תעודה

זהו. התחיל החופש הגדול גם אצלנו, לפני שלושה ימים ערכנו ארוחת ערב - כל ילד ובחירתו הוא, אחר כך עברנו לטקס מתנות, אמנם אני יודעת איזה תעודות הילדים הביאו הביתה, אבל אחותי המופלאה אמרה לי בעבר שילדים צריכים לקבל מתנה על סיום שנת הלימודים ולא על התעודה וההשגים בלימודים וכבר אז כשעוד לא היו ילדים הבנתי עד כמה היא צודקת. אחר כך עברנו לשלב התעודות. הילדים התעקשו שהפעם אני אקבל תעודות. זו פעם ראשונה שאני מקבלת תעודה פורמלית בחינוך ביתי ואני מוכרחה לציין שעכשיו גם אני רוצה כל שנה. הבכור עשה מאמץ להעריך את כל מה שאני עושה ולכן יצא לו מעין כרטיס ברכה מלא סופרלטיבים שכמובן נתן לי אגו בוסט לשנים הבאות. המרכזית החליטה לצייר הרבה ולכתוב מעט - ומה אומר? אם ציורי ילדים מלמדים על הילד אז למרכזית שלי היתה שנה נפלאה וסכארינית לעילא ולעילא.  

גם אני לוקחת ברצינות את התעודות שאני כותבת ומתאימה תעודה לכל ילד. כשהתחלתי לכתוב תעודות, היינו בכיתה א' של הבכור, עוד הייתי תחת ההשפעה של התעודות שלי כילדה והילד היה נתון תחת למידה יחידנית שדמתה במהותה ללימודי בית הספר ולכן התעודה היתה גם תעודה הערכה מילולית אך נכללו בה הערכות והישגים. אז עוד לא הפנמתי את גודל הטעות וכמובן שהילד היה מאושר. כך המשכנו עד כיתה ג' שלו והילד התרגל לתעודה שאמנם לא היתה שבלונית כמו של חבריו מאכלסי הכיסאות בבתי הספר הממלכתיים ולא לקוחה מתוך בנק מילים, אלא היתה מקיפה והכילה הישגים רבים וראיית הילד כאדם ועדיין כזו שמכילה אלמנטים מאוד סטנדרטיים הכוללים גם הערכה מקצועית. 

בכיתה ד' שלו, עם עלייתה של המרכזית לכיתה א', חל מהפך בצורת ההתייחסות שלי ללימודים בכלל (ע"ע "עוד דברים שלא ידעתם על חינוך ביתי") ומכאן גם שלכל נושא התעודות. אני מוצאת את זה הרבה יותר נכון כי אדם לא נמדד במספרים, ההישגים שלו הם מורכבים יותר ואין צורך בהשוואות או מדדים בשלב הזה של החיים. הבעיה עם הבכור שהוא בחור הישגי, לא תחרותי, פשוט השגי. כילד ברוך כשרונות הוא אוהב את המחמאה, כנצר למסורת יקית עתיקת יומין, הוא אוהב שמדברים במספרים, עד כמה שאפשר יותר מדוייקים. כאם, מורה, מנהלת, אשת חינוך וכולי וכולי, אני מאוד משתדלת להתאים את עצמי בכתיבת התעודות (וגם בכלל) לילד, אבל קשה לי להתאים את עצמי במספרים כאשר אני לא מצמידה מדדים ברורים. לא הצבתי מטרות במתמטיקה או בעברית או בכל מקצוע אחר ולכן אין לי את היכולת לכמת, כל מספר יהיה בגדר ערך נומינלי בלבד. תעודה של מספרים שיש בה רק מדידה של הישגים ומילים שלקוחות מתוך בנק מילים באינטרנט, מעוררת בי אסוציאציה לתעודת עניות ומינימליזם תודעתי. 

כשאני חושבת על תעודות, הדבר היחיד שאני באמת רוצה להעריך זה את הילדים שלי כבני אדם. יש המון דברים שהם למדו השנה, אבל העובדה שכשהוא רואה ליכלוך זרוק ברחוב הוא מרים אותו וזורק לפח הקרוב או שהמרכזית מנקה את חוף הים בכל בילוי משותף על החוף, או ההצטרפות של הבכור להפגנות, או הפעם ההיא ביער שכל החברים שלו שרו שיר עדות גזעני והוא לא היה מוכן להצטרף זה מבחינתי התעודה שלהם. היופי בחינוך ביתי מבחינתי הוא לא רק הידע העצום שהם רוכשים, לא רק תחומי הידע הנרחבים, הוא היכולת לראות אותם גדלים להיות בני אדם מצפוניים שאכפת להם. התעודה העיקרית שלי היא היא שלושה ילדים שלומדים לחשוב, לפקפק, להעריך, להיות מנומסים, לראות את העולם בעיניים אוהבות ולכבד. 

כשהבוקר בא הבכור עם הציטוט של איינשטיין "לא עושי הרעה הם שיביאו על העולם את קצו, אלא אלה העומדים מן הצד ואינם עושים דבר". הבנתי שמשהו טוב לגמרי קורה פה, לא משהו שאפשר לכמת בתעודה, משהו שאפשר להעריך, משהו שראוי לחיות איתו.   

ספרו לי סיפור על חיים

הבית אפוף ריח של קינמון, יום הזיכרון עוד לא נכנס אבל יש תחושה של תכונה באוויר, אפילו קבוצת הכדורגל הצעירה והמקללת כבר עלתה הביתה. חם פה כמו בגיהנום, אולי זה גם קשור להיעדרותם עכשיו, לא הכל קשור ליום הזיכרון. הרשת מלאה בתמונות "יזכור" ומשפטי שכול. אני בטוחה שכל המשפטים יוצאים מהלב ועימן כל המילים הלעוסות עד זרא של חרדת קודש, במותם ציוו, יפי הבלורית והתואר וכולם פתאום "כל ישראל חברים". מחר נמשיך לדבר שוב על בוגדים ושונאים. שוב ושוב עולה המספר 23,169 משל היה זה מספר מאגי מתורת הנסתר ולא מספר נוראי של חיים שאינם. וכל החללים היו מלאכים בחייהם וכולם נפלאים וטובים. חלילה לא אנושיים, לא כמונו, כולם מורמים מעם, נטולי פגמים, כולם כל כך יפים. כל החללים האלה הן אינסוף תקוות שנפלו על מזבח החרב. לא מושלמים, ממש כמונו - בני תמותה רגילים, רק שטרגדיית נפילתם גדולה מחייהם.

אין בי כוח לאבל הלאומי הזה, הוא מרגיש כל כך מכוון מטרה, סוג של הון פוליטי. חייל שנהרג הוא לא הון פוליטי, חייל/ת שנהרג הוא בן/אב/אח/אחות/בן זוג/חבר, אלא אדם, אדם שמת מסיבות לא נכונות. לא חיים בעד ארצנו, לא מתים בעד ארצנו. מתים כי אין ברירה, או שיש רק שלא נתנו לנו אותה. שום חייל לא רצה למות בשל מטרה מקודשת, שום חייל לא רצה שמותו יהיה לשווא. ובכל זאת כל שנה הרשימה מתארכת, קצת יותר, קצת פחות זה עניין של פוליטיקה, של מנהיגים קצרי ראות שמגש הכסף משתלב להם טוב יותר בנאומים מאשר לדבר על שלום ולקיים כאן חיים. סילחו לי שאני מדברת בזכר, זו התניה בעברית, אבל מילותיי מתיייחסות לאדם, זכר ונקבה, בלי הטייה מגדרית. כי כל מי שנפל וכל מי שחי כאן הוא קודם כל אדם.

אל תבינו לא נכון, האבל האישי, הטהור והנוקב הוא לגמרי נכון, אמיתי וצורב והוא שם, נוכח כל רגע, גם כשהחיים ממשיכים. זה האבל הלאומי שעושה אותו כל כך קשה לעיכול, יום אחד של זיכרון שממשיך בשמחות התקומה ונשכח מלב לעוד שנה. וכל הדיבורים על זה שביום הזה כולנו משפחת השכול הם פשוט לא נכונים. רק מי שחווה את השכול יכול להבין, כל השאר יכולים לדמיין ולהזדהות. כן יש משהו מאוד יפה ביום הזה שכל המדינה מתייחדת עם זכרון ילדיה, אך זה מרגיש כמו מס שפתיים. רגע של שתיקה מזוככת שמחכה בציפייה לבא שייפול ויאריך את הרשימה.

ממשלות שרוכבות על דם בניהם במקום לקדש את דם החיים, הן הממשלות הכי טובות באבל. האבל מיטיב עימן, הכאב יוצר מראית עין של אין ברירה. אבל יש. תמיד יש דרכים לייצר את הברירה, זה רק דורש להחליף את השיח ודומה שכל כך התרגלנו אליו כאומה שמי בכלל מעוניין לשנות אותו - תראו כמה יפים הם בנינו. והם יפים, כל כך יפים אבל לא בדממתם אלא בחייהם, בצחוקם, בממשותם. מדינה שאוהבת להתאבל על בניה. הם יכלו להיות אומנים, אנשי מחשבים, עורכי דין, מנהלים, גם אובדי דרך ומובטלים, הם יכלו להיות המון דברים, אבל הם בעיקר אינם.

ועוד ילדים גדלים אלי טקס, טקס חניכה. עומסים ברצינות של ילדים את מילות הכאב וסופגים לתוכם פנימה את אין הברירה שבהקרבה, רק ככה נוכל לקיים מדינה. האמנם? אני לא בטוחה. למען האמת אני די בטוחה שללמד אותם את קדושת החיים יפעל יותר טוב מלהרים על נס את המתים, מלהבין שבמידה מסויימת גם הם עלולים להיות קרבן המלחמה הבאה. תאהבו את המתים, תעריכו את קרבנם, גם אם לעיתים היה מיותר, אבל תפסיקו את מעגל האימה כדי שניתן יהיה להאמין שזה נכון, שאפשר יהיה לגדל פה ילדים. ספרו לי על כמה אנחנו רודפי שלום בזמן שאנחנו מתחמשים וזונחים את אפיק השלום, ספרו לי כמה כל קרבן הוא לא מיותר כשאנחנו מתכוננים למלחמה ולא לשלום. כי נראה לי שקדושת המתים, מייתרת קצת את הרצון לחיים. 

מאז שאני אמא, ימי הזיכרון האלה פוצעים עוד יותר, מהדהדים בתוכי כמו תפילה חסרת שחר למחר אחר. הורים לא אמורים לקבור ילדים, הם לא אמורים לגדל אותם להבין שהם עשויים ללכת למלחמה הבאה. הורים אמורים לגדל ילדים שמחים ולראות אותם פורחים, לא לדמיין שהפכו למלאכים שומרים. אי אפשר לגדל ילדים במחשבה על אליפלט ועל ההולכים בשדות. אני מהדור של ילדי חורף 73', עשו אותי כשאבא שלי חזר לחופשה מהמילואים שלא הסתיימו. לא שמעתי הבטחות, אבל גדלתי על שירים ואתוסים, כבר בגיל 8 הבנתי שאין הבטחות בכל הקשור למלחמות, לא הבטיחו לי יונה ועלה של זית, אבל גם אם היו מבטיחים לא הייתי קונה את זה. מלחמה היא אינטרס. אינטרס שנקנה בדם, אינטרס שניתן למנוע אם רק רוצים. השאלה היא תמיד האם באמת רוצים. 

בשיח המשא ומתן האבוד מדברים על השואה, מפחידים אותנו באויבים רוצים להביא עלינו שואה נוספת. כל חייל שנהרג כאן הוא סוג של שואה פרטית, עולם שלם שקרס לתוכו ומנצנץ כסופר נובה לאומית ביום הזיכרון. את הקורבנות האלה אנחנו נוטים להזכיר בימים שקרובים ליום הזיכרון וליום העצמאות. 23,169 סיבות להמשיך אתוס מכונן של חיים על החרב. אומה שלמה שניזונה ממלחמות, אלה שהיו ואלה שתבואנה. כל כך יפה ופואטי לכתוב על מלחמה, בן האנוש אוהב מראות קשים, הם פורטים על נימים, מייצרים דמעות ומזככים. השלום הוא סתמי ויומיומי ונוא יפה יותר כתקווה כנראה מאשר בחיים האמיתיים. 

אני מסתכלת על המלחמות האחרונות שכולן היו מלחמות של ברירה שגבו קרובנות מיותרים. אני מסתכלת על הילדים שלי ויודעת שאני מבקשת להם חיים. אל תספרו לי על אמונה ועל צה"ל חזק, לכבוד כל אלה שנפלו, ספרו לי דווקא על החיים. כדי לקיים פה מדינה, אני מבינה שצריך להגן על החיים, הדרך היחידה לייצר כאן חיים היא לשאוף לשלום, בלי כל הזמן להיות מוכן למלחמה, זה לא פריוולגיה, זה אונס, אונס המוות על החיים. 

לא חייבים לחיות על החרב, זה לא ממש מאוזן, זה צפוף ולא נוח ולא מקיים כאן חיים. ככה אי אפשר לגדל ילדים, ככה מגדלים סטטיסטיקה של הנופלים הבאים.

אֲנִי לֹא אַקְרִיב, רַעיָה הַרְנִיק אֲנִי לֹא אַקְרִיב בְּכוֹרִי לְעוֹלָה לֹא אֲנִי בַּלֵּילוֹת אֱלֹהִים וַאֲנִי עוֹרְכִים חֶשְׁבּוֹנוֹת מַה מַּגִּיעַ לְמִי אֲנִי יוֹדַעַת וּמַכִּירָה תּוֹדָה. אֲבָל לֹא אֶת בְּנִי וְלֹא לְעוֹלָה (רעיה הרניק, אני לא אקריב, מתוך: שירים לגוני, מס' 6, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1983)

שוב פיספסנו את סנטה - פוסט עברי באיחור אפנתי לחג המולד?

750 אנשים לחצו על "like" על הסטטוס של עירית לינור ו- 81 שיתפו אותו. אם היינו מדברים על מספרים הם אולי קטנים ביחס לסטטוסים אחרים, אבל אני הייתי חותמת היום על מספרים כאלה, פשוט כי אני לא שם. אבל לא במספרים עסקינן, למרות כמיהתי הידועה לכל. אז ראשית מן הראוי שאביא לידיעתכם מה היה כתוב שם, ובכן: "לא שומרת מצוות, לא מאמינה באלוהים, נוסעת בשבת לקנות אוכל לא-כשר, מדי פעם מתעצבנת על חרדים. אבל כל אלה זוטות של משפחה. עם הנצרות יש לי חשבון אישי של 2014 שנה. חד מולד שמח? פחחח. קודם שיחליפו את הדנא התרבותי האנטישמי שלהם". אולי יש להתחיל עם הסוף? כי אם בהחלפות אנו דנים אז אולי יש מצב להחליף את לינור? מהדנא הגזעני שלה כבר יש לנו מספיק בארץ. רבות ניתן לכתוב על הטרחנות, עודף האינפורמציה האישית, חוסר הסבלנות, אי הבנה של ההיסטוריה(אפילו סוג של בורות) והגזענות אבל למה להכביר במילים אם אפשר להתחיל מהסוף ופשוט להחליף? 

אז הגיע חג המולד, באמת נורא נחמד עם דוד סנטה השמנמן ומלא החיים שנדחס לארובות ושולף מתנות מכרכרתו הרתומה לאילי הצפון עם השמות המקסימים, וכל הסיילים של אחרי, עצי האשוח והשלג. החג שהוליווד הכי אוהבת, החג של החגים הנוצריים. לא חג שלנו, אבל אנחנו לא אוהבים להישאר בחוץ. לבד מהחשיפה למערב (בו חג המולד המושלג הוא קונסנצואלי ונחגג ברוב הוד והדר), הגיעה גם העליה מרוסיה והוכיחה שניתן גם לחגוג את חג המולד ואנחנו נשארנו בדיסוננס, ביהדות אין חג המולד. ולמרות שאנחנו נורא אוהבים להזכיר שישו (לא ישוע חלילה) היה אחד משלנו, אנחנו היינו אלה שהוקיעו אותו והשאר מונצח בדפי ההיסטוריה, פה במדינה היהודית שהקמנו אין מקום לחגים שאינם משלנו. הכל היה טוב ויפה, אבל היום גם אנחנו מתקנאים בכל אוירת החג שנדמה שהיא בכל מקום ורק אלינו לא הגיעה. הכמיהה הזו לסוג של חג מולד שלנו, משעשעת בערך כמו דגלי ארצות הברית ביום העצמאות.

בעוד שלסילבסטר מצאנו הצדקה והמבינים שביננו קוראים לו ערב השנה החדשה כדי לציין שאיננו חוגגים גרסא נוצרית כי אם חוגגים את השנה האזרחית החדשה שהיא כמובן של כולנו ואין עליה זכויות יוצרים נוצריות. המשועשעים שביננו חוגגים את הברית של ישו שכידוע היתה ביום השמיני להיוולדו והרי לנו חג ישראלי חילוני שניתן לחגוג גם במדינת היהודים. אך אללי מתי יבוא לחג המולד גואל? אינני רואה דרך יצירתית לעברת את חג המולד. אז מה נשאר? אפשר לברך את אלה המאמינים, אפשר אפילו להעמיד עץ אשוח בכנסת, אפשר לברך בלי פליטות פה מביכות, אפשר לא לזלזל ולא להוקיע ולא להכליל. אפשר אבל כנראה שנאלץ לחכות לשנה הבאה, אולי אם נכתוב מספיק רשימות משאלות לסנטה... אה, זה רק אגדת ילדים.

פוסט על זמן משפחה - אסופת הבהרות לפוסט של אתמול

אולי הבלוג הזה צעיר מדי כדי לעסוק בשאלה מהו הנושא המועדף על קוראיו, ייתכן שעדיין אין נתונים סטטיסטיים מובהקים על פיהם ניתן ללמוד משהו על העדפותיהם של הקוראים וייתכן שכל יופיו של בלוג זה שהוא אינו נתון לתכתיבים אלא לקפריזות של כותבת הבלוג ולכן ניתן למצוא פה סקאלה רחבה של נושאים כמו דעות פוליטית, הגיגי חיים, הספדים, מתכונים, רעיונות למסיבות יום הולדת וכל דבר אחר. כמובן שמגוון ההתכנויות הוא הרבה יותר גדול מזה הנקוב כאן אבל זה ייתן כיוון לא נכון לפוסט וחבל, וגם זה לא ממש מעניין, ובעיקר לא הייתי רוצה להראות לכם כמה קרוב מגיע דמיוני הפרוע ביותר כי הייתי רוצה שתחשבו שאני מקורית ומעניינת. ולמה אני אומרת את כל זה? כי הפוסט של אתמול קיבל חיים משל עצמו, טוב קצת יצאתי מפרופורציה, אבל בתוך עולמי הצר, בהם הפוסטים שלי זוכים לתהודה מסויימת (המספרים המדוייקים נשארים במערכת), הוא קיבל תוך 24 שעות מספרים כפולים ומכופלים. אז ברור שאני מאושרת וברור שלאור תקדים אחד אין להסיק דבר לגבי הפוסטים הבאים. כך או אחרת, את מרבית הבוקר המוקדם העברתי בקריאת הערות שעלו במהלך הלילה לגבי פוסט זה. אם אתם מוכרחים לדעת - אחר כך היה לנו תור לרופאת העיניים המהוללת שלנו בתל אביב וגם שיעור טרומבון ראשון לבכור (אולי נחבר לפוסט משותף אחרי שיעור הכינור של המרכזית, מחר) ולמרות שגם על שני נושאים אלה אוכל להעביר פוסט שלם אחסוך לכם הפעם, אך כזכור זה אינו מבשר דבר לגבי העתיד.

לא על מנת לרכוב על גלי ההצלחה של אתמול, אני ברשותכם אחזור בכל זאת לפוסט של אתמול ואבהיר כמה נקודות חשובות:

אני כותבת על מה שמעניין אותי, דברים שמפריעים לי, תובנות ומיני שכאלה ומקור השראתי הוא העולם הסובב אותי וכמו כל אנוש מוגבל אחר, גם אני כותבת מתוך הפילטרים שלי ואינני מנסה לאמץ סגנון אובייקטיבי. זה חלק מהחינניות בכתיבת בלוג עצמאי - הוא מנותק מדרישות הקהל וחף מנסיונות התחנפות. בגדר כטוב לכם תקראו וברע לכם העבירו את הסמן ל- X ובזאת תיפתר תחושת אי הנוחות.

מה שכתבתי אתמול הוא פרי של מחשבות ושיחות רבות, וחודשים רבים נתתי לנושא זה להסתובב במחזור הדם עד שזה מצא דרכו החוצה. מטרת הפוסט היא בוודאי לא להעליב הורים שאינם בחינוך ביתי,  אלא להאיר עיניים בנקודה שבעיני היא בעייתית מאוד - התרופפות הקשרים בתוך המשפחה בשל היעדר זמן יחד. אפשר לדבר על הנושא במסגרת האישה כאשת קריירה, אמא ועקרת בית, אך אני חושבת שהנושא הזה לעוס. אני גם חושבת שאין שום סיבה ליצור הכללה גורפת ובעיקר אני לא חושבת שהנושא בכלל מגדרי. אני כן חושבת שמטבע הדברים, החיים מכילים כל כך הרבה פעולות שלעיתים ברצף השגרה והשחיקה אנחנו פשוט נלחמים כדי לשרוד עוד יום, הבעיה היא שקשה מאוד לקחת פאוזות כדי רגע להעריך את הדברים. לכן פעמים רבות אנחנו פותרים בעיות שמתעוררות במקום ולא בודקים מאיפה זה מגיע. סליחה מראש על לזות השפתיים, זה קצת כמו רפואת עור (או רפואה בכלל) שבדרך כלל לא מתחקה אחרי המחלה אלא נותנת תרופות לטיפול סימפטומטי. אם הילד מתנהג לא יפה אז נעיר לו, באותו רגע, אבל בדרך כלל לא נשים לב שיש כאן איזושהיא תבנית שזקוקה לטיפול, אלא נראה בזה בעיה חד פעמית. אבל הבעיה האמיתית היא שאין מספיק זמן משפחה, זה לוקח זמן להיות מתואם. זה נכון דרך אגב לגבי מרבית התחומים, ובאופן מובהק בזוגיות, שבה יש צורך להשקיע וגם ככל שחולפות השנים אתה נעשה מתואם יותר. כמו בזוגיות כך במשפחה, צריך לקחת את הזמן, צריך לצאת מהמסכים, צריך לשחק משחקים (לא של פולנים וסליחה אם פגעתי), צריך זמן ביחד כדי ללמוד להיות מתואם. בלי להשקיע זה פשוט לא הולך. 

זה מביא אותי לעניין סדר העדיפויות. אתחיל בקטן ובאישי - כשלא רציתי באמת לרוץ או לעשות כושר גם אף פעם לא מצאתי זמן, כשהחלטתי לצאת ולעשות לא היה דבר ששיניתי באמת בסדר יומי מלבד מציאת הזמן לריצה ואני די בטוחה שלא גונבה לה שעה נוספת ליממה שלי. זמן זה עניין של תעדוף, יש כמובן תמיד אילוצים מבחוץ אך זה בעיקר תלוי ההחלטה שלך. ברור שיש המון דברים שאתם רוצים (צריכים זה עניין של הגדרה) לעשות, אך לכל דבר יש את הזמן שלו, כאשר יש לכם כאן ועכשיו ילדים צעירים, אין מה לעשות הם צריכים חלק גדול יותר מהזמן שלכם. כשהם היו תינוקות מצאתם את הזמן, אז למה כשהם גדלים פתאום הזמן שנתפנה מנוצל לדברים אחרים? הרי הם עדיין צריכים את תשומת ליבנו, רק באופן שונה. אין לי אלא להניח שלזה בוודאי יש מחיר. אם אנחנו מוכנים לשלם אותו או לא זו כבר החלטה אינדיבידואלית. כך או אחרת הזמן הזה של הילדים הוא חולף ומהר מאוד הם כבר גדולים והעולם שלהם מצמצם ממילא את הנוכחות שלנו, לכן אני לא מבינה איך אנחנו לא נלחמים עם כל מה שיש לנו כדי להיות איתם יותר זמן, אפילו דרך אגב במחיר של ביטול חוג בשביל זמן איכות עם ההורה, עם ההורים, עם האחים, זמן של משפחה באיזשהו אופן.

אחת הטענות שהושמעו אתמול באחת ההערות היא שקשר עם הורים אינו תלוי זמן ואפשר לפתח קשרים נהדרים בין הורים לילדים (לא היתה התייחסות לנושא האחים) ולזה אענה בוודאי שאפשר. אדם הוא חיה של הרגלים, אתה יכול להרגיל את הילדים שלך לפתח איתך קשר טוב גם אם אינך פנוי להם לאורך כל שעות היממה. ניתן גם לטעון שאינך יכול לדעת איך היה אם היית פנוי להם יותר, ייתכן שהמצב היה טוב יותר (אני מניחה שיש מקרים בהם ייתכן שפחות). בני אדם ככלל גם לומדים למצוא תחליפים כדי לספק את כל הצרכים שלהם וגם הילדים שלנו מתרגלים לעשות זאת. בכל מקרה, אין לראות במה שאמרתי דעה שיפוטית על הדרך בה אתם בוחרים לחיות. אני חושבת שזמן ביחד זה זמן היכרות ולמידה חשובה ויצירת קשרים שהיא קריטית לכל החיים. אני כן חושבת שההורות בעידן המודרני היא הורות נאורה תחת מיסוך. כי מה כבר לא אמרו לנו על הורות? ובאמת, אנחנו משתדלים להיות קשובים, להעמיד את הילד במרכז, להעניק לו את כל מה שאפשר, להעשיר אותו בכל צורה שמוכרים לנו, אבל בתכל'ס אנחנו בעיקר לא מעניקים להם את הזמן שהיה ראוי להעניק להם. הזמן המשותף נפרט לכל כך הרבה זוטות שכבר אין כוח - שיעורי בית, להתאמן בנגינה, חברים, חוגים, להתארגן לאירוע, מקלחות, אוכל, כן זמן מסך/לא זמן מסך, למה אתה לוקח לו? למה את צועקת? אנחנו מאחרים, להכניס לאוטו, להוציא, לאסוף, לכבס. אובייקטיבית אי אפשר לשנות את זה. מצד אחד זה לגמרי נכון, מן הצד השני זה עניין של סדר עדיפויות, לפעמים כל מה שצריך זה דווקא להרפות. 

השורה התחתונה של מה שרציתי להגיד זה שבלי משים, בעידננו המדרני, זו המשפחה שמשלמת את המחיר הכבד ביותר. אנחנו צריכים למצוא את הדרך לבלות יותר זמן עם הילדים ולילדים למצוא יותר זמן לשחק בינם לבין עצמם. המון מילים כבר נשפכו בנושא זמן האיכות, בנושא הדוגמא האישית שאנחנו נותנים לילדים שלנו, החשיבות של רב גילאיות (אחים זה משחק רב גילאי, בעוד שאם תחשבו על זה רוב הילדים נמצאים כל הזמן עם ילדים בני גילם, אילו הזדמנויות כבר יש להם להתערבבות רב גילאית וההתנסות הזו היא חשובה לכל הצדדים), תהליכי חיקוי של הילדים, תהליכי למידה, דחיית סיפוקים ועוד. השורה התחתונה היא שסופי שבוע זה פשוט לא מספיק, אי אפשר לחיות כל השבוע במקביל ובסוף השבוע להיפגש לדק. משפחה והאופן בו מתנהגים בתוך המשפחה זה דבר נרכש, לנסות לשנות את זה כבוגר, גם אם אתה בוגר מאוד מודע זה נורא קשה. אני אומרת את זה מניסיון, אני מאוד אוהבת את הורי, אבל אני מאוד מנסה לשנות במקומות הראויים לשינוי ואני עדיין נופלת פעמים רבות בפחים. אני אמנם מסגלת לעצמי דרכים חדשות, אך זהו תהליך לא קל ופעמים רבות כואב ודורסני ודורש אנרגיה ותשומת לב שהם לפעמים למעלה מיכולתי האנושית ולכן אני נוטה לצעוד בצעדים מדודים אך מלאי כוונה. 

אם אתם לא מרוצים מההתנהגות של הילדים שלכם או של הילדים שלכם בינם לבין עצמם, הדבר הטוב ביותר הוא שרגע אחד תעצרו ותביטו במראה, שם נמצא מה שראוי לתיקון. מספרים על סבו הפטרנלי של בנזוגי, שהיה רופא ילדים מפורסם, שכשהיו מגיעות אימהות צעירות ולחוצות עם כל מיני "בעיות" קרדינליות, הוא היה רוכן בשקט לעברן ולוחש מילה אחת "ואליום", האם הלחוצה מיד היתה נחרדת מעצם המחשבה לתת לנזר הבריאה ואליום, אז היה הרופא מחייך ומתקן "לא לילד, לך". וזה כל כך נכון, לא רק לגבי הבעיות בגינן רצים לרופא, אלא בגלל כל הראיה שלנו את הילדים. כדי שילד יתנהג כמו שהיית רוצה, אתה צריך להתנהג כמו שהיית רוצה ממנו. כשמה שהילדים שלך רואים, זה הורים עסוקים, מסתובבים סביב הסלולאריים החכמים שלהם כמו עכברים מורעלים ורואים סדרות זבל בטלוויזיה כדי לנקות את הראש והאינטראקציות לאורך השבוע הן בעיקר בעלות תכלית כלשהיא, הוא לומד הרבה גם על מהות המשפחה, על תפקוד בזמני לחץ, רק שנראה לי שהוא לא לומד את הדברים הנכונים.

לפעמים הדברים הגדולים ביותר לא נמצאים באופק אלא דווקא מתחת לאף. שם בדיוק גם נמצאת המשפחה שלנו והיא לא מובנת מעליה, רק שאין לה פה משל עצמה כדי לדרוש את זכויותיה ולכן עלינו לשמש לה כפה אם היא אכן חשובה לנו. המאבק על הבית הוא אכן המאבק הכי חשוב כי לבד ממתנת החיים והבריאות, אם יש מתנה שהולכת איתנו כל החיים היא המשפחה ואותה גם תמיד נצטרך בזמנים הקשים, לכן יש להעריך אותה עוד הרבה יותר כשהיא ככה בשגרה. עם כל הבלאגאן, האטרף והטירוף.

אין לי אספירציות להיות גורו מכל סוג שהוא ולכן לא תמצאו כאן עצות מועילות לחיים, אני בטח לא אספר לאף אחד איזו שינוי עליו לעבור, אם בכלל, ואיך. אני אישית נואשתי כבר מזמן מכל מיני אידיאולוגיות חובקות כל ואין זה משנה אם הן מדיפות ריח דתי, פוליטי, בעצם כל דרך חיים, בטח כאלה המבטיחות אושר או גמול כלשהו. מזמן הבנתי שמכיון שכולנו כל כך שונים לא יכול להיות מתכון אחד שמתאים לכל האנשים גם אם הוא רעיון יפה ואפילו נעלה. בעיני בעידן של אינדיבידואליזם האידיאולוגיה השלטת היחידה צריכה להיות "חיה ותן לחיות", ההתערבות חייבת להיות מינימאלית וביסודה כבוד. כן, אותו כבוד ישן וטוב - כבוד לעצמי, כבוד לאחר, כבוד לשונה, כבוד לחיים, כבוד לזכותו של כל אחד מאיתנו לחיות את חייו ואם אפשר על הצד הטוב ביותר. אני כותבת כאן את מחשבותיי, אינני מטיפה לאחרים לפעול כמוני, אני רחוקה מזה כרחוק מזרח ממערב (ואנא בלי להתפלסף על זה שבכדור הארץ העגול שלנו בסופו של דבר הם נפגשים). כפי שחזרתי ואמרתי, הבחירות שלי, בין אם הנקה מאוחרת, לינה משותפת, חינוך ביתי וכולי, הן בחירות שלי שמתאימות לי והן בהכרח לא יתאימו למישהו אחר, הן עוצבו במיוחד על ידי לעצמי והן גם לא מקור לשיפוט כזה או אחר על בחירות של אנשים אחרים. זו איננה קריאת "אחרי" וזהו איננו מניפסט מסיונרי, זהו קטע טקסט קטן שמציע לעשות רגע עצירה ולראות האם באמת הכל בסדר או שאולי בכל זאת צריך להקדיש קצת יותר למשפחה?