אי מילים

לפעמים יש בי כל כך הרבה מילים שרק לשבת ולנסות לעשות בהן סדר נראה כמעט בלתי אפשרי וחסר תוחלת. בעוד שבחיים אני מסודרת, פועלת בהיגיון ויעילות, במילים אני בזבזנית. ואני לא מתכוונת לזה שאני מדברת או כותבת המון, אלא דווקא למילים שלא נשמעות (למרבה הפלא יש כאלה - דמיינו). אלה שהן רק שלי. נותנת להן להסתובב בכל הגוף, להסתלסל, להתערבב, להבליח ולגוז, להתארגן ולהתבלגן. אי הסדר של המילים הוא אי שפיות קטן, בו אין מקום לסדר, לשכלתנות יתרה, לניתוח רציונאלי, גם אין בו צורך להיות חזקה. להפך, באי המילים הזה שלי, אני יכולה להיות הכי ספוגית ורכה. זה לא אי בודד, זה אי של מילים, בו אני הזרה אך המוכרת, הצופה המעורבת. אך המילים שם מסתובבות חופשי כי רק אני יוצקת בהן משמעות.

אין אף אחד שנמצא איתי באי המילים, אדם אחר שיביא עימו הרגלים אחרים, מסנני רגש לא מוכרים, עוד משהו שיש להתחשב בו או להתכייל אליו. האי הזה הוא בדיוק המקום בשבילי למדוד את כל המילים, אלה שיצאו ממני בכתיבה ואלה שיצאו בקול ואלה שישארו הפעם רק שלי. הן מציעות את עצמן, יכולות לקוות שאוציא אותן נכון, אני לא בטוחה שזה כך כל הזמן.

אי מילים. אי יכול ללמד על העדר, אין. אבל האי הזה מלא וגדוש במילים, אוספות אותי אליהן כמו קליפסו, שובות אותי באי שלהן ולא נותנות לי ללכת עד שכל המילים מיצו את עצמן ויצרו את מה שנועדו ליצר, איזו הבנה, או פיתרון.

הן סלחניות המילים שלי, גם אלה העוקצניות, בשלב הגולמי שם באי הן מכילות אותי, מתאימות את עצמן למצבי. כשאני עייפה הן עוטפות אותי כמו שמיכת פוך וכרית, הן המקלחת כשאני צריכה להישטף, או בריזה של ים באחר הצהריים של מחשבות לקראת שקיעה. הן הכל והן כלום, הן סערה ורוגע. מכילות את מי שאני כשאני נכנסת וסוחטות החוצה את מי שאני צריכה להיות כשאני יוצאת.

ורק ממש לפעמים, אולי ברגע הזה של לפני השינה, בהיסח הדעת, או כשאתה מפשיט ממני מגננות, או מערסל אותי, מילה מכל המילים האלה נאמרת פתאום בקול. בטח לא תבחין בה, היא נדמית כמו כל האחרות, היא רק לגמרי לא כזו. מילים מהאוסף הפרטי שלי, לכל אחד יש כאלה. מילים אינטימיות, שלפעמים בתוך המשולש שלנו, רק אני והמילים יודעות שזה מה שזה.

זוגיות - מסתבר שזה רק פרולוג (הפוסט הזה לא זוגיות)

זוגיות במשפחת החתוליים

ללא שהיות, טוב, קצת שהיות, אני עוברת לזוגיות. לא יודעת למה, אבל לאחרונה היה לי ברור שהנושא אי שם בתוך התת מודע מתרקם והולך לו. מחשבות אישיות, שאלות של הילדים, מערכות יחסים מסביב, התפרקויות של מערכות מסביב, שיחות עם חברות וגם עובדת הילדים שגדלו, בישלו את הנושא הזה מספיק כדי שהוא יתחיל להתגבש ולצאת בכתיבה. זה כבר כמה חודשים שתכל'ס אני חושבת על זה באיזה ערוץ מקביל, מנסה לייצר תובנות.

אולי זה בגלל שאחרי שנים של זוגיות בסימן הורות, הולכות וצצות להן יותר ויותר דקות של זוגיות ללא ילדים ומחדשות את הזוגיות הזו שכל כך התגעגענו לה. זו שנשארה על hold תקופה ארוכה ולאט לאט כוסתה בהמון בלאגן. בהתחלה עוד קצת ראו אותה בין כל צעצועי ההתפתחות של הבכור, אבל אז עשינו עוד ילדים והמקום שלה הלך והצטמצם. זאת אומרת היא כל הזמן היתה שם והיא הבסיס לכל המשפחה הזאת שהקמנו, אבל היא היתה אי שם ברקע, נחבאת אל הכלים. ידענו שזו תקופה כזו, תקופה של "קודם כל הורה", ידענו שזה לא קל וגם ידענו שהיא עוברת. אולי יותר מהכל היה לנו ברור שלמרות שההורות תפסה פיקוד, הזוגיות שלנו תמיד שם, רק לובשת פורמטים אחרים ומתאימה את עצמה לסיטואציה. באותה מידה של ביטחון, ידענו שזה גם לא ייעלם, למרות הקושי.

מראה. שוב עם משפחת החתוליים

ואז, כמו בקסם (טוב, האמת שכמעט כתבתי כבמעשה קסמים אבל הרגשתי כאילו בשביס זינגר צוחק עליי) קטינא גדל ופתאום גיליתי שיש יותר מרווח בין נשימות. התחלתי להתרגל לקצב החדש וכשהרגשתי מוכנה - לקחתי את הזמן כדי לעבור לאט לאט וביסודיות על כל השינויים שחלו בי. אולי זה כמו להסתכל במראה אחרי המון שנים בלי, אם כי אני יכולה רק לשער משום שאין לי זיכרון מתקופה כלשהי נטולת מראה בחיי. מה זה אומר עלינו אם למרות היותנו מוקפים מראות לא תמיד אנחנו בוחנים את בבואותינו לעומק ובעיון? לפעמים, גם אם נשתהה מולה ארוכות, עדיין רק נראה את מה שאנחנו רוצים לראות. לקראת גיל 38 אחרי תקופת הזנחה אישית וזוגית מצידי, של תחזוקה מנימלית, מצאתי את הזמן להסתכל על הדברים בקפידה. אחרי שסיימתי את הבחינה המדוקדקת והכה נחוצה שלי את עצמי, עברתי להתייחס לזוגיות שלי ובאופן טבעי ובלי לדבר על זה, חזרנו ביחד, מתוך הבנה שבשתיקה, אל הביחד המוכר הזה. לא עוד דקות גנובות כשיוצא, אלא מציאת הזמן נטול הילדים ושאר מיני עיסוקים.

תמונה ייצוגית לברכות לחגים #זוגיות

לאנשים יש הגדרות מאוד ברורות לחיים ולמושגים השונים והצורך בהגדרות הוא ברור מאליו. עם זאת במקרים רבים, אני תוהה אם באמת תמיד צריך להגיע לרזולוציות הגבוהות ביותר, כלומר להגדיר עד לרמת הפרטים הכי קטנים. אני מניחה שזה כבר עניין מאוד אישי, אבל אני מעדיפה שלא. ולא רק בגלל שאני שונאת שבלונות באופן עקרוני, אלא בעיקר כי אני מאמינה שככל שנקפיד יותר על הגדרות מדוקדקות ככה יהיה לנו קשה יותר להכניס את החיים שלנו לתוך המסגרת, מה שוודאי ייצור תחושת תסכול בין ההגדרה ליישומה ובינינו למה להערים קשיים במקומות שיש לרפד? זוגיות באופן כללי היא שני אנשים שחיים יחד, לרוב תחת אותה קורת גג ולרוב הם מקימים משפחה יחד, הם מקיימים מערכת יחסים מורכבת ומסועפת שרצוי שתכלול אהבה, סקס, אינטימיות ותקשורת טובה,  גם כדאי שיהיו בה מרכיבים כמו אמון, תשוקה, חמלה ורצונות משותפים, יש בה תמיד לחץ והיא אף פעם לא רק שני אנשים, היא גם הסביבה וגם כל ההגדרות שמסביב. 

שלם שמשתנה ממשפחת החתוליים

למרות החינוך היקי שלי, אהבתי היוקדת למילים והצורך שלי לעגן את החיים שלי ושל משפחתי הגרעינית, בחיים האמיתיים אני שונאת הגדרות, את השאיפה להסתנכרן עם מה שקורה מסביב ואת הנטייה לקבל כמקשה אחת אידיאולוגיות וסט של אמונות וערכים. אני מאמינה בסט ערכים ברור, הומניסטי ומכבד, את כל השאר אני מעדיפה לארוג לתוך החיים שלי בעצמי. אני בעיקר מאמינה שבחיים יש מתכון בסיסי והוא אתה וכל השאר נובע מהצורה שבה אתה חי את החיים שלך כאדם - כיחיד וכחלק ממערכות שונות. ברגע שאתה חי בשלום עם עצמך (שלום עם השלם ולא עם הרצון לשלמות) ועם השינויים שעוברים עליך (כי אף פעם אין "אני" אבסולוטי) הרי שחייך יהיו נכונים יותר ובמידה רבה אמיתיים יותר וזה ישתקף גם במערכות היחסים השונות בחיים שלך. 

כל הקלישאות על השניים שהם אחד, על שני חלקים של פאזל, יוצרים תמונה מעוותת מאוד של זוגיות. בזוגיות, כמו בעוד הרבה פרמטרים מאוד אישיים, אנחנו בוחנים את עצמנו פעמים רבות דווקא מתוך התניות, נורמות והטיות חברתיות מבלי לחשוב אם הן בכלל טובות לנו. לאחרונה כשזוגות רבים כל כך מסביבי נפרדים/מתגרשים, אני שמה לב כמה הרבה דברים אנחנו עושים על אוטומט בלי לבחון אם זה באמת מה שאנחנו רוצים ואיך שאנחנו רוצים. מגורים משותפים, חתונה, ילדים ואז פתאום מגיע הרגע שיש אנשים שעוצרים ואומרים זה תכל'ס לא מה שרציתי. זו תמונה מאוד עגומה ולמדנו גם למצוא לה דרכי התמודדות, אבל לא השכלנו למצוא לה פיתרון.

אני לא חושבת שהפתרון מצוי בחיפוש אחר עוד "שביל זהב" שכולם נוהים אחריו, הפתרון לא מצוי בעוד בגד אידיאולוגי שצריך לעטות. הפתרון דווקא מצוי בהפשטה. במציאת הקווים המנחים העירומים, לא אלה שנותנים לך את המתכון המדוייק של איך לחיות את חייך, אלה שמניחים לך לקשט אותם לפי הטעם שלך. זה קל לקבל תשובות שנאספו על ידי אחרים, קשה הרבה יותר לשאול את השאלות, לדייק אותן ולנסות למצוא תשובות. אבל דווקא בדרך הזו של עין הבוחנת את העירום הכי פשוט והאנטימי שלך היא הדרך גם למצוא את התשובה בחיים שאתה מגשש לעצמך עם האחר, בטח עם האחר שהחלטתי לחיות איתו את העירום כמו גם את הלבוש.


אני שמה לב ששוב מצאתי נושא שאני לא ממצה בפוסט, זאת אומרת אני יכולה להמשיך לכתוב אבל אז אתם תלוננו ובצדק שאני שוב מאריכה במילים. אז אני אנסה לסיים פה ולהמשיך בפוסט חדש שבוודאי כבר אתחיל היום. 

אינטימיות ותקשורת - מחול שדים או כוריאוגרפיה מתואמת

הרבה מהתקשורת שלנו עם המעגל הקרוב אלינו נעשית מעבר למילים, היא מתבססת על תקשורת רחבה הרבה יותר, חלקים ממנה בכלל חד צדדיים ואתה שם רק כדי לחטוף את הריקושטים בלי שום אזהרה מראש. כן, ככה בדרמה, בדיוק כמו שהפוסט הזה מתחיל (אני דווקא לא מדברת על זוגיות, אם על זה חשבתם, לזוגיות מגיעה התייחסות נפרדת). ואתה בכלל לא יודע מאיפה זה בא ולמה אתה בכלל המטרה. לפעמים זה פשוט כי משהו יושב על האדם שמולך ואתה רק טריגר בלי שבכלל עשית משהו, רק בגלל שאתה שם או בגלל שאתה מייצג משהו. לעיתים זה עניין של אהבה או נוחיות, כי דווקא מול אנשים שאנחנו אוהבים אנחנו מתפרקים ומרשים לעצמנו התנהגויות שלא היינו מרשים לעצמנו עם אחרים. זה הרבה מעבר לעובדה שכל חיבור בין אנשים הוא קצת כמו התנגשות של לוחות טקטוניים, שיוצרת רעידות אדמה והרים כחלק מחיבורים יבשתיים. רק שבעוד תזוזה של לוחות טקטוניים היא איטית ובמידה רבה בעלת התנהגות צפוייה, בבני אדם המצב שונה לגמרי והתהליכים מהירים ובלתי צפויים הרבה יותר.

מעטים האנשים שאתה מכניס לתוך האינטימיות שלך, לתוך הלבטים, המחשבות הכמוסות, המאוויים, ובצדק אלה הם המרכיבים הסודיים שלך, מעטים ,אם בכלל, יחשפו להם במלואם והשאר יקבלו חלקים עטופים במסכות. אני מכירה אנשים שגם לעצמם הם לא מעיזים לגלות את מה שהם באמת רוצים וככה הם חיים את חייהם עטופים במסכות פנימיות מהפחד שאם לרגע יעצרו הם ירגישו עד כמה הם חוטאים לעצמם וההתמודדות עם זה תהיה להם קשה יותר מאשר להמשיך ולהדחיק. זה לא פשוט להתבונן בעצמך במראה ולבחון את עצמך נטול הקשרים ושקרים. אנחנו למדנו לשקר לעצמנו כל כך טוב שאנו לא מצליחים לשים את היד על מנגנוני ההתמודדות עם הדיסוננס שפיתחנו לעצמנו. שקרים קטנים, שקרים על הפיזיות שלנו, שקרים על האינטימיות שלנו, שקרים על החיים שלנו. דווקא לעצמנו, לך תבין. ישנם אנשים שעוטפים ומנסים ליפות את עצמם לעצמם משל היו סוכן נדל"ן המשווק נכס שחייב להימכר. כי אם לא יעשו כן הם יצטרכו להתמודד עם כל הבחירות שהפכו אותם לכל מה שלא רצו להיות ולזה צריך עוד הרבה יותר אנרגיה מאשר לא לשנות. חלקנו פשוט זורמים עם חוק ההתמדה (נו, הראשון לניוטון) ולא משנים דבר עד שלא מופעל עליהם כוח אחר ולעיתים שום כוח אחר לא בא.

בני המזל שבינינו (והפעם אני מדברת מניסיון) דווקא בתוך הזוגיות מוצאים את האי השקט שבתוך הסערה, את האדם הנוסף שרואה את הכל ואוהב את הכל ולמרות הכל ובגלל הכל. את זה שרואה-לא רואה את הקילוגרמים העודפים שלא ירדו מההריון הקודם וידיו מלטפות אותם באהבה אין קץ, את הקמטים, השמחה, הדאגה, הדכדוך, הכאב, האושר, את כל מי שאתה בלי הצורך להסתיר, כן גם את מה שחותך את ליבם כמו סכין. אבל כבר אמרתי שלא אדון היום בזוגיות, אז מה אני נסחפת? עוצרת.

גם היחסים שלנו עם עצמנו דורשים התייחסות נפרדת ואם אמשיך בכתיבה האסוציאטיבית הזו זה לא ייגמר לעולם, לכן, אאלץ להשתמש בחוק השלישי לניוטון ואפעיל על עצמי לחץ מנוגד, זו הדרך היחידה כנראה להחזיר את עצמי לנושא המקורי. קירבה פיזית בין בני אדם איכשהו מכשירה אצלם את המחשבה שהם יודעים עליך הכל בעוד שלמעשה הם לא טורחים לבר את הדברים לאשורם. חלקי דעות, תחביבים, פרקטיקות חיים יוצרים אצל אנשים אחרים תובנות לגבי אנשים אחרים שששום מילה וגם לא המציאות בפועל לא תוכל לבלבל אותם ולשנות את דעתם ואת תפיסתם את האדם שמולם, תוסיפו לזה את כל המסכות שאנו עוטים ואת כל הגדרות שאנו בונים וקיבלתם קצר אדיר בתקשורת דווקא בין בני אדם שמניחים שבינהם מצוייה איזושהי אינטימיות. 

אתן לדוגמא את עצמי, בתוך המשפחה בה גדלתי לנצח אשאר הילדה הקטנה, גם מי שבטוח שאינו מתייחס אלי כאל כזו חלק בו, וכפועל יוצא גם חלק בתוך מערכת היחסים שלנו, תמיד יגדיר אותי ככזו לטוב ולרע. ההבנה את הבחירות שלי היא תמיד מתוך הנחה, גם אם סמויה, שבליבי אני מרדנית ומעט לא צפויה. זה מגדיר מערכת יחסים וזה גם מגדיר את הפילטרים דרכם תיבחן כל בחירה שלי, גם היום כשאני נושקת לארבעים ומגדלת שלושה ילדים וזוגיות בריאה (כן גם חתול ותוכית, ולפרקים גם נוזל חשוד במעמקי המקרר - אבל זה לא קשור). דווקא בתוך מערכות יחסים קרובות, אנחנו לא תמיד נוטים להקשיב לכל הסיבות שגורמות לאדם מסויים לבחור את הבחירות שלו ואת החלל אנחנו ממלאים במה שנראה לנו כעובדות אך למעשה אלה הן רק הנחות ולא תמיד הן אכן מבוססות. יש המון אנשים שמקטלגים אותי (ובצדק) כשמאלנית (ובז'רגון של היום גם ראדיקלית) אך מעולם לא טרחו למעשה לשמוע את מנעד דעותיי ובטח לא בכל הנושאים. הנה דוגמא לנדבכים הנוספים שמרכיבים את התקשורת בין בני האדם והם לגמרי לא וורבליים.

זה תקף בנושאים רבים ובקשרים רבים. עוד דוגמא? אחת מחברותיי הטובות ניתקה עימי קשר קצת אחרי לידת בכורה, נתקלתי בה וירטואלית לא מזמן, וניסיתי להבין את פשר הנתק. מסתבר שהיא החליטה לא להניק אחרי חודשיים ומכיון שאני מהמניקות לטווח ארוך וכאשר היא ילדה את בכורה ואני הנקתי במקביל שניים, היא הייתה בטוחה שההחלטה שלה לא להניק תגרום לי להטיף לה מוסר ולא היה לה כוח. אז עזבו את זה שההערכתה אלי כנראה היתה מהנמוכות וזה כמובן חבל, זה רק הוכיח לי עד כמה היא לא מכירה אותי - לעולם לא אטיף את השקפת עולמי לאחר, לעולם לא אתן לאישה אחרת להרגיש לא נוח עם הבחירה שלה. אבל היא החליטה שבטח כך אעשה, או שזה מה שהיא סיפרה לעצמה כדי להתמודד עם ההחלטה שלה. אבל מה שאני מחליטה לגבי עצמי תקף רק לגבי עצמי והקשר שלנו נותק בגלל הקושי שלה להתמודד עם מה שייצגתי, אבל מעולם לא עלה בדעתי להגיד. היא ויתרה עלי בגלל הייצוג שלי את מה שהיא לא רצתה בחייה ואפילו לא נתנה לי הזדמנות להוכיח אחרת. אבל זה לא בגללי, זה בגלל מה שהייצוג שלי אמר לה בתוך עולמה ועם ההתמודדות הזו לא היה לה כוח.

אני רואה את זה ביתר שאת בנושא החינוך הביתי, חברויות רבות נטרפו לחופי ההחלטה לחנך בבית, לא בגלל שהחברות לא הייתה חזקה מספיק, לא בגלל שלא הייתה אהבה, אלא משום שהבחירה הזו מסמלת בעיני אחדים סוג של שיפוטיות שלמעשה לא קיימת. שהבחירה שלי לחנך בבית היא סוג של התנשאות ואמירה מזוככת על מי שלא, מי שמכיר אותי יודע שזה לגמרי לא נכון. הורות של אחרים לא נמדדת מבחינתי במדדים של איך הם לאור הבחירות שבחרתי לעצמי. אני גם לא באמת מצפה שאחרים יעריכו, להפך, איש איש ובחירתו וכל אחת היא טובה, בלי ערכיות ובלי שיפוטיות, רק מתוך קבלה שיש אלפי דרכים ושלי לא מעידה על אחר ולהפך. 

אינטראקציות עם אחרים הן הרבה מעבר למילים, לפעמים היא ההתמודדות של היחיד עם השדים של עצמו וכך התקשורת בין בני אנשים היא לפעמים תולדה של חוסר היכולת שלך להתמודד עם מה שהאחר מסמל עבורך ולא מי שהוא באמת. אבל כאשר אדם לא שלם עם עצמו איך הוא יכול להיות שלם בתוך מערכת יחסים עם אחר? הוא לא יכול, השלם שלנו מקורו ביחיד, שלם הוא לא בשניים. בשניים אפשר ליצור תקשורת, היא יכולה להיות מחול מתואם, היא יכולה להיות מחול שדים. אנחנו אף פעם לא רואים רק העיניים ושומעים דרך האוזניים וחשים עם הגוף, אנחנו תמיד עם כל אלה, ועם המון מחשבות ואין סוף פילטרים שלמדנו לפתח. ככה חלקנו רואים את עצמם וככה חלקנו רואים את האחר. התקשורת בין מי שמקיף אותנו כוללת את כל אלה וכוללת סימבולים, טעויות בהערכה וכלי מדידה והשוואה שלא תמיד מתאימים. קשה לפרק אותנו מכל אלה, זה אפילו בלתי אפשרי. ובכל זאת אנחנו כאלה. הדרך היחידה כנראה לתקשורת עוברת קודם כל דרך המראה, המראה שאנחנו שמים לעצמנו והמראה שאחרים מניחים לנגד עיננו. החיים כשיעור מחול מול מראה...

פוסט הכי אישי, אמנם מצונזר. וסליחה כי הוא נורא ארוך. ככה זה כשמהגגים ומצטנזרים

מערכות יחסים זה דבר מסובך, ולא, זה לא משנה באיזו גישה אתה נוקט - ביננו, גם מערכת היחסים שלך עם עצמך עשויה להסתבך מעל המשוער לעיתים. מבלי משים, את כל השנים הראשונות אתה מבלה בהבנת העולם על ידי היחסים שלך עם הסובב ואז אתה מגלה שכל זה היה רק הפתיח ופונה להסתכל בעיקר על עצמך. זה השלב בו הדברים נוטים קצת להסתבך. העניין הוא שזה גם שלב מאוד הורמונלי בראשיתו ולכן אתה מרגיש צורך לחלוק אותו עם עוד אנשים, שלפעמים מתאימים לך, לפעמים לא ובדרך כלל נוטים לשנות אותך בשלב שאתה עוד לא לגמרי מגובש על עצמך ועדיין שוקל את עצמך לפי תגובתם של הסובבים. לוקח זמן לגבש את עצמך וזה לגמרי אינדיבידואלי - זה לא חידוש שיש כאלה שמרגישים מגובשים בערך מהגן וכאלה שגם בגיל 50 הם עדיין חצי אפויים. מערכת יחסים זה דבר לא פשוט, מערכת היחסים שלך עם עצמך נדמית הקלה מכולן אך אני לא בטוחה שזה נכון. עם יד על הלב, נראה לי שכולנו משקרים לעצמנו הרבה יותר מסך כל השקרים ששמענו בחיים. אבל לא בענייני העצמי עסקינן, אם כי אני מודה שזה נושא מצוין לפוסט אחר. 

יש מנעד שלם של מערכות יחסים, אבל אני לא מדברת על סוגים שונים של התקשרויות שונות לנושאים מסויימים, יהיו אלה אשר יהיו. אני מדברת על מערכות יחסים שאנחנו מנהלים בתוך האינטימיות של החיים שלנו, ולא, לאו דווקא לאינטימיות מינית, אלא אלה שאנחנו מעניקים להם את החשיפה המקסימלית של מי שאנחנו. כמובן שזה אישי ופרטי, ויש כאלה שחושפים יותר וכאלה שחושפים פחות, אבל בתוך הנתון הקבוע של מה שכל אחד מאיתנו מרשה לעצמו להוציא ובאיזה סוג של מערכת יחסים מדובר. במילים אחרות אלו אותן מערכות היחסים שבהן אתה אמור להרגיש טוב עם מי שאתה ולהיות עם מינימום המסכות שאתה עוטה על עצמך. מערכות היחסים של מקסימום חשיפה ובהשאלה מעולם האבטחה - ההרשאה הגבוהה ביותר. 

בתוך מערכות היחסים הללו יש את אלה שנמצאים שם מתוקף התפקיד הרשמי שלהם בחייך (אתם יודעים - המשפחה), יש את אלה שאתה בוחר, ואת אלה שבחרו אותך ואת אלה שנסיבות החיים קרבו אתכם ואת אלה שאתה לא יודע איך הם הגיעו לכאן לעזאזל אבל אתה שמח לאללה שזה קרה. יש עוד המון קטגוריות שאפשר להכניס לכאן, חלק ממערכות היחסים יהיו קצרות, חלק ארוכות (כן, יש גם באמצע, תרגישו חופשי למלא), חלקן ימוצו וחלקן לעולם ישארו לא ממוצות. שלא לדבר על רמות ההדדיות ויחסי הגומלין.

ברגע שנכנס עוד אדם (ואז עוד אחד, ופתאום יש חתול, ואז עוד אחת ואז עוד אחד ופתאום גם יש אוגרים [כבר אין], ודג [גם כבר אין. שונאת דגים סתם באקווריום שגרתי. מאמלל. בעיקר אותי, עוד יותר מהדג. נסחפתי.] ותוכית. ראו בזה דוגמא למקרה פרטי ומוצלח) למשוואה דברים בהכרח משתנים. אני מניחה שזה טוב בעיקר כאשר אתה מגובש על עצמך, אחרת התוצאה היא לא צפויה שזה גם לא בהכרח טוב, אבל גם לא בהכרח רע. אז יש פה גם אלמנט של שני בני אדם וכבר סיכמנו שזה קשה עוד כשאתה אחד וגם אלמנט של זמן שמשנה הרבה פעמים גם את טיב מערכת היחסים. ויש את אלה שמתפתחים איתך ויש את אלה שמתפתחים אחרת לגמרי אבל הקשר שלכם שומר אתכם יחד למרות שאין שם כבר מה שישמור ובכל זאת יש שם המון. יו נואו, עניינים שבלב וכיו"ב.

אבל מערכות יחסים גוררות עימן מערכת ציפיות, לעיתים מסונכרנת ולעיתים לחלוטין לא. כאשר היא מסונכרנת או מאוזנת אין עימה שום בעיות, הבעיה מתחילה בחוסר האיזון. באופן עקרוני כאשר מתקיים חוסר איזון כזה לרוב זה מסמן את סוף מערכת היחסים, בעצם לפעמים גם התחלת טיפול. עד כאן אין בעיה. אך מה קורה עם מערכות יחסים שממשיכות למרות שחוסר האיזון יוצר רק ריחוק? מצבים כאלה קורים בעיקר אם אלה שהקשר עימם הוא בצורה כזו או אחרת מחוייב המציאות. לי היו שנים בהם דמות משמעותית בחיי ואני לא היינו בקשר, אבל אירועים משותפים יצרו מפגשים חטופים כואבים, עם סימפטומים לפני, בזמן ואחרי האירוע ולעיתים אפילו פוסט-פוסט אירוע. במשך שנים החזקתי בדיעה שצריך להילחם על האנשים שאת אוהבת ועל מערכות היחסים שאת רוצה. להיאחז בהם בשיניים ובקרעי ציפורניים ולא לאבד אותן גם לו יסרקו את בשרי במסרקות ברזל (בחיי שאלה היו הדימויים שלי אז, נפש רומנטית שהייתי). אחרי שהגישה הזו לא הוכיחה את עצמה (שזה בעצם להגיד שאחרי ששברו לי את הלב, דרכו עליו, רמסו אותו וגו' עד שפיזרו את אפרו לאסלת השירותים), נאלצתי להבין שכנראה יש לי בעיה בנהלים.

לקח לי זמן להבין שאדם שיש לו תפקיד במבנה החברתי שלימדו אותנו להאמין בו, לא חייב לשאת בתפקיד שלו. זה שהגדרת התפקיד היא כזו או אחרת לא אומרת שהאובייקט הספציפי רוצה את התפקיד ולצערי הבנתי שגם אי אפשר לחייב אותו, גם לא אם ממש, אבל ממש, רוצים. לקח לי זמן להבין שבאופן אקזיסטנציאלי משהו במערכות יחסים תמיד יש לנו בחירה והיא נטולת הקשרים חברתיים והיא כולה בריאה עצמאית של עצמך כאדם. לא רוצה, לא צריך. למדתי שלפעמים הקושי הוא דווקא בלהיות יחד והנתק שנדמה כמו הקורבן המקסימלי הוא בעצם פעמים רבות הדבר הנכון לשיפור איכות החיים. ומה שנראה בלתי נסבל ואף בלתי נתפס, מסוג הדברים שהחברה מנסה לומר לנו שאל להם להיאמר או להיחשב אפילו, יכול לפעמים להיות שינוי לחלוטין מבורך. במקרה הספציפי שלי רק הויתור הצליח ליצור הזדמנות מאוחרת ליצירת קשר מחודש.

אין אדם בעולם הזה היום שמחוייב להיות בקשר איתי - קשרי דם, קשרי חברות, קשרי נישואין, לא משנה איזה קשר ואיזה קישור - אף אחד לא חייב לי דבר. [טוב, למעט שלושת ילדיי אני מניחה, אבל יכולה לקוות שהם היו נשארים גם היום בהינתן הבחירה, אני בהחלט משתדלת בכל יום להיות ראויה לתפקיד הזה שהופקד אצלי עם לידתם, בעצם עם התעברותי אם רוצים לדקדק. ואני מבטיחה לא לפרוע שום שטר חוב עם הגיעם לבגרות וכמובן מחזיקה אצבעות שזה לא יהיה מבחן המציאות שלי (ימים יגידו. בטח גם פסיכולוג אחד או שניים).] הלאה.

אני לא רוצה להגיד בזה שמי שנכנס לאינטימיות של חיי הוא לא כזה שאני מוותרת עליו, ממש לא. להפך, אני אעשה הכל, במסגרת מגבלות אופיי כמובן, כדי להשאיר אותם לצידי. הרי בסך הכל למה להתאמץ ולהסיר את על המסכות ולהיות הכי פגיעה אם אני מתכננת לעזוב? מכאן שאם חזרנו למערכת הציפיות אזי אני מצפה מעצמי לתת את המקסימום שאני יכולה בשביל מערכת היחסים ולקוות שזה יספיק (שוב, במסגרת המגבלות האובייקטיביות, היינו אני). אבל לגבי מערכת הציפיות שלי מהצד השני? בינגו. בעיה.  

פוסט שלם כתבתי היום על אכזבה. אם הוא היה על נייר ניתן היה להבחין פה ושם בכתמים עגלגלים שהותירו משקעים מלוחים בטיבם. גנזתי אותו. פעם שניה בשבועיים שזה קורה לי. שונאת את הצנזורה העצמית הזו שנובעת מהפומביות של הכתיבה הזו והעדר האנונימיות. בעולם המקביל שלי אני לא מצנזרת. פה אני כן. סליחה. 

שנים חשבתי שאני לא מצפה ולכן אני לא מתאכזבת, אבל האמת שהתאכזבתי. רוצה לומר שיקרתי, כי התאכזבתי והמשכתי כשרציתי להפסיק. לקח לי המון זמן לבנות את מנגנון האין ציפיה ובמקרים מסויימים הוא עדיין לא עובד טוב ואני צריכה להזכיר לעצמי שאני לא מתאכזבת כשאני עמוק בתהומות האכזבה וקולטת בעצמי עד כמה זה פתאטי. אבל בתוך המנגנון הזה משהו כן קרה. בין אם במערכות רשות ובין אם במערכות חובה, אני ויתרתי על השקר. זאת אומרת, אני כבר לא מצפה מעצמי את מה שאני לא יכולה. לא מעמידה פנים שהכל בסדר, אם לא נוח לי אני ממשיכה, נפגשת כשיכולה ונותנת רק את מה שיש לתת, בלי חשבונות ובלי משא ומתן ובלי ציפיה להחזר. 

אולי זה עניין של בגרות, אולי זה שלב הכרחי בקבלה עצמית, אין לי מושג. אבל אני יודעת מי אני היום כאדם ואני באה כמו שאני בלי מסכות, מישהו קרא לי השבוע 'ילדת טבע' וזה די מצא חן בעיני למרות שאני לא ממש ילדה וזה לא הדימוי החביב עלי אבל ביננו אשת טבע באותה מידה יכול להיות אשת מערות. לא טוב. די רע בעצם. אבל זה בדיוק העניין. אין לי כוח למסכות. ועדיין אני מצנזרת את עצמי. משעשע.

אבל זה בדיוק העניין זה החלטות שהחלטתי עם עצמי, אני לא משקרת לעצמי יותר ואני לא מצפה מעצמי לעשות יותר ממה שאני יכולה ולהרגיש כמו איזו ישות נשגבת שמקריבה את עצמה. זה חוסך לי הרבה זמן, דרך אגב גם זה שאני לא מתאפרת חוסך לי המון זמן - אפרופו מסכות. מי שרוצה אותי נשאר. מי שיש לו בעיה, אני מוכנה להקשיב. אני אוהבת את מי שנמצא לידי ולכן אני בדיוק מי שאני. זה הכי פשוט שיש. בתכל'ס זה מה שיש. ומה שנחמד זה שזה מוריד המון לחצים. דברו איתי על זה פעם. 

אם קראתם עד כאן, אז עכשיו גם לנו מסתבר יש סוג של מערכת יחסים. ראו הוזהרתם, אני באה טבעי ;)

בדידות בהזמנה? או בדידות כמו שמיכת פוך? זו השאלה וגם יכול להיות שלא

אם ניתן לצמצם את השאלות ששואל המתעניין לנושא החינוך הביתי, בהנחה שיש טעם בסקר לא מייצג של בן אדם אחד אם המטרה אינה מחקרית, הרי ששלושה נושאים עולים תדיר: 1. קריירת האֵם - לאן? 2. מה עם לימודים? 3. מה עם חברים? את הנושא הראשון כבר כיסיתי בפוסט הראשון, אך כמיטב המסורת הלהגנית, עוד המשכתי לדון בו גם אחר כך והוא שזור בפוסטים רבים. נושא הלימודים הוא נושא שהולך ודועך לצערי כי הוא מעיד שאנשים כבר זנחו את ההנחה שיש משהו בעל ערך שנלמד בכותלי בית הספר. בתדירות הולכת וגוברת אני שומעת: "טוב, הלימודים זה שטויות". אבל זה לא שטויות, נהפוכו. מה שזה אומר זה שאין לנו שום בעיה עם העובדה שהמוסד הזה כבר לא עונה על ההגדרה שלשמה הוא נוסד ולמענה הוא ממשיך להתקיים, ובמקום לטפל בבעיה הזו, אנו ממציאים תירוצים לזה ומעבירים את מרכז הכובד של בית הספר לנושא אחר, חשוב לא פחות, אך לא כזה שבא במקום - חברת הילדים.  מה שמביא אותי לנושא של חברות בחינוך הביתי. ישנה מן הנחה סמויה, תמיד דרך אגב, שילדי החינוך הם ילדים בודדים. נכון, הם לא נאספים כל יום עם עוד מאות ילדים לתוך כותלי בית הספר, אבל הם נאספים בקבוצות גרעיניות של ילדים, לעיתים בפעילות רב גילאית ולעיתים של קבוצות גיל, לעיתים במפגשים חברתיים ולעיתים לצורך חוגים. אין יום שבו ילדיי לא נפגשים עם עוד ילדים בכל מיני סוגים של מסגרות. אז כל הזמן יש חיברות. 

יש את אלה שמסתפקים בידיעה שהילדים הולכים למפגשים, אך יש את המקשים שטוענים, ובצדק, שלמרות הפעילויות החברתית זה עדיין לא בית ספר (אגב, מבחינתי טוב שכך) כי יש התנסויות חברתיות שיש רק במאסות של תלמידים ויש בהן מן ההתחשלות (שהיא כידוע מוערכת יתר על המידה במדינה המיליטריסטית שלנו) ואותן אני מונעת מילדיי. אז נכון, כאלה אין לילדי החינוך הביתי, אך אני לא בטוחה שהן שוות את המחיר של שליחת הילדים לבית הספר הרגיל.

אין ספק שבית הספר מזרז אותם לצאת מהשלב האגואיסטי, בעוד שהיחס האישי, התיווך ההורי והיכולת לייצר תשומת לב מיידית משאירה אותם עוד קצת בקליפתם. בית הספר גם חושף אותם ליותר מגוון של ילדים וסטאטיסטית מאפשר מגוון חברויות או אפשרויות לחברויות גדול יותר ומפגיש ילדים שאולי אחרת לא היו נפגשים. אבל בדרך כלל, שום ילד הוא לא חבר של כולם, ילדים נוטים להתחבר על בסיס עניין משותף, הם לרוב מקיפים את עצמם בילדים שדומים להם, דווקא בקטע הזה בחינוך ביתי אתה באמת חבר של כל ילדי הקבוצה ותחושת הביחד שלהם היא מאוד חזקה. תחושת השייכות לקבוצה בקבוצותיהם של ילדיי גדולה לא פחות מתחושת השייכות של חבריהם לכיתתם ואולי אף יותר. אדרבא, הידיעה שכל אחד מהם חשוב (קריטי, הייתי אומרת) לקיומה של הקבוצה רק מעצים את הקשר שיש בין כולם. ברור שיש חברויות הדוקות יותר ולא הדוקות בכלל, אך תחושת החברות קיימת בתוך הקבוצה כולה. שלא לדבר על קבלה ואהדה ועבודת צוות, אבל גם על אלה כבר דיברתי בעבר (לדוגמא) ובוודאי עוד אמצא הזדמנויות בעתיד. חוויות החיברות המאסיביות בבית הספר הן לא בהכרח חוויות טובות ופעמים רבות ילדי בית הספר נפגעים עד לציפור נפשם דווקא בגלל אותן חוויות "מחשלות". יש מקרים רבים יותר של "ילד נעלם" בתוך המערכת ולמען האמת לא ראיתי את הילד ש"לא סופרים" אותו בחינוך הביתי, כי ככה זה מטבע הדברים. אני חושבת שתחושת הבדידות יכולה להיות הרבה יותר גדולה דווקא כשאתה נמצא במסה של אנשים. כי בתוך ההמון, כשנראה לך שלכולם יש מישהו, גם אם התחושה הזו אינה מעוגנת במציאות, הבדידות שלך, בעיקר אם איננה מרצון, עשויה להרגיש מאיימת הרבה יותר. הלב נחמץ למחשבה על הילד הזה שהולך לבית הספר בבוקר, לבד, כשילדים אחרים הולכים בדרכו, מגיע לכיתה והוא עדיין לבד, יושב בהפסקה לבד ומשועמם, הילדים לא רואים אותו, המורה לא רואה אותו ואין לו אלא להגיע למסקנה שאף אחד בעולם לא יכול להבין אותו. זו בדידות הרבה יותר נוראה בעיני. בתכל'ס אנחנו כל הזמן מדברים על החברים בבית ספר וכמה זה חשוב, אבל היום כמבוגרים, כמה חברים באמת טובים יש לכם? לכמה מהם אתם באמת גם מוצאים את הזמן להתייחס? אנחנו נועדנו לדעת איך להתקיים במרחב עם המון אנשים, אבל את חיינו הקטנים, אלה הפרטיים שלנו ממילא אנחנו משתפים עם מעט מאוד אנשים. אז כן, צריך לדעת איך להתנהג בחברה, אבל ההזדמנויות הרבות שהחיים מספקים לילדים שלי ללמוד מאזנות את החוויות של בית הספר לנושא זה, לא באותה צורה אבל עם אותו משל ונמשל. 

כך או אחרת, ילדי החינוך הביתי אינם בודדים, אלא אם כן אנחנו מדברים על כמות מספרית ואז וודאי שאין מה להשוות את בדידותם של ילדי החינוך הביתי מול המונם של ילדי מערכת החינוך. האם ילדי החינוך הביתי נמצאים יותר זמן לבד מאשר ילדי המערכת? אני לא ממש יודעת איך להתייחס לזה, ראשית כי ילדי החינוך הביתי הם אף פעם לא לגמרי לבד, אלא אם כן, כמו כל אחד מאיתנו, בחרו להיות לבד בנקודה מסויימת. תמיד יש נוכחות לידם, מישהו שם איתם, תמיד יהיה שותף מזדמן. ילד בחינוך ביתי מקבל גם את הבונוס שמאחורי הוילון - האחים שלו, לכן לילד בחינוך ביתי יש גם תמיד חברים, הם חיים איתו בבית. ילד הלומד במערכת עשוי להיות לבד הרבה יותר ואני מכירה מספיק ילדים בגילו של בכורי שמבלים כמה שעות טובות לגמרי לבד בכל יום וזה לא לבד מבחירה - זה לבד של כורח. הלבד נעשה הרבה יותר בודד כשאתה לא בוחר בו. 

שאלת הבדידות, או שאלת הלבד הופכת להיות שאלה כמעט פילוסופית. ההתייחסות לנושא הלבד או הבדידות אינה דיכוטומית. ישנם אלה המתענגים על הבדידות וישנם המפחדים ממנה. הבדידות יכולה להיות נכונה וממלאת או דוקרת ומרוקנת, הכל שאלה של נקודת ההתייחסות של המתבונן ונקודת הזמן בו הוא נמצא. הבדידות יכולה להביא עימה המון שלווה אך בה במידה ביכולתה להוציא אדם מדעתו. אולי בכלל ההתייחסות לבדידות תלויה בהתייחסות שלך לעצמך, ככל שאתה שלם עם עצמך יותר כך אתה נושא איתך את בדידותך ומתכסה בה בזמנים הנכונים, ממש כמו שמיכת הפוך שיוצאת מאיחסונה עם עיקצוצי הקור הראשונים. אדם השלם עם עצמו, יודע לפנות זמן חברתי ולקטלג אותו לפי נושאים (בן/בת זוג, משפחה, מעגלי חברים, עבודה, קהילה וכו') ויודע לפנות את הזמן גם לבדידותו, לזמן החשוב הזה של אדם עם הווייתו, לחגיגה אינטימית באוירה משוחררת. אני מניחה שמרבית האנשים לא בוחרים להתבודד לגמרי (למעט ג'.ד. סלינג'ר והנמנים על המיליה הזה), אבל אין אדם שלא יודע להעריך את רגעי הלבד, רגעי השקט. אולי זה עניין של הזמנה - כאשר הבדידות מגיעה ללא הזמנה היא נוראית, אולם כשאתה מפנה לה מקום היא יכולה לרפא כמעט כל מכאוב. אולי הבדידות או הלבד, כמו כל אשליה אופטית טובה, עוברות את מערכת הסינון שלנו ותלויות מאוד במצבנו הנפשי באותו הרגע ולכן הבדידות היא בעיניו של המתבונן.

לא - זו התשובה שלי, ילדי החינוך הביתי הם אינם בודדים, הם אינם לבד. יש להם סביבה אינטימית בה הם יכולים להחליט אם הם איתה עכשיו או בלעדיה, אבל יש להם את הביטחון שאת זה אף אחד לא יוכל לקחת מהם שהם אף פעם, אבל אף פעם, לא לבד. זו תחושה טובה לדעת שאדם בתוך עצמו הוא גר, אבל כשהוא פותח דלת הוא לא מקבל מכה