פחדים

הורות היא דבר נפלא ומתגמל אך גם אתגר גדול שמכיל קשיים רבים, חלקם צפויים חלקם בלתי צפויים. לא חידשתי לכם דבר, אני יודעת. אחד הדברים שהכי קשה לי איתם הם הפחדים של הילדים, זה לא אובייקטיבי. גם את זה אני יודעת. יש ילדים עם פחדים "רגילים" - פחדים מבעלי חיים, ממפלצות, מדברים מתחת למיטה, מבלונים, מרעשים, מברקים ורעמים. לאף אחד מהילדים שלי לא היו פחדים כאלה ואם היו פחדים זמניים הם עברו מהר וללא דרמות. אולי זה בגלל אורח החיים שלנו - לינה משותפת, הנקה למיטיבי לכת (פשוט כי באמת עד שהם נגמלו הם היטיבו ללכת), חינוך ביתי וכו' - הם אף פעם לא היו לבד, תמיד היתה להם תשומת לב מלאה, בכל בעיה היה להם גיבוי מלא ואם היה צורך הרי שגם תיווך. פחדים שצצו, היו לחלוטין שוליים ולא הפריעו לחייהם. למשל, היתה תקופה קצרה שקטינא לא היה מוכן ללכת לשום חדר בבית לבד, זה היה הכי דרמטי וזה עבר מהר, אם כי בכל פעם שנקראתי ללכת איתו לשירותים או לחדר המשחקים, הייתי נושאת תפילה קטנה שזה כבר ייגמר - מודה. זה עבר ודי מהר.

יש לנו לרוב המון כוח מול מרבית הפחדים האלה, אנחנו מודעים לקיומם הטבעי, יש גם אינספור פתרונות ורוב הפחדים אינם כאלה המצריכים עזרת מומחים או מנוסים. הפחדים האלה לרוב טבעיים לנו כי אנחנו עברנו כאלה ואנחנו מסוגלים להתמודד איתם. יש כמובן הורים עם יותר סבלנות לפחדים האלה, יש כאלה עם פחות. אבל מרבית ההורים יודעים שהפחדים האלה הם חלק טבעי מהילדות ולכן גם ההתמודדות איתם כהורים היא לרוב טבעית. ברור שלכל אחד מאיתנו יש את הדוגמא של ההורה שלא יודע להתמודד איתם או מבטל אותם, אבל רוב ההורים מתמודד איתם ויודע לתת לילדים שלו את הכלים לעבור את הפחדים האלה באופן טבעי. אין כמעט ספרי ייעוץ להורים ללא התייחסות לנושא הזה, הוא ידוע ומוכר היטב.  

ייתכן שהקושי הכי גדול בהתמודדות עם פחדים הוא דווקא של הפחדים לפני השינה, הזמן המוכר הזה שכבר היום מאחוריכם, הילדים כבר מוכנים לשינה ואתה כבר רואה את עצמך "יורד מהמשמרת" ואז זה מתחיל. אני מקווה, אם כי אינני יודעת, שמרבית ההורים אינם פותרים את זה ב"הילד צריך ויכול להתמודד עם זה לבד", כי בעיני זה בדיוק הרגע שהילד שלך צריך אותך יותר מכל, והדרך הקלה ביותר לפתור את זה לדעתי היא פשוט להיות שם איתו. אני יודעת שלהורים רבים אין את הסבלנות לשמוע את דעתי על זה, אבל בה במידה לי אין את הסבלנות לשמוע את ההורים שמרצים לי על הצורך של הילדים להתמודד עם זה לבד ושזה מפתח עצמאות ויכולת להתגבר על דברים לבד. כנראה שלעולם לא נסכים על זה, אבל היופי הוא בכך שיש ריבוי של דיעות וכל עוד אני לא מתערבת לכם ואתם לא מתערבים לי הכל בסדר.   

אבל אלה הפחדים הקמאיים יותר, אלה שהם לא תמיד מסוגלים להגדיר שמפחידים אותי. אני זוכרת את עצמי, דווקא כילדה גדולה יחסית, גיל 6-7 כזה, מתמודדת עם פחדים שלא באמת יכולתי לספר אותם לאף אחד. במידה רבה, ואני מניחה שאני לא ייחודית בנושא הזה, חוויות הילדות שלי, לטוב ולרע, עיצבו את ההורות שלי. הניסיון שלי להיות שם תמיד עם הילדים, לרפד אותם, לתמוך, להעניק להם ביטחון והגנה לא צלח בניסיון להמנע מהם. האם הטירונית שהייתי הייתה מוכנה לפחדים הפשוטים, אבל פחות לפחדים הגדולים שניסיתי בכל מאודי לדלג מעליהם ולמרות הכל הם הגיעו. כנראה שאין מנוס מפניהם וזה לא בהכרח תלוי בנסיבות החיים, זה הרבה יותר עמוק מזה. יש כנראה דברים שעוברים ברמה הגנטית ואי אפשר לעקוף אותם. אפשר רק לנסות לתקן.

ובחיי, כשהבכור התחיל איתם זה תפס אותי בלתי מוכנה בעליל. ניסיתי רציונלית להבין איך זה יכול להיות שבעוד שעשיתי כל אשר לאל ידי כדי למנוע אותם הם בכל זאת כאן. כל כך נעלבתי מזה באופן אישי, לא יכולתי בהתחלה להישיר לזה מבט. כל כך ניסיתי, להיות שם בשבילו, להבין, לנסות לעזור, להקשיב ולחפש פיתרונות. כמה גדול היה התיסכול בהבנה שלא משנה מה אני עושה, אני לא מוצאת את הפיתרון. לפעמים תהיתי אם הניסיון שלי להכיל את הפחדים האלה ולא להגביל אותם הוא מה שנותן להם מקום. לקח לי זמן להבין שהפחדים האלה לא קשורים להתנהלות שלי, שמה שצריך פה זה זמן ומערכת של כלים שאי אפשר לקבל כמתכון מאדם אחר.

אני עדיין מנסה להתמודד איתם, זה לא קל כי באופן פרדוקסלי דווקא אני שעברתי את זה לא באמת יודעת איך לפתור את זה בלי לתת לזה זמן. זמן לפעמים הוא הכלי החשוב היותר בערכת הכלים, רק כשזה פוגע בנימים החשופים שלך וזה פוגע בילד שלך זמן זה הדבר האחרון שאת רוצה לתת. אני, שיש בי סבלנות ועצבי ברזל, הרגשתי מקומטת כמו נייר קרפ ולמרות שידעתי שהילד שלי צריך אותי חזקה, נייר קרפ הוא לא בדיוק חומת הגנה. אבל כשהחיים מעניקים לך נייר קרפ, את לא יכולה להפוך את זה לברזל, את מנסה בהתחלה לעטוף אבל הוא נקרע, עד שאת לומדת לקמצ'ץ' אותו ולרפד בעזרתו. רק לרפד. אין משהו אחר, לרפד ולהתמודד ולתת לזמן לחלוף. העניין הוא שכשזה נוגע לילד שלך, את לא רוצה שזה יקח זמן, את רק רוצה שזה יפסיק, שיוקל לו, אבל כמו הרבה דברים בחיים, הוא צריך את הזמן כי רק כך הוא יוכל להתגבר ואת צריכה להבין שלא תמיד את יכולה לפתור את הכל, לפעמים את רק צריכה להיות שם ולהאמין בילד בכל מאודך, כי יש לו את כל הכלים וכל מה שהוא צריך זה זמן. את כהורה, צריכה ללמוד לתת את הזמן. סבלנות היא דבר שצריך לתרגל, בסופו של דבר היא מנצחת את הפחדים כולם.

  

בלוג הוא לגמרי מאונך

במסגרת החיפוש אחר אימאג'

הפוסט הזה התגנב על קצות האצבעות והפתיע גם אותי. זה התחיל בפוסט על האמת שבכלל לא התכנס לאישי כי הוא כל כך התארך ונדמה היה לי שהוא דורש שאכתוב פוסט אישי יותר. אז כבר יומיים אני משחקת במילים על האמת שלי, ברמה הכי אישית. גם אם לא ממש כתבתי הצלחתי בכל זאת לייצר תובנה - אחרי שנה של כתיבה הצלחתי להבין שאין סיבה לייסר את עצמי לנוכח העובדה שלאחרונה אני לא מפרסמת כל יום, כי בעצם אני לגמרי נהנית מהתהליך, הרעיון, הבחינה שלו וההתאספות שלו אלי כתיבה. העובדה שאני כבר חושבת אוטומטית בשני אופנים, גם במבט אישי וגם קצת מהצד - מנתחת, מנתקת, מנסה לבחון את התהליך באופן מעט יותר אובייקטיבי ותוך כדי מחדדת את הרעיונות, מפנימה תובנות ומקציעה את המקומות המהוקצעים פחות. מכתיבה דרך מודעות ליישום. זה דווקא נחמד.

אם כבר, אצלי, שורפים קלוריות

ביומיים האחרונים הסתדרו להן מחשבות בנושא אמת אישית והדבר שמצא חן בעיני יותר מהכל הוא ההבנה שכל יום (כמעט) אני כותבת את האמת שלי. הכתיבה היא האמת (שלי), אני כותבת כמו שאני נשמעת, חושבת, מרגישה ומאמינה, מגישה לכם אותי ללא תיבול ממסך וללא חומרים משמרים, חומרי טעם וריח. כן, יש דברים שלא אכתוב, אבל לא כחלק מניסיון להסתיר אלא מתוך רצון לא לפגוע באחרים. גם במציאות יהיו רגעים שאעדיף לשתוק, אבל בכתיבה זה קריטי יותר כיון שאני מביאה רק את עצמי, מהמקום שלי ומתוך פרשנות אישית לתוך חוויה שאחרים יכולים לראות אחרת. לא מתיימרת לתת לכם נקודת מבט של אחרים, אבל כן מגישה את זה הכי ספרותי שאני, לכן זו תמיד תהיה הגרסא המקוצרת שמקדמת רעיון מסוים. הכתיבה רק מעלה על הכתב את דעותיי הידועות, אלה שנאמרות וללא שמץ של היסוס, טוב היסוס לפעמים. לרוב לא, אני מהירה לענות. זה לא תמיד טוב. מודה.

אנך

בכל מקרה, בלוג אישי זה מעולם לא התיימר אלא להיות לגמרי סובייקטיבי, לא להציע שום דבר מלבד דעה אישית ולרוב די נחרצת. גם השם שלו (כבר הבטחתי מזמן את הסיפור) מקורו בסיפור אישי (ראו גם: פיסקה הבאה. כן זה מסוג הדברים שמצחיקים אותי), אין יותר אישי מזה, אין. ואצלי אישי תמיד מתערבב עם אמיתי, וכמה פעמים עוד אני אוכל לספר לכם על מסכות ומה טבעי בעיני? (קוראים חדשים: ע"ע פוסטים אחרים נניח זה) לכן נורא מצחיקים אותי אנשים שאומרים לי שאני לא מציגה נקודת מבט מאוזנת. מי מצפה מבלוג אישי להיות מאוזן?אם כבר, בלוג הוא לגמרי מאונך, כי לרוב הוא מגיע ממקום נורא אנוכי. לבד מזאת, אם יש מישהו שרוצה להאשים אותי בעוד סוג של חוסר איזון, מוטב שזה יגובה בחוות דעת מומחה.


אז לפני סיום סיפור השם וזהו ומחר אפשר לכתוב את כל מה שעוד רציתי היום (כן, יש הרבה). כשלמדתי לתואר שני באוניברסיטה, היה פרופסור אחד שהחליט להשתעשע בעתידי האקדמי, באחת מעבודותיי הוא כתב לי שעבודתי מצויינת. נוסף לזה לא היו הערות. הציון שקיבלתי היה 85. לא שזה לא ציון טוב בעיני היום, אבל אז מבחינתי זה היה משול לנכשל. כשעירערתי הסביר המרצה שחירותו האקדמית מאפשרת לו להוריד לי נקודות גם ללא הסבר מניח את הדעת. אז ברור שנלחמתי בחירותו האקדמית עד שסומנתי כמרדנית אך אהודה בכל המחלקה, אבל מאז היה משהו בשילוב הזה חירות אקדמית שהצית בי הרבה אנרגיה, קצת כמו סדין אדום לשור זועם מאוד. משום מה כשפתחתי את הבלוג פתאום היה ברור שזה השם, אבל לא חירות אקדמית, כי תכל'ס - אני אגיע לדוקטוראט מחדש רק עוד הרבה שנים אם בכלל - ולכן הצלחתי למצוא שם שידרוך על יבלות, אבל בקטנה.


בכל מקרה לילה ומאוחר ואם אני אכתוב עוד מילה אחת כבר ישתפך מפה הפוסט של מחר. אז מחר

עצמאות וילדות

כשהייתי אם צעירה ועוד לא חשבתי על חינוך ביתי אבל בחרתי להישאר עם הבכור בבית, כבר מגיל שנה שלו בערך התחילו לדבר איתי על עצמאות. לא ממש הבנתי מה רוצים ממני, הורים שילדם הפעוט היה כבר מגיל 3 חודשים בפעוטון הסבירו לי שחשוב שילד יפתח עצמאות. לא ממש הצלחתי להבין מה לעזאזל הם רוצים ממני. איזו עצמאות אמור לפתח פעוט פצפון? אחר כך התחלתי להבין שזה עוד קטע ישראלי שלעולם לא אצליח להבין. שמתוך איזושהי קונספציה מאוד מוטעית, אנחנו במידה רבה שוללים מילדינו את הילדות שלהם. זה טוב ויפה לשאוף שהילד יפתח עצמאות, אבל זה בהחלט לא משהו שצריך להיות לפעול למענו מגיל 3 חודשים. כן, זה צריך להיות בתודעה, כן צריך לדעת לשחרר, כן צריך לתת להם עצמאות, אבל ילד גדל להיות עצמאי באופן טבעי, לא צריך לזרז את זה, זה משהו שהוא רוצה בעצמו ואנחנו יכולים לפתח בהדרגה.

נתקלתי בזה בכל דבר - "מה את עדיין מרדימה אותם? הם לא יירדמו לבד..." ובכן - המשכתי להרדים אותם במשך המון זמן, כן עד שהם כבר היו ממש גדולים (ולא, אני לא מתכוונת לגיל שלוש, קטינא בן 4.5 ואני עדיין מרדימה אותו). לא כי הם לא יכלו לישון לבד, ברור שהם יכלו, אלא כי ילד אוהב לישון עם ההורים שלו ולהרגיש בטוח ומוקף באהבה גם בזמן הזה שבו הוא נרדם. ומה אתם יודעים? כשהם גדלו יותר ודיברנו על זה הם קיבלו את זה בטבעיות והלכו לישון לבד. זה לא עניין של עצמאות, זה עניין של בגרות וילד עושה דברים בקצב שלו. ברור שכהורה אתה רוצה את הזמן שלך ולשלוח אותם למיטות זה אחלה ולעומת זאת לשכב לידם במיטה ולייחל שהם יירדמו מרגיש כמו בזבוז זמן. אבל למה שרבים קוראים בזבוז זמן, אני קוראת הורות, כי הורות היא כל הזמן. והזמן הזה יכול להיות אחלה זמן גם להעניק לילד וגם לעצמך זמן שקט של מחשבות. אבל לא בא לידי ביטוי רק שם: "מה את עדיין מניקה?" או "מה את עדיין משחקת איתם משחקי דימיון?" כן ובכיף והילדים הם אלה ששיחררו אותי, אולי עוד לפני שביקשתי בעצמי את השחרור. אבל לרוב, המבוגרים הסתכלו עלי בעין עקומה כאילו אני אחת כזו שלא יודעת לשחרר. איכשהו זה לא שיכנע אותי מעולם. אפשר לפטור אותי במרדנות יתר או בהורות מוגזמת, אבל אני לא בטוחה שזה העניין.

אולי העניין הוא בזה שאנחנו רוצים שההורות שלנו תהיה כמה שיותר נוחה, שהילדים ישתלבו בחיים שלנו כמו שהם היו לפני שהיו לנו ילדים, אבל זה לא עובד ככה. אני רואה את זה גם היום כשהילדים יותר גדולים. אל תבינו לא נכון, אני מאמינה בלתת להם חירות ולא להשגיח עליהם מבוקר עד ערב. זה בסדר לתת לילדים להיות בגינה בלי שכל הזמן נסתכל מקרוב על מה שקורה, זה נפלא לתת להם זמן בבית לבד, כשהם גדלים לתת להם לעשות אמבטיה ולשחק במים בלי שנפריע, הדוגמאות רבות והנקודה הובנה. אבל לפעמים אנחנו רוצים לזרז עניינים ולא ממש שמים לב שהעצמאות שאנו נותנים היא במקום הלא נכון וזה שזה נכון לנו לא עושה את זה נכון לילד. למשל - להשאיר אותם בבית ימים שלמים כשיש חופש כי הם גדולים. זה אולי מאוד נוח ואנחנו בטוחים שהילד כבר בשל, אבל זה לא בסדר כי להיות לבד, לגמרי לבד שעות על שעות, זה לא קל וזה בטח לא משהו שהילד רוצה. הוא לא רוצה להיות לבד יום שלם, הוא מחפש חברה וקרבה וזה שיש לו ספרים, משחקים, מחשב, טלפון וטלוויזיה ואוכל במקרר זה לא ממש מספיק כי כל אלה הם לא חברה. ואז אנחנו חוזרים הביתה וכועסים עליהם שהם לא הכינו את השיעורים. מה המסר שאנחנו נותנים להם? בנושא כזה גדול כמו להישאר בבית לבד אנחנו לגמרי מגמישים את התנאים ואז אנחנו יושבים להם על הורידים בגלל דבר פעוט כמו שיעורים? לא הייתם איתו כל כך הרבה שעות ואז ברגע שאתם מגיעים מה שאתם עושים זה להקטין את הילד שנתתם לו להישאר לבד כי הוא כזה גדול. 

השקרים הקטנים שאנחנו מוכרים לעצמנו כדי להרגיש טוב עם עצמנו לא ממש בונים את הילדים, הם משקיטים אצלנו את יסורי המצפון שלא היו צריכים להישאר מושתקים. לפעמים זה מרגיש כאילו יש לנו אג'נדה מאוד ברורה לגבי גידול ילדים, אבל דווקא את הגורם השני החשוב ביותר - את הילדים עצמם אנחנו משאירים באיזשהו שטח הפקר והם מנסים לעמוד בציפיות שלנו, גם כשאלה לא מותאמות לגיל שלהם וסליחה שאני אומרת את זה להגיד שכשאתם הייתם ילדים ככה נהגו ההורים שלכם לא עושה את זה נכון. פעם ילדים גם עבדו במכרות ובמפעלים וזה שהם מסוגלים לא אומר שחייבים. ומה שמוכיח שזה לא השיקול הנכון זה דווקא החיכוכים שמתרחשים אחרי שאתם חוזרים ואם זה לא חיכוכים זה לחץ ואם זה לא לחץ זה סתם עצבים. אני חושבת שכהורים היום אנחנו נעים בתוך המון מעגלים סותרים, זה הופך את ההורות שלנו למאוד מסובכת ולא קלה ועל זה הילדים שלנו לפעמים משלמים מחיר שהוא גבוה מדי. 

זה הביא אותי לחשוב שאולי הרצון שלנו שהילדים יהיו עצמאיים זה יותר בשבילנו מאשר בשבילם ועם כל הכבוד בעיני זו לא סיבה מספיק טובה. עצמאות נבנית והיא אכן דבר נכון אבל עצמאות ניתנת בד בבד עם חופש ואי אפשר מצד אחד לפקח על כל דבר מתוך חוסר אמון ומהצד השני לתת עצמאות. בעבודה, כשעוד היו לי בוסים, לא יכולתי כשישבו לי על הוריד - אם הטלת עלי משימה אתה צריך להיות בטוח שאני יכולה למלא אותה, אחרת תן אותה למישהו אחר. עם הילדים אנחנו לא יכולים לתת אותה למישהו אחר, זה תמיד הילד הספציפי ועם זאת אנחנו מוכנים לתת לו עצמאות אך לא מקלים בפיקוח, העובדה שאנחנו לא מקלים בפיקוח היא כי אנחנו לא בטוחים ביכולת שלו למלא אותה ולכן כנראה הענקנו יותר מדי עצמאות. לא הילד אשם, אלא אנחנו ובכל זאת הילד הוא שסופג את מירב הטענות. אם נמשיך בדוגמא שנתתי זה לא עובד על ילד אם נגיד לו "נתתי לך כל כך הרבה שעות לבש של חוש לא יכולת להכין שיעורים?" או - "ככה הכנת שיעורים?" לכל ילד יש את היכולות שלו, וגם אם נראה לך שהילד "אמור" לעשות משהו בהתאם לגיל שלו זה לא בהכרח שזה נכון ואם הוא אמור לעשות והוא לא אז אולי כדאי לבחון איפה אפשר לעזור לו כי אולי העצמאות שנתנו לו היא גדולה מדי, גם אם לנו היא נראית נכונה ומתאימה. 

כמו שההורות המודרנית היא דומה אבל אחרת, גם הילדות המודרנית היא דומה אבל אחרת. וכמו שלנו אין את השבט שיכול לתמוך בהורות שלנו, לילדים שלנו את השבט שיכול לתמוך בילדות שלהם ולהעניק להם את הביחד שילדים כל כך צריכים. דווקא בעידן המודרני שילדים יכולים עוד קצת להישאר ילדים, במקום לתת להם יותר מקום, אנחנו פעמים רבות נותנים להם פחות. כן אנחנו קונים להם הרבה יותר, אבל אני לא בטוחה שכל מה שאנחנו קונים זה באמת מה שהילדים צריכים. הם צריכים יותר זמן שאנחנו נעניק להם והם יכולים לקבל את הפריבלגיה של ילדות יותר ארוכה, של יותר כיף ופחות אחריות ודווקא במקום שבו אנחנו נשים פחות דגש על הצורך שלנו בעצמאות שלהם, הם יוכלו לפתח באופן טבעי את האחריות שאנחנו כל כך רוצים שיראו. לא צריך לזרז אותם, צריך לכוון אותם. לא תמיד צריך לזרוק אותם לעומק הבריכה, לפעמים נכון יותר ללות אותם צעד צעד עד שבצורה הטבעית הם עוזבים לנו את היד וממשיכים לב ואנחנו נשארים מאחור כדי לללטף אותם במבט ולדעת שעשינו את כל מה שהם צריכים כדי לשחות לבד גם בזרם הכי חזק.

פוסט הכי אישי, אמנם מצונזר. וסליחה כי הוא נורא ארוך. ככה זה כשמהגגים ומצטנזרים

מערכות יחסים זה דבר מסובך, ולא, זה לא משנה באיזו גישה אתה נוקט - ביננו, גם מערכת היחסים שלך עם עצמך עשויה להסתבך מעל המשוער לעיתים. מבלי משים, את כל השנים הראשונות אתה מבלה בהבנת העולם על ידי היחסים שלך עם הסובב ואז אתה מגלה שכל זה היה רק הפתיח ופונה להסתכל בעיקר על עצמך. זה השלב בו הדברים נוטים קצת להסתבך. העניין הוא שזה גם שלב מאוד הורמונלי בראשיתו ולכן אתה מרגיש צורך לחלוק אותו עם עוד אנשים, שלפעמים מתאימים לך, לפעמים לא ובדרך כלל נוטים לשנות אותך בשלב שאתה עוד לא לגמרי מגובש על עצמך ועדיין שוקל את עצמך לפי תגובתם של הסובבים. לוקח זמן לגבש את עצמך וזה לגמרי אינדיבידואלי - זה לא חידוש שיש כאלה שמרגישים מגובשים בערך מהגן וכאלה שגם בגיל 50 הם עדיין חצי אפויים. מערכת יחסים זה דבר לא פשוט, מערכת היחסים שלך עם עצמך נדמית הקלה מכולן אך אני לא בטוחה שזה נכון. עם יד על הלב, נראה לי שכולנו משקרים לעצמנו הרבה יותר מסך כל השקרים ששמענו בחיים. אבל לא בענייני העצמי עסקינן, אם כי אני מודה שזה נושא מצוין לפוסט אחר. 

יש מנעד שלם של מערכות יחסים, אבל אני לא מדברת על סוגים שונים של התקשרויות שונות לנושאים מסויימים, יהיו אלה אשר יהיו. אני מדברת על מערכות יחסים שאנחנו מנהלים בתוך האינטימיות של החיים שלנו, ולא, לאו דווקא לאינטימיות מינית, אלא אלה שאנחנו מעניקים להם את החשיפה המקסימלית של מי שאנחנו. כמובן שזה אישי ופרטי, ויש כאלה שחושפים יותר וכאלה שחושפים פחות, אבל בתוך הנתון הקבוע של מה שכל אחד מאיתנו מרשה לעצמו להוציא ובאיזה סוג של מערכת יחסים מדובר. במילים אחרות אלו אותן מערכות היחסים שבהן אתה אמור להרגיש טוב עם מי שאתה ולהיות עם מינימום המסכות שאתה עוטה על עצמך. מערכות היחסים של מקסימום חשיפה ובהשאלה מעולם האבטחה - ההרשאה הגבוהה ביותר. 

בתוך מערכות היחסים הללו יש את אלה שנמצאים שם מתוקף התפקיד הרשמי שלהם בחייך (אתם יודעים - המשפחה), יש את אלה שאתה בוחר, ואת אלה שבחרו אותך ואת אלה שנסיבות החיים קרבו אתכם ואת אלה שאתה לא יודע איך הם הגיעו לכאן לעזאזל אבל אתה שמח לאללה שזה קרה. יש עוד המון קטגוריות שאפשר להכניס לכאן, חלק ממערכות היחסים יהיו קצרות, חלק ארוכות (כן, יש גם באמצע, תרגישו חופשי למלא), חלקן ימוצו וחלקן לעולם ישארו לא ממוצות. שלא לדבר על רמות ההדדיות ויחסי הגומלין.

ברגע שנכנס עוד אדם (ואז עוד אחד, ופתאום יש חתול, ואז עוד אחת ואז עוד אחד ופתאום גם יש אוגרים [כבר אין], ודג [גם כבר אין. שונאת דגים סתם באקווריום שגרתי. מאמלל. בעיקר אותי, עוד יותר מהדג. נסחפתי.] ותוכית. ראו בזה דוגמא למקרה פרטי ומוצלח) למשוואה דברים בהכרח משתנים. אני מניחה שזה טוב בעיקר כאשר אתה מגובש על עצמך, אחרת התוצאה היא לא צפויה שזה גם לא בהכרח טוב, אבל גם לא בהכרח רע. אז יש פה גם אלמנט של שני בני אדם וכבר סיכמנו שזה קשה עוד כשאתה אחד וגם אלמנט של זמן שמשנה הרבה פעמים גם את טיב מערכת היחסים. ויש את אלה שמתפתחים איתך ויש את אלה שמתפתחים אחרת לגמרי אבל הקשר שלכם שומר אתכם יחד למרות שאין שם כבר מה שישמור ובכל זאת יש שם המון. יו נואו, עניינים שבלב וכיו"ב.

אבל מערכות יחסים גוררות עימן מערכת ציפיות, לעיתים מסונכרנת ולעיתים לחלוטין לא. כאשר היא מסונכרנת או מאוזנת אין עימה שום בעיות, הבעיה מתחילה בחוסר האיזון. באופן עקרוני כאשר מתקיים חוסר איזון כזה לרוב זה מסמן את סוף מערכת היחסים, בעצם לפעמים גם התחלת טיפול. עד כאן אין בעיה. אך מה קורה עם מערכות יחסים שממשיכות למרות שחוסר האיזון יוצר רק ריחוק? מצבים כאלה קורים בעיקר אם אלה שהקשר עימם הוא בצורה כזו או אחרת מחוייב המציאות. לי היו שנים בהם דמות משמעותית בחיי ואני לא היינו בקשר, אבל אירועים משותפים יצרו מפגשים חטופים כואבים, עם סימפטומים לפני, בזמן ואחרי האירוע ולעיתים אפילו פוסט-פוסט אירוע. במשך שנים החזקתי בדיעה שצריך להילחם על האנשים שאת אוהבת ועל מערכות היחסים שאת רוצה. להיאחז בהם בשיניים ובקרעי ציפורניים ולא לאבד אותן גם לו יסרקו את בשרי במסרקות ברזל (בחיי שאלה היו הדימויים שלי אז, נפש רומנטית שהייתי). אחרי שהגישה הזו לא הוכיחה את עצמה (שזה בעצם להגיד שאחרי ששברו לי את הלב, דרכו עליו, רמסו אותו וגו' עד שפיזרו את אפרו לאסלת השירותים), נאלצתי להבין שכנראה יש לי בעיה בנהלים.

לקח לי זמן להבין שאדם שיש לו תפקיד במבנה החברתי שלימדו אותנו להאמין בו, לא חייב לשאת בתפקיד שלו. זה שהגדרת התפקיד היא כזו או אחרת לא אומרת שהאובייקט הספציפי רוצה את התפקיד ולצערי הבנתי שגם אי אפשר לחייב אותו, גם לא אם ממש, אבל ממש, רוצים. לקח לי זמן להבין שבאופן אקזיסטנציאלי משהו במערכות יחסים תמיד יש לנו בחירה והיא נטולת הקשרים חברתיים והיא כולה בריאה עצמאית של עצמך כאדם. לא רוצה, לא צריך. למדתי שלפעמים הקושי הוא דווקא בלהיות יחד והנתק שנדמה כמו הקורבן המקסימלי הוא בעצם פעמים רבות הדבר הנכון לשיפור איכות החיים. ומה שנראה בלתי נסבל ואף בלתי נתפס, מסוג הדברים שהחברה מנסה לומר לנו שאל להם להיאמר או להיחשב אפילו, יכול לפעמים להיות שינוי לחלוטין מבורך. במקרה הספציפי שלי רק הויתור הצליח ליצור הזדמנות מאוחרת ליצירת קשר מחודש.

אין אדם בעולם הזה היום שמחוייב להיות בקשר איתי - קשרי דם, קשרי חברות, קשרי נישואין, לא משנה איזה קשר ואיזה קישור - אף אחד לא חייב לי דבר. [טוב, למעט שלושת ילדיי אני מניחה, אבל יכולה לקוות שהם היו נשארים גם היום בהינתן הבחירה, אני בהחלט משתדלת בכל יום להיות ראויה לתפקיד הזה שהופקד אצלי עם לידתם, בעצם עם התעברותי אם רוצים לדקדק. ואני מבטיחה לא לפרוע שום שטר חוב עם הגיעם לבגרות וכמובן מחזיקה אצבעות שזה לא יהיה מבחן המציאות שלי (ימים יגידו. בטח גם פסיכולוג אחד או שניים).] הלאה.

אני לא רוצה להגיד בזה שמי שנכנס לאינטימיות של חיי הוא לא כזה שאני מוותרת עליו, ממש לא. להפך, אני אעשה הכל, במסגרת מגבלות אופיי כמובן, כדי להשאיר אותם לצידי. הרי בסך הכל למה להתאמץ ולהסיר את על המסכות ולהיות הכי פגיעה אם אני מתכננת לעזוב? מכאן שאם חזרנו למערכת הציפיות אזי אני מצפה מעצמי לתת את המקסימום שאני יכולה בשביל מערכת היחסים ולקוות שזה יספיק (שוב, במסגרת המגבלות האובייקטיביות, היינו אני). אבל לגבי מערכת הציפיות שלי מהצד השני? בינגו. בעיה.  

פוסט שלם כתבתי היום על אכזבה. אם הוא היה על נייר ניתן היה להבחין פה ושם בכתמים עגלגלים שהותירו משקעים מלוחים בטיבם. גנזתי אותו. פעם שניה בשבועיים שזה קורה לי. שונאת את הצנזורה העצמית הזו שנובעת מהפומביות של הכתיבה הזו והעדר האנונימיות. בעולם המקביל שלי אני לא מצנזרת. פה אני כן. סליחה. 

שנים חשבתי שאני לא מצפה ולכן אני לא מתאכזבת, אבל האמת שהתאכזבתי. רוצה לומר שיקרתי, כי התאכזבתי והמשכתי כשרציתי להפסיק. לקח לי המון זמן לבנות את מנגנון האין ציפיה ובמקרים מסויימים הוא עדיין לא עובד טוב ואני צריכה להזכיר לעצמי שאני לא מתאכזבת כשאני עמוק בתהומות האכזבה וקולטת בעצמי עד כמה זה פתאטי. אבל בתוך המנגנון הזה משהו כן קרה. בין אם במערכות רשות ובין אם במערכות חובה, אני ויתרתי על השקר. זאת אומרת, אני כבר לא מצפה מעצמי את מה שאני לא יכולה. לא מעמידה פנים שהכל בסדר, אם לא נוח לי אני ממשיכה, נפגשת כשיכולה ונותנת רק את מה שיש לתת, בלי חשבונות ובלי משא ומתן ובלי ציפיה להחזר. 

אולי זה עניין של בגרות, אולי זה שלב הכרחי בקבלה עצמית, אין לי מושג. אבל אני יודעת מי אני היום כאדם ואני באה כמו שאני בלי מסכות, מישהו קרא לי השבוע 'ילדת טבע' וזה די מצא חן בעיני למרות שאני לא ממש ילדה וזה לא הדימוי החביב עלי אבל ביננו אשת טבע באותה מידה יכול להיות אשת מערות. לא טוב. די רע בעצם. אבל זה בדיוק העניין. אין לי כוח למסכות. ועדיין אני מצנזרת את עצמי. משעשע.

אבל זה בדיוק העניין זה החלטות שהחלטתי עם עצמי, אני לא משקרת לעצמי יותר ואני לא מצפה מעצמי לעשות יותר ממה שאני יכולה ולהרגיש כמו איזו ישות נשגבת שמקריבה את עצמה. זה חוסך לי הרבה זמן, דרך אגב גם זה שאני לא מתאפרת חוסך לי המון זמן - אפרופו מסכות. מי שרוצה אותי נשאר. מי שיש לו בעיה, אני מוכנה להקשיב. אני אוהבת את מי שנמצא לידי ולכן אני בדיוק מי שאני. זה הכי פשוט שיש. בתכל'ס זה מה שיש. ומה שנחמד זה שזה מוריד המון לחצים. דברו איתי על זה פעם. 

אם קראתם עד כאן, אז עכשיו גם לנו מסתבר יש סוג של מערכת יחסים. ראו הוזהרתם, אני באה טבעי ;)

מסה קצרה על עידן של נוחות והפרעות קשב

על המון נושאים אפשר לכתוב היום (ועזבו את היכולת שלי להתפלסף על כל דבר, לא פתחתי את הנושא לבדיחות), אפילו חשבתי להעיז ולחלק את הפוסט לכמה אירועים מהימים האחרונים ולכתוב קצת (באמת, מבטיחה) על כל אחד. כי בכל זאת, בזמן בו הקדשתי את עיתות הכתיבה המועטות ממילא שלי לנושא חינוך ומשפחה (שזה, אם נודה על האמת, מה שאני עושה רוב הזמן, רק בלי לשתף), קרו אי אילו דברים בארץ, גם ללא ניסיון הפיגוע באוטובוס בבית ים. למשל יכולתי לכתוב רבות על זה שבכנסת אתמול הממשלה הפילה הצעה לתיקון חוק הביטוח הלאומי אשר יוצר אי שוויון מגדרי בטענה עיקרית של העדר תקציב אבל מנגד "הבית היהודי" ו"יש עתיד" סיכמו על ביטול הקיצוץ בתקציב הישיבות. אני לא יודעת כמה היה עולה התיקון לחוק - מודה, אבל 277 מיליון נשמע לי כמו התחלה טובה כי בתכל'ס מה יותר חשוב עוד תקציב לישיבות או מניעת אפליית נשים? כך או אחרת בחרתי שוב שלא לעסוק בנושא פוליטי היום ולו רק בגלל שהבוקר צדה עיני במקרה כתבה שעניינה אותי והיא גם מתקשרת לפוסטים הקודמים. אפילו כשהבכור ביקש לפני מספר דקות שאכתוב על משקפיו החדשים (שיגיעו ביום שישי, האופטיקאית אמרה שזה יקרה בעזרת השם, אבל לי יש תחושה ברורה שזה לא קשור) סירבתי בנימוס אבל השארתי פתח לתקווה לימים אחרים - ללמדכם אני נחושה.

כמה הייתי מכוונת שרות לו הייתי מעלה קישור לכתבה ופותרת את סקרנותכם, אך אני אעשה זאת בזמן ומקום שיתאימו לי. ראו בזה תרגיל קצר בדחיית סיפוקים, קטן כי בכל זאת עוד כמה רגעים הכל יובן, תלכו איתי. במקביל למחשבה העצובה מאוד של פגיעה במארג המשפחתי הגרעיני בעידן המודרני של עבודה תובענית מסביב לשעון, שמחייבת אותנו למצוא תחליפים בשעות העבודה שלנו ואחרי זמן בית הספר שלהם, יש עליה כללית במספר התחליפים בחיינו. בעצם כבר די מזמן פצחנו בעידן התחליפים ורק עכשיו מתעוררת לאיטה המודעות לטעות הזו. במשך שנים יצרה לנו השיטה הקפיטליסטית תחליפים ושידרוגים עד שבאופן "טבעי" הזדרזנו לזנוח את הטבעי ועברנו לתחליפים. וכן בנושא נכתבו כבר מיליוני מילים ויש הוכחות לעליה במודעות, כן יש עליה בצריכת מוצרים אורגניים ובהתנהלות בת-קיימא, אבל זה בקטנה עדיין.

פאוזה קצרה (בלוג זה נוהג לדבר בשבחי הפאוזה) לבחינת המילה השגורה הזו - תחליף. תחליף זו חלופה אפשרית אם אין להשיג, מסיבה כלשהי, את הדבר האמיתי (פירוש שלי בלבד שאינו מחייב פרשנים אחרים מגדול עד קטן). בעולם שאנחנו חיים בו התחליף הוא במידה רבה הדבר האמיתי. אל דאגה אני לא אתחיל עם חלב אם, זאת אומרת כן הנה עשיתי את זה - אזכור התחלתי ללא הרחבה למרות שהנושא קרוב ללבי,  אך לעולם לא אשכח את האמא הטרייה בטיפת חלב שניגשה אלי ואמרה לי שאני עושה עוול לילד שלי כי בתחליף חלב אם יש את כל הויטמינים אך לא בחלב שלי (לך דבר על הטעיה מכוונת). אבל אינכם צריכים שאערוך ספירת מלאי כדי להודות שיש לנו תחליפים כמעט לכל דבר, אוכל תעשייתי של "בטעם" (עוד מילה מכובסת לתחליף) ואל תשכחו את כל תחליפי האוכל שאנו קוראים להם בשם החביב - חטיפים, שכדי להסוות את הסכנה הבריאותית שבהם דחפו להם ויטמינים מלאכותיים שספק אם נספגים בגוף כמו הדבר האמיתי. ואל תתנו לי להתחיל עם הסיפורים על האימהות שאמרו לי לא להציע תפוח כי הילדה אוכלת במבה (די, כתוב על השקית שזה מלא בויטמנים...). כל כך למדנו לבסס את חיינו על תחליפים למיניהם שאם תעשו תרגיל קצר ותבדקו כמה מוצרים מעובדים יש לכם בבית מול כמה מוצרים גולמיים ההשוואה תהיה מדכאת (טוב, אולי לא של קוראי הבלוג הספציפי הזה, אבל זה תרגיל שעובד על מרבית האוכלוסיה).

אבל זה לא מתחיל ונגמר במזון, גם הרפואה במידה רבה, על כל ההתקדמות המופלאה שלה, יצרה מצב אבסורדי שבגלל אינטרסים כלכליים של יצרניות התרופות גרמה לאוכלוסיית העולם להתמכר לתרופות גם בנושאים שבהם בסך הכל שינוי מספר הרגלי חיים כאלה ואחרים היה יכול למנוע, זאת אומרת במקרים שבהם אין באמת צורך אמיתי בתרופה. דברים שכדאי היה לפתור בצורה טבעית (למשל הרגלי תזונה, פעילות גופנית), כמו למשל שומנים בדם, נמנעים על ידי תרופות, שאולי גם יוצרות תופעות לוואי שניתן לפתור על ידי תרופות ואנחנו לא צריכים סרטון של ביל קלינטון כדי לדעת את זה. כל צינון הכי קטן, שאפשר לטפל בו באופן טבעי מקבל מיד איזו תרופת "קולד" כזו גם ללילה וגם ליום. במקום לתת לגוף את שלו, אנחנו מעדיפים תחליפים כימיים שלא ממש כדאי היה מראש להכניס לגוף. אבל זה כל כך נוח והנוחות הזו בעולם הכאוטי הזה היא חשובה, הבעיה היא שכשאנחנו בוחרים בתחליפים, אנחנו מפספסים ובגדול ובעיקר אנחנו לא חושבים על המחיר העצום הזה שאנחנו נדרשים לשלם ועל הבחירה שלנו להיות תלויים בתרופות או בתחליפים במקום בעצמנו ובמה שטבעי לנו. אני לא קוראת למרד ברפואה המודרנית, אני רק אומרת שאת המקור לתחלואים שלנו אנחנו צריכים לפתור ממקום שהוא מחייב יותר ואישי יותר מנטילת תחליפים או תרופות, אלה באמת צריכים להיות האפשרות האחרונה. זה שיש לנו היום את היכולת לפתור כל כך הרבה בעיות רפואיות בלי להתאמץ, זו סיבה טובה להיות גאים, אך עדיין יש להשאיר אותן במקום שלהם, פתרון אחרון לאחר שנוסה פתרון טבעי אחר.   

ועכשיו אני סופסוף מוכנה לגשת לנושא המקורי - תרופות לטיפול בהפרעת קשב. התפרסמה היום בהארץ כתבה מהניו יורק טיימס ששואלת האם יש מגפה של הפרעות קשב או שמא זו יוזמה של יצרניות התרופות שנועדה להגדלת רווחים? הכתבה לא מחדשת דבר, היא מציינת שוב את העובדה הידועה שאחוזי הסובלים מההפרעה הם ככל הנראה קטנים משמעותית מהאחוזים בציבור שצורכים את התרופה, גם בקרב ילדים וגם בקרב מבוגרים. אינני רופאה ואין לי הכשרה כדי להעביר על זה ביקורת מקצועית. אולם לתחושתי קיומה של התרופה וזמינותה בעולם המערבי יוצרת מצב של אצבע קלה מאוד על ההדק. ילדים ומבוגרים הופכים לצרכני התרופות הללו ללא אבחון מקצועי וההשפעות של התרופות הללו, שהן חזקות מאוד ועשויות להיות מסוכנות מאוד ואף קטלניות.  יצרניות התרופות צריכות רק לזרוע את הספק הסביר שיש צורך בתרופה, את כל היתר עושים בני האדם. עברנו את נקודת התהפכות היוצרות - התרופה היא כבר לא המוצא האחרון, אלא נקודת ההתחלה - זה פשוט יותר, יעיל והרבה יותר חסכוני מפתרונות אחרים ומה שהכי יפה זה שבני האדם מוכנים לקבל את זה אז הכל מסתדר.

הפרעות קשב וריכוז קיימות, לרוב הן גם תבואנה לידי ביטוי כבר בילדות, אבל אין לי ספק שמספר הסובלים באמת מההפרעה הוא קטן ממספר המאובחנים וממספר נוטלי התרופה. אין לי ספק שהרבה מהילדים שנוטלים את התרופות הללו לא עברו אבחון שלם ולא נוסו אפשרויות אחרות בטרם קיבלו את המרשם שיעשה אותם מרוכזים יותר ואפילו ממושמעים יותר. אבל ביננו, אכן יש בעיה, אכן מורים לא מצליכים להשתלט על הכיתה, אכן ישנם הורים שלא מצליחים להתמודד עם ילדיהם - אבל אולי, רק אולי הבעיה היא לא רק הילד? זאת אומרת קיימת האפשרות שאכן לילד יש הפרעת קשב וריכוז, ייתכן שיש לו משהו אחר, אבל אובייקטיבית אנחנו מספקים להם את כל התנאים לפתח הפרעות כאלה, הרבה יותר מבעבר - הכיתות מכילות תלמידים רבים מדי, אנחנו לא מבלים איתם מספיק זמן, החומר שמועבר בכיתה משעמם, הצורה שבה נלמדים הדברים בכיתה משעממת, וזה שכמעט כל הזמן נמצאים בבית הספר כשהעולם מציע כל כך הרבה גירויים זה גם משעמם, מהצד השני - אנחנו כל הזמן מעלים להם את סף הריגושים, הם כל הזמן מול מסך בצורה כזו או אחרת והכל נעשה כל הזמן בקצב מהיר - אז פלא שכולם נדמים בעיננו לגבוליים בנושא הפרעות קשב וריכוז? בית הספר הוא מוסד שרק ההתמודדות איתו מסייעת לפתח הפרעת קשב וריכוז והוא גם הדבר הכי ארכאי בסביבה של הילדים שלכם והם נמצאים בו הכי הרבה זמן - בי זה יוצר אי נוחות די גדולה. הילדים שלנו נמצאים במוסד שבדרך כלל הוא די מדכא גם המקום עצמו (זה פחות בולט בבתי הספר היסודיים וזה בהחלט נושא שמתמודדים איתו לאחרונה) וגם מה שקורה בו, הם מחוייבים להתנהג לפי קודים מסויימים, הנושאים מוכתבים להם, כמעט אין להם בחירה בשום דבר ולרוב הנושאים לא רק שאינם קרובים לליבם הם משעממים אובייקטיבית, וזה עוד בלי לדבר על כל הרעש בכיתה וההפרעות האובייקטיביות, אפילו למי שמנסה להתרכז זה לא ממש פשוט. ואז אם ילד קצת מפריע או לא מרוכז קל להדביק לו מהר מאוד את תיוג ה"מפריען", אבל בעידן של התרופות זה כבר לא אתה מפריע, "זה יש לך בעיה ולנו יש פתרון" וגם אם הפיתרון לא בדיוק פותר את הבעיה עצמה הוא עדיין מעניק פתרון נוח הרבה יותר. 

יש לי תחושה שאולי התרגלנו פשוט לנוחות ולתת ריטלין זה פשוט נוח, גם נורא נוח לא לחשוב על זה. בגלל זה בדיוק החלטתי להעלות את זה דווקא היום על הכתב ובחיי שהשתדלתי לקצר.

שערות לבנות

הילד החולה מאתמול, עדיין עם קצת חום אבל הוא כבר מרגיש קצת יותר טוב כדי לממש את זכותו לזמן מסך. מה שהשאיר לי מעט זמן לעצמי. אני מודה שיכולתי מיד להתחיל לכתוב אך במקום זה הלכתי לאמבטיה לצבוע את שערותיי הלבנות. זה סיפור די חדש הסיפור של צביעת השיער (הסירו דאגה מליבכם חבב הטבע - אני משתמשת בצבע בלי אמוניה וידידותי לסביבה). זה מתחיל בגֵנים הספציפיים האלה שקיבלתי מאמא שלי ללא אפשרות החזרה (גם כן מתנה, וסליחה אמא, עם שיער בלונדיני בהיר כמו שלך זו באמת לא בעיה להלבין מוקדם, אבל ככה גם לא לתת לי את הבלונד, ובשוונג גם לא את העיניים הכחולות, אבל להעניק לי את השערות הלבנות? לא יפה). כבר בגיל 24 הן התחילו לבצבץ, בגיל 26 הן כבר היו כל כך שם כשהתחפשתי למכשפה לא הייתי צריכה ספריי לבן כדי להלבין קווצות של שערות כמו מכשפה שהגיחה מדימיונם הפרוע של האחים גרים. ולמרות שאולי רק בפורים היתה תכונה זו לי לעזר, עמדתי בסירובי לא לצבוע את השיער, גם לא את הפנים דרך אגב. נשאתי בגאווה את שיערי הלבן וטענתי בלהט (שלא מתאים לשערות שיבה מרובות) שצביעת השיער היא התניה חברתית מיותרת ושאסור לנו, הנשים, לכבול את עצמנו אליה. כמובן שייתרתי התניות חברתיות אחרות שאני כמובן מבצעת באדיקות כמו הורדת שיערות מהרגליים, אבל אף אחד לא העלה מולי את הטענה הפשוטה הזו כך שיכולתי להמשיך ללא הפרעה במיני הטיעונים שהבאתי להגנת שיערותיי הלבנות. כולל הטענה שטבעי זה יפה, שזה חוסך זמן וכסף, שאני מרגישה טוב עם עצמי וכן הלאה וכולי.

השנים עברו, 3 ילדים נולדו ועברתי את גיל 35. אין מה לעשות, גם אם דומה לך שאת עדיין נראית כמו תלמידת תיכון כשאת עומדת מול המראה, תמונות מוכיחות לך אחרת וכמובן גם הסביבה שלא חוסכת את שבטה. כך או אחרת עמדתי במריי בגאון. ואז בשבוע אחד חברו להם שלושה סיפורים אקראיים להביאני לצבוע את שערי. דקה ל- 37, יצאתי עם הקטנטן לגינה ואישה שהגיעה עם הנכד שלה ולא מצאה לעצמה עניין, שאלה אותי למה אני לא מדברת יותר עם הנכד שלי באנגלית, זה תפס אותי לא מוכנה. אני, שחשבתי שעורי הרענן הוא "קלף היציאה שלי מהכלא" בנושא השערות הלבנות וטענתי בתוקף "שלמרות שערי הלבן אף אחד לא יחשוב שאני בת 60 במצב מצוין", אז אני נתפסתי בטעות, או שלא, כסבתא. חייבת לומר שלא משנה כמה הסבתא ההיא הייתה חסרת טאקט, והיא הייתה, היא הרעידה את סיפי עולמי. היא קראה לי סבתא ולמרות שסבתא זה תואר נפלא, ויעידו על זה גם הפולניות שבפולניות, בגיל 36 ו- 360 ומשהו ימים זה עדיין קצת מוקדם, לפחות בעדה שלי. כמה ימים אחר כך, אבא שלי ישב מולי באי נחת והתפתל, בסוף זה יצא -  הצעה למתנה יומולדת: מעצב השיער שלו, שאולי יספר ואולי גם יצבע את השיער. כלומר, לא באיזה בלונד, הוא הרגיש שהוא מוכרח לציין, בצבע שלי רק שיסתיר את השערות הלבנות. הוא המשיך להתפתל ואף קשר לי כתרי יופי רבים רק כדי לרכך את הביקורת שלא ישמע חלילה שהוא לא מרוצה. לבד מהעובדה שהמבוכה שלו הצחיקה אותי ושום עכבה לא עצרה אותי מלהתפוצץ, אבל לשמחתו של אבי מצחוק ולא מזעם. אבא שלי גרם לי לחשוב, הרבה יותר מאמי ואחיותיי שכבר צובעות (מקווה שלא הרסתי פה איזה סוד ושלא תבוא מארה על ראשי בעקבות החשיפה וכמובן מתנצלת מראש אם אסור היה לי לספר). רצה הגורל, ובאותו שבוע פירסמה חברה בבלוג שלה פוסט על שערות לבנות. השורה התחתונה הייתה שבעוד שבגיל מסויים נשיאת שיער השיבה בגאון היא יפה ומרשימה, בגילאים צעירים יותר השיער הלבן לא מחמיא נקודה. 

אז באותו שבוע קניתי לי צבע לשיער. בנזוגי הנפלא מיד נתרם למשימה ונשא את תפקידו בצורה מעוררת כבוד והשראה. זה התחיל בתמיכה בבחירה שלי, בהודאה מרחיבת לב ששיערי הלבן לא מפריע לו ונגמר בצביעת השיער שלי במומחיות שלא הייתה מביישת מעצב שיער ניו יורקי שההמתנה אליו היא בת חודשים. צבעתי, ולצערי, בניגוד גמור לכל הדיעות שלי, אני מוכרחה לציין שהתוצאה הוכיחה לי שכנראה הייתי צריכה לעשות את זה קודם. אז נכון שאני משקרת קצת לעצמי כשאני צובעת את השיער, אבל זה משיל ממני כל כך הרבה שנים ובסופר אפילו מישהו קרא לי ילדה (!)