קבלו את נתניהו סעיף קטן

כנראה שיצחק הרצוג הבין שיש לו קמפיין על הראש, באופן עקרוני הייתי רוצה לטעון שזה מצויין ולברך, כי התעוררות, גם אם לא מוקדמת, בהחלט חשובה על מנת למקסם את יכולתה של מפלגת העבודה לקראת הבחירות. אין זה אומר שביכולתה להציב אופציה ממשית מול נתניהו אם אכן יהיו בחירות ב- 2016, מה גם שבישראל הבחירות עשויות להיות מוכרעות ממש ביום הבחירות ובעיקר במצבים בהם מוזהר הציבור בישראל כי "הערבים (כן אלה, המובחנים במדינת "כל אזרחיה, בהנחה שיהודים שווים הרבה יותר") נוהרים בהמוניהם לקלפיות". אבל כך או אחרת, הרצוג החליט ככל הנראה שהוא צריך להתחיל בקמפיין, אלא שהוא קצת מפספס את הנקודה ובמקום למצוא את הנישה שלו שתייצג נאמנה את ציבור בוחריו ותוכל באמת להשיג לו את הניצחון בבחירות הבאות, הוא בחר באסטרטגיה שפועלת נגדו ואני גם מיד אסביר, אני קוראת לזה "אסטרטגיית נתניהו סעיף קטן".

ראשית, הרצוג למד להגיד כלום בהמון מילים ותוך כדי לנסות ולעבוד על טון שהוא, כך אני מניחה, בטוח שמשדר נחישות, אך למעשה זו טון תוקפני שמאמץ את דפוס ההפחדה של נתניהו עם טוויסט. הרצוג שמנסה להפוך לאופציה, קצת שכח הוא לא אמור רק למצב את עצמו כאופציה, אלא שהוא קודם כל אופוזיציה. אם הוא היה מבין את זה דרכו להיות אופציה (חלופה) אמיתית היתה סלולה, לא דרכו לראשות הממשלה אלא למדיניות חדשה לישראל אחרי שנים של שלטון כושל. אלא שהרצוג משום מה החליט שמה שטוב לנתניהו טוב גם לו, והוא לא רק מאמץ את הדפוסים, בדרכו שלו, אלא גם את הטרמינולוגיה.

במצב היום, בו נתניהו מצליח למצב את השמאל כמחנה מיותר בתוך הציבור הישראלי ואת חלקו אף כגיס חמישי פשוטו כמשמעו, הרצוג היה צריך להילחם על זכות ההגדרה של השמאל ועל דמוקרטיה במלוא מהותה הפלורליסטית. במקום זה, הרצוג, אני מניחה על דעת האסטרטגים שלו שפועלים לא מתוך אידיאולוגיה אלא על בסיס הישגים, החליט לבדל את עצמו מהשמאל - הוא נציג המחנה הציוני, ציוני ככל הציונים של נתניהו ומחנהו עצום ורב. לפחות כך זה מצטייר מטור הדעה האומלל שלו בהארץ בסוף השבוע.

זה טקטס שמבהיר את הכל - משאפ גרנדיוזי של כל קלישאה אפשרית בהתאם לטרמינולוגיה המילולית של נתניהו, אבל תוך נשיאת דגלו של יצחק רבין ולצערי לשווא. בצעד פופוליסטי, מיותר וחסר כל קלאסה הוא פותח את טור הדעה שלו בירידה על גדעון לוי - הרצוג מנסה להסביר ככל הנראה שלהבחנה של הימין שיש שמאל שהוא הזוי, שותף גם הרצוג. סביר להניח שהרצוג רוצה להראות איזושהי התפתחות של השמאל שתקרוץ לאקסיומה הפוליטית בישראל לגבי המרכז החופשי שמחליף בין מפלגות מרכז או דמויות מרכז. ככה זה לא יצליח. הרצוג נשמע כמו גור אריות קטן שמנסה לחקות את שאגת האריה.

אין לי אלא להצטער שקראתי את טורו של הרצוג, שמיזער את עצמו בעיני עוד יותר, אבל משקראתי להלן התובנות שלי: 

א. הרצוג מאמץ את הטרמינולוגיה של נתניהו

ב. טקסט מגיב ולא יוזם, הרצוג לא מציג משהו חדש - הוא הרכיב רשימת מכולות והלביש עליה מילים כדי להפוך אותה למניפסט וזה לא עובד ולא מפליא שזה לא עובד.

ג. אסטרטגיית "האין" - נתניהו הביא אסטרטגיה זו לכלל שלמות ובינתיים זה עובד לו. את השיח הזה של נתניהו של "אין לקבל את ההסכם עם איראן" ו"אין פרטנר" ואין, ואין, ואין, הרצוג יכול היה לשנות. כאן היה מתחיל הבידול שיכול היה לתת לו את הסיכוי בבחירות הבאות. להרצוג נתנה אפשרות לפקוח את עיניי הציבור ולהגיד מה יש ומה צריך לעשות. במקום זה הוא אימץ את האסטרטגיה הזו וכל הזמן מסביר מה אין בנתניהו ובמדיניותו ומסתפק במילים אצלי זה לא היה ככה, אבל בדיוק כמו נתניהו הוא נכשל בלהציע חלופה או להסביר איך בדיוק הוא היה עושה את זה.

ובהרחבה?

התנערות מהשמאל "הרדיקלי" - לשאלה מיהו ציוני שהיתה צריכה להיות רלוונטית כלל, הרצוג עונה "כולם חוץ מגדעון לוי ומרעיו". מיצוב גדעון לוי (כמשל) כהזוי שיש לבדל באופן ברור מהמחנה - יש שמאל שחוזר על מנטרה למרות שאינו מבין שהזמנים התחלפו. הרצוג לא מייצג את אנשי השמאל, אבל לתקוף אותם ולהוציא אותם מהמחנה זה כב סיפור אחר לגמרי. ברמה הדמוקרטית אסור היה לתת לזה יד וברמת מחנה השמאל זה לגמרי מיותר. הרצוג עושה פה טעות נוראית כדמוקרט ומצטרף למקהלה של נתניהו שיש שמאל שהוא לא לגיטימי, אם הרצוג חושב שזה מה שיתן לו את הכוח בבחירות הבאות הוא טועה טעות מרה. ולא בגלל שהוא שם שכמותי במקום שאין סיכוי שיצביעו לו, ממילא הרצוג לא ממש אופציה מבחינתי בין אם השיקול אסטרטגי או לא, אלא בגלל שבדמוקרטיה יש חשיבות לקול הזה. האחוז שלו באוכלוסיה אולי קטן אבל החשיבות שלו לחברה פלורליסטית וסובלנית הוא רב. הרצוג איכשהו מפספס את זה. בניגוד לנתניהו שיכול לשאוב קולות בוחרים ממפלגות ימניות יותר ממנו, הרצוג לא יכול - אז הוא פונה למרכז אבל מפנה עורף ברור לחלקים מהמחנה שלו - זה לא יביא קולות.

יצחק רבין - מסתבר שיצחק רבין הוא נכס שיש לנכס והרצוג יהיה האדם הזה, אלא שאם להשתמש בז'רגון של הרצוג מצחיק שעוד יש אנשים שחושבים שרצח רבין גורם פה לאנשים לשנות. משהו. הרצוג לא מבין ש"רבין" לא יכול להיות הקלף המנצח שלו, זו לא איראן או השואה של נתניהו, להבדיל אלף אלפי הבדלות. את מה שרבין מסמל, דורות הישראלים (או שמא "ציונים) החדשים לא רואים כמו שהוא רואה והשימוש ברבין בעידן הטירוף החדש נראה לו כמו רמז למתוחכמים סימן למה שקרה ויכול להתרחש שוב, אלא שהציבור בישראל לא כזה ומי שרבין ממילא הוא זיכרון כאוב אצלו לא צריך את הרצוג בשביל זה. ולסמן את גדעון לוי כציוני עושה לגדעון לוי קצת את מה שעשו לרבין בזעיר אנפין וחבל שהרצוג לא שם לב לזה.

טרור - התשובה הניצחת של הרצוג לנושא הטרור שקצת הרים ראש - "אני קיצוני יותר מנתניהו במלחמה בטרור" - איך? רק להרצוג הפתרונים, בכל מקרה הוא את שלו אמר - נגד הטרור הוא קיצוני. מענין, כי כולנו דווקא חובבי טרור, אז מזל שהרצוג. 

איומים - הרצוג עוד צריך להתאמן קצת בקטע הזה, כי נתניהו בכל זאת כבר יש לו ותק באסטרטגיה הזו. אם נתניהו איים שהרצוג יביא את דאעש לגדרות, הרצוג מציע שנתניהו מביא את החמאס, אלא שראשית זה ידוע ושנית זה לא ממש מאיים, זה כבר כאן, אבל מול איומים אלה מציב הרצוג גם אופטימיות - הרצוג מזהה באיומים כרגע על המזרח התיכון דרך לייצר פיתרון כולל, הוא לא מסביר למה כי ככאלה הם החולמים, אינם זקוקים לתוכנית פעולה.

שכנוע עצמי - הרצוג כנראה רואה שהמציאות האלטרנטיבית ומלאת הספינים שנתניהו בונה עובדת לטובת נתניהו וכנראה החליט שזה תרגיל מחשבתי שגם הוא יכול לו, פעמיים בפיסקה אחת הוא טען שיש מחנה עצום שעומד מאחוריו. המחנה העצום הזה הוא אכן חלק גדול בציבור הישראלי, אבל המחנה העצום הזה הותיר את הרצוג כראש האופוזיציה אז עצום ככל שיהיה הוא עדיין לא רוב. אבל נניח לזה - הרצוג מכנה את עצמו כמנהיגות נועזת ואם זה הכי נועז שלו, אני לא רואה את הקמפיין הזה תופס.  

אבל הדבר החשוב ביותר שעולה מהטקסט הזה הוא שהרצוג קיבל על עצמו את הטרמינולוגיה של נתניהו לגבי מיהו ציוני. הרצוג סימן את גדעון לוי כלא ציוני ובכך הפך לעוד שופר של נתניהו. הרצוג כנראה אינו מבין את ההבדל בין ממלא מקום ראש הממשלה המחוייב לדף מסרים ובין ראש אופוזיציה שמציע חלופה וישראל אחרת. אני לא מתכוונת להילחם על זכותו של גדעון לוי להיקרא ציוני, פעמים רבות דבריו של לוי אינם קלים גם לי, אולם הטענה של גדעון לוי, הטענה הבסיסית שהכיבוש משחית, שהנוער הישראלי שמתגייס לצבא נמצא בסיטואציה בלתי אפשרית שפוגעת בו ובערכי המוסר ושאי אפשר להמשיך עם הכיבוש היא עובדה שאין להתכחש לה. גדעון לוי הוא ישראלי והדעה שלו ככל דעה צריכה להיות מקובלת, כשראש האופוזיציה מסמן אותו כלא לגיטימי ומדיר אותו ממחנה ה"ציונים", הרי שראש האופוזיציה לא ממש מבין את מהות הדמוקרטיה, ממש כמו ראש הממשלה עצמו.

אם כל מה שהרצוג מציג זה צל חיוור של נתניהו, אני חושבת שכל בר דעת יעדיף את המקור. בגימטריה "ביבי" ו"בוז'י" הם מספרים עוקבים - 24 ו- 25 בהתאמה, ביבי נמצא לפני נתניהו, יש לי תחושה שזו אלגוריה מתאימה. קבלו את הרצוג, או כמו שאני קוראת לו "נתניהו סעיף קטן". 

בגידה היא מילה שאני שונאת במיוחד

ברלין - דווקא ב- 63'
זה היה להיט

בחיי שהתכוונתי לכתוב היום על דברים אחרים, וזה לא שלא שקרו דברים. כי הייתה כאן את מחאת המילקי, שנישאה על גלי מחאת הקוטג' אבל נתקעה בברלין ולא התרוממה. שזה יפה שכולם דיברו עליה - מחיר המילקי הוא באמת קריטי, כי למשל מחיר החיים הוא כל כך זול אצלנו ועל זה לא נשמעת כמעט מחאה, ואם נשמעת מחאה היא מוקעת כי אלה רק בוגדים, שאגב אפשר כמובן לשלוח לברלין. כי מה- 28 באוגוסט, יום חתימת הסכם האש, אפשר לומר שאצלנו יש חזרה לשגרה (הל, נתניהו מדבר על בחירות ב- 2016), ואני יודעת שזה לא פופולארי אבל בעזה החזרה לשגרה היא דווקא מהדברים שפחות. רק שזה לא ממש מזיז לנו כשלא יורים עלינו מה קורה שם, או בעוטף עזה, דרך אגב, כי גם מהם פחות אכפת לנו כחלק מהשגרה. אגב, גם בגדה יש חזרה לשגרה, אם מעצרים נחשבים שגרה. אבל באמת, בואו נדבר קצת על מילקי. בואו נעלה על ראשינו את הדברים החשובים באמת ונקווה שלא ייזל - המילקי כמובן, אם במקרה כוסית הפלסטיק תישבר.

הפנים של המשטרה
"עכשיו תן לי את המבט הנוקב"

בינתיים בשישי התראיין כבודו דנינו ומסביר שהוא בסדר והגוף שהוא עומד בראשו בסדר והבעיה היחידה שעומדת בפני המשטרה זה שיווק לא נכון. מה עכשיו? אני באמת צריכה לשפוך את מררתי על כמה הם חושבים שאנחנו ציבור טיפש שאפשר למכור לו הכל אם רק משווקים נכון? אפילו משטרה שפשטה את היד, כמה אירוני - כשהיא בפועל זרועו הארוכה של החוק, צריך רק לשווק נכון והציבור יתן בה אמון, דברו איתו על לקשור כתרים לא לו. תוסיפו לזה שהבוקר גם התפרסם בידיעות ציטוט של "גורם במחוז מרכז של המשטרה" שהסביר בנוגע לאונס הנערה בת ה- 15 ברחובות ש"מספיק שהיא הייתה צורחת וזה היה מציל אותה - אבל היא נבהלה וקפאה", אין ספק. ואם חלילה היא גם הייתה מוצאת את מותה, אחרי שהייתה צורחת, אותו גורם וודאי היה אומר כי "אילו לא היתה צורחת וודאי היו מניחים לה לנפשה", כי הרי מן הידועים הוא שבאונס יש להאשים את הקורבן, זה לא באמת משנה. אבל הבעיה היא בעיה כמאמר המפכ"ל היא של שיווק. צודק. 

סוף זו תמיד התחלה, לא אני אמרתי

באמת שכבר אין לי כבר כוח לכל זה והנה כבר הקדשתי לזה שתי פיסקאות כשבכלל רציתי לדבר על עוד משהו אחד בעניין הזוגיות, שאיכשהו לא הגעתי אליו בשני הפוסטים האחרים (פאוזה כדי לתמוה איך זה יכול להיות, הרי אני כזאת תמציתית בכתיבה). ובכן, יש המון מילים בטרמינולוגיה של הזוגיות, ביניהן מילים יפות כמו אהבה, תשוקה, אמון, סקס, שותפות, חיבור, רצון משותף ועוד רבות אחרות, אבל יש שתי מילים (כן, רק שתיים) שאני ממש לא אוהבת ונקשרות לזוגיות ושברה - בגידה וגירושים.

אלה מילים נורא קשות שמראש מתוות שיפוטיות ברורה. זה תמיד מעציב אותי כי שתיהן כל כך מוחלטות, דיכוטומיות ושליליות. יש בהן איזושהיא סופניות בתוך קונטקסט שהוא לא כזה שחור/לבן. תכל'ס אם קשר מסתיים בבגידה או גירושין זה לרוב (מדגישה שוב - לרוב, לא תמיד) זה בכל זאת אחרי תקופה משמעותית וברובה חיובית עם אדם שאיתו חלקתם את החיים, פרידה מאדם כזה צריכה להיות בעלת איזשהו עתיד, ואם אפשר לא עוין כי בכל זאת למרות הפרידה לרוב עדיין יהיו נקודות מפגש בחייכם (טוב, בעיקר כאשר יש ילדים, אבל זה תופס גם על חברים משותפים). איזה מקום אופטימי משאירות שתי מילים כאלה? לא רואה את זה.

קונספט -
משהו שאנחנו נוטים להיות שבויים בתוכו

אומרים שמילים מעידות גם על אופי החברה. בגידה, treason באנגלית לדוגמא, מתייחסת רק להפרת האמון של האדם למדינתו או לקבוצת השיוך שלו וחבירה לאויב. חוסר נאמנות בין בני זוג יקרא infidelity או cheating, או adultery או רומן מהצד having an affair. אצלנו המילה היא בגידה, אני שונאת את המילה הזו וממש משתדלת שלא להשתמש בה בשום מקרה שאינו מציין שיתוף פעולה עם האויב. זו הייתה דעתי גם לפני שזה היה מיינסטרים לקרוא לשמאלני בוגד. גם המילה גירושים היא מילה נורא קשה, וממשיכה את הקו הבעלתני משהו של ההתיחסות היהודית לזוגיות, הבעל הוא המגרש. אז כנראה שלמול גירושים המאבק שלי הוא עקר ואין בי שום יכולת דון קישוטית באמת לשנות את זה, גם לא ממש מצאתי מילה שאני יכולה להציע כתחליף. גירושים נתפסים חברתית כסוג של כישלון, אם כי לאט לאט התפיסה הזו נשברת, אבל גירושים אינם בהכרח שבר או כישלון. לרוב זה הרבה פחות דרמטי מזה, זה סיום של סיפור. לרוב, זה דווקא סיום אופטימי בעיני, כי במקרים מסויימים גירושין הם בגדר תיקון טעות. ולתקן טעות הוא משהו מאוד אופטימי, שמקפל בתוכו הבטחה. 

מונוגמיה בעיניי היא בחירה שלא ממש טבעית לאופיו של האדם, אינני מתכוונת לעשות סקירה היסטורית של התפתחות המושג, אבל מונוגמיה היא כלי חברתי שנוצר במידה רבה עם התפתחות של דת ושל מוסר, אך מאז ומתמיד היתה בעייתית. האדם תמיד מונע מתשוקתו ויצר הכיבוש שלו (הכתיבה אמנם בזכר אך ההתייחסות שוויונית לנקבה ולזכר), הנאמנות לבן זוג אחד היא לא גנטית, היא חברתית ותרבותית בלבד. ההחלטה אם יחסי מין עם אחרים היא פגיעה במרקם הזוגיות או לא צריכה לדעתי  להיות החלטה אישית. כך או אחרת, הגדרת האקט הזה כבגידה לא ממש מאפשרת למי מאיתנו להתייחס אליה בסובלנות או סלחנות. בגידה תמיד מחייבת עונש, היא הרי בגידה. אני לא יכולה לשנות את הראיה החברתית הזו אבל כמו בן גוריון בשעתו שהדיר את המילית "את" מהלקסיקון שלו, אני מדירה את "בגידה".


אני לא יודעת מה איתכם, רק על עצמי לספר ידעתי (ובלי להפסיק כידוע), חוסר נאמנות בזוגיות לא נכנס תחת הקטגוריה הטהרנית שלי למילה בגידה. כבר בתחילת מערכת היחסים שלנו אמרתי לבנהזוג שאני לא רואה אותנו נפרדים בגלל דבר כזה. כמעשה גבר הגיוני הוא לא האמין לי וטען שאני אומרת את זה סתם. אבל לא אמרתי את זה סתם, ככל שאני מתבגרת יותר זה ברור לי, המחיר של פרידה ממנו והחיים בלעדיו נראה לי גדול הרבה יותר ולא פורפורציוני ביחס לאקט עצמו. זה לא שבזה אני אומרת יאללה הרשות נתונה לך ותעשה מה שאתה רוצה, אני אומרת אני אוהבת אותך ואני רוצה לבחור להיות איתך בכל יום וכל עוד זה גם מה שאתה רוצה, ששנינו רוצים, אני חושבת שנוכל להסתדר עם הכל. 

זוגיות מבחינתי יש בה המון קבלה וסליחה ולכן אין בה מקום להגדרות נוקשות וכללי התנהגות קדושים, יש בה שני אנשים והזוגיות שלהם היא לא ניטרול החיים, היא העצמת החיים ויש בזה לא רק המון אהבה, יש בזה המון כוח. וטיגנשטיין דיבר הרבה על מילים שמבנות שיח שמבנה התנהגות. בתוך הזוגיות שלנו יש רק שניים שמגדירים אותה, הוא ואני.  

ממבצע צבאי לחינוך וחוזר חלילה, העיקר להיכנס בעוצמה

זה לא שלא קורה כלום בחיים שלי. זה ברור שאני יכולה למלא דפים שלמים על ימים מלאי אנקדוטות, על הורות, אהבה, עניינים שבלב, חינוך וכיוצא באלה. הרי אני יכולה לכתוב עכשיו דפים שלמים על בערך כלום, פעם היינו אומרים מצב החסה בשטחים, אבל מאז שצה"ל החליט שהוא נכנס בכל מה שירוק, חסה זה כבר לא בון-טון ובכלל אני אלרגית, אז לא ניכנס לזה. אבל המיליטריזם הגואה הזה של המבצע הצבאי והאתוס הישראלי הגברי המתפרץ הזה מוציא אותי מכליי. 

אתמול עוד שיחקתי ברעיון לכתוב על למידה אצל ילדים אחרי שיחה מעניינת עם חברה בתוך יער שלו, בעוד הגדולים בחוג ואני מנדנדת את קטינא "עד לשמיים ומהר-מהר". התחושה שזה הנושא שראוי שאכתוב עליו התגברה עוד יותר אחרי שהמרכזית קיבלה תעודת סיום בקונסרבטוריון שהיתה יבשושית עוד יותר מיום קיץ צחיח במדבר. לא ברור לי למה מורים נוטים למלא תעודת במילים סתמיות. אל תבינו לא נכון, אני גאה בה. רק למה התעודות הללו צריכות להיות כל כך שבלוניות? הנה עוד רעיון לפוסט, כזה על תעודות. למזלי היא היתה השניה לנגן כי קטינא, הידוע בכינוי האנרכיסט הקטן לא הצליח ממש לשבת בשקט (לא בכיסא שלו, לא על אבא שלו, לא עלי), הוא גם לא ממש עמד בשקט ולכן נאלצתי לצאת איתו החוצה ולשחק (בשקט). היא ניגנה מקסים, חצי שנה של לימודים והנה היא עומדת בלבוש קונצרטים רשמי, מחזיקה את הכינור ומנגנת מתוך אהבה, נחישות, שקידה והרבה התרגשות. מחמם את הלב, אבל לא בזה עסקינן.

אז חזרה לנושא החינוך, הרעיון בגדול שלי היה שילדים, בטח בגיל בית הספר היסודי, צריכים ללמוד לא מתוך חוברות ולא כל נושא בנפרד, אלא מתוך שילוב של דיסיפלינות יחד. נושא צריך להילמד מכל הכיוונים וההקשר צריך להיות ברור. ילדים צריכים שיעוררו בהם מחשבה, הם צריכים להתעניין ולכן שאלות שמכוונות לשפיכת חומר נראות להם לא לעניין והם משתעממים. מהחדווה איתה הם הגיעו לבית הספר בכיתה א' לא נשאר הרבה בסוף יסודי וזה עצוב. בעידן שבו יש כל כך הרבה ידע, אינטרנט, אפשרויות מחקר, תערוכות, מוזיאונים, הצגות וספריות, הם נכלאים בכיתה אחת, המון תלמידים, מורה אחת והם נדרשים להצליח במדדים כל כך לא נכונים. דוחפים לגרונם את הידע ומבקשים שיקיאו, זה לא משאיר הרבה מקום לדברים אחרים.

כהורים למדנו לחיות עם זה, אנחנו שולחים את הילדים לבית הספר ומקווים לטוב. אבל אני לא ממש מרוכזת כי המבצע, שלמדנו לחיות איתו, כמו גם עם מבצעים אחרים, אמנם נרגע מעט, אבל הוא מהדהד בי בלי סוף ומעיב על חיי. אני לא מניחה אותו בצד וממשיכה כי המחשבה שזה מתרחש מדכאת. כל משפט שאני כותבת על חינוך מעורר בי אסוציאציות למצב כאן ועכשיו. בעוד שאנחנו חיים את חיינו בנחת או בלחץ או איפשהו באמצע, מאות אלפים חיים עכשיו בתוך אזור קרב. אנחנו נכנסים בכוח בגדה ובעזה, לא משאירים אבן לא הפוכה, אבל הופכים לבבות שיכלו להאמין בשלום ללבבות שמאמינים יותר באבנים מאשר בבני אדם. מה שפרשננו הלומי הכוח ומבושמי הצבא מגדירים כמבצע הכרחי הוא לא הכרחי. העיתונים מלאים בשירי הלל לאחיזת העיניים הצבאית הזו. כולנו רוצים שישובו הנערים ובשם המטרה הזו אנחנו הורגים ילדים של אחרים, הורסים תשתיות של חיים ומוכיחים מעל כל צל של ספק שדו קיום הוא לא אפשרי.

העיקר שהמילים שמככבות אצלנו הוא בכוח, בעוצמה וכל מה שקשור לערי הגדה נצבע בצבע של טרור. דעת הקהל עברה ספין זה כבר לא יש טרוריסטים, זה כבר לא טרוריסטים פועלים בתוך אוכלוסיה, זה כבר רק פלסטינים = טרור, זו המשוואה. אם מטרת המבצע היתה למצוא את החטופים זה כבר לא חשוב. מטרות העל של המבצע הצליחו:
חינוך הישראלים לטרמינולוגיה הממשלתית נוסח בנט - צ'ק.
פגיעה בתשתיות החיים הפלסטיניים - צ'ק.
הגדלת תקציב ההתנחלויות - צ'ק.
הגדלת התקציב הצבאי - צ'ק.

עכשיו תגידו לי מה יוצא לנו מכל זה?   

כן, תסבירו לי שדו-קיום הוא לא כשחוטפים לנו ילדים, תסבירו לי שאין ברירה אחרת וזו לא אנחנו זה הם. תקיאו מתוככם את כל הקלישאות שלימדו אתכם ואתם מתורגלים לשננן מתוך שינה ותחת הפצצה. זה לא עובד עלי. זה גם לא יעבוד, אני לא אשתכנע. בנשק לא מייצרים שלום, בנשק מלבים שנאה, משני הצדדים. איך יגדל ילד פלסטיני שרואה את אבא שלו נלקח על ידי קבוצת חיילים למעצר בעוד לאב אין קשר למתרחש? איך יגדלו בנים של נשים שעוצרים אותן כך סתם? איך יגדלו אחים שאחיהם נורה ונהרג על ידי כוח צה"ל? אתם יודעים את התשובה, וכולנו יודעים שמעגל דמים מוביל למעגל דמים יותר גדול. אבל תזרקו לי את האין ברירה. ואני שואלת עם כמה עוד דברים כאלה תסכינו לחיות? כל מבצע כזה משאיר גם לילדים בצד שלנו אדמה חרוכה. הם גדלים לחשוב שאין ערבים טובים ושאין פלסטיני שלא רוצה להרוג את כולנו. אנחנו מגדלים ילדים לתוך שנאה ואז הם הולכים לצבא, מתוך תחושת עליונות, בורות וגזענות הם ממלאים פקודות. הם יצאו מהצבא ויגדלו ילדים בדמותם וצלמם והדבר היחיד שניתן ללמוד הוא שאין להם כאן עתיד. עתיד לא נבנה על מלחמה מתגלגלת בהפוגות. 

אנחנו מסתכלים על הפלסטינים במעין עליונות, מתגאים ב - so called דמוקרטיה שלנו. הנה כמה נקודות למחשבה - 

נער ערבי נהרג אתמול בגבול סוריה - שום נציג ממשלתי לא בא להלוויה ותרשו לי לנחש שלא יוגדלו המשאבים שהממשלה משקיעה בעראבה.

מתגברים את השמירה על ח"כ חנין זועבי - אז עזבו את זה שרני רהב המסביר הלאומי אומר שאין מחילה לדבריה, כאחרון הטוקבקיסטים הוא מציע לא להעניק לה שמירה כדי שתרגיש לא נוח כמו החטופים. להזכיר לכם שבהנחה שהם חיים הם בטח נתונים תחת אלימות פיזית ותחת איום מתמיד על חייהם? חבר כנסת בישראל אמר את דעתו ואנחנו הפכנו לכל כך הזויים שיש לתגבר את השמירה עליו כי אין לדעת איזה "עשב שוטה" ירים את הכפפה, למרות שבוודאי הוא גדל בבית "נורמטיבי".

סתימת פיות והתוויית שיח דמוקרטי מצומצם וכפוף לנרטיבים ביטחוניים - כל שמאלני שמעז לדבר נגד המבצע מוצא עצמו מוקע מעם כי הוא בוגד.

ההצבעה על חוק ההזנה בכפייה אמנם נדחתה, אבל היא עדיין על הפרק.

ובעיתונים שאתם קוראים אתם יכולים להתגלגל (עם המבצע) בשפע הדימויים הגבריים העוצמתיים שרק אנחנו מסוגלים להוציא תחת ידינו. כל דיווח מיועד להגדיר לנו מחדש שאין פרטנר פלסטיני, הפלסטינים מבינים רק כוח. לי נראה שגם אנחנו וזה מפחיד לאין שיעור.

אני יכולה להמשיך אבל זה רק עושה לי רע.

ככה לא בונים דמוקרטיה, דמוקרטיה נמדדת בתקופות לא קלות. היא יכולה לזהור ולהראות כוח עמידה והיא יכולה לדהות ולתת למשתמשים בכליה להפוך את הדמוקרטיה לקצת פחות דמוקרטית, עד שכבר אין צורך באדרת הדמוקרטית, היא הופכת לקליפה, לאבן שאין בה הופכין. אבל אבנים שזרוקות ככה סתם תמיד אפשר להרים - לפעמים כדי להתפעל מהיופי ולפעמים כדי לזרוק שוב.

מקנחת ביהודה עמיחי, ולמרות שמתבק שאכתוב את משפטו האלמותי - "ואל תשכחו שגם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות", לא אקנח בזה, אלא בשירו "בכל חומרת הרחמים" - עלינו, על הפלסטינים ועל מה שעוד צפוי. כי אם נדע את מלוא חמרת הרחמים, אולי נדע לצאת מכל חומרת השנאה. צריך הרבה אופטימיות כדי לחיות פה ולהיאבק להישאר וגם לשמור על צלם אנוש. אני בטוחה שאפשר, צריך רק לשנות את הדרך וזה תלוי רק בנו.

מְנֵה אותם. 
אתה יכול למנות אותם. הם 
אינם כַּחול , אשר על שפת הים. הם 
אינם ככוכבים לרוב. הם כאנשים בודדים. 
בפינה וברחוב. 

מְנֵה אותם. רְאֵה אותם 
רואים את השמים דרך בתים הרוסים. 
צא מן האבנים וחזור. לאן 
תחזור? אבל מְנֵה אותם, כי הם 
מְרַצִים את ימיהם בחלומות 
והם מהלכים בחוץ, ותקוותיהם שלא נחבשו 
הן פעורות, ובהן ימותו. 

מְנֵה אותם. 
מוקדם מידי למדו לקרוא את הכתב 
הנורא על הקיר. לקרוא ולכתוב על 
קירות אחרים. והמשתה נמשך בדממה. 

מְנֵה אותם. הֱיֵה נוכח, כי הם 
כבר השתמשו בכל הדם ועדין חסר, 
כמו בניתוח מסוכן, כשאחד הוא עייף 
ומוכה כרבבה. כי מי דָן ומה דִין 
אלא במלוא מובן הלילה 
ובכול חומרת הרחמים.