חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות מבצע. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מבצע. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 13 ביוני 2015

לא "שובו בנים" אלא "כנסו בהם" - נוהל כביסה וייבוש בצל

שנה עברה מאז החטיפה והרצח של אייל יפרח, גיל-עד שער ונפתלי פרנקל ז"ל, שלושת הנערים שהמדינה במשך 18 ימים נתנה למשפחותיהם, כמו גם למרבית אזרחיה, את התחושה כי עוד יש סיכוי שהם בחיים. מקריאה מעמיקה של החומרים שהתפרסמו לאורך השנה הזו כולל כתבת התחקיר בהארץ בסוף השבוע אי אפשר שלא להבחין בשימוש לצרכים פוליטיים שנעשה בחטיפה. נראה ש24 שעות אחרי שכוחות הביטחון החליטו לקחת את החטיפה ברצינות, שזה למעשה כ- 9 שעות לאחר החטיפה, כבר הסתמן באופן די ברור כי הנערים אינם בחיים ועם כל שעה שחלפה ההנחנ הזו התחזקה. על מחדל החטיפה והטיפול בחטיפה על ידי כוחות הביטחון אין לי מה להוסיף, אולם המחדל שלנו כאזרחים בתפיסת המצב יש לי הרבה מה להגיד.

כשלפני שנה כתבתי בבלוג הזה שנדמה שכל מבצע "שובו בנים" הוא כסות למבצע רחב היקף בגדה שאינו קשור לחטיפה, חטפתי על הראש. הסבירו לי שזו בגידה מפורשת, שאני קרת לב כי חייבים למצוא את הנערים. כששאלתי למה פעולות צה"ל נעשות במקומות מרוחקים מאוד מהמקום בו נמצאה המכונית השרופה, הסבירו לי שזה כי יכול להיות שהעבירו אותם. כשציינתי שיש קושי להעביר כי יש סגר, הסבירו לי שלפלסטינים יש דרכים. כשאמרתי שפעולת צה"ל לא מותירה ברירה לחוטפים אלא לרצוח אותם אם עודם בחיים, הסבירו לי שאין ברירה אחרת. כל שאלה ששאלתי נענתה בהסבר שאני לא מבינה. בסופו של דבר, מי שלא רוצה לשמוע את השאלות האלה מוכר לעצמו את ההסבר שאני שמאלנית, אם כי תהרגו אותי אם אני מבינה מה לא לגיטימי בשאלות האלה. כלומר, אני מבינה - הן מעוררות צורך לחשוב ועדיף כנראה שלא. 

לפי הכתבה בהארץ, עולה בין 36 ל- 48 שעות אחרי החטיפה היינו עד מקסימום ה- 14 ליוני, צה"ל החל בחיפושים אחר מקום קבורת הגופות, זאת אומרת כבר היה ברור שהם אינם, אם עוד היה שביב של תקווה בהתחלה או צורך בנקיטת משנה זהירות הרי שהוא נגוז עד בערך לצהרי ה- 14 ביוני. לא אולי בחיים, אינם בחיים. אגב בחדשות זה לא דווח כך, אבל זה מתחיל לעבור כשמועה בציבור. אם כך, למה להרוס בתי ספר, חנויות, בתים פרטיים? לערוך חיפושים בכל רחבי הגדה? למה לאסור מאות גברים? סגר אפשר להסביר, מניעת כניסה של פלסטינים , גם בעלי היתר, עוד נניח שאפשר להסביר, אבל איך מסבירים את כל שאר פעולות צה"ל שכללו גם מותם של אזרחים תמימים בהם נשים?

שימו לב לרדיוס של החיפושים אחר הגופות, בעוד פעולות צה"ל הנרחבות הן בגדה כולה. רואים את זה מצוין במפה של הארץ (שאני די בטוחה אני לא יכולה להשתמש בה כאן מפאת זכויות יוצרים), שטח החיפושים של צה"ל הוא כעשירית משטח הגדה ועדיין פעולות צה"ל היו לאורכה ולרוחבה. אני רק יכולה לשער שגם מבחינת סדר הכוחות, יותר כוחות הושקעו בשאר הפעילויות מאשר בחיפוש. אחרת, אגב אולי היו מוצאים את המשקפיים של אייל יפרח ז"ל או עט הפארקר של אחד משלושתם מהר יותר, לא שלצערנו זה היה משנה. 

אם פעולת צה"ל היתה אכן מתמקדת במשרדי החמאס עוד אפשר היה להבין את זה, למרות שההנחה היתה שזו חוליה שפועלת עצמאית, אבל היתה כאן ענישה קולקטיבית. מיותר לציין שסעיף 33 לאמנת ג'נבה הרביעית אוסר על ענישה קולקטיבית, יותר מזה הוא מציין מפורשות שאין להעניש אדם על עבירה שלא ביצע. השימוש בענישה קולקטיבית, בלתי מוסרי ככל שיהיה, נעשה לעיתים על ידי מדינות כאשר אין מידע לגבי מי ביצע את המעשה (ואין בך משום הצדקה שלי למעשה הזה), אולם בעוד שהיה לצה"ל ברור כי זו היתה חוליה של החמאס, חיילי צה"ל פעלו בגדה ללא הבחנה. וזאת מבלי לדבר על העינויים בחדרי החקירות בשב"כ שאגב כנראה לא הועילו בכלום. 

עזבו את אזלת היד שמתגלה כאן במדינה שמתגאה בשירותי הביטחון שלה, זה עניין לאחרים.אבל ברור שלראש הממשלה היה את כל המידע, סובבו אותו עבורנו כדי שלא נשאל שאלות. צה"ל הוציא תוכניות מגירה שרק חיכו להזדמנות להוציא אותן לפועל. זה לא הניב כלום מלבד פגיעה אמיתית באוכלוסיה הפלסטינית בגדה והכשיר את הללבות בתוך ישראל לקראת המהלך הבא בעזה. תגידו מה שתגידו, אבל עשו לנו "לכשכש בכלב" קלאסי. שנה אחרי ואין שום דרך להכחיש את זה אלא אם כן אתה חי בהכחשה. 

החטיפה והרצח הם טרגדיה אמיתית וכואבת שלא יהיה כל ספק. כמה נורא שהם מהווים עוד הוכחה שלראש הממשלה הנוכחי המתים נספרים רק כדי לשרת את מטרות. שנה אחרי וראש הממשלה לא סופר לא את נפתלי פרנקל, לא את גיל-עד שער ולא את אייל יפרח ז"ל, גם לא את 66 שמות חללי צה"ל או ששת האזרחים שמצאו את מותם במלחמת "צוק איתן" (מבצעון, בקטנה, קליל כמו עצירה בדיוטי), שהיתה עוד שיעור בסיבון דעת הקהל. אבל חופשי, בואו לא נסתכל, לא נשפוט, לא נפקפק, נמשיך לפטם את התודעה בשקרים, זה עובד מצוין עד עכשיו, לא? ואחר כך נתלונן על המבצע הבא, אין דבר בסופו תהינה עוד בחירות ואולי הפעם תתנו לו יותר מנדטים בסך הכל הוא מוכיח את עצמו בכל המישורים, מה לא?

יום שלישי, 15 ביולי 2014

המלחמה כשירות לציבור, אורוול צדק

סטגנציה. זה מה שזה. רוצים את זה בעברית? קיפאון, עצירה. תהליך שנעצר בנקודה מסויימת. רוצים את זה ביידיש? נישט דו היר נישט דו הייר. 

הקבינט אישר היום את המתווה המצרי להפסקת אש, כמובן שליברמן ובנט התנגדו. לא צריך להיות גאון שההתנגדות שלהם לפרוטוקול לא נועדה לעצור את קבלת המתווה, אלא רק לזכות בעוד נקודות זכות ביום שהקואליציה האומללה הזו תלך לבחירות. אז שוב יישלף הקלף הזה כדי לזכות בעוד קולות. אבל בתכל'ס הם שותפים פעילים להסכמה של הממשלה למתווה הזה ולכן הם יכולים ללכת עם ולהרגיש בלי, אבל הם נושאים באותה אחריות כמו כל שאר שותפיהם, כמו נתניהו. הדבר היחיד שיכול להוכיח את התנגדותם האמיתית למתווה הזה תהיה התפטרות, אם הם אכן נאמנים לקהל הבוחרים שלהם. אבל אף אחד מהם לא ילך עד הסוף ואף אחד מציבור בוחריהם לא יקרא בקול שזה בלוף.  

ההתנהגות שלהם היא רק עוד נדבך בבלוף הלאומי המיותר. ישראל מוכנה ללכת להפסקת אש, החמאס עוד לא הודיע על החלטתו, אבל כך או אחרת זה אומר בתכל'ס שכל המבצע הזה היה מיותר. האם החמאס נחלש? אם קרה משהו לחמאס זה שהוא ייצב את עצמו ככוח מול הכיבוש הישראלי וחיזק את כוחו. האם הירי על הישובים מסביב לעזה ייפסק? סביר להניח שלא. האם המבצע הזה ימנע את המבצעים הבאים? לא, צפויים עוד מבצעים כאלה עד שישראל תבין שאין ברירה אלא ללכת למשא ומתן או לחלופין להחריב את עזה כליל מה שיעלה לישראל במחיר בינלאומי גבוה ויחזיר אותנו לימים של לפני ההתנתקות, מה שיהפוך את ישראל שוב לריבון שם, מה שמביא עימו אחריות גם לאוכלוסיה שם מה שישראל בטוח לא רוצה. האם מצבה של ישראל השתפר? לא, המצב של ישראל לא השתפר, מול הפלסטינים ישראל מאחרת את הרכבת ובתוך ישראל האזרחים יצטרכו שוב לשלם את המחיר שגבה המבצע הזה, מה שאומר שנטל המיסים בוודאי עוד יגבר. האם זה אומר שמי שיגזור את הקופון בסוף זה יאיר לפיד? ייתכן. כך או אחרת זה לא מעודד.

מה היתה מטרת המבצע? בעיני היא רק נועדה לסבר את אוזן הציבור הישראלי ולהסב את תשומת הלב ממה שלא רוצים שנתייחס אליו, ברמה הזו המבצע הצליח מעל למשוער, רק שהוא חשף את הבטן הרכה שלנו. כמו האנקילוזאורים שהלכו על כדור הארץ, בעלי השריון האימתני שהגן על בטן רכה ופגיעה. מה הבטן הרכה שלנו? בעיני זה ברור, כרגע הבטן הרכה שלנו היא לא החמאס, גם לא המצב הכלכלי שאינו טוב וגם לא סדר העדיפויות המעוות. הבעיה שלנו היא חוסר הסובלנות הציבורי, העדר הבנה מעמיקה של מהי דמקורטיה ובקיצור נמרץ - חינוך. כבר שנים שאנחנו לא שמים לב שהפסקנו ללמד את ילדינו ערכים אוניברסליים, אנחנו מלמדים אותם את הערכים שנראים לנו בסיסיים לקיום יהודי במדינת ישראל, הראיה האתנוצנטרית הזו מתפוצצת לנו עכשיו בפרצוף. 

למה סטגנציה? כי בעצם אנחנו צועדים שוב ושוב באותו המקום, רצים כדי להישאר באותו המקום. אי אפשר להישאר ככה לאורך זמן. אי אפשר כל הזמן לטפל סימפטומטית. טיפול נקודתי לא פותר את הבעיה, הוא עשוי להעלים אותה לתקופה אם הוא יעיל, אך לאורך זמן זה וודאי לא יעזור - זה רק יתפרץ שוב ולרוב ביתר שאת. הסיפור שלנו מול החמאס בעזה נדמה מאוד פיזי, אבל עובדתית אם נמשיל את המבצעים לפן הפיזי הרי שכמויות המבצעים החוזרים ונשנים מעידים שהסימפטום לא נפתר. רק פיתרון הוליסטי יכול לפתור את הבעיה הזו ואת זה לא פותרים בהפצצות מהאויר. יש שני דברים שצריך להתייחס אליהם בעיני, האחד זה ישיבה למשא ומתן מתוך רצון אמיתי לסיים את זה, גם אם זה לאורך זמן והשני זה לפתור את מה שקורה בישראל, בתוך החברה. לטפל נקודתית בפורעי חוק למינהם לא יהיה יעיל, אבל חינוך יכול להוביל לשינוי.

איזה חינוך יש בחברה שלנו? איזו דמוקרטיה יציבה יש בחברה שלנו כשאסור לערבים לדבר, אסור לשמאלנים לדבר ואסור להביע דעות לא קונסנצואליות? אם זה המצב, צריך להכריז שפה זה לא דמוקרטיה כי אין דמוקרטיה רק בגבולות שיח המותרים. זה לא התחיל עם הממשלה הזו, זה התחיל כבר מזמן, אבל את הפירות האלה אנחנו אוכלים עכשיו ואין סיכוי שזה יהיה יותר טוב כששר החינוך מכריז שיש שלושה נדבכים לחינוך בישראל שואה, דת וצבא ולאף אחד זה לא נראה נורא. כדי לחזק אותנו מבפנים יש להפנים ערכים אוניברסאליים של צדק ומוסר, אבל זה לא יקרה. זה לא בשיח הפוליטי ולא בשיח הציבורי. הכל חוזר תמיד לסלע קיומינו ולהבטחה אלוהית והלופ הזה, הלופ הזה גומר אותנו. 

כמו שאמר את זה אורוול לפני (הנה לכם הקטע הרלוונטי מהסרט 1984, קרדיט לאישתון), ואני משכתבת - המלחמה נועדה להשאיר את הסדר החברתי על כנו, היא למעשה גניבת דעת ולמרות שהיא כוזבת היא לא חסרת משמעות, היא מסייעת לקדם את הלוך הרוחות המיוחד שחברה הירארכית זקוקה לו, לקיים את הסדר הפנימי שהמשטר נשען עליו. תראו אותנו - מדברים דומה, מתלהמים דומה ושוכחים לגמרי את כל מה שנוח לשלטון שלנו שנשכח. אתם יכולים להגיד לי לסתום, זה לא יהפוך אתכם לצודקים. אתם יכולים להגיד לי שהתנגדות יש להביע בשוך הקרבות, אני חושבת שזה יהיה מאוחר מדי. אני חוששת לפעמים שכבר מאוחר מדי. כי נדמה שהמלחמה הזו נועדה רק כדי להשתיק אותנו ותראו זה מצליח.

תשאירו רגע את עזה בצד

הפירוש המילולי של מבצע יכול להיות אחת משלוש ההגדרות הבאות: מעשה מאורגן להשגת מטרה מוגדרת, פעולה צבאית לרוב לזמן קצר, מכירה במחיר מוזל. אם אלה ההגדרות של מבצע יש לי כמה השגות. המטרות המוגדרות - למיטב הבנתי יש הגדרה מאוד אמורפית למטרה שאותה אנחנו רוצים להשיג במבצע הזה ולא ברור לי מהי, האם המטרה מה שאמר היום ליברמן - מיגור שלטון החמאס וסילוקו מהאזור? האם המטרות לקוחות מתוך בנק המטרות? בינתיים עוד לא שמעתי הגדרה אחת ואם אכן יש בנק מטרות, הוא כנראה מופרט ולכל דובר יש בנק משלו. האם המטרה היא הפסקת ירי הרקטות והטילים מעזה? השקט בישובי הדרום? מה לעזאזל מטרת המבצע הזה? כי אם אני רגע מנסה להתנתק מהתנגדותי למבצע ולבחון את זה ראציונאלית, הרי שבאמת אינני מוצאת תשובה. למעט העובדה שבעצם המבצע המתוזמר הזה הוא בסך הכל ניצול ציני של מקבלי ההחלטות כדי שלא נתייחס לדברים שבאמת היה ראוי שנתייחס אליהם. הרי כולם צועקים עכשיו על ההסלמה שהיתה ברצועת עזה, אבל שום הסלמה לא היתה. אנחנו סימנו את עזה כיעד משני עם המבצע לאיתור החטופים וכשזה הסתיים עברנו בשידור ישיר לעזה כשבעצם דבר לא השתנה.

אז למעשה אין מטרה מוגדרת ולא ברור טווח הזמן. אני לא יודעת מתי המבצע הזה יסתיים אבל יש לי תחושה ברורה שגם מבצע זה, כמו אלה שקדמו לו, לא יביא להשגת המטרות והוא עשוי לארוך עוד זמן רב כמו להסתיים במהירת וללא פשר ממש כשם שהתחיל. עמימות המטרות מאפשרת את השגת היעד כבר מחר או רק בעוד 4 שנים, אין לדעת. רק שהפעם הנזק ההיקפי גדול הרבה יותר מהנזק שנגרם לעזה, הנזק של המבצע הזה בתוך החברה הישראלית לא יסתיים עם סיום המבצע ולא יטופל כפי שראוי היה שיטופל.

לנושא "מבצע" בהגדרתו כמכירה במחיר מוזל אז הרי שככל הנראה מדובר במחיר הזול של חיי אדם אם במקרה הם נולדו פלסטינים. מנתוני האו"ם אני קוראת כי כ- 75% מההרוגים בעזה אינם קשוירם ללחימה, החישוב פשוט מתוך 172 הרוגים, אנחנו מדברים על 129 אנשים. העובדה שאנו מתייחסים בביטול ובצדקנות לגבי זילות חייהם של אזרחים פלסטינים ומאמצים את הז'רגון הממשלתי של "זה מצער", "אנחנו מנסים להימנע", "זה בגלל החמאס שמשמתמש בבני אדם" ו"תראו איזה יופי טייס ביטל משימה כי הוא ראה שם ילדים" - זה רק מוכיח שבעצם אנחנו ברובינו שווי נפש למותם של אזרחים פלסטינים על לא עוול בכפם. מפטירים עד כמה מצער כל זה, אבל מסכימים לשלם את המחיר. אין ספק שזה שהחמאס משתמש באוכלוסיה זה נורא, אבל בדיוק בגלל זה אנחנו צריכים להימנע, בדיוק בגלל זה אנחנו צריכים לנסות אפיקים אחרים שאינם חלק ממבצע נרחב בעזה. יותר מזה, המחיר המוסרי שאנחנו משלמים הוא גבוה ואם להיות ריאלים זה גם לא משהו שאנחנו יכולים לעמוד בו תקציבית. כי אם יש כסף, ומסתבר שיש, זה כסף שצריך ללכת כדי להבטיח את קיומם של אזרחי ישראל שגם ככה לא ממש מצליחים לסגור את החודש. 

אבל עזבו רגע את המבצע בעזה, מה שקורה בתוך החברה שלנו פנימה הולך ומקצין כבר הרבה זמן והשבועות האחרונים מחדדים את זה. זה לא רק חוסר הסבלנות כלפי השמאל, בכינויו שמאל רדיקאלי, שהיא בלתי נסבלת בעליל ודי קונסנסואלית. וסביר להניח שבגלל שאני שמאלנית שכזו ובגלל שאני מתנגדת למבצע הרי שברור שתצקצקו ותאמרו שאני צפויה. כלומר יש עוד רבים שחושבים שיש ימין רדיקאלי שיש לעצור אותו, אבל מרבית הציבור חושב שיש לגנות את השמאל, או בכינויו החדש חובבי החמאס. אין שמאל חובב חמאס, אין שמאל שטוען שירי הרקטות על ישראל זו תופעה נפלאה שיש לעודד. יש שמאל שחושב, ייתכן שהוא חושב אחרת, אבל היופי בדמוקרטיה זה העובדה שהיא חזקה ואיתנה דיה להכיל גוונים רבים של דעות. אבל לא הדמוקרטיה שלנו. אצלנו מסתבר שיש איסור לומר דברים מסויימים בעיקר אם אנחנו תחת מתקפת טילים. אצלנו בעת מבצע, הדמוקרטיה אמורה להצטמצמם ממילא. הצללים המוטלים היום על החברה הישראלית לא משאירים הרבה מקום לאור.

עזבו אותי כבר מכל ה"אנחנו יותר מוסריים מהם", אולי זה נכון, אבל זו לא הנקודה. הנקודה היא שמוסר, אגב כמו דמוקרטיה, הוא לא דבר יחסי, הוא אבסולוטי. יש דברים שלא עושים בשם הצדק היחסי כי בשם הצדק האבסולוטי צריך להימנע מהם. יש דברים שלא עושים בגלל שיחסית באופן מוסרי הוא טוב יותר מול הצד שמולך, גם אותם לא עושים כי אבסולוטית ולא בהינתן שום דבר הם פשוט לא מוסריים. אני לא רוצה לחיות בעזה, אני לא רוצה לחיות בסוריה, אני לא רוצה לחיות באף אחת מהמדינות אליהן נוטים לשלוח אותי כל מיני אנשים שרואים בי בוגדת כדי שאני אגלה שבישראל יותר טוב. אני יודעת שיחסית לישראל המצב שם פחות טוב, אבל שוב זו לא הנקודה. אני מצפה ליותר מישראל. ואם יש דבר שמאכזב אותי יותר מכל זה שמה שקורה עכשיו בישראל בעיקר מלמד אותי שראוי היה שאנמיך ציפיות.

אני רוצה לחיות כאן בישראל, זה הבית שלי. אני רוצה לחיות כאן ובמקום לתקצב את מערכת הביטחון אני רוצה לתקצב חינוך, רווחה, בריאות ואפילו תחבורה. אם יש משהו שצוק איתן חשף זה כמה החברה הישראלית חלשה. נדמה לציבור שאנחנו חזקים בעוד כולנו מריעים לצה"ל בתוך ממ"דים, אבל אנחנו חזקים בעיקר בסיסמאות. הצוק האיתן הזה חשף שתשתיות הדמוקרטיה בישראל הן חלשות מאוד. שמרבית הציבור חושב שדמוקרטיה זה שהרוב קובע ושבשעת מלחמה חייב להיות קונצנזוס ושבשם הקונצנזוס הזה יש מקום להוקיע את כל מי שלא מיישר קו. זו תמונה חולה למדי. אין להתפלא עליה כי היא היתה ברורה כבר מזמן. ולמען האמת, למרות הרצון שלי לקוות ולהאמין, אני יודעת בתוך תוכי שבעצם זו תקוות שווא והידיעה הזו קורעת אותי מבפנים.

יום רביעי, 9 ביולי 2014

למה ליטול קורה מבין עיניך? תסתתר מתחתיה - יש אזעקה

כשהתותחים רועמים אסור לה למוזה לשקוט, השתיקה היא לא רק קבלה היא גם מתן לגיטימציה. המוזה אולי רוצה לשקוט, להיאטם לנוכח האש, הלהט והסכנה, האדם רוצה שקט, אבל אין שקט. הלוואי שיכולתי למלא את האויר מסביב במילים ולמנוע את הדי הפיצוצים שאינני יודעת אם הם נפילות, התפוצצויות או יירוטים, אם בכלל אנחנו באמת מצליחים ליירט טילים. אנחנו כן מצליחים ליירט את התקווה, אבל יותר מזה את הספקנות. מי השפוי בדעתו שרוצה לכתוב נגד מלמחמה בעת ישיבה בממ"דים ובמקלטים? גם המבצע הזה, כמו רבים לפניו מנוצל בעיקר כדי להשתיק אותנו. כן, זה לא פופולארי להגיד את זה, אני יודעת. הרי זה המבצע שיביא לשקט מהחמאס, זה המבצע שיחליש את החמאס ויראה לו מי בעל הבית.

אבל ישראל היא לא בעל הבית. השטחים ועזה הם לא חלק ריבוני מישראל. אפשר כמו בנט להגיד אין פלסטינים, אפשר כמו השופט לוי ז"ל להגיד שאין שטחים כבושים. אפשר להגיד הכל, רק שזה לא אומר שזה אכן ככה. עובדתית יש ישראל ריבונית והיא בגבולות 67' כל השאר זה משאות נפש לכאן או לכאן בהתאם לעמדתו הפוליטית של הדובר. העובדה היא ש- 47 שנים אנחנו כובשים אוכלוסיה ומונעים ממנה חיים ריבוניים. 47 שנה של חיים בלימבו, לא כאן ולא שם. ייאוש שהולך וגדל, לא כאן - שם, כי היאוש גדול יותר בצד הפלסטיני. 47 שנים שמוכיחות שאין להם כלום ולכן גם אין להם מה להפסיד. מה עוד נעשה להם? רובם חיים בעוני, תחת איומים, תחת שלילה של זכויות אדם, תחת צבא, תחת אי וודאות. אבל אי אפשר לשלול את התקווה שלהם ואת התקווה הזו רובם מרגישים שגם אותה אנחנו רוצים לחמוס ולגזול ואותה הם לא יתנו, זה אנושי לגמרי, אפילו עוד לפני פנדורה. זה לא מוליד דבר מלבד שנאה וכאב. כל מבצע שלנו מוליך עוד ועוד אנשים להבין שבעצם אין דרך אחרת. להחליש את החמאס? הצחקתם אותי. הוא מתחזק מולינו ובתוך העם הפלסטיני. כל מבצע שלנו מחזק אותם יותר.

זעקות ה"להיכנס בהם" מה הן יתנו לכם? נכנסנו בהם בלי סוף. מה זה נתן? הנה מ- 2004 ועד היום, עשר שנים של מבצעים בעזה למיגור ירי הטילים על תושבי הדרום בפרט ועל ישראל בכלל: 

אוקטובר 2004 מבצע ימי תשובה
ספטמבר 2005 מבצע גשם ראשון
פברואר 2006 מבצע מכת ברק
יוני 2006 מבצע גשמי קיץ
פברואר 2008 מבצע חורף חם
דצמבר 2008 מבצע עופרת יצוקה
נובמבר 2012 מבצע עמוד ענן
יוני 2014 מבצע צוק איתן

7 מבצעים קודמים שכבר כיסחו את התשתיות, אז איך לעזאזל הם ממשיכים לירות? אולי זה פרדוקס שלא ברא זנון? אתם לא באמת חושבים שבאמת נמגר גם הפעם את ירי הקסאמים ונשב 40 שנה איש תחת גפנו ותחת תאנתו, טוב תחת עצי זית, זה קצת בעיה - אתם יודעים חישופים, שריפות, עקירות וכולי, חוץ מזה עצי זית זה כל כך רטרו. מה שכן, המוזות אולי שוקטות לאור המבצע הזה, אבל מה שעוד שותק ומוטל לפנינו זה כל שאר הפרשיות שכדאי היה שנטפל בהן, כי כמו כל דבר טיפול טוב מתחיל קודם כל מבפנים, אבל הממשלה הזו לא רוצה לתקן מבפנים, היא רוצה את היאוש שלכם והפחד, למה להתמודד עם חיצי ביקורת כשעדיף כיפת ברזל נגד טילים?

את הפסקת הירי המבצע הזה גם לא יביא, הוא גם לא יביא לקריסת האמונה שיש בשני העמים בשלום, הוא רק מעיד על מדיניות ממשלה. זה נחמד נורא להאמין שאין פלסטינים ואין כיבוש ואנחנו כאן בשל הבטחה אלוהית, רק שזה רק ימשיך את הבעיה. הממשלה הזו לא רוצה שלום, זה לא באג'נדה שלה. יש לה אג'נדה ברורה והיא לקבע את מה שיש מתוך אמונה שהציבור מטומטם. אם נמכור לציבור העדר תקווה בשלום, אפשר יהיה להשאיר את האליטה על כנה, את הזרמת הכספים למקומות הלא נכונים. כך ישאר מרחב תמרון אדיר לממשלה והציבור ימשיך לשאת שביב של תקווה אבל ינהה אחרי הדמגוגיה ויהיה תשוש דיו לא לעצור רגע ולחשוב. מי יטול קורה מבין עיניו כשהוא רץ לחפש קורה להסתתר מתחתיה עם כל אזעקה? למה שנשאל איך זה שאין כסף לרווחה, לחינוך, לבריאות אבל יש כסף למבצע צבאי ויירוט? יש אזעקות, יש טילים - אין ספקנות. ככה זה נוח, הכי נוח. זה לא עניין של שום דבר חוץ מסדר עדיפויות.

ראש ממשלה ששנים כבר מזין את האש ומנסה להיראות כמו כבאי ואנחנו קונים את זה. מזועזעים שיש הקוראים לנקמה? מזועזעים מאספסוף שמחפש ערבי להכות בו? מזועזעים מאנשים שלא ממש אכפת להם מנער ערבי, אגב שמו מוחמד אבו ח'דיר, ואם נשרף בחיים? זה הכל רק מכה קלה בכנף וזה הכל. וזה כבר ככה כבר שנים. משפחות שלמות נהרגות עכשיו בעזה, 3 ילדים נרצחו ואם תעז לומר משהו יסבירו לך חת'כת בוגד שכמוך שיורים עלינו טילים, טילים!!!!!! אז יש לי סיפור בשבילכם ימשיכו לירות עלינו טילים, לא משנה עוד כמה מבצעים יהיו פה, זה לא ייגמר עד שאנחנו נגיד די. עד שאנחנו נסרב אקטיבית להיות אוייבים. עד שאנחנו נסרב לתת לממשלה הזו את הלגיטימציה. נמחץ, נרסק, נפוצץ, נפגע, ניירט, נחסל, נכתר, נירה, נשבור וכל עוד נמשיך לעשות את זה, ממש כמו הידרה, הם ימשיכו לצמח ראשים. ממש כמו סיפור פרעה שאנחנו טורחים לשנן שוב ושוב לילדינו - וכאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ. העם הפלסטיני סובל תחת רגלינו, ידינו וגופנו המיוזע כבר שנים, הדיכוי לא יוליד דבר לבד משנאה. השנאה הזו רק תגדל אם נמשיך לענותם. כדי להבטיח את ילדינו כאן אין עלינו להסכים ולהתגייס למען עוד מבצע ולבאים אחריו, עלינו להתגייס לסרב. 

אם באפריל, ראש הממשלה היה אומר, אני לא סומך על החמאס, אני לא מרוצה ממשלת האיחוד אבל בואו נבחו את העניין וננסה לראות לאן זה יוביל, עם כל החשדנות שבעולם, אני רק יכולה לשער שלא היה צורך במבצע הזה. אבל כנראה שגם אנחנו לא הפקנו את הלקח מסיפור יציאת מצריים (לזה מותר להשוות? כי הכתובות על הקיר מוכיחות שאת לקחי השואה הטמענו פחות, אז אולי סיפור מלפני כ- 3500 שנה כבר היה סיפק בידינו להבין?). כולנו מבינים שאם לא נפנה לשלום פנינו מועדות לעבר עמוד עשן, או שמא פטרייה. אולי בעצם אנחנו רק מחכים ליום שבו המחשב הרנדומלי של צה"ל יכריז על מבצע חדש "פטריית המצדה".

יום שבת, 1 בפברואר 2014

מבצע החילוץ ההורי הוכתר כהצלחה

אנחנו לא יוצאים הרבה, מיטיבי הקריאה שביננו בוודאי זוכרים שהפעם הראשונה שנסענו לחופש ללא הילדים היתה לפני 4 חודשים ובחישוב מהיר וראיה פסימית - רוצה לומר 10 שנים לא היה לנו סוף שבוע זוגי, לילה זוגי, בקושי היו לנו כמה שעות שהיו זוגיות, אבל על זה אפשר לקרוא פה. השבוע גילה הבנזוג שיש הופעה של שלום חנוך, בתל אביב, ושעדיין יש כרטיסים. כמיטב התקשורת הפונקציונאלית והמוצלחת שיש לנו, נשלח אלי מייל, כתובת מפנה לאתר ההופעה ושאלה אחת wanna go? כן באנגלית, כן רוצה (היתה תשובתי, אבל בטקסט, לא במייל). עם קבלת ההחלטה החל מבצע "הוצאת ההורים לשלום" - שזה משחק מילים כזה - שגם מאחל לשלום הצלחתינו וגם שלום - הוא שלום חנוך - צודקים, ההסבר מיותר. לצערי כבר נאמר "חכם לא נכנס למצבים שפיקח יודע איך להיחלץ מהם ולכן נאלצתי לגייס את מירב כישורי ההתחמקות שלי אחרי שמעדתי. כי, אבוי מרוב התלהבות שכחתי את כל כללי הזהירות המקובלים, כמו טירון הורי ששכח את ספר ההדרכה, בלי לחשוב (טעות, מקווה שאתם לא סופרים, אני רק מציינת...) סיפרתי לילדים על שלום חנוך ועל ההופעה והם נשמעו מאוד נלהבים עד להכרה העצובה שזו לא היתה הזמנה, אלא הצהרה על נטישה הורית חמורה לצורך בידור, גם אם זה רוקנרול מזדקן ונוסטלגי. אופס, נרשמה התנגדות, מונהגת על ידי לא אחר (אבל גם לגמרי לא בלתי צפוי, רוצה לומר שלא יכולה להיות דרך אחרת) על ידי הבכור, נזר הבריאה שברור לו שאמו רוקדת על פי חלילו (טוב טורמבונו)  והוא מסלסל בו רבות כדי לבחון את גמישותי, אם לא הפיזית אזי המנטלית. 

אחרי שהמחאה שככה ולא היה צריך לבצע מעצרים ברוטאליים או לבדוק אם המוחה הראשי הוריד מוחים נוספים לכביש כמעשה דפני ליף, צוררת המשטרה הגדולה שכנראה צריך לרדוף אותה רק כדי להחזיר לציבור את חדוות הקריאה במשפט לקפקא - בכל זאת מאה שנה פחות או יותר לכתיבתו. החלטתי להשתמש בקלף העורמה. אירגנתי שמרטפית שתשמור עליהם ותגיע רק אחרי שכל הבנדיטים כולם ישנו שנת ישרים. היה לי ברור שלא להגיד להם כלום זו הפרה בוטה של האמון ההדדי, אולם 10 שנות הורות לימדוני שבכורי כנראה צריך להבין שהקושי שהוא רואה ביציאת ההורים היא במוחו בלבד, כי מסתבר שלהסביר ולהתנסות לא מרפה את המחאה שמתעוררת עם כל רצון חד שנתי בזמן זוגי. ההחלטה נעשתה. 

יום אחרי. שישי בערב. ילדים ישנים. שמרטפית בבית ואנחנו בדרך לתל אביב. הדלתות נפתחות בחצות וחצי. מכיון שעד עכשיו אין סיכוי שיצרתי בכם את הרושם שאנחנו מאלה שיוצאים, ברור שלא תופתעו שבמקום לנסוע לערב שחברה טובה מברמנת לשבת שם שעה ולהמשיך להופעה כמו שכאלה שמבינים עושים (סליחה שצקית), אנחנו נהגנו כמנהג החנונים ונסענו ישר לבארבי רק כדי לעמוד בכאילו נונשאלנטיות ולחכות להופעה, אבל מסתבר שאנחנו לא לבד ואפילו לא היינו ראשונים, אז זה לא היה מכמיר לב לגמרי.  שעה וחצי (כן, שתיים בלילה, זו יציאת הורים מהסוג האקסטרימי) והנה זה מתחיל. בלי שום דבר משיחי (טוב את משיח הוא תמיד שר בסוף - שלום אמר, לא אני), פשוט להיות ככה, בלתי נשכח ולגמרי כאן. היה מעולה. היה מחשמל. היה נוסטלגי.  על הבמה עלה איזה פיטר פן מופלא, רק עם שיער לבן ששיחק עם הצל שלו ואהב את כולם בקול צרוד ועם המון אנרגיה הביא אותנו לבוקר חדש. אז שהמשך מתבקש לבוקר הלא מטאפורי שעלה היה לישון עד הצהריים. אני התעוררתי בבוקר. המבצע עבר בשלום ושלום היה שווה כל רגע.

ואם תהיתם לגבי הבכור - ובכן רק ימים יגידו, אבל הפעם הוא חשב שזה דווקא היה ממש לעניין. גם ההופעה של שלום הייתה כזאת - לגמרי לעניין.