חפש בבלוג זה

‏הצגת רשומות עם תוויות סינון. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות סינון. הצג את כל הרשומות

יום שבת, 28 בספטמבר 2013

הדרך למטבח עוברת בפוסט לשבת בבוקר

עד לא מזמן, אם אני בת 39 שנים הרי שחמש-שש שנים זה באמת לא הרבה יחסית, אחד הבורות בהם נפלתי רבות היה תיוג. אנשים היו נופלים לתוך רובריקות כמו פרלינים לתוך החור המיועד להם במפעל שוקולד שווצרי. זה היה הנוהל לאורך ילדותי, לאורך השירות הצבאי שלי, לאורך הלימודים שלי. הרושם הראשוני יצר תיוג מיידי ולפעמים לקח המון זמן עד שהובנה טעות התיוג ובטח ישנם כאלה שפיספסתי בתהום התיוג. תיוג הוא פעולה מאוד מקלה על הסדר בחיים, אנחנו בכלל נוטים לתבניות באופן מובנה. התיוג הזה הוא מעין מיפוי ראשוני שלאחריו מערכת סינון עקבית שללא משים גם מכניסה אותנו לרובריקות. ההורות הביאה עימה תהליכי סובלימציה רבים, בהם התחלתי לתעל את עצמי אל קצוות העולם המתייג וראיתי כי טוב. אבל אז שמתי לב לתיוגים שלי בעיני אחרים. השינוי האיטי שעברתי אני כאדם השאיר אותו לא פעם במאבק איתנים מול התיוגים בהם תוייגתי על ידי אחרים בחיי הקודמים. 

שנים נתפסתי כאידיאולוגית ומכיון שניתן היה להשליך את האידיאולוגיות האלה על עוזם ועיזוזם של שנות ההתבגרות, הרי שמרבית האנשים חשבו שהרדיקאליות שאני מפגינה בחילוניותי, שמאלנותי וציניותי הם בסך הכל דעות מוקצנות שמקורן בהורמוני נעורים ונטיות מרדניות. מתבקש כי מרבית הבוגרים הסובבים אותי חשבו שדעותי הנחרצות בנושאים אלה יתעדנו וישתנו עם השנים. אבל אחרי שתוייגתי כמרדנית, לך תמצא את עצמך מסביר שאתה עדיין שמאלני וחילוני לא בגלל שזה מרדני אלא בגלל שזה תואם להפליא את תפיסת עולמך. ולך תסביר למה אתה כזה כאשר אנשים מיד חושבים שהם יודעים למה אתה כזה ומייחסים לך דברים או השקפות שלא ממש מתאימות לך. והא לכם סבך תיוגים ששום מפה ומצפן יכולים להם. 

השנים שחלפו לימדו אותי דברים רבים, בעיקר הם לימדו אותי להתרחק מאידיאולוגיות גורפות, מתמה חובקת חיים שמכתיבה לי איך לחיות ולחשוב ולנהוג, בקיצור מאמיתות מוחלטות כביכול. אני עושה דברים בדרכי שלי ובעיקר לא מטיפה לאחרים כיצד עליהם לחיות ונוהגת באחרים במידת הכבוד שהייתי רוצה שינהגו בי. זה פחות או יותר האידיאולוגיה היחידה שאני מחזיקה בה, כל השאר הן דעות ודעות מהגדרתן אינן אמת מוחלטת. אידיאולוגיות וצרות אופקים מעציבות אותי במידה רבה, הן גוזלות את הייחודיות שלי ויוצרות מתחים מיותרים. הן מוצאות עוד אחראי מלבד לגורם האנושי, הם תמיד לוקחות בחשבון שיש נתונים שהם לא ברי שינוי והן תמיד יוצרות פירוד. כך שאם רגע מסתכלים על זה הרי התהליך האישי שלי כולל שלב אימוץ אידיאולוגיות ותיוג כמרדנית ושלב ניתוק ובידול מאידיאולוגיות ושבירת תיוגים. דווקא שלב המרד שלי הוא שלב הבגרות המאוזנת, דווקא כשבחיי אני יוצאת חוצץ נגד הגדרות, אני רגועה וסבלנית יותר ומקבלת יותר. במידה רבה אני קלה יותר כי השלתי משא כבד שאין בו כל צורך, כמו עבד נרצע המשתחרר משלשלאותיו - לא סוחבת מגילת פרדיגמות לתפיסות חיים ולא קלסר טבלאות למיפוי יעיל של בני אדם.

וככה קלילה שכמוני, אעזוב אתכם בצעד מהיר ואגש להכין ארוחת בבוקר במטבח ועם קישור מפוצץ כאקורד סיום אחבר לפוסט מאתמול על פמיניזם ואציין שההליכה למטבח היא מבחירה ולא כי זה מקומי בחיים. זהו, נפרד בחיוך לעכשיו.

יום חמישי, 19 בספטמבר 2013

ציווי מוסרי כשמחכה לי עוד אריזה

ביומיים האחרונים היו המון נושאים בחדשות, יש תקופות שבהן אני טורחת לא להתעדכן באתרי חדשות, נכנסת לבועה שלי ולא מתעדכנת בכוונה. מן פריבלגיה כזו שאתה יכול לאפשר לעצמך אם אתה מחליט לא לצאת לשום דבר חוץ מענייני ילדים. אבל גיליתי שהפייסבוק שלי הוא מקור סינון לחדשות. בימי הניתוק, אני לומדת מסטטוסים של חברים על הדברים הגדולים באמת שקורים, מתעדכנת וכך אני נשארת עם היד על הדופק. בערך. כן, פעם הייתי חיית חדשות, כל בוקר החל בקריאת כל העיתונים וניטור של כל אתרי החדשות. הילדים הביאו עימם את השקט. הניתוק מעורקי החדשות היה איטי, עם הבכור עוד קראתי הארץ כל בוקר (על כל השאר ויתרתי) ואתרי החדשות היו פתוחים ללא הפסקה והטלויזיה נפתחה רק לסדרות שאהבתי. עם המרכזית כבר נשארתי רק עם הארץ בסוף השבוע  ואתרי החדשות נפתחו פעמיים ביום, ועם הקטן ויתרתי גם על זה.

אבל ביומיים האחרונים חדרו החדשות גם לשעות בהן לא הייתי מחוברת, רק בגלל שהן נכנסו לי למחזור הדם ולא חדלו לרגע, והמשותף לכולן הוא אבדן צלם האנוש. הפועל הפלסטיני שהופקר למותו היה הסנונית הראשונה. אדם הלך בבוקר לעבודתו, לקה בליבו, מה קרה באמצע לא חשוב גם אם ניסו להחיותו, סופו שהופקר למותו. נזרק לרחוב והושאר שם כמו פריט ריהוט ישן. אדם, בשר ודם. נותר ברחוב לעוד כמה דקות של פירפור בין חיים למוות ומי שהיה שם הפנה את העורף והמשיך הלאה.המשיך בחייו. העיקר שלא יואשם בהעסקת שוהה לא חוקי, להשאיר אותו למות לבד על מדרכה זה כנראה עדיף.

שתי הידיעות האחרות הן הידיעות המצמררות על הילדים, משתי המשפחות. אני מצנזרת את עצמי כי בכורי קורא את הבלוג שלי. את הידיעה השנייה ברציפות קראתי בדרך הביתה מארוחת החג ולא יכולתי להפסיק את הדמעות. זה עירער על כל דבר שאני מאמינה בו. קדושת החיים. כל מילה שאכביר תהיה מיותרת כי שום מילה לא יכולה לתאר את עוצמות הזוועה.

בעיני הציווי הראשון הוא "היה אדם", אני חיה את חיי לאורו וזה הדבר העיקרי שאני רוצה שילדיי יקחו איתם כבוגרים. שיפעילו תמיד שיקול דעת, שלעולם יפעלו במוסריות. מתנת החיים, אין קדושה ממנה. שבתוך העולם המוטרף והסוער הזה הם ידעו להעריך את החיים שלהם ואת חיי אחרים. כל דור מאחל לילדיו שישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו וידעו ימי שלום, איך ייתכן שכל כך הרבה דורות מקווים את אותה התקווה וכל דור רק הופך אותה ליותר רחוקה? מפסיקה, לפעמים אני נותנת למחשבות להתרוצץ עוד קצת המחזור הזמן, להתערבב עם דמעות, להתחבר למילים בשקט. כנראה שצריך פה עוד קצת זמן. בינתיים נשבר הלב.


ובלי שום קשר - עוד חמש שעות בדיוק אני יוצאת לחופשה הראשונה שלי עם בנזוגי, בינתיים יש המון דברים שאני רוצה להספיק - אוכל, כביסות, שטיפות ועניינים כי בכל זאת חמי וחמותי יהיו בבית וצריך שיהיה בסדר. אבל לא אכפת לי גם אם לא כי ברגע שהילדים יתעוררו כולם אני מעדיפה להיות איתם גם במחיר שאני לא אספיק דבר, נו טוב, חוץ מלארוז כי זה הדבר היחיד שבאמת צריך. 

יום רביעי, 18 בספטמבר 2013

מחשבות וסערות בתוך חצי כוס מים

הבכור שלי מוטרד מהנסיעה שלנו, גם אם היא "רק" ל- 60 שעות. עשר השנים בהן לא לקחנו שום חופשה הן עשר השנים שלו. ועכשיו כשפתאום הרצף של הביחד הזה לוקח חופשה, הוא מוטרד ונבוך. אני מכירה את זה, גם אני הייתי ילדה שעסוקה בהמון מחשבות ולא ידעתי כיצד לסנן אותן. כילדה לא הרגשתי שיש לי מישהו שאוכל לשתף במחשבות הללו, לפחות הוא כן משתף - אותי. אני רואה אותו עסוק במחשבות המטרידות ואני גם רואה אותו מנסה להילחם בהן ואני גם שומעות אותו מדברר אותן ולכן אני יכולה לנסות ולעזור לו להתמודד איתן. בכורי דומה לי, יצא לעולם בדמותי ובצלמי, לקח מלוא החופן מחשבות שהיו לי כשהייתי קטנה והפכן לשלו. מחשבות שלא סיפרתי מעולם לשום אדם, יצאו ממנו כאילו סיפרתי לו מילה במילה את חוויותיי שלי. המחשבות שהיו לי, שנראו לי כמו תוצאה של סוג ההורות שהיו לי הוריי, הן חלק מהסיבות שדירבנו אותי להיות אמא אחרת. הורה נוכח בחיי ילדיו. אך כנראה שהמחשבות הללו הן תולדה של אופי ואין להן קשר עם סוג ההורות. זו התמודדות לא פשוטה, ההבנה שאין קשר בין סוג ההורות למחשבות טורדניות שכאלה, של "מה אם...", של החשש האמיתי להיות לבד. בהתחלה זה קרע אותי לגזרים, הרגשתי שאני מכילה ומכילה ושההכלה שלי אמורה להרתיע את המחשבות המציקות מלהיכנס לקיומו המאושר של בני. ההבנה שההכלה שלי כלל איננה קשורה הייתה משבר אמונה הורי אמיתי. חשבתי שאם אני שם בשבילו לא יהיה מקום למחשבות שכאלה, ההכרה שהן שם מצאה אותי לא מוכנה. כל הכלים שצברתי כהורה מכיל ואוהב לא יכלו לגנטיקה פשוטה.

בהתחלה כעסתי נורא, לא עליו, אבל גם לא ידעתי על מי. בניתי לילדיי עולם משפחתי אחר, הורות אחרת, שלא במודע עשיתי הכל שלא יהיה מקום למחשבות כאלה בחיי הילד שלי, שילדותו תהיה נטולת דאגות. לא הבנתי איך עם כל הניסיון לשנות, הצליחו המחשבות האלה לעבור לדור הבא. הו, הגנטיקה החמקמקה. כל פעם הכלתי והכלתי והכלתי עד שלא נותר עוד מקום במיכל שלי והרגשתי כיצד אני נסדקת מבפנים ונשברת. מחשבות הכפירה טמטמו את חושיי. ניסיתי להרחיב את הגבולות שלי, לצמצם את הגבולות שלו, נלחמתי במחשבות הללו בכל כלי נשק קונבנציונאלי ולא קונבנציונאלי שידעתי. פרמתי קשרים במקום אחד ותפרתי במקום אחר, ביצרתי ושברתי ודבר לא עזר. בסוף פשוט עצרתי וקיבלתי את עצם קיומן. מאז יש כאן דו קיום, אבל העבודה רק התחילה. ללמד להתמודד ולראות כיצד הוא בונה לעצמו מנגנונים. במידה רבה זו המהות ההורית - לעזור לילדך לבנות מנגנונים עצמאיים ועד שלא הבנתי את זה, עד שלא הבנתי לא הייתי שום אבן גולל, הייתי אבן נגף. 

אתמול כשראיתי אותו שוב עסוק במחשבות האלה, כאמא את מכירה כל ניואנס בתוי פניו של ילדך, ביקשתי ממנו למלא כוס מים עד חציה. "אוקיי, מילאתי, מה לעשות? לשתות? לתת לך? להניח על השולחן?" "לא", באה התשובה שלי, "פשוט תחזיק אותה". עוברת דקה, הוא ממש לא יודע מה אני רוצה ממנו. "תמשיך להחזיק". ועוד דקה, הוא מתיישב, זה לא נוח לו. מחזיק בשתי ידיים אבל לא מניח את הכוס. "תמשיך להחזיק", הוא נע באי נוחות מופגנת אבל ממשיך. כשהוא התחיל להתלונן ביקשתי שיניח את הכוס. "אתה רואה, להחזיק את הכוס הזו לרגע זו לא בעיה אבל להחזיק אותה עוד ועוד זה לגמרי לא נוח, זה מרגיש מיותר. כך בדיוק גם המחשבות המציקות הללו. אם ניתן להן עוד ועוד מקום, הן תמשכנה להציק ממש כמו הכוס שהפכה למטרד. אז צריך פשוט ללמוד להניח להן, אחרת תחושת אי הנוחות תלך ותגבר. זה הכוח שלך, הכוח להרחיק את המחשבות לא לתת להן מקום. לא להחזיק אותן יותר, להניח, ממש כמו את הכוס". עכשיו משנאמרו הדברים גם אני הנחתי את הכוס המטאפורית שלי. אני יודעת שהוא יכול, שזה תהליך ארוך. אני סומכת עליו בכל חושיי, הוא יניח את הכוס, אולי לא עכשיו אולם משניתנה האפשרות להניח הוא ילמד לאיטו לעשות גם את זה. 

יום שלישי, 17 בספטמבר 2013

לפעמים פוסט הוא תגובה ארוכה...

הבלוג הזה מטיבו הוא אישי ולכן נושא החינוך הביתי וההורות שלי ישולבו בו תדיר, לא זו לא אזהרה מטעם משרד החינוך, אבל זו כן סוג של התנצלות מוסווית כמיטב המסורת הפולנית. ולמה אני אומרת את זה? כי יש לי תחושה שמיטיבי הקרוא ימצאו בפוסט זה מוטיבים שהיו כבר בפוסטים קודמים. אתמול פורסמה בהארץ רשומה בנושא החינוך הביתי, היא נכתבה ע"י ראש החוג לספרות וספרות ילדים במכללת לוינסקי. כתבתי תגובה אך לצערי היא לא פורסמה, אינני יודעת מדוע הואיל וכפי שאתם מכירים אותי לא השתלחתי ולכן אינני מוצאת סיבה אמיתית להחלטה לא לפרסמה. אך הרשומה הזו מהדהדת בי מרגע הקריאה ואינני יכולה שלא להגיב. 

בני אדם אינם אובייקטיביים, האמת נמצאת תמיד היכנשהו בין אמת אחת של אדם אחד ואמת אחרת של אחר ודברים שנכתבים במסווה של אובייקטיביות לעולם יכתבו דרך מנגנוני הסינון האנושיים של כל אחד מאיתנו. וברשימה זוhttp://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2119901 (ואני מתנצלת מראש שקריאת הכתבה היא בתשלום לאלה מכם שאינם מנויים בהארץ) כבר למן ההתחלה אין טיפה של אובייקטיביות, יש נחרצות מלאה שמובאת מתוך מקצועיות אך למעשה מעידה על הכותבת שכנראה לא נכנסה לעובי הקורה ואינה יודעת מספיק על האופציה של חינוך ביתי.

זה מתחיל בבחירת המילים שיש כמה מאות תלמידים שלא הצטרפו להתרגשות פתיחת השנה בהתאם ל"דרישת" הוריהם, האמנם? ומה עם המושג בחירה? עזבו בחירה מושכלת, רק בחירה - משהו שהורים עשו במודע ומתוך כוונה. יש מיליוני תלמידים שהתחילו את השנה בעקבות "דרישת" משרד החינוך . האם הכותבת מתייחסת לדרישה זו? כמובן שלא, אבל הורי החינוך הביתי הם כנראה הורים גחמניים שיוצאים מתוך תחושת "מגיע לי" כמה טוב שבחסות האובייקטיביות מרצה לספרות, המכירה בוודאי במשמעות המילה שנבחרת, בוחרת דווקא במילה קשה שכזו. 

אחר כך מובאת התהייה האם חינוך ביתי הוא נפלא? הציניות היא סוגה מותרת, מקובלת וחביבה עלי במיוחד. אך כאשר כותב מחליט לתהות בקול רם, בטח בעיתון המוביל בארץ, אני יוצאת מנקודת הנחה שהוא הלך קצת ובדק בטרם פירסם את מסקנותיו והביא אותן לאויר העולם. אינני יודעת כמה תלמידי חינוך ביתי קלטה הכותבת במהלך שהותה בארצות הברית, אך העובדה שהיא מתייחסת אליהם כאל מקשה אחת מעידה בעיני שכנראה הם לא היו רבים ושהיא כמורה מעולם לא תהתה מה אומרת העובדה שילדים אלה באו מתוך החינוך הביתי. החינוך הביתי הוא בעל מנעד רחב - יש הורים שמלמדים, יש הורים שלא מלמדים, יש ילדים שהולכים לקבוצות לימוד ויש ילדים שלא, יש משפחות שמקיצות טבעית, יש משפחות שמתעוררות עם שעון מעורר, יש שמלמדות באופן טבעי ולא מכוון ויש כאלה שממש מלמדות מתוך חוברות ועל בסיס תוכנית הלימודים. 

יושבת מרצה ומסבירה עד כמה היה צר ומסוגר עולמם של ילדי החינוך הביתי ועד כמה קשה היה להם להתרגל למערכת. ראשית אטען שגם לילדי המערכת יש קשיי הסתגלות, חלקם מסתגלים במהירות וחלקם יתוייגו לכל חייהם כבעייתיים. קושי בהסתגלות המערכת הוא נחלת כולנו, השאלה היא כיצד אנחנו מתגברים על הקושי. אינני יכולה להעיד על החינוך הביתי כמקשה אחת, אוכל להעיד רק עלי ועל משפחתי. ילדיי חשופים לעולם לא פחות מילדי המערכת, הם פוגשים באנשים שונים מהם כל הזמן והם באינטראקציה עם ילדי המערכת בשעות שאחרי הלימודים. הם מוצאים את עצמם מתמודדים עם קשיי חברת הילדים, הם נפגשים עם ילדים ששונים מהם גם מבחינת חתך סוציו-אקונומי, צבע עור, תרבות וכו'. הם חשופים תדיר לשוני ולשיח החברתי והאנושי ואם ישתלבו במערכת מתישהו בחייהם, בוודאי שלא יזדקקו לעזרת המורה כדי לחשוף אותם לשוני זה, אלא רק לשילובם בתוך הכיתה. נראה לי, על בסיס תיאורה של הכותבת, שילדי החינוך הביתי שנכנסו לכיתתה נאלצו להתמודד בראש ובראשונה עם מורה שלא מכבדת את המקום ממנו באו ילדי החינוך הביתי ולכן ייתכן שהקושי שלהם היה רב הרבה יותר כי הדמות החינוכית עימה באו במגע כבר חרצה את דינם בטרם שזפו עיניה את זיו פניהם. 

אני מניחה שלא קל להיות מורה של תלמידי החינוך הביתי שבאים ממקום של ספקנות וביקורת בעוד לה יש כיתה שכבר מתוכנתת לענות את התשובות הנכונות וכמה קשה למורה להתמודד עם תלמיד שחושב אחרת ומביע את עצמו בהתאם. מניסיוני, מרבית הילדים שנכנסים למערכת מתוך החינוך הביתי משתלבים בה יפה ואף תורמים תרומה אמיתית לדיונים בכיתה. אני מכירה בוגרים רבים שסיימו גם תארים מתקדמים והשתלבו באופן נפלא גם בבתי הספר, גם באקדמיה וגם בעולם העסקי ומטען החינוך הביתי רק תרם להם, בטח לא היווה מכשול. אין בטענה זו שלי כדי לומר שלא היו בעיות, אני בטוחה שיש אבל הם לא תלויי בחירת ההורים, הם תלויי המארג האנושי של הילד העצמו, איש החינוך ותלמידי הכיתה. כניסתו של ילד מחינוך ביתי עשויה אולי להיות אתגר לאיש חינוך, אך היא באותה המידה יכולה להיות חוויה - אין מקום לפסקנות נחרצת לא מצד זה ולא מהצד השני.  

כבר כתבתי בעבר שאכן נושא הכישורים החברתיים הוא נושא שיש לתת עליו את הדעת יותר בבואך לשקול את נושא החינוך הביתי. אני גם הראשונה שאודה שפעמים רבות ההכרח בתוך המערכת מעודד את התפתחות הכישורים החברתיים בצורה מהירה יותר מאשר בחינוך הביתי, אך אין זה אומר שזה נכון יותר ומותאם לילדים שלנו ככפפה ליד. פעמים רבות ילד נעלם בתוך המערכת והיא אדישה לחלוטין לקושי של הילד גם מהבחינה הזו של כישורים חברתיים, אבל אנחנו כל כך מוטים כחברה שאנחנו באמת ובתמים חושבים שברירת המחדל הזו היא טובה יותר, גם אם למעשה היא לא הוכיחה את עצמה. אכן בתי הספר מייצרים התנהלות אנושית מסויימת אך היא לא בהכרח טובה יותר ופעמים רבות תוצאותיה הרסניות. כן, המערכת זקוקה לשינוי אמיתי אבל כנראה שזה לא יקרה במשמרת שלנו. האם זה אומר שבגלל זה יש לשלוח את הילדים לבתי הספר? אני טוענת שלא. באותה נשימה גם אוסיף שכל הורה עושה את הבחירה שלו וכל בחירה היא מכובדת.

יכולתי להמשיך ולדבר על הצדדים החיוביים בחינוך הביתי, אך נראה לי שאת מכסתי להיות סיימתי. אני אמשיך ואכתוב על חיי בחינוך הביתי גם בפוסטים עתידיים שלי. אבל את המאמר הצר הזה הייתי צריכה להוציא מהמערכת שלי, הוא התעקצץ בה ועיצבן ודרש התייחסות...