חופש - מתוך דברים שאיחלתי לעצמי עוד לפני יומולדת 41

אני פועלת היום בספירה לאחור - אני מודה וזה משעשע אותי. אני מחכה למחר כי קבעתי זמן לעצמי. עצרתי את היומנים של כולם, טוב ה"כולם" זה רק בשביל הדרמה - זה לא באמת נכון, וקבעתי סוף שבוע עם עצמי. גם זה קצת מסולף, כי זה לא שלמחר יש איזו משמעות, כלומר זה שבועיים לפני יומולדת 41, אבל זה היה הזמן היחיד במלון היחיד שהצלחתי למצוא בתאריך שגם יכולתי לקחת בהחלטה כל כך קצרת טווח ויש שיוסיפו מיידית. 

ההבנה שמה שאני באמת צריכה זה זמן עם עצמי היתה תוצאה של רגע בוננות קלאסי. זה לא עוד נעליים או עוד שמלה, זה שקט. הדבר היחיד שאני ממש, אבל ממש צריכה. 12 שנים (אני יכולה להוסיף חודשים, שבועות, ימים ושעות, ולצחוק שאני לא סופרת, אבל 12 זה די דרמטי) שלא לקחתי רגע אמיתי לעצמי, שלא היה שאול בצורה כזו או אחרת. בעצם היו שני לילות באמסטרדם בלי הילדים לפני כשנתיים, זהו - בחישוב שעות ביחד מול שעות לבד זה יוצא בממוצע שעה אחת פנויה על כל 60 שעות, אבל זה לא שבאובססיביות ישבתי וחישבתי את זה כרגע - מה פתאום?!

מהרגע שהבנתי, התחלתי לרוץ עם התוכנית, שזה גם לרוץ וגם תוכנית - שני דברים שאני מכוונת אליהם ברמת ה- DNA. קבעתי עובדות בשטח, שזה אומר העליתי בחשש את הנושא מול הבנזוג. סגרתי עניינים (ותודה לאמא שהצליחה למצוא את הסוכנת היחידה שמצאה לי מלון בהתראה כל כך קצרה) ורק אחרי שהכל היה גמור העליתי את זה בפני הילדים כעובדה מוגמרת - "אמא לוקחת הפסקה קצרה" שזה לומר - הנה אבא, בשישי עוד שבוע הוא תופס פה פיקוד ל- 36 שעות. יש לכם שבוע להפנים. תודה. זו הודעת מערכת. אין טעם להשיב.

אני לא יודעת אם זה פרי חינוך מתקדם, נחרצות שלי, הבנה מודעת של הילדים שאני באמת צריכה את זה, שילוב של הכל, או סתם הלם, אבל התוכנית לגמרי כבר זזה ומחר אני כבר לגמרי עם עצמי. לגמרי, באופן מוחלט ובלתי ניתן לערעור. 

להגיד שזה לא מטריד את הילדים קצת? אני לא אשקר, כל פעם שהם פתאום אומרים "תהני ביום שישי, אמא" זה מרגיש כאילו הם התכוונו לומר משהו אחר אבל גילו שיקול דעת, או שמא זה יצר הישרדות בסיסי. אני בטוחה שזה יעבור להם נפלא, זו בכלל לא השאלה (ותכל'ס זה המקום שלי לומר - בסוף השבוע הזה אותי זה לא מעניין, אבל אני לא אומרת דברים סתם), אחרת לא הייתי עושה את זה. 

זה בכלל לא דרמטי, זה לגמרי נחוץ ואני אוהבת לקרוא לזה השקט שלי ולדמיין שכבר בחורף אני יוצאת לבדי לבירה אירופית קרה. כן, נעשיתי קצת גרגרנית עוד לפני שבכלל התחלתי, אז מה?! מותר אישה לקוות.

מי שטרח כל השבוע, ובכן, היה יעיל

האנרגיה עוזת לי את הגוף (אילוסטרציה)

היום ה-6 לנסיעתו של הבנזוג, שבוע ראשון של עבודה, עוד לילה של כיבוש מיטתי צפוי לי הלילה, בנדיט על כל כרית. תכל'ס עבר יותר טוב ממה שחשבתי, זה כנראה אמור לשמח אותי אבל שבוע שלם של אנרגיות אין קץ, הביאו אותי רצוצה לשבת הזו ואז הגיע החום וכמו כל מערכת הפועלת במרחב הפיזיקלי, זה רוקן לי את כל האנרגיה מהמצברים. עם כל שניה שהיום מתקדם והחום קצת משתחרר, אני מצליחה להביא את עצמי למצב קצת יותר ממפונצ'ר. יש לקוות שהמאמץ ישתלם ואצליח בסופו של דבר קצת לכתוב.

כל כך הרבה פוסטים פיספסתי השבוע, המון נושאים שרצו להיכתב, או לפחות להתארגן חיצונית ממני למילים הגיוניות ולא הצלחתי למצוא את הזמן. כל יום נגמר במחשבה שבלילה אכתוב קצת וכל לילה נגמר או בכתיבה לעבודה החדשה או בהתמוטטות במיטה עם הילדים. שבוע שלם של התעסקות במילים, המון כתיבה ולא זאת שרציתי שתהיה, מוזר לכתוב לאחרים. ועכשיו, סוף סוף מול המסך הלבן האהוב, אני מוצאת את עצמי עם רעיונות שמתחרים על הרגע להיכתב. לברור אותם זו משימה לא פשוטה.

שלא תגידו שלא השווצתי

בכלל הבטחתי פוסט לפורים והיה לי ברור שאכתוב כי היו הכנות ותחפושות ומשלוחי מנות ומסיבת חינוך ביתי, וגם כי זה חג מלא שמחה (למרות ששכחנו לשם מה התכנסנו: יהודים שניתנה להם האפשרות לנקום והרגו ככל הנראה יותר מ- 75,000 איש. אבל, היי, לפחות לא עסקו בביזה [ייאייי]). במסגרת הפקת הלקחים משנה שעברה, בה התחלתי רק 3 שבועות לפני החג עם כל הנושא הזה של תחפושות, השנה הרגשתי שאני מספיק מוכנה ולקחתי מקדם ביטחון של שבוע. קצת שחצני, אבל כנראה שעד שלא חוטפים את המכה בדמות ילד עגום שהתחפושת שלו לא מוכנה, גישת ה"לי זה לא יקרה" מככבת. תוסיפו לזה שלרוב אחד מהזאטוטים, אם לא יותר, משנה את דעתו שוב ושוב בעניין התחפושת והנה לכם תירוץ מושלם לדחיינות מוצדקת.

אבל עכשיו, כשכבר שבת והשמש שוקעת ומסיבות הפורים כבר חלפו עברו להן, למי יש כוח לכתוב לכם על תחפושת פרעה שתפרתי בימים ובלילות בחוט זהב משל הייתי גמד באגדת ילדים? על הנחש שריקעתי במיוחד לכובעו? על תוספות לשיער וגלגולן של צמות לליה סקייווקר? או הניסיון לייצר חגורה מדוייקת שתהיה כמו של ליה בסרט? או חגורת החבל שהכאיבה למותנו הדקה והרגישה של לוק סקייווקר?או המגפיים שהצלחתי לאלתר וירדו 5 דקות לתוף המסיבה? אבל מה זה חשוב היה להם כיף, לפחות ביום שלישי - מסיבת החינוך הביתי שהיו בה בערך 30 משפחות והמון ילדים (כן, דברו איתי עוד על בידוד חברתי, עאלק).

פורים נגמר בערך בשעה שחזרנו הביתה והסרנו איפור ותחפושות, אבל מי ידע אז שזה הסוף? אחה"צ הבכור הרגיש רע, זה נגמר בסשן הקאות. כלומר לא, זה נגמר בזה שקירצפתי את האסלה, אבל מי סופר? יום למחרת הוא עדיין הרגיש רע, אז למרות שכל התחפושות כובסו, הן נותרו מיותמות ולא נלבשו כי לא הלכנו לתחרות שחמט פורימית. אבל מכיון שלהרגיש רע זה לא נחמד לבד, במפגן אחווה נדיר ולא משמח הצטרף קטינא לחגיגת הוירוס בטן ואני כבר לא ידעתי אם אני מרגישה רע או שזה פסיכוסומטי. אבל למי היה זמן להגג בזה כשיש גם עבודה? והיתה ומסתבר שזה קצת הציף אותי. מה שכן הבכור המשיך לא להרגיש טוב אז לפחות בחמישי נחסך ממני לנסוע לכיוון מרכז העיר, להחנות רחוק, לצעוד ברחובות עם טרומבון כדי להוריד את הבכור בקונצרט רחוב ואז לחזור הביתה ולא הרבה אחרי שוב לצאת שוב לקח אותו. אז ככה נגמר פורים בקול ענות חלושה, קרצופים והרבה חיבוקים ופינוקים.

אדירים, כבר חמש פיסקאות אני כותבת על משהו שבכלל ויתרתי על לכתוב עליו... איזה חוסר יעילות. מה שמביא אותי להסתכל קדימה על השבוע הקרוב (והוא כבר במרחק של שעות ספורות). עכשיו כשאני כבר מבינה את העבודה, אני יודעת שאני חייבת ללמוד לשלב אותה טוב יותר עם אורח חיי. זה שהילדים היו חולים איפשר לי לעבוד יותר, אבל אני חייבת לעצמי לעבוד לא יותר ממה שקבעתי. חבר אמר לי ובצדק שגם בעודף יעילות צריך לטפל. ולמרות שבעיני יעילות היא מאמץ משתלם שמשלב התמקדות במטרה, אסטרטגיה ואי אילו כישורים תלויי עניין, עדיין השבוע אני מתכוונת לטפל בזה. בגדר אוטומציה משפרת יעילות, לפעמים אני תוהה אם אני מבינה שתכל'ס אני לא שורה של קוד. 

בכל מקרה כנראה שהייתי צריכה לאוורר, שבוע שלם שמרבית השיחות שלי מתקיימות בקבוצה בה אני מכפילה את ממוצע הגילאים (כשהם יחד ממוצע הגילאים הוא 8.333, איתי ההמוצע קופץ ל- 16.25) ולמרות שרציתי לכתוב על חינוך ביתי או אולי קצת על פוליטיקה (ולא, אני לא אלך להפגנה הערב, זה למעלה מכוחותיי), כנראה שלפעמים קצת לכתוב על הבנאלי, זה בדיוק מה שצריך כדי לפרוק את היומיום שלפעמים הוא קצת זקוק לפרספקטיבה. היה שבוע טוב. 

להשחיל איזו עז. זה השם של הפוסט

התחלתי עבודה חדשה היום.

התחלתי עבודה חדשה אבל זה לא שהפסקתי לעבוד, לפני כ-9 שנים חדלתי מלהתפרנס אבל זה לא שאין לי עבודה. יש לי כל כך הרבה עבודה שהיא באמת לא נגמרת, אין רגע אחד בלי העבודה שלי ואני מאוד מרוצה אגב, אל תקראו את השורות האחרונות בקול של מתלוננת. אז אולי בעצם רק הוספתי עבודה היום. הפעם עבודה שמפרנסת.

היום הזה כולו בסימן מאוד מוזר.
מעט שעות שינה היו לו ללילה האחרון, אם אפשר לקרוא לו לילה.
בבוקר קמתי עם הבנזוג ובלילה עכשיו אני יושבת לבד
יום של עבודה במקביל כשארבעה ערוצי קשב שונים פתוחים כל הזמן (עבודה, ילדים, בנזוג, בית, פורים, לימודים, חוגים, כתיבה, קריאה, עריכה, בישולים, כביסות ואין סוף דברים על הדרך). 
יום שאמור היה להתיש אך בסך הכל השאיר אותי בהרגשה שכל האופרציה הזו ממש יכולה לעבוד.

זה לא שאין צרימות, למשל לכם בערך בשעה ארבע ועשרים, אצלכם אולי הכל היה סטנדרטי (ואני באמת מקווה בשבילכם שהיה למעלה מזה), אבל אני בדיוק נכנסתי למסמך שהייתי צריכה לסיים ובבית התרגשה סערה על חומוס שהגיע עם (לא עלינו) גרגירים (!) ולכי תעדכני מסמך אקסל כשהילד שלך שכל כך רצה חומוס קיבל חומוס בתוספת גרגרים ואת בכלל תוך רבע שעה צריכה שוב לאסוף ילדה מהקונסרבטוריון. 

אבל בדיוק כמו שלמדתי לתקתק את הכל אפילו טוב יותר כשהבנזוג לא נמצא בארץ, ככה תיפקדתי היום. אפשר היה לחשוב שרק הייתי צריכה להשחיל לסדר היום שלי עוד איזו עז כדי להרגיש כמה הרבה עוד אפשר להספיק. ימים כאלה גורמים לי לחשוש שיותר מהכל אני פשוט יעילה וזה בהחלט לא מה שאני רוצה להיות בעיקר. לפעמים עוברת בי המחשבה שזה סוג של התמכרות (שלום, אני קרן ואני מכורה ליעילות), שאני מאתגרת את עצמי רק כדי לראות עד כמה עוד אפשר ואיך אפשר לעשות את זה יותר טוב. וזה מפליא כי דווקא ברגעים כאלה אני הרבה פחות לחוצה ותכל'ס המשפט הזה צריך להדאיג אותי במקום לחייך. 

יעילות ואתגרים. שתי מילות המפתח בהגדרה הקיומית שלי. לא יכולה לדמיין את עצמי בלעדיהן ולא מבינה איך זה מתחבר עם הקרן שאני עכשיו שהיא סבלנית (אני חושבת), זה הרבה יותר מסתדר עם הקרן שהייתי פעם, לפני שהפכתי הורה. ואני לא באמת יכולה לנהל דיון אם זה טוב או לא, אני יכולה לפרט את הפלוסים והמינוסים, אבל אני לא באמת יכולה להימלט מהשריטה הזאת. היא ממש שם, אני רק יכולה להיות קשובה ולנסות להבין לפני שאני עוברת את הגבול שלי. כי היכן עובר הגבול זה הדבר שהכי חשוב לדעת, העצירה לפני שמגיעים לקצה היא בסופו של דבר מה שמוביל אותנו רחוק יותר. 

אז היה מן יום של אתגר רודף אתגר - הבנזוג טס? לילדים יש אינסוף פעילויות? צריך לעשות זמני לימוד? צריך לבשל? צריך להכין משלוחי מנות? אז יאללה בואו נוסיף גם כמה שעות עבודה בשכר ונראה אם אפשר גם לשטוף את בית (אפשר), אז לנקות את הכלוב של התוכית (אפשר), אז להכין שלושה סוגי ארוחת ערב (אפשר), אז לכתוב אחרי חצות קצת בבלוג... טוב זה כבר צריך, זה עוזר לסדר מחשבות. 

קצת חששתי לקראת היום הזה, אבל פרק הזמן הקצר הזה שבין להחליט להוסיף עבודה בשכר ועד התחלת העבודה היה כל כך מהיר שלא ממש הותיר לי זמן לחשוב. השבת הזו שהיתה כל כך עמוסה (ומצויינת) שלא היה לי זמן לפתח באמת פחדים לנוכח גודל הצעד הזה שעשיתי. גם לא היה לי ממש זמן באמצע היום הזה לעצור ולחשוב. ואז נגמר היום, והבנזוג יצא לטיסה והילדים (סופסוף) הלכו לישון והתיישבתי לחשוב.

לא ידעתי איך יהיה היום הזה, ידעתי שזו נקודת ציון חשובה, אבל הוא היה כל כך מלא וגדוש שלא היה לי זמן לעצור ולחשוב. זה לא שחשבתי שאני לא מסוגלת, החשש היה מתוצר של החיבור של כל זה ביחד. אבל עברתי את היום הזה, ודי טוב אפילו, והדברים לקחו לי יותר זמן בעבודה בשכר, אבל כבר התחלתי לחשוב על איך אני מייעלת אותם. יש לי עוד מה ללמוד, ועוד יהיו ימים קשים יותר של ניסיון לג'נגל בין דברים שמעט מתנגשים, אבל היום הראשון הזה, שהוא כל כך חשוב עבר ממש טוב ויש לי ממה להיות מרוצה ויש עוד דברים שבהם אשתפר. ועכשיו הכי הייתי רוצה להציע לבנזוג ללכת לישון, אבל הוא עובר בערך מעליי כרגע ואין לי אלא להניח שאם הוא היה כאן הוא כבר היה סוחב אותי למקום שראוי שאהיה בו - המיטה. 

אז אין ברירה אלא לעשות את הדבר הבוגר וללכת לישון. סליחה שהצפתי אתכם, זה היה יום די מציף הייתי אומרת ותכל'ס אני לא רואה איך מחר יהיה אחרת

הזדעזעות פנימית

היום אני יודעת הרבה יותר על זעזוע מוח, שאלו אותי למה. ובכן, מה לא ברור? כי יש חשש כזה שאולי זה מה שיש לי. תשאלו איך הגעתי לזה? ברור שאני ארצה לספר לכם, אני רק מחפשת תירוץ כידוע לדבר על עצמי. אז זה לא סוד שלא הרגשתי טוב כמה ימים, רק שביום שישי בערב הלכתי להתקלח (אני מבטיחה לכם שזה לא מקרה מבודד), ירידה מהירה בלחץ הדם (פאוזה של פולניה - וגם ככה יש לי לחץ דם נמוך) הבהירה לי שכדאי שאצא. מה שאומר שבכל זאת היה כאן שיקול דעת (די לקטרג). התיישבתי וקראתי לבכור שיקרא לאבא וכשהוא שאל למה הספקתי עוד לחשב שזה לא הזמן להסביר או להדאיג וגייסתי את הטון הכי רגוע וברור שלי כדי להוציא משפט לא אופייני כמו: "כי ביקשתי". זה עשה את שלו והבכור יצא לשליחות בלי להתפלסף יותר. עד שהבנזוג הגיע הצלחתי לצאת מהמקלחת, להתעטף במגבת ובמקום להתיישב לנסות להגיע למיטה בכל זאת (טוב, כאן כבר לא ממש הפגנתי שיקול דעת, מודה). כשהוא מצא אותי כבר הייתי מעולפת על הרצפה ומזל שהיתה מגבת מסביב לראש כי כנראה שזה ריכך את המכה.

לא רוצה לחשוב מה עבר לו בראש כשהוא ראה אותי ככה ערומה, רטובה ומחוסרת הכרה על הרצפה, אבל הבנזוג הוא מאלה שלא מאבדים עשתונות. הוא העיר אותי, שאל שאלות לבחינת הקוגניציה והעביר אותי למיטה, הראש היה כבד וכואב, אבל כאילו שזה לא מספיק רפלקס הגאג נכנס לפעולה. הספקתי לבקש שיביא דלי, הבנזוג היה ממש מהיר אבל לא מהיר מספיק. למרות שניסיתי להתאפק (זה לא הזמן לדבר על העכבות שלי, אבל במקרה הזה אני חושבת שכל בר דעת היה מנסה להתאפק) הצלחתי לגרום לנזק היקפי משמעותי בכל חדר השינה, אני בהחלט לא חושבת שהצלחתי לפספס משהו וחדר השינה שלנו גדול למדי.

הייתם מאמינים לי אם הייתי אומרת שהלכתי להתקלח אבל אודה ולא אבוש שלא העלתי את זה בכלל על דעתי ולכן מגבונים לחים היו המקסימום שיכלתי לגייס וגם זה עם עזרה. התנגבתי לאט על המיטה והתלבשתי, הבנזוג התחיל בניקיונות ולכרכר סביבי ואני קיבלתי את מנת הדרמה להרבה מאוד זמן, מזמן שלא הייתי כל כך במרכז העניינים. הילדים היו עסוקים ואנחנו לא היינו דרמטיים, אז את הסיפור הם קיבלו רק אחרי שכבר נחתי במיטה, אחרי שהצלחתי לקום, לצחצח שיניים, לשטוף פנים ולחזור למיטה. היה להם הרבה יותר קל לראות אותי, כי כבר הייתי לבושה ועם מעט צבע בפנים, אבל גם הרבה יותר בלתי נתפס לנסות ולהבין מה קרה.  

מוזר פתאום להיעצר בלי שום הכנה מראש, זה מאוד מפתיע ולא מתוכנן וביננו מה שהכי מטריד אותי זה שזה בכלל לא קביל להיות אמא ולהתעלף. מה זאת אומרת לאבד הכרה כשאת צריכה להיות כל הזמן שם? אל תענו, זה נאמר בציניות ובכל זאת זה גם יושב שם - להתעלף? לא במשמרת שלי. אז ברור שאני מנתחת את זה על הצד החד פעמי, מתוך כוונה מוחלטת שזה לא יקרה שוב, אבל המחשבה שזה יכול להישנות ושאז אולי אהיה לבד עם הילדים היא הרבה יותר ממדאיגה והיא בינתיים מאוד נוכחת במחשבות ולמרות שהוכרה כ"מחשבה נון-גראטה" היא עדיין שם. 

סביר להניח שכל אדם לוקח את הבריאות שלו כמובן מאליו, ותמיד אנחנו לומדים להעריך את מה שיש אחרי איזשהו משבר ותמיד מתישהו יש משבר. אני בטח לא יוצאת מן הכלל ולדבר בקלישאות כל אחד יכול. אבל השבר הגופני הזה, עירער קצת משהו בתוכי. נקודת המוצא שלי היא שאני חזקה ויכולה הכל, תחושת התסכול וחוסר האונים של שישי בערב היו חדשים לי ועימתו אותי עם מחשבות שלא טוב לי איתן. אז ברור שהמחשבה השלטת היא להפיק לקחים, לנוח, להתחזק ולעקוב אחרי איתותי הגוף, אבל המחשבות האחרות הן שמנקרות בתודעה משל היו עורב על הכביש. מנסות לערער את הביטחון ומעוררות חרדה עמומה שיושבת טוב טוב על תפקידי כאם.

זה לא עניין של רציונאליזציה, את זה אני יודעת לעשות מצוין, זה כנראה חלק מתופעות לוואי אחרי נקודות שבר. אז אולי החשד לזעזוע מוח יצר אצלי זעזוע אחר, איזושהי הזדעזעות פנימית. מן זרקור להגברת תחושת האחריות הזו שמהותה להיות הורה. את ההבנה שכחלק מהדאגה לילדים, אני מוכרחה גם לדאוג לעצמי ולשים לב. מסתבר שכשאתה הורה, אתה חייב לדאוג לעצמך כחלק מהמטלה הזו של לגונן על הילדים. זה לא שלא ידעתי את זה קודם, זה רק מחדד את הנושא. וכמו כל דבר זה יושב על הלב עד שאתה גומר לעבד אותו, במקרה הטוב זה נשאר במסגרת הפקת לקחים ובמקרה הרע זה מתפוגג עד ששוב קורה משהו שמזכיר. 

הבנזוג

אולי זה בגלל שאוטוטו אנחנו חוגגים 14 שנות נישואים וכמעט 17 שנה ביחד, אולי זה בגלל שהוא לרוב לא ממש מקבל פינה בבלוג הזה ואולי זה בכלל משהו אחר. אני לא יודעת, אבל היום אני כותבת על הבנזוג. זה היה או לכתוב עליו, או לכתוב על זה שבכל מערכות החדשות בארץ מחפשים את הפינה הישראלית למצב בני הערובה בבית הקפה בסידני (יש לי לינדט במגירה), או לכתוב על החלטתה של עדינה בר שלום לשבת מבחוץ ולא לתפוס את אור הזרקורים (אבל זו לא הזווית שלי), או לכתוב על היועצים של הרצוג (שאין לי אלא להסיק שהם קוראים את הפוסטים שלי ולכן משווקים אותו כהרצוג, עכשיו אני מחכה לשיעורי פיתוח קול), או על נתניהו בדרך לרומא (אבו-מאזן אשם ויש לי בחירות על הראש). אם כן, זוגיות, אהבה ובנזוג איט איז.

בכלל הכרנו בצבא, כמו כל סיפור טוב זה מתחיל שהוא ראה אותי ואמר לחבר שאיתי הוא יתחתן, ניסיתי לברר אם הוא שפשוט אמר את זה על כל אחת ובסוף זה הצליח (כי סטטיסטית זה עובד) אבל נעניתי במבט של בוז. בהתחלה לא יצאה מזה זוגיות, כאן הסיפור כבר קצת שונה ותלוי בזוית של המספר/ת - אני טוענת שהתחלתי איתו, הוא טוען שהוא התחיל איתי, כך או אחרת זוגיות לא יצאה מזה אבל יצאה מזה ידידות ממש טובה. כל כך טובה שהוא נשמע אומר שלעולם לא אהיה אם ילדיו - הא, הא - קח שלושה כולל חינוך ביתי כעונש על פליטות פה מיותרות - שנאמר - שמעתי, ביטלתי, השוויתי והעליתי. 

אני יודעת, אבל לא אספר לכם, איך בסופו של דבר יצאה מזה זוגיות. אבל מהרגע שהיא פרצה לה, שוב לא ביליתי לילה אחד לבד (למעט נסיעות לחו"ל מטעם העבודה). 17 שנים עברו מאז וזה כבר די היסטוריה, שהולכת ונכתבת בכל יום. אם לסכם במשפט אחד, מתקתק להחריד, לא עשיתי צעד טוב מזה בחיים (כן, חמותי היקרה, צדקת - עשיתי עסקה מצויינת). אולי כי מהרגע הראשון הכל היה פתוח וגלוי לעין, אולי כי היכרנו כל כך טוב, אולי כי הוא אהב אותי כמו שאני - בלי איפור, בלי הצגות, הכל כולל הכל. אולי בעיקר כי הוא מעולם לא ניסה לשנות, או להפוך אותי לחצי. אולי בגלל שאנחנו משתלבים כל כך טוב, דומים ושונים. ובתוך כל זה, מאז שהוא איתי, אני אדם הרבה יותר טוב. גם עם הרבה פחות עכבות - רק שזה על זה גם לא אספר לכם, זה שהוא מקבל את זה לא אומר שגם אתם צריכים.

מצחיק אבל דווקא בתוך הזוגיות, למדתי לקבל ולאהוב את עצמי ולעבוד על עצמי בכל יום מחדש. אולי זה איזושהי עבודת בתת מודע, לנסות ולהיות ראויה באמת לסיבה שבגללה אני קמה כל יום בחיוך. זוגיות זה לא דבר קל, צריך לעבוד על זה כל הזמן. אני חושבת, אם הבנתי נכון, שזוגיות זה לא לנסות לשנות את האדם שאיתך ולעצב אותו לצרכיך. זוגיות זה לקבל את האדם שמולך ולאהוב אותו עוד קצת בזכות הפגמים הקטנים שיכולים לעלות על העצבים ולדגדג איפה שמעצבן. דברים שהיקשו על הקשר מבחינתי לפני 17 שנה, הם דברים שהיום במידה רבה אני שמחה עליהם ואוהבת אותם. אם הוא לא היה חרד לפרטיות שלנו, סביר להניח שהייתי כותבת יותר, אבל לזרוק 17 שנים על פיטפוט יתר יהיה ממש חבל. נכון, הוא רגיל, אבל למה למתוח את החבל?

מדהים שהוא בכל זאת רצה להתחתן, אחרי שאפילו את הצעת הנישואים שלו הצלחתי לקלקל ובלי הרבה סטייל. כשאני חושבת על זה, בכל מערכת זוגית שהיתה לי תמיד הייתי עסוקה בלשמור זכרונות, מלקטת עוד ועוד דברים ושומרת בקופסאות. דווקא מהקשר הזה שברור שהוא המשמעותי ביותר בחיי, אני לא אוספת מזכרות, את רוב הדברים אני מנפה, אולי זה כדי לתת עוד מקום לכל מה שיבוא ואולי אני עסוקה בלארוג את פיסות החיים המשותפות שבונות מדי יום את הזוגיות, האהבה, המשפחתיות, את מה שאנחנו. ביחד. 

לפני 14 שנים, התעוררנו בבוקר הזה בבית מלון חביב במינכן, התארגנו, התיישבנו לארוחת בוקר אפופת ריחות של נקניקים. אני שונאת ארוחות בוקר, לא אכפת לי לי שיגידו שזו הארוחה החשובה ביותר ביום. לרוב כל מה שאני צריכה זה קפה ועוד אחד ועוד אחד, אבל ארוחות הבוקר בגרמניה מאז ומתמיד עשו לי את זה. התיישבתי מול הבנזוג ולפניי צלחת אדירת מימדים מלאה בנקניקים, נקניקיות וביצים וחיסלתי את כולה. אחד הדברים שאהבתי מהרגע הראשון זה המבט השמח שלו כשאני יושבת מולו ואוכלת כאילו אין מחר. אף פעם לא הייתי מהנשים שיקחו סלט. אדרבא, שיכללתי את השנאה לסלט ודיאט קולה לכלל שלמות כאשר פיתחתי בגיל צעיר מאוד אלרגיה לעלים ירוקים ומצאתי את הפרצוף המושלם של אני נהנית מהחיים כי חסה זה לא זה. יש מצב שהאלרגיה לחסה היתה קלף מנצח - איפה עוד הוא היה מוצא אישה שפיתחה את השנאה לחסה לאידיאולוגיה?

אחר כך יצאנו יחד, אני והבנזוג לעיריה. שנינו לבד, להירשם לנישואים. ירד שלג, אני התרוצצתי בצעדי ריקוד מאושרים, הוא הלך בחיוך ומבט מודאג, כי בטח הניח שעוד רגע אני אחליק בחינניות על הארץ, בכל זאת יודע צדיק. אחר כך הגיעו 3 ימים רווי אלכוהול ואוכל וכל שאר הדברים שבונים זכרונות מאושרים. השאר זה כבר היסטוריה, כן, כן, כבר אמרתי - ביחד. כלומר אני כותבת, והוא עושה הכל כדי לתת לי גם את זה. זוגיות - הוא בשלו, אני בשלי וביחד כל אחד עושה את שלו על הצד הטוב ביותר. כן זה נשמע קצת קוצי פוצי, לא אכפת לי. תכל'ס. 

סוף שבוע מקוצר ונטול ילדים

למעשה כבר 11 שנים, חודש ו- 23 ימים שלא היה לבנזוג ולי לילה בבית שלנו (ולא משנה איזה מהבתים) בלי ילדים, בהנחה ש- 42 שבועות של היריון לא נחשבים כי אם כן, אז כבר אפשר לעגל את זה לכמעט 12 שנים, אבל זו ספירה א-לה-בית הלל. הילדים שלנו אוהבים לישון בבית. אבל כבר דיברנו על זה שנה שעברה כשהבנזוג ואני נסענו בפעם הראשונה בלי הילדים לסופ"ש זוגי. אז ברור שהמחשבה שצפוי לנו שישי בו הילדים ילכו לישון אצל סבא וסבתא הפכה למחשבה מכוננת.

בהתחלה עוד שיחקנו ברעיון של מלון, אבל תכל'ס בשום מלון לא יהיו התנאים המושלמים שיש בבית שלנו כשהוא חף מילדים. זאת אומרת ככה זה נראה לי בהערכה מושכלת ומבלי לדעת אם זה אכן נכון. אבל מכיון שכבר הייתי בהרבה מלונות ומהם במשובחים שבהם ברחבי העולם, גם הסוויטה במלון הבוטיק הכי מגניב לא עשתה לי את זה כמו להיות בבית ולעשות מה שרוצים. כנראה שלא קשה לשמח אותי והדרישות שלי, למרות האנינות, די פשוטות. חוץ מזה אין כמו המחשבה שאין שום צורך להתקשט בבגדים או להידחק לנעלי עקב ורק לנוח בשלווה ולעשות מה שבא לך. ותכל'ס בעיקר בא לי לנוח.

לילה במלון היה מחייב גם איזו ארוחת ערב כזו מגונדרת, עם יין וכמה מנות ולחזור למלון ולהתבאס שאין עכשיו קפה של בית כי גם ההפוך הכי מגניב שיביאו לך לחדר לא יהיה עם הטעם הזה בדיוק.

לילה במלון גם אומר שאין בערב מרפסת ענקית לנשום בה קצת ולשבת בשלווה עם הקפה ולקפוץ למטבח להביא איזה משהו מתוק לנשנש.

לילה במלון אומר שבבוקר כשהוא ישן אני אתבאס שלא הבאתי את הלפטופ בעוד שבבית אני אשב לי בסלון שקט ואכתוב לעצמי בשמחה.  

לילה במלון בקיצור אוכל קש מול כל האפשרויות הגלמות בלילה בבית, בלי ילדים כמובן.


לשמחתי הילדים שיתפו פעולה, כלומר היה כאן מדרג מ"יו, איזה כיף" (מרכזית) דרך "לא ממש בא לי אבל זה נשמע נחמד ואני אשתדל לזרום עם זה" (בכור) ועד "לא" (קטינא). אבל הלא הנחרץ שוכנע במיומנות על ידי האחים שיהיה מגניב. כלומר המרכזית באמת האמינה בזה והבכור כנראה רצה להפגין בגרות וזה בסדר, אני לא מתלוננת.

צהריי יום שישי והתכונה בעיצומה, הפנימו והפיקו לקחים אבל קחו בחשבון שהיה כאן רצון עז שסוף השבוע, קצר ומקוצר ככל שיהיה, יצא לפועל:

ממתק לפני ארוחת צהריים (רשמו לפניכם - ניצול 1 של זכויות היתר שנתקבלו בשל ההסכמה לישון אצל סבא וסבתא)

טלוויזיה/מסך/DS חופשי עד לצהריים (ניצול 2 של זכויות היתר)

ארוחת הצהריים האהובה עליהם כדי שחלילה לא יפסידו אותה בסופ"ש (ניצול 3).

אריזה של כל הדברים שהם אוהבים/רוצים/צריכים and then some בחסות אמא (מבחינתם עזרתי, אני רק וידאתי שלא יחסר שום דבר מטעמים אגואיסטיים לחלוטין כמובן)

יציאה לסבא וסבתא. עקרונית מכאן ההמשך היה אמור להיות פשוט. הוא רק שותה משהו עם ההורים, חוזר הביתה ואנחנו משחזרים את החיים מפעם. זה לא ממש עבד לפי התוכניות, כן צפוי. אז הוא חשב שאני יוצאת לריצה מאוחרת ולכן ישב קצת עם ההורים שהוא לא ראה המון זמן, אני החלטתי לא לרוץ וככה הזמן הגנוב לבד קצת התאחר. אבל הוא חזר נושא עימו אלכוהול, חלה טריה, קרמבואים טריים כאלה והרבה חלב (זכרו כי מה שהופיע באיזושהי מערכה ישוב ויופיע באיזושהי מערכה). 

תשמעו, אני אוהבת את הילדים שלי בלי סוף והבחירה להיות איתם בחינוך ביתי היא מופלאה, ואחרי שביססנו את זה אני מוכרחה לציין שלהיות לילה אחד בלי הילדים זה כל כך משחרר. אם לסכם - לילה לבד בלי הילדים בבית צריך להיות מוצר צריכה בסיסי. אז כן, אני עדיין מאמינה שהרצון לישון מחוץ לבית צריך להיות שלהם, אבל הי לתרגל אותם לישון אצל סבא וסבתא זה אחד מהרעיונות הטובים. אתה יודע שזה חסר לך, אתה מתגעגע לזה, אבל עד שזה לא קורה אתה לא מבין כמה זה היה אנדרסטייטמנט. להיות אדוני הבית ולעשות מה שרוצים. בשל העובדה שהילדים שלי לפעמים צולחים את קריאת הפוסט בשלמותו, אז אני רק אקרוץ קריצה רבת משמעות ולא אכפת לי שתגידו שזה יצא סליזי. אני בת 40.

אבל סוף השבוע לא עבר נטול תקלות, בחצות וחצי (הא, סינדרלה - השוויתי והעלתי בחצי שעה) התקשר הבכור. היתה שיחה לא פשוטה. הפגנתי איפוק, תמיכה ונחרצות בו זמנית. ייתכן שאם הייתי מיומנת הייתי פותרת את זה בחמש דקות, אני מודה זה לקח לי עשרים. אבל מה ששימח אותי זה כשנגמרה השיחה ניתקתי את עצמי גם מהסיטואציה. אני בחופש, יש רק אהבה מרחוק עד למפגש המיוחל. הוא שאל אם אני כועסת, הבטחתי שלא. זה נכון, אבל הייתי רוצה שהוא ידע שבעצם זה לא ממש אתגר וברור שהוא יכול.

גם הבוקר יכול היה להיות יותר מוצלח, רק שבשבע החתול שרט אותי ונשך אותי ובשמונה וחצי השעון שלו צלצל. כן, עם סנוז. כן הוא המשיך לישון ואני התעוררתי. מי שם שעון בשבת? ובכן מסתבר שזה שהבתזוג שלו הוגיע לו בשבת שעברה שהגיע הזמו שהוא יתחיל לקום בשבת. אפשר לומר בביטחה שזה נשך אותי בישבן. שנאמר הזהר במה שאתה מבקש. 

מה שכן מזל שהוא הביא חלב (זוכרים) כי ככה לי היה בוקר של כתיבה וקריאה והמון המון קפה. שנאמר מי שהביא לזוגתו חלב בשישי יישן בשבת ויעירו אותו בסבבה אחר כך. 

בכל מקרה צהריים, עובר עלינו זמן משובח, הכל טוב, אני כותבת בהפסקות ועושה מה שאני רוצה ואף אחד לא קורא לי ואני כל הזמן מחייכת ורגוע לי נורא. אז עכשיו די ברור לי מה עוד יהיה אתגר לשנה הקרובה, לעשות עוד אתנחות כאלה בדיוק, יש לי תחושה שזה דווקא יעשה אותי אמא עוד יותר טובה.

אז תסלחו לי יש לנו עוד כמה שעות של חירות ובעוד שבנהזוג יחזור אל הצאצאים לי מחכה אחה"צ של אלכוהול ושיחת נשים עם האחיות שלי. מה אומר ומה אגיד? אה, לא פייר, זו הרמה להנחתה אצלי, כי תמיד יש לי מה לומר ומה להגיד. אבל במשפט אחד - סוף שבוע נטול ילדים זה חובה בכל בית

10 ימים - מאזן אישי קצרצר

11 לילות ו- 10 ימים בנהזוג בחו"ל, קלי קלות. התכנון היה שהכל יתקתק כרגיל.

10 ימים יכולים להישמע כנצח או כרגע חולף. הכל שאלה של ספירה. 

כי 10 ימים הם גם (רשימה בסיסית בלבד): אינסוף ספרים להקריא, מאות הודעות טקסט טראנסאטלנטיות, מינימום 100 כוסות למלא רק לקטינא, 91 ארוחות ביתיות, מינימום 60 פעמים של פיקוח צחצוח שיניים, 30 נסיעות לפחות ליעדים משתנים, מינימום 20 פעמים לעזור לקטינא להתלבש, מינימום 30 מקלחות ילדים, 10 פוסטים, 20 אימוני נגינה, זמני לימוד, זמני יצירה, 8 שיעורי קפואירה, מינימום 7 מכונות כביסה (בהנחה שהחתול לא מקיא), ואפרופו חתול גם 6 ניקיונות של חול ועוד פעמיים לתוכית, 5 ריקוני פח, לקחת לחברים, לארח חברים, מינימום 7 אסיפת שיער לקוקו, 6 שיעורי מוסיקה, 3 שיעורי בלט, 2 שיעורי שחמט, 2 סיורים, שומרי הגן, מבוכים ודרקונים, שיעור היפ-הופ, קניות ואם אפשר 3 שיעורי התעמלות שלי ומינימום 3 ריצות.

10 ימים בנהזוג בחו"ל, יכול להיות קלי קלות אבל זה תלוי גם בנתוני הפתיחה. כאן היה הפספוס הראשון כי אני בכלל עוד סחבתי כאב אוזניים בשלהי מתקפת סינוסיטיס. ובאחת אתגר פשוט הפך לאתגר למתקדמים.

מחר בנהזוג חוזר וזה הזמן לסיכומים:

הטיפול בילדים היה משביע רצון כמעט שבוע ימים, עד שקטינא התעורר בלילה ה- 9 במתקפת שיעולים נבחנית שהדבר היחיד שהביא להרגעתה היה נשימות איטיות ומרגיעות בתוך הפריזר כשאמא מהווה מגן מפני הקור. בבוקר ה- 10, בעודי מנסה להתאושש מ- 3 שעות שינה ולהפשיר את הגב תוך שיחה ערה עם מזכירת הרופאה, החלה המרכזית לחוש מחושים בגרון. קפיצה קלה לרופאה ולה יש דלקת קלילה, לו יש זיהום במערכת הנשימה. לא אשמתי, מודה, אבל בכל מקרה אני לא מחזירה את הילדים באותו מצב בו הם עברו זמנית לחזקתי הבלעדית לפני 10 לילות. עמידה ביעדים? חלקית - 49.95% (היינו שליש חולֵה ושישית חולַה), נחשב? מצד שני, אם הבריאות היא לא פקטור, אז לגמרי שיחקתי אותה עם הילדים.

החתול לא עמד ביעדים, אבל כן בציפיות, והקיא (3 פעמים, אבל רק אחת על המיטה - אז למה להתלונן?)

התוכית לא הטילה בינתיים שום ביצה - שזה בכלל לא רע, אפילו מעל המצופה. 

אבל יש נקודות בונוס - פעמיים ים, קרקס, מוזיאון, תפירה של דברים שכבר הייתי צריכה לתפור מזמן, תשלום חשבונות, וגם להתחיל להתארגן על יום ההולדת של המרכזית שיחול בשבוע הבא. אבל הכי טוב - הבית נקי. הבית לגמרי נקי. לדעתי מגיעות פה נקודות על יוזמה ונחישות, חוצמזה שהפאנלים סייעו בהפשרת הגב... 

מה שכן ברמת העמידה ביעדים אישיים - טוב פה אני מקבלת נכשל, 33.3% (ריצה אחת, שיעור אחד). אבל כן כתבתי כל לילה, או בוקר הכל כל כך מטושטש, אז אולי נסכם על עובר. 

אז מה אנחנו לומדים מכל זה? שהכי חשוב שבנהזוג יהיה כאן בשבילי, עזבו אתכם מילדים מתגעגעים, מזמן איכות עם אבא, מזמן איכות עם בנהזוג. שיבוא כבר ואפשר יהיה לחזור לעשות ספורט. (כן, בכל צחוק יש שמץ של אמת, אני יודעת)

10 ימים שהבנזוג בחו"ל מסתיימים מחר, נראה לי שבבוקר עוד נצליח לדחוף עוגה לתנור לפני שניסע לשדה התעופה (נקרא לזה שיעור בישול כמובן). נחזור, נכניס כביסה למכונה, נושיב את כולם לאכול ת'עוגה ואני אצא לריצה. מזל שהבנזוג חוזר, אני אומרת לכם... 

יום שגרתי שכזה - הכל הולך קצת הפוך, אבל סבבה, צוחקים

זה התחיל אתמול בבוקר (שבת, כן?) כשבנהזוג קם וגילה שבעצם הוא צריך לטוס כבר בשני בערב ובכלל אמור להיות בארה"ב עשרה ימים (יום החזרה אף פעם לא נחשב, אבל הפעם הוא חוזר בבוקר). זה כבר הופך את כל השבת כי פתאום זו שבת אחרונה לפני טיסה והופ! הנה הלכו לי 3 השעות השבועיות של רגע שקט לבד, שכבר נלקחו ממני בשבוע שעבר מטעמי אירוח קדחתני ויגזלו ממני גם בשבוע הבא מטעמי טיסה. לא רוצה להישמע אגואיסטית אבל אלה בדיוק הרגעים היחידים שלי לבד ועם כל אהבת הנפש לבנזוגי וילדיי, 3 שעות נטולות דאגה (חוץ מחרדות קלות כמו "הם כבר היו אמורים להיות שם, למה הם לא מודיעים?!" וזוטות שכאלה) הן שעות הכרחיות לשמירה על שלווה. כמו זו שאיפשרה לי היום לקחת בסבבה ואפילו לצחוק על כל מרק העדשים (הטעים באופן אקסרא-אורדינרי) שנשפך על רצפת המטבח והכריח אותי להזיז את המקרר חצי שעה בערך לפני שיעור אינטרוולים...

יש מצב שעכשיו סתרתי את הצורך בזמן לבד, נכון? כי אם לקחתי את זה בסבבה בשבוע השלישי ללא זמן לבד אז כנראה שאני בסדר. בטח אם לוקחים בחשבון את השוקו שהמרכזית שפכה על עצמה ועל כל פינת האוכל בבוקר ועוד אחרי שהיא התחפשה, 20 דקות לפני שמתחיל שיעור שחמט, שגם לקחתי בסבבה. כמה סבבה לי. סבבה. אבל דעו לכם שזו הנחה שגויה כי ייתכן שכל הסבבה הזה רק מעיד על רמת נפיצות רצינית ולכן כמו במקרים רבים של ספק, הרי שאין ספק שאני צריכה רגע שקט ואין ספק שזה לא יקרה ב- 11 הימים הקרובים תוסיפו לזה 17 ימים קודמים וקיבלתם 28 ימים של 24/7 אינטנסיביים להחריד ללא יכולת מילוט. עכשיו תחליטו בעצמכם אם זה שווה את זה. טוב, אז זה לא ככה, אבל הייתי שמחה אם כן. 

בכל מקרה כל היום הזה היה יום של הפוך, אולי זה עניין של פורים, לפחות עברנו אותו בחיוך. בבוקר התארגנו מהר עם תחפושות כדי להספיק לשיעור שחמט שבסוף אף אחד כמעט לא זכר להגיע אליו, אחר כך עשיתי את טעות ידועה מראש אך בלתי נמנעת והצלחתי להיכנס ולצאת ממנה בראש מורם. למרכזית היה שיעור שחמט, לבכור, לקטינא ולי היתה שעה וחצי לבזבז עם סידורים מוגדרים בקניון ההומה, הדחוס, המרעיש והמיותר להחריד. זוועת עולם. אני שונאת קניונים, אני סובלת הרבה יותר כאשר הם מלאים לכן אני חייבת תוכנית פעולה ברורה. יצאנו בלי הרבה נזקים, לפחות פחות מהצפוי. חזרנו הביתה. אימון טרומבון וריצה מטורפת להספיק לשיעור. חניה ריקה. כניסה סגורה, כניסה שניה סגורה. כנראה שאין שיעור. קטן עלינו, אבל ליתר ביטחון אנחנו בודקים גם עם המורה לקפואירה. אין שיעור. את נושא ההיפ הופ אנחנו כבר לא טורחים לברר. טוב, לא נציל את היום עם איזו פעילות מהנה של אחר הצהריים בחוץ, נמשיך יום עצל בבית. מגיע חבר.

חוצמזה לכבוד פורים התחלנו משחק גמדים וענקים, אך עוד לפני שהוא התחיל כבר סגרנו על הסדר, לא שזה מנע מהילדים לערוך הגרלה, שנאמר "לפרוטוקול". אז כל יום כל אחד מחברי המשפחה הגרעינית מכין מתנה לאחר. הרבה יצירתיות ואהבה. שפע. שעה לפני שיעור אינטרוולים נפרדנו מהחבר, בכור ומרכזית פרשו לאימוני נגינה ואני פרשתי למשחקים עם קטינא והכנת ארוחת ערב. עוף במרינדה - יש. סלט - יש, פסטה - מתבשלת, מלפפון חתוך - יש. ילדים סיימו אימון ומסדרים שולחן - יש. מחשבה מטופשת שכדאי להכניס את מרק העדשים למקרר והנה יש לנו מרק עדשים על הריצפה ומתחת למקרר. מנקים. רבע שעה לשיעור אינטרוולים. ילדים רעבים, בנזוג עדיין בדרכים. הלך שיעור האינטרוולים? לא. אופטימיות. גם נקי. אפילו מתחת למקרר. אה - צריך מקלחות. חזה עוף נזרק למחבת - קטינא חפוף ונקי. צד שני לבשר - בכור חפוף ונקי. המרכזית מתעכבת. חמש דקות לשיעור. אני עדיין אופטימית. הפסטה עוד לא מוכנה. העוף ממש עוד שניה. לא נורא נתחיל חימום ליד הכיריים ונגיע בחמש דקות איחור. אה הא כן. או שלא. והאוזן כואבת כבר מאתמול. שמן זית חמים לא ממש עוזר, אבל זה מעמעם את הקולות של הילדים. כדאי שאטפל בזה מחר, יש לי 22 שעות להבריא ולצאת לריצה (בכל זאת צריך לפצות על שיעור האינטרוולים) והבנזוג יוצא לטיסה. יום נוסף בשגרה. מחר תחרות שחמט משולבת בתחפושות והבנזוג בערב טס. אני חוזרת על עצמי? אולי בכל זאת אני צריכה עוד קצת זמן.

אני ותאוריות זן? לא נראה לי - פוסט אישי לגמרי בנושא זוגיות אחרי 9 ימים לבד

טוב עוד כמה שעות בנהזוג חוזר, אחרי 9 ימים, טיסה קצרה. הבכור מבקש שאכתוב משהו בנוסח "12 השעות האחרונות עם הילדים - אש הגיהנום" שיתכתב עם אחד הפוסטים האהובים עליו (12 השעות הראשונות התופת), מסתבר שאני צריכה לדבר איתו קצת יותר על סגנונות כתיבה ומערכת היחסים המורכבת עם הקורא. בכל מקרה, הטריק הזה, של עלמה במצוקה, לא יעבוד שוב וגם זה לא משהו שאני באמת מסוגלת להתחבר אליו. באפן עקרוני אני אדם שלא מבקש עזרה, מעולם לא ביררתי עם עצמי מה אני מרגישה כלפי בקשת עזרה, זה פשוט לא בלקסיקון, אם יש משהו לעשות אני אעשה אותו וזהו. יכול להיות שאני מפחדת לגלות שלבקש עזרה עשוי לפעול מצוין ואז עוד אתרגל ויכול להיות שאני לא רוצה לפתח ציפיות, יכולות להיות המון סיבות אבל העובדה היא שברפרטואר העשיר שלי, בקשת עזרה היא פשוט לא בלקסיקון. ייתכן שאני מפספסת פה משהו, לא פוסלת, אבל זה מה יש. 

השבוע היו לי כמה וכמה שיחות עם חברות, אימהות כמוני, רובן היו בנושא של מימוש עצמי, נשיות וזוגיות, לא משהו חדש. אני שמה לב ששיחות כאלה מתעוררות יותר כאשר בנהזוג בחו"ל. אני יודעת שלרבים זה נשמע ממש רע שאני מסתדרת מצוין כשהוא לא נמצא ולא רואה בזה קושי. ניסו לשכנע אותי שזה לא חיובי, אני מבינה למה הכוונה, אני מבינה איך זה יכול להישמע רע בעיני אנשים. אני מוצאת בזה יופי. זה מתיישב לי לגמרי עם התפיסה שזוג הוא שני בני אדם שהביחד שלהם עושה כל אחד מהם הרבה יותר טובים (טוב, אני לא יודעת מה בנהזוג שלי חושב על זה [סתם, סתם - ברור שקילקלתי אותו], אבל אני כן יודעת שזה נכון לגבי). זאת אומרת, לפחות מבחינתי,זוגיות היא שכל אחד מבני הזוג יכול לעשות הכל לבד, הוא פשוט מעדיף להיות בשניים וזה מה שעושה את זה יפה. אני לא נמצאת איתו כדי שימלא פונקציות יומיומיות שאני לא יכולה למלא, אני נמצאת איתו כי איתו אני רוצה להיות, כי עליו אני סומכת, אבל לא נסמכת, אבל שומרת על האופציה של כן למקרה הצורך. 

בקריאה, לא פמיניסטית יש שיגידו (אבל בעיני היא לגמרי כן משום שהיא פמינסטית במרחב האישי שלי ולא הציבורי למען נשים באשר הן), אני מאמינה שמה שאני עושה הוא הבחירה האולטימטיבית. בחרתי לקחת על עצמי את השהייה עם הילדים, הטיפול בבית ונספחיו (כן, גם הרכב), חינוך הילדים והאחריות על הכנתם לעתיד ופיתוח האדם האינדיבידואלי שהוא הם עצמם. בבחירה הזו גם בחרתי לכבד את הבחירה האינדיבידואלית שלי, שהיא שונה בנוף חיי (טוב עכשיו פחות כי אני כבר חזק בתוך החינוך הביתי וגיליתי עוד חברות שכאלה) והיא בוודאי שונה לחלוטין מהחיים שניהלתי טרום הפיכתי להורה. אני לא רואה במטלות הבית הנלוות (והן רבות) מפחיתות הכבוד. שוויון מתקיים מבחינתי לא כאשר כולם עושים את הכל יחד, השיטה הקיבוצית מבחינתי פשטה את הרגל, אלא כאשר כל אחד נותן את כל מה שהוא יכול להצלחת העניין. 

אני יודעת שאני יכולה לבוא בדרישות והודיע לבנהזוג על רשימת מטלות יומית אותה הוא חייב לבצע, אין לי ספק שעם הישלל חופש הבחירה ולנוכח דף מטלות ברור, בנהזוג ישתף פעולה, יחתור להגשמת יעדים ולא יצר על מר גורלו. אבל זו פשוט לא הנקודה. כן, לא פשוט לגדל ילדים בבית ולג'נגל בין חוגים, לימודים, אימונים, משחקים, ספרים, חברים, בישולים, הסעות, יצירות אומנות וסתם טיולים מרחיבי דעת, שלא להזכיר נקיונות, סידורים, טיפול ברכב, תשלום חשבונות ומגע הכרחי בלבד עם השלטונות. אבל הבחירה שלי, היא בחירה שלנו ולכל אחד יש תפקיד מאוד ברור וכשכל זה מושתת על אמון, אני לגמרי לא חושבת שנוצרת כאן בריחה, כי אם חיזוק משמעותי והפגת לחצים.

זה נשמע מוזר? אז אסביר - אם כדי לממש את הבחירה שלנו, בנהזוג נטל על עצמו את הבחירה הלא פחות קלה של להיות אחראי על הפרנסה (מושג קצת ארכאי, אני מודה), הרי שאני יוצאת מתוך נקודת הנחה שכמו שהוא בחר לאפשר לי להיות עם הילדים על הצד הטוב ביותר, אני צריכה לאפשר לו לקיים את דרישות התפקיד ומקום העבודה על הצד הטוב ביותר. [ואל תתנו לי להתחיל עד כמה הן לא שפויות, כי הבנזוג כבר עבר מזמן את השלב של קצת אימיילים בעשר בלילה והוא עובד בלי הפוגה (אולי חוץ מכמה דקות של קריאה משותפת לפני השינה) מהרגע שהוא קם (כן עוד לפני הקפה). לפעמים הוא לא נוסע לעבודה רק כדי לא לבזבז זמו נסיעות יקר על נסיעות ולא כדי לבלות איתנו אלא כדי להיות מול המחשב אפילו בלי להפסיק לאוכל וזה עדיין לא מספיק]. אל תתחילו עם כמה לא בריא לעבוד כל כך הרבה, זה ברור וידוע. אבל מה שאני כן רוצה להגיד זה שבחרתי לי בנזוג תבוני, מאלה ה"שווים", הוא יודע לבד את מחיר העבודה שלו, הוא יודע שהילדים ואני רוצים לבלות איתו, הוא מבין את המחיר - אם כרגע הוא עובד זה בגלל שזה מה שהוא צריך והוא יכול לקבל ממני על הדרך פרצוף (מה שלא יעזור ואפילו יאט את העבודה) והוא יכול לקבל ממני חיוך ותמיכה. אני בוחרת באחרון. רוצה לומר שוויון מגיע כתוצאה מבחירה ולא כתוצאה מספירת מלאי שאתה עורך על מה כל אחד מביא וכמה זה שווה כי דווקא ספירת המלאי המנסה לאמוד כמה כל דבר שווה, היא זאת שיוצרת מתח ומנסה לשקלל דברים שנאמדים בדרכים שונות שאינן צריכות כיול, הן מתקיימות זו בצד זו.

אני לא חושבת שהגישה שלי לחיים מתאימה לכל אחד, גם לא כותבת מדריכי חיים שמנסים לשפר את החיים (גם לא צורכת כאלה). אני גם לא מנסה לשכנע, אבל אני כן מרגישה שפעמים אני צריכה להצטדק לגביה וזה מטריד אותי. ההשקפות שלי לגבי מימוש העצמי הן כנראה שונות, המחשבות שלי בנוגע לזוגיות הן כנראה גם שונות. אני בעד שזוגיות תאפשר לכל אחד מהצדדים למצות את עצמו כיחיד ולא לכבול אותו אלא רק להעניק את התמיכה המירבית. החתירה לשפר את עצמך תדיר, מצליחה בזוג וכפועל יוצא מחזקת את הזוגיות. כשאני מציעה לבנהזוג שלי להאריך את החופשה בחו"ל לטובת מפגש עם חבר, אפשר לראות בזה כאילו זה על חשבוננו, על חשבון הזוגיות והמשפחה ואפשר לראות בזה פירגון לחופש, כי רק כשאתה משתדל לתת את מלוא החופש, אתה יכול להמשיך את המחוייבות בלי להפוך אותה לכבלים שאתה חש בכובדם. 

אמרו לי שהילדים לא ילמדו מזה על שוויון בין מינים, הם לגמרי מבינים וככל שהם גדלים זה ברור להם יותר. אמא היא לא עקרת בית, היא הרבה יותר מזה ובכל משפחה דברים מתנהלים אחרת ונשים וגברים יכולים לעשות מה שהם רוצים כי הם בני אדם וככאלה הם נשפטים. זה שוויון ואין שום צורך בהעדפה מתקנת ומנגנונים שכאלה.

אז לא, אני לא אכתוב עוד פוסט מסכם של תשעת ימי נסיעה, שנון ומשעשע ככל שיהיה, כי תשעת הימים האחרונים היו שגרתיים ונפלאים. אני כן אכתוב שאני מאושרת על כך שאני מפרסמת את הפוסט הזה ויוצאת לשדה התעופה כי התגעגעתי לבנהזוג ועכשיו הוא כבר אוטוטו פה. ואני לא אצטדק ולא אנסה לייפות כי זה מה שאני. ובעוד בחיים הציבוריים אני מוצאת את עצמי נאבקת, בחיים האישיים אני משתדלת להתענג על כל רגע, גם על רגעים לא פשוטים. אני מוצאת את עצמי מתאתגרת ושואפת לקום כל בוקר בחיוך וכשאני רואה עד כמה קשה לבנזוגי לקום, אני יודעת שבדיוק בגלל זה גם היום אני לא אשלח אותו עם רשימת מטלות רק עם בקשה קטנה שכרגיל יחזור הביתה בחיוך. כל אחד תורם את מה שהוא יכול, התרומה שלו היא לא בעוד כיור נקי ומבהיק אלא במה שהוא מעניק לכולנו מעצם היותו מי שהוא. ביחד אנחנו יוצרים את המשפחה שלנו ואת אורח החיים שלנו ולא משתדלים שזה יהיה מקובל על אחרים, אלא רק שזה יעבוד לנו. אם יש משהו שלמדתי לאור כל השיחות עם החברות שלי הוא שאין מה להשוות. אני גם יודעת שכשאתה מרוצה, גם אין מה לשנות אלא רק להמשיך לעבוד כדי לתת לזה להצליח יותר. אתם יודעים - דברים טובים וגו' והדברים הטובים שמתאימים לי לא בהכרח מתאימים לאחרים. וכרגיל המשנה שלי היא "למי אכפת מה חושבים אחרים? כל עוד אתה לא פוגע באף אחד תעשה טוב לעצמך, זה מקרין על אחרים". ובקריאה כמעט זנית זו, שלא מתאימה לי בכלל, אני אפתיע וגם אסיים

2014 לא משאירה הרבה מקום לאופטימיות

בחצות ו-9 דקות נכנס בנהזוג לחדר המגורים ואמר שנה טובה, 9 דקות חלפו להן לתחילת השנה ואני מסרתי אותן ל- 2013 כאילו אין בזה מהבזבוז. טוב אני לא באמת חושבת כהה, עךתם עלי, אבל הפתיעה אותי האדישות שלקיתי בה. לרוב אני מודעת לסימבוליקה של המעבר מ- 23:59 ל- 00:00 בליל ה- 31 בדצמבר. עד לפני 17 שנה (המספרים הגבוהים האלה מלחיצים) היו מסיבות משוגעות ומאז אפשר לראות את הגרף ההולך ויורד - ארוחות זוגיות, מפגשי חברים, בילוי משותף בסלון, רביצה. השנה, הרמתי מבט ואז הרמתי את עצמי ממצבי המצונף על הספה. כמה דקות אחרי זה היינו עסוקים בלסדר את הבית וללכת לישון. עוד שנה. הביקורת על התנהלות כזו היא לגמרי תלויית אופי, אפשר להתייחס לזה כאל אות לאדישות, להזדקנות, לעייפות, למיזנטרופיות, אבל את מי זה מעניין? זה מה שהיה, מעכשיו יש שנה שלמה להחליט סוף השנה תהיה אדישה או חגיגית ובכל מקרה מבטיחה לא להתעסק בזה.  

אתמול, היום האחרון של 2013, היה יום מלא וגדוש עם נסיעה ארוכה לאמא שלי וממנה לאגמון החולה - שעות ארוכות בתוך רכב, שעות בטבע, המון שמחה ואהבה ומקום לקיטורים והוצאת קיטור, עם התבוננות במקומות, בעלי חיים ואנשים, סקרנות והרבה הנאה ורעש (גם של העגורים הפרטיים שלי וגם של העוף המדהים הזה). הדבר היחיד שהיה חסר ליום מושלם היה בנהזוג, אבל מישהו צריך לממן את זה לא? אני מניחה שאם הייתי ממסכמי השנים, ברמה האישית זה גם פחות או יותר מה שהייתי מסכמת - עוד שנה בדיוק כזו ואפילו יותר טובה אבל עם יותר פנאי לבנהזוג. אני לא ממש אוהבת לסכם, אני גם לא מחכה לנקודות ציון כדי לשנות או להעריך מחדש, בבועה הפרטית טוב לי וברמה הפוליטית קיים חשש אמיתי שניסיון לסכם את השנה יהיה או קצר ומדכא או ארוך, טרחני ומדכא והניסיון לראות אלומות אור מנצנצות ואפטימיות הוא לא ממש הקטע שלי. לא היה קל בישראל ב- 2013 ו- 2014 לא צפויה להיות טובה יותר.

בלי להיות נביאה או משוררת - יהיו התנחלויות? יהיו וירבו ויפרצו. יהיו בנט ולפיד ונתניהו בממשלת הזחוחים? יהיו. שלא לדבר על זה שלא יהיה הסכם, גם לא יהיה פרטנר, לא יהיה יותר טוב ויהיו עוד גזרות כלכליות, בעיית הפליטים תישאר, מעמדנו הבינלאומי יתדרדר, שערוריות מין חדשות יתפוצצו, המשטרה תמשיך להפגין את חוסר יכולתה להתמודד עם הפשע המאורגן אבל גם אם עוד כל כך הרבה נושאים אחרים, זכויות אדם ירמסו, יהיו כותרות על גזענות ואפליה, אולי תהיה מתיחות, בטח יהיה איזה מבצעון צבאי בקנה מידה קטן עם הרבה הרוגים אבל לא משלנו, ואנחנו נמשיך. אני לא יודעת איך 2014 תיראה אבל אני יודעת שיהיה הרבה על מה לכתוב ועוד הרבה יותר סיבות מדוע לצאת לרחובות, השאלה האמיתית היא אם יש בכלל מי שיצא. שנת 2013 חלפה לה בשקט למרות שהיו כאן המון סיבות להרעיש. 2014 לא משאירה הרבה סיבות לאופטימיות