עד לא מזמן, אם אני בת 39 שנים הרי שחמש-שש שנים זה באמת לא הרבה יחסית, אחד הבורות בהם נפלתי רבות היה תיוג. אנשים היו נופלים לתוך רובריקות כמו פרלינים לתוך החור המיועד להם במפעל שוקולד שווצרי. זה היה הנוהל לאורך ילדותי, לאורך השירות הצבאי שלי, לאורך הלימודים שלי. הרושם הראשוני יצר תיוג מיידי ולפעמים לקח המון זמן עד שהובנה טעות התיוג ובטח ישנם כאלה שפיספסתי בתהום התיוג. תיוג הוא פעולה מאוד מקלה על הסדר בחיים, אנחנו בכלל נוטים לתבניות באופן מובנה. התיוג הזה הוא מעין מיפוי ראשוני שלאחריו מערכת סינון עקבית שללא משים גם מכניסה אותנו לרובריקות. ההורות הביאה עימה תהליכי סובלימציה רבים, בהם התחלתי לתעל את עצמי אל קצוות העולם המתייג וראיתי כי טוב. אבל אז שמתי לב לתיוגים שלי בעיני אחרים. השינוי האיטי שעברתי אני כאדם השאיר אותו לא פעם במאבק איתנים מול התיוגים בהם תוייגתי על ידי אחרים בחיי הקודמים.
שנים נתפסתי כאידיאולוגית ומכיון שניתן היה להשליך את האידיאולוגיות האלה על עוזם ועיזוזם של שנות ההתבגרות, הרי שמרבית האנשים חשבו שהרדיקאליות שאני מפגינה בחילוניותי, שמאלנותי וציניותי הם בסך הכל דעות מוקצנות שמקורן בהורמוני נעורים ונטיות מרדניות. מתבקש כי מרבית הבוגרים הסובבים אותי חשבו שדעותי הנחרצות בנושאים אלה יתעדנו וישתנו עם השנים. אבל אחרי שתוייגתי כמרדנית, לך תמצא את עצמך מסביר שאתה עדיין שמאלני וחילוני לא בגלל שזה מרדני אלא בגלל שזה תואם להפליא את תפיסת עולמך. ולך תסביר למה אתה כזה כאשר אנשים מיד חושבים שהם יודעים למה אתה כזה ומייחסים לך דברים או השקפות שלא ממש מתאימות לך. והא לכם סבך תיוגים ששום מפה ומצפן יכולים להם.
השנים שחלפו לימדו אותי דברים רבים, בעיקר הם לימדו אותי להתרחק מאידיאולוגיות גורפות, מתמה חובקת חיים שמכתיבה לי איך לחיות ולחשוב ולנהוג, בקיצור מאמיתות מוחלטות כביכול. אני עושה דברים בדרכי שלי ובעיקר לא מטיפה לאחרים כיצד עליהם לחיות ונוהגת באחרים במידת הכבוד שהייתי רוצה שינהגו בי. זה פחות או יותר האידיאולוגיה היחידה שאני מחזיקה בה, כל השאר הן דעות ודעות מהגדרתן אינן אמת מוחלטת. אידיאולוגיות וצרות אופקים מעציבות אותי במידה רבה, הן גוזלות את הייחודיות שלי ויוצרות מתחים מיותרים. הן מוצאות עוד אחראי מלבד לגורם האנושי, הם תמיד לוקחות בחשבון שיש נתונים שהם לא ברי שינוי והן תמיד יוצרות פירוד. כך שאם רגע מסתכלים על זה הרי התהליך האישי שלי כולל שלב אימוץ אידיאולוגיות ותיוג כמרדנית ושלב ניתוק ובידול מאידיאולוגיות ושבירת תיוגים. דווקא שלב המרד שלי הוא שלב הבגרות המאוזנת, דווקא כשבחיי אני יוצאת חוצץ נגד הגדרות, אני רגועה וסבלנית יותר ומקבלת יותר. במידה רבה אני קלה יותר כי השלתי משא כבד שאין בו כל צורך, כמו עבד נרצע המשתחרר משלשלאותיו - לא סוחבת מגילת פרדיגמות לתפיסות חיים ולא קלסר טבלאות למיפוי יעיל של בני אדם.
וככה קלילה שכמוני, אעזוב אתכם בצעד מהיר ואגש להכין ארוחת בבוקר במטבח ועם קישור מפוצץ כאקורד סיום אחבר לפוסט מאתמול על פמיניזם ואציין שההליכה למטבח היא מבחירה ולא כי זה מקומי בחיים. זהו, נפרד בחיוך לעכשיו.
