זה לא הבנגביריזם, זה הבנטיזם

מי שחושב שסיפור העינויים של חשודי הרצח בדומא או ריקוד בקבוקי התבערה ונעיצות הסכין בתמונתו של עלי דוואבשה הפעוט יוביל להתעוררות בפוליטיקה הישראלית טועה. זה אולי יביא לקרע בתוך הציונות הדתית, זה אולי יהיה מכה קלה בכנף בשיח הישראלי אבל זה לא באמת ישנה משהו. הזעזוע שזה יצר ידעך תוך פרק זמן קצר ויטמע באירועים. יש להניח שאפילו קרע של תקומה מהבית היהודי לא יהיה בין התוצאות, לא כל עוד הקואליציה הנוכחית קיימת.

הסרטון הציג צד בישראל שרובו המכריע של הציבור לא רוצה לראות מטעמים שונים. אבל את הדברים העמוקים שהסרטון הזה מייצג אף אחד לא ישנה, להפך היסודות הרעים שיצרו את הפרשנות הקיצונית שמתבטאת ברצח משפחת דוואבשה ובריקודי הסכינים ובקבוקי התבערה למינהם כאן להישאר ואנחנו בעיקר לא רוצים לראות אותם.

האם מה שמקעקע את הדמוקרטיה בישראל, לדברי פוליטיקאים, היא קבוצת פורעים יהודים שבחרה בטרור? לתחושתי קל להפוך אותם לשעיר לעזאזל, אפילו מתבקש. לטענתי גם אם תחוסל תשתיתם וימוצה עמם הדין (ולא לכאורה, אלא בפועל בניגוד לאנשי המחתרת היהודית), הפגיעה בדמוקרטיה הישראלית לא מקורה בקיצון הזה, אלא דווקא בפוליטיקה הישראלית. מטרתם המוצהרת של ה"גבעונים" היא להפיל את המשטר, הם מסוכנים - זה נכון, הם מאסו בכללי המשחק הדמוקרטיים, אך הם אינם הבעיה ב-ה' הידוע. 

הבעיה האמיתית היא שהציבור בישראל מוכן לתהליך איטי השומט את הדמוקרטיה מתחת לרגליו, בכל פעם קצת. ההגדרה דמוקרטית עוברת תהליך של הדחקה כי "קודם כל ישראלי!" הוא למעשה קודם כל יהודי לאומי וכללי המשחק הדמוקרטי כבר מזמן באזור דמדומים מסוכן.

הציבור הישראלי אוהב לחשוב על עצמו כשונה בנוף המזרח התיכון, אולם הפער שהיה בין ישראל בשנותיה הראשונות מול מדינות האזור והפער היום בין ישראל למדינות השכנות לא נשמר, הוא דינאמי ממש כמו המציאות האזורית. בוודאי שישראל היתה, עודנה ותהיה שונה, אך האם ישראל רוצה להשוות עצמה למדינות האזור או שמא למדינות המערב? אחד הסודות הידועים בניהול הוא שהשוואה צריך לעשות מול מתחרה חזק ולא מול מתחרים קטנים ממך. היום, ברמת המשטר והפוליטיקה ישראל מעדיפה להשוות עצמה למדינות האזור - אלא שההשוואה הזו בוודאי אינה מיטיבה איתה, אין בה משום אפשרות לייצר מנועי שיפור.

ישראל בתחילת דרכה שאפה להיות חלק ממשפחת העמים, מדינת ישראל היא תוצאה של פעילות ציונית חילונית שמטרתה היתה להקים מדינה דמוקרטית שתהווה בית לאומי ליהודי העולם. בית לאומי שמכיל את כל זרמי היהדות ומאפשר פולחן דתי כמו גם חופש מדת. נכון שזה מעולם לא התממש במלואו, אולם השנים האחרונות הן שנים בהן הפוליטיקה יוצרת פגיעה דה-פקטו בחזון הזה.

הפוליטיקאים של היום מחזירים ביטויים כמו א"י משל לא חל שום שינוי מאז כיבוש ארץ ישראל ע"י השבטים. זה לא נועד לחזק את מדינת ישראל, זה נועד לייצר לגיטימציה למחשבה שכל הארץ היא שלנו עוד מימי התנ"ך. הצידוקים אינם מעצם היותנו דמוקרטיה, אלא מקורם בצידוקים דתיים. הצלחתה של ישראל לכונן מהפכה בזכויות האדם בישראל מתעמעמת נוכח חוקים כמו חוק הלאום שמטרתו לקבע את יהדות המדינה משל היא אינה נטועה עמוק בתוך יסודותיה של ישראל המודרנית, או חוק העמותות שכל מטרתו היא להעמיק את הדה-לגיטימציה של מחנה שיש לו ביקורת.

אחד הדברים המפחידים שקורים בישראל מתחת לרדאר הציבורי או שמא בהסכמתו, הוא לא רק צימצום הפלורליזם וחוסר סבלנות, אלא הבניה לאומנית שהופכת לחזות הכל ומצמצמת את מקומם של החושבים אחרת, את הפלורליזם, את הדמוקרטיה. תקשיבו לטרמינולוגיה שהאוזן הישראלית הסכינה לשמוע עם הזמן - חזרנו לביטויים שכל מהותם הוא הבניה לאומנית משותפת. המדינה ועם הנצח חד הם והאומה הפכה להיות איזשהו גוף אורגני שכדי להביא לשגשוגו כולנו צריכים להית נאמנים אליו באותה צורה וכל צורת מחשבה אחר נתפסית כלא לגיטימית ופוגעת ב"חוסן" הלאומי, משל היתה שפעת חזירים.

בלי שנשים לב הטרמינולוגיה המקובלת הופכת לנורמה, היא עברה את השלב המילולי ויש לה ביטוי בפועל. השינויים הם רבים מספור והם קטנים בפני עצמם אך בכוחם לקבוע שיח פוליטי ונורמות. ההצדקות לפעולות נובעות ממקום לאומני או יהודי ואינן שאובות מיסודות דמוקרטיים. הדמוקרטיה היתה למשנית. זה "עם הנצח" מול כל העולם והעולם נחלק בצורה דיכוטומית ונוחה בין "שונאינו" ו"אויבינו" ובין "ידידינו". הכל ברבים - כולנו רקמה יהודית אחת חיה. 

אם נבחן את חוק העמותות שאושר אתמול בועדת השרים לענייני חקיקה, הרי שמעבר לעובדה שהוא חוק מסוכן ומטופש. הוא לא באמת בוחן מימון זר, לטעון שמימון של ממשלות זרות יוצר בעיה וש"לא ניתן לממשלות זרות להשפיע על מדיניות ישראל", גם אומר בהקצנה שצוללות מגרמניה הן משהו שאל לה לישראל לקבל. מצחיק שבשם השקיפות דווקא עמותות במימון ממשלתי מסומנות, הרי זה מימון מפוקח, שקוף והרבה יותר אובייקטיבי ממימון פרטי (נניח כמו זה של שלדון אדלסון), אז נשאלת השאלה מדוע יש בחוק הזה צורך? יש בו צורך כדי לסמן את ה"אויב" וכדי למנוע מצב כמו זה שהיתה נתונה בו שקד כאשר הכניסה ללשכתה נציג של הקרן החדשה וגילתה את זה רק אחרי שהישיבה התחילה. 

ישראל של היום אכן מסמנת, היא מסמנת את השמאל כבלתי לגיטימי ומציירת מטרות ברורות לפגוע בארגוני זכויות האדם ולצמצם את פעילותם, אלא שבדמוקרטיה אמיתית ארגוני זכויות אדם חשובים כמו ריאות ירוקות לריכוזי אוכלוסין. אפשר לא להסכים איתם, אבל חשיבותם היא בעצם קיומם. קיומם הוא תעודת הביטוח של ביקורת דמוקרטית ויציבות. העובדה שישראל היום אינה מסוגלת להתעמת עם הביקורת ולכן מצרה את צעדי המבקרים היא סיבה מצויינת להפסיק ולשתוק. 

ישראל עוברת מהפכה שקטה שהיתה צריכה להתקבל באקטיביות של חברה אזרחית שנלחמת על דמותה. מסתבר שלהחזיק בשטחים ולשלוח את בנינו אלי קרב נוח יותר מאשר לצאת לקרב האמיתי על עתידה של מדינת ישראל. עתיד מדינת ישראל טמון אך ורק ביסודות הדמוקרטיים שלה, ברצונה לפתור משברים ולייצר עתיד לתושביה. דווקא מול הפונדמנטליזם שמסביב צריכה לצאת מישראל תשובה דמוקרטית וליברלית. השתקת הביקורת וצמצום הדמוקרטיה אין מקורם בגבעונים, מקורם בממשלה ובבית הנבחרים היושבים בירושלים.

אין איזכור של דמוקרטיה בתנ"ך

"יהודית ודמוקרטית" ככה מגדירים את ישראל, אלה הערכים המייצגים, לפחות תיאורטית, את מהותה הבסיסית ביותר של המדינה. צמד חמד שרבים חושבים שיש ביניהם איזשהו שוויון, משל היו שני עמוד אש שווים בגודלם ההולכים לפני ההמון. אובייקטיבית זהו זיווג לא טבעי, לכן, כדי לקיימו דרושה הרבה יותר מרטוריקה בגרוש. התקדים הישראלי של לאום ודת הכרוכים יחד במהות דמוקרטית הוא לא פשוט - יש קושי אדיר בקיומה של דמוקרטיה גם ללא הצביון הדתי-לאומי. כנראה שמאז ומעולם המוטו היהודי היה אין סיבה לעשות משהו קשה אם אפשר לעשות אותו קשה יותר. בין אם היה זה הגורל שייעדה ההיסטוריה ובין אם נסיבתית כך התגלגלו הדברים, השזירה של דת ולאום בתוך התנועה הציונית, ביישוב ואחר כך במדינה היתה ככל הנראה בלתי נמנעת. 

67 שנים אחרי הכרזת המדינה ויש להניח שנוסחא מתמטית היוצרת איזון בין שני המושגים האלה לא תמצא בקרוב. לאורך השנים נוצרה קשת מאוד רחבה של פרשנויות לשני המושגים ורובן אינן מסוגלות להתיישב זו עם זו והן פרי התפיסה של הפרשן הבודד למציאות הקיימת ולערכים שעל הפרק. יחסית לאתגרים שמציעה הגדרה כמעט אוקסימורונית זו, ישראל אינה משותקת למרות התמרונים הרבים שהיא נאלצת לעשות בכל פעם שהמושגים האלה באים בסתירה. אלא שמסיבות רבות יש להניח שמתישהו הבועה העדינה הזו עתידה להתפוצץ - כל עוד לא תמצא נקודת שיווי המשקל, הן תוספנה להתחרות זו בזו. בסופו של דבר יש כאן שתי גישות פרשניות שונות בתכלית - האחת מעמידה את הדת היהודית כערך עליון והשניה את הדמוקרטיה. אך אין לשגות כאן, בעוד שלשתי התפיסות יש מקום - כאשר התפיסה היא בראש ובראשונה דתית, לדמוקרטיה יש משמעות פחותה יותר, אולם בתוך התפיסה הדמוקרטית הדת אינה נפגעת משמעותית - זה הבדל עצום.

כמדינה דמוקרטית הצביון היהודי של ישראל הוא ברור מאליו - הכרזת המדינה, הדגל, ההמנון, סמל המדינה, חוק השבות, חוק יסוד: הכנסת ועוד - כולם מעוגנים עמוק בתוך הוויה היהודית של המדינה והם אינם עתידים להשתנות. אם יש הגדרה למדינת ישראל שאינה עומדת בספק היא היותה מדינה יהודית ואין כאן נקיטת עמדה שיפוטית, זה המצב. מדינת ישראל היא מדינה יהודית, היא נוסדה כזו וזה הבסיס לקיומה. אולם בשנים האחרונות ישנה היחלשות מאוד ברורה של מהות דמוקרטית. בעוד שבתחום היהודי יש התרחבות של האידיאולוגיה, בצד הדמוקרטי מתרחשת נסיגה אידיאולוגית. אפילו החוק מנוצל בצורה דמוקרטית לייצר חוקים שהם קצת פחות מדמוקרטיים. גם אם נסכים להנחה שהמצב הביטחוני מחייב את זה, כדאי גם באותה נשימה להגיד זה גבולי מאוד מבחינה דמוקרטית אם בכלל. זה שאנחנו ממשיכים להתהדר בדמוקרטיות, זה תהליכי בלבד. 

ההגדרה של מרבית הציבור הישראלי של משמעות המדינה היהודית היא אמנם לא המוגנית אך בעלת בסיס איתן, אולם ההגדרה למושג דמוקרטיה היא יותר מחלקית. בעוד שאת השורשים היהודיים ההיסטוריים שלנו אנחנו יונקים מכל דבר, את שורשי ההבנה הדמוקרטית אין מאיפה. אין חברה אזרחית, מערכת החינוך לא מקדישה לזה מספיק זמן, זה לא נמצא בשיח הציבורי כמעט בכלל ואת הפירות של זה ניתן לראות היום ואני מניחה שעוד ביתר שאת בשנים הקרובות, כאשר יוצאי מערכת החינוך היום, שמניחים שדמוקרטיה מהותה שלטון הרוב ומאמינים באמת ובתמים שהיהודים הם עם נבחר ולכן מוסריותם אינה מוטלת בספק, יהפכו לחלק מהאוכלוסיה האזרחית הבוגרת. צמצום מרחב המחיה של הדמוקרטיה יפגע במרקם החיים בישראל. התהליך הזה של פיחות בדמוקרטית וייסוף ביהודית, מאיים לשבור את מה שאנחנו מנסים לשווק כסטטוס קוו.

אין סטטוס קוו. התחרות בין שתי התפיסות האלה לא חדלה מלהתקיים בחברה הישראלית, אלא שיש לה מחיר. גמישותו של האיזון הכמעט בלתי אפשרי הזה מגיע לקצה הגבול, בעוד הסנטימנטים היהודיים גוברים על הדמוקרטיים בסיבוב הזה של הקרב שאינו נגמר בין שתי התפיסות. אלא שגל ריאקציוני אינו עתיד להתרחש בקרוב, לפחות לא בעיני. למה? מעבר לעובדה שבקרב הדורות הגדלים היום יש תפיסה מאוד מינמליסטית לגבי הדמוקרטיה, הסכסוך ישראלי-פלסטיני מייצר שיח ישראלי לאומני, דתי ויהודי. זו לא רק הרטוריקה הנבחרת של ראש הממשלה בשש וחצי השנים האחרונות, זו לא רק הפוליטיקה הדתית שכבר מזמן הפכה לחלק בלתי נפרד מהקואליציה, זה לא רק הסכסוך הישראלי-פלסטיני שמייצר חידוד של "העובדה ההיסטורית" הקושרת את העם למולדתו והופכת את הסכסוך הלאומי גם לסכסוך דתי, זו גם מערכת החינוך שמהדקת משנה לשנה יותר את טבעת החינוך ליהדות על ילדי המערכת אלא ששעות הלימוד האלה באות על חשבון שעות לימוד אחרות ולא בנוסף.

הנה דוגמא - שר החינוך הוציא השבוע פוסט תגובה על כתבה בערוץ 2 בה צוין כי באחד מבתי הספר בארץ נלמדה תפילת הדרך במסגקת לימודי זהירות בדרכים. מה התשובה של השר? "כל כך נורא במדינה היהודית יגעו קצת ביהדות, יסבירו לילדים על תפילה שנאמרת בעם ישראל כבר מימי התלמוד?" (השגיאות הדקדוקיות במקור). אז זהו לא, אדוני השר, אין כל פסול שילדינו ילמדו תפילות וילמדו את התנ"ך וילמדו אמרות של חז"ל, וילמדו על חגים ומנהגים, ויהיה נחמד להכניס להם פילפולים של תושב"ע - לא רק שאין פסול בזה, זה משולב במערכת החינוך עוד משחר היווסדה. אלא בעוד שפעם, לדוגמא, היו נלמדים בכיתות גם הוגי דיעות ציוניים, היום הם כמעט לא קיימים. מערכת החינוך מנווטת כל כולה לנרטיב יהודיים המשולבים באהבת המולדת מתוך אינדוקטרינציה ברורה - ציונות זה יהדות. היהדות משולבת כמעט בכל תחום לימודי היום, וזה תהליך שמתגבר בשנים האחרונות. השורה התחתונה? שהנאמנות של הדורות הבאים היא למדינה יהודית, הרבה פחות מאשר למדינה דמוקרטית.

מרבית בוגרי המערכת היום יוצאים מבתי הספר עם ההבנה שדמוקרטיה זה "הרוב קובע". תודעה דמוקרטית נמוכה כל כך היא לא סימן טוב לבאות. אנחנו יכולים להיתמם ולהמשיך לדבר על מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, זה משהו שנעים להתגאות בו, אך מצד השני כמעט כל בעיה חברתית היום מקורה בחוסר הבנה מהותית של הדמוקרטיה. זה המקור להצהרות מטופשות של שרים המכהנים היום בממשלה ושל חברי כנסת נבחרים. זו הסיבה שמערכת המשפט נתפסית כשמאל. מערכת המשפט אינה שמאל, אך הרעיונות המרכזיים בשפיטה מחוייבים, לפחות במדינה דמוקרטית, לרעיונות של צדק ומוסר. רעיונות אלה אינם רעיונות של שמאל, הם רעיונות הבסיס של הדמוקרטיה. אלא שישראל היהודית והדמוקרטית עיוותה מאוד את המושג דמוקרטיה. וכל מה שיש בו זכויות אדם מתוייג כשמאל רדיקלי. ז'בוטינסקי, והוא לא איש שמאל, מתהפך בקברו.

זו תולדה של הרבה דברים, וצפוי שאומר שהיא תולדה של הכיבוש והנה אמרתי. 48 שנים שבחסות המדינה אנחנו פוגעים בזכויות אדם של אחרים. רוצים מדינה יהודית ודמוקרטית? באסה, היא לא יכולה להתקיים ככה. האופציה של מדינה אחת עם שני לאומים כשלאום אחד הוא אזרח מלא ולאום שני אינו בעל זכות בחירה זה אולי פתרון אפשרי (נניח) רק שזו לא דמוקרטיה.הפתרון הזה מגיע מהאנשים ששואגים על דמותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל אך למעשה אינם מציעים פתרון דמוקרטי, אלא יהודי בלבד. דמוקרטיה לא יכולה להתקיים כדמוקטיה רק בשם או כתהליך מצומצם. אבל כבר שלדון אדלסון הגדיר את זה טוב ממני - הדמוקרטיה לא מופיעה בתנ"ך.

איזון בין יהודית ודמוקרטית הוא אפשרי, יותר מזה - ראוי שיהיה איזון כדי שנוכל להמשיך לחיות פה אבל לשם כך יש צורך בחיזוק הדמוקרטיה, חיזוק הדמוקרטיה מעולם לא בא במקום ההקשרים היהודיים והציוניים, אבל הוא נותן את בסיס הקיום. אלא שחיזוק הדמוקרטיה לא יכול לדור בכפיפה אחת עם מדיניותה של מדינת ישראל כבר לפחות שש וחצי שנים. אם יהודית וציונית הן המטרות הרי שהאמצעי הוא אחד - דמוקרטיה. אבל כאשר מוסר לא מתיישב עם הנרטיב האמיץ של העם היושב בארצו, מה עושים? זה פשוט עוברים לקנה מידה אחר. לא מוסר אבסולוטי - מוסר יהודי. וכך כיבוש הוא לא כיבוש, זה מתנה שקיבלנו מאלוהים ועם זה אי אפשר להתווכח. אלוהים אמר. אבל אני בטח סתם עוכרת רואת שחורות, זה לא שמשהו מהותית לא בסדר. דמוקרטיה היא בלאו הכי רעיון יווני - ובסיפור הזה אנחנו עם המכבים - "מי לה' אליי" שולט. 

 

צמצום השיח כמוהו כויתור על התקווה

מהבוקר מנסה לכתוב, סוקרת אתרי אינטרנט, פייסבוק, טוויטר, יודעת על מה אני רוצה לכתוב ומתקשה לגייס את המילים. לרוב הן קולחות לי ללא שום בעיה, מקסימום מוצאות את מקומן אחרי עריכה קלה. היום מצאתי את עצמי יושבת בלופ אינסופי של הסרטון הזה של מונטי פיתון, לנסות ולהיכנס קצת לפרופורציות. לא יודעת אם זה באמת עבד, כי נכון שאנחנו רק חלק קטן, מה קטן? פצפון, בתוך כל היקום הזה, אבל בתוך כל החלק היחסי הזה, מה שקורה כאן הוא הרה גורל מבחינתי. אלה החיים שלי, זה עתיד ילדיי, זו המדינה שאני בוחרת מדי יום לחיות בה

שמתי לב שאני מאבדת מעט מהציניות שלי, במידה רבה זה אומר שאני מאבדת אנרגיה ואופטימיות, ככה זה עובד אצלי. יושבת מול המסך וקוראת שבקבוצת אימהות, שאני לא חברה בה, היו אימהות ערביות שעזבו בגלל קללות ונאצות שחטפו מאימהות יהודיות חברות הקבוצה. עורכת דין ישראלית ממוצא ערבי יושבת ברכבת הקלה ונעה באי נוחות נוכח מבטי שנאה והתלחשויות ובסוף מוצאת את עצמה רצה לעזרת אם ערביה עם ילד המותקפת על ידי אשה דתיה עם תינוק בעגלה. מאחורי מקלדת, חברים, גם אני בתוכם, מקבלים איומים בלתי פוסקים וזרם שוטף של קללות מהסוג הנחות ביותר. וזה עוד בלי לדבר על האריות ועל הצל, על מירי רגב, דני דנון, ליברמן, בנט, איילת שקד ופייגלין (עזבו אותי מרשימות ארוכות, קבלו רשימה מייצגת). מדברים על כמה הפלסטינים שונאים אותנו יותר מאשר אוהבים את הילדים שלהם (שחוק עד זרא) ואצלנו מצטלמים עם ילדים על הברכיים וכתוביות הדורשות נקמה, אימהות לילדים מתנהגות באלימות בעוד הילדים שלהן מסתכלים עליהם - הם לומדים, אוהו כמה שהם לומדים.

כל סטטוס אנטי המבצע, כל הסתכלות פנימית במבט ביקורתי הם בגידה, כל שמאלני הוא עוכר ישראל, סרטן שצריך לשלוח ולאחל לו מיתות משונות או להעיף אותו למקום בו ידעו איך לטפל בו. ואם הייתי במיטבי הציני הרי שהייתי מייעצת רענון מאסיבי של כל הנאצות האלה, אני רואה את הפוטנציאל ואני בטוחה שאפשר יותר. אבל מסתבר שגם אנחנו יודעים איך לטפל בכל בוגד, רק תקשיבו לצל (שכמובן אינו מסית) ותפנימו. מה שמעורר את הדאגה הגדולה ביותר שלי זה השקט שבה הדברים האלה מתקבלים. אימהות ערביות הוצאו מקבוצה? איפה אתן אימהות יהודיות החרדות לגורל ילדיכן? למה אתן לא יוצאות מהקבוצה כי זה לא לגיטימי? מרביצים לאמא ערביה וילדה? מרבית היושבים ברכבת עסקו בסמארטפון שלהם או התבוננו בנוף הנשקף מחלונות הרכבת. זו הפניית העורף שמפחידה אותי. 

אתמול היה לי דיון ארוך בהשוואה שעשיתי בין ישראל של היום וגרמניה של סוף שנות ה- 20 ותחילת שנות ה- 30. רוב הגרמנים לא עשו דבר כשהחלו הניצנים של אלימות נגד יהודים, קומוניסטים וכל מה שהוגדר כבוגד. חשבו שזה עדיף לשתוק עד יעבור זעם. עד היום כמעט בכל נאום על השואה אנחנו מזכירים את הפניית העורף, מגנים את התעלמות הציבור בגרמניה, באירופה ובכלל בעולם, אבל כשמגיע תורנו, אנחנו מפנים עורף לא פחות. אנחנו מפנים עורף למי שאינו יהודי (בין אם הוא ערבי או אריתראי), אנו מפנים עורף לזוועת החיים הפלסטינים (ולא, לא רק בזמן המבצע הזה), ואנחנו מפנים עורף לכל מי שבתוכנו שיש לו ביקורת שאינה קונסנצואלית. האמת שאם זה היה נגמר בהפניית עורף אז עוד מילא, אך למעשה יש בתוכנו אלימות מילולית ופיזית שאין לה מנגנוני בלימה אמיתיים ולהגיד היום שזה "רק מיעוט" זה אולי אנדרסטייטמנט שיש אנשים שמוכנים לחיות איתו, אבל איפה תוכנית הפעולה. איך יוצרים לזה בלמים ומעצורים? זה כבר לא עניין רק של גינוי דרוש פה טיפול יסודי. רק מכיון שזה לא רק הציבור אלא גם חלק ממנהיגיו, כנראה שלא יהיה לזה טיפול, רק לגיטימציה שתלך ותגדל עד שזה פשוט יהיה הנורמה. 

ביננו, במדינה שמגדירה עצמה כיהודית ודמוקרטית, אין ספק שכל מה שאינו יהודי חלקו בדמוקרטיה הולך וקטן. במידה רבה, היות הלאום של מרבית הישראלים יהודי, למרות שהלכה למעשה זו השתייכות דתית בלבד, מעידה על יצירת אומה שלמעשה כל מה שמשותף לה הוא איזו שותפות גורל ובכך הופך הרעיון הלאומי לכלי שרת בידי המדינה. העובדה שהאבות המייסדים הקימו אומה על בסיס דתי היא אולי מכוננת ומאחדת מחד ונותנת לנו גושפנקא היסטורית, אבל היא גם פוגעת עד יסוד בבסיס המודרני של מדינה דמוקרטית. כל עוד הלגיטימציה של המדינה שאובה ממקורות דתיים לעולם לא יוכל באמת להתקיים שוויון אזרחי במדינת ישראל, גם לא בקרב אזרחיה היהודים, כי בסופו של דבר מוכתבת לנו מדינה דתית ועל זה קשה מאוד להקים מדינה דמוקרטית בחברה שהיא לא באמת הומוגנית. זה שנולדנו לאמא יהודיה או שבחרנו להתגייר זה מכנה משותף דל מאוד למדינה, זה מכנה משותף חברתי אולי אבל לא לאומי. לא נוצרה כאן מעולם חברה אזרחית חילונית בעלת אינטרסים מודרניים-דמוקרטיים מובהקים, יש כאן שעטנז שלא באמת יוכל לעבוד במתכונת הזו לאורך זמן. מה שכן נוצר פה זה חברה פוליטית באופן אבסולוטי שקובעת אמות מוסר וכמוה גם את האמת הבלעדית. בישראל של היום רק מי שמקבל את האמת הבלעדית הזו יש לו מקום, כל פיקפוק נתפס כאנטי-דמוקרטי ומוביל לקריאות בוגד כשלמעשה זו המדינה שרק משתמשת בכלים דמוקרטיים ומכוננת אוירה שאינה דמוקרטית כלל וכלל, רק פסאודו-דמוקרטית.

במשך דורות משתמשים הפוליטיקאים ברטוריקה, סמלים ומיתוסים כדי לבסס לגיטימציה של המדינה כמדינה יהודית. הדמוקרטיה היא רק כסות להתכסות בה ומסגרת נוחה ומודרנית של כלים ראויים. אך הדמוקרטיה אינה יכולה להיות דמוקרטיה בהתבסס על אתוסים לאומיים, כך רק מכוננים אומה אך לא מקיימים מדינה. הסמכות והלגיטימציה הם כאילו של המדינה, אך למעשה הם נעוצים ברמה הלאומית ולא ברמה המדינתית. לא יצרנו לאום חדש של יהודי מודרני, לא השכלנו לתת לזה כלים. ערבוב הדת והמדינה יצר מצב שבו אנו נסמכים על עברנו פה ועל החיבור לדת כנותני התוקף ובכך נגזר על אופיה הדמוקרטי של המדינה תמיד להיות משני. הדת היהודית היא הגורם שמקנה כביכול לגיטימציה לישיבתנו כאן אך זוהי חרב פיפיות כי אם נמשיך לחנך את ילדינו רק על האתוסים האלה מבלי לתת להם ערכים אוניברסליים של דמוקרטיה, צדק, שוויון, לא נוכל להמשיך ולהתהדר בהיותינו דמוקרטיה אמיתית. אין מנוס מלקבוע היום שבקרב הזה ישראל הפסידה, היא הפסידה את האפשרות להיות מדינה חילונית היונקת את הלגיטימציה שלה מהתנועה הציונית ומערכים אוניברסאליים והפכה להיות מדינה שהגדרתה בראש ובראשונה היא דתית לאומית. תוסיפו לזה את האתוס הצבאי שהלך ונבנה כאן ותקבלו תמונת מצב עגומה - נחטפנו על ידי אתוס צבאי, דתי ולאומי ולקינו בתסמונת שטוקהולם. אנחנו כבר לא רואים איפה התחילה הטעות.

זו בדיוק הסיבה שכל מי שמעביר ביקורת נתפס כבוגד, אנחנו כפופים כל חיינו לתעמולה והתעמולה הזו הפכה לכלי מכונן. מכיון שהתעמולה הזו נעשית בכלים דמוקרטיים היא נתפסת כחלק אינהרנטי מהדמוקרטיה, אך היא לא. מהות הדמוקרטיה היא שמירה על זכויות האדם, שמירה על זכויות המיעוט, שמירה על חופש הביטוי ועל הזכות למחות. כל אלה היום קיימים בישראל, אך הם משניים. השניות הזו היא בעייתית כי היא יוצרת נאמנות אזרחית קודם כל לאתוסים ולא למהות. הפניה לאורך השנים של הפוליטיקה הישראלית לאמוציות הבסיסיות שלנו ולא לכלים עליהן מתבססת מדינה דמוקרטית יצרו אצלנו הטיה שכבר לא מבחינה בין כלים ובין תעמולה. תוסיפו לזה שנים רבות של כיבוש ועצימת עין לעוולות שנעשות בשמנו כלפי ציבור שלם שחי תחת דיכוי ומה שתקבלו זה אוסף של הצדקות. תנסו לתקוף את ההצדקות האלה ותקבלו הדיפה ותיוג של בוגד.

זה לא יעזור לי אם עוד 10, 20, 50 שנה אגלה שצדקתי. החולשה העיקרית של ישראל היום הוא העדרה של חברה אזרחית המושתתת על עקרונות ברורים של מוסר וצדק, זה גם מה שהיה חסר דרך אגב ברפובליקת ויימאר, זו שכל השוואה אליה מעוררת תגובות רגשיות חריפות. הפכנו לחיות בתוך פוליטיקה סימבולית, ובשל מצבנו המיוחד הנושא הבטחוני משחק בו תפקיד שהולך וגדל עם השנים ורק יוצר פלונטר גדול יותר. אך ההיסטוריה מלמדת שפוליטיקה כזו תמיד עתידה לקרוס. אם אנחנו רוצים להמשיך ולחיות במדינה דמוקרטית אין לנו ברירה אלא לעשות בדק בית רציני. אך במצב בו אין באמת חברה אזרחית ואין פולטיקאי שהמהות חשובה לו יותר ממנעמי השלטון, כנראה שגורלנו נחרץ.

השקט של המתונים שמבקש שנחכה, שמסביר שאלה עשבים שוטים, שמסביר את פרץ האלימות והשנאה בתוך החברה היהודית פנימה בחטיפה, בפלסטינים בטילים מעזה, הוא שקט שיוביל אותנו לנקודת האל-חזור, אם לא הגענו אליה כבר. מדינת ישראל כבר הוקמה, היא לא צריכה צידוקים כדי להבהיר שהיא כאן להישאר, מה שאנחנו צריכים זו תפיסה אמיתי של צדק, צדק בתוך החברה הישראלית פנימה. צדק אינו השתקה של קולות ביקורתיים, צדק אינו רק התנהלות על פי חוק, חוק לעיתים קרובות אינו בהכרח צודק, הצדק מגולם בתוך מערכת מאוד סדורה של מוסר והתנהלות דמוקרטית, הוא לא שותק בעת מלחמה, או כשנורים טילים או כשנחטפים ילדים. כשאתם מבקשים ממי שאתם רואים בו בוגד לשתוק בשעה הזו, אתם לא שמים לב שמי שבעצם בוגד בכל מה שנבנה כאן הוא מי שמשתיק ומצמצם את הדמוקרטיה.

אני לא מבקשת את ההסכמה שלכם למה שאומר השמאל, למה שאני מאמינה בו, רק את הלגיטימציה שזה חלק משיח דמוקרטי ראוי וחשוב. כי מי שבאמת מאמין בקיומה של מדינת ישראל ובאפשרות שלנו לחיות כאן לאורך זמן, יודע שכדי שזה ימשיך להתקיים צריך לדבוק בעקרונות הנכונים, לא הפופוליסטים, באלה שיאפשרו לנו לחיות כאן בכבוד עכשיו, מחר וגם אחרי מחר. העקרונות האלה הם קודם כל דמוקרטיים, על כל המשתמע. מי שקורא היום למותם של בוגדי השמאל, בהעדר מנגנון של בלימה, אכיפה וחינוך הוא יהיה נותן הטון של המחר והשאלה הנשאלת היא האם ניתן להם לנצח? זה לא עניין של שמאל או ימין, זה פשוט להחריד - לביקורת משמאל יש מקום, היא לגיטימית בתוך שיח דמוקרטי, לקולות שסותמים להם את הפה ושוברים להם את העצמות אין מקום  - הם מחרביה של הדמוקרטיה. ואם הדמוקרטיה לא תשכיל לשנות את זה היום, לא יהיה לדמוקרטיה הזו מחר.

בין הרישא לסיפא עובר הקו הישר של פירון - הגיגים על ה"אני מאמין" של שר החינוך

זה לא שלא קורים דברים במדינה שלנו, כל הזמן קורים דברים וכל הזמן יש על מה לכתוב ובכל זאת, ולא רק בגלל שהבטחתי הייתי רוצה להתייחס לאיגרת של שי פירון למורים בעקבות פרשת אדם ורטה. באיגרת הזו אנחנו נחשפים לראיה של שר החינוך את תפקיד המחנך, אישית אני מייחסת לזה חשיבות רבה.  בניגוד להרגלי אתחיל ואומר שיש באגרת הזו דברים נכונים, אך יש בה גם מקור לתהיות רבות ולצערי, כפי שכבר כתבתי, בניסיון של שר החינוך לצאת מהשיח השטוח כדבריו הוא עובר לשיח חלול. האיגרת הזו כאילו מנסה למצוא איזון אך בפועל היא מצמצמת את השיח ובמקביל את עבודת המורה וזורקת סיסמאות לא מגובות לחלל האויר. הרי לאיזה פלוראליזם ופתיחות מכוון שר החינוך אם ישנם נושאים שאסור לגעת בהם? לי זה נשמע עוד סיסמא מרוקנת מתוכן, שנשמעת טוב אך אומרת כלום. כמו המעבר ללמידה משמעותית - הקמפיין החדש של משרד החינוך שנשמע אולי טוב ברדיו אך לא ברור לי איך באמת ניתן ליישמו בפועל בלי שינויים ברורים בסדר העדיפויות ולא, הכנסת מדריך רוחני לא נחשבת בעיני- 'צטערת. בערך כמו העובדה שעכשיו, בדיעבד הוא אומר שהוא מאמין במורים ונותן להם גב - אבל איזה גב הוא נתן לאדם ורטה? הדבר היחיד שהעניק שי פירון לאדם ורטה ולתומכיו הוא שתיקה, צורמת. בדיעבד הוא אומר שלרשת אורט לא היו כוונות לפטר את אדם ורטה - אז למה זה לא נאמר בזמן? מה ששי פירון נותן הוא מעט מדי, מאוחר מדי וגם מעורר ספקות.  

לאיגרת יש רישא וסיפא והם שנותנים את התוכן, בין שתי הנקודות האלה עובר הקו הישר של שי פירון - בתחילת האיגרת הוא מציין שיש בעיית איזון בין הצורך ללמד והצורך להביא לדיון את הדילמות העומדות במרכז הוויתה של החברה הישראלית וכי הדבר שכרגע מערכת החינוך זקוקה לו הוא איזון - איזון בין הפוליטיקה ובין החינוך. מהצד השני, מסיים שר החינוך ואומר כי בזאת הוא מתחיל תהליך של סטנדרטיזציה שיעשה על ידי צוות מומחים שיגבש המלצות ללמידה הרלוונטית והמשמעותית. קודם כל די עם להכניס את צמד המילים למידה משמעותית לכל חור, זה כבר גרם למושג הזה לאבד מהמשמעות המשמעותית שלו. שנית - הא? אם רגע ניקח רק את הרישא והסיפא מה שאומר שר החינוך זה שלתלמידי המערכת אין את היכולת לעבד סוגיות מהותיות ומהצד השני שגם לסגל ההוראה אין ולכן את כולם יש לתקנן מחדש. לא בטוחה שזו הערכת מצב נכונה ולא נראה לי שיש כאן אופק חינוכי כלשהוא - אם אי אפשר לסמוך על מחשבה חופשית של הנוער ואי אפשר לסמוך על שיקול הדעת של המורים - אז הנה עיקרנו את מעשה החינוך מראשיתו. אם זה ה"אני מאמין" של שר החינוך, אין לי אלא להסיק ששר החינוך עצמו הוא קטן אמונה ביחס לשינוי המהותי שצריך להנהיג במערכת הזו.

כי מה שבולט בחסרונו במניפסט הזה של שר החינוך הוא חזון, אמונה אמיתית ביכולת של מורים לחנך לאזרחות פעילה. מה שחסר לנוער של היום הוא להבין קודם את משמעות הדמוקרטיה, להבין את מושג השוויון, להבין את נושא זכויות הפרט, להבין את כוחם האזרחי ואת יכולתם להביא לשינוי. הנושא של גיבוש עמדה כזו או אחרת הוא משני. מה שחסר היום בחברה הישראלית זה המכנה המשותף של הבנה מהותית של הדמוקרטיה. אם פנינו לחברה דמוקרטית אמיתית לזה צריך לחנך את ילדינו ולזה לא התייחס שי פירון. אם הילדים שלנו יבינו שדמוקרטיה זה לא רק שלטון הרוב, אלא זכויות המיעוט וההגנה עליהם, שוויון, זכויות הפרט, חופש הביטוי, אם ילדינו ילמדו גם לטעון טיעונים ולנהל דיון מושכל אז לא ממש יהיה צורך בנהלים כי תהיה תרבות ברורה של דיון ושל שיח. כי זו צריכה להיות שאיפה של המערכת שממנה יוצאים ילדינו כבוגרים פעילים בחברה ואת זה לא שמעתי משר החינוך שמעדיף להיראות רחב אופקים אך לצמצם את השיח לאסור ומותר. אי אפשר לדבר בגנותו של הנוער אם איננו רואים שאנחנו אלה שלא נותנים להם את הכלים הנכונים. איך הם יוכלו להתפתח אם כבר בגילם הצעיר לא מתפתח שיח יצירתי ומושכל בעל טיעונים תקפים? איך ילדים אלה יוכלו להשתלב בחברה המקוטבת אותה מתאר השר? החברה הזו תוסיף להיות מקוטבת אם מערכת החינוך לא תשכיל להטמיע ערכים דמוקרטיים משותפים לכלל תלמידיה - זה בכלל לא קשור לאדם ורטה, זה קשור לחזון חינוכי וחברתי, אפרופו "יש עתיד" ו"פוליטיקה חדשה". אין פה עתיד ואין כאן חדש יש כאן עיבוד מכובס של מילות מפתח בניסיון למדר ולא בניסיון למצוא איזון. הצורך בשמירת המדינה הזו דמוקרטית הוא הצורך של כולנו והוא מתחיל בחינוך. לא צה"ל הוא פרה קדושה, לא אמונתו של אדם ולא השואה המשותף לכל אלה הוא אי הכרה במהות האנושית של כולנו ולזה צריך לחנך, כל השאר יגיע משם. לא מרפאים סימפטומים, מרפאים את הבעיה ואת זה לא משכיל שר החינוך להבין.

שי פירון בוחר להבהיר נקודה לא רולוונטית כבר בתחילת ה"אני מאמין" שלו. הגישה הראשונה בה בוחר השר היא גישה טהרנית ובוודאי שאינה אפשרית היות ובית הספר תפקידו אינו מתמצה רק בידע, מלכתחילה בית הספר הפך לסוכן סוציאליזציה שמכשיר את העוברים בתוכו לא רק ללמידה אלא לאזרחות ולכן זו גישה בלתי אפשרית וממילא מעולם לא התקיימה מאז כינונו של בית הספר הראשון בהיסטוריה האנושית. למען האמת גם בקרב החיות הלמידה היא חברתית ולכן אף פעם אינה מתמצה רק בידע אלא גם ביצירת נורמות של התנהגות. אני מניחה ששר החינוך מודע לזה ולכן לפלא בעיני היא בחירתו לציין גישה שכזו בפתיח איגרתו. אז עזבו את זה שלדעתי כדאי ששי פירון יתייעץ עם עורך לשוני בטרם הוא שונה את משנתו באיגרת חשובה כל כך, כי איך ניתן להתחיל בכלל את הפיסקה הראשונה עם המילים מצד אחד - צד אחד של מה? או שזו בעצם טעות פרוידיאנית שתפקידה להכניס אותנו לקונטקסט - משהו כמו יש רק צד אחד מועדף והנה הוא לפניכם - בעולם אוטופי בבית הספר מתרחשת רק למידה וכל ניסיון של מורים להביע את דעתם כמוהו כניסיון למנוע מהם חשיבה ביקורתית ועצמאית והוא מטשטש את הגבול בין למידה ובין תעמולה (!). היינו הדבר הראשון שרוצה שי פירון להעביר, ונדמה לי שלא אחדש לכם דבר אם אטען לחשיבותה של הפיסקה הראשונה (והאחרונה), הוא שבכלל כדאי שבתי הספר יהיו א-פוליטיים וכל דבר לבד מלמידה של ידע הוא בגדר החטאת המטרה. שאני אגיד את זה? הפיסקה הראשונה היא הגדר החטאה - הנה אמרתי.

בהמשך אומר שר החינוך שתלמידי ישראל אינם בשלים - הם לא מסוגלים להתמודד עם המורכבות של המציאות בה הם חיים. אם תלמידי תיכון אינם יכולים להתמודד עם המורכבות למה בגיל 18, הגיל בו הם יוצאים מתוך המערכת, נותנים להם רובה וגם את הזכות להצביע? אבל כנראה הם עושים זאת אוטומטית בלי יכולת להבין. אם כך, אני מסיקה שזה בצרוף העובדה שצה"ל הוא בליבנו ולכן אסור ממש להעביר עליו ביקורת, אלה החיילים שרוצה שי פירון שיצאו מהמערכת שלו - חיילים אוטומטיים, ואלה אמורים מחד להגן עלינו ומאידך להשאיר את צה"ל מוסרי לפחות כמו שהוא היום? לא נראה לי. חיילים מחוסרי כלים (חוץ מכלי זין) הם לא ממש העתיד הורוד שצופה לי המחר.  

שר החינוך, הרב שי פירון, נכנס לנבכי מהותו של המורה המחנך ומבקש ממנו הלכה למעשה, באיצטלה של המון מילים יפות ובשם האיזון להיות חלול ולהתיישר עם הקו. המורה צריך להימנע מביטויים כמו "אני הפגנתי" אבל להוביל את כיתתו בגאון לסיור בחברון כי התעמולה היא בדברים ולא חלילה במעשים. טוב ששר החינוך שוב מקפיד איפה שחשוב - במלל. אני כבר מחכה לחוזר המנכ"ל הבא עם ההמלצות. תדע כל אם עבריה שבנושא חינוך לערכים.,המערכת אמרה את דברה - יהודים, שואה וצה"ל זהו סלע קיומנו. אין ספק השיח כבר לא שטוח הוא חלול ונבוב, אבל אם מתבלים אותו במספיק מילות מפתח הוא ישמע מספיק טוב כדי לקרוא לו איגרת. אבל זו לא איגרת זה כתב הודאה שהלך המצפן אבל זה זה חסר משמעות כי הכל בליבנו. דת, שואה וצה"ל. דת, שואה וצה"ל. דת, שואה וצה"ל טוב זה מספיק קליט, לא צריך לשנן אפשר לעבור ללמידה משמעותית. הצלצול הזה הוא בשבילנו.