מצעד החיבוקים הלבביים ממשכן הכנסת מסתיים, תכף תתכנס הממשלה ה- 34 לישיבת הממשלה הראשונה שלה. ואני יכולה להגיד בוודאות שלא הייתי רוצה להיות זבוב על הקיר שם. לא, לא מחשש מתנועות הכפיים הלא מבוקרות של רגב, סליחה של שרת התרבות החדשה. אם כי, לו הייתי זבוב שחור ומעצבן וכבר הייתי מוצאת את עצמי שם, הייתי לוכדת את תשומת ליבה של רגב ומתיישבת על הראש של דני דנון או אולי של אקוניס (למען האמת הם די מבלבלים). מקסימום, אם מכת המוות הזבובי שלי היתה באה מכאפה של מירי רגב על ראשו של דני דנון, הייתי מתה בתחושה זכה של אושר. אושר זבובי, קטנוני, אבל אושר.
אוקסימורון, זה מה שזה. ממשלה אוקסימורונית. מינויים אוקסימורוניים. בשם המשילות נתבשרנו לפני כחצי שנה שיש ללכת לבחירות והנה לנו ממשלה חדשה שעלתה בכספים וערכים וכבר עם השבעתה מכין ראש הממשלה בנאומו גם את נפילתה בטרם עת של זו, או לפחות מנבא את חוסר יכולתה לבצע משהו אם לא תורחב. אוקסימורון.
בשם הקואליציה הצרה, קיבלנו ממשלה כל כך רחבה ובזבזנית שלא נותר אלא לשאול את השאלה המתבקשת היחידה שהיא בכלל לא פרסונלית אלא לחלוטין ערכית - בשם איזו ערכיות ציבורית ניתן להצדיק את המינויים לשר ללא תיק או לשר לענייני קדרת לפרקונים אבודה? איך לעזאזל נבחרי ציבור, שבחירתם בפוליטיקה אמורה להיות על הטיקט של "באנו לשנות" או לפחות לשפר, מוכנים לקחת את התפקידים האלה? שום סמכות ביצועית, שום חשיבות מדינית/פוליטית/חברתית, מינוי שאין בו דבר מלבד הנאה אישית ממנעמי שלטון כי אפילו כבוד אין בו. המטמורפוזה הושלמה, אפילו מראית עין אין. הבחירות לממשלה הזו הן בחירות למיקסום ההנאה של אנשים שלא יעשו כלום ואחר כך יסבירו שזה בגללכם כי לא בחרתם נכון אז בואו ננסה את שוב והפעם - תנו כתף, תהיו בני אדם, תצביעו נתניהו כי אם 4 פעמים (כן, אני כבר כוללת את זו) זה לא עבד, אז אולי בפעם ה- 5?
זה כבר לא משנה אם הממשלה הזו תרסק את נתניהו סופית מבחינה פוליטית, אגב אני לא בונה על זה, הריסוק הוא לא ברמת הפוליטיקה של שמאל ימין או גושים אידיאולוגיים. זה העדר ערכיות בסיסית של כבוד למשרה, של טובת המדינה לפני טובת ההנאה האישית. במדינה בה זוגות צעירים לא מצליחים להגיע לדירה אלא אם כן יעברו להתנחלות, של משפחות שלא יודעות איך להתגבר על החוב לבנק, חברי הקואליציה לא יכולים להסתפק במשכורתם כחברי כנסת ולפעול למען המטרה לשמה הם בתפקידם, חלילה, הם פה כדי לקבל מינוי ואת המינוי הזה הם יקבלו. פני המינוי הריק כפניו הריקים של המתמנה ופניו האפורים והחלולים של הממנה. ואנחנו שותקים. יושבים מול מסך הטלוויזיה ורואים את הקרקס הפוליטי הצוהל והמחובק של אנשים שלא סובלים אחד את השני, אבל סידרו לעצמם ת'פנסיה.
זה אפילו לא סאטירה מתוחכמת - האנשים הלא מתאימים במקומות הלא מתאימים זה הכי מכנה משותף נמוך, לכן מאז ומעולם הם דרך די בטוחה לעורר צחוק. אבל התופעה של צחוק דווקא במצבים מסכני חיים היא ידועה. ברור שזו שיחת היום,כמעט כל מינוי מרגיש כמו הרמה להנחתה. התבוננות בממשלת נתניהו הרביעית היא כמו מיצג אור-קולי של אוקסימורון כמעט בלתי אפשרי. אפילו לא זה, זה תאטרון של אבסורד. נכתב במציאות נטולת משמעות, סאבטקסט בתוך אדישות. לאף אחד כבר לא אכפת. זה מה שמפחיד. כי כשמפסיק להיות אכפת, לרוב תופעות חברתיות לא רצויות רואות בזה הזמנה. זה מזין את עצמו.
בתוך התאטרון המשתתף הזה הקהל יכול להחליט שעיניו לא מכוסות, הוא רק מעדיף שההוראה תבוא מלמעלה. אבל כשהאזרח מספר אחד שלנו בחלל הוא דנון, הלמעלה נראה לא מבטיח. אם זו תקרת הזכוכית - אז עזבו, כשהחיים נותנים לך תקרת זכוכית עדיף לבנות אקווריום ולנסות לתפוס מקום ליד משאבת החמצן. היו דגים ותודה על השלום*. אה, בעצם גם שלום אין.
*היו שלום ותודה על הדגים (דאגלאס אדאמס)
אוקסימורון, זה מה שזה. ממשלה אוקסימורונית. מינויים אוקסימורוניים. בשם המשילות נתבשרנו לפני כחצי שנה שיש ללכת לבחירות והנה לנו ממשלה חדשה שעלתה בכספים וערכים וכבר עם השבעתה מכין ראש הממשלה בנאומו גם את נפילתה בטרם עת של זו, או לפחות מנבא את חוסר יכולתה לבצע משהו אם לא תורחב. אוקסימורון.
בשם הקואליציה הצרה, קיבלנו ממשלה כל כך רחבה ובזבזנית שלא נותר אלא לשאול את השאלה המתבקשת היחידה שהיא בכלל לא פרסונלית אלא לחלוטין ערכית - בשם איזו ערכיות ציבורית ניתן להצדיק את המינויים לשר ללא תיק או לשר לענייני קדרת לפרקונים אבודה? איך לעזאזל נבחרי ציבור, שבחירתם בפוליטיקה אמורה להיות על הטיקט של "באנו לשנות" או לפחות לשפר, מוכנים לקחת את התפקידים האלה? שום סמכות ביצועית, שום חשיבות מדינית/פוליטית/חברתית, מינוי שאין בו דבר מלבד הנאה אישית ממנעמי שלטון כי אפילו כבוד אין בו. המטמורפוזה הושלמה, אפילו מראית עין אין. הבחירות לממשלה הזו הן בחירות למיקסום ההנאה של אנשים שלא יעשו כלום ואחר כך יסבירו שזה בגללכם כי לא בחרתם נכון אז בואו ננסה את שוב והפעם - תנו כתף, תהיו בני אדם, תצביעו נתניהו כי אם 4 פעמים (כן, אני כבר כוללת את זו) זה לא עבד, אז אולי בפעם ה- 5?
זה כבר לא משנה אם הממשלה הזו תרסק את נתניהו סופית מבחינה פוליטית, אגב אני לא בונה על זה, הריסוק הוא לא ברמת הפוליטיקה של שמאל ימין או גושים אידיאולוגיים. זה העדר ערכיות בסיסית של כבוד למשרה, של טובת המדינה לפני טובת ההנאה האישית. במדינה בה זוגות צעירים לא מצליחים להגיע לדירה אלא אם כן יעברו להתנחלות, של משפחות שלא יודעות איך להתגבר על החוב לבנק, חברי הקואליציה לא יכולים להסתפק במשכורתם כחברי כנסת ולפעול למען המטרה לשמה הם בתפקידם, חלילה, הם פה כדי לקבל מינוי ואת המינוי הזה הם יקבלו. פני המינוי הריק כפניו הריקים של המתמנה ופניו האפורים והחלולים של הממנה. ואנחנו שותקים. יושבים מול מסך הטלוויזיה ורואים את הקרקס הפוליטי הצוהל והמחובק של אנשים שלא סובלים אחד את השני, אבל סידרו לעצמם ת'פנסיה.
זה אפילו לא סאטירה מתוחכמת - האנשים הלא מתאימים במקומות הלא מתאימים זה הכי מכנה משותף נמוך, לכן מאז ומעולם הם דרך די בטוחה לעורר צחוק. אבל התופעה של צחוק דווקא במצבים מסכני חיים היא ידועה. ברור שזו שיחת היום,כמעט כל מינוי מרגיש כמו הרמה להנחתה. התבוננות בממשלת נתניהו הרביעית היא כמו מיצג אור-קולי של אוקסימורון כמעט בלתי אפשרי. אפילו לא זה, זה תאטרון של אבסורד. נכתב במציאות נטולת משמעות, סאבטקסט בתוך אדישות. לאף אחד כבר לא אכפת. זה מה שמפחיד. כי כשמפסיק להיות אכפת, לרוב תופעות חברתיות לא רצויות רואות בזה הזמנה. זה מזין את עצמו.
בתוך התאטרון המשתתף הזה הקהל יכול להחליט שעיניו לא מכוסות, הוא רק מעדיף שההוראה תבוא מלמעלה. אבל כשהאזרח מספר אחד שלנו בחלל הוא דנון, הלמעלה נראה לא מבטיח. אם זו תקרת הזכוכית - אז עזבו, כשהחיים נותנים לך תקרת זכוכית עדיף לבנות אקווריום ולנסות לתפוס מקום ליד משאבת החמצן. היו דגים ותודה על השלום*. אה, בעצם גם שלום אין.
*היו שלום ותודה על הדגים (דאגלאס אדאמס)
