זוגיות - החלק השני

מר קו - גם עירום וגם מופשט

הפסקתי שלשום במחשבות על עירום מטאפורי בזוגיות, מבלי לשים לב שאת המכשול העיקרי לקיומו כבר תיארתי בפיסקה קודמת - הקושי שלנו לראות את עצמנו כמו שאנחנו. אחד הדברים שהאנושות הצליחה לעשות זה לייצר סטנדרטים מאוד ברורים דווקא במקומות הכי אישיים. זה כמעט בלתי אפשרי להסתכל על עצמך ללא פילטרים ולהיות מרוצה ממה שיש, זה הרבה יותר בולט כשאת אישה. הסטנדרטים למראה חיצוני - יופי, מבנה גוף, טיפוח הגוף, אפילו מריטות שיער הם יחסית מאוד ברורים וכמעט בלתי אפשרי להיות שם אלא אם כן המציאו בינתיים מכונת פוטושופ-ריאליטי, כי את ריטוש העצמי עושה החברה כבר מזמן במסווה של אינדיבידואליזם. כמה קשה לעמוד בסטנדרטים האלה, כמה כואב להכיר בפער בין הרצוי למצוי. התיכנות הקולקטיבי הזה לאיך צריך להיראות, לא רק שהופך את החיצוניות לנדבך חיוני הדורש התייחסות, הוא גם הרסני ליכולת של בני אדם רבים לאהוב את עצמם ולקבל את עצמם כמו שהם. חוסר היכולת לקבל את עצמך באמת כמו שאתה ולהזדקק לפילטרים בלי להבין שאלה חומות שלא באמת מספקות הגנה, בוודאי לא יכול לסייע בזוגיות.

עלי דפנה

עכשיו כששלבי ההורות לפעוטות תמו אצלנו, ולא אין בי שום עקצוץ שחלתי שגורם לי לרצות לעשות עוד, אני מרגישה שבכל זאת עברנו עוד משוכה בחיים הזוגיים. אפשר קצת להתרווח - לא על מנת להמתין לתורנו לקבלת זרי דפנה, au contraire mon frere, שנאמר לקבל זר עלי דפנה ולנוח, אלא כדי לעבור שלב. זוגיות, מסתבר, היא מאוד דינמית - אם רגע נחים צריך לנוח בשניים ולא להרבה זמן. התחושה שהרבה מהלחצים על הזוגיות מאחורינו היא ללא ספק מעודדת. אין זה אומר שמעכשיו הדרך סוגה בשושנים, ברור לי שצפויים עוד קשיים, אבל ההתמודדות יחד נעשית מתואמת ונוחה יותר עם השנים. תכל'ס אני לא חושבת שיש תקופה בחיים, ארוכה דיה להיקרא תקופה, שהיא נטולת קשיים ואתגרים. כנראה שאלה החומרים מהם עשויים חיים. 

לא מחפשים את השוויון

צליחת התקופה האינטנסיבית הזו (גם אם שנינו כבר נראנו שדופים, מגויידים ושותתי-דם, נאחזים בצפורניים שבורות בקצה התהום), היא קודם כל בזכות העובדה שהיא נגמרה ואנחנו כאן כדי לספר כמובן. אבל אם להתייחס ברצינות, אין לה סיבה אחת כמו שאין מרשם מדוייק לעבור שום תקופה בחיים. ברור שזה תלוי אדם, ובזוגיות זה תמיד שניים, אבל השניים האלה יוצרים דבר שלישי (וזה עוד בלי לקחת בחשבון ילדים, רק את הישות הזאת שנקראת זוגיות). מנסה להבין מה הסיבות העיקריות בהתנהלות שלנו שבזכותן צלחנו את התקופה הזו, ולא לא באמת יצאנו חבולים, להפך. מצאתי 3 סיבות שנראו לי חשובות במיוחד: אנחנו לא מחפשים איזשהו שוויון ברמה המתמטית בתוך הזוגיות שלנו, אנחנו יוצאים מנקודת הנחה (קומוניסטית משהו) שכל אחד מביא את המקסימום שהוא יכול (רוב הזמן). בטרמינולוגיה שלנו לא קיימות מילים כמו מותר/אסור או ויתור (כתבתי על זה קצת גם כאן), הרשות נתונה. ויתרה, שנינו יוצאים מנקודת הנחה שלא משנה מה אנחנו רוצים להיות יחד. כי לשנינו ברור שאנחנו בונים פה משהו טוב יחד וזו המטרה בעצם. החיים הרבה יותר פשוטים ככה.

הכי קיטש רומנטי

יש משהו מאוד הוליוודי, ואין להתעלם מהעובדה שהוליווד היא גם מראה וגם מובילה חברתית, בתפיסה, כמכלול וכפרטים, של החברה האנושית את הזוגיות. יש משהו מאוד ברור בחינוך ובתהליך הסוציולוגי כולו שלא רק מכוון אותנו אל המונוגמיה אלא גם מתווה לנו את קווי המתאר שלה, לפעמים גם יותר מקוי מתאר בלבד - מסלול ברור עם סטנדרטים אליהם יש לשאוף או להתכייל. השאלה היא אם יש מקום לסטנדרטיזציה. תגידו לי בוודאי שזו נוצרה בגלל שככה רוב בני האדם חיים, רק שאני לא בטוחה שזו תשובה נכונה. רק שכאן כבר נכנס כל העניין הזה של מהות החיים (אז הנה לכם קישור לטריילר של משמעות החיים של מונטי פייטון, הם עושים את זה יותר טוב). כשיש לך סוג של מסלול קולקטיבי שאתה צריך לעבור אתה לרוב משווה, השוואות הן בהחלט כלי טוב מחד אך גם יש בהן מימד הרסני. תכל'ס את האנרגיה המתבזבזת בהשוואה, עדיף היה להשקיע בקשר.

אולי מה שהיינו צריכים זה ללמד את הילדים שלנו שזוגיות זה לחיות יחד, שני אנשים שרוצים למקסם את חייהם האישיים ויודעים שזה מצליח להם אפילו טוב יותר כשהם יחד עם בדיוק האדם הספציפי הזה. בה במידה הם גם צריכים לדעת שאם זה לא הולך, זה נכון להתאמץ אבל גם לדעת לוותר ולהמשיך הלאה. זוגיות היא לא דרמה, היא חלק מהחיים שנעשה מבחירה ואם יש לך רק פעם אחת לחיות כדאי שתדע לבחור נכון או לדעת לבחור שוב. האפשרויות הן בלתי מוגבלות. הנאמנות שלך צריכה להיות לאדם שאתה ולבחירות שעשית, בשביל זה אתה צריך לעשות סדר ולהיות כנה עם עצמך וזה לא פשוט. אבל יותר מזה, בשביל זה אתה צריך לזנוח את הפנטזיה ולראות את החיים כמו שהם אחרת לעולם לא תמצא סיפוק.


אני באמת לא יודעת מה המתכון לזוגיות, אני יודעת שאני אוהבת את עצמי יותר בדיוק במקום שאני נמצאת בו עכשיו, אני יודעת שזה בדיוק מה שמאפשר לי לחיות את החיים שלי בשמחה ולהתמודד עם מה שהם מביאים, אני יודעת שאני יכולה לבחור בכל דבר ועם זאת בכל יום מחדש אני עושה את אותה הבחירה. אני מניחה שזוגיות היא המקום שאתה מרגיש בו בבית ואין לזה שום קשר לכתלים שמקיפים אותך, אלא רק לחומות שאתה בונה ולפנטזיות שיצרת שדינן לרוב להתפוגג. זה מחזיר אותי להתחלה, לעירום המטאפורי, המקום שהוא הכי פשוט ונקי ושאליו אנחנו צריכים לחתור להגיע, לפחות לדעתי. למקום שבו יש מעט חוקים ותקנות העזר נקבעות על ידך. מקום שבו מטפלים בסדקים שנוצרים באופן טבעי בחיים ולא מתמודדים עם פנטזיות ושברן שידועות בעיקר כגוזלות זמן, גם אם ניתן ללמוד מהן הרבה. מה שכן אני יודעת שבבואי להגדיר זוגיות, אני מעדיפה שההגדרה תהיה כמה שאפשר יותר מופשטת, זה אף פעם לא מזיק וזה בטח יוצר עניין. 

משמעות - פרולוג אפשרי או סיום - לא חד משמעי

זנון כמשל

הבעיה הכי גדולה עם יאיר לפיד היא קודם כל יאיר לפיד, זה ברור אבל לא לזה התכוונתי. הבעיה בה התמקדתי היום היא הציטוטים השגויים והמבולבלים שלו בכל הפוסטים והנאומים שהוא משחרר לטובת (או שלא) הציבור והן מקור בלתי נלאה לסיבות ראויות לדפיקת ראש בקיר או לחלופין מחבת ברזל בהתאם לזמינות. ולבד מהברור מאליו, נניח שאני לא הייתי רוצה לחלוק מקום במשפט הכולל אותי עם יאיר לפיד (שיט, נדמה לי שהרגע עשיתי את זה ועוד בעצמי) או שבכל פעם שאני קוראת שליפה כזו שלו (שנכתבת בסגנון הנונשלנטי הבלתי ניתן לחיקוי של "בטח זה טיול אוורירי לעת ערב בפארק ולא שעות של מאמץ לשימור תדמיתי המזוייפת, תשאלו את מי שבא לכם אני תמיד זורק שמות של פילוסופים ומתמטיקאים, הלא שמותיהם חקוקים בבסיסי ג'ל [הג'ל שלי]") משהו בי נשבר מכל כך הרבה בחינות. אז, לא, לא רק אלה - המשמעות העיקרית היא שבכל פעם שאני חושבת על ציטוט או דוגמא לבלוג אני עורכת את מבחן לפיד. שזה כמו מבחן בוזגלו אבל בכתיבה. היינו אין הבדל בין פוסט לפוסט וכל פוסט נבחן לגופו, למותר לציין שזה מצער אותי שלפיד עוד לא פיתח טכניקה כזו. הלאה.

"על מה שעליו לא ניתן לדבר,
אודותיו יש לשתוק. ויטגנשטיין

ולמה אני בכלל אומרת לכם את זה? חוזרת למסלול- ובכן, ניסיתי לברר לעצמי את המושג משמעות. ובאחת התמלא הדף בהמון ציטוטים וזה הביא אותי ללפיד וגם לעריכה אינטנסיבית.

משמעות - מחד הרי זה ברור כשמש מהי משמעות וביננו זה מושג כל כך אמורפי וסובייקטיבי שרק הגדרתו היא אובייקטיבית. כך שלא יהיה זה בלתי משמעותי אם אומר שמשמעותה של המשמעות היא בעצם משמעותה למשתמש. אבל חסל פילוסופיה בגרוש. הגדרה מילונית של המושג משמעות היא מובן או כוונה. לא אכנס לויטגנשטיין כי זה יוביל לדיון ארוך (כולל ציטוטים), לנושא המשמעות והשימוש במילים ליצירת שיח שיוצר משמעות ושחשיבות השיח היא במילים המנסחות אותו ובמשמעותן ואופן שימושן. מכאן, שלא נוכל להתקדם הרבה אלא אם נסכים שפוסט זה שהוא לא פוסט אלא מסה שלמה - זה לא יקרה, אל דאגה, לנשום. אבל המשמעות לדידו של ויטגנשטיין, בהנחה שהבנתי נכון, היא מה שיוצר את המובן ואת אופן שימושן של מילים והשימוש בתורו מעניק להן את המובן שיוצר את המשמעות - מעגלי משהו, אך למעשה גלי כי השפה היא לחלוטין דינמית. מכאן שהמילים עשויות לא להשתנות אך משמעותן ומובנן עלול לקבל תפניות מעניינות בתכלית.

אבל זה יותר מזה כי מלבד המשמעות החברתית המגולמת במילים ומתקדדת בנו באופן רציף לאורך תהליך החיברות היומיומי שלנו, לכל מושג כזה מתווספת הפרשנות האישית. עקרונית אנחנו מקטלגים דברים לפי המשמעות שלהם ובעצם גם לדברים מוסכמים יש בכל זאת דקויות של הבחנה שיוצרות הבחנות מאוד משמעותיות במשמעות, אם תרשו לי להתפלפל. ואז נכנסתי לעומק הקורה (ללמדכם, שלפעמים פוסטים מצריכים עבודת הכנה וזה לא סתם שאני לא מפרסמת, זה חלק מכללי המניעה הבסיסיים כדי לא להפוך ליאיר לפיד - תחקיר. אבל זה לא משהו שאתה מצפה שאיש טלוויזיה לשעבר יעריך, אהממ, אהממ) וחזרתי לקרוא מאמרים וספרים רלוונטיים שעלו במוחי. במידה מסויימת יש לי התניה שכזו לחשוב על "האדם מחפש משמעות" (ויקטור פרנקל) בכל פעם שמועלה המושג משמעות (מעניין למה, ייתכן שהתשובה בשם הספר, אבל זה קל מדי). ספר, שמבוסס על ניסיונם של ניצולי מחנות הריכוז מנסה להתחקות אחר המכניזם של המשמעות ועצם הקריאה בו נותנת פרספקטיבה (יופי כי ניצולים ופרספקטיבה שולח אותי לאיילת שקד אחרי נסיעתה לאושוויץ וזה ממש לא האימאג' שאני צריכה עכשיו). אבל מעבר לזה, עמדתו האקזיסטנציאליסטית ומסקנתו העיקרית, לפחות מבחינתי ובהנחה שניתן להתיימר ולסכם את הספר הזה במשפט יחיד, שבעבור כל אחד מאיתנו המשמעות היא אחרת, ואת התכלית הזו נגזר על האדם לחפש כדי להצליח ולהתעצם כאדם, היא מלאת תקווה בעיני.

בבואנו לבחון משמעות, אנחנו יכולים למצוא מכנה משותף למשמעות שאנחנו מעניקים למושגים, אך למעשה כל אחד מאיתנו עוד מלטש את המשמעות הזו עד שהיא מתאימה לחלוטין להיכנס לקולטן הפנימי של הנפש ולכייל את האדם מחדש. ברמה האישית זוהי סינרגיה דינאמית ושברירית בעדינותה, ברמה החברתית זה גם עוד סנן (פילטר) שלא מאפשר לך למעשה לבחון אובייקטיבית את המשמעות של אדם אחר לאותו מושג ובאמת לקבלה. כל משמעות היא כל כך אישית ולכן גם אם היינו מגדלים אנשים בתנאי מעבדה שווים מכל בחינה, אופיו של כל אחד מהם וחוויותיו היו מעצבים לו משמעות שבהכרח לא היתה כמו של תאומו לניסוי. אם תרצו זה כמו מן מצפן בסיפור אי-גיוני שמכייל כל אחד מאיתנו אבל כל אחד בשדה מגנטי אחר.


אם תחשבו על זה, גם הדברים הכי בסיסיים שהגדרותיהם ברורות לכולנו הן למעשה לחלוטין סובייקטיביים. גם אם המילה בית (וסליחה מראש מאל-על ותנובה שאני לוקחת להן את המיתוג ומחזירה אותו למרחב הפרטי, אם כי השימוש של שתיהן בקמפיין שלהן במילה בית הוא בדיוק ההוכחה למשמעות הקולקטיבית) תתואר על ידי מרביתנו דומה, עדיין הבית האישי של כל אחד מאיתנו גם ברמת ההגדרה הוא שונה לחלוטין. המשותף יכול להיות מאופיין על בסיס תחושת שייכות אמיתית המתבקשת מתוך המושג המובע בקונטקסט של נרטיב חברתי ברור ומבוסס. אבל אם מושג יחסית ברור כמו בית נתון לאינטרפטציות שונות ומקבל משמעות שונה למרות הבסיס המקובל, הרי שלמושגים "גדולים" יותר גם מנעד פירושים רחב יותר, לדוגמא: אהבה, חיים, זוגיות, הורות. ולמעשה למרות שהמושגים בהגדרתם ברורים הפרשנות שלהם משתנה ואינדיבידואלית ויחד עם זה כפופה למה שמקובל חברתית.

דוגמא לקומוניזם ושברו?

היופי במשמעות האישית הוא זה שמונע ממני להיות אדם שיבחר לקבל אידיאולוגיה גורפת. אידיאולוגיה גורפת מכתיבה לרוב את המשמעות של הדברים ומצמצמת את האפשרות לפירוש אישי וחופשי, עד כמה שהחופש קיים רק שזה דיון אחר. אידיאולוגיה חובקת, כמו דת אם תרצו אבל גם ספרים כמו "תורת הרצף", נותנת מתכון מאוד מסויים של איך צריך לחיות ודרך איזו פריזמה לראות את הדברים ולמעשה להעניק להם משמעות. הן בנויות על זה שההגדרות למושגים ועל כן גם המשמעות שלהן ישרתו את הפונקציה לשמה הם נוסדו וייצרו קו מחשבה דומה לכלל האנשים. זה עבד הכי טוב עם דת, קומוניזם הוכיחה שזה לא עובד תמיד, ייתכן, ואני רק מעלה השערה כאן, שללא גורם מעניש קוסמי וכל יכול זה פחות משכנע ולכן מרבית האידיאולוגיות החובקות, לבד מהדתות, הן במידת מה אופנתיות, גם אם האופנה הזו מחזיקה מעמד כמה מאות שנים. למעשה מי שבוחר שלא להאמין באידיאולוגיה חובקת על שמגדירה לו את המשמעות, הרי שהמשמעות שיתן לכל דבר היא במידה רבה תולדה של בחירות. כמובן שבחירות הן גם פונקציה של אופי וסיפור חיים והרבה עובדות נסיבתיות ובכל זאת הן מתמצות לנושא הבחירה שלנו ואיך אנו מעצבים את חיינו בהתאם.

מכאן שאם אני מסכמת את המושג משמעות לגבי, הרי שמשמעות היא הפירוש האישי שהוא תלוי חברה ולכן משמעות היא חלק בלתי נפרד מהבחירות היומיומיות שלך שהן כמובן גם חלק מהמהות שלך וההגדרה שלך. כך שבעצם להגדרה העצמית שלך את עצמך יש הכי הרבה משמעות והמשמעות הזו תקרין על המשמעות של שאר המושגים לגביך. שמתי לב לזה בצורה מאוד אינטנסיבית דווקא בויכוחים ברשת בזמן המלחמה בעזה ודווקא הקמפיין של וואלה "קודם כל ישראלי" היה הכי מובהק. למי שמגדיר את עצמו קודם כל כאדם, השגותיו לגבי המבצע והרג האזרחים היו מאוד ברורות כי הרג הוא מיותר, מי שמגדיר עצמו קודם כל כישראלי מצדיק את ההרג גם אם אחר כך הוא מצר על ההרג וגם אם לא. זו אמנם הכללה גסה, אני לא מכחישה, אבל בכללי זה מעיד משהו על משמעות ההגדרה האישית והחברתית ובהתאם גם על הדינימיקה של יצירת נורמות. אבל אני רוצה להישאר דווקא באישי.

מדוע אנחנו? מדוע כל דבר? מפני שרגע זה פשוט קיים.
האם ראית אי פעם חרקים לכודים בענבר? קורט וונוגוט

אני מצהירה על עצמי שאני אדם חופשי מאידיאולוגיות בעל תפיסה סמי-אקזיסטנציאליסטית שאני מאמינה ברעיון שאנחנו סך הבחירות של עצמנו ושבכל נקודת זמן אנחנו יכולים לבחור מתוך אינסוף אפשרויות. המשמעות בעיני היא בדיוק המקום בו העולם אינו רק רצף של תכונות מתמטיות המצטרפות לכדי כללים בפיזיקה, העולם עוד רצף של שפה סימבולית שאתה האדם שואף להבין ולזאת מתכוון בחיפוש אחר משמעות. החיים האנושיים המוגבלים, בסופו של דבר, במוות שהוא מוחשי ואמורפי כאחד, נדמים בעיננו כמשהו שיש למצוא לו תכלית - התכלית הזו היא המשמעות. הניסיון להבין את החיים הוא המעניק לכל זה משמעות, וכשאתה מבין כמה החיים הם ארעיים אתה חייב לכוון את חייך ככה שהבחירות שלך יובילו אותך להרגיש שאתה אכן חי את החיים. שבכל יום אתה חי ולא מתקרב אל מותך, וכשאתה מצליח להגיע לכל ערב בחיוך, יש בכך, לפחות לדעתי קצה קצהו של גירוד המשמעות של החיים. אם תרצו, החיים הם למעשה התנגדות לאותו קבוע שבואו ודאי אך ללא השערת זמן.

Carpe Diem אם כך יכולה להיות הסיסמא של הפוסט הזה, אבל זה יותר מדי פשטני. אין לפוסט הזה באמת סיום, הוא בא רק לדון על משמעות ולכן סופו בכלל אינו משמעותי כי ייתכן שבכלל אני אמשיך אותו אחר כך ויתכן שהוא סיים את משמעותו בחיי ועליו לפנות לדרכו העצמאית.

מפרסמת. שזה דוגמא לפעולה שהייתה ברורה לכם ולסיום חסר משמעות