חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות ספורט. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ספורט. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 12 ביולי 2015

מדורת השבט הלאומני

הצעת החוק של שרון גל על עונש מוות למחבלים תגיע מחר (שזה כבר היום - ללמדכם שאני מתרשלת בכתיבה) לוועדת השרים לענייני חקיקה. מה קובעת ההצעה? שכל מי שמורשע באשמת רצח בנסיבות טרור דינו מוות. אולם הצעת החוק הספציפית הזאת מרחיבה את גבולות ישראל, ומציעה להחיל את החוק למעשה גם במה שעכשיו אנחנו קוראים לו "הגדה"  כי האגדה אומרת שאין שטחים כבושים, אבל יותר מזה כל מי שעסק ונמצא אשם בפעולת טרור בגינה נהרגו אזרחים, דינו יהיה מוות. יתרה, הצעת החוק אינה מתירה להמתיק את העונש וגם מוותרת על התנאי הקבוע בחוק כי עונש מוות יכול להיגזר רק בהחלטה פה אחד של הרכב השופטים וקובעת כי רוב רגיל בהרשעה מספק. בנוסף, בעוד שהחוק חל היום רק בבתי דין צבאיים, מציע גל להחיל את החוק גם על בתי המשפט המחוזיים.

גילוי נאות ולא מפתיע - אני מתנגדת לעונש מוות קטגורית, אני לא יכולה לומר את זה ברור יותר, אין זה משנה במי מדובר. אני סבורה בראש ובראשונה שאם נטילת חיים היא עבירה מוסרית, זו עבירה מוסרית שחלה על היחיד כמו גם על החברה ולכן, מבחינתי, אין לגיטימיות לעונש מוות תחת שום נסיבות כלל ועיקר. אני מניחה שלא הפתעתי אתכם ובכל זאת. אפשר למנות עוד עשרות סיבות נוספות לנושא עונש המוות - מחקרים שמוכיחים שמי שמבצע רצח, בטח מסיבות אידיאולוגיות, אינו נרתע מעונש מוות; עונש מוות שולל למעשה את הזכות לחיים - איש אינו רשאי ליטול חיים, גם לא של אדם שנטל חיים; עונש מוות אינו מבטא צדק אלא נותן לגיטימציה לנקמה חברתית לא על בסיס מוסרי; אין למדינה מנדט על חייו של אדם; אין בעונש מוות באמת שום פן של מניעה והוא בטח לא ימנע את מעשה הטרור הבא. יש שיכניסו לכאן את הרעש הבינלאומי הצפוי אם ישראל תתחיל ליישם עונש מוות, אלא שכל אלא מבחינתי תוספות מיותרות מהטעם הפשוט שעונש מוות אינו מוסרי בעיני נקודה. אדם יכול לבחור שלא להיות מוסרי, זו בחירה שלו שהשלכותיה יקרינו עליו ועל מעשיו ועשוים לפגוע בחפים מפשע, עם זאת חברה אינה יכולה להרשות לעצמה התנהלות שכזאת בהנחה שמטרתה לחיות חיים מוסריים. אם להרוג אנשים זה לא מוסרי, הרי שלהרוג אנשים שהרגו אנשים זה בהכרח גם לא מוסרי, גם אם נתפס כצודק. 

ההצעה של שרון גל היא דמגוגית, זה עוד ספין תקשורתי בתהליך הסובלימציה שעובר על דעת הקהל בישראל ומכשיר לבבות לשנאה ונועד לאט לאט לשחרר את העכבות הציבוריות ולגלוש על גל הלאומנות שהולך ומתחזק בחברה הישראלית היום. להצעה הזו יש סיכוי די טוב לעבור את ועדת השרים, אז תעבור ההצעה לכנסת, באופן עקרוני, גם בהינתן קולותיה המחוייבים לרעיון של ישראל ביתנו קשה לי להניח שההצעה תעבור, מה גם שהבוקר היועץ המשפטי לממשלה ויינשטיין הודיע שככל הנראה יאסור על חברי הכנסת להצביע על הצעת החוק במליאה עד לברור חוקיותה.

למעשה מ- 1948, עת הוקמה המדינה, קבוע בחוק עונש מוות בהתאם לחוק הבריטי שהיה נהוג בארץ וקבע כי כל עבירת רצח דינה עונש מוות. בשנת 1954 כנסת ישראל תיקנה את החוק והותירה את עונש המוות במקרים מיוחדים:
1. במקרים של העמדה לדין של נאצים ועוזריהם;
2.במקרים של מניעת פשע המוגדר כ"השמדת עם"; 
3. במקרים של בגידה;
4. כחלק מהתקנות לשעת חירום במקרים של עבירות טרור. 

המדיניות הבינלאומית של מדינות המערב ושל ארגונים כמו אמנסטי הוא ביטול עונש המוות. עד היום כבר יותר מ- 70% ממדינות העולם ביטלו את עונש המוות. דווקא ארה"ב היא היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל במדינות המערב (למשל רק ב-2005 ארה"ב חוקקה חוק פדרלי האוסר על הוצאה להורג של קטינים), אם כי מספר המדינות בתוך ארה"ב המבטלות את עונש המוות עולה בהתמדה. יש להיות כנים ולציין שרוב האמנות השוללות עונש מוות, מתירות למעשה עונש מוות במקרים מסויימים, חמורים ביותר וחריגים. מה שכמובן יכול לחזק את טענתו של שרון גל במקרה זה. אולם מה יש לחזק? הרי עונש המוות קבוע בחוק. ובכן למעשה מה שמציע גל זו אצבע קלה על ההדק. קתרזיס ישראלי נקמני מהסוג הזול ביותר, שנועד למעשה ללבות יצרים בתוך החברה ולא דבר מעבר לזה.

לטענת גל בדברי ההסבר שלו המובאים עם ההצעה לחוק, החלת עונש מוות תהווה גורם הרתעתי ותמנע עסקאות הכוללות שחרור מחבלים לפני ריצוי כל גזר הדין. להתנגד לשחרור מחבלים זה עניין לגיטימי לחלוטין, אולם הסיבה לשחרור מחבלים היא מדיניות ממשלה, לא העדר עונש מוות, בטח לא במקרה של ישראל בה קיים עונש מוות. אם הבעיה של גל היא שחרור מחבלים מדוע אין הצעת החוק עוסקת באיסור על עסקאות הכוללות שחרור מחבלים? הסיבה היא פשוטה, הצעת החוק הזו לא תעבור, אבל הדיה ישמעו למרחוק, זה מהלך פופוליסטי ומה שעצוב הוא לא עצם היותה, אלא רחשי הציבור הבאים לידי ביטוי ומוכיחים במידת מה שהסכסוך הישראלי פלסטיני מעקר מאיתנו את המוסר. מה שבמידה רבה היה הכוח שהבדיל את מדינת ישראל מהשכנים באיזור. אין בזאת כדי לטעון למוסריות ישראלית אבסולוטית, אלא יחסית בלבד. אגב לכן ההשוואה לסוריה כל הזמן מקוממת אותי - ממתי אנחנו רוצים שישוו אותנו לסוריה? באירוביזיון, בכדורגל, בכדורסל, בספורט בכלל ובתחומים רבים אחרים אנחנו משתדלים להיות חלק מאירופה, אבל כנראה שזה לא תופס ברמות של מוסר בינלאומי, אלא רק במקומות בהם נדרשת רוח ספורטיבית. 

התעמולה של שרון גל מקוממת אותי בעיקר כי היא מוכיחה מהם רחשי הלב הציבוריים ורמתם די מדכאת. היא מלמדת שלמרות שיש הסכמה ציבורית די רחבה לשתי מדינות, חוסר המעש המדיני מנתב את התסכול הזה לתחושה שאין אפשרות מדינית, מה שבאופן פשטני מביא את הציבור לפנות להתכנסות פנימית וללאומנות יתר המשולהבת על ידי מנהיגי הקואליציה. בסרטון שהפיץ אתמול קורא גל לשרים "להוכיח שהם חלק מהמחנה הלאומי" - עונש מוות למחבלים זו הוכחת נאמנות למדינה? זה להיות חלק מהציבור? האם התמיכה בעונש מוות היא חלק ממדורת השבט? כי אם כן הרי שעושה רושם שהשריפה פורצת את מעגל האבנים התוחם שלה. בפניה של גל לשרים הוא טוען כי "רוב העם תומך בהחלת עונש מוות למחבלים, כי הגיע הזמן להפסיק להכיל את הטרור" - אני לא יודעת על מה מסתמך שרון גל, אבל זו רק רטוריקה המתבססת על משחק מילים זול ובטח שלא על עובדות. הניסיון ליצור תחושה של המון שלם היא פופוליסטית וידועה. 

גל גם פנה אל הציבור בדף הפייסבוק שלו וביקש מתומכיו להעלות תמונות שלהם עם הכיתוב "גם אני תומך בעונש מוות למחבלים", פעולה לחלוטין לגיטימית בעידן הרשתות החברתיות. אלא שדף הפייסבוק של שרון גל התמלא בתמונות, גם בתמונות של קטינים עם הכתובת הזאת. יש משהו מאוד מעציב בקמפיינים הנעשים ברשת ומשתמשים בילדים למטרות פוליטיות. לראות ילדים ונוער בקמפיין הקודם של "לשנוא ערבים זה ערכים" ועכשיו לראות ילדים מנופפים בתמיכה בעונש מוות צריך לייצר בכולנו תחושת מבוכה. כמה קל להאשים את הצד השני בלימודים להסתה ולא לראות את אלה שבצד שלנו. זה מתקשר לכשל הקבוע שלנו לשפוט את עצמנו, להצדיק את מה שנעשה אצלנו בעוד אנחנו מזועזעים ממה עושים הפלסטינים. 

הצורך בהצדקה, באמונה הבלתי מתפשרת להסביר שאין לנו ברירה אלא לשנוא כי הצד השני כל כך נורא, הדמוניזציה הפנימית הזו שכבר חדרה לתוך גבולות החברה ומציירת כבוגדים גם אנשים בעלי דיעות שמאליות, כל אלה מסוכנים לחברה האזרחית בישראל. הם הסיבה שמורים מסוגו של אדם ורטה מוקעים, הם הסיבה לשכתוב ספרי אזרחות, הם הסיבה להפסיק ולבקר את עצמנו מחשש שנמצא לא כל כך מוסריים, הם הסיבה לשנאת עמותות השמאל והאשמתן באנטישמיות, הם הסיבה להתקוממות נגד החקירה של המג"ד נריה ישורון בעקבות הפצצת המרפאה ונאומו טרום ההפצצה. שמעתי היום את אשתו שואלת: "לחקור קצינים יהודיים? איפה נשמע דבר כזה?" - זה מעיד על היפוך יוצרות - ברור שצריך לחקור קצינים ישראלים, צריך לחקור בדיוק בגלל שישראל טוענת למוסריות. אדרבא יש חשיבות מרובה לחקר הקצין במקרה הפרטי הזה ובכל מקרה אחר בו יש חשש לפעולה בלתי מוסרית.הרי אם הכל מוסרי והכל נעשה נכון - יש בכך להוכיח את טענת ישראל ואם לא יש לישראל הזדמנות להוכיח שהיא אכן חותרת להיות מוסרית אפילו יותר. מי שתומך בצה"ל צריך להיות גאה על פתיחת חקירה, אם כי יש מי שיניח מראש שהחקירה "תוכיח" שהכל היה בסדר בסופו של דבר ועדיין החשיבות בפתיחת החקירה היא רבה.

כשאני שומעת אמירות המבטלות צורך בחקירת קצינים או כשאני שומעת אנשים מסבירים ששמאלנים שרוצים לחקור את פעולות צה"ל או מממנים עדויות של חיילים המעידות על פגיעה בזכויות אדם ופעולות בלתי מוסריות של צה"ל, הם בוגדים, אני בעיקר נמלאת דאגה. הסבטקסט של מי שאומר את זה הוא שיש מקרים כאלה אך אסור להם לצאת מתוך סולידריות ישראלית, זה כרגע הקונצנזוס אולי אך זה לא אומר שזה נכון. אני לא איבדתי תקווה שדעות שהיום נתפסות אקסצנטריות כמו שלי, יהיו כאלב שישרדו במבחן הזמן, עקרונית ההיסטוריה מוכיחה את זה לעיתים די קרובות. הטיוח על גבי טיוח של הדעת הציבורית סופו להתפוצץ לפנו בפרצוף.

אנחנו מ פ ח ד י ם זה לגמרי נכון, אנחנו בעיקר מפחדים להבין שברגע שנפסיק לבקר את עצמנו, נפסיק גם באמת לאהוב. אהבה אמיתית רואה את הסדקים ולא ממלאת אותם בבוטוקס.היא אוהבת למרות הסדקים. הציבור הישראלי היום כל כך מפחד מלהסתכל בבבואה שלו, זו הסיבה לגל העכור הזה ששוטף אותנו ומסמן מי שייך לשבט ומי לא. בינתיים, ממש לא מזמן, נתניהו החליט לקבור את הצעת החוק והבטיח שימנה צוות לבחינת הנושא. בכל מקרה זה לא משנה דבר ממה שכתבתי. הגרפיטי על הקיר ממשיך לכתוב את עצמו 

יום שישי, 28 במרץ 2014

10 ימים - מאזן אישי קצרצר

11 לילות ו- 10 ימים בנהזוג בחו"ל, קלי קלות. התכנון היה שהכל יתקתק כרגיל.

10 ימים יכולים להישמע כנצח או כרגע חולף. הכל שאלה של ספירה. 

כי 10 ימים הם גם (רשימה בסיסית בלבד): אינסוף ספרים להקריא, מאות הודעות טקסט טראנסאטלנטיות, מינימום 100 כוסות למלא רק לקטינא, 91 ארוחות ביתיות, מינימום 60 פעמים של פיקוח צחצוח שיניים, 30 נסיעות לפחות ליעדים משתנים, מינימום 20 פעמים לעזור לקטינא להתלבש, מינימום 30 מקלחות ילדים, 10 פוסטים, 20 אימוני נגינה, זמני לימוד, זמני יצירה, 8 שיעורי קפואירה, מינימום 7 מכונות כביסה (בהנחה שהחתול לא מקיא), ואפרופו חתול גם 6 ניקיונות של חול ועוד פעמיים לתוכית, 5 ריקוני פח, לקחת לחברים, לארח חברים, מינימום 7 אסיפת שיער לקוקו, 6 שיעורי מוסיקה, 3 שיעורי בלט, 2 שיעורי שחמט, 2 סיורים, שומרי הגן, מבוכים ודרקונים, שיעור היפ-הופ, קניות ואם אפשר 3 שיעורי התעמלות שלי ומינימום 3 ריצות.

10 ימים בנהזוג בחו"ל, יכול להיות קלי קלות אבל זה תלוי גם בנתוני הפתיחה. כאן היה הפספוס הראשון כי אני בכלל עוד סחבתי כאב אוזניים בשלהי מתקפת סינוסיטיס. ובאחת אתגר פשוט הפך לאתגר למתקדמים.

מחר בנהזוג חוזר וזה הזמן לסיכומים:

הטיפול בילדים היה משביע רצון כמעט שבוע ימים, עד שקטינא התעורר בלילה ה- 9 במתקפת שיעולים נבחנית שהדבר היחיד שהביא להרגעתה היה נשימות איטיות ומרגיעות בתוך הפריזר כשאמא מהווה מגן מפני הקור. בבוקר ה- 10, בעודי מנסה להתאושש מ- 3 שעות שינה ולהפשיר את הגב תוך שיחה ערה עם מזכירת הרופאה, החלה המרכזית לחוש מחושים בגרון. קפיצה קלה לרופאה ולה יש דלקת קלילה, לו יש זיהום במערכת הנשימה. לא אשמתי, מודה, אבל בכל מקרה אני לא מחזירה את הילדים באותו מצב בו הם עברו זמנית לחזקתי הבלעדית לפני 10 לילות. עמידה ביעדים? חלקית - 49.95% (היינו שליש חולֵה ושישית חולַה), נחשב? מצד שני, אם הבריאות היא לא פקטור, אז לגמרי שיחקתי אותה עם הילדים.

החתול לא עמד ביעדים, אבל כן בציפיות, והקיא (3 פעמים, אבל רק אחת על המיטה - אז למה להתלונן?)

התוכית לא הטילה בינתיים שום ביצה - שזה בכלל לא רע, אפילו מעל המצופה. 

אבל יש נקודות בונוס - פעמיים ים, קרקס, מוזיאון, תפירה של דברים שכבר הייתי צריכה לתפור מזמן, תשלום חשבונות, וגם להתחיל להתארגן על יום ההולדת של המרכזית שיחול בשבוע הבא. אבל הכי טוב - הבית נקי. הבית לגמרי נקי. לדעתי מגיעות פה נקודות על יוזמה ונחישות, חוצמזה שהפאנלים סייעו בהפשרת הגב... 

מה שכן ברמת העמידה ביעדים אישיים - טוב פה אני מקבלת נכשל, 33.3% (ריצה אחת, שיעור אחד). אבל כן כתבתי כל לילה, או בוקר הכל כל כך מטושטש, אז אולי נסכם על עובר. 

אז מה אנחנו לומדים מכל זה? שהכי חשוב שבנהזוג יהיה כאן בשבילי, עזבו אתכם מילדים מתגעגעים, מזמן איכות עם אבא, מזמן איכות עם בנהזוג. שיבוא כבר ואפשר יהיה לחזור לעשות ספורט. (כן, בכל צחוק יש שמץ של אמת, אני יודעת)

10 ימים שהבנזוג בחו"ל מסתיימים מחר, נראה לי שבבוקר עוד נצליח לדחוף עוגה לתנור לפני שניסע לשדה התעופה (נקרא לזה שיעור בישול כמובן). נחזור, נכניס כביסה למכונה, נושיב את כולם לאכול ת'עוגה ואני אצא לריצה. מזל שהבנזוג חוזר, אני אומרת לכם... 

יום שלישי, 25 במרץ 2014

נשברתי היום, אני מודה. בין סופר-אמא ולוחמת פמיניסטית לרצון להיות ולו רק פעם אחת עלמה במצוקה...

יום לא פשוט. ב-3 בבוקר, כשפירסמתי את הפוסט, נזכרתי מחדש כי מחסום העייפות הוא לא מושג ערטילאי כלל וכלל. אז מקלחת וספר וכשכבר סופסוף הרגשתי את השינה מגיעה, אזעקת האש של הבניין התחילה לפעול. שלושה ילדים ישנים ו"נא לפנות את הקומה". דילמה - קמים ויורדים למטה כדי לבדוק את הנושא ולנטרל את האזעקה? נשארים עם הילדים? מעירים את הילדים? אם הבנזוג היה בבית זו לא בעיה, אבל 3 ילדים לבד? בעודי חושבת (והמוח מתחיל שוב לדהור - ואולי זו חבורת גנבים שתתקוף ברגע שאפתח? ומה אם ארד למטה וזו באמת אזעקת אש? ומה אם זו לא אבל אני ארד והילדים יתעוררו?) אני עומדת ליד הדלת, לא סגורה על עצמי ושומעת את השכן יוצא לנטרל את האזעקה. דילמה נפתרה. אפשר לישון. 

9:40 אני מתעוררת, הגדולים כבר מחוץ למיטות, אני תחת הרושם שעדיין מוקדם. מסתבר שיש לי עשרים דקות לצאת מהבית ולהגיע עם הילדים לפעילות ביער. נחמד שהיום היחיד שאף אחד לא מעיר אותי הוא היום הכי לא נכון. "אבל אמא", אומר הבכור המופלא בכנות מתוקה, "כשלא התעוררת נתתי לך לישון כי חשבתי שאת זקוקה לזה". הייתי צריכה לתת לו מדליה, אני מניחה שיותר הוא לא יחשוב ככה (מגיע לי, אשכרה מגיע לי). בוקר כזה והכל מתהפך. כל התיכנונים הקולינריים התפוגגו באחת ויש צורך בתוכנית ב'. לא הכנתי כזאת, אבל היא מתגבשת. 2 פיתות במיקרו מספיקות בדיוק להתלבש ולצרוח הוראות כאחוזת אמוק והילד כבר מתחיל לפקפק בזה שצריך בכלל לפרגן לי משהו. סבב שני של פיתות - שטיפת פה ונעליים. מורחת ובינתיים ממשיכה לחלק הוראות. שתיה לילדים וקפה לקחת לי. חותכת ירקות, ילדים אורזים תיקים, הם קצת רועדים, אולי זה בגלל שהם אף פעם לא עבדו כל כך מהר תחת אש. יוצאים. מסבירה שהפעם לא אשאר ביער, אני צריכה להתקלח. הם מהנהנים, אולי זו הבנה ואולי רק הפחד. נסיעה עצבנית ומהירה בלי מכונית ספורט ועל כבישים ישראליים. מגיעים ליער בקצת איחור והמדריכה של הגדול מזכירה לי שהיום ההורים איתם במחנה. השפה התחתונה שלי מתחילה לרטוט ואין לי קפה לדרך חזרה. המדריכה מסתבר מחבקת גם עצים אבל גם אנשים, "הרבה הורים לא יוכלו להגיע", היא מנסה לנחם. אבל ברגע זה בדיוק, אצלי כלום לא פועל חוץ מרגשות אשם. הגדול מנסה להיות אמיץ, אני לא מוצאת מילים וממלמלת שבשבוע הבא אני אהיה איתם כל הפעילות. מחבקת ומתנצלת ושולחת ילד ממש עצוב לפעילות הורים בלי הורים בדיוק כשאבא עדיין בנסיעה.

מאוכזבת מעצמי אני נכנסת לאוטו, אכולת רגשות אשם שלא בדקתי מייל בבוקר, שלא הייתי מעודכנת. לא צריך לספר לי שיש אכזבות קשות מאלה בחיים או שהילד ישרוד זו לא הנקודה. הוא כל כך חיכה לפעילות הורים זו ואני איכזבתי. כן הוא ישרוד, כן מה שלא הורג וגו'. אבל בנושא ההורות שלי והציפיות שלי מעצמי - אני מצפה מעצמי לא לאכזב, בטח לא בדברים הכל כך פשוטים. כל הקלישאות, נכונות ככל שיהיו, על זה שאנחנו רק בני אדם זה נכון, זה גם נכון שזה לקח שכל אחד מאיתנו לומד בחיים. לגמרי לא קשור. למדתי להתקדם הלאה, אבל זה יושב לי על הלב. יושב לי על הלב שפעלתי לא נכון היום. זה מותר וזהעובר. ואם אלמד מזה מה טוב. נקווה שבפעם הבאה שיתנו לי לישון עד מאוחר לפחות אני אצליח להגיד תודה לפני שאבלע לתוך ההמולה.

מכאן ואילך היום שלי השתפר, וזה יפה כי לא נראה היה שיש לזה סיכוי. ועזבו את כל ה"היה יכול להיות יותר גרוע", באותו רגע זה היה הכי גרוע ואף אחד לא היה שם להחליף אותי. לאורך היום ניסיתי להבין את המקום שלי בתוך הסיפור הזה וקלטתי את מה שכבר ידעתי מזמן. אני לא יודעת להיות עלמה במצוקה. אני תמיד בסדר. אף פעם לא צריכה עזרה, תמיד בשליטה, תמיד מתמודדת ויכולה להתמודד אם יזרקו עלי עוד משהו. מה זה אומר השיריון הזה שעטיתי על עצמי? הצורך הזה בלהוכיח שאני תמיד יכולה? האם זה המילכוד הפמיניסטי שלנו? הוי לו יכולתי לרגע להיכנס לדמות של עלמה במצוקה, לקרוס לזרועות הנסיך שלי ולדעת שהוא יעשה את הכל. יש נסיך, הוא יודע לעשות את הכל, אני לא רואה אותי מתרגלת אזעקות של עלמה במצוקה. 

אני מניחה שלקחתי את זה לכיוון המגדרי כי זה גם מה שליווה אותי כל היום ברקע של החיים החיצוניים. קמתי בבוקר לגלות ידיעה שעיריית רחובות מעניקה את הזכות לעובדות (נשים בלבד, כן?) לקחת ביום מרוכז אחד חצי יום חופש לצורך הכנות לחג ולעבוד או בבוקר או אחה"צ לפי בחירתן. טוב, מה אתם מתפלאים זה ברור? הרי זו הדילמה של כל אשת קריירה. עכשיו פירגנו לנשים זמן כדי שיוכלו לנקות ולהתארגן לחג ואתן מתקוממות? הראיה הפטריאכלית והגברית שובניסטית הזו היא לגמרי חלק מהסאב-טקסט של להיות אישה בישראל. אין שוויון - יש נשים אמונות על הבית וכל הכרוך בזה וכל עוד המטלות המוגדרות שלהן לא נפגעות, הן גם יכולות לנסות לעבוד קצת מחוץ לבית, מה רע? אפשר לשחרר להן חבל.והנה המשחק הדואלי הזה בין "איך היא עושה את כל זה?" מול הטבעיות החברתית בראייה שאלה אכן תפקידיה של האישה.

אבל לא רק זה, גם 30 ארגוני נשים איחדו כוחות לקמפיין משותף שמטרתו להכניס יותר נשים לשיח המדיני ביטחוני, כי בשיח הזה כמעט ואין קול נשי, בטח לא בתוך מקבלי ההחלטות, וגם לא בגופים המייעצים. והנה שוב המשחק הדואלי הזה בין ההצהרות למצוי. בין דה יורה - תיקון חוק שוויון זכויות האישה לבין המצב דה פקטו - אין ייצוג שוויוני של נשים. נשים מודרות מהשיח הזה, כי הן שוות, אבל הן לא. כי זה מוכיח שהדרך ארוכה והמאבק הוא מאבק של כולנו, בטח לא רק של נשים. כל עוד זה המצב בשטח, כל עוד אני נספרת כחלק מבית אב בעיניים רשמיות (בכלל הטרמינולוגיה הזו שבד עליה הכלח), כל עוד אני אוטומטית עקרת בית אם אינני עובדת אבל אם אתה אינך עובד אתה מחוסר תעסוקה (תקראו לזה גם מאותגר עבודה מבחינתי), כל עוד אני נכנסת עדיין בחוגים מסויימים תחת קטגוריות ה"בנות" (והאימוץ הנשי של המושג לא מעניק לזה את העוצמות שהעניק האימוץ מחדש של הכינוי -Nigger בקהילה השחורה בארה"ב), כל עוד נשים לא מיוצגות (ובטח לא בהתאם לכוחן באוכלוסיה) במקום שבו מתקבלות ההחלטות החשובות ביותר, אז אין שוויון, יש שיח של שוויון והוא עדיין בשוליים. ממש כמו העובדה שנשים שמהוות מחצית מהאולוסיה ונספרות כמיעוט.  

אבל לא רק זה, כל הסיפור המחודש של הטרדה מינית שהיתה או לא היתה לפני 15 שנה שמרגישה כמו סיכול פוליטי מחד (כמה כבר אפשר לדבר על העיתוי?), אך מאידך אם אכן זה קרה... ומה זה אומר אם המשטרה לא תפתח בחקירה (כפי שמסתמן)? זה קרה? זה לא קרה? זה קרבן פוליטי? זאת קרבן הטרדה? כל השיח הציבורי שנע בין לחרוץ את דינו או לפקפק בגירסתה. בין אם זה נכון ובין אם לא, ואני מניחה שדיון ציבורי אמיתי צריך להתקיים כאשר רב הנגלה על הנסתר, שוב עולים מחדש כל הקולות המצקצקצים על "הטרדה מינית - הכצעקתה?" היחס המזלזל שעולה בנושא כלפי נשים שבאמת היו קורבן להטרדה מינית (ולא באמת ניתן לכמת אותה כי מה שנראה לאחת כמו הטרדה בוטה יכול להיראות לאחרת כמו משהו שפשוט צריך להתעלם ממנו) ויותר מזה לפי כמות העדויות ברשת החברתית כנראה שמרבית הנשים יחוו הטרדה מינית בשלב כלשהו של חייהן. הוא בלתי נסבל. אני אומרת את זה כי גם אני בחרתי בשתיקה כבר לפני 18 שנה וגם לי היא יושבת על הלב למרות שהמשכתי הלאה וגם אני רואה אותו מדי פעם וגם את אשתו ואני נושכת שפתיי וממשיכה (סיבותיי עימי). נשים, מסתבר, שותקות כי הן מתגברות על מכשולים ומתקדמות הלאה. אבל לפעמים גם מותר להן להחליט לעשות מעשה. תהא החלטתה של האישה אשר תהא, חברה שוויונית אמיתית תדע לקבל את העובדה שלפעמים כל מה שצריך זה טריגר אחד. ומה שהתיישן בחוק, לא תמיד מתיישן בנפש. 

איך הגעתי לכאן? כן, הגעתי לזה בגלל שלפעמים גם להיות רק סופר-אמא זה בלתי אפשרי. הבחירה שלי נראית אולי לאחרים מהצד כמו בחירה קלה באיזשהו אופן. כמה זה כבר יכול להיות קשה להיות בבית עם הילדים כל היום? מעולם בחיי, גם לא בתקופות שעבדתי בשלוש עבודות והייתי סטודנטית, לא עבדתי כל כך קשה ולא נאבקתי על הוכחת השוויון (ומעבר לו) כמו בתקופה הזו שאני רק וטוטאלית אמא. לפעמים, למרות שאני יכולה לתקן את הפנצ'ר (עם וסט זוהר) בזמן שאני מקריאה לילדים (שבתוך האוטו) סיפור (לכל מקום אנחנו נוסעים עם ספרים) ועוד בקולות מתחלפים (ולא בגלל המאמץ), להגיע הביתה לבשל ארוחה, להעביר שיעור במורס, לעשות ניסויי חשמל, ללוות את הילדים בפסנתר בזמן שהם מתאמנים, לקלח, לארגן, לצייר, ולהיות רעננה לארוחת ערב, דווקא פתאום כשהילד שלי הולך לפעילות הורים ואני לא מצטרפת, מכל הדברים האחרים שקורים, אני נשברת. אחר כך אני אוספת, מתאפסת וחוזרת להיות סופר-אמא וכשהם הולכים לישון, אני נזכרת שחוץ מהכל, אני גם כותבת. 

יום שבת, 31 באוגוסט 2013

לא מוצאת שם טוב לפוסט

היה לי סופשבוע עצל במיוחד, על אף שתי הריצות שהצלחתי לדחוף איכשהו. זה עשוי להיות ממכר, גם הריצות וגם העצלות. 10 שנות הורות אינטנסיבית במיוחד והנה כבר שנה וקצת שאני מגלה עד כמה גיחה קצרה מתוך היומיום משפרת את החיים. זה התחיל שבנזוגי פוטר מעבודתו והתחלתי לקחת לי זמני ריצה קבועים תוך סימון ריצת הלילה של תל אביב כיעד. תמיד הייתי טיפוס ספורטיבי ואז פגשתי אותו, את בנזוגי שרעיון הכושר מחליק ממנו כמו ביצה על טפלון ולא נדבק וספורט אקסטרים זה רק ב- Playstation או עם הילדים ב- wii. ולחזור לרוץ, לתחושה של הגוף כשהוא מתאמץ, לאמונה בעצמך וביכולת שלך, לסיפוק, לאנדורפינים זה היה כמו לחזור לעצמי (פאוזה של התלוצצות עצמית על הקילוגרמים שנשררו בדרך לגילוי המחודש. נגמר).

ריצת הלילה בתל אביב עברה מצוין והוכיחה לי שאני לא בנאדם שאוהב תחרויות, שלהתחכח ביד מיוזעת, מסוקסת ככל שתהיה, יכול לעורר בי רצון להקיא שבוע ושלרוץ זה הכי כיף לבד, מקסימום עם חברה. התמכרתי וגיליתי שתמיד אפשר למצוא לזה זמן אפילו בתוך האינטנסיביות האינסופית של ההורות. וזה עוד בלי להביא את הסאב-קונטקסט של מה שזה עושה לילדים, ממש דוגמא ומופת. 

אבל העשייה העצמית ומציאת הזמן לא נגמרו כאן - הם המשיכו עם התנדבות לועד הבנין (טעות. טועים. טעיתי.), ואז בחירה ליו"ר ועד השכונה (אין לי תרוץ, פעם שניה מורה על איתגור בתחום הפקת לקחים. סתם - אני רק לא רוצה להיכנס להסברים על האמונה שלי בדבר העשייה הקהילתי וגם שוב למצב את עצמי כנותנת דוגמא לילדים זה מתחיל להישמע מייגע). ואז התחלתי למצוא זמן לכתיבה ואז התחיל הבלוג ופתאום יש זמן להכל. אמא שלי כל הזמן חששה שאלך לאיבוד בתוך החינוך הביתי, מעולם לא אבדה לי דרכי אבל כנראה שמבחוץ זה היה נראה לא משכנע. כולם חשבו שאין יותר קרן, נשארה רק אמא. לא הלכתי לאיבוד ועוד שלושה שבועות אני אפילו נוסעת עם בנזוגי לראשונה לחו"ל לבד. 

מה שגיליתי פתאום זה שבעשר השנים האחרונות, בהן לפחות בעיני הרשויות אני עקרת בית, למדתי יותר מאשר בכל 20 שנות השכלתי הפורמלית (בלי להחשיב גנים), שיכללתי את עצמי בהמון אופני וחלקם יצירתיים במיוחד ובכלל לא הלכתי לאיבוד, רק התפתחתי. ומתוך זה אני יודעת היום שהמשימה לגדל את ילדיי בבית לא העלימה אותי, שש אותיות קדימה ובמקום ל' צ' והנה מה שקרה לי התעצמתי (ולא רק בגלל שאני חזקה יותר עכשיו שאני רצה. הקטנוניות). 

אז מה עכשיו? עכשיו כשאני יודעת שיש זמן להכל, החלטתי על פרוייקט חדש - יש לי סיפור ילדים שמאס בישיבה בכונן המחשב והוא רוצה לפרוץ החוצה. הסנונית הראשונה שאולי תביא ליציאתם מהכונן של עוד חברים. ומה שנותר לי לפצח זה איך לעשות את זה. בכל מקרה נראה לי שזה ערב של תחילת שבוע חדש אפילו יותר משעשע מקודמו. ודרך אגב, התוכית אלברטה מתאוששת ומוסרת ד"ש.