כבר כמעט צהריים עכשיו, אבל באמצע הלילה נשמעו יפחות ואנחות קטנות ממיטתו של הקטן, רפרוף על המצח גילה שהוא חם. מתעורר רועד כולו ומסכן. אבא ואמא אוספים אותו לחיקם ולא לו נוח משום בחינה. לאט לאט ולמרות שהתרופה היא "איכסה פיכסה" הוא מסיים תוך מחאות אך מתוך הבנה את כל מנת התרופה. כמובן שחלק מהתרופה קצת נשפך ורבקה מיכאלי מזמזמת ברקע ש"את הרפואה לא ניתן לפיג'אמה". חוזרים למיטה, מנסה לספר סיפורים מצחיקים, נאנח, מתלונן. אינסטינקטיבית אני לוקחת אותו להנקה ונזכרת בעצם אין מה להציע. פעם ראשונה שהוא חולה אחרי שנגמל מהנקה, צריך להסתגל למציאות חדשה. כמה היו קלים הימים שיכולתי להחזיק ולהניק ולהרגיש שאני מעניקה לו כוח, זה העניק גם לי כוח, כוח סופר אמא שכזה שתמיד עושה טוב - מרגיע את שני הצדדים. אין. וזה מוזר כל כך.
בבוקר הוא ישן עד מאוחר, קם בלי חום ועכשיו צהריים כמעט והחום שוב מתחיל לעלות. שונאת את תקופת הביניים הזו שלילד יש רק חום ואין מה לקחת לרופא כי מה תגיד? יש לו חום? כן אין ספק שהרופא מאוד יתרשם וזה יהיה יעיל ביותר. יעיל ביותר לטרטר ילד חולה במכונית, לחכות בחדר המתנה שורץ חיידקים שמחפשים מצע נוח לגדול, להיבדק על ידי רופא שבדרך כלל אפילו לא טורח לחמם את הסטטוסקופ הקר שיפסוק שכרגע הוא לא רואה כלום אבל כדאי לשים לב לסימפטומים שונים (שגם אני יודעת בעל פה) ושאם לא מופיעים סימפטומים אבל יש חום מעל שלושה ימים ואם אין תיאבון לחזור שוב, וכמובן להקפיד על שתיה. אז כנראה שבינתיים לא נלך לרופא.
אצלנו בבית אין הרבה חוקים שיוצר הבנזוג. ייתכן שזו תולדה של החוק הראשון והאחרון שהוא חוקק שבינתיים גדל למימדים מפלצתיים, חוק שעד היום מעצבן אותי כיון שמיד הפך לחוק יסוד ללא זכות וטו או שמא התיקון הראשון לחוקה. כך או אחרת זה החוק השנוא עלי ביותר ומרגע שנחקק הוא שלל מהבנזוג כל זכות לחוקק חוקים ללא דיון מקדים וסודי מה שהופך את כל החוקים מיום יסודו של החוק הנורא ההוא לחוקים זוגיים או לחוקים של המחוקקת הראשית, הלא היא אני. בהערת אגב אוסיף למרות הכוח הבלתי מעורער שניתן לי כרשות מחוקקת ומבצעת (לא, אין הפרדת רשויות וכן, אני גם ראש בית הדין הגבוה לצדק ובכל זאת זו דמוקרטיה, פשוט דמוקרטיה של רודנות נאורה), אני לא משתמשת לרעה בכוחי ומעטים החוקים בבית וכולם הגיוניים ותקפים על כולם כולל האזרחית הראשונה והמעמד השליט אך מחוסר הכוח המונה שלושה אזרחים קטנים ועוד אזרח של כבוד בעל זכויות יתר. טוב, למען האמת לארבעת האזרחים יש זכויות יתר בעוד למחוקקת הראשית יש חובות יתר, אבל זה מסתדר אז למה לערער על זה? בכל מקרה החוק הראשון הוא "במקרה של מחלה של מי משלושת האזרחים הקטנים, הוא והשווים לו יזכו בגישה בלתי מוגבלת לזמן מסך." האזרחים הקטנים מנסים את כוחם להרחיב את היריעה של החוק ומנסים ליצר מדרגות של גישה למסך. מכה כואבת לדוגמא עשויה לדרוש חצי שעה זמן מסך, תפרים - שעה, גבס - שעתיים, צינון כבד ללא חום - ניסיון נואש לנסות לקבל יום שלם שלא צולח אף פעם, כאב בטן לא ברור - ניסיון להשיג כל סלוט זמן אפשרי קצר או ארוך, לא משנה. הרודנית הנאורה נלחמת על זכות ההגדרה ללא לאות ולרוב בהצלחה. ויתרה, ננקטים אמצעי זהירות כדי למנוע כל פגיעה גופנית, גם כדי לשמור על שלמותם וגם כדי להשאיר את המסכים כבויים. זה מאבק לא קל ואני יוצאת וידי על העליונה, אולם מול חום, הכלים שבידי הופכים לחסרי תועלת ויום מחלה מוכרז בבית. אז היום זה יום מחלה, מה שאומר שרוב היום אני אמציא כל מיני דברים כדי למשוך אותם מהמסך ולכן אין לי זמן לכתוב, אני צריכה להכין את המזימה הבאה, שתחזיק אותם עד לארוחת הצהריים ואחריה. אחר כך הם יודו שיותר כיף להם בלי המסך ואני אתפלל שלקטן לא יעלה החום, גם כדי שהוא ירגיש טוב כמובן וגם כדי שהמסך ישאר סגור.
