הרקולס מליגאן - החייט והמרגל

הסיפור היום (כן, כן, השני השבוע) הוא על אדם ששמו נשכח כבר מזמן והיה אך הערת שוליים היסטורית נשכחת, למרות שבעצם יש לו השפעה לא קטנה על הפיכתה של ארה"ב למדינה. הוא כבר כמעט ונשכח עד שהגיע המחזה המילטון והפך את שמו, שם קליט להחריד, לשם מוכר קצת יותר, אם כי אולי בארץ יותר. הוא היה גבר חריף, בעל תושייה ואמיץ, השפיע מהותית על אלכסנדר המילטון, למעשה היה זה שהפך אותו מלויאליסט למהפכן, הציל (לפחות פעמיים) את חייו של ג'ורג' וושינגטון, סייע לניצחון על הבריטים, ישב במעצר, נלחם בעבדות וחי חיים מרתקים.

הרקולס מליגאן לא היה מחבורת המהפכנים הצעירים מהטעם הפשוט – הוא כבר היה מבוגר יותר ממרביתם. הוא נולד באירלנד ב-1740 וכשהיה בן 6 היגר עם משפחתו לניו יורק. אביו ביסס את מעמדו כרואה חשבון, הוא עצמו למד בקינגס קולג' (היום קולומביה), סיים את לימודיו והתחיל לעבוד עם אביו כרואה חשבון. אבל אלה לא היו החיים שהרקולס רצה לעצמו, למרות שהוריו העניקו לו חיים נוחים למדי, ולא הרבה אחרי הוא פותח חנות עילית לבגדי גברים בניו יורק. אני מניחה שזה לא הגיע ככה סתם פתאום, אבל אין הרבה יותר מדי תיעוד על חייו, הוא נודע כחייט בסופו של דבר, כלומר למעט הקטע הזה של מרגל, שאליו נגיע אחר כך.

למליגאן אין רק חוש אופנה מפותח, הוא גם טוב עם אנשים והוא עושה חיל בעסקיו, בעיקר בקרב הבריטים שכידוע תמיד זקוקים לחייט טוב ולא משנה איפה הם בעולם. הצלחתו מביאה אותו להיתפס כשידוך מספיק טוב עם אליזבת' סאנדרס, אחייניתו של האדמירל הבריטי צ'רלס סנדרס, שאגב יחד יביאו לעולם 7 ילדים – 5 בנות ו-2 בנים.

מליגאן, שנולד באירלנד ועבר לעוד ארץ בשליטה דורסנית בריטית, לא אהד את הבריטים בכלל. להפך, נטיותיו לעצמאות אמריקאית החלו לפחות עשור לפני מלחמת העצמאות. כבר באמצע שנות השישים של המאה ה-18 הוא הצטרף ל"Sons of Liberty" שהיו קבוצה ניו יורקית במקור, וסודית, של מתיישבים שהתנגדו למיסוי הבריטי, קראו לעצמאות אמריקאית ואף הוציאו עלון אופוזיציוני נשכני.  

כאשר מגיע המילטון לניו יורק, אחרי שירד מהספינה בבוסטון עם ההוראה להגיע למשרדי החברה בה עבד, הוא פוגש את מנהל המשרד - יו מליגאן, אחיו הבכור של הרקולס. בחודשים הראשונים של המילטון בניו יורק הוא נמצא הרבה עם מליגאן, בן ה-33, שלוקח אותו תחת חסותו ובמידה רבה היה זה שהפך את המילטון מפרו-בריטי, או טורי, למהפכן. המילטון נשאר בקרבתו עד לסתיו 1773, עת הוא מתחיל את לימודיו בפרינסטון, מליגאן מלווה אותו לשם, אבל מכיון שלא הסכימו להכיר שם בלימודיו הקודמים של המילטון, מליגאן מעודד אותו להמשיך בלימודיו בקינגס קולג' (קולומביה היום). לפחות בשנת לימודיו הראשונה, וייתכן שעד לסיום לימודיו למעט הפרק של מלחמת העצמאות האמריקאית, המילטון חי אצל הזוג מליגאן.

כשמתחילה המלחמה המילטון, כזכור, מתנדב למיליציה הניו יורקית ואחר מתקדם עד שהוא הופך ליד ימינו של וושינגטון, אבל מה על מליגאן?  ובכן, הוא נשוי לאחיינית האדמירל, כלומר לגמרי מחובר, גם משפחתית לחברה הגבוהה הבריטית, הוא אהוד על החברה הגבוהה בניו יורק שרובה בריטית, אחיו מספק סחורה לצבא הבריטי, הוא חבר בכנסיה האפיסקופלית ואחד מחבריו היה בעל עיתון מקומי שהיה שופר לתעמולה בריטית, ואיפה הלב שלו אתם שואלים? ובכן, עם המהפכה כמובן. לכן, כאשר ב-1777, וושינגטון והמילטון מבינים שהאמריקאים צריכים יותר מודיעין מניו יורק, ברור להמילטון שיש לו את האדם הנכון - הרקולס מליגאן, שמתמנה לשליח מיוחד וסודי.

למה זה כל כך קריטי? כי ב-1776 ניו יורק הופכת למרכז הבריטי באמריקה הצפונית ולמעשה לאמריקאים אין ממש עיניים שם. לא נשאר זכר ממרבית דיווחיו בזמן המלחמה, כך שלא ניתן להעריך עד כמה בדיוק סייע לכוחות האמריקאים ובאיזו תדירות, אולם הוא היה יתרון אדיר לאמריקאים בתקופה שהצבא הבריטי יכול היה למחוץ אותם, משל היו חרק טורדני. מליגאן ישב על ציר של מידע שלא דרש יותר מאשר אדם אחד שפשוט יחבר את הנקודות. זה בדיוק מה שעשה מליגאן – ליקט פרטים ששמע מלקוחותיו הבריטים, ממשפחתו וחוג מכריו, מהסחורה, היעד והתאריכים של המשלוחים שאחיו סיפק לצבא הבריטי ומהם קיבל תמונה מודיעינית טובה שנשלחה לוושינגטון. איך? בעיקר בזכות העבד שלו, קאטו.

תשאלו איך עבד? לא בטוח שקאטו היה עבד, יתכן שהיה אפרו-אמריקאי משוחרר שרק הסתובב עם מסמכי עבד כדי להקל על מעבריו בשטחים הבריטים. ככל הנראה הוא עבד בשכר הוגן ובתנאים טובים לכל אורך המלחמה. מצד שני קאטו מעולם לא קיבל הכרה והוא לגמרי סיכן את חייו בדרכים ולא ברור מה עלה בגורלו. ככל הנראה הוא שוחרר אחרי המלחמה, מה שגם די הגיוני היות ומליגאן היה בין מתנגדי העבדות הראשונים. אבל בזכות קאטו הגיע לוושינגטון מודיעין יקר מפז. קאטו היה מסתובב עם מטען בגדים של מליגאן ומכיוון שלא חשדו בעבד שיהיה מרגל, שני הצדדים נתנו לו לעבור בלי בעיות.

מאליגן שכלל את דרכיו מיום ליום, למשל הוא גילה שמודיעין יקר ערך מגיע דווקא מהגדודים הדרמנים ולכן מצא דרכים לעבוד גם איתם. כך ב-1777 העביר מליגאן לוושינגטון מידע על תנועות הצפויות של הצבא הבריטי בפיקודו של הגנרל הו בכיוון פילדלפיה, אמנם וושינגטון בסופו של דבר נחל מפלה, אך המידע שהעביר מליגאן סייע לו להינצל מתבוסה גדולה יותר. עזרתו של מליגאן, בעיקר בשנים הראשונות, לא תסולא בפז, הוא נתן למתיישבים יתרון אדיר.

ב-1779 קצין בריטי מגיע למליגן עם דרישה למעיל בהזמנה מהירה, כמה כוסות וויסקי והרבה צחוקים אחר כך, מליגאן מגלה מזימה לחטוף את וושינגטון וכמובן מצליח להעביר לוושינגטון את הידיעה לפני שהבריטים מגיעים אליו. צריך להבין, אם כי אני מציירת את זה בקווים פשוטים וקלילים שבריגול היתה סכנה רבה ומי שנתפס, כמו נתן הייל, הוצא להורג לרוב. מליגאן לא היה לבד, וושינגטון הפעיל מספר סוכנים ולרשת זו של סוכנים ניתן שם – טבעת קולפר, אם כי מליגאן בעיקר פעל לבד עם קאטו. למשל מתקפת הפתע הבריטית שתוכננה על אנשי ראשמבו סוכלה במידה רבה בשל טבעת סוכנים זו.

אחרי שהגנרל האמריקאי בנדיקט ארנולד ערק לשורות הבריטים בסתיו 1780, מליגאן נעצר באשמת ריגול, לא כל כך ברור מה מהלך הדברים, אבל בסופו של דבר הקשרים של מליגאן היו טובים, לא הובאו נגדו שום הוכחות מוצקות ומליגאן בעיקר ידע לדבר, לדבר ולשכנע. ככל הנראה הוא נשפט ושוחרר. הייתם חושבים שאחרי שחרורו הוא פסק מלרגל, אבל לא. הוא רק זהיר ומחושב יותר. למשל הוא מגלה במקרה שהבריטים מתכננים לארוב לוושינגטון בדרכו לחבור לראשמבו ושוב מציל את חייו.

סיפור שלא הצלחתי לגמרי לאמת טוען שהוא היה גם בבונים החופשיים ושבאחת הפעמים שחקר קצין בריטי הבין שהוא תחת מעקב, הוא פצח בריצה והגיע עד לישיבה של הבונים החופשיים ונכנס אליה, לא ברור מה היה שם אבל ככל הנראה גם הקצין הרודף היה מהבונים החופשיים והוא נכנס אחרי מליגאן לישיבה, מה קרה שם זה לא ברור כי מה שנפתר בבונים החופשיים, ככל הנראה גם נשאר שם.

כך אנחנו מגיעים ל-26.11.1783 יום הפינוי הבריטי מניו יורק, הכוחות האמריקאים ובראשם וושינגטון נכנסים לניו יורק. מצבו של מליגאן לא ברור, האמריקאים בעיקר רואים בו משתף פעולה עם האויב, מליגאן נתפס כלויאליסטי למרות שנחשד כמרגל. זה מסוכן, רבים מאלה שנחשדו כלויאליסטים גורשו ואף נרצחו בימי העצמאות הראשונים ומה לעשות? מליגאן שמר על תדמית של זה שמתרועע עם האויב. אז אתם יודעים מה וושינגטון עושה מיד בתום המצעד? הוא רוכב לביתו של מליגאן, מתיישב לאכול אתו ומסתגר אצלו כמה שעות טובות. מה היה שם? אין לי תיעוד, לבד מהידיעה שגם קנה בגדים, אבל וושינגטון הוכיח שאין מליגאן הוא "אחד מהחבר'ה". אגב מאז הוא גם היה לקוח קבוע של החנות של מליגאן, שאף תלתה בכניסה את השלט "המלביש הרשמי של ג'ורג' וושינגטון". 

מליגאן עשה חיל, לא הרבה אחרי המלחמה הוא נמנה, יחד עם המילטון על 19 הניו יורקים שיסדו את האגודה הראשונה נגד העבדות. הוא פרש רק בגיל 80 ומת כעבור 5 שנים, ב-4.3.1825, שלגמרי במקרה יוצא מחר לפני 193 שנים. הוא נקבר ככל הנראה בכנסיית טריניטי לא הרחק מהמילטון שהיה, עד למותו של המילטון בדו קרב מול סגן הנשיא בר, אחד מחבריו הטובים.

המילטון - האיש, לא רק מחזמר

הכל התחיל כשהבכור נתפס למחזמר המילטון, הוא שר ואני מיד שואלת אם הוא מכיר את הסיפור ההיסטורי. דווקא יחסית למחזמר, הוא די נאמן לעובדות שזה מפליא. אני לא יודעת מה אתכם, אבל היסטוריה היא סיפור שאם מספרים אותו נכון גם קל לזכור אותו או לפחות חלקים ממנו ולכן אני תמיד מתחילה סיפורים היסטוריים לילדים מנקודה שהיא מפתיעה, מסקרנת או מוזרה, אך שגם תלכוד את תשומת לבם וגם משהו ממנה יישאר. לכן, לפחות בעיניי, מחזמר היסטורי הוא דרך נפלאה להכיר את ההיסטוריה וגם לזכור אותה כך שתהפוך לחלק משמעותי גם בזיכרון. ולכן מיד מצאתי את הזמן והמקום הנכונים כדי לספר על המילטון קצת בכל פעם, בסופו של דבר זה התגלגל לסיפור הזה, שאגב גם הוא אינו סיפור מלא, כי בעצם ניתן להתעכב כמעט על כל נקודת זמן בחייו של אלכסנדר המילטון ולהפוך אותה לעבודה סמינריונית לפחות.

הוא נולד כנראה ב1755, אבל אולי ב1757 וזה לא באמת חשוב. אמו, שהיתה נשואה לאחר אבל עזבה אותו, עברה לסנט קיטס בקריביים, שם הכירה את ג'יימס המילטון בנו של בעל קרקעות סקוטי. הם עברו יחד לנוויס, מקום הולדתה, והביאו לעולם שני בנים: ג'יימס ג'וניור ואלכסנדר. חייהם המשותפים לא היו מאושרים והוא עזב אותה בתואנה שלא רצה שתואשם בביגמיה. כך או אחרת כשאלכסנדר שלנו בן 13 הוא מתייתם מאמו. בעלה הראשון מצליח לרשת אותה ורק בעזרת ידיד משפחה אלכסנדר מקבל את מעט הספרים שהשאירה אחריה. אלכסנדר מתחיל לעבוד כשוליה במשרד יבוא-יצוא והוא ואחיו, שהפך שוליית נגר, מתגוררים אצל בן דוד. לא הרבה אחרי, האחרון מתאבד.

המילטון עובר לגור אצל הסוחר סטיבנס והשמועה אומרת שהוא בכלל אביו הביולוגי (אל תשפטו וזה כנראה לא נכון). בכל מקרה הוא עובד, קורא, כותב וחולם על חיים אחרים. זה מצליח לו כשב-1772 הוא כותב מכתב לאביו על סופת ההוריקן שפקדה את האיזור והמכתב כתוב כל כך טוב שלא רק שהוא מתפרסם בעיתון המקומי, הוא גורם לקהילה להחליט לממן לו לימודים בארה"ב, כיאה וכיאות במקרה של עילוי. וכך הוא עולה לבד על ספינה ומגיע לבוסטון ומשם לניו יורק, שם יעביר את מרבית חייו.

המילטון מתחיל ללמוד בקינגס קולג', היום אוניברסיטת קולומביה. לא הרבה אחרי הוא מתחיל להתנסות בכתיבה פוליטית. כמו סטודנטים רבים אחרים, הוא התנגד ללויאליסטים אך מאידך גם התנגד לתקיפתם ואף הגן בגופו על ראש הקולג' שלו ואפשר לו לברוח בעוד הוא נואם להמון הזועם בניסיון לתת לראש הקולג' זמן מקסימלי לברוח.

לימודיו הופסקו כשהבריטים כבשו את העיר אבל אחרי מלחמת העצמאות האמריקאית הוא יחזור לסיים את לימודיו ולעבור את בחינות לשכת עורכי הדין. ומה קורה בזמן המלחמה? ובכן, הוא מתנדב למליציית ניו יורק וכחובב הספרים, הוא מתחיל ללמוד טקטיקה וליישם אותה, כך שמהר מאוד הוא מקודם. זה מביא אותו להכיר את הגנרל וושינגטון והופך לראש המטה שלו ולוקח חלק פעיל בצבא, במודיעין, בדיפלומטיה ובגיבוש מדיניות. הוא הופך לחבר טוב של המרקיז לאפאייט ויש הטוענים שנימה הומוסקסואלית עולה ממכתביהם. המליטון מתעקש לחזור לתפקיד ביצועי בשטח ומקבל את מבוקשו ויש לו חלק גדול בניצחון האמריקאי בניו יורק ועל כיבוש יורקטאון ששבר סופית את הכיבוש הבריטי בצפון. זה לא הכל, הוא גם מצליח להתסיס חיילים על ענייני משכורת וגם להתחתן ב-1780 עם אליזבת (אליזה) סקיילר בתו של הגנרל פיליפ סקיילר, אבל אי אפשר לכתוב על הכל.

כך או אחרת, ב-1782 הוא מתפטר סופית מהצבא ומסיים את לימודיו, מקבל רישיון ומתחיל לעבוד כעורך דין. לפני שאני מאבדת אתכם לטובת פרטים איזוטריים, הנה פיקנטריה חביבה: המילטון המשיך להשפיע גם היום, שנים אחרי מותו. למשל ב-1784 הוא מייסד את הבנק של ניו יורק, הבנק האמריקאי הוותיק ביותר שפעיל גם היום. ב-1791 הוא מתחיל עלון בשם ניו יורק איוונינג פוסט, היום הוא הניו יורק פוסט. אגב גם שערוריית מין נקשרה בשמו, אבל רגע , זה קרה שהיה שר אוצר ועוד לא הגענו. ב-1787 הוא נבחר לנציג מחוז ניו יורק במועצה המחוקקת.

אני שוב מקצרת - המילטון הפדרליסט ממלא תפקיד חשוב בועידת אנאפוליס ומושך לכיוון איחוד פדרלי, הוא נואם כחמש שעות ומציג תכנית ריכוזית כמעט מלוכנית לשלטון החדש אך הצעתו נדחית. אם כי חלק מהנקודות שהעלה התקבלו בסופו של דבר בשינויים קטנים. במאי 1787 מתכנסת ועידת החוקה בזכות המילטון. וושינגטון ממנה אותו לועדה על החוק והסדר ובסופה גם ממונה לוועדת הסגנון, לא עניין של סטייל אלא של ניסוח החוקה. חוץ ממנו בוועדה גם מדיסון, וויליאם סם ג'ונסון, רופוס קינג וגוברנור מוריס. 

בספטמבר 1787 המילטון חותם על החוקה, למרות הסתייגויותיו ובאוקטובר הוא מתחיל לפרסם שורה של מאמרים שהיום מכונים "הפדרליסט" (The Federalist papers), התכנון היה לכתוב כ-24 מאמרים, אך בסופו של דבר נכתבו 85 מאמרים, חלקם ע"י מדיסון וג'ון ג'יי, 51 מהם ע"י המילטון. למאמרים אלה היתה חשיבות עצומה בוויכוח על אשרור החוקה ועד היום משמשים לפירוש החוקה. דה טוקוויל אמר כי "למרות שהפדרליסט עוסק באמריקה, הוא ספר טוב שעל כל מדינאי להכיר". הפדרליסט למעשה נוצר כדי לשכנע את הציבור לתמוך בחוקה שגובשה והתוצאה היא מסמך משפטי פילוסופי מרתק שכולו איזון דמוקרטי עדין ומחושב. 

נתקדם כי זה לא ייגמר אחרת, בספטמבר 1789 הוא מתמנה לשר האוצר הראשון של ארה"ב ויישאר בתפקיד 6 שנים. מעניין להתייחס ליריבות שלו עם ג'פרסון שחוזר מפריז והופך לשר החוץ (התפקיד שהמילטון העדיף לעצמו) הראייה שלו אקדמית ובריטית-אירופאית והוא זוכה להתנגדות גדולה לרבים מצעדיו, כולל נסיונות התיעוש אבל הוא גם מקים את הבנק הלאומי, חברת המדליות ואת לשכת גביית המיסים. והנה הגיע הזמן לקיים את ההבטחה על רומן. 

ב-1791, המילטון (הנשוי, לזה בכלל לא הגענו) פוגש אישה בשם מריה ריינולדס שבעצם מפילה אותו בפח. היא מתחזה לאישה שבעלה נטש אותה ומבקשת ממנו לעזור לה ולבתה הקטנה. המילטון, יתום בעצמו ובעל חולשה ידועה ליתומים, מתפתה לעזור ומתפתה גם להכנס איתה למיטה. הוא מעביר אליה הרבה כסף. כשבעלה הנוכל נתפס הוא כמובן מספר על המילטון. המילטון מוכיח בקלות שהכספים שנתן היו פרטיים. אבל מכתבי האהבה שלו מוצאים את דרכם לתומס ג'פרסון שלא ממש אוהב את המילטון והוא מעביר אותם למו"ל מפוקפק. אבל המילטון מודה מיד בקיומו של הרומן וזוכה לאהדה, אם כי הקריירה הפוליטית שלו נפגעת והוא מתפטר אבל ממשיך בפעילותו כאיש ציבור. זה ה"סקס סקנדל" האמריקאי הראשון בארה"ב למי שסופר. אגב אשתו אליזבת, אז אם 6 ילדיו שגם בזמן הרומן עברה הפלה אחת לפחות, סולחת לו. ולראיה שנתיים אחרי נולדה בתם ה7 ו3 שנים אחריה בנם ה8 שנקרא ע"ש בנם הבכור שמת כמה חודשים לפני שנולד - פיליפ.

המילטון אז חוזר לקריירה הצבאית שלו ומשמש כרמטכ"ל בפועל במלחמה הלא רשמית מול צרפת וזאת למרות שהנשיא, עכשיו זה כבר אדמס, לא ממש אוהב אותו. ככה אנחנו מגיעים לבחירות של 1800. ושם המילטון חותר נגד המועמד של מפלגתו, הלא הוא אדמס ומסייע בניצחון של ג'פרסון על אדמס ואח"כ גם על בר. בר הופך לסגן נשיא אבל גם לנמסיס של המילטון. היריבות אדירה וב1801 פיליפ, בנו הבכור של המילטון, בן 19, שומע נאום מזלזל באביו, זה נגמר במוות ביסורים אחרי דו קרב, כמעט באותו מקום בו אביו יוכרע בדו קרב כמעט 3 שנים אחר כך. כן. ב1804 בבחירות בניו יורק, בר מחליט לרוץ והמילטון עושה כל מה שהוא יכול למען המועמד שלו - מורגן לואיס, שגם מנצח. מפה לשם בר מחליט להיעלב בגלל ידיעה בעיתון באלבני שהמילטון דיבר עליו לא יפה. בר תובע התנצלות, המילטון כותב שהוא לא יתנצל כי הוא לא זוכר. ניסיונות פיוס וכאלה אבל בסוף מחליטים על דו קרב. 

המילטון איש של כבוד אבל בטח אחרי מות בנו בייסורים דן קרב לא ממש נראה לו אופציה מגניבה, הוא גם אב טרי שוב ויש לו בית חדש, הוא כותב על זה די הרבה והוא מחליט להגיע מחוסר ברירה אבל לפספס בכוונה. עם שחר ב11 ביולי 1804 אחרי שנספרו הצעדים ונקבעו העמדות בר ירה ראשון, אם כי הכחיש זאת. המילטון אולי ירה בעודו נופל ואולי לפני, כך או אחרת הוא פגע בענף מעל ראשו של בר. המילטון פונה לביתו של חבר ושם במשך כ24 שעות נפרד ממשפחתו ומידידיו. בר מעולם לא נשפט. והמילטון? המילטון הספיק לעשות את כל זה עוד לפני שמלאו לו-50 - דמיינו.

סיפור של סולידריות אנושית ופליטים

עקרונית כל דבר יכול להתחיל במפץ הגדול, אבל אם לא שם אז נקפוץ ל-1492, עת קולומבוס מגלה את אמריקה וחושב שהיא הודו. לרוע מזלו של קולמבוס,  ולמרות שהיה למגלה הראשון של אמריקה, אמריגו וספוצ'י גם מגיע אליה, גם מבין שזה "עולם חדש" וטובע מטבע לשון וגם כותב על זה יותר שנון ולכן יודעים עליו יותר אנשים, ככה זה כשמבינים בתקשורת. בסופו של דבר, הוא מקבל את תהילתו הנצחית בכלל מצייר מפות, שלא שמע מעולם על קולמבוס ולכן נותו לאמריגו את הקרדיט ולאמריקה את שמה, השאר היסטוריה, אבל בינתיים יש לנו עולם חדש. אחרי אי אילו משלחות לברזיל, פורטוגל כובשת אותה.

ב-1534 מחלק המלך את ברזיל למחוזות. אחת הערים הראשונות היא רסיפה, ששוכנת לחוף האוקיינוס האטלנטי, באזור השפך של שני נהרות מרכזיים. אין להתפלא שהעיר משגשגת, בכל זאת  הגנה, נמל, קרקע טובה ותעשיית סוכר מתפתחת - מה עוד צריך? כמובן שבשלב הזה אי אפשר בלי זווית יהודית - אז אל רסיפה מגיעים המון אנוסים, חלקם רואים בנסיעה דרך לחזור לקיים יהדותם הרחק מהאינקוויזיציה. רק שהאינקויזיציה, כמו האינקוויזיציה, שולחת שליחים גם לשם.

אבל אז מגיעה 1630 ומשנה את מצב העניינים - ההולנדים כובשים את העיר, בעצם האזור, וליהודים ניתן חופש דת. הקהילה היהודית משגשגת ותוך 6 שנים כבר נבנה ביה"כ הראשון ב"עולם החדש", כולמר אדמות אמריקה -  ביה"כ "קהל צור ישראל".  תקופת הפריחה והשגשוג (לראייה הוקם אפילו בית עלמין יהודי) היתה קצרה כשב-1654 פורטוגל כובשת מחדש את העיר ובמסגרת הסכם הכניעה, ניתנת להולנדים, חצי מהם יהודים, תקופת ביטחון של 3 חודשים כדי להסדיר את ענייניהם ולעזוב. למעשה היהודים הורשו להישאר, אך הישארות משמעה התנצרות כפויה.

חלקם מחליטים להישאר ולהתנצר, חלקם חוזרים להולנד עם ההולנדים שחוזרים למולדת, חלקם מגיעים לקריביים (מכל המקומות) וחלקם עוזבים עם משלחת לצפון אמריקה והופכים ליהודים הראשונים שמתיישבים בעוד קולוניה הולנדית - ניו אמסטרדם, לימים ניו יורק.

למעשה כשהם מגיעים לשם המושל המקומי חושש מכמות האנשים ומהיכולת של המושבה הצעירה לקלוט אותם. הוא מציע להחריג את היהודים מהקבוצה ולאסור עליהם את להתיישב בעיר. אנשי המשלחת מסרבים להצעה ואומרים "או כולם או אף אחד" והחזית המאוחדת מכניעה את המושל והוא חוזר בו מהצעתו.

הקהילה היהודית הקטנה מתיישבת ויוצרת קהילה, אם כי בית הכנסת הראשון, שארית ישראל, ייבנה רק ב1730. לברזיל אגב לא יחזרו יהודים עד המאה ה19. הקהילה בניו יורק שמרה על מנהגיה מפורטוגל, ובמשך 4 דורות לפחות עוד שילבה פורטוגזית בתפילות, אם כי לאט לאט הן התחלפו באנגלית. היא גם השכילה להיטמע בקרב אוכלוסיית המהגרים המקומית ותרמה מהותית גם לעיר עצמה ולביסוס הקהילה.

עד למלחמת העצמאות האמריקאית הקהילה הפורטוגזית בניו יורק כבר מנתה כמה מאות ואגב רובם גם התנדבו להילחם במלחמה, כשהידועים מכולם היו האחים יעקב וסלומון (שלמה) פינטו, שהתיישבו ב1758 בניו הייבן, אבל מעורבות יהודית במלחמת העצמאות האמריקאית היא כבר סיפור אחר.

אין לדעת מה היה עולה בגורל היהודים אם אנשי המשלחת ההולנדית היו מסכימים להצעתו של מושל ניו יורק. אבל מה שברור הוא שהכל מתחיל ונגמר במידת הסולידריות האנושית.

שוב אותה הסליחה, אותן המילים - עוד יום כיפורים

כילדה, יום כיפור היה יום מופלא בעיני, קצת מוזר ושקט ושונה. אין לי זכרונות מוקדמים מיום כיפור, רק כילדה כבר בת 6 ואילך. אמא שלי הייתה מספרת שכשהייתה קטנה אומה (סבתא בגרמנית) שלי הייתה עושה קוגל (כן זה עם האיטריות והקינמון והצימוקים וכו') והילדים לא היו מפריעים להורים, בטח לא רוכבים על אופניים ואם הם היו רעבים הם היו אוכלים קוגל. אני כבת הזקונים הייתי ילדה מאוד מנומסת ועשיתי מה שאמרו לי ולכן מכיון שאצלנו צמו גם אני ניסיתי את כוחי מהיום שאני זוכרת את עצמי. וגם, אף פעם בחיים לא רכבתי על אופניים ביום כיפור. אמא אמרה שזה מנהג נוראי ובזה הנושא נסגר. כשאבא ואמא שלי עוד גרו ביחד כיפור היה יום שקט, הוא עסוק בשלו, היא קוראת וקוראת ואני מעסיקה את עצמי. היינו חילוניים ובכל זאת יום כיפור היה יום צום אם כי ללא בית כנסת וכולם סביבנו צמו.

יום כיפור הוא גם הסטירה הראשונה שלי. אין הרבה אנשים שיודעים את זה. הייתי בטח בת 7, היה ערב יום כיפור, דלת הבית שלנו היתה פתוחה ואני ישבתי על מדרגות השיש האיטלקי הלבן בכניסה עם חברות. אבא שלי ישב על אחד מכסאות הבר בכניסה לבית. שתי חברות טובות היו לי - דנה ורונית. פתאום בהתרגשות אחת מהן אמרה "קרן אבא שלך מעשן וזה אסור ביום כיפור". חשבתי על זה ואז הלכתי אליו, לא נראה לי שאמרתי משהו חצוף, בטח רק שאלתי אותו למה הוא מעשן. אבא שלי שתמיד היה איש רחב מימדים ועל כיסא הבר הגבוה עוד נראה יותר גדול, התכופף אלי והוריד לי סטירה, אני לא זוכרת את עצמי נרתעת כי שניה לפני זה אפילו לא ידעתי מה זו סטירה. וכך עם לחי כואבת ודמעות בעיקר של הפתעה וכאב ירדתי חזרה לחברות שלי. 

אצלנו ביום כיפור אפשר היה גם להדליק אור וגם להתקלח וגם לצחצח שיניים, אם כי באדיקות הייתי משתדלת שלא תיכנס לי טיפת מים לפה חלילה. אחר כך קצת הסתקרנתי לגבי בתי כנסת והיינו מציצים על תפילת נעילה. אחרי שההורים התגרשו, ימי כיפור עברו מירושליים לגבעתיים לבית של אומה שלי. ואכן זו הייתה הרעה משמעותית בתנאים. אין חברים, יש אומה ואמא והרבה משפחה מורחבת וגם כל היום מתפללים בבית הכנסת של היקים, חוץ מבקטע של הקדיש כי אסור לילדים עם הורים להיות שם, "עוד יהיה לך מספיק" אמא אמרה.

יום כיפור ראשון אחרי הצבא הייתי בניו יורק, לבד בדירה מושקעת (עם טלסקופ) קומה 30 ומשהו. אפילו בניו יורק אפשר היה להבחין שבכל זאת יש משהו מיוחד ביום הזה, המון יהודים התלבשו במיטב מחלצותיהם ונהרו לבתי הכנסת. אני נהרתי למסעדה סינית, תוהה אם כל היהודים החגיגיים האלה יודעים שאני יהודיה וכופרת. אכלתי לא כשר ונהניתי מאוד מהתחושה. אחר כך חטפתי כאב בטן מוטרף ולא הייתי בטוחה אם זו המסעדה או אלוהים. בכל מקרה לא נתתי לזה להטריד אותי ומאז ביססתי את יום הכיפורים שלי, לא צמתי יותר. אלוהים אף פעם לא היה חלק חשוב במכלול הזה אפילו כילדה ביסודי אני זוכרת שסירבתי לנשק ספר תנ"ך שנפל והסברתי שאם מנשקים את התנ"ך צריך לנשק כל ספר כשהוא נופל כי כל ספר מקודש בעיני (בחייאת, אני אפילו זוכרת איפה עמדתי בכיתה כשאמרתי את זה ואני זוכרת את הילדים שהיו שם מסתכלים עלי בזעזוע). אני גם זוכרת את המבוכה הקלה כשהייתי מנסה שלא ישימו לב ללחמניה עם החמאה והנקניק הלא כשר שקנינו אצל קרנצדורף האגדי כל יום שישי. מודה סטיתי קצת מנושא הפוסט, חוזרת - מהרגע שעזבתי את הצבא ולא הייתי יותר בבית של אמא שלי סגרתי את הדלת על צום כיפור ועל אלוהים. 

לא קל ביום כיפור במיוחד להיות בישראל ולא להאמין באלוהים ולא לצום ולא לבקש סליחה, אם כי עם השנים זה נעשה קל יותר. ברור שאני אוהבת את יום כיפור בישראל, זה יום מצודד ובבוקר בבוקר יש שקט כזה אמיתי שאין אף פעם פה. אצלנו יש אוכל בבית, לילדים אנחנו נותנים זמן מסך ונותנים להם לרכב על אופניים. בהתחלה היו בי הירהורים אם אני רוצה לתת להם קצת מהאוירה שהיתה אצלנו כשהייתי קטנה. אני חושבת שאפילו הכנתי קוגל במיוחד לכיפור. אבל אז הבנתי שלא. אנחנו מדברים על מסורת וכבוד, מסבירים על החג, אבל חשוב יותר מהכל מבחינתי הוא למלא בתוכן שאני מאמינה בו, אנחנו מאמינים בו - "תהיה אדם כי אין אלוהים ואין בפני מי לתת דין וחשבון חוץ מאשר לעצמך ואין יום מיוחד בו אתה נותן דין וחשבון כל יום הוא יום לבחינת מעשיך ולשיפור עצמי. אין "חטאנו לפניך, רחם עלינו" - יש טעיתי ואני אתקן. יש אחריות אישית שלא נתונה בידי רחמי שמיים. שום שער לא נפתח, שום דין לזכות או לחובה.

לכן גם קשה לי עם בקשת הסליחה הקולקטיבית, הזיכוך האישי הזה במשלוח בקשת סליחה כלל עולמית שהיא רק מהפה לחוץ ואין זה שום דבר חוץ ממסורת או חשש קל מההוא ששוכן למעלה. אל תבינו לא נכון למילים יש כוח עצום וסליחה היא בין הגדולות שבהן. אין לי בעיה לבקש סליחה, אני פשוט עושה את זה עם כל טעות שאני עושה ולא מחכה ליום מיוחד בשביל זה. עזבו אותי מאלוהים וכפרות וסליחות, תנו לי להיות אדם - לטעות ולתקן, להצטער ולסלוח ובעיקר לאהוב. כי ביננו סליחה, ולא משנה באיזה יום היא נאמרת, לא שווה כלום אם לא באמת התכוונו אליה והתכווננו אליה וכיילנו מחדש ולמדנו והתחלנו תיקון. תיקון אישי, לא קולקטיבי ובטח לא אלוהי. בינינו לא ראיתי את אלוהים מתקן אף פעם. חוץ מזה מה זה שווה כל הסליחות האלה אם לא עשינו כלום כדי לתקן את העוול - האם ביקשנו סליחה מהפלסטיני שעצרנו סתם? האם ביקשנו סליחה מהיולדת במחסום? האם ביקשנו סליחה מהאם השכולה? האם ביקשנו סליחה מהעובד הזר שמנקה את המדרגות ואנו עוברים לידו כאילו היה צל? האם ביקשנו סליחה מהעם הסורי שצריך גאולה? זו רשימה חלקית במיוחד והתשובה לכולן, באופן קולקטיבי כמובן, היא לא. ביקשנו סליחה מאלוהים. כנראה שזו הסיבה שמרוב סליחות שום דבר לא משתנה. הוא גם לא ישתנה עד שלא נבין שזה לא בידי שמיים. זה ביד אדם.