לא מח"ט בנימין שירה על מידה אבנים, אני לא מתכוונת לדבר על זה, זה מצטרף לעוד דוגמאות לכוח הלא מידתי שאנו מפגינים ולמצב הבלתי אפשרי שהכיבוש יוצר. אני לא יודעת אם מח"ט בנימין נהג כשורה, על פניו בעיני שום דבר פה לא כשורה ואין "כשורה" כשנער מת. מפריעות לי התגובות המיידיות של הבאים להגן על מח"ט בנימין. אין חקירה, אין בחינה, יש הגנה אינסטינקטיבית על "בחורינו הטובים". חסות ההגנה המיידית הזו עושה לי רע, היא מעידה ששכחנו לבחון ולשפוט, היא מעידה על זילות החיים.
אני גם לא אדבר על הגז, במדינה בה אנשים לא יוצאים לרחובות על זילות החיים, גם לא יוצאים לרחובות להילחם על מה ששלהם. מצב האדישות הזה הוא מדכא, במידה רבה הוא עוד סממן להתפוררות דמוקרטית. לאנשים כבר לא ממש אכפת, תנו להם לחזור הביתה ולהיאטם מול משהו באזור הנוחות שלהם, הוא בלאו הכי כל כך מצומצם שהוא לא ממש מפריע למישהו.
אתמול כתבתי את המשפט של מרטין לות'ר קינג ג'וניור: "החוק לא יגרום למישהו לאהוב אותי, אבל הוא ימנע ממנו לבצע בי לינץ' ולפחות לדעתי זה חשוב", כי שלשום מלאה שנה לרצח של מוחמד אבו ח'דיר. לא הרבה אחרי כבר הסבירו לי שהייתי צריכה להזכיר את חטיפתם של שלושת הנערים ורציחתם. לא אני לא, רצח שלושת ההנערים היה מתועב, אבל הוא בשום פנים ואופן לא מהווה נסיבות מקילות. אבוי לנו שאנחנו מנסים להסביר את זה בזה. למען האמת, גם לו הייתי אשת ימין, הייתי מתעצבת עד כלות שמישהו רואה ברצח הנערים איזושהי גושפנקא ולו מינימלית שיש בה הסבר לרצח מוחמד אבו חד'יר. אין קשר. רצח הנערים אסור לו שיהיה תירוץ או בגדר נסיבות מקילות. אל תדברו איתי על האווירה הציבורית של אחרי הרצח, אם שנה אחרי החטיפה והרצח יש עדיין אנשים שחושבים שיש בזה איזשהו כוח הסברי.
משהו לחלוטין מעוות קורה פה, אנחנו מוותרים על מוסר ושיפוט, זה בא לידי ביטוי בפרשת אדם ורטה וספיר סבח שדומה שנשכחה. זה קורה כל יום, אנחנו מיום ליום מותחים עוד קצת את הגבולות של מה מותר ומה אסור. יכול להיות (נניח ואני לא באמת מאמינה לזה בעצמי) שמח"ט בנימין פעל בדיוק לפי הספר - הגיבוי האוטומטי שהוא מקבל מפחיד אותי. מת כאן נער - לפני שאתם מסבירים שלא היתה ברירה אלא להרוג אותו ושאבנים הורגות - תבדקו את העניין. אנחנו כל כך עסוקים בלהסביר שאנחנו בסדר שאנחנו כבר לא בעצם יודעים אם אנחנו בסדר או לא כי בדף המסרים שלנו אין מצב שבו אנחנו לא בסדר.
אני מואשמת לפעמים במשהו שמכונה "אוטו אנטישמיות", מושג שאותי הצחיק כשהופנה נגדי לראשונה לפני בערך שנה בפייסבוק. אם אני מנסה להבין למה הרי שכנראה הקריאה שלי לבדוק את עצמנו היא כנראה לגמר לא בסדר. אבל זה אומר שגם מותר לקרוא לי בוגדת או להציע לי לעבור לעזה או להיאנס בסוריה (לפחות אי אפשר להגיד שלא נותנים לי חופש בחירה). אגב, מי שקורא לי ככה הוא לא אוטו אנטישמי, מה פתאום? הוא לא שונא יהודים, הוא שונא אותי ספציפית כציבור, שמאלי, עוכר ישראל, סוג של סרטן, אתם יודעים. אבל זהו. טוב, אולי הוא גם שונא ערבים, אבל לא את כולם, רק שאי אפשר לדעת היום, אז עדיף לא לקחת סיכון. אבל הוא לא אוטו אנטישמי - מה פתאום?
בתוך הלוך הרוח הזה, קראתי את הטור של סייד קשוע השבוע. הוא נשאל מה המשפט שיגרום לו לחזור מיד לישראל, בסופו של דבר הוא ענה - אם אחד הילדים יבקש. חשבתי על השאלה דווקא, לא על התשובה. כי הילדים שלי ישראלים וברור לי שכאן הם רוצים לחיות, אני גידלתי אותם (ולא לבד, אגב). אבל חשבתי מה יגרום לי לעזוב את המקום הזה והגעתי למסקנה שבינתיים כלום לא יגרום לי לעזוב אותו. אני מניחה שאאלץ להמשיך ולהילחם על המקום הזה, בעיקר על המקום המוסרי שישאיר אותנו כאן. מהצד אני נשמעת לעצמי רומנטית חסרת תקנה. יש משהו נחמד בזה שלא איבדתי עדיין תקווה, אבל זה הטריגר לצינית שבי אז כדאי שאסיים.
אני גם לא אדבר על הגז, במדינה בה אנשים לא יוצאים לרחובות על זילות החיים, גם לא יוצאים לרחובות להילחם על מה ששלהם. מצב האדישות הזה הוא מדכא, במידה רבה הוא עוד סממן להתפוררות דמוקרטית. לאנשים כבר לא ממש אכפת, תנו להם לחזור הביתה ולהיאטם מול משהו באזור הנוחות שלהם, הוא בלאו הכי כל כך מצומצם שהוא לא ממש מפריע למישהו.
אתמול כתבתי את המשפט של מרטין לות'ר קינג ג'וניור: "החוק לא יגרום למישהו לאהוב אותי, אבל הוא ימנע ממנו לבצע בי לינץ' ולפחות לדעתי זה חשוב", כי שלשום מלאה שנה לרצח של מוחמד אבו ח'דיר. לא הרבה אחרי כבר הסבירו לי שהייתי צריכה להזכיר את חטיפתם של שלושת הנערים ורציחתם. לא אני לא, רצח שלושת ההנערים היה מתועב, אבל הוא בשום פנים ואופן לא מהווה נסיבות מקילות. אבוי לנו שאנחנו מנסים להסביר את זה בזה. למען האמת, גם לו הייתי אשת ימין, הייתי מתעצבת עד כלות שמישהו רואה ברצח הנערים איזושהי גושפנקא ולו מינימלית שיש בה הסבר לרצח מוחמד אבו חד'יר. אין קשר. רצח הנערים אסור לו שיהיה תירוץ או בגדר נסיבות מקילות. אל תדברו איתי על האווירה הציבורית של אחרי הרצח, אם שנה אחרי החטיפה והרצח יש עדיין אנשים שחושבים שיש בזה איזשהו כוח הסברי.
משהו לחלוטין מעוות קורה פה, אנחנו מוותרים על מוסר ושיפוט, זה בא לידי ביטוי בפרשת אדם ורטה וספיר סבח שדומה שנשכחה. זה קורה כל יום, אנחנו מיום ליום מותחים עוד קצת את הגבולות של מה מותר ומה אסור. יכול להיות (נניח ואני לא באמת מאמינה לזה בעצמי) שמח"ט בנימין פעל בדיוק לפי הספר - הגיבוי האוטומטי שהוא מקבל מפחיד אותי. מת כאן נער - לפני שאתם מסבירים שלא היתה ברירה אלא להרוג אותו ושאבנים הורגות - תבדקו את העניין. אנחנו כל כך עסוקים בלהסביר שאנחנו בסדר שאנחנו כבר לא בעצם יודעים אם אנחנו בסדר או לא כי בדף המסרים שלנו אין מצב שבו אנחנו לא בסדר.
אני מואשמת לפעמים במשהו שמכונה "אוטו אנטישמיות", מושג שאותי הצחיק כשהופנה נגדי לראשונה לפני בערך שנה בפייסבוק. אם אני מנסה להבין למה הרי שכנראה הקריאה שלי לבדוק את עצמנו היא כנראה לגמר לא בסדר. אבל זה אומר שגם מותר לקרוא לי בוגדת או להציע לי לעבור לעזה או להיאנס בסוריה (לפחות אי אפשר להגיד שלא נותנים לי חופש בחירה). אגב, מי שקורא לי ככה הוא לא אוטו אנטישמי, מה פתאום? הוא לא שונא יהודים, הוא שונא אותי ספציפית כציבור, שמאלי, עוכר ישראל, סוג של סרטן, אתם יודעים. אבל זהו. טוב, אולי הוא גם שונא ערבים, אבל לא את כולם, רק שאי אפשר לדעת היום, אז עדיף לא לקחת סיכון. אבל הוא לא אוטו אנטישמי - מה פתאום?
בתוך הלוך הרוח הזה, קראתי את הטור של סייד קשוע השבוע. הוא נשאל מה המשפט שיגרום לו לחזור מיד לישראל, בסופו של דבר הוא ענה - אם אחד הילדים יבקש. חשבתי על השאלה דווקא, לא על התשובה. כי הילדים שלי ישראלים וברור לי שכאן הם רוצים לחיות, אני גידלתי אותם (ולא לבד, אגב). אבל חשבתי מה יגרום לי לעזוב את המקום הזה והגעתי למסקנה שבינתיים כלום לא יגרום לי לעזוב אותו. אני מניחה שאאלץ להמשיך ולהילחם על המקום הזה, בעיקר על המקום המוסרי שישאיר אותנו כאן. מהצד אני נשמעת לעצמי רומנטית חסרת תקנה. יש משהו נחמד בזה שלא איבדתי עדיין תקווה, אבל זה הטריגר לצינית שבי אז כדאי שאסיים.
