carpe Diem אם כך יכולה להיות הסיסמא של הפוסט הזה, אבל זה יותר מדי פשטני. אין לפוסט הזה באמת סיום, הוא בא רק לדון על משמעות ולכן סופו בכלל אינו משמעותי כי ייתכן שבכלל אני אמשיך אותו אחר כך ויתכן שהוא סיים את משמעותו בחיי ועליו לפנות לדרכו העצמאית.

מפרסמת. שזה דוגמא לפעולה שהייתה ברורה לכם ולסיום חסר משמעות 

אם פספוס הוא החמצה, זה רק בסיסי לא לבכות על חלב שנשפך

החיים מלאים פיספוסים, כל בחירה אחת היא גם אי הסתברותם של אירועים אחרים.

פיספוס הוא הבחירה שלא עשינו (ובעצם כן), ההזדמנויות שחמקו. הוא ניתן להגדרה כהחמצה או החטאה ויש שיקראו לזה גורל. כמו הבחירות שלנו, גם לפיספוסים שלנו יש השפעה על חיינו. מכיון שהמילים שאנחנו בוחרים במידה רבה מיצרות מציאות הרי שאינני מחבבת את ההחמצה, והפספוס עדיף בעיני. באופן מובהק יותר מפיספוס, ההחמצה נושאת עימה גם פן שלילי של ההפסד של כל הדברים שיכלו להיות לו רק היינו בוחרים/פועלים אחרת. אם כי גם החמצה אינה מושג חד ערכי, היא לא בהכרח רעה, היא גם יכולה להיות הזדמנות למשהו אחר. רק תחשבו על האדם הראשון שהחמיץ בטעות מללפון והחליט לאכול אותו וגילה כי טוב. החמצת מזון מאפשרת שימור והיא חיובית (בלי להיכנס לענייני טעם או ריח), אך החמצה לרוב נתפסית כמשהו שלא הושג, כאכזבה שמותירה חמצמצות לא נוחה, לעיתים אף צריבה (טוב - כימיה בסיסית). 

פיספוסים יכולים להיות מבדרים, לרוב למתבונן מבחוץ. למשל, תודו שיש משהו מענג בלראות את בחזרה לעתיד דווקא עכשיו, כשאנחנו בחזרה לעתיד על אמת. פיספוסים מצטלמים טוב בסרטים הוליוודיים, הם תנאי בסיסי לקומדיות, לדרמות רומנטיות ולאפוסים היסטוריים. דומה שהפיספוסים מטרידים את החברה האנושית. לאורך ההיסטוריה, לא נס ליחו של הדיון הפילוסופי במה היה קורה לו בחרנו כך או אחרת בנקודת זמן ספציפית, כיצד הבחירות שלנו משנות את חיינו. אולי בגלל שפספוס הוא החמצה, זה רק בסיסי שלא בוכים על חלב שנשפך.

אבל בעולם האמיתי הפיספוסים עלולים להיות צורבים יותר מאתנחתא רומנטית רוויות דמעות. כי עם הפיספוס האנושי, חלקנו לא יודעים להתמודד ודנים את עצמם לשנים של חיים בצילו, כך שפספוס שולי הופך לפיספוס של חיים שלמים וכידוע קיבלנו רק סט אחד מאלה כך שזה די חבל. הפיספוס או הבחירה, המחיר של ההחלטה, הם חלק בלתי נפרד מקבלת החלטות ומדרך ההתמודדות האישית עם מה שיש לחיים להציע בכלל.

אתמול התגלגל לו פיספוס אל ה - feed שלי ולא עזב אותי. תמונה רצה ברשת של מבחן לילדים ביסודי (אל תתפסו אותי) כנראה שזה חלק מלימודי איכות סביבה. בקיצור הופיעה שם שאלה בסגנון: "מדוע כדאי להשתמש בפיתרון של תחבורה ציבורית?" ילד אחד ענה תשובה מלבבת (באמא'שלי אין מילה אחרת) שתחבורה ציבורית מעודדת הכרות בין בני אדם. נכון, לא תשובה נכונה, אבל איזו מחשבה מקסימה. 
והמורה? המורה ציינה X, קטלה את הילד וכתבה את הנימוקים "הנכונים" - "אין זיהום אויר, אין בעיות חניה" (עזבו כתיבה תיקנית עכשיו, הלוואי שזו היתה הבעיה כאן).  

ע כ ש י ו,

ממה להתחיל?

מהתחושה של ילד שמקבל חזרה מבחן מלא בסימני קריאה ואיקסים, שהם כידוע בעלי שם עולמי כזרזי שחרור אנדורפינים ומהווים מקור נפלא לחיזוק הביטחון העצמי?

מההתעלמות של המורה מרעיון מקסים של ילד, שנכון אולי לא הבין את החומר, אבל השקיע מחשבה בתשובה והיה יצירתי תחת לחץ (בכל זאת - מבחן)? 

שבדיוק במקום שבו הוא הרגיש שהוא לא יודע את התשובה הוא פנה לחשוב מחוץ לקופסא ויותר כנראה הוא לא יעשה את זה?

של מורה שצריך להקיף את תשובותיה בעיגול ולסמן לידן איקס כי השימוש בתחבורה ציבורית רק מצמצם את זיהום האויר וזה בטח לא יפתור את בעיית הפקקים, אז כנראה שגם היא לא לגמרי מצויה בחומר...

אבל רק תחשבו על הפיספוס ועל זה שהמורה הזו מקצצת את כנפי תלמידיה רק כדי שהתשובות יתאימו לתשובות אותן היא רוצה לקבל. לנון כבר אמר את זה קודם. 

בשבוע בו מודח צוער מצטיין מבה"ד 1 כי שרבט במחברת פרטית שירבוטים וביניהם גם את דמותו של היטלר, אני רואה חוט מקשר בין המקרים ובעיקר בדימיון הלא מפתיע בין העדר כושר שיפוט ושיקול דעת של המפקדים בבה"ד 1 ושל המורה כאחד. אנחנו חיים בעולם בו באופן מסתורי התהפכו היוצרות והטפל הפך לעיקר. אם כל התשבוחות שקצר הצוער הזה קודם לא עמדו לזכותו לנוכח שרבוט פרטי של אדולף היטלר אחד (ועוד לצד בן-גוריון ומשה דיין [!!!] אבל בלי גרמנית), אז כנראה שבמבחן הערכים כושלת החברה ולא האדם הבודד, לאדם הבודד לא נותר אלא להצטרף לעדר או לעמוד בצד ולראות את העדר שועט הלאה. כדי שכולם ישעטו הלאה בלי לעצור לרגע ולחשוב צריך את המורה. אין ספק שהמורה במקרה הספציפי הזה עושה עבודה טובה בלגדום כל בדל של חשיבה רעננה, ילד מגיע בשטאנץ אחד, הוא גדל לצורות מחשבה ברורות ואז הוא יוצא לצבא ומשרת מטרות מוגדרות ולא עוצר רגע לחשוב. 

אם זה מה שאנחנו רוצים אז אנחנו לגמרי בדרך הנכונה לקו הסיום, תרתי משמע. יש לי תחושה שזה לא בדיוק המשאלה של אף אחד מאיתנו. בתי הספר במתכונת הנוכחית לא מסוגלים להכין באמת ובתמים את הילדים שלנו לעתיד ויעידו מבחני פיז"ה (עליהם כבר דיברתי השבוע), אבל גם עוד הרבה אינדיקטורים אחרים. אנחנו שולחים את ילדינו לבתי הספר לשעות ארוכות, זה לא בייביסיטר עם חברים, אלה 12 שנים קריטיות, וברור שאני אגיד גם פורמטיביות, בעיקר כי זה נכון. לא רק שהם לא לומדים שום דבר, לא רק שהם לא לומדים לחשוב, לא רק שהם לא רוכשים כישורים לחיים, הם גם לגמרי הולכים לאיבוד בתוך המערכת. מתפוגגים במקום לספוג, ואת מה שהם סופגים עדיף היה שלא.

אנחנו כל הזמן מבקשים לילדים שלנו שיקשיבו לעצמם ויעשו את מה שהם אוהבים. איך הם יוכלו לעשות את זה אם הפידבק העיקרי שהם מקבלים זה אל תהיו יצירתיים - תהיו כמו כולם? או אל תחשבו מחוץ לקופסא - תשננו את התשובות הבאות? אם בבית הספר מצפים מהם להתמזג בתוך כל האפור הזה?

הילדים שלנו הם צבעוניים, אבל בתוכנת הכביסה של משרד החינוך הצבעים שלהם דוהים ואנחנו לא שמים לב או שפשוט מאמינים שככה אנחנו מרגילים אותם לחיים. את החיים האמיתיים אני לא מעבירה בישיבה משמימה מול שולחן, עסוקה בעיקר בדברים שלא מעניינים אותי ואני לא אצטרך לעולם, אלה לא החיים האמיתיים, אלה חיי בית הספר והם רחוקים מהחיים האמיתיים מרחק רב. 

התלמיד הזה לא ידע את החומר או אולי הוא ידע ושכח, ובתוך כל הלחץ הזה כשמסביבו ילדים אחרים יושבים וכותבים הוא ניסה לחשוב מעצמו על תשובות אפשריות ולא ויתר ובכל זאת כתב. איזה יופי של יצירתיות, של פעולה תחת לחץ, של חשיבה, ביד זדונית אחת היא גזמה ניצנים של פוליטיקאי חדש? סמנכ"ל כספים? עיתונאי? או אולי מג"ד? אפשר לקוות שהערות המורה האלה יחלפו מעליו, יש לשער שמורה אחר מורה אחר מורה כמוה לא ישאירו הרבה מניצוצות האישיות האלה וזה די עצוב שרוב הנוער יוצא מבתי הספר הממלכתיים כבוי, לגמרי לגמרי כבוי. 

פספוס. 

הצרה היא שיש לי עוד הרבה דוגמאות. הנה עוד אחד (בקצרה) לקינוח

פיספוס זה גם מה שקורה כרגע בחזית המדינית, טוב ברור שחזית כי משא ומתן זה לא, וכן, גם קרב אגודלים הוא לפעמים חזית. גם אחרי פירסום תוצאות הבחירות האחרונות אפשר היה ליצור קואליציה אמיתית שתקדם את הנושא הזה, ראש הממשלה שלנו תמיד אוהב לדבר על "גודל השעה" אבל הוא רק מדבר על זה. הפיספוס העיקרי הוא שהיתה אפשרות אמיתית להשיג שלום, אבל כשראש הממשלה הוא האיש הלא נכון זו היא כרוניקה של פספוס ידוע מראש. מי יודע אולי הפספוס האחרון הזה שלו, בתוך כל ההזדמנויות שניתנו לו, הוא זה שגרם ללעבאס להבין שכנראה גם במקרה המבחן הפלסטיני "אם אין אני לא מי לי?" אבל רציתי פוסט נטול פוליטיקה, עד כמה שניתן (במגבלות). כנראה שהתפספס לי (אבל לא הוחמץ).