חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות ספרים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ספרים. הצג את כל הרשומות

יום ראשון, 29 ביוני 2014

מלחמת העולם הראשונה בזוית אישית

אתמול לפני 100 שנה, פרצה מלחמת העולם הראשונה, זאת ששינתה את פני העולם לעד, עד שבאה מלחמת העולם השנייה והגדילה עשות ונטלה את תהילתה ולא בטוח שבצדק. אבל בכל מקרה כאן אסור להשוות ובראי הישראליות אין מכוננת כמו מלחמת העולם השניה, העולם היה ונשאר משני לאתוס הישראלי. היום הוא 3651 יום לרצח הפוליטי ששינה את הסדר העולמי כמו ששום דבר לפני כן לא שינה. נכון, זה הרי לא בלוג היסטורי, אם אתם רוצים היסטוריה אתם מוזמנים לקרוא את הכתבה המרתקת של אבינרי בהארץ בסוף השבוע, אז מה פתאום אני מעלה את זה ככה ועוד בלי הכנה מוקדמת? עזבו את זה שאני סאקרית של היסטוריה ועוד יותר של אירופה מתחילת המאה ה- 20, ועזבו את זה שהסופרים הגרמנים, והאירופים בכלל, המועדפים עלי הושפעו מהמלחמה הזו והספרים שלהם מלווים אותי תמיד, מלחמת העולם הראשונה היא המלחמה שהותירה את אומה (סבתא בגרמנית) שלי יתומה מאב והשאירה אותי מסוקרנת לחלוטין לגבי סבא רבא שלי ומשפחתו שאפילו ארכיונים גרמניים לא ממש מספקים לי תשובה עליו. וביננו זה די מאכזב כי אם כבר ארכיון גרמני, אתה מצפה שבשם הסדר והיעילות תמצא שם תשובות. אז הצלחתי לדלות קצת תשובות, והרחבתי טיפונת את הידע ובכל זאת אני מדמיינת אותו יותר ממה שאני יודעת עליו. כנראה לכל אחד יש את האניגמה שלו, סופה של שלי שתתפצח.

פעם כל מה שידעתי עליו הסתכם בזה שהוא נפטר ב- 1917 ושקראו לו וולף (קיצור של וולפריד) ועל שמו נקרא דודי - זאב, שכבר נפטר, כנראה ששם זה נידון במשפחתינו לחיים קצרים. אומה שלי בעיקר סיפרה לי על המשמעות של מותו על חייה וחיי אמה (שקראו לה אמה והיא נרצחה במלחמת העולם השניה), האלמנה שנותרה עם 3 בנות והיתה חזקה כמו לביאה. 

בשנת 1880, קרו הרבה דברים - הוצב עמוד תאורת הרחוב הראשון, הושקה ספינת הקיטור SS Colombia, ד'יזראלי הפסיד בבחירות לראשות הממשלה לגלדסטון, צרפת סיפחה את טהיטי, הסתיים השיפוץ של הקתדרלה בקולון, החלה סופת הקור של 1880, גרפילד מתמנה לנשיא ארה"ב, נרשם הפטנט על הקופה הרושמת הראשונה, וחוץ מזה ב- 8 במאי נולד וולפריד הייסר, בנם של יצחק ויסה. איני יודעת דבר על חייו או מתי ואיך פגש את אמה, אהובתו. הוא הקים עימה משפחה בעיר הוף, ליד קאסל, הוא התגייס לצבא הגרמני כשאמה היתה בהיריון עם ביתם השלישית (אומה שלי). הוא נלחם בחזית ורדן, הוא קיבל את צלב הברזל (הסגול), הוא נלקח בשבי הצרפתי והוא מת ממגפת השפעת.  סיום די טראגי של חיים כל כך קצרים, אם אתם שואלים אותי. כבר שנתיים שאני יותר מבוגרת מסבא רבא שלי.

זו התמונה היחידה שיש לי שלו.

אומה שלי לא דיברה הרבה. אתם מכירים יקים מהתקופה הזו שהיו דברנים גדולים? אני נולדתי 5 ימים לפני שמלאו 38 שנים לעלייתם לפלסטינה של אומה ואופה שלי שנפגשו בלוכסמבורג, התאהבו, התחתנו ועלו על אוניית הפטרייה בדרכם לישראל ואף גילו שהם קרובי משפחה רחוקים מהצד הוורטהיימי של המשפחה. מהזמן שאני ממש זוכרת אותה אקטיבית, היא כבר היתה בארץ יותר מ- 40 שנה, העברית שלה לא היתה טובה (כן, בלשון המעטה), המבטא הגרמני שלה הלך לפניה, אפילו יותר מהחזה של דולי פרטון, בהתייחס לדולי פרטון כמובן לא לאומה שלי. כל הסובבים אותה היו מהמולדת הישנה, והיא ואופה (סבא) שלי התנהלו כאילו הם פשוט העתיקו את גרמניה לישראל, מינוס מזג האויר ועוד אי אלו סממנים מובהקים אחרים. אני שאלתי המון, היא דיברה מעט. כשהיא דיברה, היא דיברה בעיקר על שנות ילדותה, על אמה רבת התושייה שתפרה ובישלה לאחרים ועבדה ללא לאות לתת לילדותיה סיכוי בגרמניה הפטריאכלית וקשת היום של אחרי מלחמת העולם הראשונה. כשהייתי קטנה לא הבנתי הרבה, היום אני מבינה שגיבורת המלחמה האמיתית היתה סבתא רבתא שלי. ללא בעל, בתקופה כלכלית כמעט בלתי אפשרית, אחרי שהעולם שלה נקרע מעליה ומשפחתה לא סייעה, היא בנחת הפשילה שרוולים וגידלה 3 בנות לתפארת ואף הרגישה בחושיה מתי לשלוח אותן מעליה כדי שלא ישארו בגרמניה הנאצית. אומה אמה, כך אני קוראת לה, היא הגיבורה האמיתית של חיי. 

חזרה אל וולפריד, למעלה משלושים שנה כל מה שידעתי עליו זה מה שסיפרתי לכם קודם. לפני 5 שנים בערך התחלתי להתעניין בגניאולוגיה. אמא שלי פתחה עץ משפחה ברשת ואני כל כך נסחפתי לנושא שלבסוף מצאתי כמה עצי משפחה ואיחדתי אותם יחד והתחקינו אחרי תולדות משפחתי בגרמניה עד ל 1700. אחר כך עברתי לשלב הבא של למצוא את קרובי ורחוקי המשפחה אונליין וניצלתי את הרשתות החברתיות בלי שום הגבלה כדי למצוא אותן (יש על זה אפילו כתבה בניו-יורק טיימס). לגרמניה לא יכולתי לנסוע מאין ספור סיבות (בעיקר הילדים ונושא התקציב, אבל למען הסר כל ספק לא בגלל המלחמה, אני מהישראלים שאוהבים את גרמניה ואני נושאת את אזרחותי, שניתנה לי בזכות ולא בחסד, בכבוד). לאט לאט הרחבתי את מעגל המחקר, הגעתי לארכיונים ולהיסטוריונים ובעבודת נמלים הרחבתי את היריעה המכונה ההיסטוריה המשפחתית שלי. 

מעט מאוד דברים אני יודעת היום על וולפריד, אני יודעת מי היו הוריו, אבל לא ממש יותר מזה, אני יודעת שסבו היה האופה של האזור ושמעו יצא באיזור כולו. כל כניסה שלי למטבח מלווה על ידי שניים, סבא רבא-רבא-רבא שלי וסבתא רבתא שלי - מדמיינת איך הגנטיקה שלהם פיעמה עד אלי ומסבירה לעצמי את אהבת המטבח בתורשה. זה אולי לא נכון, אבל לי זה עושה טוב, להמשיך אותם איכשהוא בכל דקה שלי שם. אני יודעת על אחיו, אך לא הצלחתי להתחקות אחריהם או אחרי צאצאיהם. אני לא בטוחה שאני יודעת במה עסק, יש השערות אך הן לא בטוחות. אני יודעת שהמסע שלי אחריו לא יסתיים עד שלא אגלה עוד פרטים. אני לא יודעת אם התגייס לצבא הגרמני רק משום שהיה מוכרח או שבאמת האמין שהוא חייב את זה למולדת. לא יכולה לדמיין לעצמי אותו עוזב את אהובתו ההריונית, את שתי בנותיו הקטנות ועולה על הרכבת בדרך למלחמה. אין לי ספק שהיה אופטימי ושהוא יחזור. לא יודעת אם כתב מכתבים מהחזית, לא יודעת על מה קיבל את עיטור הכבוד. אבל אני מדמיינת אותו רבות במחשבתי ונושאת אותו איתי לכל מקום. 

כשאמא שלי נסעה לטיול שורשים, היא גילתה אנדרטה לזכר הנופלים במלחמת העולם הראשונה בעיר הקטנה שלו. לצד שמו היה צלב. היא תיקנה את זה. היום לצד שמו מופיע מגן דויד. אנחנו לא יודעים אם הובא לקבורה. מדמיינת אותו בתוך תלאות המלחמה הנוראית הזו, שבוי על ידי הצרפתים ובסוף המוות הקטן והנוראי הזה - למות במלחמה ממחלה. הרחק מכולם. אני מניחה שלפני שהזיות החום טרפו את חושיו, הוא הבין את המחיר שישלם והמחיר הנוראי שיהיה מנת חלקה של אשתו, שתשאר בודדה ללא מקור הכנסה וללא עזרה, אני מניחה שמליבו הדווי הוא דיבר אליה ואל בנותיו ודמותן חלפה בראשו עד לרגעיו האחרונים. האם נתנו לו מורפיום לכאבים או שמא הוא דעך לאיטו ביסורים מתמשכים? האם זה חשוב? אני משערת שלא. האם זה קורע את הלב? כן כמו עוד הרבה דברים אחרים. כמו כל מלחמה. סבא רבא שלי היה גיבור מלחמה, לא סתם מלחמה, מלחמת העולם הראשונה. והדבר העיקרי שאני לוקחת מזה הוא עד כמה המלחמה מיותרת ועד כמה הגיבורים האמיתיים בהיסטוריה, יהיו מבחינתי תמיד אותם אלה שעשו ככל שביכולתם להימנע ממלחמה. גבורה אמיתית נמדדת בהיותך בן אנוש, חפץ חיים ומכבד חיים.

צלב הברזל של סבא רבא שלי היה במשפחתינו שנים רבות עד שהגיע האדיוט שבמקום לשמור עליו מכר אותו. אבל למרות שהייתי רוצה לגעת בצלב הברזל הסגול של סבא רבא שלי ולהרגיש לרגע חיבור פיזי אליו. אני מעדיפה לגדל את ילדיי ללא ממורביליות שכאלה. בלי שום סממן של סגידה למלחמה או לגבורה במלחמה. מלחמת העולם הראשונה, שינתה את העולם לבלי הכר, מבחינתי יותר מכל היא שינתה את חייה של אישה אחת שנולדה יתומה, לאבא שיכול היה להיות שם ולחבק.  

יום רביעי, 18 ביוני 2014

ספרים, ילדיי, ספרים

אתמול אחר הצהריים, אחרי יום של אירוח חברים שזרם להפליא (וכן, 11 ילדים בבית אחד בלי לחצים ורווי בפרצופים מחוייכים זה החומר ממנו עשוי אושר), ארזתי את הילדים ויצאנו לנו (ועוד בתחבורה ציבורית) ליריד שבוע הספר שבעירנו הפרובנציאלית. לא התכוונתי להתחיל בזה, אבל מבחינתי העיר הזו היא העיר היחידה מלבד ירושלים ותל אביב בה הייתי ביריד שבוע הספר. זו השנה השנייה שאנחנו כאן ביריד והעירייה אכן עושה הפעלות מקסימות לילדים, עם שחקני רחוב ותפאורה מקסימה של ספרים והרבה פעילויות שלקוחות מספרים וזה מקסים, אבל זה לא שבוע הספר. שבוע הספר זה ללכת בחרדת קודש מדוכן לדוכן ולהרגיש שהגעת לשערי גן העדן וכל מה שאת צריכה זו כורסא גדולה להתרווח בה, להצטנף בנוחות ולקרוא. נוסטלגיה.

אצלנו בעיר יש דוכן ענק של צומת ספרים וזהו. אז נכון שזה הרבה ספרים, אבל זה לא זה, לגמרי לא זה. ולמרות שהילדים נהנים והם קופצים מספר לספר ובוחנים אותו כמו דבורה בשדה פרחי בר, משהו בלב נצבט לי שהחוויה שלהם היא לא ה-חוויה. ונכון, שלכל דור יש את החוויות שלו, ונכון שמה שהתאים פעם לא בהכרח מתאים גם היום, אבל שבוע הספר זו לא אופנה חולפת, שבוע הספר הוא בעצם זיכרונות שנצרבו לשנים. 

בכל מקרה, קטינא יצא ללא עגלה "כי אני יכול ללכת כמו בן-אדם", אמר ולא יסף וגם עמד בדיבורו. בתחנת האוטובוס המשכנו את סיפור ההרפתקאות בהמשכים שאנו ממציאים והילדים הם כמובן הגיבורים הראשיים. האוטובוס הגיע ואין לתאר את האושר שלהם מנסיעה בתחבורה ציבורית. בכל פעם שאני עולה איתם על אוטובוס אני נזכרת בלחץ שלי כילדה מהרגע שתחנת ההורדה שלי תתקרב ואני לא אגיע לחוט האומלל המשתלשל מתקרת האוטובוס כדי לעצור אותו. כל דקות התפילה החרישית שיהיה מישהו שכבר ימשוך בו לפניי והתיכנונים ובחינת הפרצופים של מי מהנוסעים נראה הכי נחמד ושאפשר יהיה לבקש ממנו. נוסטלגיה.

חזרה לזמננו. חדוות הגיל שלהם עם כל טלטול של האוטובוס מאושרות יותר מכל צווחה על רכבת הרים, אבל החיוך מתפשט על פניי כשהבכור לוחש "אמא את נהגת הרבה יותר טובה מנהג האוטובוס". יורדים הישר לתוך פיצריה ומכיוון שיום כיף זה יום כיף, אז הם לא צריכים לעשות הרבה כדי לשכנע אותי לעצור ולאכול תוך סיפור המשך מעלליהם הנועזים. בשולחן הסמוך סבתא ושני נכדים, הם מוקסמים מהסיפור שלנו והסבתא מתחילה לספר להם על תסכיתי רדיו מימי ילדותה. כנראה שזה יום בעל איכויות נוסטלגיות.

מגיעים ליריד הספרים, כל מיני שחקנים מחופשים מסתובבים בתלבושות של דמויות מספרים, אין דמות שהילדים שלי לא מכירים והם מגדילים עשות ומדקלמים קטעים מהסיפור. בשלב מסויים, שחקנית אחת אוזרת אומץ וניגשת אלי "אתם משהו משהו, המשפחה היחידה שעברה כאן היום שממש מכירה את הספרים". מחמאה? כן, ברור אבל הרבה יותר עצובה ממשמחת - לא היו שם דמויות מספרים עלומים ובכל זאת חוץ מ"מעשה בחמישה בלונים", מרבית הילדים לא הכירו את הנפשות הפועלות. עצוב. עאלק עם הספר.

שיחקנו בפינות ההפעלה ולמרות ההנאה לא בטוחה שהבנתי את הקשר הקלוש שהיה להם לספרים ואיך בכוחן לעודד את הילדים לקרוא. בעיקר משום שמרבית הזמן נשמעו קולות כעוסים של הרים המזרזים את ילדיהם להמשיך להפעלה הבאה כי אין זמן או ללכת כי אין יותר מופעים על הבמות. נראה לי שלילדים שלי זה לא היה אכפת, הם נהנו. ואז הגיע השלב האהוב עליהם ביותר - ספרים.

חדוות הגיל כשהם מוצאים ספרים חדשים ואהובים שווה כל רגע. לראות אותם ממששים ספרים חדשים במין אקסטזה דתית ממלא אותי בכל פעם אושר, נו טוב, גם גאווה. כשילדים גדלים באוירה של אהבת ספרים, כשמקריאים להם ספרים, שכשקוראים להם, וקוראים איתם וקוראים לידם ולכל מקום לוקחים ספרים. ובכן, רבותיי, ככה גדלים ילדים שאוהבים ספרים וזו אהבה לכל החיים.

אפרופו גאווה, הספרייה הביתית שלנו. יש לנו שתיים, אחת של מבוגרים בסלון (עיצבתי עם הנגר מקדש של ספרים מעץ, מרצפה עד תקרה והכל מלא בספרים בכמה שורות על כל מדף), אחת של ילדים - 2 כוורות גדולות ועמוסות להתפקע בכל ספר שיצא כמעט, ילדים, נוער, קלאסיקה, חדש ורק קריטריון אחד - בלי ספרי דיסני ותוכניות טלוויזיה, לבית שלנו נכנסים רק ספרים אמיתיים, את השאר אפשר לשאול בסיפריה (אנחנו מנויים לשתיים, אחת אהובה בגבעתיים ושניה סתמית ולא מזמינה ברחובות). וכל הספרים שמורים היטב, אבל רואים שנגעו בהם בידיים אוהבות.

כשהייתי קטנה היה לנו חדר ספריה בבית, עם שתי ספות נוחות והמון שקט, החדר הכי מבודד מהכניסה והרעש. חדר של אושר חסר גבולות. כל רגע פנוי היה עם ספר, בחדר הפרטי והחדש שלי הדבר הראשון שהתקינו היה מנורת קריאה ליד המיטה. הייתי שוקעת לתוך ספר ולא שומעת כלום. אמא שלי היתה קוראת לי וזה היה עובר מעלי. להוציא אותי מעולם הספרים היה רק דרך טילטולים עזים או בהתקלות בעמודי חשמל ברחוב. 

ואז אתמול, בדרך מיריד הספרים, עצרנו ליד כל ספסל ועצרנו לקרוא. ולראות אותם ככה יושבים וקוראים. מה אני אגיד לכם - הרחיב לי את הלב. 

ספרים, ילדיי, ספרים




יום חמישי, 20 בפברואר 2014

30 דקות נטו בשלושים יום - זה האתגר, אחר כך זה יבוא לבד.

אתמול בשעה שבנהזוג והבכור חגגו להם בחומוסיה ביפו (לא שצריך תירוץ בשביל חומוס, אבל זה כבר הפך מנהג שבצהרי נסיעת בנהזוג לארה"ב אוכלים חומוס - לא כדי להנעים את האוירה במטוס אלא כדי לקחת כמויות היסטריות של חומוס לחבר שיושב בנכר, מה שמביא אותנו לעוד מסורת - המסורת של בנהזוג להאריך כל נסיעה לארה"ב כדי לבלות קצת זמן עם אחד מחבריו הקרובים [לא מתלוננת, מפרגנת]), אז בדיוק בשעה הזו, מצאנו את עצמנו, הקטנטן ואני, יושבים במסדרון בקונסרבטוריון ומחכים למרכזית שתסיים את שיעור הכינור. כרגיל, מולנו ישבו אם וילדתה. האם בתוך הסמראטפון והילדה בוהה בקיר, ככה זה תמיד. אנחנו, גם כרגיל, ביצענו פרישה - דפים לגזירה, משחק מחשבה וספרים. הקטנטן גזר ואמר את שם הצורה בעברית ובאנגלית וניהל איתי שיחה ערה, אחר כך ביקש לעשות מספר אתגרים במשחק המחשבה וקינח בספרים. בזמן הזה הוסיפו האם וביתה במעשיהן - האם בתקתוק בלתי נפסק על הטלפון והבת בבהיה בקיר לבן. אין ספק זמן איכות. זה ככה תמיד וזה שובר לי את הלב. אל תבינו לא נכון, אני לא מצפה מההורים להיות צוות הווי ובידור ולסחוב את כל הציוד לפרישת תאג"ד בשטח, ברור לי שאני יוצאת הדופן וזה אף פעם לא הפריע לי. אבל נזדמנה לכם חצי שעה לבד עם הילד שלכם - מה לא תנצלו אותה לקצת צחוקים? לשיחה? לרדת לגינה בקומה התחתונה ולשחק? למגע? משהו? אז זהו מסתבר שלא. מה שכואב לי בכל הסיפור זו הילדה - בהתחלה היא עוד מדי פעם דיברה אל אמא שלה וזו ענתה לה בנהמה מתומצתת, לאט לאט פסקו השאלות (ובעקבותיהן גם הנהמות) ומאז, בכל פעם הילדה יושבת שם בלי לזוז, בלי לדבר, בלי לגעת באמא שלה, פשוט בלי. יושבת ובוהה במבט סתום בקיר, בהתחלה עוד ניסיתי לתפוס את מבטה ולהציע לה להצטרף, התייאשתי. איזה נתק מטורף ואיזה פיספוס. ועזבו את זה שכל פעם יוצאת המורה לכינור אל האם ואומרת מה על הילדה לעשות עד הפעם הבאה ובכל פעם שהמורה נכנסת חזרה, האם מסתכלת על הילדה הגדולה ואומרת לה: "את זוכרת את זה? כי אני לא עושה איתך כלום". 

טוב זה בוודאי מקרה מעט קיצוני של חוסר אכפתיות. וגם למדתי לאורך השנים לא לשפוט בני אדם אחרים לפי הסטנדרטים שלי, אבל זו לא הפעם הראשונה שיוצא לי לקלוט את ההבדל. במשחקיות, אם חלילה יצא לי ללכת עם ילדיי תמיד הייתי בפנים, איתם, משחקת ומשתוללת. אני זוכרת פעם שאמא אחת אמרה לסבתא לידה - "את רואה למה צריך לצאת לעבודה ולהשאיר אותם גם בצהרון? כי אז מגיעים אחרי הצהריים ויש כוח לשחק איתם..." לא טרחתי לתקן, בשביל מה?! אבל זה נכון, גם בגן המשחקים, בעוד ההורים יושבים על ספסלים ומקשקשים ביניהם, אותי אפשר למצוא לרוב עם הילדים על המתקנים, אלא אם כן הם משדרים לי שהנוכחות שלי אינה רצויה ואז אני נחה לי על ספסל. ברור לי שגם אני מקרה קיצוני, אבל תהרגו אותי אם אני מבינה איך מזדמן לך זמן איכות עם הילד שלך ואתה מעדיף את הסמארטפון. אחר כך לא מבינים למה כשהם מקבלים את הסמארטפון שלהם, הם שקועים בו לגמרי. כי גם אנחנו כאלה. ככה מתחיל הנתק. זה הסבר פשוט וכדרכם של הסברים פשוטים, הם גם לרוב מאוד נכונים.

זה פשוט נראה לי מאוד מוזר בנוף החברתי שלנו, במקום בו הרצון להיות הורים עדיין שולט ואף נחשב כמו סוג של הגשמה כמעט הכרחית, שאחרי כל המאמץ המושקע בלהיות הורה, ברגע שסימנו וי על המטרה, אנחנו פונים לחפש מטרות אחרות. אל דאגה, זו אינה מנטרה שמטרתה להביא עוד הורים לבחור להיות עם ילדיהם מבוקר עד ערב, זו רק תהיה איך יכול להיות שאנחנו כל כך מתאמצים להביא אותם ועובדים כל כך קשה כדי לקיים אותם ובסוף שוכחים שהדבר שהם הכי צריכים זה בעצם אותנו. יש לי תחושה שאם נדע גם לשים את המושג כיף יומי עם הילדים באג'נדה הצפופה שלנו, נוכל די מהר להבחין בשינוי לטובה בדינמיקה בבית. אני נמצאת כל היום עם הילדים, אבל לאורך כל היום אני מנסה לגזול פה כמה דקות לאחד על אחד, זמן של אמא אחת וילד אחד והמון תשומת לב, אני גם מנסה ליצור תמיד גם זמן של כולנו ביחד. אם יש משהו בבחירה שלנו שמשמח אותי יותר מכל זה כמה כל אחד במשפחה שלנו יודע שהוא נאהב וחשוב. 

אז בקיצור (ואם תרצו ארחיב) מה אני מציעה? אני מציעה אתגר, למרות שלרוב אני נמנעת מעצות - קחו לכם עכשיו 30 יום ובכל תמצאו חצי שעה שהיא נטו אתם והילדים בלי שום דבר אחר. זה אולי נראה לא ישים, אבל אין באמת דבר כזה - הכל שאלה של החלטה ותרגול, מרגע שזה הופך לשגרה זה פשוט כבר שם. לדעתי גם אם אתם משפחה מאוחדת שכזו, חצי שעה כל יום תעשה הבדל ענק. לא הזמן של להכין שיעורים, לא הזמן של לעשות סידורים, אלא זמן של ביחד וכיף ושיתוף ועניין. בעיני עדיף שילכו לישון מאוחר יותר, אם אתם עובדים בשעות מטורפות, אבל שתהיה להם את החצי שעה של מבט מרוכז של הורה בלי סמארטפון, בלי לשפוט, בלי לחקור, זמן שמוגדר כזמן הנאה. ספר, משחקי צלליות בחושך, הכנת ארוחת ערב משותפת, רגע קצר של משחק קופסא, סיפור על מה שקרה לנו היום, כל מה שתרצו. אם אני מנחשת נכון, ואם לא תשברו ולא תוותרו אף יום, אין לי ספק שהשינוי כבר יורגש הרבה לפני תום 30 היום ולדעתי הוא יעשה לכולם רק טוב. 

*ואם החלטתם שכן, מה אכפת לכם לכתוב לי (בפרטי) אם אתם מרגישים את השינוי?


יום חמישי, 7 בנובמבר 2013

12 שעות ראשונות לבד עם הילדים - התופת

בלילה הבנזוג טס, אמר לילה טוב לקטנטנים, לקח מזוודה. עמד בפתח לחיבוק אחרון. אני מחזירה מבט נחוש ומחייכת חיוך מרגיע. מעלית נפתחת, מבט אחרון וזהו אני סוגרת את הדלת ונשארת לבד ל-12 יום עם שלושה בנדיטים, לשמחתי הבכור נכנס מיד למיטה ונרדם, הבאים אחריו מסתכלים עלי במבט של "המסיבה רק התחילה". אני מתיישבת על המיטה ומתחילה להקריא, קלי קלות. "אבא תמיד מסכים שנקרא עוד ספר" אומר הקטן כדי לקבל את הספר הרביעי ואז האמצעית מצטרפת "אז גם לי מגיע עוד אחד". אני לא בטוחה אם להאמין להם או לא, אבל אם אבא אז ברור שגם אני, רק נשתה קצת מים ואפשר להמשיך. "זה לא הקול של המפלצת, אמא" מסביר הקטן ואני מסבירה שהמפלצת איבדה את הקול, הקטן מביט בי משועשע, המרכזית עוצרת את עצמה מלהעיר. אני בסדר. ממשיכה. אני לא יודעת איך הערב הזה נגמר, בשתיים לפנות בוקר סנטר רטוב מעיר אותי, עין אחת לא נפתחת ואני נכנסת ללחץ עד שאני מגלה שזו כף הרגל של המרכזית ולא דלקת עיניים אוריינטלית וקטלנית. מחליטה לכבות את האור. הדרך קצרה אבל זרת כף רגל ימין שלי נתקעת בבית לגו שהושאר ליד המיטה, יודעת שאסור לי לצעוק, קופצת בשקט על רגל אחת. מכבה את האור וכושלת חזרה למרגלות המיטה בהעדר מקום על המיטה עצמה.

בוקר, אם אפשר לקרוא לזה כך כי עדיין חושך מוחלט. אני מתעוררת לנגיסות קלות בכף הרגל ושריטות בגב. אה, כן, גורי החתולים. הם מצפים להאכלה, אני רואה במבט שלהם שאבא תמיד מאכיל אותם דבר ראשון, אז כמובן שגם אני. אחרי ההאכלה אני מגלה שבלילה הם חירבנו ליד ארגז הצרכים שלהם. לזה לא הייתי מוכנה. כנראה שאני לא אחזור למיטה לתנומה קלה. לוקחת 5 כפפות חד פעמיות עוטפת את היד בגליל שלם של נייר מגבת. אחרי עשר דקות עבודה אני בבליל של ניירות, ניילונים ומחטא אנטיבקטריאלי, שריחו החריף מעלה בי דמעות ומטשטש את הראייה. הרעש שעולה מן המטבח מוציא אותי משלוות רעלי האקונומיקה שנכנסתי אליה, מסתבר שהילדים התעוררו. חוש הריח מקדים את חוש הראייה ומשהו מזכיר לי מאוד את ריח החירייה אי אז בימי ילדותי, עת טענתי שזה ריחו של הבושם של אחותי. הפח נפל, הקטן תקוע באמצע, לרווחתי רק השליש העליון של תכולת הפח מפוזר על הרצפה השאר עוד בפח. מה עושים קודם? אני מחליטה להתחיל עם הילד. נענוע קל וקליפת המלפפון האחרונה נפלה לערימת הזבל, שהיתה ידועה כרצפת המטבח. שטפתי בקלילות הנחתי אותו בתוך מגבת, מכאן הוא יסתדר לבד. בעודי מנקה את הרצפה ואוספת הכל בא הבכור לבשר שהנורה בספרייה שבקה חיים. אני אוספת את עצמי, יחד עם תלתלי האבק האחרונים וקליפות האגוזים של התוכית זכר לבנזוג המופלא שטאטא ושטף, ניקה את הכלוב והאכיל טרום הנסיעה. השעה שבע בבוקר. אני שוטפת את הידיים, על הרצפה נותרים שיירי רטיבות ולכלוך אפרפרים. אני סוקרת במבט ומחליטה שצבעם קרוב מספיק לצבע האפור של הרצפה ומחליטה לשטוף בהזדמנות אחרת. עכשיו יש לזרוק את הזבל. השקית קרועה וכבדה בטירוף. מילא, אני מנחמת את עצמי, הלא אני לא הייתי מצליחה לזרוק את הפח הכבד בנגלה אחת גם כך ואין שום גבר מסוקס שיעשה זאת בשבילי. עוד כפפות נילון (אקולוגיה זה הדבר האחרון שמעניין אותי עכשיו, אני בתחתית פירמידת הצרכים של מאסלו) והעברת הזבל המתוחכמת ל- 4 שקיות נפרדות מתקדמת. כשאני חוזרת בפעם השניה מחדר האשפה, הבכור מזכיר לי שאין אור בספרייה והוא מוכרח למצוא ספר. אני פותחת את התריס ומציעה את השמש. וחוזרת לרוטינת הפח. כשאני חוזרת ממסע הצלב הרביעי לחדר האשפה, הבכור מגיע עם תהיה קיומית "אבל מה יהיה בערב? אם לא יהיה אור איך נבחר ספרים?" אני מציעה שיעשו עוד ערימה בסלון, ליד זו של הפליימוביל, זו של הלגו וזו של משחקי הקלפים - הפעם אחת של ספרים - כל הספרים שהם עשויים לרצות עד לבוקר למחרת עת שוב תזרח השמש וכך לא נצטרך להזמין חשמלאי שיחליף לי נורה ונחסוך כסף. בכסף שנחסוך אפשר יהיה לקנות פיצה, אני מבטיחה לו. הבכור לא מקבל את הדין "אבא היה פותר את זה את יודעת הוא אומר לי." אני מתיישבת, מושיבה את הבכור בחיקי ומציעה לו שנעשה שימוש בנרות, זה הצליח שנים וזה גם יהיה ממש מגניב - אני מבטיחה, ובכל מקרה יהיה ממש משעשע אם גלאי העשן יתחילו לפעול ונראה איך הספרינקלרים נכנסים לפעולה. הבכור שואל אם אפשר לנסות עכשיו, אני מתחילה להרגיש אי נוחות פיזית, דומני שנסחפתי. הקטן מגיע עם פרצוף מלא בשוקולד "העוגיות טעימות, אמא" הוא מאשר בשמחה, אני לא זוכרת שניתן אישור לעוגיות. "זה בסדר, אבא תמיד מרשה לנו בבוקר, כדי שתהיה לנו אנרגיה", מסבירה המרכזית. סביב שפתיה יש משהו שמזכיר מאוד שוקולד אבל היא שואלת אם עכשיו גם היא יכולה לאכול, יש לי תחושה שהיא כבר אכלה גם לפני כן. הבכור טוען שהוא לא בקטע של עוגיות, אבא מסתבר תמיד נותן לו גלידה. יש לי תחושה שמסבנים אותי, אבל אני מרגישה שאחרי החרא והזבל גלידה עשויה להיות בדיוק המתכון לאפשרות של מקלחת חמה. הגלידה מהווה בקשיש טוב למקלחת. הו, אודה קלילה למים חמים ואני יוצאת רעננה. השקט שבוקע מאזור הסלון-מטבח מפחיד אותי. בצעד מהוסס ותוך שינון המנטרה "הכל בסדר" אני מגלה שלושה בנדיטים ועוד גוויות של מגבות נייר כנראה מגליל נייר שלם. ספל הקפה המלא שהושאר על השולחן מיותם בדימדומי הבוקר נשפך על כל שולחן האוכל ועשה בריכה לדמויות הפליימוביל שהופקרו שם לנפשן. לא נורא, מנקה את השולחן. "אמא", אומר לי הבכור במתק שפתיים, "רוצה הפסקה? לעזור לך להכין עוד קפה?" כמה מתוק אני חושבת וניגשת במרץ להכין לי ספל בעזרתו של הבכור. "וואו, אמא, נראה שעשינו קפה מצוין. רוצה לשתות אותו? אז אולי עכשיו תתני לנו זמן מסך ותשתי קפה? אבא תמיד מרשה. עסק?" עסק? אני שואלת את עצמי בקול שבור. מרגישה את המלכודת, אבל הקפה באמת נראה טוב. "בסדר," אני אומרת, "רק תוכנית אחת". אני יוצאת למרפסת עם הקפה, מזל ששנים כבר לא הסתפרתי. עכשיו כל שנותר זה לשלשל את שערי מהמגדל ולתפוס איזה גבר שיוכל לעזור לי עם מטלות הבית. אני מסתכל על השעון. עברו 12 שעות מאז שהוא טס, למה לעזאזל לא עובר בגינה עכשיו שום גבר???

אז זהו שלא, זה ממש לא ככה. אבל תמיד נורא משעשע לקרוא את חוויותיו של אב נלהב כשזוגתו יוצאת לה לכמה ימי נופש. זה גם תמיד מזכה אותו בכמה נקודות. אבל האמת העגומה היא שהכל מתוקתק, אני מתורגלת בשגרה - פעילות הילדים, ניקיון, בישולים, החלפת נורות, ריקון הפח, קניות, אירגונים, כתיבת פוסטים, הכנות למסיבת יום הולדת ובניית התקציב לשנה הבאה לבניין, וגם לניקוי הקקי של החתולים (טוב בדרך כלל של חתול אחד), טיפול בתוכית, ואין לי בעיה להוסיף ליום גם את האכלת הגורים בבקבוק ואם צריך אז גם עוד דברים. אין לי סיפורי תוהו ובוהו מצחיקים שכאלה. הילדים סבבה, הבית מתוקתק והכל בסדר גמור. אבל לרגע אחד גרמתי לכם לחשוב שאני חסרת אונים... מדהים שנפלתם בפח הזה. אני אישה, bring it on