חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות טכניקה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות טכניקה. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 3 בינואר 2015

מגבלות התפיסה של הילד הן קו הכיול ההורי

אני מוצאת את עצמי תוהה יותר מדי פעמים למה אנשים מחליטים לעשות ילדים, לפעמים אני חושבת שזוגות מחליטים להביא ילדים רק בגלל שהחברה מצפה מהם להביא ילדים, סתם קונבנציה שמעטים מאוד מערערים עליה. אבל קונבנציה, לא קונבנציה, אנשים נוטים לשכוח שההחלטה להביא ילדים לא משפיעה רק על חייהם שלהם, אלא משפיעה על עוד אנשים ובעיקר על הילדים עצמם. איכשהו פעמים נדמה לי שזו החלטה שהנוגעים בדבר לא חשבו עליה עד הסוף והמחיר שילדים משלמים עליה הוא כבד מדי. הורות היא לא חובה, אבל היא בטח לא נעשית על הדרך, אגב אורחא. אין מחוייבות ואחריות גדולות יותר מהורות במישור האישי שאנחנו לוקחים על עצמנו.

כל פעם שאני רואה ילד לבד שעות על שעות, או הורה שיושב עסוק בעינייניו ולידו ילד שלא מתייחסים אליו, או הורה שלא מפסיק להתלונן, משהו נשבר לי בלב. כן הנטל הזה שנקרא הורות הוא גדול, כן הוא לא תמיד כיף, כן הוא דורש אחריות שמעבר והוא אף פעם לא נגמר. אבל אני רואה יותר מדי הורים שמעבירים את ההורות על יד. הפריבלגיה שלי להיות כל היום עם הילדים היא לא נקודת ההשוואה שלי, אל דאגה. אבל מסביב מתגברת תופעת ה"הורה הטכני" (טכנומאטר וטכנופאטר), הורים שעובדים לפי איזו רשימת מטלות מנטלית, אפילו זמן האיכות הוא משהו שצריך לעשות עליו וי.

אנחנו עובדים בשבילם, רושמים אותם לחוגים, דואגים להם לצהרונים, קונים להם, מארגנים להם, חיים בשבילם, ובכל זאת לא על זה אני מדברת. אני שומעת מהרבה הורים, טובים, אוהבים ומודעים, שיש איזושהי חריקה בתוך המשפחה, שיש הרבה מתח וכעסים. לרוב ההורה לא יבין איך זה יכול להיות, הרי הוא עושה כל כך הרבה למען ילדיו. אבל הבעיה היא לא שההורה לא עושה מספיק, אלא שלפעמים בתוך כל הרצון הטוב, הוא מפספס את המקום הנכון לעשייה ומשקיע המון משאבים במקומות שפחות חשוב. 

הבעיה לדעתי נעוצה בנקודת הייחוס, כמו כל מערכת יש לכולנו נקודת ייחוס פרטית, מקום ההתחלה. העניין הוא שגם אם נקודת ראשית הצירים היא זהה להורה ולילד, מערכת הצירים וכיוונה שונה מהותית בין ההורה לילד. כהורים אנחנו מבקשים לכייל את הילד לצירים שלנו, אנחנו יכולים לקרוא לזה חינוך, עם כל הניסיון שלנו להבין את הילד, אנחנו לרוב נרצה שהוא יראה את הדברים מנקודת המבט שלנו ויתיישר. אבל כמו שהילד לא בגובה שלנו, הוא גם לא בעל תפיסה כמו שלנו ולכן מה שיראה לנו הגיוני כל כך יהיה לעיתים נשגב מבינתו. בעוד מבוגרים אחרים רואים משהו אחרת מאיתנו, אנחנו מנסים לייצר תיאום ציפיות הדדי, דווקא עם הילדים שלנו אנחנו לרוב מבנים את הציפיות בצורה חד-צדדית. אם נבין טוב יותר את יכולת התפיסה של הילד, נוכל לייתר אי הבנות מרובות ולא להאיץ את מנגנון ההתפתחות התפיסתית הטבעי שלו. כמו בהרבה מערכות אחרות האצת תהליך באופן לא טבעי, היא לרוב שלילית ומלווה בתופעות לוואי.  

הורים באים בדרישות נורא ברורות לגבי איך הילדים שלהם צריכים להתנהג, אך כמו במקרה הגמל שלא רואה את הדבשת של עצמו, הם לא רואים איך שהם מתנהגים והפער בין ההתנהגויות הוא גדול. זו לא רק העובדה שהורים לעיתים כועסים על ההתנהגות של הילדים שבעיקר משקפת את ההתנהגות שלהם, אם כי גם זו נקודה כואבת. ההורים שדורשים מהילדים שלהם להיות מנומסים בעוד הם רחוקים מנימוס כרחוק מזרח ממערב, או ההורים שצועקים כל הזמן וכועסים שהילדים שלהם צועקים גם, או ההורים שתקועים בתוך הסמארטפונים שלהם ולא מבינים למה הילדים שלהם גם עושים את זה, או שרוצים שהילדים יהיו מחוייבים לארוחות משפחתיות בעוד שהם לא באמת עושים כל מאמץ. אני לא מתכוונת לחנך את הורים מחדש, למרות שהייתי רוצה לעשות את זה לפעמים. מה שכואב לי זה בעיקר חוסר הרצון של הורים באמת להיות הורים, על כל המשתמע מזה.

להכין סנדביצ'ים (אני עומדת בסירובי לקרוא להם כריכים) לגן או לבית הספר, לדאוג לארוחות, ללכת לאספות הורים בבית הספר או להתנדב לועד הורים לא עושה אותך באמת הורה טוב או מעורב, זה בהחלט טוב ויפה אבל זה לא המדד, בעיקר לא לפי קנה המידה של הילד, שיכול להעריך את זה רק כמובן לא כמו שאנחנו היינו רוצים שיעריך. לעיתים אני חושבת שהורים בטוחים שמה שמגדיר אותם כהורים זה ביצוע המשימות המינימליות המתחייבות מכל הסיפור הזה שנקרא הורות. אני לא מדברת על מקרי קצה, אלא על הורים כמו שהסטטיסטיקה אוהבת לקרוא להם "נורמטיביים".

אני תוהה אם לא אחת מהסיבות להתנהגות מוחצנת יותר ולמתחים בתא המשפחתי ובקשר בין הורים לילדים, וברור שיש סיבות רבות אחרות, היא הנתק בקשר בין הורים לילדים. והנתק הוא לא כי אין מעורבות, זה מה שמתסכל, הנתק הוא למרות המעורבות. בעיניי זה בעיקר בגלל שילד רוצה מעורבות אחרת עם ההורים שלו. ייתכן שאני טועה. כן, זה לא אצל כולם, אבל זה כן נמצא ואני חושבת שהרבה מאיתנו או שלא רואים אותו או שמסבירים אותו בהמון סיבות אחרות. זה איכשהו תמיד "הנוער של היום", או הטכנולוגיה, או רמת החשיפה או כמות השעות המטורפת שצריך להשקיע בעבודה או אלף ואחת סיבות אחרות. מתי באמת ישבתם ובחנתם מה אתם עושים בשביל הקשר עם הילדים חוץ מכל הדברים הטכניים שאתם עושים? כן, חוץ מלהתפרנס, להאכיל, לכבס, לנקות, לבדוק שהם הכינו שיעורים, ללכת לפעילויות שבית הספר/הגן מחייב, להלביש, לנגב את הטוסיק, כל הדברים האלה ועוד הם נפלאים והם אכן השקעה בילדים, אך כל הדברים האלה הם עדיין לא תחליף לקשר.

יש כל כך הרבה דברים שאנחנו עושים ואחראיים עליהם במשך היום, יש המון דברים שאנחנו עושים למענם, אך מה אנחנו עושים איתם שהוא כיף? רק כיף. כתבתי פעם על אתגר ה- 30 דקות ביום, אני עומדת מאחוריו עדיין. המון דברים שאמרו לי שישתנו עם הילדים ככל שהם יגדלו לא באמת קרו. הם לא הפסיקו לחבק ולנשק, הם לא הפסיקו לספר ולהתייעץ ובעיקר לא אבדה הקירבה, להפך היא מתעצמת. אז נכון, הסיטואציה שלנו היא אחרת לאור העובדה שאני כל הזמן איתם, אבל זה לא העניין של כל הזמן להיות איתם, זה העניין שאני מנסה להבין את הצרכים שלהם, מעבר לכל המתבקש. כשאנחנו מדברים היום על איזושהו אבדן ערכים בקרב הילדים שלנו, אנחנו לא רואים את צמצום הערך הורה שאנחנו מבצעים בכל יום. זה תמיד הדדי.

כשמשהו מתחיל להיהרס, אני לא לוקחת את כל האשמה עליי, אבל אני כן מנסה לתקן את מה שצריך אצלי. כדי להניע שינוי אמיתי. עם הילדים, קודם צריך לבחון את עצמנו כהורים, לפעמים אפילו להתחבר לילד הקטן שהיינו ומה רצינו שהורינו יעשו. לרוב זה יהיה מנוגד לאינסטינקט ההורי והמחנך, אבל זה לא עושה אותו לא נכון, להפך זה יכול להיות המפתח לשינוי ולתחושת סיפוק גדולה יותר מהבחירה הכל כך חשובה הזו שעשינו בלהיות הורים.


יום שני, 15 בספטמבר 2014

תוכניות - מה שלנון אמר

הוא אמר. צדק.
זה היה אך ברור שאם יש לי תוכניות לכתוב על תוכנית הרי שהחיים ילמדו אותי שהם מה שקורה בזמן שאני מתכננת תוכניות (תודה לנון). אולי בדיוק כאן מיציתי את כל הפוסט שלי ואין טעם להמשיך, אבל אין סיכוי שזה יקרה, כידוע - אין שום סיבה לתמצת משהו אם אפשר להאריך עליו את הדיבור? תוכניות הן חומר מצוין לכתוב עליו, בעיקר בשל הפער הכמעט בלתי ניתן לגישור בין קיומן של תוכניות לבין המציאות בפועל, שיוצר מצבים הנעים על הספטקרום הרחב והמטושטש הזה שבין המתסכל למצחיק. זה בדיוק כמו ביום הזה שקבעתי סופסוף עם חברה וכשהגענו לאוטו גיליתי שהמצבר התרוקן, מיותר לציין שהחברה התפוצצה מצחוק ואני נטיתי לראות את הצד הטרגי בכל העניין, עד ששינסתי מותניים ופתרתי את הבעיה, אחרי כן כבר הייתי מוכנה לצחוק. גם מרפי כבר אמר, עוד לפני לנון, שכל מה שיכול להשתבש, ישתבש. אני לא בטוחה שאני מסכימה איתו, אבל חוק זה חוק. אני מתיישרת. 


סוג של תוכנית לימודים
אין כמו התחלה של משהו כדי לחשוב על תוכניות, אני חוששת שאנחנו מתוכנתים לזה. לכן, זה אך בנאלי בתחילת שנת הלימודים לדבר על תוכניות ובינינו אם משרד החינוך יכול, גם אני יכולה. וברור שרב ההבדל - משרד החינוך בעיקר מדבר ואילו אני כמובן מיישמת. ובדיוק על התוכניות שלי לשנה הבאה רציתי לדבר. צרוף מקרים מפליא. יש לי המון תוכניות לשנה החדשה ויש הרבה דברים שבדעתנו (יו נואו, הילדים ואני) לעשות, אבל למדתי לתכנן כך שאני יודעת מראש מה הקווים שמנחים אותי ומה אני רוצה להשיג וברור לי מראש שלא תמיד הכל יעבוד כמו בתוכנית. יש תוכנית כוללנית ויש תוכנית המותאמת לכל ילד ובה הדברים שאני חושבת שכדאי שהם יצליחו להגיע אליהם השנה. ומה שנחמד הוא שתכל'ס כל עוד הנושאים האלה כל הזמן בראש שלי, אני יכולה לשלב אותם גם במקומות לא צפויים, או בקונטקסט - גם כאשר התוכניות משתנות.


כל שנה אני מוצאת את עצמי יושבת עם התוכניות של משרד חינוך לשנים המתאימות לגילאי הילדים. פעם היה לי מאוד חשוב לעקוב אחריהן, לדעת מה מצופה בדיוק מכל ילד, היום אני כבר לוקחת אותן פחות ברצינות. לקח לי המון זמן להיזכר בעצמי שמרבית מהדברים שלמדתי ביסודי ממילא למדתי שוב מחדש בכיתות הגבוהות יותר. מה שאומר שבעצם כל מה שאמור להישאר מהיסודי זו ההיכרות הבסיסית עם החומר (השאר נבנה באופו ספיראלי) ומה שבאמת חשוב הם דווקא טכניקת הלמידה הבסיסית, תהליך החשיבה, שמירת הסקרנות והרחבת האופקים. מהרגע שהפנמתי את זה נעשה לי יותר קל. 


מצחיק שדווקא את זה לקח לי יחסית הרבה זמן להפנים, הרי מי שרוצה לגשת לבגרויות יכול תכל'ס בקורס מזורז ללמוד הכל לקראת הבחינה ולהצליח (אני לא נכנסת עכשיו לסוגיית הבחינות, זה מצריך פוסט נפרד וטובים ממני כתבו בנושא). כך שהחומר הוא לא באמת מסובך או שבאמת נדרשות 12 שנות לימוד כדי להצליח בבחינה. מהצד השני, אין לי ספק שילדים צריכים גם ללמוד איך לומדים, לכן יש נושאים בהם יש צורך לשלב את הלימודים גם עם חוברות או עזרים אחרים ולייצר למידה. זאת אומרת שצריך להתקיים איזון בין למידה התנסותית ללמידה עיונית ולתרגול.

איזון דינאמי

לא פשוט למצוא את האיזון הזה ואני מנסה בכל כוחי, אך זה איזון חמקמק ודינאמי שמשתנה כל הזמן ותלוי בעצמו בהמון משתנים. לכן, הטכניקה שלי היא ליצור עוגנים. העוגנים הם הדברים הקבועים אליהם אנחנו מחוייבים: חוגי בוקר (שכמובן גם יוצרים את המסגרת החברתית), חוגי אחה"צ (העשרה וחברה), סיורים לימודיים, קבוצת למידה, שיעורי מתמטיקה בהתכתבות עם מכון וויצמן, זמני לימוד משותפים וזמני לימוד פרטניים כל אחד בתחומו ובהתאם לגילו וכישוריו. חוץ מזה יש גם פרוייקטים - פרוייקטים סביב חגים ואירועים היסטוריים, פרוייקטים תקופתיים לפי דרישות של הילדים (או בעידוד אינטנסיבי שלי) ויש פרוייקטים שנתיים שאנחנו מחליטים עליהם, למשל הפרוייקט השנה הוא לפגוש אחת לשבועיים בעל מקצוע כלשהו, לראות, לשמוע, לשאול ולהיחשף. כל עוד העוגנים האלה נשמרים אז ברור שלא ממש קריטי מבחינתי אם כל הנושאים שמשרד החינוך קבע מכוסים. הם לומדים כל הזמן אינסוף תחומים.


התפתחות ברמה האישית
התוכניות הבאמת חשובות שלי הן דווקא ברמה האישית לגבי כל ילד, לנסות להבין מה הוא צריך, אילו אתגרים יש להציב בפניו ובאופן עקרוני לעשות כל שביכולתי להכין אותם לחיים. ללמד אותם מהם החיים האמיתיים, לא רק ברמה הכללית של התנהלות, אלא ברמת ההתנהגות. התוכנית שלי השנה היא ללמד אותם להבין שלמות ומורכבות אישית, ללמוד לאהוב את ה"פגמים" של כל אחד מאיתנו ולדעת לאילו מכשלות להיות מודעים ואיך להתמודד ולהתקדם. אני עושה את זה תמיד, אבל אני לומדת עוד כל שנה ומשכללת יכולות. השנה התוכנית היא ללמוד טוב יותר להתמודד - לראות את הקושי ולא לפרק אותו לגורמים אלא ללמוד לנטרל אותו או להשתמש בו למינוף. בדיוק היום, הבכור התווכח איתי נואשות ומצאתי את עצמי עובדת כמעט לפי התוכנית, אני עוד לא חסינת טעויות וכנראה גם לא אהיה. אמנם זה לקח רבע שעה של סבלנות אין קץ, אבל המטרה הושגה ויותר מזה התהליך שעברנו יחד קיבל משמעות גדולה יותר.


אז נכון - תוכניות הן בסיס לשינוי, נכון - כל מה שיכול להשתבש משתבש, הכל נכון, אבל כשאתה מכוון את עצמך ויודע לאן אתה מתכנן להגיע, גם אם סטית מכל התוכניות עדיין תוכל למצוא דרך להגיע או להתקרב. אני לא מפחדת שהתוכניות שלי השנה יתפקששו, כל עוד נבנתה הסביבה הנכונה, כל עוד אתה ממשיך לחתור למען המטרה שלך, מה שיצא יהיה טוב, גם אם הוא לא היה בדיוק לפי התוכנית. וחוץ מזה עוד לא נולדה התוכנית שאי אפשר לשנות אותה