מתי הייתה כאן דמוקרטיה?

סליחה על הספויילר, אבל מעולם לא הייתה כאן דמוקרטיה כמוה גם שוויון, או צדק – לכן השקר הראשון שצריך להפסיק לשתף עמו פעולה הוא שישראל דמוקרטיה. זה לא אומר שלא יכולה להיות פה דמוקרטיה, אבל זה יתרחש כאשר שוויון אזרחי וסיום הכיבוש יהיו חלק בלתי נפרד מהאג'נדה, עד עכשיו זה לא קרה וההפגנות מעלות את התהיה אם אי פעם זה יקרה

לצטט את נימלר יהיה קלישאתי במיוחד, אם כי מתאים להפליא ובכל זאת אסתפק בריפרור ותו לא. אי אפשר להסתכל על ההפגנות ההמוניות של שלושת מוצאי השבת האחרונים ולהימנע. המרכז-שמאל היהודי, יוצא מאזור הנוחות ומפגין נוכחות חשובה, אבל זה רק בגלל שהאיום בפגיעה בזכויות הגיע עד אליו. אפשר היה שהמרכז-שמאל יבין שזה מה שקורה כשמוכנים לתחזק שקר של דמוקרטיה כשלמעשה היא ליהודים בלבד, שזה מחיר העיוורון שרוב היהודים-ישראלים קיבל על עצמו מרצון או בשתיקה.

יפים לעניין דבריו של גרוסמן מההפגנה במוצאי שבת (ה-21.1.2023) על ביאת "הזמן השחור", אלא שהזמן השחור התחיל מזמן, עם היענות לכנות את ישראל דמוקרטיה, עת נמנע במכוון שוויון אזרחי והושת ממשל צבאי. מעולם לא ניתנה אפשרות לשוויון אזרחי במדינה, לא ברמה הסמלית-חוקית ולא היומיומית, מאז ומעולם היה תחת מגבלות ולכן תמיד בערבון מוגבל. מאז 1967, נוסף רובד נוסף של אוכלוסייה – פלסטינים משוללי זכויות והכל בחסות ישראלית גורפת. משטר הפרדה דה פקטו ודה יורה, אך בעל מראית עין דמוקרטית, שהיה אינטרס לשמר תוך הנצחת העדר הדמוקרטיה.

המציאות של ממשלת נתניהו-בן גביר-סמוטריץ'-לוין אין בה כדי להפתיע, למעשה תהליך הכשרתה ערך שנים וממשלת בנט-לפיד לא הייתה שונה במובן הזה. המציאות של היום היא תמצית הביקורת משמאל, שהחלה כבר ב-1948, דרך 1967 והיום מגיעה אלה המכונים "טהרנים" או לחלופין "שמאל-רדיקלי". אלה שבעקביות מדברים בשם ערכים אוניברסליים, ערכי שמאל ודמוקרטיה, פחות או יותר הנתיב היחיד שלא נוסה באמת במעבדה האנושית המכונה ישראל.

במקום לבחון אם יש אמת בביקורת, בחר מרבית הציבור בישראל להאמין שהבעיה בביקורת משמאל, ה"תמימה" או ה"אוטופית" ולא בהתנהלות עצמה. העובדה שכמעט בכל יום נהרג פלסטיני, שמיליונים חיים תחת דיכוי, שצה"ל שולט באוכלוסייה אזרחית והמתנחלים עושים בשטח לא ריבוני, בחלקו פרטי, כבשלהם – אלה רעשי רקע, שאוזן הציבור היהודי התרגלה להם ורובו לא רואה בהם עוול. בסופו של דבר ואיך שלא נהפוך את זה, ההכחשה הפכה למודוס אופרנדי של כמעט מדינה שלמה. הכחשת הכיבוש והפשעים שנעשים בשמו, לא רק שמאפשרת אותם, היא גם הבסיס להתרחבותם והימשכם. ציבור שלם שמוכן להפנות את ראשו לעוולות שנעשות בשמו ולא מבין שהפניית הראש היא התשתית לעוולה הבאה ועכשיו העוולה לפתחו והוא לא מבין איך זה קרה.

לאורך שנים, יצרו יהדות, לאומיות וציונות מסד משולש בעל מנגנון אל-כשל אתני שבסיסו הקשר בין הציבור היהודי למדינה. המנגנון הזה לא רק שיצר זרועות סוציאליזציה ואינדוקטרינציה, הוא גם הפך למכנה המשותף של הציבור היהודי במדינה והפך את הנאמנות למדינה למאפיין אתני. במקום שמכנה משותף יהיה דמוקרטיה, המכנה המשותף הוא יהדות וציונות וכך משנה לשנה ישראל הולכת בנתיב דתי-שמרני-לאומני ומתרחקת מכל רעיון דמוקרטי. אבל דמוקרטיה אינה יכולה להתבסס על דיכוי ואפליה ולכן אין מנוס אלא לצמצם יותר ויותר את הבסיס המהותי הדמוקרטי והצמצום הזה בסוף מגיע  - עיננו רואות והכל כדי לתחזק עליונות יהודית, בעידן בו כבר היינו צריכים להבין את טעויות העבר ולתחזק ערכים אוניברסליים שמאפשרים קיום וחיים. לזה הציבור הישראלי צריך לפקוח את העיניים – דיכוי מוביל לדיכוי ושום דמוקרטיה לא חסינה בפני זה, בוודאי כשהוא עטוף בלאומיות.

העניין הוא שכדי להילחם בצמצום הזה נדרשות עיניים פקוחות לרווחה וכאלה שאינן לוקות בעיוורון מרצון, אלא מאחוריהן נמצאים אנשים שמבינים שיש לקחת אחריות. כשההפגנות ל"הצלת הדמוקרטיה" מניחות מראש שקודם יש להתמודד עם מה שקורה ליהודים ואחר כך יטופל כל השאר, אנחנו מפספסים שוב את הלקח שראוי היה שיהיה נר לרגלנו. דמוקרטיה היא לכולם, אין בה חריגים, שוויון אזרחי ניתן מתוף אזרחות וללא סייגים ושלילת זכויות של אוכלוסייה אזרחית שלמה לא יכולה לדור בכפיפה אחת עם דמוקרטיה. דמוקרטיה נסמכת על פלורליזם וסבלנות, כשבהפגנות למען הדמוקרטיה מופעלת צנזורה מרצון לדעות שאין בהן פסול, הן מעוקרות מבפנים ומהוות עדות, לא ממש אילמת, להעדר דמוקרטיה, כי כאמור אין דמוקרטיה ליהודים בלבד, עיננו הרואות מה קורה כשמנסים.

במקום בו ישרפו ערכים לא תהיה תקומה

לפחות אל תתחילו לתרץ, ואל תתחילו להסביר ולגנות, מס השפתיים שלכם כבר מזמן לא עובד. ההצתה בבית הספר הדו-לשוני בירuשלים היא רק ניצוץ קטן מהשריפה שאוחזת במדינה. ומי שעכשיו אומר מילה או שתיים של גינוי לא באמת פועל ביומיום ליצירת פתרון אמיתי שימנע את ההצתה הבאה. המדינה כבר מוצתת, זה המצב. אלה לא פירומנים, כפי שכינה אותם ניר ברקת, אלה ישראלים חדורי שנאה וגזענות, שלא מהססים לפעול. הם לא עשו את זה כדי לראות איך אש ניצתת, הם עשו את זה כי הם מלאי שנאה והרעיון של דו-קיום מפחיד אותם. יש פירומנים בישראל - הם נמצאים בממשלה. מעשי נבלה שכאלה הם פרי מדיניות ברורה שמגיעה מלמעלה באין עוצר.

אתמול בערב, העלתי ציטוט של אחמד טיבי בנוגע להצתה בבית הספר, אחרי מספר דקות קיבלתי תגובה נזעמת מגזען "קודם כל ישראלי" לדוגמא. שהציע לאחמד טיבי ולי לעבור לעזה כי אנחנו תומכים בטרור. אני כבר מתורגלת בכאלה אז לא נבהלתי, מה שכן העציב אותי שיש אנשים שלא רואים דבר מלבד לשנאה. אמא שלי אמרה לי שכשאין לך משהו טוב להגיד, מוטב שתשתוק. זה כבר מזמן לא עובד ככה. פעם אנשים עוד היססו להביע דעות כאלה בפומבי, היום הם כבר לא מפחדים. אם הייתי מהנוהגים לירוק, הייתי אומרת שלכל מקום שתירק יש סבירות גבוהה שתירק על גזען. ככה זה בישראל 2014. זה לא עתיד להשתנות. 

אין דרך לתרץ ולהסביר שריפה של כיתה וריסוס כתובות גזעניות, מתבקש לומר שהכתובת על הקיר אבל הנפילה לקלישאות מיותרת לחלוטין. גם להשתמש במשפט האלמותי של היינה, נכון ככל שיהיה, "במקום בו ישרפו ספרים, ישרפו גם בני אדם" יחטא למטרה כי עלינו להתפשט מהשוואות ומקלישאות ולהתבונן לאמת העגומה הזו בעיניים וללא שום פילטרים. מה גם שבירושלים כבר נשרפו בני אדם, אבל הוא היה רק נער ערבי. רק שאותו קו מנחה את רוצחי מוחמד אבו ח'דר ושורפי הכיתה, גזענות ושנאה שמתחדדות לאלימות שנעשעת בחושך בלילה כדרכם של פחדנים בני עוולה.

הבעיה היא שמי שעומד בראש המדינה הזו וחבריו לגנון ההנהגה מרוצים מהמצב ולא עושים דבר כדי להרגיע, לא שהיו לי ציפיות. את רוחם של התלמידים, ההורים וצוות המורים בבית הספר "יד ביד" אני מניחה שאי אפשר לשבור, אבל כבר היום הונחו הילדים שלא ללבוש את חולצות בית הספר ברחובות. אני מבינה לגמרי את ההנחיה, קשה לי לחיות איתה. קשה לי להאמין שיהיו אנשים שיפגעו בילדים בגלל שהם הולכים לבית ספר מעורב, אבל אני יודעת שזה נכון ואין נורא מזה. שנאה היא עיוורת ומעוורת והיא בלתי נסבלת. והיא כאן כדי להישאר. וכן, אני תולה את האשם במנהיגי ובמערכת האין-חינוך שלנו.

דמוקרטיה היא לא פריבילגיה שיגיע מקומה אחרי שנגמור עם האינדוקטרינציה היהודית-לאומית. ללא דמוקרטיה אין לנו קיום, ללא הבנה והפנמה של ערכים אוניברסליים לא נוכל לקיים את יהדותה של המדינה. כדי לשמור על המיזם הזה שאנחנו נאבקים לחיות בו, אסור לנו להצטמצמם בתוך בועת היהדות והלאומיות, לא בזה כוחנו. מה שהצליח לנו בשנים הראשונות הוא בדיוק אותם ערכים אוניברסליים שהיו אגב נחלתם של כל מי שעסק בפוליטיקה ולא משנה באיזה צד של המפה. הצמצום ותרבות הטוקבק לא יישארו לעד ואם נמשיך בדרך הזו הרי שאכן תהיה כאן מלחמת דת ומלחמות כאלה אף פעם לא נגמרות בטוב. אם יש דבר שהוכיחה ההיסטוריה היא שערכים אוניברסליים הם אלה שמאפשרים את אהבת המולדת ואילו ערכים לאומיים הם שמביאים לאובדנה.

מס השפתיים של מי שמגנה ואוזלת היד של המשטרה הם תכל'ס רק כסת"ח שמעניק לגיטימציה להישנות של מקרים כאלה. כשראש הממשלה מקדם את חוק הלאום, כאשר פגיעה באוכלוסייה היא רק נזק היקפי (וכמה "התקדמנו" מאז המכה הקלה בכנף של דן חלוץ), כשערבים הם לא שווי זכויות, שראש ממשלה ושרים מדברים כמו טוקבקיסטים חסרי אחריות, כשערכים כמו דמוקרטיה שווים לתחת ורק הגאון היהודי נישא בגאווה חסרת פשרות - זה המצב, זה לא ישתנה.

אני יודעת שהמאבק עקר, אבל אני חייבת לכתוב, אני חייבת לדבר, חייבת להפגין, כי כשהכל יעלה הלהבות כמו כיתת בית הספר הדו לשוני, לפחות אני אדע שלא שתקתי, גם אם לא תהיה בזה נחמה. שריפה, אחים, שריפה, עיירתנו בוערה כולה ועומדים להם ה"מנהיגים" שלנו ומתחממים לאורה. אין תקנה, אין מטף, יש אנחנו עם הבחירה, רק שבחירה היא לא תמיד בהכרח נכונה. לפתחו של כל אזרח ישראלי היום עומדת הזכות לבחור, השריפה בבית הספר הדו לשוני היא מטאפורית, השאלה היא אם אנחנו מבינים שללא דמוקרטיה לא ישאר כאן לאום לחוקק למענו חוקים. השריפה הזו צריכה לפתוח את העיניים של כל מי שמעדיף לעצום אותן. אין לעצום עין, כשעצמים אותם שורפים פה כיתות, שורפים פה נערים ועוברים לסדר היום אחרי שקצת מגנים.

אל תגנו, אני לא רוצה לשמוע את הגינויים שלכם, הם עוד תרגיל ביחסי ציבור. כשזה הולך כמו ברווז, נשמע כמו ברווז ונראה כמו ברווז זה ברווז. זה עובד בדיוק אותו דבר גם עם גזענות. אתם מגנים ואני שומעת גע, גע, גע. לפעמים גע, גע זה רק קיצור לגזענות, רק נשמע יותר נחמד. נו ילד אז איך היה בבית הספר? כבר למדת איך עושה גזענות?