הסיפור הוא לא תוכנית מדינית, לידיעת סיעת העבודה

היום תדון סיעת העבודה בשלוש הצעות מדיניות: של חיליק בר, שהיו"ר הרצוג הביע בה תמיכה, של עמיר פרץ ושל עומר בר לב. מול ה"אין תוכנית אבל נעביר את הזמן" של נתניהו, יש מחד חשיבות לתוכנית מדינית שמציעה חלופה על ידי מפלגת המרכז(ונניח שגם)שמאל הגדולה. מאידך, לאור ההתנהלות של מפלגת העבודה, בעצם גם אין בכלל חשיבות. השאלה היא אם למרות היותה באופוזיציה, תחתור המפלגה לקדם את היוזמה שלה כדי להוכיח שיש אפשרות נוספת לבד מאשר "לנצח נאכל חרב". וזו שאלה חשובה. ובעצם גם לא.

לא, בעיקר מכיון שהציבור בישראל מוכיח שאינו נזקק להוכחות כדי להאמין. לו היה כזה מזמן היה נתניהו נחשף במערומיו (הסכם איראן הוא דוגמא מצויינת, בה נתניהו נחשף במערומיו, אך מעולם לא נתבע לשלם מחיר על זה), אבל הציבור בישראל הוא בעיקר ציבור מאמין, גם כאשר הדובר אינו ידוע באמירות אמת. השאלה היא האם הציבור הישראלי מוכן להאמין ש:
א. נתניהו מוביל אותנו למדינה דו לאומית וזה בהחלט לא אינטרס ישראלי (בטח שלא לאומי, סליחה הייתי חייבת) ובטח שלא ציוני
ב. הסכסוך הוא טריטוריאלי ולאומי ואינו עניין של טרור איסלמי רדיקלי כפי שרוצים נתניהו ובנט למצב אותו
ג. יש חלופה מדינית המאפשרת הסכם של שתי מדינות לשני עמים

זהו קרב על התודעה הישראלית והיא עדיין לא קטטונית באופן מוחלט. יש אפשרות לעשות את זה, רק שצריך לשם כך מפלגה אקטיבית בעלת קול ברור שמהווה אופוזיציה לוחמת אמיתית ויש לה חזון ברור. את כל אלה לא יצליחו להשיג היום בישיבת הסיעה. ועוד לא התחלנו לדבר על הנהגה, לא מנהיג, אלא הנהגה כזו שיחד יוצרת שלם הגדול מסך חלקיה. אבל אני נגררת למחוזות הפנטזיה. מה שמחזיר אותי לשלוש ההצעות שעומדות על הפרק.

נתחיל מזה ששלוש התוכניות מאופיינות בעיקר ברצון להיפרד מהפלסטינים זו הסיבה וזה המסובב, ההצעות של בר ובר-לב גם מרמזות, לפחות בעיני, על חוסר אמון בפלסטינים וראייה חד-צדדית בעיקרה. הרעיון הוא היפרדות וסליחה שאני אומרת את זה, שתיהן מרגישות יותר כמו התנערות מאשר היפרדות מושכלת הרואה לא רק את האינטרס הישראלי הצר, אלא גם את האינטרס האזורי.

התוכנית של חיליק בר, והיא בטח לא קשורה לעובדה שבר מתעתד לקחת את, כלומר להיבחר ל, תפקיד יו"ר הועדה המדינית של המפלגת העבודה, היא תוכנית בעייתית. היו אחרים שכתבו על התוכנית טוב ממני, אבל היא בטח לא קול שמאל מובהק, היא מנסה לייצר פיתרון שיקרוץ לאנשי מרכז ימין מאשר למחזיקי דעה אחרת. 

התוכנית של עמיר פרץ הכי מתקרבת לקול בעל חזון ותוכנית המגיע ממפלגת שמאל-מרכז, ואפילו כוללת לוח זמנים ישים, אולם המתווה המוצע נוגע באותן נקודות המייצרות את הכשלים בכל משא ומתן ואינו מציע פתרון קונקרטי. למשל, נושא קביעת קווי הגבול, ברור שזה חלק ממשא ומתן אך למעשה זו אחת מנקודות המחלוקת הקבועות, זאת אומרת בתקופה בה התנהל משא ומתן. 

כאשר הימין מחוסר תוכניות וזו מדיניותה של ישראל, והבציעות של תוכנית מדינית של המחנ"צ היא בעיקר השתעשעות פילוסופית, השאלה האמיתית היא מה בעצם צריך לעשות עכשיו? הנכונות של הציבור הישראלי לעלות על מדים היא גבוהה הרבה יותר מהנכונות שלו להיאבק למען עתידינו ועתיד ילדינו, לכן ממנו ככל הנראה לא תבוא הקריאה לשינוי. הקרב למעשה הוא קרב על התודעה. תוכנית מדינית היא כלי עזר חשוב אך לא יהיה בה ממש אם היא לא תגובה בפעילות בעיקר הסברתית ויצירת גוף הנהגה דינמי. יוזם ומגיב.

הקרב הוא קרב על התודעה ודווקא למפלגת העבודה יש קלף מנצח - בעוד נתניהו מוביל אותנו למדינה דו לאומית בה פלסטינים יהיו חלק ממדינת ישראל, מרבית הישראלים כל כך שונאים את הפלסטינים שזו סיבה מספיקה מבחינתם להיפרד מהשטחים. לא צריך לשם כך טקטיקת הפחדה גזענית, מספיק לדבר במספרים. למפלגת העבודה יש כלים, אין להם חשיבות כשאין מי שיפעיל אותם. אבל עזבו שטויות, למה לדבר על הבחירות הבאות? עדיף לדון בתוכניות מדיניות ואחר כך להיות אופוזיציה "ממלכתית" לנוחות "האין תוכנית" של נתניהו. מנהיגות היא אחריות. אין ממש כאלה בנוף הציבורי הישראלי. 

אין כיבוש ואין גרעין

כולם מדברים על כמה רע ההסכם עם איראן. לולא ההצהרות התקיפות של ראש הממשלה ושורת המקהלה, יכולתי להניח שזו פשוט תהיה של אנשים של אין להם כוח לקרוא את ההסכם והם היו רוצים להבין - עד כמה רע ההסכם? פילוסופי כזה, אולי מרים להנחתה. אולם הנחרצות של ראש הממשלה מוכיחה שהוא כנראה די בטוח בעצמו וזה די מוזר הואיל ואת המקהלה של ההסכם גרוע מנהיג נתניהו בעצמו, בעוד שהוא יכול היה לגזור עליו קופון. כרגע יריביו תוקפים אותו שהוא לא הצליח להיטיב את מצבה של ישראל בהסכם בעוד הוא בהחלט יכול היה לטעון שדווקא כן ושאם יש משהו בולט בהסכם הזה זה התוואי של ההסכם שהוא בן כלאיים שנוטה לטובת ישראל ולוקח בחשבון את האינטרסים שלה לצד סטנדרטים בינלאומיים לנושא הגרעין. הדבר העיקרי שישראל מפחדת ממנו הוא איראן גרעינית, עכשיו אחרי ההסכם ישראל היתה אמורה לחגוג - ככל הנראה לא תהיה איראן גרעינית.

ההתנהלות של נתניהו גורמת לי לחשוב שאולי בכלל נתניהו סימן מטרה אחרת, באופן עקרוני אני שונאת תיאוריות קונספירציה אבל כשבוחנים את ההסכם ובאמת קוראים אותו, האסטרטגיה של נתניהו אינה מתיישבת. היכולת של איראן להתגרען צבאית היא אפסית מתחת לרדאר של סבא"א. אז מה מניע כרגע את ראש הממשלה? היחיד שהוא הולך נגדו ראש בראש הוא אובמה. לא הייתי רוצה ללכת בדרך הזאת כי אני מעדיפה לחשוב שמי שעומד בראש מדינה אמור לקדם בראש ובראשונה את האינטרסים של המדינה שלו, גם אם אלה באים אחרי האינטרסים האישיים בסדר ההעדפות שלו. ממילא לא היה ראש ממשלה כל כך מעורב בפוליטיקה פנים אמריקאית כמו ראש הממשלה הזה ועדיין התסריט הזה נשמע מופרך. 

בואו רגע נשים את הדברים על השולחן. מה בקצרה קורה מבחינה גרעינית בעולם? רוסיה, ארה"ב, בריטניה, סין וצרפת הן חמש המעצמות הגרעיניות בעולם היום, כאשר סין ובריטניה סוגרות את הרשימה עם משהו כמו 200 ראשי נפץ גרעיניים. עקרונית, פה יהיה המקום להציג את המעצמה הגרעינית השישית, הלא היא ישראל, אבל כמו שאין כיבוש גם אין גרעין ולכן כמו שבבתי מלון בחו"ל לעיתים אין קומה 13 בגלל אמונות טפלות, אז ברשימה שלנו לא יהיה מספר 6. מכאן יש לנו את צפון קוריאה שאנחנו לא ממש יודעים עליה, אבל יש לה נשק גרעיני ויתכן שאפילו כ- 6 ראשי נפץ, וכמובן הודו ופקיסטן שהצהירו על עצמן. כאן המקום להזכיר את איראן, אולי גם את סוריה, סעודיה ומצרים שנמצאות, כל אחת בנקודה אחרת וגם היא יחסית משוערת, שבכוונתן להגיע לנשק גרעיני. עקרונית חוץ מזה שאר המדינות שהיה להן קשר כלשהו לתוכנית גרעין כבר התפרקו ממנו ו/או חתמו על ה- NPT (האמנה לאי-הפצת נשק גרעיני), כמו ביילארוס, קזחסטן, אוקראינה ודרום אפריקה. כמובן זאת מבלי למנות את המדינות, חברות נאט"ו שבשטחן נשק גרעיני תוצרת ארה"ב - גרמניה, בלגיה, איטליה, הולנד ותורכיה, והן אינן יכולות הלכה מעשה להשתמש בנשק ללא קוד אישור חיל האוויר האמריקאי. זהו, זו כל הרשימה. 

הטענה של ישראל שאסור לאיראן להחזיק בנשק גרעיני ושיש בזה איום קיומי על ישראל, היא טענה לגמרי במקום, אני מסכימה, העניין הוא שבמידה רבה בדיוק על זה ההסכם  - הוא מפרק את שביל הגרעין האיראני. וזה מבלי להדגיש את הפרדוקסליות הישראלית הכוללת תמה מרכזית של להיות עם, להרגיש בלי ולחייך לכל העולם, משל היתה ישראל דוגמנית תחתוניות. יש פה דואליות שכן משתמעת לשתי פנים - מדינה X היא ככל הנראה בעלת נשק גרעיני אך היא אינה מוכנה לסגת ממדיניות העמימות שלה בנושא והעולם מקבל את זה ואילו מדינה אחרת - Y עוד לא הגיעה לנשק גרעיני אך היא חתמה עכשיו על הסכם שמאפשר פיקוח בינלאומי (סבא"א) הדוק ביותק על פרוייקט הגרעין שלה שחוסם דה פקטו את דרכה לנשק גרעיני וממשיך את הקו העולמי בניסיון למנוע את מדינת הגרעין הבאה. סליחה שאני לא יכולה להבין את זה והעובדה שמרבית הישראלים שאני מכירה ממשיכים למלמל שההסכם לא טוב מבלי בכלל לבחון את הנושא מעידה על בערות. 

הקווים של ישראל אגב עקרונית מולאו - העשרת האורניום שתתאפשר מעתה לאיראן לא יכולה להיות מתורגמת ליכולת צבאית, היא לגמרי במסגרת המותר על פי ה- NPT ולכן היא ברמות של ניסויים לצרכים אזרחיים בלבד. האתרים המסוכנים שישראל סימנה כיעדים עוקרו מתוכן (מבחינה צבאית זאת אומרת) ו/או הושמו תחת פיקוח הדוק של סבא"א וזה מעבר להתחייבות של איראן לא לפעול להשגת נשק גרעיני, שבישראל מבטלים אותה מכל וכל, אבל זה שאנחנו אלופים בהתחמקות מהסכמים לא אומר שכולם כאלה. ביננו, מבחינה של אחריות מדינית בינלאומית בנושא הגרעין, יש לציין שאיראן מפגינה יותר בגרות מדינית מישראל וזה למען האמת די עצוב. יתרה, ברמה הגרעינית העולם הפגין הרבה יותר סבנות לישראל מאשר לכל מדינה אחרת, להוציא אולי חמש המעצמות הגרעיניות וגם זה לא ממש מדוייק. מישהו כבר מזמן היה צריך לקום ולטעון שאם ישראל דורשת דרישות בקשר לגרעין, שתואיל בטובה ותענה לדרישות האלה בעצמה קודם כל. איך זה מתיישב עם העובדה שכולם אנטישמים אני לא יודעת. אבל ייתכן שזה בדיוק מה שרוצים שנחשוב ודי בונים על זה שלא נפעיל את המוח. אגב, זה עובד להם בינתיים. 

בובת הפיתום והצל האיראני

בשולי ההסכם עם איראן, זה המקום בו מיצב אותנו נתניהו וזה המקום שהסכמנו לקבל כי כך אמר הראש הממשלה. עם יד על הלב, לא שזה אומר משהו אבל נניח, כמה אנשים באמת מבינים, עזבו קראו את ההסכם עצמו, את ההסכם עם איראן? כמה יוצאים נגד ההסכם רק על בסיס התעמולה של נתניהו? ההתאמה הכמעט מלאה בין כמות הצעקנים נגד ההסכם מחד וחוסר הידע של הצעקנים מאידך היא מבהילה במקצת והיא כוללת פוליטיקאים רבים. ביננו היא כנראה גם תופעה שתלך ותגדל, אנחנו מושפעים מתעמולה ולכן אנחנו גם נחרצים באופן יוצא מן הכלל ולא ממש מפקפקים, ככה בדיוק מתנהגים אנשים שהם בטוחים שהם צודקים, בין אם זה תואם את המציאות ובן אם לאו.

הדבר היחיד שעשה נתניהו במאבק חייו נגד ההסכם האיראני הוא לייצר הפחדה. מצחיק בהתחשב בעובדה שיש הסכם ועכשיו עם החרדה הזו נתניהו צריך להתמודד. אלא שזו לא בעיה כי נתניהו אוהב אותנו חרדתיים, זה סוד הקסם שהוא מהלך על המדינה הזו כבר הרבה יותר מדי קדנציות. נתניהו לא נאבק באמת על המציאות שלנו, נתניהו נאבק על נרטיב - ולא על זה הכללי אלא על הפרטי, זאת אומרת כמו שהוא רואה את זה  - מה הוא ישאיר אחריו כמנהיג העם היהודי בעולם לפחות בעיני עצמו ובעיני המקהלה היוונית, הסובלת מתסמונת שטוקהולם, שמאחוריו. יחסית לסוף העולם או לרעידת האדמה שנתניהו חזה, עושה רושם שהעולם בסדר גם יומיים לאחר חתימת ההסכם. אלא שסמכו על נתניהו ימשיך בנבואותיו השחורות גם אם זה הדבר האחרון שיעשה ושום עובדה לא תבלבל אותו. 

אני מניחה שאני עדיין מצפה, רומנטיקנית חסרת תקנה שכמותי, שמנהיג תהיה לו איזושהי אסטרטגיה. אמרתי מנהיג ולכן עקרונית ניתן לטעון שנתניהו לא באמת מנהיג, אבל אני אתייחס לתפקיד המנהיגותי שהוא נושא. נתניהו ידע שלצאת נגד ההסכם זה קרב דון קישוטי (תגידו אתם דון קיחוטאי) חסר סיכוי, ואם הוא לא ידע את זה אני חייבת לומר שזה נופל בצד של של טיעונים שיש לטעון נגדו. אסטרטגיה נכונה היתה בקווים כלליים מאוד: א. לתת חלופה ביצועית ונתניהו לא נתן אחת כזאת, הוא רק שלל את התהליך בפועל ואיים בחלופה צבאית. ב. לפעול נגד סעיפים ספיציפיים ולדרוש דרישות נקודתיות. אילו נתניהו היה פועל בדרך כזו, או דומה לה אשר ממנה ניתן היה לגזור דרישות ביצועיות של ישראל מההסכם המתגבש עם איראן, נתניהו יכול היה לרשום לעצמו אי אילו הצלחות, גם ברמה האסטרטגית וגם ברמת התדמית. יש לזכור כי בעוד שבישראל, דעת הקהל מוכנה לקבל את התדמית של נתניהו כמפגין שרירים אמיץ, בעולם הוא בעיקר נתפס כלא ממש רלוונטי. לתפארת הדיסוננס הישראלי.

אבל העובדה שנתניהו לא מרפה מהמנטרה שלו, אלא ממשיך ואוחז בה משל היה לסת של פיטבול שננעלה על אובייקט, יהא זה אשר יהא, אבל נניח שמדובר בהסכם עם איראן, לא מפתיעה במיוחד, אלא אם כן אם כן לא חיית על כדור הארץ בשנים האחרונות. גם העובדה ששרי הליכוד והקואליציה בכלל מתראיינים ומדברים על ההסכם עם איראן משל היה דף נגוע בוירוס קטלני אבל עליו מסרים חיוניים אותם יש לדקלם אינה מפתיעה. היא כן מציירת עולם פוליטי עגום ודל אם אין פוליטיקאי אחד שישב וקרא את ההסכם כולו וללא פרשנות "הסכם ערוך" (אתם יודעים מלשון שולחן ערוך) בקולו מלא הפאתוס במקומות הנכונים, וגם לא, של נתניהו. 

עקרונית יש גם אופוזיציה בארץ, לפחות על הנייר. אבל האופוזיציה הזו מראה ש"אין ימין ושמאל" במדינה הזו, לא בנושא מתווה הגז ולא בנושא איראן וגם לא בנושא הפלסטיני. אם כך לא ברור לי למה אנחנו נדרשים לצאת לבחירות כל שנתיים, זה לחלוטין מיותר ומעבר לזה יש עוד כמה מאיתנו שמתעוררות בהם תקוות שווא עם כל מצג שווא דמוקרטי שכזה וזה כבר עניין של פיקוח נפש. האפוזיציה כל כך שבעה, הסבר טוב לתהייה מדוע היא לא למודת קרבות - היא מפוטמת, אין בה אפילו אחד שמסוגל לקרוא את ההסכם ולהגיב עניינית לנושא. יש מעט אנשי תקשורת שעושים את זה וזהו, טוב נו גם אהוד ברוק אבל אנקדוטלי. העניין הוא לא רק השקט מהאופוזיציה וההתייצבות לימין נתניהו (כן - ימינו של נתניהו תרתי משמע), אלא העובדה ששוב אנחנו מתבשרים על מגעים להרחבת הקואליציה. בימים קריטיים כל כך במדינת ישראל אין קול ביקורתי שאפשר לשמוע. זה צריך להדאיג את כולנו, גם אופוזיציה היא נדבך חשוב לדמוקרטיה. אופוזיציה אכן לא מוכרחה להתנגד כל הזמן, אך היא צריכה להיות דרוכה ולהשמיע ביקורת חיונית בעיקר בנושאים העיקריים על סדר היום. העובדה שנושאי ביטחון מתיקים תדיר את האופוזיציה לא מעידה על הכרב השעה היסטורית, אלא בעיקר על תעמולה וכפיפות כל דבר לנרטיב ביטחוני לא מידתי.

אין שום סיבה להרחיב את הקואליציה, הרצוג ממילא נדמה לבובה היושבת על ברכיו של פיתום, אלא שהבמה היא פוליטית והכסף המטאפורי שעוברי האורח מכניסים לכובע המוצב לרגלי האומן הוא המחיר שאנחנו, אזרחי ישראל, משלמים ואפילו אין לנו זמן לעצור ולהנות מההצגה.אולי באמת עדיף שתורחב הקואליציה. להרצוג ניתנו לפחות שתי הזדמנויות ענק מאז כינון הממשלה להוכיח שיש לו את זה והוא פיספס בגדול. שווה להפסיק את ההצגה, הנערים ממילא משחקים לפנינו אז בואו נראה את זה בשידור חי. הרצוג חושב שהוא ממלכתי ושזה יעזור לו בבחירות הבאות. למפלגת העבודה יש שתי ברירות או להילחם על כבודה ולא לתת לזה לקרות וכמובן להחליף יו"ר או לתת לזה לקרות ולתת לעצמות הדינוזאור העייפות שלה להתפורר סופית.