שתיקת הקואליציה - שתיקתו של סילבן שלום

במידה רבה, פנייתן של נשים לתקשורת או לרשתות החברתיות במקרים של הטרדה מינית היא שבירת קשר גורדי. שבירת קשר שתיקה של נשים שחוו פגיעה, אך התלונה או הטיפול בה יגרמו למרבה הצער פגיעה גדולה ובעלת נזק היקפי יותר מההחלטה להתמודד עם הקושי באופן אישי, לשלם מחיר עצום ולשתוק. הפחד מהתגובות החברתיות של אנשים במוקדי כוח והמקורבים אליהם, התגובות החברתיות, ההכפשות והאיומים הופכים את המחיר האישי לגבוה במיוחד.

המצב מסובך עוד יותר כאשר המטריד לכאורה הוא איש חזק פוליטית שמגובה באישה חזקה לא פחות. בסיטואציה לא נוחה גם כך, השיקול של מה יהיו ההשלכות רב וגדול הרבה יותר. ההחלטה לשתוק מטרידה לא פחות מההטרדה ומעידה ביתר שאת על הפגיעה הכפולה והמכופלת באישה עצמה בעוד הפוגע לא משלם מחיר. זה עול, שכל אשה שהוטרדה ולא התלוננה מכירה על בשרה, שאינו נשטף במי המקלחת ואינו קהה עם הזמן.

אתמול מניין הנשים המתלוננות עלה ל- 13, מניין הקולות בתקשורת ובפוליטיקה שקראו לשר שלום לפרוש גדל ומה שהדהד ביותר היתה השתיקה. השתיקה הרועמת של שלום והשתיקה הרועמת של חבריו לממשלה, לסיעה, למפלגה ולקואליציה. בעוד הנשים הנפגעות "שברו שתיקה", הליכוד לא רק שלא שבר שתיקה, הוא גם לא שבר שורה. למעט ציפי חוטובלי שהתגלתה כצדיקה בסדום, סליחה - בליכוד.

עד אמש היה ברור מה שלום לא – הוא לא הודה, לא דיבר, לא הגיע לישיבת שרי הליכוד, לא הגיע לישיבת הממשלה, לא הודיע על נבצרות ובעיקר לא התפטר. שמו הטוב כבר נפגע, אמנם נכון ללא חקירה או אישום, ועם זאת – 13 נשים ועוד עדויות מרשיעות של עובדי לשכה הן טעם לפגם. טוב עשה בהביאו לזה סוף, גם אם באיחור וגם אם לא מהסיבות הנכונות, אלא רק על מנת למזער נזקים גדולים יותר.

כל העדויות המצטברות הוכיחו כי לסילבן שלום יש בעיה והבעיה היא לא המשפט הציבורי שנעשה לו. בין אם יש מקום לחקירה ובין אם לאו, ומסתבר שיש, בחיים הציבוריים צריך להיות ברור שלסילבן שלום אין מקום, יהיו מעלותיו אשר יהיו ומקהלת "עדי היושר" אינה רלוונטית.

העובדות לאור מסכת ההטרדות האפשרית הזאת הצריכו שתי פעולות מיידיות שהשתהו יתר על המידה ויש בזה טעם לפגם, המעיד על הציבוריות הישראלית: 1. פתיחה מחודשת של החקירה 2. עזיבה של שלום את החיים הפוליטיים או לפחות הכרזה על נבצרות עד להתבהרות הפרטים.

שלום פתר בעיה נקודתית בפרישתו, אך הבעיה האמיתית בעינה עומדת. נורמות ההתנהגות החברתיות בנושא הטדת נשים מצריכות דיון מעמיק בכלל ואלה של נבחרי הציבור בפרט. השתיקה מטרידה. ראוי וחשוב לשאול מדוע לא נשמע קולו של ראש הממשלה או של מי מבכירי הליכוד? ואיפה נשות הליכוד? איפה גילה גמליאל שהיתה פסקנית למדי בפרשת מגל-רוטנר? המסר מהשתיקה רב מכל מלל. השתיקה הזו לא מעידה על רעות יוצאת דופן, אלא על אוירה ציבורית קלוקלת.

הטרדה מינית היא נורמה פסולה, השתיקה המהדהדת בשורות הליכוד והקואליציה היא פסולה. היא לא צריכה להיות מקובלת בשום מקום וההתייחסות של נבחרי הציבור אליה צריכה להיות משוללת סבלנות או חסד. פרישתו של שלום היא חשובה, כמו גם פרישתו של מגל לפניו.

אבל זה לא נגמר בפרישה ואסור שזה יגמר כך. זו הזדמנות לבחון את נושא ההטרדה מינית בעין ציבורית וביקורתית. מה שצריך להיות ברור הוא שזה החטא וזה עונשו ושתיקה אסור שתהיה חלק מהפרוטוקול.

פורסם בסלונה 21.12.2015

הפרינט לא מת, הוא רודף אמבולנסים

עם כתיבת שורות אלה כבר 6 נשים מעידות על הטרדה מינית או התנהגות לא הולמת בעלת אופי מיני שבוצעה לכאורה על ידי השר שלום. הפרשה הזו סוחפת את כל הרשתות חברתיות, אולם היא תופסת גם מקום מכובד בתקשורת. עם כל החשיבות בהעלאת המודעות להטרדה מינית ועם הצורך בהעצמת נשים נפגעות מינית וליצירת אוירה ציבורית מכילה, יש פה טעם לפגם. אין תלונה במשטרה, אין הוכחות, לא ברור אם יש עילה בכלל לפתיחת חקירה בנושא, מן הצד השני יש מתלוננות שחוסות באנונימיות ולא מספקות הוכחה ויש איש ציבור שנשפט לחובה בכיכר העיר בלי שנדע אם הוא אשם או לא. זה מחיר גבוה לאדם שלא הוכחה אשמתו.

בניגוד לפרשת מגל, שם יצאה רחלי רוטנר בוידוי אמיץ ואמרה "זה הסיפור, זכותי לשתף", בפרשת שלום אין התייצבות של אישה בשמה המלא שאומרת זה הסיפור שלי, אין כאן אימות לטענות. מה שאומר שאם השר שלום אינו אשם, גם אם הסיכוי מזערי, הרי שיש כאן לא 6 קרבנות אלא קרבן אחד ויש לזה נזק היקפי. אין זה אומר שהדברים לא קרו, רק שמוקדם מדי לשפוט. אלא שכבר מאוחר מדי - השר שלום נשפט במרחב הציבורי, בין אם מגיע לו ובין אם לא. פה הבעיה.

בפרשת שלום כדאי לציין שכרגע הסיפור הוא שיש טענה, אין לה הוכחות, אם כי ריבוי הפגעות מקנה לה אמינות מרובה. אבל לא ברור אם בכלל יש כאן סיפור ובכל זאת זו שיחת היום. אלא שההבדל בין שיחת היום לסיקור תקשורתי הוא רב. במקרה הזה על התקשורת האחריות להשאיר את הסיפור בפרופורציות הראויות – עוד לא יודעים כלום.

הסיקור התקשורתי מחוייב לאמת בפרסום, בפרשת שלום הנוכחית אין לדעת מה האמת. התקשורת נכנעת לפרובוקציה ובמקום לדווח על העניין בלאקוניות הראויה בטרם התבררו פרטים היא שועטת  אלי רייטינג. העיתונות אינה רשת חברתית, יש לה אחריות. הסיקור הנוכחי הוא כניעה לנורמה החברתית של "הכל שפיט" במדיה החברתית, אלא שלשפוט בלי לדעת את כל האמת לא מביא למיצוי הדין, זה רק כלי ניגוח לשמחת ההמונים. שנאמר "הבו לנו קרבן – נגילה ונשמחה בו". ואם הוא מפורסם ואם אשתו מהסוג הפרובוקטיבי – דיינו.

מידת האמון של הציבור בתקשורת מקורה ביכולת התקשורת להביא סיפור המבוסס על מקורות מהימנים ורציניים, אחרי שהעיתונאי נקט בפעולות סבירות לאימות העובדות. סיפור טוב נמדד לא רק במידת העסיסיות ופוטנציאל כניסות גולשים. את הגושפנקא שלו הוא מקבל מתוקף היותו הוגן, סביר ומידתי. פרשת שלום שבאה עלינו לטובה אין בה לא את זה ולא את זה ומוטב היה לתקשורת לשמור על אמינותה מאשר לרוץ אחרי הדם שנשפך ברשתות החברתיות, גם אם הטענות יאומתו בסופו של דבר.

העובדה שלא פשוט לנשים להתלונן ידועה, היכולת היום לצאת עם הסיפור גם דרך הרשתות החברתיות והתקשורת היא חשובה, אולם היא חייבת להיות מבוקרת כדי לשמור על אמינות הדיווח. פרסום העיתונאי מחייב אימות. אימות אינו הכניסה לפרטים המציצניים של מה אולי עברה המתלוננת, אלא סף כניסה ברור המפריד בין רכילות ובין עיתונאות. אי אפשר גם לחסות בצל האנונימיות וגם לא להביא תימוכין – תלונה במשטרה, הוכחות, בדיקת אמת.

מה שעולה מהסיפור זה שבניסיון להשאיר את הפרינט בחיים, הפכה התקשורת לרודפת אמבלונסים. זו שעטה על הקרבן עוד לפני מתן טיפול רפואי. גלגל הצריכה וההלעטה מזין את עצמו והוא לא פועל לטובת אף אחד מהצדדים, אבל בלאו הכי זה יחזיק מעמד עד האטרקציה הבאה שתגיע ממש בקרוב.