חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות הסבר. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות הסבר. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 4 ביולי 2015

כלום. זאת התשובה. השאלה בפנים

לא מח"ט בנימין שירה על מידה אבנים, אני לא מתכוונת לדבר על זה, זה מצטרף לעוד דוגמאות לכוח הלא מידתי שאנו מפגינים ולמצב הבלתי אפשרי שהכיבוש יוצר. אני לא יודעת אם מח"ט בנימין נהג כשורה, על פניו בעיני שום דבר פה לא כשורה ואין "כשורה" כשנער מת. מפריעות לי התגובות המיידיות של הבאים להגן על מח"ט בנימין. אין חקירה, אין בחינה, יש הגנה אינסטינקטיבית על "בחורינו הטובים". חסות ההגנה המיידית הזו עושה לי רע, היא מעידה ששכחנו לבחון ולשפוט, היא מעידה על זילות החיים.

אני גם לא אדבר על הגז, במדינה בה אנשים לא יוצאים לרחובות על זילות החיים, גם לא יוצאים לרחובות להילחם על מה ששלהם. מצב האדישות הזה הוא מדכא, במידה רבה הוא עוד סממן להתפוררות דמוקרטית. לאנשים כבר לא ממש אכפת, תנו להם לחזור הביתה ולהיאטם מול משהו באזור הנוחות שלהם, הוא בלאו הכי כל כך מצומצם שהוא לא ממש מפריע למישהו. 

אתמול כתבתי את המשפט של מרטין לות'ר קינג ג'וניור: "החוק לא יגרום למישהו לאהוב אותי, אבל הוא ימנע ממנו לבצע בי לינץ' ולפחות לדעתי זה חשוב", כי שלשום מלאה שנה לרצח של מוחמד אבו ח'דיר. לא הרבה אחרי כבר הסבירו לי שהייתי צריכה להזכיר את חטיפתם של שלושת הנערים ורציחתם. לא אני לא, רצח שלושת ההנערים היה מתועב, אבל הוא בשום פנים ואופן לא מהווה נסיבות מקילות. אבוי לנו שאנחנו מנסים להסביר את זה בזה. למען האמת, גם לו הייתי אשת ימין, הייתי מתעצבת עד כלות שמישהו רואה ברצח הנערים איזושהי גושפנקא ולו מינימלית שיש בה הסבר לרצח מוחמד אבו חד'יר. אין קשר. רצח הנערים אסור לו שיהיה תירוץ או בגדר נסיבות מקילות. אל תדברו איתי על האווירה הציבורית של אחרי הרצח, אם שנה אחרי החטיפה והרצח יש עדיין אנשים שחושבים שיש בזה איזשהו כוח הסברי.

משהו לחלוטין מעוות קורה פה, אנחנו מוותרים על מוסר ושיפוט, זה בא לידי ביטוי בפרשת אדם ורטה וספיר סבח שדומה שנשכחה. זה קורה כל יום, אנחנו מיום ליום מותחים עוד קצת את הגבולות של מה מותר ומה אסור. יכול להיות (נניח ואני לא באמת מאמינה לזה בעצמי) שמח"ט בנימין פעל בדיוק לפי הספר - הגיבוי האוטומטי שהוא מקבל מפחיד אותי. מת כאן נער - לפני שאתם מסבירים שלא היתה ברירה אלא להרוג אותו ושאבנים הורגות - תבדקו את העניין. אנחנו כל כך עסוקים בלהסביר שאנחנו בסדר שאנחנו כבר לא בעצם יודעים אם אנחנו בסדר או לא כי בדף המסרים שלנו אין מצב שבו אנחנו לא בסדר.

אני מואשמת לפעמים במשהו שמכונה "אוטו אנטישמיות", מושג שאותי הצחיק כשהופנה נגדי לראשונה לפני בערך שנה בפייסבוק. אם אני מנסה להבין למה הרי שכנראה הקריאה שלי לבדוק את עצמנו היא כנראה לגמר לא בסדר. אבל זה אומר שגם מותר לקרוא לי בוגדת או להציע לי לעבור לעזה או להיאנס בסוריה (לפחות אי אפשר להגיד שלא נותנים לי חופש בחירה). אגב, מי שקורא לי ככה הוא לא אוטו אנטישמי, מה פתאום? הוא לא שונא יהודים, הוא שונא אותי ספציפית כציבור, שמאלי, עוכר ישראל, סוג של סרטן, אתם יודעים. אבל זהו. טוב, אולי הוא גם שונא ערבים, אבל לא את כולם, רק שאי אפשר לדעת היום, אז עדיף לא לקחת סיכון. אבל הוא לא אוטו אנטישמי - מה פתאום? 

בתוך הלוך הרוח הזה, קראתי את הטור של סייד קשוע השבוע. הוא נשאל מה המשפט שיגרום לו לחזור מיד לישראל, בסופו של דבר הוא ענה - אם אחד הילדים יבקש. חשבתי על השאלה דווקא, לא על התשובה. כי הילדים שלי ישראלים וברור לי שכאן הם רוצים לחיות, אני גידלתי אותם (ולא לבד, אגב). אבל חשבתי מה יגרום לי לעזוב את המקום הזה והגעתי למסקנה שבינתיים כלום לא יגרום לי לעזוב אותו. אני מניחה שאאלץ להמשיך ולהילחם על המקום הזה, בעיקר על המקום המוסרי שישאיר אותנו כאן. מהצד אני נשמעת לעצמי רומנטית חסרת תקנה. יש משהו נחמד בזה שלא איבדתי עדיין תקווה, אבל זה הטריגר לצינית שבי אז כדאי שאסיים.

יום שישי, 21 בפברואר 2014

הורות לכל ילד

כבת זקונים אמיתית עם הפרש גדול ביני ובין האחות שהכי קרובה אלי בגיל (11 שנים) והפרש כמעט דורי ביני ובין אחותי הבכורה (כמעט 18 שנים), תמיד הסברתי שלא רק שגדלתי לבד אלא גם גדלתי עם הורים אחרים לגמרי. אחיותיי גדלו יחד לאמא ילדונת שהיתה בבית ולאבא ילדון שהיה שוער כדורגל מפורסם, אני גדלתי די לבד לאמא עובדת ולאבא שפרש לקריירה עצמאית ובגיל די צעיר מצאתי עצמי מסובכת בתוך מערכת גירושין מורכבת. הדימיון בין הבית בו גדלו אחיותיי והבית בו גדלתי אני קיים אך גם ההבדלים רבים. תמיד חשבתי שזו תוצאה של מציאות אחרת, היום אני מבינה שגם באותה מציאות הורות לכל ילד היא הורות שונה. לבד מהעובדה שמציאות משתנה תדיר, להבדל בהורות לכל ילד יש המון הסברים שרק יחד יכולים לחבור להסבר ממצה של למה זה קורה - לכל ילד במשפחה יש איזשהו תפקיד שהוא נושא עימו מתוקף מיקומו במשפחה, כל ילד הוא אדם בפני עצמו בעל תכונות אופי ואישיות ברורה, ואתה כהורה הולך ומשתכלל עם השנים ועם כל אחד אתה מפתח מערכת יחסים מעט שונה. 

דברים שנראים לנו ברורים בתוך מערכות יחסים אחרות, איכשהו נשכחים לפעמים במערכת היחסים עם הילדים שלנו ואני בטוחה שזה לא מסייע לנו כהורים. כמה פעמים אתם חושבים לעצמכם על הילד שלכם (המדהים, המדהים) שחבל שהוא לא קשוב יותר (או כל דבר אחר - מלאו את החסר כיד הדימיון, למעשה המציאות) כמו הילד האחר שלכם (שגם הוא מדהים - לא קשור)? האם אתם גם עושים את זה לגבי חברים שלכם או קולגות שלכם לעבודה? לא ממש כי אתם יודעים שזה לא מציאותי. יש המון דברים שאתה לומד במערכות יחסים עם הזולת ובכל זאת אנחנו מתייחסים אחרת לילדים שלנו. אולי בגלל שאנחנו כל כך רוצים שהם יצליחו, אולי בגלל שאנחנו חרדים להם, אולי בגלל שזו פרקטיקה שהשתרשה עם השנים, אנחנו לפעמים חוטאים עם לא להשלים עם מה שהם. ייתכן שזה אולי בגלל שבכל אחד מהם אנחנו רואים משהו מעצמנו  ולא מבינים שבעצם הם לא, הם אדם שלם, שונה, מיוחד וקורן בפני עצמו שצריך את התמיכה שלנו, את הדוגמא האישת וכמו כל אדם אחר ממש לא צריך את התוכחה (ביקורת בונה היא נהדרת במידה), בטח לא מאלה שהוא כל כך אוהב. 

כמה פעמים ביום אנחנו חוקרים אותם? מלמדים אותם? משנים אותם? כמה פעמים אנחנו נותנים להם את התחושה שאנחנו לא כל כך מרוצים? אנחנו שכל כך אוהבים להגיד "שרק מילה טובה או שתיים - לא יותר מזה" כמה מילים טובות אנחנו נותנים להם ביום? אני לא אומרת שתפקידנו הוא רק לקבל אותם, ברור שאנו רוצים שהם יהיו הכי טובים שאפשר, אבל לפעמים אני תוהה אם במידה מסוימת בתחילת חייהם, אלה לא אנחנו שחוסמים אותם מלהיות מה שהם, בעיקר בגלל שאנחנו רואים בעיני רוחנו איך היינו רוצים שהם יהיו. אז הכוונות שלנו טובות, אין ספק, רק שהן פחות קשורות לילדים ויותר קשורות אלינו. אנחנו לא כל כך שמים לב לזה אבל זה כל הזמן שם וזה יוצר עוד נדבך אחד של לחץ שהוא לפעמים בלתי מובחן ולפעמים מובחן ביותר. 

מערכת הלחצים הסמויה והגלויה שאנחנו מפעילים על כל ילד אינה נעלמת מעיניהם של ילדינו. הדינמיקה עם הילד הבכור תקבע במידה רבה את סגנון ההתנהגות של הילד השני ותחייב התייחסות אחרת שלנו אליו וכך עם כל ילד נוסף. אנחנו בדרך כלל לא שמים לב לשוני בהתנהגות שלנו, אבל כן מתייחסים לשוני בהתנהגות שלהם ורואים אותה כאילו היא מופנית כלפינו ובעיקר כושלים בראיית החלק שלנו ותמיד יש לנו חלק. כמה פעמים אנחנו כושלים בהשוואה ביניהם שהיא מיותרת לחלוטין, כמו שלא נשווה בעבודה בין שני קולגות ולא נמצא את עצמנו אומרים (בלב או בקול) אבל למה אתה לא כמו? אז עזבו את אלמנט התחרות וההשוואה המיותרים הנכנסים לכאן, אם אנחנו כל כך רוצים שהילד שלנו יהיה מי שהוא, צריך לדעת לשחרר ולסמוך עליו, מה גם שאף פעם לא שמעתי על משהו טוב שיצא מההשוואות האלה. ויותר מזה לכל ילד יש לא רק אופי אחר ותפיסה אחרת, לכל ילד יש גם זמן אחר.

תמיד מדהים אותי מחדש איזו הורה שונה אני עם כל אחד מילדיי (כן למרות שאני נמצאת איתם 24/7). זה לא רק עניין של המיומנות ההורית שמתפתחת מילד לילד, זה גם העובדה שמה לעשות כל ילד הוא אחר ולכל אחד מהם מגיעה ההתייחסות שמתאימה לו. כדי לעשות את אותה המשימה עם כל הילדים, אני צריכה לרוב להפנות כל אחד למשימה ממקום אחר, כל אחד בהתאם לאופיו. שיחה עם כל אחד מהם תתנהל אחרת, את אותו משחק עם אותם כללים כל אחד ישחק אחרת. בתוך כל זה אנחנו לרוב לא באחד על אחד אלא ברביעיה או בחמישיה. אז נכון הדינמיקה בבית יוצרת ניגון אחיד של כולנו, אך בתוך הניגון הזה יש אצלנו חמישה כלים שונים וכל אחד מהם נשמע חד וברור גם בתוך ההרמוניה ועוד יותר ברגעי אנדרלמוסיה ולפעמים גם כלי אחד מזייף. לא יעזור אם נצעק, לא יעזור אם נחשוב שזה נגדנו - אלה רק יגבירו את הצרימות. אבל כן יעזור, אם נאסוף לרגע, נתקן - לרוב ביחד ולפעמים לחוד ונמשיך הלאה. 

כל זה מתקשר לפוסט של אתמול על זמן איכות. זמן האיכות הוא לא רק זמן שמיועד לכיף ומנותק מלחצי היומיום האובייקטיביים והפחות אובייקטיביים, הוא נטול שיפוט ונועד לתת לנו להכיר יותר את הילד/הילדים, לוותר על ההררכיה המשפחתית לטובת מגע בלתי אמצעי. אין לי ספק שהצורך בזה הוא לא רק שלנו אלא גם של הילדים. כי בסך הכל, למרות גודלם היחסי והצורך שלנו לשייך אותם לנו (דרך אגב אני משתדלת להמעיט ב"אתם שלי" ולהרבות ב"אני שלכם"), אין לנו אלא להכיר ביחודיותם במופרד מאיתנו. כל ילד שלנו הוא שונה, עם כל ילד אנחנו שונים ואם נהיה יותר ביחד אפשר יהיה להתכוונן על זה ביתר קלות.

אני שמה לב שכבר נסחפתי ואני צריכה לתת לכם לנוח - אז קחו עוד 5 דקות זמן וצפו בקליפ הזה - על האינדיבידואליות של הילדים שלנו וזה תקף בתוך המערכת וגם בבית. המשך כמובן עוד יבוא :) 

סוף שבוע נעים

יום שישי, 4 באוקטובר 2013

האמת העירומה או בין "אם" ל"אז"

בפוסט של אתמול היתה גלומה הבטחה לעבד נושא השיחה עם אחותי ולהביא לכם את המסקנות המתבקשות. אז עליתי על המוקש הזה רק בעבורכם ונתתי לעצמי לחשוב ולהתבשל כדי לזכך את הנקודה העיקרית ולהציג אותה בפניכם. לא רציתי להביא אותה אליכם בצעד הססני של נערה ביישנית אלא בהילוך בטוח של אישה מגובשת. ולכן, כהרגלי בקודש, סובבתי וסבתי סביב העניין במשך כל היום. אני אוהבת את המחשבות האלה שמלוות אותי, תהליך הגילוי האיטי וההתבשלות מזכיר לי יצירה במטבח, בהתחלה כמחשבה, אחר כך על הנייר קורמת המחשבה עור וגידים כתפריט וכרשימת קניות, וסידור הדברים, הוצאת הכלים, חיבור של חומרים -  עבודת ידיים, אהבה, חום או קור או גם וגם  - לכדי בליל של ריחות, צבעים וטעמים חדש וייחודי, גם אם הוא מוכר הוא תמיד מעט אחר ומשמח לא פחות, ואז השלב האסטטי של ההגשה לאחריו השלב המשמח של ההנאה מהאוכל עצמו.

השיחה עם אחותי היתה עוד נקודת ציון שהראתה לי את מקומי בתהליך המכונה חיים. והמסקנה העיקרית שלה מבחינתי הייתה שפעמים רבות אנו עושים את הבחירות שלנו אבל לוקח לנו זמן לחיות איתן בנוחות, לא בשלום, בנוחות. רק אחרי שנוח לנו עם ההחלטה ואנו באמת יישרנו איתה קו אנו מגיעים למעין שלמות, לא כזו ללא סדקים, אלא כזו שלא מתרצת. כבר אמר אלברט איינשטיין שהסבר ארוך בעיקר מעיד על חוסר הבנה, כלומר כשמשהו ברור לנו אנו מסבירים אותו בקלות. כך גם עם עצמנו, ברגע שההסבר שלך למה שאתה עושה הוא ארוך ומתפתל ואף מנסה לקלוע לדעת האחר אתה לא שלם עם המקום שאתה נמצא בו. ניקח את ההחלטה שלי לבחור בחינוך ביתי כמשל - בהתחלה הרגשתי שזה נכון ונתתי לזה הסבר רציונאלי. למעשה, לא ממש התאמתי את עצמי להחלטה או את ההחלטה לי. ידעתי שזה מה שאני רוצה, אבל התאמתי את מה שאני רוצה לכללים, לתנאים, לאתגרים שלי כמו שראיתי אותם כתוצר של המערכת. לכן בתחילה, לבד מכל הפעילויות הכיפיות שעשינו יחד, היו לילדיי זמני לימוד בהם הם ישבו מול חוברות משמימות של משרד החינוך ושקדו על לימודיהם. הדוגמא הטובה ביותר ללמידה היתה לי מול העיניים ולא הבנתי אותה או אולי סירבתי להכיר בה - בכורי למד לקרוא מילים יחידות כבר בגיל 3 ומהר מאוד פשוט קרא עד שבגיל 5 לא הסתפק יותר בשעות הקריאה בהן אנו, הוריו, הקראנו לו ספרים עלילתיים ועבי כרס והחל לקרוא אותם בעצמו כי לא היה לו חשק לחכות. לא עבדתי איתו על קריאה, הקראתי לו הרבה ועניתי על כל שאלה שהיתה לו אבל לא עבדנו עם כרטיסיות או מגנטים של אותיות או כל דבר אחר, פשוט נהננו מספרים. לכל ילד יש את הנטיות שלו, הנטיה של בכורי היא למילים ומספרים ולכן האהבה שלו לספרים, המקום של ספרים בחיינו, הסקרנות הטבעית והיכולת שלו לעבד את נושא האותיות והמספרים הביאה אותו בזמן שהתאים לו לקרוא ספרים וממש להבין אותם ורק לרצות עוד ממעיין הידע הזה. ולמרות שזה היה מול פרצופי לא הפנמתי, הייתי עדיין שבויה בלקונה שהטביעו בי על מה היא למידה. בחיי לא היה תקדים ללמידה טבעית ולכן לא יכולתי להסיק את המסקנות המתבקשות.

אם חושבים על זה הייתי תקועה במקום בו הטבע שלנו או החיברות או השד יודע מה מביאים אותנו - למערכת התנאים. זאת אומרת חלק מהשפה והחשיבה הטבעית שלנו היא בתוך מסגרת ה"אם ואז". נכון שדוגמאות כמו -"אם לא תגמור את האוכל יבוא שוטר" הן כבר לא עדכניות, אבל למרות שיש תנאים שחל עליהם חוק התיישנות על התנאים כצורת קיום טבעית בתוך החברה האנושית לא ויתרנו. אחד הדברים הפופולאריים בחברה האנושית הוא תנאים, אנחנו מתנים תנאים לילדים שלנו, למשפחה שלנו, לסובבים אותנו בכלל ובעיקר לעצמנו. אם היינו עורכים טבלת נזק היקפי הרי ככל שמעגל הקירבה גדול יותר כך מתרבים התנאים שאנו מכניסים לחיינו ובעיקר לעצמנו. ההתניה הזו שהיא יעילה ביותר במתמטיקה/לוגיקה הואיל ושם תנאי לוגי או תנאי מתמטי הוא פשוט אם א' אז ב', ערך האמת של התנאי גם הוא ברור - הוא יהיה אמיתי אם התוצאה אמיתית או אם לחלופין התנאי מראשיתו לא נכון או מופרך.  אך כרגיל מה שמתאים במדעים מדוייקים לא מיושם נכון במדעי החברה. אצלנו לתוך התנאים נכנסים כל כך הרבה משתנים מסבירים שבסופו של דבר, הקשר בין ה"אם" ל"אז" הוא קלוש אם לא מקרי. אנו תולים את ההצלחה שלנו בדברים מסויימים בדברים אחרים שאינם קשורים, כך אנו בוחנים את ילדינו כאילו שומה עליהם להגשים עבורינו את חיינו, אנו תולים תקווה בדיאטה כדי שתפתור לנו את שאלת הרווקות והרשימה ארוכה ומאוד יצירתית. חלק מההתניות שלנו הן לא רציונאליות בעליל  אם אני אעשה משהו טוב אז מה שאני רוצה שיקרה יקרה, אם אני ואם זה ואם ואם ואם אך למעשה זו דרך שלנו לא ללכת עם משהו עד הסוף, לא לעבוד על עצמנו ולא למצוא באמת את המקום שלנו. אבל ה"אז", שהוא החלק השני והבלתי נמנע של המשוואה, לא באמת מגיע כי מתקיימים כל ה"פסודו-תנאים", הוא מגיע בצורה הטובה ביותר כשמתקיים התנאי היחיד שאיננו מלאכותי, מה שהופך את התנאי הזה לאמיתי, כשאתה עצמך רואה את האמת כמו שהיא, נטולת שקרים, ערומה וקיימת. 

אני יודעת שלא סיימתי את הנקודה אך אילוצי הזמן מכריחים אותי שוב להבטיח שאשוב...