השבוע חזרתי לרוץ לבד. החלטתי שעד שאני לא מרגישה שהגוף שלי ממש חזר לעצמו אחרי סאגת שתי ההתעלפויות, אני גם לא מתכוונת להקשות עליו. איכשהו ידעתי שההפסקה הזו ארוכה מדי מכדי שהשרירים יזכרו איך עושים את זה אבל גם ידעתי שהרף ההתחלתי שאציב לא יכול להיות נמוך. איכשהו היה לי בטחון שהגוף חייב להיות מספיק חזק. אז יצאתי בערב לריצה לבד, מוכנה להיות קשובה מצד אחד אבל גם הישגית מצד שני. החלטתי לרוץ בקצב איטי, להגיע ל8 ק"מ ריצה או שעה של ריצה. כן, זה רחוק מ- 10 ק"מ בפחות משעה (הו, ימי התהילה) אבל בואו נודה על האמת - אני בת 40 ודי משומשת ואפילו מעולפת (פעמיים).
הריצה עברה מעולה ה-8 ק"מ הסתנכרנו עם השעה, השרירים הרגישו מצוין, הריצה היתה רציפה בקצב שהכתבתי ולפעמים גם בקצב מוגבר, לא הייתי זקוקה לעידוד אישי בשום שלב, לא היה משבר, ריצה חלקה וטובה לאחת שכבר שבועות (שאפשר לספור בחודשים) לא ממש התאמנה. לא היה גבול לכמה שהייתי מרוצה. סיימתי בשחרור קל, כי כידוע קל נורא לפול לרשתו החמקמקה של אגו נפוח. וככה בנונשאלנט, ומתוך איזה נצנוץ קל של בגרות, החלטתי לעשות קצת מדרגות ולמתוח את שריר התאומים. למחרת קמתי מצוין, וזה רק אומר שאני מכינה אתכם שזה עוד מעט ישתבש, אחרת למה שאציין? רק שבערב (טוב זה הגיע מהר), ובכן - בערב, כל השרירים, גם כאלה שלא הכרתי, התחילו לכאוב. זה היה יותר ממפתיע, שזה בעצם לומר לכם שמבחינתי זה היה בלתי צפוי ובא בהפתעה גמורה ואם הייתי מקצרת - לזה לא הייתי מוכנה.
אבל גם כן הייתי מוכנה. משהו בפנים אמר לי "אמרתי לך" מעצבן, אך גם מספק ברמה כשלהי של "יא טפשה, דעי מגבלותייך". איכשהו ידעתי בתוך תוכי שזה יהיה המקרה וזה בדיוק השלב להפגין את "מה שדיברנו עליו בתחילת הקורס", שזה בשפה צה"לית לומר לפעול לפי התוכנית המקורית ואולי זה לא מה שזה אומר אבל למטרות פוסט זה זה כן ושום אינטרפטציה אחרת לא ממש חשובה. הדבר הראשון שעשיתי היה לעשות מתיחות וכמה שיותר ובכל הזדמנות וזה כולל לחתוך ירקות במטבח ולעשות פלייה וגראנד פלייה עד שהשרירים כבר רועדים מכאב (אדירים! אני לא מאמניה שסיפרתי את זה לכם. קצת מביך). בעודי מסתכלת על עצמי מהצד (אני לפעמים עושה את זה - מודה) פתאום הבנתי, שזה נניח כאילו הייתי אומרת "ואז זה היכה בי" - כל הנחישות הזו היא הרבה יותר מאופי, היא חושלה בידיו הנאמנות של המורה לבלט שלי והיא בנוכחות מתמדת בחיים שלי. אני לא רוקדת כל כך הרבה שנים אבל יש משהו בסיסי בבלט מקצועי שפשוט לא עוזב אותך.
ואני לא מדברת על אלפי הרגעים ביום אני עושה תנועות בלט, ועל הפעמים שאני ממש מתאמנת או כשאני רוקדת עם המרכזית, גם לא על החלום לחזור לרקוד בלט, ממש לרקוד, שאף פעם לא עוזב. זה הריקוד והוא תמיד יהיה שלי ואני אף פעם לא אוותר עליו, גם כשתנועות האחרונות של הברבור, שאני כל אוהבת לעשות מול המראה, כבר יהיו ביד רועדת וכנראה שלא בכוונה. יש מצב שקצת סיפרתי על עצמי עכשיו יותר ממה שהיה כדאי, נכון? לא נורא, בלוג אישי - יש לזה מחיר. אבל אני מדברת על קביעת המטרה וההגעה אליה, בפוקוס עם המבט ובידיעה שעם הרצון הגוף כבר יגיע - בכל דבר.
כשחזרתי לרוץ, והיו שם רגעים לא קלים, קבעתי לעצמי אתגר לעשות את מרוץ הלילה של תל אביב בשעה. להגיע לזה היה קשה, עזבו אתכם מהפתיח של סדרת הטליזיה תהילה, בכל רגע של משבר לא הפסקתי פשוט כי אלכס ליפשיץ (המורה האגדי שלי) מטאפורי הופיע שם ופשוט ידעתי אני צריכה לנסות עוד. 20 שנים בערך אחרי שהאיש כבר לא לימד אותי, הוא לגמרי זה שחזר לאמן אותי בריצה. ריצה, מי היה מאמין? (שאגב היה נחמד להגיד כאן שערו בנפשכם, אבל מי לעזאזל מדבר ככה?). זה לקח לי קצת זמן לקלוט את זה, אני מודה. אבל זה ממש שזור בכל פן בחיים שלי. הידיעה הזו שאם אני ארצה אני אצליח, שאם אני אתמיד ואתעקש זה יקרה. תכל'ס בחיים היו גם מקרים שזה לא קרה, אבל לא בגלל שלא ניסיתי, אלא בגלל שלא הייתי צריכה, או שהייתי צריכה ללמוד. אבל זה כבר נושא בכלל לפוסט אחר.
איכשהו על כוח ההתמד הפיזיקלי (נו, אתם יודעים, זה שאומר שכל עוד על עצם לא מופעל שום כוח הוא יתמיד במהירותו, כלומר אם הוא נייח הוא יישאר נייח ואם הוא בתנועה הוא יתמיד במהירות ובכיוון), נוסף תמיד כוח ההתמדה ה"ליפשיצי" (ע"ש המורה שלי, נו, אלכס ליפשיץ - תעקבו). משהו פנימי שמושך להאמין שאני יכולה להפוך משהו טוב ליותר טוב. אני לא בטוחה שאני מצליחה להסביר את זה, איזושהי אמונה בסיסית ביכולת וברצון. שעות רבות של אימונים מיוזעים, באצבעות רגליים מדממות ובחיוך חינני כשהגוף נמתח בגמישות שאין מילים גמישות דין להסבירה, והוא עדיין דורש יותר ומצליח להוציא את זה ממך. ואיך לקפוץ יותר גבוה? להרגיש מתוחה על חבל! ואיך להמשיך ברצף פירואטים? מבט קבוע! ואיך להמשיך לרקוד ולחייך כשהאצבעות כבר לגמרי קרועות? מה זאת אומרת? את לא מרגישה כלום חוץ מכמה טוב לך לרקוד! כי זה הדבר שאת הכי אוהבת. תפסיקי לעבוד מהשרירים, תעבדי מהלב והמוח - הגוף יגיע!
זאת דרך מחשבה, זאת גם הדרך של הגוף ושניהם לא מאבדים את זה אף פעם. המופע אף פעם לא נגמר והוא נעשה בחיוך ובהמון אהבה ובכל מה שיש בך ואת חזקה ויכולה הכל. ובכל חלק של הריקוד יהיה הרגע הזה של שיא האתגר וגם אותו את תוכלי כי את לא תעצרי, יש לך את כל הכלים לעשות אותו. זה ככה תמיד. זה היה על הPVC או על רצפת העץ, זה היה על הבמה וזה תמיד בכל שלב של החיים. אפילו בלידות זה היה הבנזוג וגם אלכס ליפשיץ שליוו אותי. זה ברגעים הלא קלים של החיים, הוא שב ומזכיר לי את הכוח שיש ברצון וברוח האנושית. הוא מזכיר לי שבלט הוא לא רק ריקוד הוא גם דרך חיים. לעיתים בלהקה, לעיתים לגמרי לבד באור הזרקורים, ותמיד זה הרגע שנדרש לחייך מבפנים, גם כשהכי קשה. ולא תמיד זה מצליח, אבל זה עניין של השקעה ואמונה, לא בכוח עליון, בכוח פנימי.
כנראה שאם היה לי מורה לכל החיים, והיו כאלה שהשפיעו מאוד, עדיין האיש שהכי השפיע עליי זה האיש הזה. אני לנצח אהיה אסירת תודה לו. הוא עדיין מגלה לי דברים שחבויים בתוכי, דורש ממני תמיד לדרוש מעצמי יותר,אבל לדעת את הגבולות שלי. אבל הוא גם שם כשאני שוכחת אותם. והשבוע כששכחתי אותם, הוא גרם לי לי לא להפסיק. לקום בחיוך מכיסא למרות שהשרירים מכווצים, להמשיך להתאמן, לצאת לעוד ריצה, לעלול ולרדת במדרגות ולא להפסיק לזוז. זה מחייך אותי לדעת שבתוכי מסתובב לו אלכס ליפשיץ אחד, יש בזה ביטחון, כמו למצוא תמיד את כוכב הצפון.
