שאלה פתוחה

השבוע יצא שקיבלתי די הרבה תגובות על הבלוג שלי מאנשי ימין, לא יודעת מה הוביל להתעוררות, וזה בעצם לגמרי לא חשוב. אני בטח לא אתלונן שקוראים אותי, גם אם זו אינה קריאה לעומק. היו שם די הרבה קללות, אבל לבד מזה היו המון הערות קטנות ומחממות לב המעידות על רצון כן ואמיתי לשפר את חיי. היו טיפים נדל"ניים לשיפור דיור, שעל אף היותם שחוקים וחסרי מעוף, אני מוצאת בהם יופי והוכחה נוספת ואפילו חד משמעית שכל ישראל ערבים זה לזה במיוחד בעת משבר, הדיור במקרה הספציפי הזה. היו שם הצעות לשיפור וגיוון חיי המין, שאמנם הם בעיני המתבונן, אך למדתי לא לשפוט. בכל זאת, הגעתי לגיל 40 ואני נשואה די הגיוני שזה הזמן לדבר איתי באופן כללי על מיניות ומשברים וזה יפה שאנשים מוצאים את הזמן להתעניין וליזום. 

אני לא לוקחת אישית את האמירות, אבל הן מעציבות אותי משום שהן מעידות שעמדותיי הופכות ללא לגיטימיות. אין בהן משום פגיעה לא בישראל ולא בדמוקרטיה, ועדיין הן לא לגיטימיות. וזה לא ה"עשבים השוטים" שמבזבזים עליי זמן בכתיבת הודעות (אבל זה נחמד כי זה תירגול חיוני במקרה שלהם, יש לקוות שככל שינסו להתבטא יותר כך עקומת הלמידה שלהם תשתפר), אלא צמצום השיח, סליחה שזו המנטרה הקבועה שלי, אבל מה לעשות? זה המצב. זה לא ברמת המיקרו, זה ברמת המקרו - יש התכנסות לכיוון ערכים מאוד ברורים ודה לגיטימציה של כל מי שאינו מסתנכרן. יותר ויותר אנשים מסבירים לי כמה קשה לקבל עמדות כמו שלי. הטרמינולוגיה הזו בעייתית בעיניי - אל תקבלו, אל תסכימו, רק תפנימו שהיא לגיטימית, כן גם אם אתם סולדים ממנה. ההיסטוריה מוכיחה כי קיומן של ריבוי דעות הוא מה שמעיד על בריאות חברתית, סולידריות גבוהה מעידה על משבר עמוק וזה לא בהכרח טוב, להפך - זה צריך להדאיג.

זה צריך להדאיג כי עמדות כמו שלי קיבלו כינוי בציבוריות הישראלית - "שמאל קיצוני". עצם השימוש בטרמינולוגיה הזו יוצר הלוך מחשבה, בעוד שאני מוכרחה לציין שאני לא רואה בעמדותיי שום קיצוניות, מה שנקרא מהיכרות אישית. מותר לקרוא לשכמותי סהרורית, הזויה, בוגדת, עוכרת ישראל ועל הטוען לא מוטלת חובת ההוכחה. אבל לקרוא ללאומן ימני "פשיסט" על רקע ביטויים מטרידים בעלי גוון פשיסטי מוכח? ובכן זו חציית גבול. מדהים כמה מהר ימני נעלב וצועק עוולתו עד לב השמיים, בעוד שאין שום בעיה עם אמירות מכוונות לשמאל כי הרי מי שאומר את זה הוא "עשב שוטה" (אני מתחילה לחשוב שרשמית זו מילה נרדפת ל"נורמטיבי") ולכן לא צריך לקחת ללב. זו דואליות חסרת הגיון. אל תבינו לא נכון, זו איננה התבכיינות נוסח "קראו לי בשמות, אמא" - תקראו לי בשמות אם זה מה שאתם רוצים. ממילא אין לי כל צורך לקבל אישית לגיטימציה חברתית, אני בוחנת את עצמי לפי הערכים שאני מאמינה בהם, שנים של היסטוריה הוכיחו את צדקתם. זו העובדה שהחברה בישראל מציירת קו ברור של מה מותר ומה אסור שהוא בעצם די עקום וכחברה אנחנו מתיישרים אליו.

אין דבר קיצוני בעמדות שלי, גם אם אינן מקובלות על כל הציבור, יתרה אני לא מתנגדת לשלטון בשום דרך. לשם דוגמא אם נשווה אחת לאחת את עמדותיי מול עמדות של נפתלי בנט על סקאלה פוליטית, הקו שלו יהיה הרבה יותר קיצוני משלי ובכל זאת הוא נחשב דתי-לאומי ואני נחשבת קיצונית/הזויה/בוגדת. ספרו לי שוב על הדמוקרטיה שאנו מרבים להתגאות בה. דמוקרטיה ללא פלורליזם תלך ותדעך. ריבוי דעות הוא מהותי בדמוקרטיה וצועד יחד עם שוויון זכויות וחופש ביטוי. ניתן לשמור על פרוצדורה דמוקרטית גם במקרים של כינוס רעיוני (שלא לומר דמוקטטורה) אלא שזו הרחבת היריעה של המושג דמוקרטיה והחומר ממנו עשויה הדמוקרטיה הוא גמיש אבל גם לו יש גבולות. ריבוי דעות מעיד על סובלנות פוליטית, אבל ישראל הפכה למחוון (אינדיקטור) לסבלנות מוגבלת. 

זה צריך להדאיג ובואו נדבר רגע גם במספרים. כאשר עומד אדם פרטי שלא באמת מייצג ציבור ובטח לא ציבור גדול ומביע את דעתו (שהיא לגמרי מתנשאת ומנותקת, גם אם נאמרה ברגע של כעס וגם אם לא הובנה כהלכה) המכלילה והמכוערת על 984,966 מצביעי הליכוד, קם בציבור רחש גדול וכל המדינה לא מפסיקה לגעוש. לא הרבה אחרי מגיע סגן שר הפנים, ח"כ ירון מזוז ומעל בימת הכנסת מסביר בזלזול שהמדינה עושה טובה כשהיא מעניקה אזרחות, בין אם זה נאמר על חבר כנסת אחד ובין אם על 1.7 מיליון האזרחים הערבים שחיים פה, זה משפט שמחולל את כבודה של הדמוקרטיה. על זה צריכה לקום צעקה ציבורית, כזו שגם תחבור למחאת הקהילה האתיופית בישראל ולכל שאר המחאות הנוגעות לזכויות אדם בסיסיות, בטח ובטח במדינה דמוקרטית. כשנפתלי בנט הוציא על זה הודעה שמגנה ומסבירה ששום מדינה לא "עושה טובה במתן אזרחות", איכשהו זה קצת הרגיש לי כאילו חלק מהיקום קורס לתוך עצמו כשבטעות נמצאנו באותו הצד של המגיבים. 

אבל זו לא האירוניה שהביאה אותי ואת בנט לרגע לאותו הצד של הסירה שמעניינת. אלא העובדה שסגן שר הפנים מייצג את הממשלה (אגב גם את 984,966 מצביעי הליכוד) ודבריו מלמדים בהחלט על כיוון מחשבה, אבל יותר מזה הם גם מעידים על מדיניות. העובדה היא שיש מדיניות גזענית ומפלה לציבור הערבי והיא נעשית ברורה יותר מיום ליום. אל תתיממו, כמה פעמים הצדקתם משהו בגלל ש"אי אפשר להיות יותר מדי בטוחים", או "נכון שמרבית הציבור הערבי לא, אבל אף פעם אי אפשר לדעת" או כל התייפיפות מעין זו. 

אלה תהליכיים מחשבתיים שניתן לזהות בחברה הישראלית היום הם מדאיגים מאוד. בעיניי.סוגיית הביטחון הפכה חשובה מהמוסר, אלא שמוסר אמור להכפיף את הכל. כאשר צדק ומוסר הולכים ואוזלים וזה נראה לנו בסדר, זה מעיד על בעיה. אלא שכל פעם שאתם מצדיקים ענישה קולקטיבית, אפלייה, פגיעה בחופש הביטוי, כל פעם כשאתם שותקים בגלל איזה "עשב שוטה" מהימין ומרימים קול זעקה על "עשב שוטה" מהשמאל, כל פעם כזו רק מקבעת יותר את התהליך הזה. הסלקטיביות הזו היא בעוכרנו.

הביטחוני, היהודי והדמוקרטי הלכו לפאב, מה שיצא מהלילה הזה עדיין מתפתח וצועד בצעדי ענק לעבר יהודוקרטיה וזה במידה רבה מרגיש כמו ניסוי בבני אדם. הסיפור הוא פשוט מאז ומעולם היה ישראל בת כילאיים מוזרה, בעידן של מדינות חילוניות, בחרה ישראל מהרבה סיבות חלקן פוליטיות ואידיאולוגיות, חלקן היסטוריות וחלקן קשורות למערכת האנגלית שלא להפריד בין דת ומדינה. הבחירה בדמוקרטית ויהודית הפכה עם השנים ליהודית ודמוקרטית ותחומה של היהודי הופך רחב יותר.

כל ניסיון הסבר יקח שעות אבל הרבנות היא דוגמא למערכת שהופכת מסואבת  ושואבת משאבים כמו גם מייצרת הגבלות שאינן מתיישבות עם הדמוקרטיה (ונישואים הם רק אחת מהן), השימוש התדיר בהסברים דתיים ומסורתיים, שיטת הבחירות, הסכסוך המדיני שאינו נפתר ויוצר בעיות מוסריות בין אם נרצה ובין אם לאו והפרקטיקות שנוסדו יצרו מצב בו מסוכן של מדיניות מפלה שמנתפסת כהכרח. אלא שזה לא הכרח, פשוט למדנו כאזרחים להסתפק בפחות. למדנו להיות פחות סובלניים לביקורת, יצרנו דה לגיטימציה לכל מה שלא ממש מתיישב לנו עם הנרטיב. למדנו לחיות עם הדיסוננס. זה לא מצב רצוי לאף ציבור בישראל. סדר העדיפויות היום הוא לטובת מדינה יהודית כי היהודית הפכה נרדפת לישראלית. זה תהליך שיפגע בישראל מבפנים ומבחוץ ויבודד את ישראל. במידה רבה את הניצנים האלה, אנחנו רואים לפנינו עכשיו. כשיפרחו הוא לא  יפיצו ריח טוב, אולי זה מה שיעיר אותנו. יש לקוות

אני מסתכלת על ארה"ב ופסיקת בית המשפט העליון אתמול  שבעיני היא אחת הפסיקות החשובות לנושא זכויות אדם במאה הנוכחית (טוב, 15 שנים), וקצת עצוב לי, עצוב לי כי ברור שאנחנו רחוקים מזה שנות אור ולצערי גם זה קשור לאותה נקודה. הפלורליזם בישראל הולך ומצטמצמם וזה מסוכן. ההיסטוריה מלמדת שתמיד אחרי גל של שמרנות מתחולל גם של רפורמציה, אפשר לקוות שזה נכון. השאלה מתי הגל הזה ייגמר ובכמה ימדד הנזק. אני אשאיר את השאלה הזו פתוחה.

הורותצנטריות ויחסיות - אני ממציאה מילים

זה שאני אוהבת את אלברט אינשטיין, כן, כן אוהבת, עזבו מעריכה וכל השטויות הבנאליות האלה, אוהבת, ובכן ,זה לא סוד. אם יש מישהו שהייתי יוצאת איתו לטיול יחפה על שפת הים עם כוס אייסקפה ביד זה הוא (וסליחה בנזוג, זה לא אתה זאת אני) .הייתי מדברת איתו עד סוף היקום, אם הקשקשן הזה היה נותן לי להשחיל מילה. ולהזכירכם היקום אינסופי ומתרחב לתוך עצמו, כך שהייתי מוצאת את עצמי בלופ מתמשך עם אינשטיין ואני לא חושבת שהייתי מתלוננת. אבל כנראה שזה לא יקרה, אז נדונתי לנצח לנהל איתו שיחות מדומיינות. אז בעוד אינשטיין פה לצידי מנסה לדבר איתי על תורת היחסות הכללית ולדבר על "עקרון השקילות" (הוא קורא לזה Aequivalenzprinzip), אני דווקא חושבת על שקילות אחרת, או שמא העדרה. 

פעמים רבות העדר השקילות, או לחלופין קיומה של יחסיות שאיננו רואים בקשר עם הילדים, יוצר חיכוכים שתכל'ס אפשר היה למנוע, אבל רובנו לא מקדישים להם מחשבה. אני אישית מנסה תמיד למנוע חיכוכים עם הילדים, זה לא תמיד הולך לי אבל אני כל הזמן לומדת ומנסה להשתפר. קשה לנתק את הקשר עם הילדים מתוך כל מה שקורה במציאות סביבנו, אבל זה משהו שראוי לעשות. אני מוצאת את זה יותר קשה בחינוך ביתי כי הכל כל כך משורג זה בזה - הילדים, הבית, המשפחה המורחבת ועכשיו גם העבודה. במצב העיניינים אצלי היום קשה לעשות את ההבחנה ויפה עשה הבכור אתמול כשאמר: אמא אני מאוד מעריך את זה שהתחלת לעבוד, אבל אני חושב שאת מגזימה וצריכה לנוח, זה משפיע על כולנו". אמר, לא יסף וצדק.

אבל מעבר למקרה הפרטי שלי (ובניגוד לאיינשטיין לא יקחו לי 8 שנים לעבור מהמקרה הפרטי לכללי, זה רק לחיצה על enter במקלדת), עם כל כמה שאנחנו באמת הורים מודעים וכולי וכולי, אנחנו גם מאוד הורותצנטרים (ממוקדי הורות, אם תרצו). זה מרגיש לנו שאנחנו עושים בשבילם בלי סוף, מה שגם נכון, אבל השאלה היא אם אנחנו מפוקסים על המוקד הנכון ואני לא בטוחה בזה. כבר כתבתי בעבר על תשומת לב ועד כמה היא חשובה יותר מכל מכל דבר חומרי שנעניק להם, אבל הפעם אני רוצה לדבר על היחסיות בתפיסה.

פעמים רבות אנחנו ממשיכים עם העבודה בבית, זה כנראה חלק מהחיים המודרניים, אצלי זה קורה בעיקר כי העבודה שלי נעשית מהבית אבל אמרנו בלי מקרים פרטיים (ודי עם ה"אני, אני, אני" הזה כל הזמן). כמה פעמים יצא לכם שהילדים דיברו אליכם והתשובה היתה "רגע אני עובד/ת", כמה פעמים הם ביקשו משהו והסברתם שהם צריכים רגע לחכות? אני מודה שזה קורה לי היום הרבה יותר ונכון שהעבודה היא סיבה ולא תירוץ, אבל עדיין. מהצד השני כמה פעמים קרה שקראתם להם, נניח לבוא לאכול והם היו עסוקים במשהו (והמשהו הזה יכול להיות טלוויזיה או מחשב או ספר או משחק) והם אמרו רק רגע ואתם אמרתם "אני אמרתי עכשיו"? אפשר להסביר את זה בהמון דרכים, אבל השורה התחתונה היא שזה נראה לנו פשוט הרבה פחות חשוב.

באופן אבסולוטי אתם כנראה צודקים, לכאורה אי אפשר להשוות בין תוכנית טלוויזיה לכתיבת אימייל לעבודה. אבל פה בדיוק בא הנושא היחסי - לילדים שלכם זה כן חשוב, זה שהאוכל יתקרר אתם יודעים וכן זה מבאס אבל מה עם איך שהילד מרגיש אם הוא אומר "עוד רגע" ואתם תכלס מסבירים לו שזה לא חשוב. יש בזה משהו מאוד שרירותי ומתנשא. אז נכון, לרוב אתם רואים את התמונה הגדולה וככל הנראה הצדק איתכם. אבל מה זה בדיוק מעביר כשהתשובה היא "אני קראתי לך"? זה יוצר חיכוך מיותר. נכון שלא תמיד מתחשק לנו לגשת ולהסביר את עצמנו, אבל נביחה של פקודה היא בטח לא סיבה טובה, או הסבר. לפעמים אנחנו נותנים להם את "העוד שניה", אבל גם תפיסת הזמן היא יחסית והעוד שניה שלהם יכולה להתאחר. הסבר נכון, מתוך הבנה יכול לעזור, כן אולי זה לא ישפיע בפעמים הראשונות אבל זה בטח יעבוד לאורך זמן. 

זה הרבה מעבר להבנת סדר העדיפויות, ראיית התמונה הרחבה והבנת מושג הזמן, כי הפועל היוצא של התנהלות כזו שלנו היא גם דינמיקה לא טובה בבית ויצירת טינה מיותרת שלרוב ילד, תלוי בגיל שלו, אפילו לא מסוגל להבין. איך הוא אמור למצוא את ההבדלים כאשר מבחינתו הבית שהוא בדיוק בונה בלגו זה הדבר הכי חשוב וכבר יש לו את כל התכנון בראש? אני לא אומרת שצריך לתת להם את הזמן ולא להציב גבולות, השאלה היא תמיד איך מציבים את הגבול. השרירותיות שאנו נוהגים לפעמים בילדים שלא בזדון ומתוך כוונה ממש טובה לתת להם כלים, פוגעת דווקא בכלי הכי חשוב של דינמיקה נכונה.

 אני לפעמים תוהה איך אנחנו לא שמים לב לפרטים הקטנים האלה ועוד יותר מזה אחר כך נוזפים בהם כשהם מפגינים את אותה התנהגות. העניין הוא לא ההבדל בין הסיבות שלהן והסיבות שלנו, העניין הוא הדרך. להגיע להצבת הגבוות האלה אפשר בהמון דרכים, בעיקר מתוך נועם ומחשבה ולא מתוך אוטומט. אינשטיין פה לידי מזכיר לי "שלא נוכל לפתור בעיה באמצעות צורת החשיבה שהשתמשנו בה כשיצרנו אותה". אין לי אלא להסכים איתו ולהמשיך ללכת בלי לרצות להגיע, פשוט ללכת, ללמוד, להשתפר ולא להגיע ליעד, אלא להציב עוד ועוד נקודות ציון אליהן ארצה להגיע ולהמשיך הלאה.   

נדנדת האחווה

כמה מתאים בקונטקסט הזה שלנדנדה
הזו קוראים See-saw

שלשום החליטה המרכזית שהיא רוצה לכתוב בלוג משל עצמה, כמובן שברגע שהבכור שמע את זה, הוא מיד הכריז שהגיע הזמן שהוא יחזור לבלוג שלו. בינתיים היא עוד לא כתבה כי היה לה אתמול מבחן בקונסרבטוריון וגם שיעור פתוח בבלט מה שמאוד העסיק אותה כמובן, אבל הבכור כבר החליט על מה הוא רוצה לכתוב בפוסט החזרה שלו לכתיבה, אם כי גם הוא לא מצא לזה זמן. ברור שזה הצחיק אותי כיוון שברגע שהמרכזית התחילה לדבר על הבלוג, ידעתי שתגובת הבכור לא תאחר לבוא (שנאמר תוך 10, 9, 8, 7,...). נדנדת התפקידים בין הילדים היא תהליך מרתק. תהליך בלתי נמנע שיכול להכתיב מערכות יחסים לכל החיים ולא תמיד לטובה. בה במידה הנדנדה הזו היא משהו, שכרגיל עם ההתייחסות הנכונה יכול להיות בונה ומבנה וחיובית, ולאו דווקא שלילית או הרסנית. בכל משפחה הדינמיקה בין האחים היא מעניינת, לא רק ברמת חיי היומיום, לא רק ברמת מערכות היחסים בתוך המשפחה אלא גם ברמת התיוג שכל ילד לוקח על עצמו. 

בתחילת השבוע שאל אותי הבכור על מה אני מתכוונת לכתוב, אז עזבו את זה שעוד לא הספקתי לכתוב, וברור שלא לפרסם, וכבר אמצע השבוע, אבל באמת לא ידעתי כי בעיקר רציתי לכתוב על פוליטיקה, ותמיד הייתה לי את פאריז והיא סיפקה כל כך הרבה, ז"א היא הוציאה מנתניהו כל כך הרבה שיכולתי לכתוב ולכתוב. אבל הבכור אמר שדי עם פוליטיקה ולדעתו אני צריכה לכתוב על החברות הטובה בין הילדים שלי. שאלתי אותו למה והתשובה הייתה כי אני לא חושב שזה ככה בהרבה משפחות וזה מיוחד. ניסיתי לפתח על זה שיחה, אבל כשאין פרטנר זה עובד פחות טוב. אז למרות שכבר כתבתי על זה מספר פעמים (נניח כאן), אני אשתדל לא לחזור על עצמי. ואז הסיטואציה הציגה את עצמה (נו, פיסקה ראשונה, תהיו מרוכזים) אז התיישבתי לכתוב.

עץ משפחתי, הגרסא הפרקטלית

הקשרים המשפחתיים הם בעלי אופי פרקטלי משהו, במובן של צורות מסתעפות שמעתיקות את עצמן, רק שהן לא באמת מעתיקות את עצמן, יש ביניהן דמיון, זו אותה הסתעפות, אך לא יותר מזה. בראיה דורית בלבד זה גם לא אינסופי, אבל לא חייבים להיות קטנוניים. אני לא מחדשת כלום כשאני אומרת שלא משנה כמה ילדים יש לך, כל אחד מהם גדל להורה אחר ולמרות שזו אותה סוגה של מערכת יחסים, עם כל אחד את מנהלת מערכת אחרת. העניין הוא שאת לא מנהלת אותן בואקום, אין כאן שום חיסיון, הכל גלוי וברור לעין גם אם לא נאמר. וזה נספג, זה לגמרי נספג. אז נכון שלכל ילד יש אופי אינדיבידואלי ולכן אין אפשרות אחרת אלא לנהוג עם כל אחד אחרת, ונכון שכל ילד מוצא את הדרך שלו איתך, עדיין ההבדלים נמצאים שם והם גם מבנים את הדינמיקה בין האחים. אני לא חושבת שיש מה לעשות בנידון, זה נראה לי לגמרי מובנה והגיוני, צריך להיות מודע כמובן, אבל זה נראה לי כמו משהו שנוצר באופן טבעי ואין בו כל רע כל עוד אין בו מידתיות בלתי נסבלת של העדפה. 

הקשר שלנו עם הילדים, המיקום שלהם במשפחה, האופי של כל אחד מהמשתתפים, וכמובן עוד פרמטרים, במידה מסויימת יוצרים תפקידים בתוך המשפחה. התפקידים האלה הם לא בהרכח מינוי לכל החיים, פעמים רבות הן תקופתיות - הילד המרדן, הילד האחראי, הילד הטוב, הילד השובב וכולי וכולי. לרוב יש נדנדה כזו, אם ילד אחד הוא בתקופה אחראית, הילד האחר לרוב ייטה להיות שובב יותר. אם ילד אחד לא רוצה עכשיו להכין שיעורים, הילד השני יצא מגדרו כדי לקבל תשבוחות על זה שדווקא הוא יושב ולומד. זה לרוב לא קל ופעמים רבות תשמע הורים מדברים על הילדים שלהם ומשווים בניהם בטקסט או בסאבטקסט. זה הכי טבעי שיש ועם זאת זה משהו שבעיניי צריך לשים לב אליו. 

אנשים הם בני אדם של השוואות, זה הדרך שלנו להמון דברים לחיקוי, לשינוי, זה מדד למיקום וזה בהחלט יכול להיות כלי חיובי. העניין הוא שהוא גם יכול להיות קטלני. עריכת השוואות בין ילדים היא טבעית, הבעיה היא שיש למה מחיר תחרותי מאוד אם היא נעשית לא נכון. אחים לא אמורים להיות בתחרות, זה יהיה נאיבי לחשוב שאפשר לפורר אותה לחלוטין, אבל אפשר להפוך אותה לחיובית ותומכת. לא סתם המילה אחווה מסמלת קשר שמבטא סוג של קירבה אולטימטיבית. כמה עצוב שלרוב נגדיר אחווה כקשר עם אחרים ולא עם אחים אמיתיים (לא לוקחת כדוגמא את בנט, אל חשש). כמה ביננו יכולים לומר באמת שהקרבה בינם לאחיהם או בין הילדים שלהם לבין עצמם היא חזקה כמו המילה הזו? בצער רב אין אלא להודות שהקשר בין הילדים הוא לא תמיד כמו שהיינו רוצים.

אני כמובן טוענת שזה מתחיל בהורים, אבל תתטעו לחשוב שזה תפקיד בלעדי של ההורים כי זה לא. כדי לייצר מערכת יחסים טובה בין הילדים, ובעיניי זה עוד נדבך חשוב בציוד הזה שאנחנו מכינים להם לעת בגרות, אנחנו צריכים לתת להם לדעתי יותר זמן יחד ויותר זמן משפחה, כדי לאהוב מישהו באמת צריך להכיר אותו באמת. אבל יותר מזה, אנחנו צריכים להיות אלה שמתירים את הלחצים האלה שבאופן טבעי מביאים לאפקט הנדנדה בין אחים. פחות להשוות, לתת יותר יחס אישי מעודד ומבנה של התנהגות חיובית. הרי תכל'ס ילדים מתחרים ביניהם, אם נרצה ואם לאו וזה לא משנה כמה אתה בבית, על אותו משאב - תשומת הלב מההורים. מה שקורה זה שילד אחד רואה מה מקבל תשומת לב שלילילת ולכן יעשה בדיוק להפך כדי לקבל יחס חיובי. זה הכי טבעי שיש. כאן מגיע תפקיד ההורים - לנסות ולבטל אפקטים שליליים. 

המודל הלוגיסטי לתחרות במערכת אקולוגית

כבר אמרתי בעבר ולכן לא אחזור על עצמי, זמן משפחה איכותי ונטול לחצים הוא חיוני. אבל זה הרבה יותר מזה - בכל מערכת אקולוגית (ולא) כאשר יש תחרות על המשאבים, לרוב התוצאה שלה הוא שהחזק שורד. אצל ילדים זה גורם להם לפתח את התכונות שמקבלות יותר תשומת לב (אם שלילית ואם חיובית). כרגיל, הכוח הוא אצל ההורים, אבל עם הכוח באות הדרישות (מה לעשות הורות היא תפקיד קשה במיוחד). יש חשיבות מרובה להתנהלות היומיומית שלנו - צריך לשים לב, איך אנחנו מתייחסים לכל ילד, מה אנחנו אומרים ואיזה מסר עובר באינטראקציה שלנו עם כל ילד בנפרד ועם כולם ביחד. יש המון כוח למילים שלנו כהורים, לטון בהם הן נאמרות ולעוצמת ההדהוד, גם אם סמוי, בנפשם של הילדים. ככל שנפחית מהעומס והלחץ, התחרות האינהרנטית בין אחים, כי לא באמת אפשר לבטלה, תפחת. 

כהורים אנחנו צריכים לחזק את הדברים שיעזרו לילדים שלנו להיות בוגרים מוכנים יותר, האחווה בעיניי היא חשובה. מעצם התפקיד כאח ילד יכול ללמוד על אחריות, אהבה ללא תנאי, עזרה, הדדיות, טיפוח קשרים ובנייתם, חמלה, נתינה ועוד כל כך הרבה. הוא גם יכול ללמוד איך לפרק קשיים. אלה לא דברים של מה בכך, בעיניי הם לגמרי חלק מהדברים שאנחנו מחוייבים ללמד אותם. אנחנו מחפשים כל הזמן את האתגרים שיעצבו את הילדים, ודווקא אחד הדברים החשובים ביותר הוא מתחת לאף (טוב, עד שהם עוברים אותנו בגובה). בדיוק כאן דווקא להיות אח היא מתנה ענקית שאנחנו יכולים לתת לילד. אנחנו רק צריכים לשים לב שלמרות שהם מתיישבים אוטומטית על הנדנדה, אם נעשה את זה בכיף, הנדנדה הזו יכולה להיות לגמרי מבורכת.

פוסט קצר לנושא חינוך בעל כותרת יבשושית במיוחד

אמרנו משרד החינוך או לא אמרנו? לדעתי סיכמנו שכן. אני יודעת שכמחנכת בחינוך ביתי אני מראש נתפסית כאנטי מערכת. וכבר אמרתי בעבר שבתחילה באמת בחרנו בחינוך ביתי כי המערכת לא מצאה חן בעיננו והרגשנו שילדינו יצאו נשכרים אם כף רגלם לא תדרוך שם. תמיד יהיו ילדים שיעברו את המערכת הזו בסדר גמור ויצאו ממנה ללא נזקים חמורים, מעטים אולי אף יצאו נשכרים, אבל ביננו, אם אנחנו משתדלים לתת לילדים שלנו את הטוב ביותר, איך יתכן את המקום בו הם מבלים את מרבית שעות העירות שלהם אנחנו רואים כרע במיעוטו? זה שכמעט כולם עושים את זה זה לא מספיק טוב, זה שצריך סידור לילדים אני יכולה להבין, גם השיקולים הכלכליים נהירים לי ובכל זאת לילדים שלנו מגיע יותר. 

אנחנו רוצים שהילדים יגדלו ויעסקו במשהו שהם אוהבים, אנחנו מאחלים לילדים שלנו שהם יהיו הם עצמם וחוזרים ואומרים להם עד כמה אנחנו אוהבים אותם כמו שהם ובכל זאת שולחים אותם למוסד תעשייתי, בו הם נדרשים להיות כמו כולם - זה לא קצת מוזר? איך ילד יכול לקבל את תשומת הלב הראויה בכיתה עם עוד 41 תלמידים ואיש צוות אחד? במצב כזה רוב הסיכויים שיש להם זה להיבלע. אם הילד תלמיד טוב - הכל בסדר, אם הוא מפריע - נטפל בו, אם הוא לא קשוב - נסממם אותו, אם הוא לא מתאים לבית הספר - נוציא אותו, ואם הוא ממוצע ולא מתבלט - פשוט נתעלם ממנו. לא יודעת מה אתכם, לי זה לא נראה נכון.

אנחנו רוצים שהם יגדלו להיות אזרחים בוגרים ותבוניים ובעלי ידע (לפחות בסיסי) - בית הספר מצמצם את הידע בעידן בו כל הידע האפשרי בערך אצור תחת אצבעות ידיהם, בית הספר לא מלמד דבר על החיים האמיתיים (אולי לבד מכוחו המשכר של העדר), אין שיעורי כלכלה, אין שיעורי פילוסופיה, אין לימודי קבלת החלטות, הם לא יודעים לעמוד ברשות עצמם, לא מבינים כלכלה מדינית, לא מבינים בחשבונות בנק, ריביות, משכנתאות, איזון חשבונות, צרכנות נבונה, חלוקת משאבים, פעילויות של משרדי ממשלה ורשויות מקומיות ועוד ועוד. הם יוצאים עם ידע כזה או אחר על דברים מאוד מצומצמים וגם אותו עקב צורת הלימוד חסרת המשמעות הם נוטים לשכוח מיד עם תום הבחינה הרלוונטית. אכן מוסד להקניית ידע - אין ספק.

אנחנו רוצים שהם יבינו את המושג דמוקרטיה אך מכניסים אותם למוסד בו השפה היא שפה עריצה ושרירותית. אין להם יכולת השפעה על תוכן הדברים, אין להם השפעה על מה ילמדו, יכולת הבחירה שלהם שואפת לאפס. הם לומדים על דמוקרטיה בצורה מצמצמת ועל כל נושאי היום משתדלים המורים לא להתעכב כי הם נפיצים ואת גבולות השיח מצמצמים. מהי דמוקרטיה? בעיני יוצאי המערכת דמוקרטיה היא שלטון הרוב, הבעיה היא שהם לא מבינים שדמוקרטיה היא שמירה על זכויות המיעוט. אבל מי חושב על המיעוט כשהוא חונך במתכונת של עדר?

אנחנו רוצים שהם ילמדו ערכים, איזו יופי של סיסמא. איזה ערכים? כמדינה דמוקרטית ויהודית אנחנו אכן מצליחים להנחיל ערכים של מסורת ודת, בעיקר כזו שלא מכבדת זרמים אחרים וברור שלא דתות אחרות. מערכת החינוך מצליחה לגדל ילדים על ברכי הדת היהודית, גם בפירוש חילוני, אך כושלת בהנחלת הדמוקרטיה (הבעיה היא שזה בא לידי ביטוי חברתי והמחיר הוא גבוה ואקספוננציאלי). שוויון מגדרי? לא בטוחה שמצליח לנו כי איכשהו הם יוצאים בתחושה שבנות מהממות ובנים הם גבר -גבר או סתם הומו (סתכלו שניה על הפרסומת כאן, נכון שהיא לא של משרד החינוך אבל זו בדיוק האוירה - אין ספק מודרנה ורק תעיזו לקנות ורוד לילד שלכם). ביטוי מיני? כן המון סבלנות יש בבתי הספר בהנחה שכולם סטרייטים. קבלת האחר? עוד סיסמא נבובה שבעיקר גורמת לילדים שהם אחר להרגיש עוד יותר אחר.

כישורים חברתיים? כן, ברור. מי שמקובל הוא סבבה, מי שלא לומד על בשרו להיות לבד בתוך כל הביחד שמסביב. אלימות פיזית, נפשית ומילולית. זמן הפסקה יכול להביא ילד לתחושה של טרף ניצוד בעידן המוזוזיאקון בו טי-רקסים נמצאים בכל מקום והם רעבים. 

המערכת היא מאוד נוחה למצטיינים וללא מתבלטים. השתתפתי השבוע בדיון ב- facebook על אימרות אומללות של מורים. מודה, הייתי תלמידה מצטיינת לא היו לי בעיות בתוך המערכת, למדתי מצוין את כל הטריקים כדי לעבור אותה בשלום ולא לצאת נשכרת במיוחד. לקחתי איתי בעיקר השפעה של שניים-שלושה מורים שהיו קודם כל בני אדם ואני זוכרת לא רק את החומר שהם לימדו אלא בעיקר את הערכים שהיו חלק בלתי נפרד מהאישיות שלהם. אבל אני גם זוכרת את המורה שהסבירה לי שזה שאני יודעת חומר לא אומר שאני צריכה לתקן אותה גם אם היא טועה (!) והסבירה שאני קוראת יותר מדי - למזלי היא לא עשתה עלי רושם, רק הוכיחה לי שאני צריכה להמשיך בדרכי. אבל קראתי כל כך הרבה הערות של מורים שהיו מבזות, משפילות ומכאיבות בצורה יוצאת דופן. 

מערכת החינוך היא מערכת אלימה - האלימות מתקיימת בה באופן סמוי וגלוי והיא נחלת כל מרכיביה - התלמידים, צוות ההוראה, ההורים והחברה כולה. יש שתי שפות שלומד התלמיד במערכת על בורין - שפת היהדות ושפת הרוב ושתיהן לא ממש רלוונטיות בעולם האמיתי. וכן, העברית לא נוספה למניין השפות שהם דוברים בצורה תקינה במודע.

לא יודעת מה איתכם, אבל כשאיתי מתחילים בדיון על חינוך ביתי מול מערכת, אני קודם כל רואה כמה מקום יש לילדי לגדול, לפתח את מה שמעניין אותם, להבין את העולם, ללמוד סבלנות, לקיים נתינה, לקחת אחריות, לספוג רשמים, לקחת את הזמן, ללמוד משמעת עצמית, לקיים כבר בגילם הצעיר חיים משמעותיים ומלאים ואז אני מסתכלת על דלות המערכת וכל הדיון הזה כבר נראה לי עקר.

פני מערכת החינוך היום מחוקים ודלים. ככה הם בהווה ובהיותם כאלה הם לא יכולים לסמן תקווה לעתיד טוב יותר במתכונת שלהם היום וזו רק סיבה לא לוותר ולנסות לשנות את המערכת. לצערי סך ההחלטות האומללות של שר החינוך היום החל ממדריכים רוחניים, המשך ב"ועדה לגבולות השיח" (שאפשר לקרוא לילד בשמו "צמצום השיח"), הדרת מורים ערביים, הדרת השפה הערבית, הכנסת בנות שירות לאומי כסייעות לגנים (אוף, אל תתנו לי להתחיל לדבר על זה, אפרופו בית הספר כסוכן של הדת היהודית) וכלה בהתייחסותו למורים כפי שהיא עולה מפרשת אדם ורטה (וכן, הרשימה חלקית) מוכיחה לי באופן אישי ששי פירון לא מסמן שיש עתיד, יש רק פוליטיקה כאילו חדשה שלא תביא איתה שום רוח של שינוי בכיוון הנכון. בינתיים אלה הילדים שלנו שמשלמים את המחיר היום וישראל שתשלם את המחיר כבר מחר

בעל זבוב זה אוטוטו כאן - מחשבות על נוער אלים

במהלך השנה, למעט חופשים בהם זה בערך כל השבוע, בימי שישי בערב מתכנסים בני נוער בפארק מתחת לבית שלנו. אבל זו לא תופעה חדשה, בארבע השנים האחרונות בהן גרתי מול גינת שעשועים/פארק בגבעתיים כמו גם ברחובות, חגיגת השישי בערב הזו הפכה לחלק בלתי נפרד ממנהגי "עונג השבת" הקבועים. הם מגיעים בקבוצות, לרוב לא גדולות, עושים רעש של עדר ג'מוסים, מעשנים ג'וינטים, יורדים על באנגים, מערבבים וודקה זולה עם איזה משקה אנרגיה ומוחקים לעצמם את המוח. לפעמים הם רק צועקים ומקללים בסבבה (כי זה ההווי) וכולם צוחקים, לפעמים הם צורחים בכוונה כדי להעיר את השכונה, לפעמים הם שוברים בקבוקי זכוכית ומותירים אותם כאות למורשת לילדים שיבואו בבוקר, לפעמים הם הולכים מכות, לפעמים הם משחיתים רכוש ציבורי, לפעמים הם מחרבנים בתוך מגלשות של ילדים, לפעמים הם חוזרים לשחק משחקי ילדות אבל הם כל כך מסטולים שהם לא מצליחים לעקוב בעצמם אחרי מהלכם. הם מחוקים לחלוטין וזה שהם מצליחים לחזור הבייתה בלי לפגוע או להיפגע זה נס בפני עצמו. אם מגיעה ניידת של שיטור עירוני, הם בורחים וצורחים ולרוב מיד אחרי כן חוזרים ואין אחד שמעז להעיר להם. אף אחד לא מעז להעיר להם כי כולם יודעים שזו פעולה חצי התאבדותית שעלולה להוריד משמעותית את תוחלת החיים. בחיפה נדקר על רקע זה גבר בגבו ואשה הותקפה במגרפה. 

בחיפוש מהיר, גם  ללא מתודולוגיה מחקרית, אפשר למצוא קישורים רבים בנושא אלימות בני נוער בינם לבין עצמם וכלפי אחרים (הנה עוד אחד מדגמי, אם לא זועזעתם דיו מהלינק הראשון ואם אתם ממש רוצים הנה עוד אחד - אתם בהחלט מוזמנים לקרוא רק אותו ואם תקדישו לחפוש עוד רגע, לצערי תוכלו לדלות עוד פנינים לתפארה שכאלה). 

אני לא רוצה לערב שמחה בשמחה ולכן אתרכז בנושא האלימות. אך בבואנו לדון ב"סוגיית הנוער - לאן?" אולי היה ראוי להרחיב ולראות את כל המכלול הבעייתי הכולל גם מין ומוסר, אני כותבת ללא הרף על הבחנתי בעניין הידרדרות מוסרית כוללת בחברה שלנו, וכבר כתבתי בעבר גם לנושא הנוער והילדים שלנו בכלל. אבל אין ספק שהידרדרות מוסרית, חוסר יכולת להבחין בין רע וטוב ומין בגיל צעיר מאוד חוברים לתמונה עצובה. ויש קשר בין האלימות, לזנות של קטינים, לבעיות של סמים ואלכוהול, וגם לפרשות אחרות כמו פרשת איל גולן ולא אני לא מסובבת את הנקודה, איל גולן הוא דרעק לא קטן והוא נושא פה באחריות, אבל ביננו הפרשה הזו מעידה רבות גם על הנערות עצמן, אמות המוסר שלהן וגם קצת על החינוך או תשומת הלב שהן מקבלות בבית.

ואין מה לעשות יש קשר הדוק גם לבית - אני לא יכולה להבין איך הורה רואה את הילדה שלו יוצאת בלי סוף, חוזרת בשעות מוטרפות וגם מביאה הביתה כל מיני מתנות שהסיכוי שהיא קנתה אותו מכספה הוא קטן, שלא לדבר על כך שהיא מריחה מסקס והיא רק בת 15; אני לא יכולה להבין את ההורים שזה בסדר מבחינתם שהילד/ה שלהם ישוטטו ברחובות בערב שישי ושהם לא רואים שהילד מסטול - מה ההליכה המתנדנדת, העיניים המסוממות, ריח האלכוהול - לא נראה להם קצת חשוד? אין מצב שהורה לא יודע, אלא אם כן הוא לא רואה את הילד בכלל, אין מצב - יש מצב שהוא מפחד לפעול, שהוא פותר את זה ב"הורמוני הנעורים" או שפשוט אין לו את הכוח להתמודד עם טיעונים מטופשים כמו "כולם חוזרים בחמש בבוקר - אני לא יכול להיות היחיד שצריך לחזור עד שתיים". תירוצים אפשר למצוא מפה ועד להודעה חדשה. החינוך של הילדים שלנו מופקד בידיים שלנו ומצב הנוער כפני ההורים ופני האומה ולמען האמת זה לא נראה טוב.

אז נכון, לא כל ההורים כאלה וגם לא כל בני הנוער וברור שיש עוד בני נוער ערכיים ומעוררי הערכה, זה לא שהכל חרא, אבל זו בטח לא התשובה ולא הפתרון כי הבעיה קיימת וכשאתה קם בבוקר ומוצא שכל הרשת החברתית משתפת סטטוס של אדם שלפנות בוקר מצא שתי ילדות, בנות 12, מסוממות הולכות על כביש ומוכנות לעשות כל דבר מתוך סטלה פסיכית והוא לוקח אותן לתחנת המשטרה, אתה לא יכול שלא לחשוב כמה פעמים זה קורה והאיש שעוצר בצד הדרך שומע את ההצעות המגונות שמוצעות לו בחסות הסמים, לא לוקח למשטרה, אלא לצד הדרך ואחר כך ממשיך ונוסע ומותיר אותן שם.  סקס וסמים ואלימות הם חלק מהנוף הוירטואלי שלהם וחלק מהמציאות היומיומית שלהם ושלנו. משהו לא עובד טוב.

גם פרשת ספיר סבח ואדם ורטה מוכיחה תפיסה בעייתית מאוד של הורים ושל החברה מסביב - זה דבר אחד לשבח ילד עיקש שהחליט ללכת עם תחושת העוול שלו ולהילחם על אמונתו - גם אני הייתי במידה רבה ילדה כזו, אבל במקרה דנן זה עבר את כל גבולות ההגיון. יש הבדל עצום בין להגיד "לדעתי המורה זה מגמתי" לבין הודעות של "תודה רבה" של אותה נערה לתגובות של אנשים שמציעים לפגוע פיזית במורה ולחיצה על like על כל הודעת נאצה. אין כאן קו דק יש כאן גבול מאוד ברור וברגע שהגבול הזה נחצה ואפילו חברי כנסת ושרים מעלים את הילדה הזו לדרגת גיבורה תרבותית של צד פוליטי, הם במידה רבה נותנים לגיטמציה לכל הפרשה כולל ה- like על כל אחד מהאיומים המחרידים שנכתבו על דף הפייסבוק שלה או של הח"כ לשעבר. בעיה.

כאשר בני נוער "פציפיסטיים" מדברים על לרצוח מחבלים וחיילים (עזבו אתכם שפציפיסטים לא פועלים באלימות, גם לא בשם הדגל שהם מניפים [זה כמו הבחור שפעם מזמן התחיל איתי והסביר שהוא פציפיסט שנושא אקדח על כל מקרה - לא עבד לו]) ואחר כך מסבירים שזה רק נועד לזעזע מטעמים אומנותיים. לחלופין כאשר אתר (וואלה) מפרסם תיעוד של מתנחלים המכים פעיל שמאל ואלה התגובות שהכתבה מעוררת, אתה יכול לפטור את זה ולהגיד שזה מקרי שוליים (לא בגלל דעותיי הפוליטיות, אבל על פניו נראה שיש יותר כאלה מצדה הימני של המפה הפוליטית), אבל הבעיה היא שהמוסר שלנו רקוב, אלה כבר לא "פירות באושים" (כמה קל לחפף את זה כך), זה פשוט זילות בערך החיים. לצערי יש לי תחושה שיש יותר זילות בחיי אנשי השמאל מאשר בחיי אנשי ימין והתחושה הזו גם מגובה בדיווחי החדשות. 

העניין הוא שחברתית אנחנו נוטים לפטור את זה בסתמיות של "שוליים", אבל אלה לא שוליים, ואם הם שוליים הם הולכים וגדלים ואם הייתה אי פעם עקומת פעמון נורמלית הרי שהיום מרכז הפעמון הולך ונעשה קטן יותר ואמנם בשירי הילדות תמיד אפשר עוד למצוא מקום גם על כרוב פצפון אבל במציאות החברתית שלנו הגיע הזמן לעצור את זה. הבעיות המוסריות שניתן לראות בחברה, הופכות הרבה יותר משמעותיות בתוך חיי הילדים והנוער שלנו ויכולת הסינון שלהם היא נמוכה הרבה יותר משלנו המבוגרים. החשיפה שלהם אינה מבוקרת והרצון שלהם בעוד נתקל בניסיונות נואשים שלנו המבוגרים לספק להם עוד מן החומר ופחות מהרוח ומתשומת הלב. משהו פה כל כך רקוב חברתי, גם ברמה המוסרית וגם ברמת הקשר בין הורים לילדים. התירוץ שהנוער דובר שפה אחרת הוא לא תירוץ קביל, גם ביוון העתיקה אריסטו היה זה שדיבר על הדור שהולך ופוחת כי כנראה שכל דור מביא עימו חידושים שהדורות המבוגרים יותר רואים בו הידרדרות, אבל זה מה שנוער עושה וזה בסדר שכל דור מביא שינוי. אבל לאורך השנים גם בתוך החדשנות של הנוער היו גבולות, הנוער דחף לפריצת הגבולות, אבל מה קורה לנוער שאין לו הרבה גבולות לפרוץ וכל מה שהוא רוצה בעצם זה תשומת לב מההורים? אני חושבת שהמציאות של היום מלמדת אותנו מה קורה. 

תסלחו לי אם אשמע כמו רואת שחורות, אבל, לרוב, הילדים של היום גדלים לתוך עולם בו הפיקוח ההורי ותשומת הלב ההורית קטנה הרבה יותר, אבל הצרכים הבסיסיים של הילד לא השתנו והוא צריך להתאים את עצמו למצב. במידה רבה. כבר כתבתי על זה, הפיקוח ההורי נעשה במקומות הפחות נכונים כמו הכנת שיעורי בית ופחות בזמן איכות משולל ביקורת המיועד להנאה משותפת. בנוסף, בחיי הילדים שלנו קיים עוד מימד חברתי בדמות הרשת ועל המימד הזה למרבית ההורים בכלל יכולת פיקוח אמיתית, בעוד שבעולם ה"אמיתי" הפיקוח הוא על הדברים הלא נכונים, מה שיוצר מצב שהורים לעיתים לא מכירים את הילד שלהם באמת (לכן, גם נשמע פעמים רבות את הטענה שלא כך מחנכים אותם בבית, שזה אולי נכון, אבל השאלה היא לא רק מה הערכים שניתנים בבית אלא איך הם מיושמים), ולרוב הם מפספסים המון דברים טובים על הדרך. קצת כמו מערכת החינוך, גם ההורים חוטאים בבחירת מדדים ברורים שקל יותר להבחין בהם ולמדוד אותם. הסטנדרטיזציה היא כבר לא רק של המערכת, אלא גם של ההורים שהזמן שלהם עם הילדים הוא מוגבל ועמוס בדברים ש"חייבים" לעשות. אמנם אינני אשת מקצוע אך נראה לי שבתוך הואקום הזה, הצורך של הילדים והנוער בתשומת לב מתרגם בקלות למצב הנוכחי. 

להגיד את זה בצורה ברורה יותר? בהעדר גבולות ברורים, בתוך האזורים הכל כך פרוצים, כאשר הילדים שלנו חשופים לאמירות בעייתיות, לחומרים חושפניים ללא כל מנגנוני סינון, לטלויזיה, פרסומות, תרבות צריכה בתוך המציאות המורכבת הישראלית כאשר הם לרוב צריכים להתמודד לבד ונמדדים פעמים רבות בעבור הישגיהם ופחות בעבור מי שהם - האם זה באמת לא צפוי שהם יהיו אלימים? דווקא נראה לי די הגיוני. הדבר הראשון שעולה לי לראש הוא הספר "בעל זבוב" של ויליאם גולדינג. אני מניחה שאת העלילה ופרשנותה כולם מכירים (אבל הנה קישור לערך בויקיפדיה). בחברה היום בעידן של גבולות בעייתיים מאוד, ולתחושתי אף פרוצים, בתוך חברה שהופכת לפחות מוסרית, מתקיים מצע מצויין לגידול המפלצת הפנימית, הרתמות המשוחררות מאפשרות לה לצאת מגבולותיה ותוצאות פעולותיה משאירות אותנו מחוסרי אונים במקצת. הנוער שלנו משדר אותות מצוקה ברורים ובמקום להתעורר אנחנו מתעכבים עם הפתרון כי הוא מצריך זמן והשקעה ולמי יש זמן? אינני בטוחה שיצר האדם רע מנעוריו, אבל אני בטוחה שבני אדם צעירים זקוקים ליותר הכוונה ויותר התאמה אישית, בטח בחברה כל כך אינידיבידואליסטית כמו החברה המודרנית.

אנחנו מחנכים אותם במוסדות לא דמוקרטיים בעליל ולא משקיעים בחינוך לדמוקרטיה (אבל כן במסורת יהודית), אנחנו מחנכים אותם לתוך שטנצים ברורים אבל מצפים שאישיותם תזרח. אי אפשר לגדל ככה ילדים בתוך מערכת שלמה של מסרים צולבים ובתוך סיטואציה כל כך לא בהירה ולא מפוקחת בכלל. בתוך כל אלה מתחולל בקרבם מאבק מתמיד בין טוב ורע, אך בעולם של מיידיות, ההכנעות לדחפים יצריים היא רבה והיכולת לחמוק מעונש הופכת אותה ליותר אטרקטיבית כיון שהיא מכילה את ניצוץ המרד נגד עולם המבוגרים. בני האדם הצעירים שבקרבנו אינם רעים, הם פשוט משוועים לעזרה וכדי לעורר אותם ליצירה חיובית אין ברירה אלא להשקיע. ולא זה לא יעזור אם להוריהם אין את הפנאי ברמה היומיומית להקדיש להם מעט זמן ולהוריד את הלחץ מכל החייב ולהקשיב קצת למה שהלב שלהם רוצה וזה לא יעזור אם שר החינוך ימשיך למלמל צה"ל, אמונה ושואה. 

האלימות הזו שמרימה ראש בתדירות הולכת וגבוהה לא צריכה להפתיע אף אחד, ביננו זה היה די צפוי ואם נמשיך ככה כנראה שזה ילך ויתגבר. כדי להתגבר על זה צריך שיתוף, זה דורש זמן, זה דורש בעיקר שינוי סדר עדיפויות. אבל כאשר העדיפות הראשונית של מערכת החינוך זה לגדל חיילים צייתנים וההורים מנסים לגדל קריירה וילדים סתגלנים, אז די ברור שכנראה סדר העדיפויות נמצא במקום אחר. אבל מה שבטוח זה שלא צריך קמפיין להעלאת המודעות, הנערים האלה מצליחים לייצר כותרות בכלל בלי עזרה שלנו ואנחנו מעדיפים לצקצק וגם אולי קצת לשקשק (בעיקר בשישי בערב). רק שהפתרון הוא בטח לא בלסגור את החלון ולהתקין עוד בריח...

גב תפוס והזה. ומיהו זה? זה עוד יתגלה

הגב שלי כואב. זה די משתק אותי למען האמת, למרות ניסיונותיי הכמעט הירואיים לעשות הכל כרגיל. בבוקר אפילו חשבתי לרוץ כדי לשחרר את זה, אבל כשלקחה לי דקה להגיע מחדר השינה למטבח הבנתי שכנראה ריצה לא באה בחשבון. אז נכנסתי למטבח כי מישהו צריך לארגן את הילדים לחוג בכל זאת וביער הם נעשים רעבים כידוע. הצלחתי להתקדם ללא תקלות והופ לאוטו. ביער הורדתי את הגדולים, אבל הקטן נתלה עלי כמו גור פצפון ולא ידעתי אם לעמוד ישר או להתנדנד קלות מרגל אל רגל כי לא היה לי ברור מה כואב יותר. אז ככה אני מעבירה את היום, מין נאחס שכזה, לא מוצאת לי מקום, לא מרוצה מעצמי, בעיקר משתדלת לותר לעצמי ולהמשיך הלאה עד לשעת ההשכבה המבורכת. בינתיים מצליחה בקושי בכובעי כנהג הסעות.

חזרתי עכשיו מההסעה האחרונה ולא שהפסיק לכאוב לי הגב, אבל עכשיו כואב לי הלב הרבה יותר. לבכור שלי יש פסוריאזיס עצבני וכפות הידיים שלו מאוד יבשות ומתקלפות. טיפולי הפוטותרפיה עבדו עד גבול מסוים ואז הוחלט להפסיק כי אין שיפור. אנחנו מנסים, כבר כתבתי על זה, המון דרכים ועכשיו אנחנו מתמרחים בחמאת שיאה טהורה וזה עוזר, גם הוא מרגיש את השיפור והוא נלחם כמו לביאה, שזה הרבה יותר מאריה כידוע. במסגרת החינוך הביתי, כל הילדים בלי יוצא מן הכלל תומכים בו ומתחשבים ואוהבים. אבל בשיעור הקפואירה יש ילד שאם הייתי יכולה לטלטל, תאמינו לי שלא הייתי עוצרת את עצמי. בשיעור הפתוח בסוף השנה שעברה, ראיתי את ההתנהגות שלו מול הבכור, איך הוא מתרחק בהבעת גועל ועיוותי גוף ואיך הוא גורם לאחרים להתנהג כמוהו. זה היה השיעור האחרון אז לא אמרתי כלום, והייתי מאוד גאה בגיבור הקטן שלי שהתמודד עם זה שנה שלמה ולא אמר לי כלום. השנה הזה (שמכאן ואילך זה הכינוי שילד זה זוכה לו) לא התחיל את החוג ורווח לי, הילד שלי פרח ואפילו כשהצטרף ילד מהשנה שעברה, הוא נתן לבכור צ'אנס ואף בחר בו כבן זוג. הבכור היה מאושר. כשעשינו שיעור ניסיון בחוג טניס והזה היה שם, מיד ראיתי איך הוא פסל את החוג והבנתי, לא דחקתי. אבל אז הוא הצטרף שוב לחוג קפואירה ולילד שלי הרבה פחות נחמד. היום הוא נכנס לאוטו וסיפר חוויות. לא היה לו קל, שאלתי אם הוא רוצה שאדבר עם האמא של הזה, הוא ענה לי שבסוף הזה יהיה עוד יותר מגעיל בגלל זה וגם ככה החרם הזה מכאיב לו. חרם. חרם. חרם. יש ילד מטומטם שעושה על הילד שלי חרם בגלל שיש לו פסוריאזיס. בא לי למות. בא לי לחנוק את הילד הזה עם ההורים שלו. במקום זה אני חושבת על דרך יצירתית כדי לנסות ולעזור.

אני לא מוכנה לקבל את האמרה הפטרונית של עולם המבוגרים שהילדים הם אכזריים. הילדים לא אכזריים הם פשוט עושים את מה שאנחנו עושים רק בלי העמדת הפנים. ילד שגדל בסביבה תומכת, לומד להיות תומך בעצמו. ילד שגדל בסביבה סבלנית ומקבלת יהיה כזה גם בעצמו. לילדים שלנו יש מודל לחיקוי - אנחנו. הילדים שלנו משקפים אותנו, את הטעויות שלנו. וכמה טעויות אנחנו עושים עם הילדים שלנו, אם רק היינו יודעים לתת להם עוד קצת תשומת לב ואהבה, קצת הסתכלות על העולם, קצת סבלנות. אבל למי יש זמן, נכון? 

אי שוויון - חינוך ושבירה

לא התכוונתי לכתוב על זה בכלל, בטח לא היום. קמתי עייפה וחלשה למרות שישנתי כמעט 10 שעות רצוף, בן עדיין לא מרגיש טוב ואם כבר מוצאים אנרגיה לכתוב פוסט אז עדיף על משהו מעודד. אבל כדרכי בקודש, נכנסתי לאתרי החדשות ול- facebook וכנראה שזה לא ממש מקור לשמחה. אחת מחברותיי כתבה פוסט על אתר ייעוץ הורים (מקור מטורף לייאוש דרך אגב) שבו אחת היועצות ייעצה לאם להניח לילדתה לבכות עד שתירדם כדי שתתרגל לישון במיטה שלה. זה בדיוק מה שהאם הזו עשתה (כמוה יש עוד רבים), היא מספרת שילדתה כמעט הקיאה מבכי אבל בסוף נרדמה לבד, מתשישות כמובן. ומסכמת שהיא מאוד גאה בילדתה ובה. רק מהסיכום הסכמטי משהו הזה בא לי לבכות.

הבה וניקח סיטואציה אחרת - נניח שאת ובן זוגך (אתה ובת זוגך/אתה ובן זוגך/את ובת זוגך או כל וריאציה אחרת), אז נניח שאתם רבים. ומעכשיו אכתוב בלשון נקבה יחידה מתוך נוחות אבל זה תופס עדיין. ונניח שנכנסת למיטה אבל הנושא עוד לא נפתר, את בסערת נפשות והדמעות ממשיכות לרדת. האם תרצי שבן זוגך שיודע שאת בוכה יניח לך להירדם מתשישות או שמא תרצי שיבוא לחבק לא משנה מה? או נניח שאת בגיל ההתבגרות ועבר עליך משבר כלשהו, האם תרצי שההורה שבחרת לספר לו יחבק אותך גם אם אין לו מילים או שפשוט יניח לך לבד בחדרך? אז מה אני רוצה לומר? אני רוצה לומר שזו נטייה טבעית שלנו לרצות חיבוק ותשומת לב וכשאנחנו לא מקבלים אותה אנחנו נפגעים, גם אם אנחנו עוברים הלאה. והפגיעה הזו תישאר שם, כי כשמשהו נשבר תמיד נשארים סדקים. 

אינני מצליחה להבין את כל שיטות השבירה למינהן של הילדים שלנו כדי שהם יתאימו למה שאנחנו רוצים. אני מבינה את הצורך בשינה של הורים ואני מכירה מצוין את הטיעון "אם לא אשן לא אהיה הורה טוב כל היום" ועדיין המחיר שאנחנו משלמים פה הוא גדול. יש המון דרכים להרגיל ילד להרגלים חדשים, אבל ילד לא מתרגל לישון לבד בגלל השיטות הללו. הוא פשוט לומד להבין שאין לו על מי לסמוך. שמי שהיה בטוח שהוא מקור הנחמה שלו, פשוט מכבה את המתג בשלב מסוים ושום דבר לא יעזור. השיטה הזו, שאומרת למעשה "זה מה שאני רוצה שתעשה ואתה תעשה אותו גם אם תצרח עד השמיים ואותי זה לא מעניין", עובדת. ודאי שהיא עובדת, היא עובדת כי אין לילד ברירה, היא עובדת במחיר שהוא עצום גם אם נראה לנו שזה בסדר כי "ילדים מתרגלים לכל דבר". בני אדם מתרגלים לכל דבר כשאין להם ברירה. הם מתרגלים לרעב קיצוני, לתנאים קיצוניים אחרים במצבים של אין ברירה. אבל כאן יש ברירה, יש המון דרכים לעשות את זה נכון וזה בסדר שלא כולם רוצים לשכב שעה לילד הילד כדי שהוא יירדם וזה בסדר לרצות את הזמן שלך וזה בסדר שלא כולם רוצים לינה משותפת, אבל בין זה לבין מחנה ספרטני המלווה בצרחות של ילדים מתוסכלים המרחק רב. 

הרי לבד מורדה רזיאל ז'קונט ועוד כמה מטורפים כולנו נגד אלימות נגד ילדים, אך מהי אותה הפניית עורף לילד בוכה אם לא אלימות? מהי הדוגמא שניתנת פה לילד - "אני לא כאן כי בסופו של דבר זה יהיה יותר טוב לכולנו"? עם קצת יותר סבלנות אפשר להגיע בקלות ליותר טוב לכולנו. בלי לשבור את הילד. תחשבו על זה לכל כך הרבה דברים אנחנו רוצים שהם יתרגלו - לישון לבד במיטה שלהם, להסתגל לגן, להכין שיעורים. לכל הדברים הבאמת גדולים האלה אנחנו לפעמים פשוט מפנים עורף ונותנים להם להתמודד לבד. אבל אם הוא בטעות נפל ואין אפילו סימן, אנחנו נעטוף אותם ונחבק ונרגיע? אז מה המסר - אנחנו הורים בקטנה אבל בדברים הגדולים האלה אתם לבד? that's life baby? 

אני לא יודעת, אותי הדברים האלה פשוט שוברים. סגנון ההורות הזה של "באינסטנט" גומר אותי. לא ברור לי כיצד אנחנו כל כך רוצים ילדים וכשיש לנו אותם פשוט אין לנו כוח. אני לא יודעת, אפשר לפטור אותי ולומר שאני אמא מטורפת, אבל כשאני קוראת המלצות כאלה שניתנות על ידי "מומחים" אני תוהה אם מרוב מומחיות שכחנו מאיפה באנו ומי אנחנו בכלל? הרי כל העצות הללו מנוגדות לכל אינסטינקט הורי שיש בנו - אז איך בכל זאת כל כך הרבה נוהים אחרי התורות הללו? כתב עמיחי ש"אלוהים מרחם על ילדי הגן", אולי זה פשוט בגלל שההורים שלהם לא זוכרים לעשות את זה בעצמם?