איפה אני הייתי כאשר 30,000 איש פקדו את כיכר רבין לעצרת הזיכרון לציון 18 שנים? אני ישבתי עם בנזוגי בפאב עם זוג חברים. לא הייתי בעצרת, לא רציתי לשיר עם כולם, לשמוע מילים על שלום ולדבר על יחד. קודם כל מבחינתי הרצח היה ב- 4 בנובמבר ולא בי"ב בחשון. אני מנהלת את חיי לפי הלוח הלועזי וגם את באבלי אני נוהגת לפיו. הפיכת התאריך לעברי והעצרת לממלכתית יצרו אצלי במידה רבה הדרה מרצון. אני לא שותפה למכבסה הממלכתית הזו, מעדיפה לחיות בלעדיה. אני לא ממש ממלכתית בשום דבר. אני גם לא בעלת זיכרון קצר. התרת דמו של רבין לא יצרה פתאום יריעה רחבה של אבל שמשותפת לכולנו. אין לי כוח למילים הגבוהות שמנסות לבחון אם למדנו או לא למדנו ומנסות לגעת בקהל דרך מילים מרעידות, אך התוצאה היחידה שלהן היא אולי דמעות תנין. אין לי כוח לחלק הזה של הנוער, שאין לי ספק שהוא איכותי, שגדל רק על המיתוס וגם אותו הוא קיבל ללא עוררין. מורשת רבין מבחינתי היא לא רק סיסמאות נגד אלימות, ובעד דמוקרטיה ושלום. דרכו של רבין היא הרבה יותר מזה והיא שווה הרבה יותר מכל המיתוס המתגלגל הזה שמתקבל על ידי חלק מהנוער בחיבוק חם, נרות ודמעות ובקרב אחר בזלזול או אדישות. הניסיון להלאים את רבין היה בעיקרו נכון ובעיקר בלתי נמנע, רבין היה ראש הממשלה של מדינת ישראל, אך המרוץ הזה להנצחה הפך את כל הנושא לפארסה קלילה ולמעשה קצת פחות מכבדת. ניסיון עקר להאכיל בכפית גם את מי שלא רוצה מדייסת הרבין שלנו. רבין לא היה "שלנו" ובדרכו המיוחדת הוא הצליח להרגיז רבים ולסחוף רבים אחרים, אבל רבין לא היה קונצנזוס. בעיני, מיתוס רבין שנוצר הוא בעוכרינו, הגדילו את רבין לממדים גדולים יותר ממנו ולא היה צורך הוא היה גדול בפני עצמו. דווקא הסתכלות ביקורתית על דרכו של האיש, ההכרה בשינוי האדיר שחל בו מלמדת הרבה יותר. דווקא בגלל שהרבה פעמים הוא הוא לא היה בטוח בדרך, דווקא בגלל הקושי דווקא בגלל זה אני מעריכה אותו הרבה יותר. ודוקא זה יכול להיות מסר הרבה יותר גדול - פרגמטיזם מול אידיאולוגיה.
הכרתי את יצחק רבין כנערה, הוא שמע אותי מדברת בלהט ואני זוכרת את החיוך שלו כשהוא שמע אותי לראשונה - נערה בת 17 עם דעות נחרצות על דת ושטחים וכלכלה. לא היה לי ברור אם זה מוצא חן בעיניו או שזיו העלומים שלי פשוט שיעשע אותו. כשהציע לי להצטרף אליו יום למחרת בסיור עם שמעון פרס, לא ידעתי את נפשי מרוב גאווה ואושר. מעולם לא הייתי ילדת רבין במפלגת העבודה, אף פעם לא נסחפתי על ידי שום מנהיג או דמות סמכותית. אבל היה בו ביצחק רבין איכות שאין להרבה אנשים, טמפרמנט קצר וקסם שאין להגדיר אך הוא חודר מבעד למנגנונים בקלות של אתלטית רומנית מהתקופה הקומוניסטית. וגם היתה לו תפיסה מהירה, שזו איכות קריטית בעיני. אחרי זה הצטרפתי לנוער העבודה, היה לי ברור אז שזה הבית (בצבא עברתי למרצ וכסטודנטית חזרתי למפלגת העבודה ורק בגיל 22 עזבתי סופית את מפלגת העבודה עם עלייתו המטאורית והמעצבנת של אהוד ברק). כל מפגש עם רבין היה מרגש בעיני והרגשתי גם אז שזו זכות גדולה, אבל לא הערצתי אותו מעולם, אבל זה לא קשור אליו אני מאותגרתית הערצתית, פשוט מעולם לא יצא לי להעריץ אף אחד ידוע אם כי יצא לי להעריץ אנשים לא ידועים. במידה רבה גם היו רגעים שכעסתי עליו והיו משפטים שאמר והחלטות שקיבל שלא הייתי יכולה להסכים איתם. מאחורינו.
למי צריך לספר על האוירה לפני הרצח? על ההסתה הפרועה? מה כבר אפשר לכתוב על זה שלא נכתב. אבל דבר אחד היה ברור עד ה- 4 בנובמבר לא היה רבין "שלנו", במובן של כולם (במידה רבה גם היום זה לא כך, רק שמעטים יודו בזה). לא היתה מורשת רבין, אי אפשר היה להוזילו או להפוך דמו הפקר יותר ממה שנעשה. אחר כך היו נרות ושתיקה איומה ויפחות ואולי גם יראה מגודל המעמד הנורא ומשיירת המכובדים הבינלאומית ומהממלכתיות שבטקס הלוויה. כי פתאום נפל דבר בישראל, נרצח ראש ממשלה נעשה המעשה האנטי דמוקרטי האולטימטיבי ולרגע אף אחד לא דיבר. אחר כך התחילו הויכוחים וליחשושי הטמטום של הקונספירציה ואז החלה הטרנספורמציה - רבין הפך לממלכתי. אבל בתכל'ס לכל אחד יש רבין משל עצמו והרבין הזה ביחד הוא כל כך מגוון ושונה שהרבין הממלכתי נראה קצת לא קשור. אחרי הרצח, כולם החלו להתרוצץ כמו עכברים מורעלים כדי למצוא עוד משהו לקרוא על שמו ועוד מילים חלולות ועוד עצרת וכך רוקן הכל מתוכן. והרצח הזה שקטע את חייו וקטע את התהליך, וקטע חתיכת היסטוריה של כולנו וצריך היה לשמש תמרור אזהרה הפך למשהו מטושטש בצידי הדרך של האוטוסטרדה המוטרפת המכונה ישראל.
אז לא הייתי בעצרת, העצרת מרחיקה ממני את רבין "שלי". ואני שמחה שלא שמעתי את נכדו קורא לראש הממשלה לקדם את ההזדמנות לשלום. יש כאן הנחה מובנית שמשהו נלמד, שלפחות אם אין לנו רבין אז אולי בכל זאת יהיה לנו שלום. העצרת הזו יוצרת לרגע ביחד רגשי של אנשי שמאל ומגבירה את הנטייה לראות בני נוער ולהבטיח להם "שלום" ולרגע מעוורת את מי שנמצא שם לחשוב שיש ממשלה בישראל והיא איכשהו מחוייבת לחיים יותר טובים כאן. אז זהו שלא. הממשלה בירושלים, העצרת בתל אביב והמרחק ביניהן לפעמים הוא מרחק שנות אור. כמו המרחק בין ה"רבין שלי" וה"רבין שלנו". בתוך הרבין שלנו אני לא מוצאת הרבה מקום.
