יער או קפה - השאלה הרטורית

תכל'ס הייתי אמורה עכשיו להיות במכונית בדרך לפעילות ביער ואין זו סתם פעילות ביער כי אם פעילות עם ההורים ביער, כאילו לא די בזה ששבוע שעבר (אולי שבועיים אבל זה עוד כואב, אז מי זוכר?!) הייתה פעילות עם הקבוצה של המרכזית. הפעילות הזו ביער מקסימה בעיניי, בדיוק בגלל זה רשמתי את הילדים, את הילדים לא אותי. לי כבר מאוחר מדי כל הקטע הרוחני הזה, הציניות כבר קנתה בי אחיזה מזמן. שבוע שעבר המדריכה החדשה של המרכזית ביקשה ממני להפסיק לדבר (כן, שאני. אפסיק. לדבר. לזכותה יאמר שאנחנו לא ממש מכירות) כי הילדים צריכים את כל הכוונה שלי כדי להדליק את האש (לא, לא עם מצית, או גפרור, גם לא עם אבני צור, אלא בחיכוך של מקלות עץ זה בזה עד שיצא ניצוץ), מלמלתי לאימהות שהיו איתי שממילא אין לי כל כוונה לעזור. אני חוששת שזה לא מצא חן בעינייי המדריכה. שלא לדבר על הרגע שהיא העבירה קערה מלאה תרמילי אפונים מגינתה וביקשה שכל אחד יאכל רק אחד כדי שישאר לכולם. אני את שלי תרמתי לטובת הכלל. זה בסדר, קליפות תפו"א זו החגיגה האמיתית של העדה שלי (נו, די זה נאמר לשם הצחוק ותפסיקו עם כל המאבק העדתי הזה לרגע). 

מקל לימבו
יו נואו

אני אבהיר - הפעילות הזו ביער מדהימה בעיניי, אני באמת ובתמים רואה עד כמה הילדים נשכרים מזה. המדריכים נהדרים ומלאים באהבה (לטבע, לאדם, לרוח, למים, לאש, לאוכל טבעוני, לישות כלשהי - הבנתם את העניין) ונתינה לילדים. אני ממש לא מתחברת לזה וזו בדיוק הסיבה שאני שולחת את הילדים לזה, כי אני נותנת דברים אחרים ותחושת השבט שיש להם שם היא נהדרת. אני לגמרי בעד, אבל חלק מהעיסקה הוא שאני רק שותפה חיובית, זהו. רק שזה מרגיש שכל פעם שנדרשת התערבות שהיא מעבר שכאילו מישהו מגביה את רף הסבלנות. לא פשוט ומעולם לא אהבתי לעבור מתחת למקל לימבו, טוב בעצם קצת. אני עושה הכל כדי לא להעביר את הציניות בנושא הזה לילדים, אבל כל המפגשים שכוללים אותי קצת הורסים לי את כל ההתקדמות. מודה. עוזבת. תנוחם? אני באמת משתדלת.  

כך או אחרת, נדרשת מידה רבה של אכזריות לקבוע פעילויות עם ההורים שבוע אחרי שבוע ללא כל הפוגה. בגדר תדע כל אם עברייה כי היא שולחת את ילדיה לחוג של שלוש שעות כדי שהם יהיו בחוג בלעדיה במשך שלוש שעות, ובעיקר, כן בעיקר, אם אלה ילדים בחינוך ביתי. הצלחתי דווקא להדחיק את זה עד שאתמול קיבלתי איזה 7 מיילים לתזכורת מה שעבד מצויין עם התוכנית לפיתוח העוינות שלי. אבל קמתי בבוקר עם המון רצון טוב, והכנתי הכל, הבכור התעורר ללא כל בעיה, השניים האחרים סירבו להתעורר ובחיי שניסיתי, אחרי שלהעיר אותם בעדינות ולהגביר את קול המוסיקה (כן, זה עם המוסיקה הקלאסית - אחלה פתיחה של בוקר, דרך אגב) לא עבד, אפילו עברתי לרטוריקה הזולה של שירי פלוצים (יו נואו, נפיחות - אל שאלו, אבל זה עובד. בעצם כדי לא לתת לכם חלילה לדמיין שמפליצים פה אני אסביר - זה להמציא שירים על פלוצים במנגינות ידועות. מה שגורר דקות ארוכות של צחוקים). משזה לא עבד לא היתה לי ברירה אלא להכין לי עוד קפה וככה מצאתם אותי. שותה קפה במקום לצאת ליער, אבל כותבת על זה.

מפה לשם, אני כבר בקפה אחר. אני לא יודעת איך זה קרה ולולא הייתי אתאיסטית וודאי הייתי מברכת אל כלשהי, לשמחתי הילדים החליטו שלמרות שהיום של התחנות ביער הוא באמת מקסים, הם דווקא ישמחו ליום של שקט. הרבה שקט לא היה להם כי הם כבר סיימו עבודה אינטראקטיבית על קשב במדעים וגם למדו חשבון, אבל לפחות לא היינו ביער וככה למדנו עוד שיעור חשוב שנקרא תיעדוף והפעלת ביקורת שיפוטית וזה לא פחות חשוב. עכשיו הם עורכי הצגות פליימוביל בחדר ליד וזה די כיף לנצל את זה שהם גדלו ולא צריכים אותי לקפה וכתיבת פוסט חסר משמעות (מרפררת לפוסט האחרון). תכף אני אכנס להכין צהריים והם יעברו לזמן שחמט ואז הם ינצחו אותי אבל יגידו לי שאני משתפרת. 

לנושא שיקול הדעת, עוד חמישה שבועות ויום לבחירות, מן הסתם עוד יהיו פוסטים פוליטיים ואם כבר יצא אחד בלי אז למה לא לתת לו. אבל רק במאמר מוסגר כי בכל זאת אני חייבת. יש נושאים רבים שצריכים לעלות לסדר היום ולא עולים. זה לא הנאום הצפוי בקונגרס, לא הבקבוקים או ריהוט הגן, או אם ידיעות אחרונות תוקף את ראש הממשלה המסכן שאין לו אלא לסמוך על שלדון, זה לא, הבחירות הקרובות הן על עתיד הילדים שלנו ולא רק מול איראן וחמאס, אלא קודם כל על האפשרות בכלל לחיות כאן. זה הזמן לדבר על זה ולנער קצת את העניינים, בטח לא לכתוב פוסט על איזה מזל שלא יצאתי ליער ושתיתי הרבה קפה. אופס. אבל כיף לי, שתדעו, אם לא מדברים על פוליטיקה. 

חיוך פנימי - עוד קצת על עצמי בחינוך הביתי

אחד השינויים שאני הכי אוהבת בהתייחסות לנושא החינוך הביתי מאז שהתחלתי ועד היום זה שפעם היו מסבירים לי שאני מבזבזת את עצמי לדעת ולילדים לא יהיה טוב והיום זה כבר התחלף ב"וואוו, אני לא הייתי מצליח/ה" או "כל הכבוד". ההבדל הזה הוא קיצוני. תהיתי מאיפה הוא מגיע, אם הוא מגיע כי כבר הילדים גדולים ורואים שזה עושה להם רק טוב או כי אני פיתחתי ביטחון בדרכי ואני כבר יודעת שהשנים האלה לא מתבזבזות. כלומר, כן, לא המשכתי את הדוקטורט ולא פיתחתי לי קריירה, אבל אני עושה את מה שטוב לי, מפתחת את עצמי, ויודעת שבחיים האלה אני עושה את המקסימום כדי לקום בחיוך ולא לפספס את החיים עצמם. זה לא שדרך אחרת היתה מבזבזת לי את החיים, אבל אני מאמינה בבחירות אישיות והבחירה האישית שלי עושה לי טוב בלי להגיד דבר וחצי דבר על אחרים.

הדבר שאני הכי אוהבת בחינוך ביתי, ויש הרבה, זה הקירבה הבלתי אמצעית לילדים. כבר כתבתי על זה. בימים האחרונים, בהם מצאתי את עצמי נוסעת כמעט כל יום לאיזה שלוש שעות וסליחה שאינני מסבירה מדוע, שיבשו לנו קלות את החיים. עם זאת, הרגע הזה של הכניסה הביתה בכל פעם עם כל דברי החיבובים, החיבוקים והשמחה, רק הוכיחו לי עד כמה הבחירה בחינוך ביתי היא לגמרי הבחירה שלי במשפחה. מהודקת כזו, חמימה ומוכרת, כזו שתמיד דמיינתי לעצמי שאני רוצה. בכלל, עכשיו משהבחירות מתקרבות, אני חושבת על כמות העבודה שהיתה לי לו הייתי נשארת יועצת פוליטית ואני מבינה שזו בדיוק היתה התקופה שלא הייתי רואה את ילדיי בכלל ורק המחשבה על זה מצמררת אותי. 

היופי העיקרי בעיניי בהיכרות הזו עם הילדים, זו היכולת לעזור להם להתפתח ולפתח את האדם הצעיר שנמצא בתוכם לאט, בסבלנות ובקצב שלהם ובעיקר בלי להאיץ אותם לצאת מתוך הילדות. זה לא שהכל זה פיקניק משועשע ומדוגם כמו בסרטים, הכל זה פיקניק אמיתי מהחיים - עם נמלים וניסיון לברוח מהשמש הקופחת ולהעיף את הזבובים ולנסות להתעלם מהמשפחה המעצבנת שיכלה להתמקם רחוק יותר והטלפונים הסלולאריים שבכל זאת נדחפים, הבורות הקטנים בדשא, העורבים האורבים לאוכל ואין להם עכבות וכל שאר המהמורות הרגילות. ובכל זאת אני חושבת שקל יותר לגדל את הילדים כשאתה מכיר אותם כל כך טוב. אתה יודע להתכוון אליהם טוב יותר ולמעשה גם הם אליך.  

יש שיגידו שיש בזה יוהרה ואני יכולה להבין את הפירוש הפרומתאוסי משהו של ליצור אדם מחומר, גם אם אינני מסכימה לפירוש. אני יכולה להעיד על עצמי שהבחירה בחינוך ביתי היא לא כי אני טובה יותר, היא כי אני מאמינה שמגיע לילדים שלי יותר, לא ביחס לילדים אחרים, אלא ביחס של מה מערכת החינוך יכולה לתת לילדים שלי כרגע ואילו בני אדם אני מאחלת להם להיות. זה לא שמערכת החינוך אין בה דברים טובים, אבל יש בה מספיק דברים פחות טובים שאני מעדיפה לא להתפשר עליהם. הבחירה שלי בחינוך ביתי אינה מעידה דבר על מי שלא בחר בחינוך ביתי, זה בסך הכל סדר עדיפויות שונה ואין בזה משום השיפוטיות. לא הייתי רוצה שישפטו את החלטתי, אני לא שופטת אחרים - איש, איש ובחירתו ובכל אחת מהול גם רע בתוך הטוב.

אני לא אמא מושלמת, אני נאבקת בשדים שבתוכי כמו כל אדם. האינטנסיביות היומיומית בלהיות אמא נוכחת ללא הפסקה היא לא קלה, ממני היא דורשת יותר מאשר כל עבודה אחרת. אם כבר לקחתי את פרומתיאוס כמשל, הרי שאני מגלפת את עצמי יותר מאשר את הילדים. לומדת מהשגיאות שלי, ובעיקר אולי מנסה לשנות את ההורות שהיתה לי. אני לא תמיד מצליחה, וכשאני לא מצליחה הכאב הוא גדול. מתוך הכאב הזה, שאני מנתחת לבדי עד דק, אני מצליחה לברוא את עצמי מחדש. אולי זה העבר שלי והכאבים של עצמי שאני מנסה להפיס ולכן יותר מכל אתגר בעולם, אתגר ההורות היה נראה לי כמו הפסגה שאני צריכה לכבוש. תמיד הייתי חובבת אתגרים, רציתי לכבוש את העולם, הספקתי בגיל צעיר לעשות המון, אבל האתגר הגדול שלי הוא להיות הורה נכון. 

במידה רבה הבחירה האישית שלי בהורות כקריירה נראית לאחרים כמו ביטול עצמי, בעיניי היא המאבק עם הקושי הכי גדול. ייתכן שיכולתי להיות אשת אקדמיה מבטיחה, ייתכן שיכולתי להיות יועצת פוליטית מבריקה, כל אלה בעיניי הם אתגרים נפלאים. אבל כל אחד בוחר לעצמו את הפסגות אליהן הוא שואף להגיע, הבחירה בחינוך ביתי היא הניסיון שלי לתיקון, לייצר לילדים ילדות מאושרת, לגדל אותם להיות בני אדם משכמם ומעלה שבוחרים לחיות את החיים שלהם נכון, אבל יותר מכל לתת לעצמי לבטא את עצמי ובאיזשהו מקום לגדול כאדם. יהיו עוד הרבה פסגות לכבוש כשהם יצאו לדרכם העצמאית ולכיבוש הפסגות שלהם, אני לא מודאגת. זה לא בזבוז, זו סוגיה אישית שאין לאף אדם את הזכות לשפוט אותי על פיה, אם כי רבים רואים זאת כחובתם.

השנים האלה של החינוך הביתי מוכיחות עצמן דווקא כשנים שבהן אני מביאה לידי ביטוי את כל הדברים שחשוב לי לבטא ואני צומחת לא פחות מהילדים. כשהם יגדלו הם לא יהיו חייבים לי דבר, אבל אני אהיה חייבת להם המון על האדם השלם שגיליתי בתוך עצמי, על ההבנה שההצלחות שלי לא תלויות בקנה מידה של אחרים על מהם החיים. המשמעויות של החיים הן מגוונות ושונות. אל תשפטו אותי אם טוב, אני לא שופטת אתכם. הבחירות שלי הן שלי והן לא מעידות דבר על אחרים. אנשים בעולם עוברים אתכם, כל אחד אוצר בתוכו מאבקים שאיננו יודעים עליהם דבר. בעיניי הבחירה בחינוך ביתי היא הדבר הטוב ביותר שקרה לי, אל תצפו ממני להתנצל. משנה לשנה אני רואה את פירות ההצלחה של זה, וגם את אלה שעוד צריכים טיפוח, אבל אני קמה כל בוקר בחיוך וגם הילדים שלי ואת זה אף אחד לא יכול לקחת.

אולי החיוך הפנימי הזה, שיש בילדים ויש גם בי זה מה שגרם לשינוי בהתייחסות של אנשים לבחירה ה"מוזרה" הזו שלי, אני לא יודעת. אני רק יודעת שהבחירה הזו מחזקת אותי. כנראה שבשבילי זו היתה הבחירה הנכונה. זה לא אומר שאני לא אמשיך לפקפק ולבקר את עצמי, אבל זו כבר הפריבילגיה שלי. לפחות אני כבר לא שומעת עד כמה אני מבוזבזת או שפשוט פיתחתי כוח על חדש, אני לא מוטרדת ממה שחושבים עלי, אני נאמנה לעצמי וכל השאר מסתדר. ייתכן שפעם חיפשתי תמיכה מאחרים, ייתכן שכאשר אתה נאמן לעצמך אתה פחות מוטרד ממה יגיד האחר. אני לא מוטרדת ממה יהיה בעתיד, אני בוראת אותו בעצמי בכל יום מחדש. אולי החוכמה בחיים זה למצוא את הפסגה שלך ולהמשיך וליצור את השבילים אליה בכל רגע נתון, להסתכל קדימה בחיוך ולהתקדם. בעיניי ההורות היא הדרך ואני לא מחפשת אישור. הנה הוצאתי את זה. תודה

משמעות - פרולוג אפשרי או סיום - לא חד משמעי

זנון כמשל

הבעיה הכי גדולה עם יאיר לפיד היא קודם כל יאיר לפיד, זה ברור אבל לא לזה התכוונתי. הבעיה בה התמקדתי היום היא הציטוטים השגויים והמבולבלים שלו בכל הפוסטים והנאומים שהוא משחרר לטובת (או שלא) הציבור והן מקור בלתי נלאה לסיבות ראויות לדפיקת ראש בקיר או לחלופין מחבת ברזל בהתאם לזמינות. ולבד מהברור מאליו, נניח שאני לא הייתי רוצה לחלוק מקום במשפט הכולל אותי עם יאיר לפיד (שיט, נדמה לי שהרגע עשיתי את זה ועוד בעצמי) או שבכל פעם שאני קוראת שליפה כזו שלו (שנכתבת בסגנון הנונשלנטי הבלתי ניתן לחיקוי של "בטח זה טיול אוורירי לעת ערב בפארק ולא שעות של מאמץ לשימור תדמיתי המזוייפת, תשאלו את מי שבא לכם אני תמיד זורק שמות של פילוסופים ומתמטיקאים, הלא שמותיהם חקוקים בבסיסי ג'ל [הג'ל שלי]") משהו בי נשבר מכל כך הרבה בחינות. אז, לא, לא רק אלה - המשמעות העיקרית היא שבכל פעם שאני חושבת על ציטוט או דוגמא לבלוג אני עורכת את מבחן לפיד. שזה כמו מבחן בוזגלו אבל בכתיבה. היינו אין הבדל בין פוסט לפוסט וכל פוסט נבחן לגופו, למותר לציין שזה מצער אותי שלפיד עוד לא פיתח טכניקה כזו. הלאה.

"על מה שעליו לא ניתן לדבר,
אודותיו יש לשתוק. ויטגנשטיין

ולמה אני בכלל אומרת לכם את זה? חוזרת למסלול- ובכן, ניסיתי לברר לעצמי את המושג משמעות. ובאחת התמלא הדף בהמון ציטוטים וזה הביא אותי ללפיד וגם לעריכה אינטנסיבית.

משמעות - מחד הרי זה ברור כשמש מהי משמעות וביננו זה מושג כל כך אמורפי וסובייקטיבי שרק הגדרתו היא אובייקטיבית. כך שלא יהיה זה בלתי משמעותי אם אומר שמשמעותה של המשמעות היא בעצם משמעותה למשתמש. אבל חסל פילוסופיה בגרוש. הגדרה מילונית של המושג משמעות היא מובן או כוונה. לא אכנס לויטגנשטיין כי זה יוביל לדיון ארוך (כולל ציטוטים), לנושא המשמעות והשימוש במילים ליצירת שיח שיוצר משמעות ושחשיבות השיח היא במילים המנסחות אותו ובמשמעותן ואופן שימושן. מכאן, שלא נוכל להתקדם הרבה אלא אם נסכים שפוסט זה שהוא לא פוסט אלא מסה שלמה - זה לא יקרה, אל דאגה, לנשום. אבל המשמעות לדידו של ויטגנשטיין, בהנחה שהבנתי נכון, היא מה שיוצר את המובן ואת אופן שימושן של מילים והשימוש בתורו מעניק להן את המובן שיוצר את המשמעות - מעגלי משהו, אך למעשה גלי כי השפה היא לחלוטין דינמית. מכאן שהמילים עשויות לא להשתנות אך משמעותן ומובנן עלול לקבל תפניות מעניינות בתכלית.

אבל זה יותר מזה כי מלבד המשמעות החברתית המגולמת במילים ומתקדדת בנו באופן רציף לאורך תהליך החיברות היומיומי שלנו, לכל מושג כזה מתווספת הפרשנות האישית. עקרונית אנחנו מקטלגים דברים לפי המשמעות שלהם ובעצם גם לדברים מוסכמים יש בכל זאת דקויות של הבחנה שיוצרות הבחנות מאוד משמעותיות במשמעות, אם תרשו לי להתפלפל. ואז נכנסתי לעומק הקורה (ללמדכם, שלפעמים פוסטים מצריכים עבודת הכנה וזה לא סתם שאני לא מפרסמת, זה חלק מכללי המניעה הבסיסיים כדי לא להפוך ליאיר לפיד - תחקיר. אבל זה לא משהו שאתה מצפה שאיש טלוויזיה לשעבר יעריך, אהממ, אהממ) וחזרתי לקרוא מאמרים וספרים רלוונטיים שעלו במוחי. במידה מסויימת יש לי התניה שכזו לחשוב על "האדם מחפש משמעות" (ויקטור פרנקל) בכל פעם שמועלה המושג משמעות (מעניין למה, ייתכן שהתשובה בשם הספר, אבל זה קל מדי). ספר, שמבוסס על ניסיונם של ניצולי מחנות הריכוז מנסה להתחקות אחר המכניזם של המשמעות ועצם הקריאה בו נותנת פרספקטיבה (יופי כי ניצולים ופרספקטיבה שולח אותי לאיילת שקד אחרי נסיעתה לאושוויץ וזה ממש לא האימאג' שאני צריכה עכשיו). אבל מעבר לזה, עמדתו האקזיסטנציאליסטית ומסקנתו העיקרית, לפחות מבחינתי ובהנחה שניתן להתיימר ולסכם את הספר הזה במשפט יחיד, שבעבור כל אחד מאיתנו המשמעות היא אחרת, ואת התכלית הזו נגזר על האדם לחפש כדי להצליח ולהתעצם כאדם, היא מלאת תקווה בעיני.

בבואנו לבחון משמעות, אנחנו יכולים למצוא מכנה משותף למשמעות שאנחנו מעניקים למושגים, אך למעשה כל אחד מאיתנו עוד מלטש את המשמעות הזו עד שהיא מתאימה לחלוטין להיכנס לקולטן הפנימי של הנפש ולכייל את האדם מחדש. ברמה האישית זוהי סינרגיה דינאמית ושברירית בעדינותה, ברמה החברתית זה גם עוד סנן (פילטר) שלא מאפשר לך למעשה לבחון אובייקטיבית את המשמעות של אדם אחר לאותו מושג ובאמת לקבלה. כל משמעות היא כל כך אישית ולכן גם אם היינו מגדלים אנשים בתנאי מעבדה שווים מכל בחינה, אופיו של כל אחד מהם וחוויותיו היו מעצבים לו משמעות שבהכרח לא היתה כמו של תאומו לניסוי. אם תרצו זה כמו מן מצפן בסיפור אי-גיוני שמכייל כל אחד מאיתנו אבל כל אחד בשדה מגנטי אחר.


אם תחשבו על זה, גם הדברים הכי בסיסיים שהגדרותיהם ברורות לכולנו הן למעשה לחלוטין סובייקטיביים. גם אם המילה בית (וסליחה מראש מאל-על ותנובה שאני לוקחת להן את המיתוג ומחזירה אותו למרחב הפרטי, אם כי השימוש של שתיהן בקמפיין שלהן במילה בית הוא בדיוק ההוכחה למשמעות הקולקטיבית) תתואר על ידי מרביתנו דומה, עדיין הבית האישי של כל אחד מאיתנו גם ברמת ההגדרה הוא שונה לחלוטין. המשותף יכול להיות מאופיין על בסיס תחושת שייכות אמיתית המתבקשת מתוך המושג המובע בקונטקסט של נרטיב חברתי ברור ומבוסס. אבל אם מושג יחסית ברור כמו בית נתון לאינטרפטציות שונות ומקבל משמעות שונה למרות הבסיס המקובל, הרי שלמושגים "גדולים" יותר גם מנעד פירושים רחב יותר, לדוגמא: אהבה, חיים, זוגיות, הורות. ולמעשה למרות שהמושגים בהגדרתם ברורים הפרשנות שלהם משתנה ואינדיבידואלית ויחד עם זה כפופה למה שמקובל חברתית.

דוגמא לקומוניזם ושברו?

היופי במשמעות האישית הוא זה שמונע ממני להיות אדם שיבחר לקבל אידיאולוגיה גורפת. אידיאולוגיה גורפת מכתיבה לרוב את המשמעות של הדברים ומצמצמת את האפשרות לפירוש אישי וחופשי, עד כמה שהחופש קיים רק שזה דיון אחר. אידיאולוגיה חובקת, כמו דת אם תרצו אבל גם ספרים כמו "תורת הרצף", נותנת מתכון מאוד מסויים של איך צריך לחיות ודרך איזו פריזמה לראות את הדברים ולמעשה להעניק להם משמעות. הן בנויות על זה שההגדרות למושגים ועל כן גם המשמעות שלהן ישרתו את הפונקציה לשמה הם נוסדו וייצרו קו מחשבה דומה לכלל האנשים. זה עבד הכי טוב עם דת, קומוניזם הוכיחה שזה לא עובד תמיד, ייתכן, ואני רק מעלה השערה כאן, שללא גורם מעניש קוסמי וכל יכול זה פחות משכנע ולכן מרבית האידיאולוגיות החובקות, לבד מהדתות, הן במידת מה אופנתיות, גם אם האופנה הזו מחזיקה מעמד כמה מאות שנים. למעשה מי שבוחר שלא להאמין באידיאולוגיה חובקת על שמגדירה לו את המשמעות, הרי שהמשמעות שיתן לכל דבר היא במידה רבה תולדה של בחירות. כמובן שבחירות הן גם פונקציה של אופי וסיפור חיים והרבה עובדות נסיבתיות ובכל זאת הן מתמצות לנושא הבחירה שלנו ואיך אנו מעצבים את חיינו בהתאם.

מכאן שאם אני מסכמת את המושג משמעות לגבי, הרי שמשמעות היא הפירוש האישי שהוא תלוי חברה ולכן משמעות היא חלק בלתי נפרד מהבחירות היומיומיות שלך שהן כמובן גם חלק מהמהות שלך וההגדרה שלך. כך שבעצם להגדרה העצמית שלך את עצמך יש הכי הרבה משמעות והמשמעות הזו תקרין על המשמעות של שאר המושגים לגביך. שמתי לב לזה בצורה מאוד אינטנסיבית דווקא בויכוחים ברשת בזמן המלחמה בעזה ודווקא הקמפיין של וואלה "קודם כל ישראלי" היה הכי מובהק. למי שמגדיר את עצמו קודם כל כאדם, השגותיו לגבי המבצע והרג האזרחים היו מאוד ברורות כי הרג הוא מיותר, מי שמגדיר עצמו קודם כל כישראלי מצדיק את ההרג גם אם אחר כך הוא מצר על ההרג וגם אם לא. זו אמנם הכללה גסה, אני לא מכחישה, אבל בכללי זה מעיד משהו על משמעות ההגדרה האישית והחברתית ובהתאם גם על הדינימיקה של יצירת נורמות. אבל אני רוצה להישאר דווקא באישי.

מדוע אנחנו? מדוע כל דבר? מפני שרגע זה פשוט קיים.
האם ראית אי פעם חרקים לכודים בענבר? קורט וונוגוט

אני מצהירה על עצמי שאני אדם חופשי מאידיאולוגיות בעל תפיסה סמי-אקזיסטנציאליסטית שאני מאמינה ברעיון שאנחנו סך הבחירות של עצמנו ושבכל נקודת זמן אנחנו יכולים לבחור מתוך אינסוף אפשרויות. המשמעות בעיני היא בדיוק המקום בו העולם אינו רק רצף של תכונות מתמטיות המצטרפות לכדי כללים בפיזיקה, העולם עוד רצף של שפה סימבולית שאתה האדם שואף להבין ולזאת מתכוון בחיפוש אחר משמעות. החיים האנושיים המוגבלים, בסופו של דבר, במוות שהוא מוחשי ואמורפי כאחד, נדמים בעיננו כמשהו שיש למצוא לו תכלית - התכלית הזו היא המשמעות. הניסיון להבין את החיים הוא המעניק לכל זה משמעות, וכשאתה מבין כמה החיים הם ארעיים אתה חייב לכוון את חייך ככה שהבחירות שלך יובילו אותך להרגיש שאתה אכן חי את החיים. שבכל יום אתה חי ולא מתקרב אל מותך, וכשאתה מצליח להגיע לכל ערב בחיוך, יש בכך, לפחות לדעתי קצה קצהו של גירוד המשמעות של החיים. אם תרצו, החיים הם למעשה התנגדות לאותו קבוע שבואו ודאי אך ללא השערת זמן.

Carpe Diem אם כך יכולה להיות הסיסמא של הפוסט הזה, אבל זה יותר מדי פשטני. אין לפוסט הזה באמת סיום, הוא בא רק לדון על משמעות ולכן סופו בכלל אינו משמעותי כי ייתכן שבכלל אני אמשיך אותו אחר כך ויתכן שהוא סיים את משמעותו בחיי ועליו לפנות לדרכו העצמאית.

מפרסמת. שזה דוגמא לפעולה שהייתה ברורה לכם ולסיום חסר משמעות