מה זה סבבה בפנים ובאסה בחוץ? התשובה במהופך - לארשיב םייחה

אולי באמת עלי להפסיק לרגע עם כל הפוליטיקה, כי על מה יש לכתוב היום? על עוד ניסיון ל"תג מחיר"? על החמרת מצבו האינסופית של שרון? על רני רהב (טוב, מעולם לא היתה בי סימפטיה אליו ואף פעם לא הבנתי את סוד הצלחתו של העילג צר האופקים הזה) ועל התנצלותו אחרי התבהמותו המשתלחת שבוודאי לא תוכיח את עצמה לאורך זמן? ועל כמה זה כואב לי בפן האישי שיותר לא אשתה אייס קפה של רולדין (אלא אם כן יפטרו עצמם משירותיו של הרהב)? או ההצלחה של הורדת הקמפיין סר הטעם להעלאת המודעות להשמנה? או אולי קרי out ובניה בהתנחלויות in עד הפעם הבאה? ואולי הפרשה המיסתורית שמטלטלת את צמרת המשטרה (ויפה שנמצא משהו שמצליח לטלטל אותה)? קחו את כל מה שכתבתי עד עכשיו בכל הפוסטים יחד והנה לכם הפוסט של היום. זה לא שמשהו משתנה פה בעצם, אז למה להשחית מילים אם אפשר להנות מיום השישי הזה שאמור להחזיר אלינו את החורף?

ובאמת אם נעזוב קצת את הציבורי הזה, נמצא שהדברים הרבה יותר אופטימיים והחיים ממש נפלאים. השכמתי לי הבוקר עוד טרם השמש שלחה קרניים ראשונות, נסעתי לתל אביב להיפגש עם חבר ותיק ומאמן הכושר שלו ויצאנו לריצה, רצנו לאורך הפארק ועד לנמל, היתה שמש נעימה והיה נפלא להיפגש אחרי כל כך הרבה שנים, להכיר בזמן שעבר ולהרגיש כאילו דבר לא השתנה - וסליחה שנשמעתי קצת קלישאתית ואני הראשונה להעיר בציניות בפעמים הנדירות שקלישאה ומציאות נפגשות, אבל כולנו יודעים כמה זה נעים בתכל'ס. כן, גם להעלות זכרונות (נו באמת אנשים, אנחנו מדברים פה כבר בעשורים, תנו כבוד), לצחוק בשלושה זמנים (נו, עבר-הווה-עתיד) ולהרגיש באיזשהו מקום שגם הריצה הזו למרות חד פעמיותה היתה כל כך נכונה שהרגישה כמו שגרה, כאילו כל שישי אנחנו נפגשים ככה בבוקר לפתיחה מבריאה של סוף שבוע עם מינון נכון של טבע-עיר, מאמץ-צחוק, של פנאי-סידורים (בכל זאת יום שישי ויש המון דברים להספיק, שזו כידוע מנטרה שגורה בפי), בריאות-קפאין (נו מה נרוץ עד לנמל ולא נעצור לקפה? קטן כזה, על הדרך, בלי להתעכב), דיבורים-הקשבה, לשמוח יחד על חברות חדשה-ישנה. כמה מצחיק ששובר השגרה היה כל כך טבעי. בקיצור איך אפשר לא להיות אנרגטיים?

אחרי כן היו לי תוכניות להגדיל ראש ולעבור בגבעתיים אצל הירקן וחנות הפיצוחים, אך מרכזית עם כאב גרון דרשה טיפול מסור של אמא רחמניה בדמות תה עם לימון, מאכלים רכים, אהבה, פינוקים ומשחקי וידיאו (החמישיה הפותחת להבראה מהירה במצבים לא מסכני חיים). חזרתי, התארגנתי כהלכה ופניתי אחר כבוד לערוך קניות. ועכשיו קפה, בנהזוג לצידי (כן, עדיין מחפשים לעשות רילוקיישן), תכף מטבח עם שלל המצאות לרגל סוף השבוע - אז יופי אתם יודעים ששניצלים, אבל אתם לא יודעים על תוכניות המרציפן, עוגת השמרים, האפונה הסינית שתוקפץ עם עוד אוצרות, תפוחי האדמה, בעצם רק המרק עוד נותר בגדר אניגמה ומזג האויר האביבי הזה בטח לא מסייע לנחרצות (למרות שהגילוי הנאות מחייב אותי להודות שאצלנו נהנים ממרק גם בשיאו של אוגוסט הישראלי). היו תוכניות לסטייקים אבל למי היה כוח ללכת לקצב? והרבה זמן משפחה (נו, טוב, זה תלוי בהיקף העבודה בסוף השבוע אז אין לדעת. אויש, אני והפה הגדול שלי). בכל מקרה כשאני חושבת על חיי הפרטיים מתחשק לי, פחות או יותר, לחבק את כל העולם. טוב כמעט, הרי לא בא לי לחבק את רני רהב, או מירי רגב, או בנט, אויש ואל תתנו לי להתחיל עם ליברמן. טוב לא באמת בא לי לחבק, אולי נסתפק בחיוך, כן זה יהיה יותר אמיתי. כי יש באמת המון סיבות לחייך... בטח כשמנסים להתעלם ממה שקורה בחוץ, כנראה שביום שישי הזה בא להיות קצת בת יענה ולתת לסוף השבוע הזה להחמיר את עצמו בהדרגה בעוד אני עם הראש באדמה (אויש זה מזכיר לי את דברי הפרידה המרגשים [עניין של פרשנות, אני מעריכה שעשוע טוב, אבל לא רוצה לקלקל לכם] של רונן שובל מ"אם תרצו" שפרש בשיאו [שוב, עניין של פרשנות] בעיקר הקטע של ביסוס אליטה ציונית חלופית שלא תיתן לעמנו לסגת מחפירות חייו. come on בנאדם, לפחות תהיה רהוט ואל תלהג מילות מפתח לא קשורות ושזורות באסוציאציות קלושות המתכתבות באופן עקרוני עם הניסיון לפאתוס אך מתגבשות למשהו ערטילאי ופתטי כאחד. סליחה שוב נסחפתי. תראו מה עשיתם, אמרתי שאני לא מדברת על פוליטיקה. שוין.

שיהיה סוף שבוע כמו שאתם רוצים שיהיה לכם

מטלות הבית, השמנה והמושג עקרת בית - הכל בפוסט אחד שאפילו מכניס את הבחירות

זה ברור שהיום, יום הבחירות המקומיות, היציאה להצביע היא הנושא שצריך לככב בפוסט, לא סתם מלאו דפי האינטרנט במלל וליבות האנשים בעיקר באדישות, שאותה, בעיני, יש לנער ביעילות של חייל גרמני לפני מסדר מפקד. בקלות אני כותבת עכשיו 2000 מילים על הבחירות המקומיות מבלי להתאמץ ולהוגיע את מוחי. יש לי את כל הסיבות הטובות לכאורה לכתוב על הבחירות - החל מהטריוויאלי - חשיבות הנושא והשפעתו הישירה על איכות חיינו, המשך בטיעון האזרחי שזו אחת הזכויות המעטות שיש לנו המאפשרת השפעה פוליטית בצורה קלה יחסית שלא דורשת מאמץ אמיתי (למי שעדכן את כתובתו בזמן במשרד הפנים), וכלה בעובדה שהנושא שמעסיק אותי (אפילו מצאתי את עצמי השבוע מחלקת בתיבות הדואר 600 פלאיירים שניסחנו, בקריאה לתושבי השכונה לצאת ולהצביע) וכידוע דין נושא שמעסיק אותי הוא הופעת אורח בפוסט אחד לפחות. אבל אין לי מה להגיד מעבר להפציר לפחות בקרב קהל קוראי המצומצם ממילא, בטח אחרי שמחסרים את מספר הקוראים הישראלים הנמצאים מעבר לים וחוטאים לעיתים בקריאתו, ללכת ולהצביע. יותר מזה לא אכתוב דבר. אין צורך, גם קריאת הפוסט אינה מותנית בהצבעה, אז הסירו דאגה מליבכם, אם היתה למרות שאני משערת שלא. אלא אם כן אתם גרים ברחובות, כי אז העצלנות שלכם באי היציאה להצבעה משפיעה ישירות על איכות חיי ואני עוד אבוא איתכם חשבון (מוההה - שזה צחוק מבשר רעות). 

אבל, היום במסגרת שיטוטי במרחבי הרשת, גיליתי (כמובן בעיתון "הארץ" ולא, אני לא מקבלת תמלוגים מהם) כתבה שלא רק שהיא מעניינת, היא גם לא מפסיקה לנדנד לי שהיא רוצה שאקדיש לה קצת זמן בפוסט שלי ומאחר ונושאים מעטים מנהלים איתי דיאלוגים כאלה הרי שאין לי ברירה אלא להיענות לדרישתה הפשוטה. כי מהרגע שראיתי היום את המחקר הבא זה היה עניין של זמן בלבד. עניינו של המחקר הוא שמטלות הבית משמינות. כן, כן, שפשפו שוב את העיניים והרשו לי לעבור לטון ממלכתי של קריין ולהודיע שמחקר בריטי (מה שמעיד כמובן על רצינות אקדמית והומור בריטי מדויק וקר) הוכיח מעל כל צל של ספק (טוב, זה לא מדוייק זה רק בגלל הדרמה) שנמצא יחס ישר בין ביצוע מטלות הבית השונות ונטייה להשמנה. אז ראשית, זה נחמד לגלות שיש מחקרים אקדמיים שמספקים תירוצים בעלי מעוף להימנעות ממטלות (מחקר נוסף דרך אגב שראוי היה להתייחס אליו מצא שכשאדם מתעורר מוקדם מכפי שהגוף שלו צריך, שזו דרך יפה לומר "מי שלא ישן מספיק", נמצא במצב של "ג'טלג חברתי" ולכן עשוי לסבול יותר מדיכאון, לחץ, בעיות נשימה ונטייה להשמנה וכן, זה בהחלט מקור נוסף לפוסט על חשיבות השינה והיקיצה הטבעית). לעינייננו - למי מכם/ן שמחפש את הפטור האולטימטיבי ממטלות הבית השונות, נראה לי שמצאתם זהב. כמובן שאני, בת גאה למסדר היקים העולמי, רואה במטלות הבית עשיה קדושה ומקודשת ולכן בעיני תירוצים הם לנמושות ואין אלא לתהות למה לעורכי המחקר לא היתה שאלת מחקר אחרת הבודקת את תרומת מטלות הבית למציאת פתרונות יצירתיים המובילה לערך עצמי גבוה או משהו כזה. אבל כידוע החוקרים היו בריטים ואם חוקרים גרמנים היו מבצעים את שאלת המחקר שהצעתי או משהו בדומה, הרי היו אומרים שהם מוטים חברתית וכנראה שזה גם לא היה מעניין יותר מדי אנשים. אם כך אין לי אין להניח שכדאי שלא ארחיב יותר משהרחבתי בחיבתי למטלות הבית השונות.

אבל היופי הגדול בנושא הזה נמצא דווקא בקישור המתבקש לנושא הפמיניסטי שעלה פה אך אתמול. אני מניחה שכבר כתבתי את זה איפשהו, אבל הבחירה שלי להישאר עם הילדים ולגדלם בבית, הפכה אותי ל"עקרת בית", גם כהגדרה למס הכנסה וגם בפועל - כי אם את זו שנמצאת בעיקר בבית הרי שהטיפול בבית באופן טבעי נופל על כתפיך בין אם תרצי ובין אם לאו, וכן הפניה היא בעיקר בלשון נקבה. כפי שניתן היה להבין מדבריי, באמת שאין לי בעיה עם מטלות הבית השונות, והן מרובות, אך הבעיה היא בהתוויה של המושג עקרת בית. עקרת בית הוא מושג נקבי והוא חלק בלתי נפרד מהשיח הגברי אליו התייחסתי אתמול. ייתכן שהמקור שלו בתהילים שם מופיע "מושיבי עקרת הבית, אם הבנים שמחה", אבל אני לא אוהבת את ההנחה הזו כי עקרת הבית שואבת פה את מקורה מהרעיון של עקר ואין ספר שעבודות הבית אינן עקרות לא מתוכן ולא מעשייה. כך או אחרת הרעיון הוא שעקרת בית היא זו האמונה על טיפול הילדים, כביסות, ניקיונות, קניות, בישול וכיוצא באלה, היא אינה מקבלת משכורת על עבודתה זו ונסמכת על בן זוגה, להלן "המפרנס". הבעיה היא שעקרת בית הוא מושג שסובל מזילות רצינית, הוא עומד ביחס הפוך לאישה הקרייריסטית. והוא ממשיך את הקו הפטרוני שאישה נשארת בבית ודואגת לכל מה שקשור בו ובילדים והגבר הוא הנושא בעול, בעוד האישה לא נחשבת ונמצאת בדיוק בתחום המיועד לה - הבית. אפשר לחשוב שעקרת הבית היא טיפוס מפונק של אם פרברית שמעסיקה אומנת, גנן ועוזרת (שימו לב שגם אומנת וגם עוזרת מובאות בצורתן הנשית המקובלית אך גנן הוא זכר, כך שכמו שטענה מירב מיכאלי השפה מתווה לנו גם במקרים אלה את עולם המושגים) והיא סכה את גופה באמבט שמנים לאחר שנת צהריים מוקדמת בטרם תקבל רעננה את ילדיה השבים מבתי הספר עם ארוחה חמה ומפיות בד מגולגלות בטבעת מוכספת. זה מזכיר לי את הפוסט שמסתובב כבר כמה זמן ברשת על האמא שקמה לפני כולם, מסדרת, מארגנת, מנקהף מבשלת, מכבסת, עורכת קניות, מנהלת את הבית והילדה שלה אומרת שאבא עובד ואמא לא עושה כלום. כשאנו משתמשים במושג עקרת בית אנחנו פעמים רבות ובלי משים מיד חושבים שההחלטה להישאר בבית מעידה על מחסור בפוטנציאל או לחלופין בפוטנציאל מבוזבז. יש בזה משום יריקה לבאר ממנה אנו שותים, כי מה היינו עושים ללא האדם שממלא את כל הפונקציות האלה (בין אם בשילוב עם קריירה ובין אם לאו)?וזה עוד יותר גרוע כי אין אפשרות למלא את המשרה הזו בצורה חלקית. זאת אומרת גם אימהות קרייריסטיות מוכרחות בצורה מסויימת, כזו או אחרת למצוא את מי שימלא את הפונקציות האלה בין אם בעצמן ובין אם במיקור חוץ (כן, זו המילה העברית ל- out sourcing). במסגרת אותה הפיכה פמיניסטית ושינוי השיח, אני מעלה לסדר היום את החלפת המשמעות השלילית למושג עקרת בית והפיכתו למושג חיובי המתאר בחירה שלמה של אדם ודרך חיים. 

גם כאן בא לעזרתי המושג בחירה, ההבנה שבחרתי ולא ויתרתי על קריירה בשביל לעשות את מה שאני עושה, הופכת את הבחירה שלי לבחירה שהיא גם פמיניסטית - "אני אישה, יכולתי לעשות כל מה שבא לי ובחרתי להישאר עם הילדים שלי מתוך בחירה במשמעות אישית שלי שנראית לי ההגיונית והנכונה ביותר לי". אולי בגלל שבחרתי ולא ויתרתי, אין בי צורך לפצות את עצמי על הדברים שאני "חייבת" לעשות (ובחיבור למחקר האקדמי כך אני שוברת לעצמי את משוואת המטלות שמשוועות לפיצוי שמוצא את ביטויו בנטיה להשמנה). אבל גם במושג בחירה אני הופכת שוב את מרחב הפעולה שלי לפרטי בלבד ולא מסמנת שום הפיכה ממשמשת ובאה שהיא ציבורית וגם מחוייבת המציאות, אבל לא מעודדת נטייה להשמנה כמובן ושוב רק ברמה האישית.

אבל אם לנסות לחבר את הרעיון הזה למחקר, מטלות הבית נתפסות כבזויות (קצת כמו הבחירות המוניציפאליות), כהכרח, כמשהו שיש לעשות ולרוב הן נחלתן של נשים, כך שאם מישהו צריך פיצוי אלה נשים שממילא נמצאות במטבח ויכולות להכין להן משהו לנשנש. אם באמת נתבונן במטלות הביתיות הללו הרי זה יותר מברור שהן חשובות וחיוניות ובלעדיהן מתפורר היסוד שעליו נבנים החיים שלנו, אז למה הן נתפסות כמשהו כל כך מעצבן שדורש פיצוי? כי זה חלק מהשיח החברתי שלנו שהפך את מיצוי הפוטנציאל שלנו לחזות הכל והוא מבטל במידה מסויימת את היסודות מהם אנחנו נבנים, כי את השיח הזה מנהלים בעיקר גברים שממילא בטוחים שאת כל המטלות הללו אין בעיה לבצע ולכן אין צורך שבעלי כישורי גבוהים יותר יעסקו בהם. לא פעם תשמעו נשים מתלוננות על זה, בין אם הן עקרות בית או נשות קריירה על הצורך לג'נגל בין מיליון דברים ולהיות המרכז של הכל. זה בדיוק מה שזה - ניהול הבית הוא המרכז של הכל גם של אותו מפרנס טרוד. זה לא דורש פיצוי, אבל זה כן דורש גישה חיובית. עקרת בית היא במידה רבה הדבק של הכל, היא השעון שמתקתק בדייקנות ולכן עקרת הבית היא לא רעיון בזוי, זהו תפקיד ניהולי בכיר שדורש כישורים רבים ופוטנציאל גבוה, והוא לא נחלתן של נשים אלא של אנשים שזו בחירתם ועל הבחירה הזו הם לא צריכים פיצוי או לפתח נטייה להשמנה.

ואם כבר דיברתי על בחירות, אז לצאת ולהצביע כבר יצאתם? (כי גם הבחירות המוניפאליות הן מושג שמייחל להטבה במוניטין...)