חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות דיסוננס. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות דיסוננס. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 30 בספטמבר 2015

החיים זה מה שקורה בזמן שאתה נואם באו"ם, נניח על איראן

אז היום צפוי לנו נאום באו"ם, נתניהו הכריז שצפוי נאום שיעביר את רחשי הציבור בישראל. אם אני מנחשת נכון, ואני בהחלט לא היחידה, נתניהו ידבר על איראן. אין מנוס מלומר שכלל הנראה הרחשים שלו הם לא הרחשים שלי, או של מישהו בסביבתי הקרובה, או של מישהו בסביבתי הרחוקה. מעטים מאוד האנשים בישראל שמדברים היום על ההסכם עם איראן. גם אם נניח שמה שנתניהו היה אומר על ההסכם עם איראן הוא נכון, הוא בטח כבר לא רלוונטי, הציבור בישראל המשיך הלאה, אבל נתניהו חי על אדי הבהלה שהוא אוהב לייצר. 

ברור שאפשר לדבר על איראן, אפשר לקשור את זה לעם ישראל היושב כרגע בסוכות, זכר למסע לארץ המובטחת, סימבולי לארעיות שישראל לא תסכים לה יותר, מכניס מיד לאסוציאציה שישראל היא הבית היהודי ולא חלילה הסוכה שלו, לא שאני טוענת שיש מי שחושב כך. יותר מזה, היום מציינים 77 שנים להסכם מינכן, שאין לו ממש קשר עם ההסכם עם איראן לבד מההתאמה להגדרה למושג הגנרי "הסכם". אולי אפילו במקום לצטט את צ'רצ'יל, יוכל נתניהו לצטט את יאן מסריק שאמר בעקבות ההסכם: "אם הקרבתם את מדינתי על מזבח השלום העולמי, אריע לכם. אך אם לא, רבותיי, שאלהים ירחם על נשמותיכם". ממש סגירת מעגל. 

אני לא יודעת מה יבחר נתניהו להגיד, כך או אחר זה לא רלוונטי. לנאום היום על איראן יהיה אך עוד הוכחה לחוסר הרלוונטיות של נתניהו כמנהיג בקנה מידה בינלאומי, לאומי או בכלל. מה שהביא אותי למסקנה העצובה שהחיים ככל הנראה אינם הוגנים. לו היו הוגנים, הדבר היחיד שהיה נתניהו אומר היום באו"ם הוא: "האם תרצה מאפה לצד הקפה שלך?"

כיום בפני ישראל ניצבים אתגרים אחרים לגמרי, ראש ממשלה שדבק בנושא איראן משל היה קרנות המזבח הוא ראש ממשלה ללא חזון, המשותק מפני עשייה אמיתית ומעוניין להדביק ציבור שלם בחרדות שהוא נושא עימו ומביא לשיתוק כולל. הניסיון לייצר מסע הפחדה ישראלי ועולמי הוא לא משהו שישאיר את חותמו של נתניהו לארך זמן, הוא רק מגדיל את רשימת הנזקים ההולכת ומתארכת. 

בימת האו"ם יכלה לספק לנתניהו את ההזדמנות לייצר משהו חדש, את ההזדמנות לדבר על חזון אמיתי ולהכיר בעבודה שלשמה הוא נבחר. אך נתניהו לא איש מעשה, הוא לא מפשיל שרוולים, בגדי עבודה אצלו זה שכפ"צ ביטחון ברקע גזרה כלשהיא כי זה טוב לתדמית וכאילו מחדד את נושא הביטחון. ביטחון ישראל הוא לא ביד ההסכם עם איראן, הוא ביד העומד בראשה שלא עושה דבר. 

כשנתניהו עמד בפתח הכניסה למטוס ואמר שהוא רוצה שלום, לא יכולתי שלא לשאת תפילה חרישית שביציאותו מהמטוס לא יחשוב כי שלב בגדי הים החל. נתניהו זורק סיסמאות כמו מועמדת לתחרות מיס עולם, עוד דינוזאור לא רלוונטי שפס לאיטו מהעולם.

הנאום הצפוי של נתניהו היום הוא נאום של ראש ממשלה מרוקן מתוכן, הוא לא יוכיח דבר מלבד מה שישראל עדיין מכחישה - נתניהו לא מספק את הסחורה. במדינת ישראל היום שולט אסקפיזם לא מוגדר. אין דרך להסביר איך בתוך קושי כלכלי וחברתי, של מערכות חיוניות שמתפוררות, כאשר במרחק לא קצר נאנקת אוכלוסיה תחת כיבוש ישראלי שאין לו ולמוסר ולו דבר, עדיין אפשר לחיות פה חיים טובים. מסתבר שכל עוד לא נותנים לשום דבר לעבור את הממברנות העדינות שעוטפות אותנו, אפשר הכל. מדינת הדיסוננס, תקשיב היום לדברי ההמנהיג, תהנהן, תאנח ולא תעשה דבר. אבל אולי שווה להזכיר לנתניהו שהחיים זה מה שקורה בזמן שאתה מתכנן תוכניות אחרות, נניח לדבר באו"ם על איראן.

יום שבת, 20 ביוני 2015

לדעת חוכמה ומוסר - זה משלי, לא אני

שבת בבוקר, קפה, מרפסת, מקלדת. כל הדרכים מובילות לזמן עבודה. כן, עבודה. שבוע של סיומי שנה של הילדים וטרדות רפואיות שלי ומסתבר ששבת הופכת מזמן מנוחה לזמן עבודה פרודוקטיבי. למטה בפארק קבוצת הורים נעמדת מתחת למרפסת ומתחילה לדבר בקול רם, אני משתדלת לאטום את עצמי לרעשים. הדיון נסוב על גזענות וקשה שלא להקשיב. זה תרגיל פסיכולוגי מעניין, מסתבר (זה חדש לי), לשמוע אנשים מדברים אבל לא להיות באמת נוכחת. לרוב עולה מהגינה רק בליל של רעש לא מובחן, אבל הבוקר הגינה היתה שקטה והם עמדו ממש מתחת למרפסת, גבולות המחשבה שלהם היו כל כך מרתקים שהמחשבה על להביא אוזניות נקטעה באיבה. חייכתי בסיפוק כשעלתה השואה בהשוואה הכי פחות מתבקשת, כי גודווין צדק. הוא צדק.

כשחזרתי מהמטבח עם עוד ספל קפה השיחה כבר היתה על הסכסוך הישראלי-פלסטיני ויותר מזה על שמאלנים ואוטו-אנטישמיות, המושג ה"הו כה אהוב עליי" שנכנס לז'רגון ללא מחשבה. ניסיתי להתמקד בכתיבה, אבל אי אפשר היה בטח לא אחרי משפט בסגנון "השכנה שגרה כאן (אצבע בכיוון המרפסת שלי) קראה בצוק איתן לחיילי צה"ל חמושים (לא נכון, מעולם לא קראתי להם כך, כן שיתפתי פוסטים של אחרים שהתבטאו כך), היא ריחמה על הפלסטינים! [..] אני מבחינתי שמאלנית אבל ימנית בתפיסת הביטחון שלי. בית חולים עם פצועים? לא אכפת לי! תמחקו אותו, תמחקו הכל!" שנאמר: "שים שלום טובה וברכה, חן וחסד ורחמים, עלינו ועל כל ישראל בניך" - אגב מאז אני מזמזמת את הניגון. "מזעזע" צקצקו כל חברי הקבוצה," נכון?", המשיכה השכנה, "אז מחקתי אותה מהפייסבוק שלי ועברתי לשלום, שלום. אני לא צריכה כאלה. כל האירופאים האלה, נשבעת לכם צריך להעביר אותם לעזה". שכן אחר הסביר שאלה שמרחמים על ילדי הפלסטיניפ הם כמו הורים שאוהבים יותר ילדים של אחרים ולא את שלהם". כאן החלטתי להיכנס הביתה, מרתק ככל שזה יהיה אם אני לא עובדת עדיף שאעשה דברים פרודוקטיביים, נניח למצוא נדל"ן להשקעה בעזה.

אבל אני לא יכולה להניח את זה בצד, בעיקר בגלל שככה הרבה אנשים אחרים רואים את זה, רק שזו לא תמונה אובייקטיבית זה נקרא דיסוננס. הרי איך אפשר לטעון שזה בסדר "למחוק" (מילה מכובסת לפוצץ ולהרוג) בית חולים בו שוכבת יולדת או תינוק באינקובטור? לא צריך להיות לזה שום תירוץ. אז פשוט מסבירים את זה בהימצאות מחבלים ולהרוג מחבלים זו מטרה לגיטימית שהנזק ההיקפי שלה לא נמדד. ואיך אפשר להסביר שזה בסדר לפגוע בילדים של אחרים? פשוט מסבירים שאם לא הם זה הילדים שלנו. מה שבעצם עולה ממה שאמר השכן בגינה זה שאם ילד אחר מרביץ לילד שלי, אני צריכה לגשת ולפגוע בכל הילדים שבסביבת הילד הפוגע. זו המשוואה הנכונה. טעה השכן מהגינה - לגנות פגיעה בילדים פלסטיניים זה לאהוב את הילדים שלי הרבה יותר, כי זה אומר שאני מאמינה שיש להם עתיד פה. זה משול ללכת ולחבק את הילד שלי שנפגע ואחר כך לקוות הוא לעולם לא יתנהג כמו הילד הפוגע. מי שחושב שאפשר למחוק את הפלסטינים לא מבין שלא רק שזה בלתי אפשרי, מחיקה שלהם היא גם מחיקה שלנו. מדינת ישראל לא תוכל להצדיק את קיומה ללא מוסר שהוא אינו יחסי או כפוף לשיקולי ביטחון. 

שום פיסת אדמה מסוכסכת לא שווה את טישטוש גבולות המוסר. מוסר שהופך להיות יחסי הוא במידה רבה העדר מוסר. אין מוסר בגבולות ביטחון, מוסר זה מוסר זה מוסר. למעשה השיחה הזו מוכיחה שוב שהשיח בישראל הופך את הבעיה המוסרית למשנית לבעיה הבטחונית. אם יש משהו מפחיד בזה זו המשמעות החברתית. חברה שאמות המוסר שלה כפופות לסוגיה ביטחונית תהיה שבויה בידי גנרלים ותחת דיסוננס קבוע. יותר מזה התערערות המוסר בשל סוגיה ביטחונית פותחת פתח לאגרגציה של מוסר. טוב חברתי לא צומח מזה. מה שיוצא החוצה, פועל כם פנימה - אלה אותם כוחות. 

הרי הסיבה לשלוח אותי ושכמותי לעזה היא כי לא רוצים לשמוע אותנו, זה לגמרי לא נעים ומצריך מציאת תירוצים. אבל איזה מן עולם זה אם את כל מה שלא מוצא חן בעיננו בסופו של דבר נעיף רק כדי לא לראות? הרגע שבו תמיכה בפגיעה בחפים מפשע במידת הצורך הופך להיות להיות מוגן בלי שום שהייה קצרה למחשבה הוא חציית הרוביקון המוסרי. שיקולים של ביטחון צריכים להיות כפופים למוסר אחרת מה עוצר אותנו? חינוך מחשבתי, או אינדוקטרינציה, ללא קנה מידה מוסרי אוניברסלי לא מועיל לחברה, לשום חברה, לא בהישרדותה הפנימית ולא במאבקיה החיצוניים. רוצים את זה ביהודית? אז משלי כתב את זה קודם - לדעת חוכמה ומוסר. מרטין בובר הסביר כי חכמה ומוסר שניהם מאוזכרים כי אם יש באדם חוכמה הוא לומד מוסר, ואם אין - ובכן, אין. 

הרצון ללאומיות ישראלית הוא חלק ממני כישראלית, אבל הוא לא יכול לבוא על חשבון מוסר או על חשבון מישהו אחר. גם אם הייתי מסכימה שיש צדק עם הרעיון של הבטחה אלוהית ושהארץ ניתנה לנו ושאין עם כובש בארצו, ואני לא, עדיין אי אפשר להכחיש שבתוך השטח הזה, אנחנו מדכאים את האחר ובעינינו החיים שלהם פחות חשובים. מצחיק שגם לזה התייחס בובר עוד ב- 1938 "... אילו היינו נותנים לאלימות לשלוט כרצונה, היינו מאבדים את הדרך לעשות שלום עם העם שגורלנו ההיסטורי מטיל עלינו לחיו יחד עמו ולבנות ארץ זו יחד עימו, גורל שיתגלה לנו טעמו בשעה שנתייחס אליו ברצינות גמורה...". כשאני שומעת את השכנים שלי, כשאני מקבלת תגובות "בוגדת", כשאני קוראת אנשי תקשורת שמדברים על "איפוק" (סליחה - המרכאות שלי) החיילים בג'לזון, אני מבינה שהפכנו את המוסר לכלי ריק להתהדר בו. העובדה המצערת ביותר היא לא שמנגדים למה שאני אומרת, עם זה אני יכולה להתמודד, הבעיה היא שלא רואים בזה דעה לגיטימית. מהי דמוקרטיה אם לא היכולת להכיל דעות? בלי פלורליזם? בלי האפשרות לבקר? 

כשמסתכלים על זה מלמעלה, על דעת הקהל, על התרופפות המוסר וכפיפותו היחסית לנרטיב הבטחוני, על סערת ה"תרבות" האחרונה, על הצתת הכנסייה בטבחה - כשמסתכלים על הכל לא באופן פרטני ונקודתי אלא ממעוף הציפור, ובכן אם הייתי ציפור הייתי ממשיכה בנדודיי. רק שאני לא יכולה אני כאן. אז מה שנותר לי הוא לכתוב ולקוות שאיכשהו מתישהו זה יהדהד קצת, ואז עוד קצת. אולי. אבל אופטימיות זה מה שנשאר. זה ולחפש דירה בעזה.

יום חמישי, 16 באפריל 2015

הנצחת השואה - בין קלף לחטא היבריס. מס השפתיים של לזכור ולא לשכוח

התיישבתי לכתוב, כתבתי ומחקתי, ניסחתי והתנסחתי ושוב מחדש. ורק שתדעו שאני ממש מתאפקת שלא לכתוב בציניות שאסור להשוות. זה התחיל בגלל פוסטים שונים של חברים ברשתות החברתיות על יום השואה. על קושי שילדים מראים בגלל חשיפה לא מבוקרת - על הילד בן ה-9 שחזר הביתה עצבני וכועס עד שהתפרק בבכי והסביר שזה בגלל יום השואה; על הווטסאפ בפעוטון של בני שנתיים שההורים שואלים על איזה תכני שואה ידברו היום; על ההורים שהחליטו שהילדים שלהם לא ישלחו לגן היום בגלל חשיפה לתכנים שלא מתאימה לילדים; על ילדה בת 11 שחזרה הביתה ונשכבה במיטה ולא דיברה, לא קמה ולא אכלה עד הערב בגלל טקסט שנתנה המורה וגם אז התקשתה לתפקד. רוצה לומר שבנינו כאן מפעל הנצחה אבל עשינו את זה בצורה לא בהכרח נכונה.

זה הכי קל לשפוט דברים במבט לאחור, ישראל לא ידעה להתמודד עם השואה. ניתוח רק גורם אחד ממכלול הסיבות השונות יכול לספק חומר לעבודת דוקטורט. הדיסוננס בין השואה שנתפסה בהתחלה "כצעידה של צאן לטבח" בלי לראות גם בנפש האחת השורדת מקור של גבורה עילאית (השאלה היא אם היום אנחנו מבינים את זה היא עדיין רלוונטית) לבין הניסיון לייצר את "הצבר" הקשוח, הוא רק גורם אחד מיני רבים. מדינה שקמה כבית לאומי לעם שחווה חורבן, לגמרי לא מגובשת, חיה במלחמה וכוננות - היו כאן את כל התנאים לבעיית התמודדות. אני לא חולקת על חשיבות ההנצחה, זו לגמרי מובנת לי. אני חולקת על תהליך הפקת הלקחים. אינדוקטרינציה של ילדים על תסמונת "לא עוד הקורבן", הקשירה הגורדית החברתית שמחברתת את כולנו מגיל אפס לאור החיבור בין יהדות, אנטישמיות, שנאה קבועה לעם מהטעם הפשוט שאנחנו עם הבחירה, השואה, מדינת ישראל וצה"ל. משהו שם יוצר איזה היבריס קורבני בלתי אפשרי ואוקסימורוני במהותו של קורבן-אגרופן. 

בלי לרחם על הילדים שלנו אנחנו זורקים אותם לתוך קלחת רותחת שבסוף אולי הם יצאו ממנה מחוזקים, אבל האם באמת זו הדרך הנחוצה? אני לא בטוחה. ברור שאני מכלילה עכשיו, זה גם בכוונה. כבר כתבתי בעבר שיש בישראל איזושהי גישה לא מוסברת בחינוך הילדים שהיא כמעט ספרטנית באופיה. רצון שהילדים יהיו מחושלים. כשאני חושבת ממה אני רוצה שהילדים שלי יחושלו מאוד ברורים לי היסודות - מצפון, חמלה, מוסר. כל השאר פחות חשוב לי (ואין בזה לומר שדברים אחרים אינם חשובים לי). אלה הם הנדבכים של הבוגרים שהם יהיו. אם יש משהו שצריך ללמוד מהשואה זה לפקפק, לשאול שאלות, לא להיות האדם שמפנה את העורף אלא זה המושיט את היד, לא להיות הגזען, לא לראות דרך דעות קדומות, להאמין בקדושת החיים, בשוני ובסבלנות, להאמין שאסור לשתוק וצריך לתת דוגמא - מצפון, חמלה, מוסר

כילדה וכבר כתבתי את זה בשנה שעברה, ואגב עוד הרבה דברים אחרים מסתבר שחשבתי בהתחלה לכתוב פה ומחקתי, השואה היתה גורם מעצב. ולמרות שהיום כהורה אני די מזועזעת מרמות החשיפה הפורנוגרפית לשואה שחוויתי כילדה, בכל זאת יצאתי בסדר (זה לא נושא שמוכרחים לפתח וכן זה נתון לשיקול דעת). אבל זה שיצאתי בסדר לא אומר שהתהליך נשאר אותו תהליך (כי הוא לא) וזה גם לא אומר שהתהליך טוב. יש הרבה דברים שעשו פעם והיום הם טאבו שהס מלהזכיר (טוב אני נוטה להגזמה) - להבדיל אלף אלפי הבדלות וסליחה על אסוציאציה לאוכל ביום השואה (במסגרת פינתנו אסור להשוות), אני קיבלתי תוספת של ביצים חיות לחלב מגיל 3 חודשים (או איזשהו משהו מזעזע בסגנון, סליחה אמא אם טעיתי) ובכל זאת יצאתי בסדר (במגבלות, שוב) והיום מי בכלל חושב על זה? כך שהטענה שאם התוצאה טובה אפשר להמשיך היא לא בהכרח נכונה.

אם נסתכל היטב מה נותן לנו מפעל ההנצחה כמו שהוא היום, אני בטוחה שיהיו שיראו צדדים טובים, אבל האם זו הנקודה? כבר נכתב המון על המסעות לפולין והאם הם באמת משיגים את מטרתם (ואגב המטרה היא אחת - אינדוקטרינציה של חיילי העתיד של צה"ל), כבר נכתב על הטקסים והטקסטים אליהם נחשפים הילדים שיושבים בשמש הקופחת. ועובדה שיש בתי ספר יסודיים שהחלו לשנות את הגישה ומילדי החטיבה התחתונה נחסך הרבה מהקושי. עם זאת לא אחת אני שואלת את עצמי אם אנחנו לא טועים בגיל הצעיר בו נחשפים הילדים למושגים כמו שואה, על כל המשתמע. עם הילדים שלי עשיתי ניסיון בהרחקה, בבנייה איטית ומאוד מדורגת. אני לא יודעת כמה  ניסוי הזה טוב, אני רק זוכרת את הבכור בגיל 3 בגן ואת הגננת מסבירה לי את התכנים לתקופה שבין פסח ליום העצמאות. מיותר לציין שהילד נשאר אז בבית והגננת הסבירה לי שזה לא חכם ואני מנתקת את הילד מההוייה הישראלית כי פרעה והיטלר חשובים להבנת עוצמת יום העצמאות. כן. ילד בן 3. 

הרבה דברים בנושא השואה אני רוצה להעביר לילדים שלי. אני בונה את זה כמו שאני רואה לנכון, זה לא אומר שזה נכון, זו רק הדרך שלי. את ההבנה של מהי שואה אין אדם שיכול באמת להבין, את גודלה ועוצמתה האוניברסלית גם אלה ששרדו לא יכולים להבין, זה הרבה מעבר ליכולת ההבנה האנושית וטוב שכך. אבל מה שאדם יכול להבין הוא מהו חלקו בתוך כל הדבר הזה וכולנו כחלק מהאנושות יש חלק כל הזמן. לגדל ילדים להיות בני אדם ערכיים נראה לי כמו התשובה הניצחת לשואה. בעיניי זו קודם כל מהות השואה, מעבר להיבט היהודי הצר, אלא ברמה האוניברסלית מתוך הבנה שחלילה שדבר כזה יישנה. את השואה היהודית, כמו גם את מלחמות העולם, אני מתווכת להם לאט מאוד ודווקא כילדים צמאים לידע שיודעים המון, בנושאים האלה הם יודעים פחות, אבל הם עוד ידעו יותר, יש להם זמן. אני שמחה על ריחוקם מתוך המערכת בימים כאלה ואין לי ספק שהם לא יחסרו כלום בבגרותם, לבד משריטות וצלקות נפשיות.

מפעל ההנצחה הישראלי נוחל כישלון, הוא עדיין לא נכשל אבל הוא ימשיך ככה הוא נידון לכישלון. הוא לא נמדד בהאם אנחנו זוכרים, לכך התשובה היא חיובית - בעיקר ביום הזיכרון. השאלה היא איך אנחנו זוכרים - טקסים זה לגמרי החלק המשני ובארץ זה הפך למוטיב המרכזי. אנחנו סוחבים תסמונת שתגבה מחיר ואף אחד לא עוצר רגע לחשוב כי זה משרת מכונה משומנת מדי שבנויה על תמיכה מהבטן. זה טבעי, אבל זה מסוכן ולעיתים מתפוצץ בפנים. לפעמים אני תוהה אם הנצחת השואה לא הפכה לקלף, גימיק, אם תרצו שעל פניו משרת אותנו היטב. אבל הוא לא, השמוש התכוף של נתניהו, ולא רק, בקלף השואה הוא זילות אמיתית. היחס לניצולים הוא בכלל מקור לכתיבה של פוסטים רבים. לקחנו את השואה והפכנו אותה לסיבה להתקרבנות, השואה הופכת להיות חטא ההיבריס שלנו, שהוא כידוע ערמומי למדי. 

אותם "עשבים שוטים", כמו שאוהבים לקרוא להם, שמתלוננים ברשתות החברתיות שחבל שהיטלר לא גמר את כל האשכנזים, הם עוד הוכחה לכישלון הזה. אבל הם באמת שוליים ולכן אינם חשובים. מן הצד השני, קמפיינים שעולים נוסח "לשנוא ערבים זה ערכים" מראים בדיוק את נקודת הכשל. אני חושבת על הילדה שהייתי, איך בדקה ל-12 טסתי לבד לגרמניה כחלק ממשלחת של 5 בני נוער שזכו בפרס. אני זוכרת את כל הגאווה היהודית שחשתי על היותי נצר למשפחה גרמנית והנה אני כאן כישראלית. אני לא בטוחה שאלה מחשבות הגיוניות לילדה בת 12 וכשאני קוראת את המילים האלה אני מחייכת אל הילדה הזו. יש בזה משהו יפה, אבל אלה מחשבות שיפות לאדם בוגר יותר, ילד באמת לא צריך לשאת על כתפיו את עול העם היהודי. הייתי צריכה לקלף הרבה מהפאתוס הלאומי כדי להפנים את מסר השואה שבתוכי, שהוא מעבר לכאב הלאומי הזה, הוא במישור הפרטי שלי כאדם ובהבנת האחריות שלי כחלקיק מזערי בתוך הים האנושי הזה. 

כדי שהשואה תמשיך להיות משהו שהוא חלק בריא מאיתנו, זה הזמן במידה רבה לשינוי. אני לא רואה את קורה לצערי כי למנהיגים שלנו יש קלף "מנצח" בזירה הבילאומית וזה עובד נהדר במישור המדינתי כש"לא נלך כצאן לטבח" הופך ל"נלך לצבא וניתן לצה"ל לנצח". הבעיה שהשואה כקלף מוסרי שנועד רק לנפנוף ולא להפנמה הוא לא יעיל במיוחד וסופו שיקרוס. כמו הרבה דברים אחרים, יש צורך בשינוי שיוביל להלוך רוח ציבורי אחר, להמשיך להתקרבן בצד אחד בגלל השואה, להתעלם מחטאים שאנחנו חוטאים בעצמנו, להצדיק חלק מהם בשואה זה מעגל אכזרי שאנחנו עתידים להתקע בו והוא ישחק ממש כמו גלגלים בכלוב אוגרים. השואה היא אכן חלק מההיסטוריה, היא ארוע מכונן ונוראי וחסר תקדים בשיטתיותו. זו סיבה מצויינת רגע לחשוב מחדש איך 70 שנה אחרי ישראל כבר לומדת, באמת לומדת, לחיות עם השואה ולא רק בצילה. נדרנו הנדר לזכור את הכל, לזכור ודבר לא לשכוח" - לא לשכוח את השואה. לא לשכוח להפיק לקחים. לא לשכוח לדרוש יותר מעצמך. לא לשכוח בני אדם. אף לא אחד מכל המיליונים, אלה שנספו, אבל גם לא את אלה החיים. יום השואה לשואה ולגבורה, אבל גם לקדושת החיים.



סיפא שהייתי חייבת להכניס - תסלחו לי
ובכלל רציתי רגע לכתוב על האישי. אז תרשו לי רגע - במאי 2003 הייתי בתחילת חודש שמיני, טיפסתי ברחוב גורדון של גבעתיים ואז התחילה הצפירה. בום. זה מה שהיה הרגע הזה. פשוט בום. השקט של גבעתיים בתוך הצפירה והתינוק הזה שבתוכי והכל התערבל בי פתאום. בהכירכם אותי זה אך הגיוני שאני אספר לכם שהתחלתי לבכות. אני לא. היה חם ואני קפאתי. התאבנתי. מבפנים ומבחוץ. משהו קמאי שאני לא יכולה להסביר השתלט עליי בצורך הזה להגן על התינוק הזה שנמצא לי בבטן. עשרות טקסטים זכורים בעל פה על תינוקות בשואה חלפו לנגד עיניי והרגשתי את עצמי משתרגת סביב התינוק שלי במין הבטחה. אני לא אדם של פאתוס (זה רק נדמה לכם) ואני גם לא ממש אדם של אירועים מכוננים, ובכל זאת את הרגע הזה אני זוכרת היטב והוא ממש לא עזב אותי. כל ההתייחסות שלי לשואה נעשתה אחרת לגמרי. זה תפס אותי פתאום כאמא וזה משהו שאף פעם לא נדרשתי אליו. זה תהליך שאני אפילו לא יודעת אם הוא הסתיים, מכאן כנראה שהוא לא. אבל הוא הגיע היום לנקודת ציון בעת הצפירה. הייתי במטבח, הצפירה החלה וטפיפות רגליים יחפות הביאו לי בכור שעמד לצידי כל הצפירה. בחיבוק. הוא עוד לא יודע הרבה, אבל הוא כבר יודע. וגם הוא יכול היה להבין את המשמעות של כל זה, במגבלות המשמעות אותה הוא יכול לייחס. שוב - תהליך.

יום שישי, 10 באפריל 2015

רשת ביטחון אבל מלאה בחורים

הסיבה היחידה שאני רואה צורך להתחיל רגע עם איראן היא לא החיים עצמם, אלא המשמעות שלה על הפוליטיקה בישראל. רוצה לומר, אם ההסכם עם איראן יהפוך לתירוץ שבו ישתמש הרצוג כדי לשבת עם נתניהו באותה ממשלה, אנחנו נכנסים לשנתיים-שלוש שנים של קואליציה סטגנטית שלא תוביל לכלום, לא בנושא האיראני ובטח לא במישור הפנימי ואחריה הרצוג יהיה חתום על נצחונו המחודש של נתניהו בבחירות, שלא לדבר על כל הכשלונות שידבקו בו. אם בכדורגל משחקים 90 דקות, בפוליטיקה צריך לקחת בחשבון הרבה יותר מתוספת זמן פציעות. זה עניין של אסטרטגיה וראייה לטווח ארוך, אבל מפלגת העבודה לא משכילה להרים מנהיגים שמסוגלים לחשוב מעבר לשיקולי העלות/תועלת האישיים של כאן ועכשיו. 

אני יכולה לדמיין את נתניהו והרצוג מדברים על גודל השעה ועל כמה המצב מחייב שיתוף פעולה של שתי המפלגות הגדולות. מילים כמו ישראל ניצבת מול הכרעות קשות, זה זמן לאחד שורות ולפעול לא לפי שיקולים פוליטיים אלא אינטרסים לאומיים מהדרגה הראשונה. זה לא בעיה להסביר את זה, הבעיה היא שיש כאלה שלהם זה נשמע כמו פיתרון מיטבי, אבל זה רק "לכאורה", זה נשמע טוב ב"חצי אוזן". אם זה יקרה הרי ששוב יש כאן קריאה מעוותת של המפה הפוליטית, ראייה קצרת טווח והאדרה מטורפת של החיובי והמעטה בשלילי כמו בכל מקרה קלאסי של דיסוננס קוגניטיבי (כן, אני מבינה שמובלעת כאן ההנחה שיש קוגניציה ולו מינימלית).

בעוד שהרצוג יראה בכניסתו לממשלה "הצלה" של נתניהו - מניעה של כניעה לסחטנות וקבלת לגיטימציה רחבה יותר, ואין ספק שזה נכון ובהרבה יותר ממובן אחד, נתניהו לא יזכור את זה כך, כיון שאלה לא שיקולים שנתניהו עושה, בטח לא עם ה"הם". זו לא בעיה להציג הליכה לקואליציה כהתנהגות בוגרת, מכלול השיקולים הוא גדול: מניעת סחיטה של המפלגות; הצורך בהקמת ממשלה כמה שיותר מהר כדי להשיג יציבות שלטונית; כי להשאיר את המדינה ללא ממשלה בשלב קריטי שיש לייצר מדיניות אחרי שכבר 5 חודשים מתפקדת בישראל ממשלה חסרה זה חוסר אחריות; כי ההסכם המתגבש מול איראן זה משהו שצריך למנוע; כי ישראל ניצבת מול אתגרים כלכליים המצריכים איחוד מימין ומשמאל ובל נשכח את המושג - "רשת ביטחון". אני יכולה לחשוב על עוד, אבל באלה יש הכי הרבה פאתוס. מה הבעיה עם זה? שזה לא ממש נכון. זו רק דרך אחת להציג את הדברים, וזה נשמע טוב אם לא בוחנים את זה בקפידה. הו, רטוריקה אהובה.

יש לי המון בעיות עם התרחיש הזה, כיועצת פוליטית לשעבר מתחשק לי להגיע אל הרצוג ולהטיל עליו את כל כובד משקלי, ואם יש צורך גם לא האינטלקטואלי, כדי למנוע ממנו לענות בחיוב לטלפון מנתניהו ואני לא אבחל באמצעים כולל  סגירה הרמטית של הלשכה (זה רק מטאפורי, אין צורך להזמין משטרה). אבל בואו נניח לדרמה נוסח "מת לחיות 18" שציירתי כאן ביד לא מיומנת. כניסה לקואליציה עם נתניהו ולא משנה באילו תנאים, אומרת בראש ובראשונה שהרצוג מקבל על עצמו את הטרמינולוגיה של נתניהו ויותר מזה מעניק לו לגיטיציה ציבורית, אגב תוך מחיר של אנטגוניזם במחנה השמאל, אבל זה שולי. ללכת עם נתניהו יעשה טוב לנתניהו אבל לא למחנ"צ, תכל'ס זה לחלוטין מנוגד לקמפיין של המחנ"צ, ולהגיד "נשפיע מבפנים" זו איוולת שכולנו יודעים שאין כמותה. השפעה מינימלית מתוך חצרו של נתניהו היא זניחה וגם לא תתפס כהישג של הרצוג. בבחירות הבאות המחנ"צ לא יקטוף את פירות הלגיטימציה שהוא נתן לנתניהו, זה תמיד פועל הפוך. אבל המחנ"צ מחוץ לקואליציה, זה מחנ"צ שנותן לנתניהו להחמיץ בסחטנות שהוא הביא על עצמו. זה שוב קואליציה שההיסטוריה מוכיחה שלא עושה לו טוב. אבל הוטו צריך להיות - נתניהו נבחר? שנתניהו יתמודד. 

כניסה לממשלת נתניהו היא הכרה בנתניהו כראש ממשלה וכקובע מדיניות, לא משנה כמה הרצוג ירגיש חזק הוא יהיה כפוף למדיניות של נתניהו והרבה הוא לא ימתן אותה. המחנ"צ ינסה להעביר רפורמות קלות בתיקים שהוא יקבל (אני מהמרת על חינוך ותמ"ת, איפה שאפשר יהיה לעשות משהו וגם לתרץ בעזרת התיקים האלה את הכניסה לממשלה). חוסר ההתקדמות מול הפלסטינים, המשך הבניה בהתנחלויות (אם כי בקצב איטי יותר), ירידת קרנה של ישראל בזירה הבינלאומית, הפגיעה במעמד הביניים, יוקר המחיה - כל אלה כבר לא יהיו נחלת נתניהו בלבד, הם יהיו כשלונות שלו לא פחות משל מפלגת העבודה. אבל כשיגיעו הבחירות הבאות מי שיעשה מהם ספין זה נתניהו ומפלגת העבודה תספוג אבדות וזה עוד בלי לדבר על המובן מאליו - אינטגריטי בסיסי שצריך למנוע מהרצוג ולבני לשקול בכלל אפשרות של הליכה יחד לממשלת אחדות.

המחיר האלקטורלי בבחירות הבאות צריך להיות ברור ושום הליכה לקואלציה לא תסייע, להפך. אבל יותר מזה - הענקת "רשת ביטחון" לנתניהו בשותפות הזו זו הסכמה שמשולה לתת את החבלים בידי נתניהו ואת החורים בידי הרצוג. עכשיו לך תסביר ששטח הפנים של הכלום גדול יותר. את החבל שני קצותיו מחזיק נתניהו, אסור להרצוג להכניס עצמו מרצון לתוך הרשת הזאת (זה גם בטח מצריך להיתמך בכתפיים של נתניהו - סליחה על האימאג'). כלום יכול להיות מאוד כואב וגם לעלות ביוקר ואפשר גם קלישאה אחרת בכיווון של חור שחור.

יום ראשון, 26 באוקטובר 2014

אדם על אוטומט בעידן האינדיבידואליזם

זה עומד להיות פוסט מעט מוזר, אני יודעת את זה בעודי כותבת את השורות הראשונות וזה לא שאני חורצת את דינו בטרם עת. מתרוצצת בי תהייה לא מעובדת ובכל זאת משהו בי אשכרה משתוקק (כן, כן, כך במקור) לכתוב אותה. תגידו שכלל ראשון בכתיבה הוא לא לכתוב משהו לא מגובש מחשש להישמע טיפש או לא מגובש ומכך משתמע שאולי אני מזלזלת בקהל הקוראים, אבל אני לא חושבת שזה נכון במקרה הספציפי הזה של הבלוג הספציפי הזה שנכתב על ידי האדם הספציפי הזה. ובמקרה הזה כשאני כותבת "לא חושבת" הכוונה היא שאני בעצם יודעת שלא זה המקרה. אז פוסט מעט מוזר, מי שקורא מכאן (ובעצם גם עד לכאן) - על אחריותו.

אמרתי לא מטריקס
משהו הצטבר לי לכלל תחושה לא מעובדת שאנחנו חושבים שאנחנו חופשיים רק שבתכל'ס אנחנו מתוכנתים. אל תגידו מטריקס, לא לזה התכוונתי. אני לא יודעת איפה זה התחיל, אני יודעת שכל מיני דברים איכשהו התחברו לי. כל מיני אנקדוטות שלא קשורות. כולנו בטוחים שאנחנו יצורים חופשיים שרק מתפקדים בתוך אילוצים, אבל מה אם הדברים שאנחנו מתכווננים אליהם הם בכלל לא מה שאנחנו רוצים?שאנחנו לא שבויים במטריקס אלא שבויים בקונספט?

זה התחדד בשיחת טלפון מחברה שדעותיה הפוליטיות לא קרובות לשלי, שפתאום צצה ואמרה שהיא שמחה לקרוא את מה שכתבתי בזמן המלחמה כי זה האיר לה דברים שהיא לא חשבה עליהם ואילץ אותה להתמודד איתם ומול כל הגיוס התקשורתי לקרוא את הפרשנות שלי הרגיש לה כמו משימה חשובה. לא הרבה אנשים מתמודדים טוב עם מחשבה כזו, לרוב בני אדם מנסים לא להבחין בשום סתירה אפשרית או מנסים בכל הכוח ליישב אותה. 


כבולים
זה המשיך עם כל מיני טורים חביבים שקראתי בשבועות האחרונים בנושא נהיה אנושית אחרי טרנדים, הצמדות לתבניות, הטוטאליות שבאמונות שאנחנו מאמצים לעצמנו. קצת כאילו כולנו קוראים את אותו קטלוג ומנסים לחיות כמה שיותר קרוב למודל חיקוי שאמצנו לנו, בלי בכלל לבדוק אם ככה אנחנו חיים את החיים שאנחנו רוצים, או רק מקיימים איזה פסאד שאמור להתאים לנו כי זה מה שאמור להיות מקובל.

במקום מסויים אני שמה לב שמה שהכי מפריע לי זה שאנשים עושים דברים באוטומט כי זה מה שמצפים מהם. כל מה שקורה אחר כך ומנגננוני הדיסוננס שמופעלים בעקבות, אלה כבר ברורים לי. אדם חייב להסביר לעצמו את פשר מעשיו אם יוצא והוא מפקפק בהם לרגע, כי הרי אם פיקפקת ולא הסדרת לעצמך את התהיה הזו כך או אחרת זה יוסיף להטריד.

אבל למה לעזאזל שאדם יבין שהדבר הזה שהוא עושה כנראה לא מתאים לו ובכל זאת הוא ימשיך לעשות אותו? אני לא פסיכולוגית (או סוציולוגית, או אנתרופולוגית או כלכלנית שעוסקת בתיאוריות של תורת המשחקים), אבל יש להניח שהוא עושה את זה כי יש לו באופן סובייקטיבי תחושה שהדבר הזה זה הדבר הנכון לעשות.

דיסוננס
איך הוא הגיע לזה? ובכן הוא הגיע לזה כי מנגנונים שלמים של סוכני חיברות מתקיימים כדי לכוון אותו בדיוק לזה. החברה שלנו מאז ומתמיד מתיימרת לייצר קודים להתנהגות אנושית, אלא שנראה שדווקא בעידן הזה שמקדש אינדיבידואליזם, אנחנו דווקא יותר ויותר דומים אחד לשני - מתלבשים אותו דבר, רוצים את אותם הדברים, חושבים דומה ועושים למען עצמנו אבל לא לפי הסטנדרטים שלנו, אלא לפי סטנדנרטים שיצרו אנשים אחרים שמשום מה כל אחד גם עובר תהליך של ניכוס כדי להעצים את תחושת השייכות של האדם ומטרותיו. אולי זה הניכוס האישי שכל אחד עושה על האידיאולוגיה שהוא מאמץ, אולי זה הפער בין מה שהוא רוצה לבין מה שהוא מאמין שיביא אותו לשם (אבל כמה דפוסי התנהגות כבר אפשר להפיל על המושג דיסוננס?). 

אני לא יודעת מה איתכם אבל אם יש לי רק הזדמנות אחת לחיות את החיים, אני מניחה שאני מעדיפה לחיות אותם כמו שנראה לי נכון ולא כמו שנראה למישהו אחר. לשמחתי התהיות בנושא הביאו אותי לראות שאני כבשה שחורה בנוף של העדר וזה מצא חן בעיניי. קלטתי פתאום שלא משנה בתוך איזו קבוצת שייכות ינסו לשים אותי, אני לא באמת מתאימה לכל ההגדרות של הקבוצה. אולי זה תופס על כל אחד מאיתנו, אין לי מושג, אני לא באמת חקרתי את הנושא. אבל התחושה שלי היא שאם יש משהו שאיבדנו בתור האינדיבידואליזם זה דווקא הביקורת וכושר השיפוט. 

כל כך הרבה אנשים נופלים לתוך המלכודת הזו של להמשיך עם משהו בגלל עלות שקועה, בגלל כוח האנרציה, בגלל שזה מה שמצופה מהם, שנדמה שהורדנו את מסך הבערות על עצמנו ואנחנו מעדיפים בעיקר לא לדעת פשוט להמשיך. זנחנו את הפיקפוק, אם נפקפק, אם נשקול בצורה מושכלת יש מצב שנצטרך לחשב מחדש את כל המסלול ואין ספק שיש בזה קושי. רק דמיינו לעצמכם אם כל אחד מאיתנו רגע יעצור לפקפק... 

יום ראשון, 21 בספטמבר 2014

כשהאין הכי מורגש

תמונת אילוסטרציה, יו נואו
כל פעם מחדש מדהימה אותי היכולת האנושית להפנים את הכאב ולהפוך אותו לבלתי מורגש בחיי היומיום. לא כאב פיזי, אם כי ניתן לומר שזה גם, כי אחרת אין להסביר למה הוא כל כך מורגש ונוכח. אני לומדת לחיות לצידו, מוציאה אותי מתוכי כי כבר אין בי אנרגיה לשאת אותו בתוכי כל הזמן, מקטינה ומצמצמת אותו כל כך עד שהוא הופך לכמעט בלתי מורגש. אפילו תדירות הצביטות שהקפיצו את הלב פוחתת עד לאין ומשתנה לצביטה מתמשכת בתדר נמוך. הוא שם, אבל הוא כבר לא מכשול אלא עובדה שלומדים לחיות איתה. הזמן חולף ולמרות שהמחשבה מנקרת בירכתי המוח, מדי יום את מציינת לעצמך בעצב קל, מתוך הכרה באובדן, שכנראה זה כבר לא יחזור. ההשלמה הבלתי נמנעת עם המצב היא סוג של פיתרון, בהנחה שאת שואפת לשמור על איזון הטרפת בחייך, כי השאיפה לנורמליות היא לגמרי יחסית. 



סופי בהחלט
היכולת הזו נפלאה וחיונית אבל ללמוד לחיות עם הכאב זה גם עסק מעציב. הדיסוננס הזה, קשה ככל שיהיה, הוא כל כך מהותי שהוא מחוייב המציאות. כאשר קורה שאחרי ניסיונות אינספור אני מרימה ידיים, ואדירים עדי שזה לא קורה הרבה, אני שמחה על הקבלה הזו כי היא מביאה עימה הקלה, אבל אני גם מוצאת את עצמי מוטרדת ממנה לא פחות. הנטייה הטבעית שלי היא לעקוב אחרי כלל האצבע (ביטוי משונה בעל הסבר מעניין) שכל עוד אפשר לנסות מנסים, מן הטעם הפשוט שלפעמים המאוחר מדי הוא מוחלט. האמונה שיש בכוחך לשנות משהו היא חלק בסיסי ממי שאני והיא מתכתבת עם ההנחה שתמיד יש אינסוף אפשרויות בתוך כל נקודה נתונה. זה גם יושב על המקום הזה בתוכי שחש אחראי על כל מה שקורה מסביב ותמיד מחפש איפה אני יכולה לשפר. כאשר מדובר באנשים שאינם חשובים לי, אני יודעת לנתק. כאשר מדובר במשהו זמני, אני יודעת לתת מרחב. אבל כאשר מדובר באנשים שאני אוהבת הרי שלצאת מנקודת הנחה שמרחק יעשה לי טוב, היא תכלס מחשבה מאוד עגומה. בהנחה שלאהוב מישהו זה להיות קרוב אליו, מה שלא תמיד נכון במציאות.



מפתח לחלקים הסגורים שבלב
לאבד אנשים אהובים בעודם בחיים זה לא פשוט, בעיקר כאשר חברתית או מסורתית האנשים האלה אמורים להיות חלק בלתי נפרד מהחיים שלך. כאשר יש ריב גדול או קרע שאיחויו נדמה בלתי אפשרי, אחרי כל הדרמה אתה נשאר כואב וממשיך הלאה. מותיר בתוכך מקום קטן לתקווה שאולי זה יחזור, אבל משאיר את המקום הזה קטן ככל האפשר. זה קרה לי בעבר ושנים רבות חייתי במנותק מקשר שאמור להיות יציב וקבוע. השנים שעברו יצרו השלמה עם המציאות ובמשך שנים חייתי בלי, היו בי געגועים ולמדתי לחיות איתם נעולים בחלק סודי בלב, מבחוץ לא הראיתי דבר. כשהתבגרתי נסיבות שונות הביאו אותי לחדש את הקשר אבל בתוך המון מגבלות והוא קיים היום ומתפקד בעזרת מתקנים שונים שייצרתי ותיכננתי כדי לאפשר את הקשר. לצערי בעיקר למדתי לא לצפות ולהבין את המציאות כפי שהיא, על כל מגבלותיה, ולקבל אותה. 



לפעמים זה מרגיש כמו מדבר
הבעיה מתחילה במצבים שניתנים לגישור ושאפשר למנוע בעזרת רצון משותף משני הצדדים. בעיקר במצבים שאתה מרגיש שהיית הכי גלוי לב ושעשית את זה כדי להושיט יד ואחר כך סולם ואחר כך חבל ואחר כך עוד נתת לקול שלך להדהד מעל התהום הנפערת כדי שעוד משהו ייגע ושום דבר לא עוזר. הצד השני הגיע למקום הכי קרוב שהוא מוכן להגיע ובין המקום שלך למקום שלו יש מרחב כל כך עצום. אם אתה כבר מרגיש שהלכת הכי רחוק שאתה יכול ואין לך את היכולת לצעוד עוד בלי לשלם על זה מחיר שאתה לא מוכן לשלם, אז כנראה שאין ברירה אלא לקבל את המרחק כמצב נתון ואתה לומד את הטכניקות המתאימות כדי להמשיך. לומד להשלים עם המצב הנתון, לוותר על הציפייה, לוותר על התקווה שזה יחזור ולמלא את החלל בדברים אחרים שיסתירו את המקום של זה שהיה שם פעם.



ואז אני מוצאת את עצמי נדהמת שפתאום בתוך כל המגננות שפיתחתי לעצמי, סיטואציה אחת קטנה יכולה להכאיב ולהעיד שבעצם החלל עוד לא נסגר, שלא הכל נעול ושיש עוד עצבים חשופים שרועדים דווקא כשהאין הוא המורגש ביותר. יום הולדת 40 שלי היה סיטואציה כזו ופתאום כל כך כאב לי שציון דרך שכזה לא גרם לצד השני לפתוח את הדלת שציריה כבר לא שומנו מזמן אבל למרגלותיה עדיין הזמנה. מצאתי את עצמי שוב באמצע המדבר המטאפורי של הקשר שלנו חושבת איך בכל זאת אוכל לעשות עוד צעד, ואז חושבת שאם אפילו יום הולדת 40 שלי לא היה מספיק חשוב אז אולי אין טעם. ופתאום הבנתי שהמכונה המשומנת הזו של רגשות לפעמים לא יודעת באמת מה לבחור. לכן לפעמים הכל קצת בלימבו, כמעט מאופסן אבל לא. וזה יכול לייאש, אבל קצת כמו בתיבת פנדורה, אפשר להבחין גם בהיבהוב קלוש של תקווה. לפעמים גם בדיוק לא לדעת זה לא ממש נורא, זה משאיר איזשהו סדק וסדק זה לא בהכרח רע.



כנראה שהפוסט הזה היה צריך להסתיים בסדק, בכל זאת יום הולדת 80 ללאונרד כהן זו עוד סיבה לשמוע את השיר הזה, להצטרף אליו ולפרסם את המילים האלה שנאבקו כבר כל כך הרבה ימים להיכתב.


יום ראשון, 4 במאי 2014

חינוך ביתי והנושא הבוער - חברה - לא מה שחשבתם

טוב נכון שהצהרתי צהור והצהר שאני מהמרדניות ולכן אני כותבת על מה שאני רוצה מתי שאני רוצה. אבל: 

א. מסתבר שהתמכרתי לפופולאריות ומספר הכניסות לבלוג שהולך ועולה עם הכתיבה בכלל ועם ההתייחסות לחינוך ביתי עושה לי את זה. 
ב. טוב ליבי אינו מאפשר לי שלא להתייחס לשאלות הרבות (המספר שמור במערכת) שמתעוררות בנושא החינוך הביתי.

מטעמים אלה אין לי ברירה אלא להמשיך במה שהתחלתי, אבל ייתכן שהפוסטים הבאים יעסקו גם בדברים נוספים, בכל זאת להתעסק רק בחינוך ביתי  בעוד ילדים מעונים במרתפי השב"כ או נזרקים באישון לילה הרחק מביתם אחרי חקירה, דויד הנחלאווי, אסי דיין, הבן של בנט מנשק את הדגל כל בוקר, נתניהו משווה לבנט ומעלה בחוק חדש של מדינה יהודית, משפחות עניות, רציחות מיותרות, מפולות בוץ באפגניסטן, עשרות עצי זית שרופים של פלסטינים - זה מרגיש מנותק כשאני יושבת במרפסת מלאה בפרחים וכותבת. פריווילגיה, אכן חינוך ביתי הוא פריווילגיה. וכמו כל פריווילגיה הוא נובע מהחלטות, בחירות וויתורים, ומאידך מעניק חירות ותחושת סיפוק. 

אבל אני מחזיקה אתכם במתח (מה איכפת לכם שזה לא נכון? תזרמו איתי) כי עוד לא חשפתי בפניכם על מה אכתוב היום. (תיפוף, חצוצרות והקיו שלי) היום נדבר על נושא החיברות. דומה שזה מעסיק רבים ובצדק. אני נשאלת בלי הרף בנושא הזה והוא אכן לגמרי חשוב. פעמים רבות אני שומעת מהורים שהדבר היחיד החשוב בבית הספר הוא החברים. אז נתחיל מזה שזה נורא עצוב כי בית הספר אמור לתת הרבה יותר מאשר רק אפשרות חיברות, כידוע מטרתו העיקרית היא הקניית ידע (ואני לא רוצה להיכנס כרגע לתהליכי סוציאליזציה, למרות הקשר לנושא, בעיקר משום שזו פינתה את מקומה לאינדוקטרינציה). אני לחלוטין מבינה את זה, אבל ממש לא חושבת שזה טיעון. תנו לי להסביר - אין ספק ששהייה עם גרעין של חבר'ה היא חשובה. לחברת הילדים יש חשיבות אדירה בחיי ילדים, קבוצת השווים תורמת המון להתפתחות אישית ולהתפתחותם של כישורים חברתיים, מחקרים רבים הוכיחו את זה בעבר ולכן לא אתעכב על כך (יש להניח שאם אתעכב גם על זה אאבד אתכם ממילא וחבל). חשיבותה של קבוצת השווים היא לא רק ביצירת נורמות התנהגות, היא גם באינטראקציה בין חברי הקבוצה בעיקר ברגעים בהם אין התערבות מבוגר. ביננו בבית הספר זה בעיקר בזמן ההפסקות וגם אלה לרוב מפוקחות בצורה כזו או אחרת, אבל לא אהיה קטנונית. 

כבר מראש אעיד על הפוסט הזה ואומר שקיצרתי בכוונה, נושא החיברות הוא עצום ורב מימדים ואם אתעכב ואבחן כל נושא, יהיה הפוסט הזה ארוך יתר על המידה. אז התכוננו לטעימה על קצה המזלג:

יותר ילדים זה יותר טוב?
אין ספק שבבית הספר קבוצת השווים גדולה עשרות מונים מקבוצת השווים בחינוך הביתי, שמספרית היא בהכרח קטנה יותר. שמעתי פעם משפט, שמהדהד בתוכי עדיין, מילד שעזב את בית הספר לטובת חינוך ביתי, הוא אמר בבית הספר יש חברה ובחינוך ביתי יש חברים. אנחנו כהורים שמים דגש גדול על תהליך החיברות של הילדים שלנו ובצדק, זהו כרטיס הכניסה שלהם לחברה. אולם אנחנו נוטים פה להאדיר יתר על המידה את ההשפעה החברתית של ילדי בית הספר על ילדינו. נכון שבבית הספר יש המון ילדים, אבל כמה מתוך המון הילדים האלה הם באמת חברים של הילדים שלנו? האם בהכרח ילד צריך את ההמון או שמא הוא צריך חברה? ומה זה צריך? מי קבע כמה צריך? אני יכולה לדבר על עצמי, כילדה הייתי בקשר טוב עם מרבית ילדי כיתתי ולמרות זאת תמיד נטיתי להיות עם החבורה המצומצמת שלי, גם ביסודי ובטח ובטח ככל שבגרתי. גם היום, כאדם מבוגר, אני נוטה להסתדר עם מרבית בני האדם, אבל מעגל החברים שלי מצומצם בקפידה. כן, ילדים צריכים להיות עם עוד ילדים, אבל האם באמת המסה הבית סיפרית היא מה שהילדים צריכים? אני לא בטוחה. יש כאלה שאין להם בעיה עם זה והם שוחים כמו דג במים, יש כאלה שימצאו את הנישה שלהם ויש כאלה שפשוט ייבלעו ולא ימצאו את מקומם והם רבים, הרבה יותר ממה שהיינו רוצים. את הפגיעה שלהם לא כולם סופרים והרבה הורים נוטים לראות בזה מעין מבחן חשוב שעל הילד לעבור, אני לגמרי לא בטוחה בזה. הניתוק שזה יוצר עלול לפגוע בילד ולא להיות חוויה מאתגרת כמו שהרבה מההורים נוטים לראות בזה - מעין התחסנות חברתית. 

ובינתיים בחינוך הביתי - ילדי החינוך הביתי לרוב אינם בודדים, כן תמיד תמצאו את "העופות המוזרים" שמעדיפים להתבודד, אבל כאלה תמצאו בכל חלק בחברה ואני לא יודעת לדבר באחוזים על אף אחת מהאוכלוסיות. ילדי החינוך הביתי נולדים למשפחות מאוד מודעות גם ליתרונות של החינוך הביתי וגם לחסרונות ולכן בניסיון לצמצם את החסרונות, נושא החיברות עומד פעמים רבות גבוה בסדר העדיפויות. רק על עצמי לספר ידעתי, אבל כמוני יש עוד הורים רבים. אני יודעת שהמשפחה שלי ומשפחות רבות אחרות שמות דגש על הנושא הזה. לכן בבקרים ילדי חינוך ביתי נפגשים לחוגים משותפים (רובם מועברים ע"י מדריכים מקצועיים, מקצתם ע"י הורים), לסתם מפגשים חברתיים של משפחות, לסיורים וסדנאות או למפגשים של אחד על אחד. לכל אחד מילדיי יש גרעין של חברים בני אותו גיל איתם הוא נפגש באופן קבוע והם בהחלט יצרו לעצמם "קבוצת שווים" וחברויות משלהם.

אבל יותר מזה, במפגשים השונים מתקיימת הרבה פעילות רב גילאית וגם לפעילות זו נודעת השפעה מרובה על תהליך החיברות של ילדים. בעוד שבבית הספר למרות שמתקיימת רב גילאיות מעצם העובדה שיש שכבות גיל מרובות, האינטראקציה בין ילדים בגילאים שונים היא מוגבלת ביותר, אם בכלל, ולרוב היא לא נובעת מיוזמה של ילדים אלא חלק מפעילות ספוראדית בית ספרית המכוונת לכך. אם תעצרו רגע לחשוב על מערכות היחסים האישיות שלכם כבוגרים בוודאי תגלו שלא כל החברים שלכם הם בגילכם, פשוט כי החיים לא עובדים ככה - כבני אדם בוגרים אנחנו כל הזמן באינטראקציה עם אנשים מקבוצות גיל שונות ובטח לא בוחרים את החברים שלנו על סמך שנת הלידה שלהם. במרבית בתי הספר האינראקציה בין הילדים ממוקדת שנתון, ולכן גם הפעילות השוטפת בבית הספר היא עפ"י שכבת הגיל וגם בזמני הבחירה שלהם לרוב ישחקו הילדים עם בני כיתתם או שכבתם והמידור בין שכבות הגיל הוא גדול. זה לחלוטין לא טבעי לחיים שלנו כבני אדם. הרב גילאיות היא חיונית לבני אדם בכל גיל, בקרב ילדים השפעותיה חיוביות, ילדים שמשחקים עם בוגרים מהם לומדים לחקות דרכי התנהגות והתמודדות, בוגרים שמשחקים עם צעירים מהם נוטים לקחת אחריות, לוותר, ללמד. כאשר לילד יש הזדמנות לחוות את המנעד הרחב הזה, שהוא חשוב מבחינה התפתחותית, הוא יוצא נשכר. ועוד לא התחלתי לדבר על הקשר בין האחים, אבל כבר דיברתי על זה בעבר (ראו קישור).

יצירת נורמות?
כן זה ידוע שבתוך מארג חברתי מועברות ומתגבשות נורמות המכתיבות התנהגות, לבוש, קודים חברתיים, עקרונות צריכה, שפה ועוד שמאז ומעולם הן חיוביות וגם שליליות וזה בעיקר תלוי במידה. אם כי היום בעידן המחשב, הטלויזיה והאינטרנט, אתה יכול במידה מסויימת להיות שייך ולהתעדכן גם בלי ממש לצאת מהבית, אבל זה לא אותו דבר, נכון? אני לא בטוחה אבל נניח שכן. עם יד על הלב, יש המון "נורמות" שהילדים של היום מקבלים מהחברה שלהם בבית הספר ומחוץ לכותליו ואני לא בטוחה שאני בעד כל ה"נורמות" האלה - מסחריות מוגברת (ויעידו כל סוכני הטרנדים שאחת לכמה חודשים מגיעים עם הטרנד החדש כדי לחלקו חינם או ל"מובילים חברתיים" או לילדי בית הספר שמספיקים לעמוד בתור כדי לקבל "מתנת חינם"), שיפוטיות, קללות, מכות, נידוי חברתי, לעג, מיניות, פורנו, סמים, אלכוהול. והכל בחשיפה ארוכה. נכון, ברמה מסויימת הם גם היו חלק מהילדות שלנו, אך היום הם עצומים הרבה יותר בעיקר לאור הטכנולוגיה שתחת ידם, שמכילה הרבה אלמנטים חיוביים מחד אך בה במידה הרסניים ביותר. זה תהליך שמתחיל כבר בבית הספר היסודי ורק מחריף בבתי הספר העל-יסודיים.

ובינתיים בחינוך הביתי - אתחיל בדוגמא אישית כמובן, הבכור שלי סבל (בעבר - הידד!) מבעיה של נגעים בעור שגרמו ממש לקילוף העור בכפות הידיים, עזבו את הסבל הפיזי שהיה גדול (אולי באמת צריך לכתוב על זה פוסט), ההבדל בין ההכלה שלי ילדי החינוך הביתי, שעטפו אותו באהבה ולא התייחסו בשיפוטיות, ובין ילדי בית הספר היה עצום. בחוגי אחה"צ היו ילדים שממש עשו עליו חרם ועשו הצגות נוראיות בכל פע שהיו קרובים אליו. שפטו אותו על סמך הבעיה שהייתה לו ובזה הוא נמדד. נקודה. הקושי שלו היה עצום והוא לא אמר לי מילה עד שבמקרה יום אחד ראיתי, לא יכולתי שלא להתערב ולדבר עם המדריך. הלב שלי נשבר לרסיסים למרות שהייתי גאה בו שהחליט להתמודד לבד כל כך הרבה זמן. ההבדל בין שתי הקבוצות היה אדיר, למרות כל הדימיון גם בחתך ההשכלה של ההורים והמעמד הסוציו-אקונומי, אזור המגורים וכולי וכולי. איך ניתן להסביר את זה? נראה לי שאחרי כל מה שכתבתי זו שאלה רטורית.

תדיר מסביר לי חברים שערכים ונורמות מקבלים מהבית וזה נכון, אבל גם לא נכון. אני מכירה ילדים רבים שמתנהגים בצורה מסויימת בבית ובחוץ הם אחרים לגמרי ולא לטובה. שנים הסבירו לי שחברת הילדים היא רעה מטיבה וההוכחה הניצחת היתה כמובן "הבעל זבוב", אני לא קונה את זה. ילדים לא רעים מטיבם, אני רואה את זה מצוין בדוגמא שניתנת לי על ידי ילדים שנמצאים בבית וגם במסגרות אלטרנטיביות. על מין, פורנו, סמים ואלכוהול כבר כתבתי בעבר אז לא אלאה אתכם (לדוגמא - כאן וגם כאן). לא זה לא רק בית הספר, זה בהחלט גם נעוץ בהורות שלנו, אבל בחברת הילדים היום זה חלק מהעניין ותסלחו לי אבל אני די בטוחה שזה לא צריך להיות ככה. מכיון שזה בא לידי ביטוי גם במערכת החינוך, מבחינתי זה רק עוד סיבה לא לחשוף את ילדיי לזה, אלא לחשוף אותם במתינות לכל הנושאים ובהתאם לגילם. ברור לי שאין בזה שום דבר טוב והראיה הסלחנית שלנו היא באמת אם כל חטאת. אי אפשר לפתור את זה ביסודות הטובים שניתנו בבית, כי גם הם כמונו, בתוך החברה הם חיים. ופני הדור כפני הנורמות - טוב זה לא.

טוב, אני שמה לב שאני מאריכה פה מאוד, אז לא אמשיך עם עוד טיעונים, ממילא הבטחתי סדרת פוסטים בנושא. אני חוששת שבעצם כאינדיבידואלים כבר הסכנו לעובדה שבית הספר כמו שהוא היום הוא לא מה שפיללנו לו, אנחנו מנסים להמעיט בצדדים השליליים ולהאדיר את הצדדים שנראים לנו חיוביים יותר כמו טובעים שנתלים בענף. ואם להשתמש בקלישאות שחוקות בעיני זה נראה כמו מנגנון להתמודד עם דיסוננס, פשוט כי ככה קל יותר. השורה התחתונה היא שיש ליצור שינוי משמעותי והשינוי הזה אינו יכול להגיע מקבלת הדין. הרעיון של בית ספר הוא רעיון לא רע, היישום שלו היום הוא לחלוטין לא נכון בעיני ואינו נותן לילדים שלנו את הכישורים שהם באמת צריכים כדי להיות בוגרים יצרניים, אחראיים. כבר רוב ההורים מסכימים בנושא גם לעניין הידע, הכישורים, המיומנויות והערכים, אך הנושא החברתי דווקא נתפס כקונצנזוס. אני לא בטוחה שזה נכון, אבל ממילא אני נתפסית כמרדנית. אני כן יודעת כשאדם מבוגר, אני בוחרת את חבריי ולא נכנסת לכל מעגל חברתי בשביל האתגר, גם הילדים שלנו לא צריכים את זה. חיברות זה בהחלט משהו שנתון להעדפות אישיות ולאופי, בילדים ממש כמו במבוגרים. הרצון שלנו שהילדים שלנו יהיו בתוך החברה שבה הם הושמו ולא בהכרח נשאלו לגביה היא לא בהכרח נכונה ולא בהכרח מחסנת.

כשאתם באים לשאול על הפן החברתי של ילדים בחינוך ביתי, תחשבו עוד פעם על הצד הזה בחיי ילדי בית הספר ואז תספרו לי אם זו בהכרח הדוגמא להתנהלות חברתית נכונה? אני הגעתי למסקנה שלא. ולמרות שמאז שבני הבכור הגיע לגיל הבוגר של 12 חודשים והסבירו לי כמה הוא זקוק לחברה ובגלל שהוא איתי לא יהיו לו חברים, אני חייבת לומר שכל אחד מילדיי הוא חברותי, יוצר קשרים במהירות ולרגע אחד הוא אינו מבודד. כן החברה היא בהחלט קריטריון חשוב ואסור לשכוח זאת, אבל כמו בכל דבר יש לבחון את זה ברצינות. אין לי בעיה עם מי ששולח את ילדיו למערכת, זה בסדר גמור וגם לה יש יתרונות, מפריעה לי הגישה של אין את זה בחינוך ביתי, בעיקר מכיון שזה מגיע מחוסר ידיעה. אני לא בטוחה שבית הספר כמו שהוא היום הוא מנגנון חיברות נכון שמעניק לילדים שלנו באמת את צרכיהם החברתיים. לפעמים אנחנו פשוט שבויים בקונספט ושוכחים את הכלל הראשון - להיות ספקן, לבחון ולבחור את הבחירות שנכונות לנו, אבל בשום פנים ואופן לא להיכנס לשבלונות. שבלנות נוטות לשבלל אנשים...